שכינה ביניהם

פרק ה: ארך אפים

א

"קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים"[ריט].

על כל אחד מבני הזוג לתקן את עצמו, בעזרתו יתברך, על ידי תפלה ועבודה עצמית, ולא לתבוע את תקון בן־בת זוגו מקודם. הלואי שבמשך שנות חייו עלי אדמות יזכה לתקן במקצת עכ"פ את מדותיו ומעשיו הוא, ובכל הנוגע לזולת צריך ללכת בדרך השם יתברך: "מה הוא רחום אף אתה רחום… מה הוא ארך אפים אף אתה ארך אפים"[רכ]. והעיקר הוא מדת "ארך אפים", מדת הסבלנות בכל, תכלית מדת הענוה שבה דוקא נשתבח משה רבינו ע"ה, כמ"ש[רכא] "והאיש משה ענו מאד…" ופרש רש"י ז"ל " 'ענו' — שפל וסבלן".

ב

רק על ידי מדה זו של "ארך אפים" אפשר לזכות ל"שלום בית" האמיתי, שהרי על ידה שורה אור הכתר[רכב] (סוד אוירא דארץ ישראל דמחכים — המשכת מוחין דאבא לצורך היחוד הקדוש), בחינת אריך אנפין[רכג] (תרגום "ארך אפים") — "מצחא" ("רעוא דרעוין") ו"חוטמא", שבהם יסוד ומלכות דעתיק יומין, סוד "שלום בית" וד"ל.

מבואר בדא"ח שמדת "ארך אפים" היא סגולתה היחודית של ארץ החיים — ארץ ישראל, בחינת "ארכה מארץ וגו' "[רכד]. על ידי השפלות האמיתית, בחינת "מאד מאד הוי שפל רוח"[רכה], בא לגלוי הפנימי והעצמי של קדושת ארץ ישראל, "טובה הארץ מאד מאד"[רכו]. כל "מאד מאד" שבתורה מרמז לבחינת "יחיד", עצמותו יתברך ממש כביכול, ה"נושא הפכים" (שרש יחוד זו"ן), "נושא וסובל כל"[רכז], בחינת "ארך אפים".

ארך אפים עולה בגימטריא חלב ודבש, בחינת "ארץ זבת חלב ודבש"[רכח], והוא סוד "דבש וחלב תחת לשונך"[רכט] — "מעשה מרכבה", בחינת "נושא הפכים" הנ"ל, שרש "שלום בית" (ארץ חלב דבש ר"ת אחד; ארץ חלב דבש עולה מט פעמים אחד, כנגד מט אותיות של "יחודא עילאה" ["שמע ישראל…"] ו"יחודא תתאה" ["ברוך שם…"[רל]], שהן "מט פנים טהור", בחינת "ארץ ישראל טהורה…"[רלא]).

חלב הוא ר"ת "לבי חלל בקרבי"[רלב], תקון חטא דוד בת שבע (בת שבע היא סוד זבת — אותיות בת ז) ר"ת דבש (ס"ת דוד בת שבע הוא דעת — סוד היחוד הקדוש). תקון החטא של דוד בת שבע בשלמות (שהוא הוא תקון חטא אדם הראשון — "ויקרא את שמם אדם"[רלג]) הוא אמיתת סוד שלום בית (חושבנא דדין כחושבנא דדין), ועל ידו מתגלה דעת משיח (שעולה אור הכתר — ארץ ישראל כנ"ל, והוא לב פעמים שם הוי' ב"ה, כנגד "לב נתיבות פליאות חכמה"[רלד], בסוד "הוי' בחכמה יסד ארץ"[רלה] ו"אוירא דארץ ישראל מחכים"[רלו] כנ"ל), סוד נשמת אדם דוד משיח[רלז].

חטא אדם הראשון, חטא העגל וחטא דוד ובת שבע ענינם אחד, כמבואר בכתבי האריז"ל. סבת כלם היתה פגם וחסרון במדת הסבלנות, מדת "ארך אפים". אלו חכה אדם הראשון לכניסת יום השבת, היה מותר לו לאכול מעץ הדעת (שהרי בשבת קדש, סוד מחשבה עילאה — חשב מה, אין הרגשת עצמו ותענוגו כדבר הנפרד מאחדותו יתברך — דעת דלעומת זה כמבואר בדא"ח — אלא הכל נכלל בענג שבת — "וקראת לשבת ענג לקדוש הוי' מכובד"[רלח]). אלו חכו בני ישראל, לרדת משה רבינו מן ההר, ליום המחרת, לא חטאו בעגל (שהרי אין כח לערב רב[רלט] — כח המדמה[רמ] — להשפיע אלא מתוך בהלה[רמא], משא"כ בישוב הדעת, בחינת "ישוב ארץ ישראל", שבא על ידי תקון הרצון — "ארך אפים"[רמב]. וכן בענין חטא המרגלים, גמר הקלקול והעוות של חטא העגל, אלו שקלו[רמג] את דברי המרגלים מול דברי יהושע וכלב בישוב הדעת, לא בכו באותו לילה[רמד]). אלו חכה דוד לשאת את בת שבע בהיתר, לא היה נכשל בדבר עבירה (שהרי "ראויה היתה בת שבע בת אליעם לדוד מששת ימי בראשית"[רמה], אלא ש"דחק את השעה"[רמו], ועי"כ גרם להריגת אוריה החתי "בחרב בני עמון"[רמז] — יניקת קליפת ע"ז דעמון, התגברות הטומאה בנחלת הוי' ר"ל. בזהר מבואר שנתינת בת שבע לאוריה בתחלה הוא ע"ד נתינת ארץ ישראל לכנען בתחלה[רמח]. התקון הוא על ידי הכנעה, שפלות וארך אפים שבקדושה, שמזה בא הכח להכניע את קליפת הע"ז לגמרי — "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ"[רמט] — על ידי מדת הארץ, "ארך אפים").

מובן מכל הנ"ל שמדת "ארך אפים", סבלנות כלפי הזולת, בכלל, וסבלנות שלא לדחוק את השעה, בחסר ישוב הדעת, בפרט, היא היא עיקר יסוד תקון הנפש — בחינת "קשוט עצמך". וממילא, מסוגל עי"כ לקים "קשוט אחרים", שהרי "דברי חכמים בנחת — נשמעים"[רנ], וכולו מוצא חן בעיני אלהים ואדם.