פרצוף יהושע בן נון

ו. יהושע כמשיח, גלגולי יהושע, שמות יהושע והמהפכה הרביעית (השלמות)

יהושע – משיח בן יוסף או משיח בן דוד?

שאלה: בשיעור קודם[קפ] אמרת ש-moon שייך לאמונה ושייך למשיח. יהושע מכניס את העם לארץ – האם הוא משיח בן יוסף?

תשובה: כתוב שמשיח בן יוסף הוא בפרט צאצא של אפרים, כמו יהושע – ההופעה האחרונה של יהושע היא כמשיח בן יוסף. יש כאן יסוד חשוב בקבלת האריז"ל – חוק היחסיות בקבלה. מה זאת אומרת?

ביחס למשה רבינו יהושע הוא כמו משיח בן דוד, כי תחלת תהליך הגאולה הוא על ידי משה רבינו וסיומו על ידי יהושע – משיח בן יוסף מתחיל את התהליך ומשיח בן דוד מסיים אותו. אם משה הוא הרב ויהושע הוא התלמיד הם שני משיחים. כמו מי? אולי אחת הדוגמאות הכי חזקות של יחסי רב ותלמיד בהיסטוריה הם האריז"ל ורבי חיים ויטאל – רבי חיים ויטאל כתב את כל כתבי האריז"ל, בלעדיו לא היתה לנו קבלת האריז"ל. בדומה לכך היו רבי נחמן ורבי נתן, ורבי נחמן אמר שבלי רבי נתן 'לא היה נשאר ממני אפילו עלה אחד', וכך האריז"ל ורבי חיים ויטאל. כמובן שהאריז"ל יותר גדול בתורה מרבי חיים ויטאל, הרב גדול מהתלמיד, אבל הוא אמר לו – אני משיח בן יוסף ואתה משיח בן דוד. למה? כי אתה משלים אותי. ההשלמה של דור שני את הדור הקודם היא בחינת משיח בן דוד. אם כן, ביחס למשה רבינו יהושע הוא כמו משיח בן דוד, אבל ביחס למשיח שיבוא הוא משיח בן יוסף. זו דוגמה יפה לחוק היחסיות הקבלי.

גלגולי יהושע

יש עוד נושא שלם – גלגולי יהושע. יהושע הוא "אוהב ישראל", אבל הוא נוטה לגבורה (בסוד משיח בן יוסף שבכלל נוטה לגבורה) והגלגול העיקרי שלו בחז"ל הוא שמאי הזקן. הלל הוא גלגול של שלמה המלך – "הוללות [וסכלות]"[קפא] בספר קהלת, כפי שדברנו בשיעור עליו[קפב], "הוללות" היינו הלל שבא משלמה ו"סכלות" שמאי[קפג], שאין הלכה כמותו, סימן שהוא סכל, כמה שהוא פקח. שמאי הוא יהושע. מסביר יפה את הרמז של משה עצמו – משה-שמאי-הלל[קפד]. שמאי הכי סמוך למשה, שהוא גם גבורה – לפני הלל. לכן יהושע היה מאד צמוד וסמוך למשה רבינו.

נאמר את כל סדר הגלגולים באר"י[קפה]: יוסף, אפרים, יהושע, יונתן בן שאול, ירבעם בן נבט (ידוע שירבעם שייך לנשמת משיח בן יוסף, רק שהוא היה רשע גמור, חוטא ומחטיא), יונה (עד אליו בתנ"ך), שמאי, משיח בן יוסף – שמונה גלגולים, כמו שמונת נרות חנוכה – כולם יחד (שם פרטי בלבד, בלי שם האב – יוסף אפרים יהושע יונתן ירבעם יונה שמאי – חוץ ממשיח בן יוסף, שצריך להבחינו ממשיח בן דוד וגם כדי שיהיה "נעוץ סופן בתחלתן"[קפו]) עולים בן ברבוע, מאד מושלם.

כל אלה יסודות – כל הגלגולים האלה הם דמויות של יסוד, שורה שלמה של יסודות. בקבלה, יש אפילו חמשה עשר יסודות, טו ווין של "אמת ויציב"[קפז], אבל כאן שמונה. איך נכוון? כתוב בפירוש[קפח] שיוסף הוא יסוד א"ק (יש כאן שמונה – מתאים לכך שיוסף הוא המלך השמיני, הדר). אפרים – לשון תענוג של "פרו ורבו"[קפט], "הפרני אלהים וגו'"[קצ], "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשעים"[קצא] – הוא יסוד עתיק. יהושע שכובש את הארץ – לשון רצון[קצב] – הוא יסוד אריך.

לפי זה, אם נלך לפי הסדר פרצופי האצילות, החל מיסוד א"ק, יונתן בן שאול יהיה יסוד פרצוף אבא. מה הוא עושה בקשר לדוד? יורה חצים[קצג] – ירית טיפין מיסוד אבא. ירבעם בן נבט, הרשע שחוטא ומחטיא, יהיה יסוד אמא – הבחינה של "מינה דינין מתערין"[קצד]. אחריו יונה בן אמתי, יונה הנביא, יהיה יסוד ז"א (הוא קם לתחיה על ידי אליהו הנביא[קצה], בחינת המדות דז"א, החייאת המלכים דתהו, בפרט ביסוד, קימת הברית להיות אבר חי). עד כאן תורה שבכתב. אחד בתורה שבעל פה, שמאי הזקן – מלכות ("מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה"[קצו]). הרבה פעמים שמאי הוא יסוד הנוקבא – הלל זכר ושמאי נקבה. בסוף משיח בן יוסף הוא כבר אור חוזר מהנוקבא דז"א כאשר "כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש" – יסוד אין סוף. משיח בן דוד הוא מלכות דאין סוף (ועד לשרש המלכות בעצמותו יתברך ממש שאין עוד 'ספירה' למעלה ממנה, כמבואר בדא"ח) ואילו משיח בן יוסף הוא יסוד דאין סוף. ולסיכום:

משיח בן יוסף	יסוד דאין סוף
משיח בן דוד	מלכות דאין סוף
יוסף	יסוד א"ק
אפרים	יסוד עתיק
יהושע	יסוד אריך
יהונתן בן שאול	יסוד אבא
ירבעם בן נבט	יסוד אמא
יונה בן אמתי	יסוד ז"א
שמאי הזקן	יסוד נוקבא

ורמז נאה: יסוד אדם קדמון יסוד עתיק יומין יסוד אריך אנפין יסוד אבא יסוד אמא יסוד זעיר אנפין יסוד נוקבא דזעיר אנפין יסוד אין סוף = 15 בחזקת 3, סוד "ביום ההוא יהיה יה-וה אחד ושמו אחד"[קצז] (בכלל, שם י-ה, הארת המוחין בעצם, מאיר בספירת היסוד).

שמות יהושע

המדרש[קצח] מונה את יהושע בין "שבעה בני אדם שנקראו להם שמות" – אלה שמחמת חבתם זכו בשמות רבים – אליהו, בצלאל, יהושע, משה, מרדכי, דניאל, חנניה-מישאל-עזריה[קצט]. ויש לכוון אותם כנגד הספירות: משה ויהושע כנגד חכמה ובינה (כנ"ל בפנים בסוד "פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה") ובצלאל (שידע לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ[ר]) כנגד הדעת; אליהו כנגד חסד וגבורה (בסוד "פינחס זה אליהו"[רא], הכולל גבורה וחסד); מרדכי כנגד התפארת (שהרי "מרדכי בדורו כמשה בדורו"[רב], בסוד "מה שמו ומה שם בנו"[רג]); חנניה-מישאל-עזריה בנה"י ודניאל במלכות. כנגד הכתר ניתן לשים את שם הוי' עצמו, קורא השמות (ואז כל השמות עם שמות הספירות עולים יחד יהושע פעמים דוד):

	כתר הוי'
חכמה משה		בינה יהושע
	דעת בצלאל
	חו"ג אליהו
	תפארת מרדכי
	נה"י חנניה-מישאל-עזריה
	מלכות דניאל

שמו של יהושע עצמו מתפתח בתורה – הוא מתחיל כהושע והופך ליהושע (כנ"ל), אך לקראת סוף התורה הוא מופיע פעם אחת כיהושוע מלא דמלא. על תהליך ההתפתחות הזה – הקשור באופן מהותי ליהושע – ומשמעותו הפנימית הארכנו במאמר "ואת יהושוע צויתי" בספר קומי אורי, עיי"ש. נוסיף כאן רק עוד דבר אחד – המדרש[רד] מלמד שה-ו שנוספה ליהושע היא כי באותו צווי הוא נתעטר ב-ו עטרות, "הנוי והכח והעושר והחכמה והנבואה והנשיאות", ויש לכוונן לו"ק: נוי בתפארת, כח בגבורה (המדרש מפרט שם את נטית היד בכידון, שהוזכרה לעיל הערה פו בספירת הגבורה של יהושע), עושר בהוד (כנודע שהכלכלה שייכת לספירת ההוד, וכן בביטוי "כל הון [הוד] יקר [יסוד] ונעים [נצח]"[רה] ה"הון" הוא כנגד ההוד), חכמה בחסד (שהרי מתנת החכמה בחסד, כמפורש בספר יצירה), נבואה בנצח (שרש הנבואה, כמפורש בהקדמת תיקוני הזהר ש"נביאים" בנצח), נשיאות ביסוד (הכולל גם את המלכות – בסוד היכל לבנת הספיר – שהרי עיקר מלכות יהושע היא מצד היסוד, משיח בן יוסף, ובפרט הוא בא מאפרים שבסוד עטרת היסוד, שרש המלכות-הנשיאות ביסוד[רו]):

חסד חכמה		גבורה כח
	תפארת נוי
נצח נבואה		הוד עושר
	יסוד (כולל מלכות) נשיאות

היחס לגבעונים – שרש המהפכה הרביעית

כתוב שלפני שנכנסו לארץ יהושע שלח שלש אגרות לשבעה עממין, "הרוצה לפנות יפנה, הרוצה להשלים ישלים, הרוצה לעשות מלחמה יעשה מלחמה"[רז]. הגבעונים לא החזירו תשובה ורק אחרי מלחמת יריחו והעי החליטו להשלים, אבל כיון שכבר היה מאוחר הם רימו את יהושע שהם מארץ רחוקה, כדי שיקבל אותם לעם ישראל[רח]. אחר כך, כאשר באו מלכי כנען להלחם בגבעונים, הם נבהלו ומיד שלחו ליהושע שיציל אותם[רט].

חז"ל אומרים[רי] שתגובתו הספונטאנית היתה – 'נסכן את כל עם ישראל בשביל הרמאים האלה?!'. אבל ה' אמר לו "אם תרחיק את הרחוקים סופך לרחק את הקרובים". משפט שמאד מצא חן בעיני. באמת הם רחוקים, דומה לזונה שהזכרנו בסוף. בדור יותר מאוחר דוד הוציא את הגבעונים מהקהל[ריא], אבל ה' אמר ליהושע "אם תרחיק את הרחוקים סופך לרחק את הקרובים", והכל מפני שכרתו ברית עם הגבעונים. המאמר "אם תרחיק את הרחוקים וכו'" מזכיר את "כל המרחם על אכזרים סופו להתאכזר על רחמנים"[ריב], רק שהמסר הוא הפוך (צריך את שני המאמרים – את המאמר הראשון קיים יהושע ואת המאמר השני קיים דוד כאשר גזר על הגבעונים שאינם ראויים לבוא בקהל ה').

יש כאן מסר טוב בשביל המהפכה הרביעית: יש כאלה ששייכים לך מרחוק, הגם שהם רמאים. אחד שרוצה להסתפח על גבולך מתוך רמאות גמורה, מתוך אינטרסים – לגמרי לא אתה, אתה משהו אחר לגמרי, אתה "לשמה". בסוף יתברר שבאמת הוא לא יהודי, הוא לא טוב, ובכל אופן יש לו איזה סממן חיצוני של שייכות. הוא באמת רחוק, ואם אתה תמשיך להרחיק אותו סופך להרחיק את הקרובים – עם ישראל קדושים. ה' אמר למשה רבינו כשנטה אהלו מחוץ למחנה "אם אני בכעס ואתה בכעס מי יקרבם"[ריג] (כמובן שם מדובר בעם ישראל קדושים), וההמשך שם הוא "ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל" (הוא למד מדה זו ממשה – הכל שייך ליהושע, משיח בן יוסף; אך דוד, משיח בן דוד, פועל אחרת, אינו מקרב את האכזרים אלא מתאכזר אליהם, בסוד "ערֹב עבדך לטוב אל יעשקוני זדים"[ריד], כעורב המתאכזר כו', כמבואר בקבלה, ובכל זאת דווקא הוא זוכה להגיע לתכלית היעוד של ימות המשיח, להחזיר את כל באי עולם לטובה – "כי אז אהפֹך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד"[רטו], וד"ל).