השפעת השבת על המציאות

בע"ה

ל' סיון תשנ"ב – בית הרב, כפר חב"ד

שיעור חמישי במאמר סוד השבע והשלש עשרה

באור ב

מתוך הספר שערי אהבה ורצון

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה לימד הרב את באור ב במאמר סוד השבע והשלש עשרה שבספר שערי אהבה ורצון. בתחילה הוסברו סוגי ביקורת שונים שישנם בימות החול, וכיצד מנוחת השבת מכוונת את הביקורת כראוי. לאחר מכן הרב האריך להסביר אודות השפעת קידוש ישראל את השבת וכיצד הדבר משפיע על המציאות כולה.

א. השפעת השבת על יכולת הביקורת של ימות החול

השבת כעוגן ליכולת השיפוט לבקר את המציאות בימי החול

התחלת השיעור חסרה.

וההסבר: הנה בששת ימי החול דמקמי שבתא יורדים כל העולמות כו' לברר בירורין דרפ"ח כו'.

...זה לא הליצנים של היום, זה clown, משהו אחר לגמרי. ליצנות בתורה היא פחות או יותר ציניות, זה הלץ. שוב, מי שהוא מסתכל בעינא פקיחא על העולם, והוא גם מיואש מראש, ובכל זאת הוא מבקר, זה הציניות שלו, שהוא מבקר את המציאות.

אז מה זה שבת? מה אמרנו עד עכשיו? אמרנו שיש כמה צורות ביקורת, יש ביקורת חיובית, מה שנקרא Constructive criticism, ביקורת בונה, יש ביקורת הורסת, יש ביקורת צינית אולי שזה לא הורס ולא בונה, זה סתם – צחוק, ויש לא ביקורת בכלל, שזה אדישות, יאוש. זה הכל התמודדות פחות או יותר עם המציאות, רק שזה הכל בגלל שאתה באמת לא מבסוט עם הקיים. זהו הראש של ימי החול. זה נקרא מוחין של ימי החול, שיש פה עבודה, יש עבודה לפנינו, "היום לעשותם"[ב].

מה זה שבת? שבת היא היסוד של היהדות, שצריך להיות יום אחד בשבוע שאתה לא שופט את המציאות, שהמציאות בסדר, הכל בסדר. למה הכל בסדר? בגלל שהכל זה ה', הכל אלקי. כלומר שאתה עולה וחוזר לעולם האחדות האלקית ושם אין מה לתקן, זה כבר מתוקן. [זה לא נכון] זה לא נכון למטה, אבל צריך להיות אותו יום אחד בשבוע כדי להמשיך בשבוע הבא.

יש אחד שמתחיל עם ביקורת בונה אבל במשך הזמן המצב מתדרדר, וגם יכולת השיפוט החיובי שלו זה מתדרדרת והולכת, בגלל שהוא לא מצליח להשיג את מה שהוא רוצה בדרך כלל. לכן לאט לאט הוא נעשה יותר ויותר פסימי וציני על המציאות ורמת הביקורת שלו יורדת לציניות, או שלבסוף זה מגיע לאדישות והתייאשות. כדי שהביקורת תמיד תהיה על רמה גבוהה של בנין, שהיא באמת תהיה ביקורת בונה ולא תידרדר – צריך את יום השבת. [הרפיה] זה ודאי הרפיה, אבל כאן הענין הוא כפי הלשון של חז"ל ש"כל מלאכתך עשויה"[ג], צריך לחשוב בשבת שאתה גמרת לטוב, הכל נגמר בכי טוב, הכל מתוקן.

תשובה בשבת מול חשבון הנפש בימי החול

אין מה לשפוט בשבת, גם לגבי חשבון נפש. יש לכך השלכה חשובה במוסר. לפי זה יוצא שאפילו סוג החשבון נפש שאדם עושה בימי השבוע לא קיים בשבת. גם בשבת יש תשובה, להפך – כתוב ששבת היא אותיות "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם"[ד], שבת היא אותיות תַּשֻׁב, אבל לפי זה חייבים לומר וככה באמת כתוב בחסידות, שאופי התשובה של שבת זה לא תשובה לפי אופי ספרי המוסר שבנוי על חשבון נפש נוקב ואתה מתמרמר על כך שאתה לא בסדר, זה לא בנוי גם על שיפוט אישי. התשובה של שבת היא איזה מין שאיבה ממילא, איזה מין כח משיכה שאתה מרגיש ואתה נשאב לשוב למקור, למקור האמתי לשרש האמתי. זה לא מתוך חשבון נוקב.

התשובה של כל ימי השבוע היא באמת תשובה שבנויה על חשבון נפש, חשבון נוקב ושיפוט עצמי – 'אני לא בסדר ולכן צריך לתקן את עצמי'. זו תשובה תתאה וזו תשובה עם מרירות. כל חשבון נפש הוא ממרמר את הנפש. מה שאין כן התשובה של שבת היא רק ענג, תשובה של שאיבה. זה נקרא "לאשתאבא בגופא דמלכא"[ה], זה הביטוי בזהר, שבשבת האדם נשאב לתוך הגוף של המלך כביכול, הוא נשאב הביתה. [זה מקום אחר בנפש ששם אין את השיפוט?] כן, בודאי, עולים באמת, זה נקרא עלית העולמות[ו], בשבת זה עליה, "ויכלו השמים"[ז], עולים למקום שאין שם אותו סוג שיפוט בכלל. רק שזה עולם האצילות, הכל מתוקן, "כל מלאכתך עשויה". [איך זה משפיע על כל ימות השבוע?] טוב, זה נגיד תכף. כאן אנחנו לומדים מה קורה בששת ימי השבוע שלפני השבת, שזה ירידה לצורך ברור, וברור זה מבוסס על שיפוט וביקורת המציאות.

תשובה בשבת מול חשבון הנפש בימי החול

[אחר כך] אך ביום השבת קדש מלאכת בורר אסורה, וכל העולמות עולים כאחד בכלות הנפש כו' [זה הפירוש של המילה "ויכלו השמים והארץ". ומה זאת אומרת שהכל עולה בכלות הנפש?], והיינו שמורגש בכל העולמות [על ידי נשמות ישראל דמקדשין ליומא דשבתא – נוסף למה דשבת מיקדשא וקיימא, כמבואר בדא"ח [תכף נסביר את זה] – להמשיך גילוי אורה בכל העולם. אך בכך גם אוסרין אותה אכולי עלמא, ע"ד קידושי חתן לכלה (שבפני עדים ורב עם, ובכך יוצא קול ופרסום החופה וקידושין לכולי עלמא כו', כידוע בחז"ל) [זה הכל מאמר המוסגר הקטע הזה], וע"כ גוי ששמר את השבת חייב מיתה (שהרי בהיותו בגויותו אינו יכול להשתתף באור ישראל ולטעום את הטעם הפנימי של ענג שבת – יחוד ישראל עם בת־זוגו – יום השבת קדש – ואדרבה, פוגם הוא בקדושה זו)] [זה הכל היה מאמר המוסגר ותכף נחזור לזה. המשפט הזה מתחיל שבשבת "מורגש בכל העולמות"] איך ש"הוי' הוא האלקים אין עוד מלבדו" [לכן אין לך מה לברר, בגלל ש"ה' הוא האלהים"[ח] ו"אין עוד".

כדי שנבין את הרצף כאן – נדלג על הסוגריים המרובעות האלו:

[במה ששבת מיקדשא וקיימא מאיר אור זה רק בבחינת מקיף הרחוק, אך ע"י מצות "זכור (שמור) את יום השבת לקדשו" נמשך האור להאיר בבחינת מקיף הקרוב וכו', והיינו לעורר את כל הנצוצות כו' ברצון "להתגייר" כו', וד"ל].

מה קורה בששת ימי החול שאחרי השבת? יש ששת ימים שהם גם מחזור חוזר וגם מחזור חופף. כל ששה ימים הם אחרי השבת הקודמת והם לפני השבת הבאה. אז בששת ימי החול יש שני כוחות פועלים: יש כח שפועל מכח השבת שעברה, שיחסית לשבת שעברה ששת ימי החול הם "בתר שבתא"[ט], ויש כח שפועל שהוא לפני השבת הבאה, שביחס לשבת הבאה זה "קמי שבתא". עכשיו אמרנו שהכח, המנטליות שלפני השבת זה השיפוט, אבל המנטליות גם של העבודה שאחרי השבת זה משהו אחר, ממד נוסף. ויש חפיפה, זאת אומרת שביחד עם השיפוט של ימי החול – יש עוד מוחין, עוד מנטליות, עוד רמה של מודעות. מה זה?

בששת ימי החול דבתר שבתא – [שהם] השלמת סוד השלש־עשרה, ע"ד מלוי האות ואו [כמו שהסברנו קודם. שהמילוי ו‑א‑ו הוא המילוי של] (דשם מה החדש – "ארח אצילות") כנ"ל, וכמו שמתבאר בפנים המאמר – נמשך אור השבת לשכון כבוד בלב כל ישראל ("מינה מתברכין כולהו יומין"), לסייע לכל מי שבא ליטהר (בעבודת הברורים שלו) ולחלצו מצערו (המגיע לו ע"י עניני הבירורים שנפלו לחלקו, בסוד רפ"ח ניצוצין שנפלו למטה מטה בשבירת הכלים, עיין בסוף כוונת המקוה להאריז"ל שבסידור עם דא"ח) בכל מקום שהוא, בחסד וברחמים.

ב. השפעת קידוש השבת על העולם כולו

השפעת הרשימו מהשבת לימי החול

שוב, אני קראתי ונסביר את זה. זה שיום החול הוא בא לאחר שבת, בלשון הקבלה זאת אומרת שהמוחין שאתה עכשיו אחרי שבת – זה נקרא בקבלה "רשימו", שיש איזה רושם, רשימו זה זכרון. המילה בקבלה רשימו היא כמו המילה הפשוטה זכרון, שאתה זוכר. עכשיו, הזכרון מאד עוזר לך להתמודד עם המציאות. אם אתה זוכר טוב שפעם היה לך טוב זה מאד עוזר לך לא ליפול ברוחך, לא להתייאש מכל מה שקורה בתוך המציאות.

לכן לימי החול חייב להיות שני רבדים של מנטליות: רובד אחד שאתה יורד לתוך המציאות, כאילו שלא היה טוב, עכשיו אתה רק מתחיל. כמו התורה – התורה מתחילה מ"בראשית ברא אלהים... יום אחד"[י], יום ראשון, אז כאילו שהעולם נברא בלי שבת שלפני העולם. השבת בסיפור של מעשה בראשית הוא השבת שבסוף. אבל כתוב שבפנימיות העולם גם נברא עם זכרון של שבת שלפני ששת ימי בראשית. כשה' ברא את העולם עם שם אלהים שהוא כתוב בפירוש, והוא הפועל במעשה בראשית – הוא לא כל כך זקוק לזכרון, בגלל שאין לו כל כך בעיות במציאות שלו. הרי הוא רק עכשיו בורא את זה. וכתוב בסוף "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד"[יא], הכל יצא לו טוב. אז ככל שיוצא לו טוב, הוא פחות זקוק לשבת שלפני כן. ולכן באמת לא כתוב שהיתה שבת לפני כן. בגלל שיוצא לו טוב.

הרמז היחיד שהיה משהו לפני כן הוא בפסוק השני של התורה, שכתוב "והארץ היתה תהו ובהו"[יב]. מה זה "היתה"? מה היא היתה? [שכבר היתה] כתוב "בראשית... והארץ היתה תהו ובהו... ויאמר אלהים יהי אור"[יג]. עכשיו, הפסוק הזה השני הוא פסוק שהמציאות לא בסדר. כל מעשה בראשית הכל בסדר, הכל הולך לקב"ה, הולך לו טוב. יש רק פסוק אחד שכאילו הוא 'נפל' כאן והמציאות לא בסדר. ובתוך הפסוק הזה – זה גופא הרמז היחיד שיש בכלל משהו לפני כן. אז אם נתבונן בעומק, לומר שיש יום לפני כן, לפני ששת ימי בראשית – זה השבת. אז זה גופא נותן את המשקל נגד, הכח להמתיק, את מה שאתה מוצא לא בסדר על ידי תודעת העבר, במדה שיש נקודת אור בתודעה של העבר, זה נותן לך כח להתמודד עם מציאות שאתה מוצא עכשיו קיימת שהיא לא מתוקנת, שהיא לא בסדר. אז זה בדרך אגב. לא כתוב בפירוש שיש שבת. בקבלה ודאי כתוב שיש את השבת שלפני מעשה בראשית.

נחיתה מהשבת הקודמת ושרירים לשבת הבאה

עכשיו, אנחנו פועלים כל הזמן אחרי שבת, ימי החול הם אחרי השבת והם לפני השבת. לפני השבת זה כאילו שעלי לתקן את המציאות. אבל זה מאד יכול לגרום לשבירה, בגלל שזה, שוב, לא תמיד הולך, זה לא הולך "טוב מאד"[יד] כמו שאצל הקב"ה תמיד. לכן צריך עוד ממד, שזה מה שהימים האלה הם ימים שאחרי השבת הקודמת. שזה נותן אור וסיוע ושלא תיפול ברוח.

מה כתוב כאן? "נמשך אור השבת לשכון כבוד בלב כל ישראל לסייע לכל מי שבא ליטהר ולחלצו מצערו". גם כן, אתה באיזה צער עכשיו, אז השבת הקודמת היא כח לחלץ אותך מהצער שמגיע לך על ידי "ענייני הברורים שנפלו לחלקו". לכל אחד נפל ברורים, וברורים זה קשה. מה זה ברורים? ברורים הכוונה שיש לא עלינו למישהו אשה לא טובה, לא מסתדר עם האשה, אז בלשון הקבלה זה נקרא שנפל לך ברורים חזקים. אז לכל אחד יש את החלק שלו בעולם. מה שימי השבוע הם ברורים זאת אומרת שככל שהברורים באמת חזקים יש לו צער מזה, מהברורים האלה, מהשיפוט והעבודה.

צריך איזה מין כח, איזה מין עידוד, משהו, אור שמחלץ קצת מהצער, זו השבת הקודמת. זה מה שהימים האלה הם לא רק עבודה לקראת השבת הבאה, הם גם רשימו, זכרון, איזה מין נחיתה. עוד הפעם, יש שאדם יורד עם יזמה, עם שרירים לתקן. ויש איזה מין נחיתה נינוחה שקטה שהוא נוחת לתוך העולם. בכל יום של ימי השבוע צריך להיות שני הממדים הללו. יש איזו נחיתה נינוחה מהשבת הקודמת ביחד עם שרירים של ירידה לתוך העולם, לברר אותו. לכן בכל יום של ימי השבוע צריך לומר ש"היום יום אחד בשבת", "יום ראשון בשבת", "יום שני בשבת". צריך להרגיש את השבת, ובעצם מה שמרגישים את השבת, אם כי שעל פי פשט זה הולך על השבת הבאה, אבל היכולת להרגיש זה רק הרשימו של השבת הקודמת.

קידוש ישראל את השבת מייחד בין אבא ואמא

זה הכלל כאן, מה שכתוב. אז רק היום נסיים בקצרה את הסוגריים, מה שכאן כתוב בסוגריים.

כתוב ככה, שבשבת בעצמה יש כמה ממדים של שבת, יש ממד שהשבת היא שכתוב בחז"ל[טו] ש"שבת מקדשא וקימא", שבת היא לא כמו חג. חג אם לא נקבע את התאריכים, את הלוח העברי, החג לא יבוא. פסח רק יכול לבוא בט"ו בניסן. וזה תלוי בנו שנקבע את הלוח, אחרת פסח לא יבוא אף פעם. אבל שבת זה לא ככה. שבת באה מעצמה כל שבעה ימים – לא צריך שום פעולה מצידנו, "שבת מקדשא וקימא", זה מחזור טבעי. פסח לא יבוא רק בגלל העונות של השנה, פסח יבוא רק אם אנחנו נקדש את החדש, נבנה לוח. אבל השבת לא צריכה שום לוח. שבת באה מעצמה. זה ענין אחד, ממד אחד בשבת.

יש משהו אחר, שאף על פי כן ישראל, שאנחנו עושים קידוש בליל שבת, מקיימים את הפסוק "זכור את יום השבת לקדשו"[טז], זה נקרא שישראל מקדשים את השבת. יש מצוה על ישראל לקדש את השבת. אז בשביל מה לקדש את השבת, הרי "שבת מקדשא וקימא", היא מקודשת מעצמה, היא לא זקוקה לנו לקדש אותה, היא מקודשת מעצמה? אז שוב, מוסבר בקבלה שאלו שני ממדים שיש בשבת: מה ש"שבת מקדשא וקימא" לפי ערך – זה עדיין המוחין דאמא. יש ששת ימי החול, "ויכלו השמים והארץ", מה שקורה בדרך ממילא שזה "שבת מקדשא וקימא" – כל הששה ימים עולים לאמא, לבינה. וזה קורה מעצמו, זה לא צריך אותנו, לא תלוי בנו. אבל לעשות יחוד פנימי בין אבא ואמא (הבינה היא אמא), לגרום ליחוד פנימי, זיווג פנימי בין אבא ואמא – זה צריך אותנו. זה נקרא ישראל מקדשים לשבת, "זכור את יום השבת לקדשו", שמייחדים את אור אבא שהוא חכמה-בטול עם אור אמא שזה שמחה ותענוג מורגש.

קידוש ישראל את השבת כראוי משפיע על העולמות

עכשיו, מה זאת אומרת כאן? היה כאן משפט שבשבת מורגש שבכל העולמות הכל בסדר. איך זה מורגש ומי מרגיש את זה? מה? באמת מרגישים בשבת שהכל בסדר? זה לא פשוט שזה מורגש בכל העולמות שהכל עלה והכל בקדושה. "ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו". לכן יש פה את הסוגריים, שכתוב שההרגשה הזאת באמת, זה שהעולמות ירגישו אחדות, משהו חדש שקורה בשבת – זה תלוי בנו, זה תלוי בממד, בתוספת שאנחנו מוסיפים לשבת, שאם אנחנו היינו באמת מקדשים את השבת כראוי היה מתגלה לכולם, גם לאומות העולם שזה עולם אחר היום, משהו קרה. זה שלא מרגישים שמשהו קרה הוא בגלל שלא קידשנו את השבת כראוי. באמת משהו קורה, יש מה ש"שבת מיקדשא וקימא" מעצמה, אבל את זה לא מרגישים, כדי שבאמת יהיה מורגש אז זה תלוי בענין של ישראל מקדשים את השבת, "נוסף למה דשבת מיקדשא וקימא, כמו שמבואר בחסידות". ומה אנחנו עושים? כשאנחנו מקדשים את השבת, לא רק שגורמים יחוד בין אבא ואמא – על ידי היחוד הזה האור נמשך ומתגלה החוצה – "להמשיך גילוי אורה בכל העולם".

עכשיו, זה חידוש, זה נקרא "אליה וקוץ בה"[יז] בשביל אומות העולם. ביחסית לאומות העולם מה שאנחנו מגלים להם, כשאנחנו מקדשים את השבת ומביאים את חויית השבת להם – בשבילם זה "אליה וקוץ בה", למה? בגלל שמה שזה מביא להם זה מביא הרגשה, והרגשה על דרך השלילה, של הפלאה, שיש פה משהו אבל זה רחוק, זה לא שייך לי הדבר הזה, להפך – זה אסור [לכן הם עשו ביום ששי וביום ראשון] לא, זה רק יכול להיות בשבת, תכף נראה.

פרסום החתונה כדי לאסור את הכלה על כל העולם

אך [בזה גופא שממשיכים את גילוי השבת למטה, שאנחנו מקדשים אותה, שזה על ידי תוספת אור אבא לאור אמא, שדווקא אור אבא הוא יורד וממשיך את הגילוי למטה] בכך [אנחנו] גם אוסרין אותה אכולי עלמא, על דרך קידושי חתן לכלה (שבפני עדים ורב עם, ובכך יוצא קול ופרסום החופה וקידושין לכולי עלמא כו', כידוע בחז"ל)

מה כאן הדבר? שאנחנו מקדשים את השבת זה כמו חתן שמקדש כלה. כתוב שמה זה קידושין? קידושין זה פעולה שאני מפריש אותה, אני אוסר אותה על כולי עלמא. זה הלשון של הגמרא בתחילת מסכת קידושין[יח]. לקדש אשה בעיקר מה שאני פועל זה עוד לא נישואין, יש קידושין, קידושין זה אירוסין, לא מה שהיום קוראים אירוסין, מה שבתורה זה אירוסין שזה לקדש אותה, ואחר כך יש נישואין שזה לחיות ביחד, אבל הקידושין, הפעולה ההלכתית של הקידושין היא לאסור אותה על כולי עלמא.

עכשיו, הקידושין חייבים להיות עם עדים, כלומר שיהיו עדים שרואים את זה, זה חייב להתפרסם. על קידושי בתולה במיוחד כתוב בחז"ל[יט] שעושים את זה בפרסום רב, כלומר שכולם יודעים. פרסום הוא מרכיב הכרחי כדי לאסור אותה, צריך לפרסם את העובדה שהיא מקודשת כדי שכולם ידעו לא להתקרב אליה. פרסום ואיסור זה הולך ביחד. זה בכלל רעיון עמוק לגבי פרסום היום. לכאורה זה לא מתקשר. אבל יש משהו בתורה שצריך פרסום כדי לאסור משהו. כדי להחדיר למודעות של העולם שהדבר הזה אסור. זה לא פרסום למכור את המוצר, זה פרסום שאסור למכור לקנות את המוצר.

שוב, ה‑פרסום הגדול בתורה זה שכאילו חייב להיות מפורסם שזה אסור. [הפקר גם שמים מודעה] כן, פרסום לבוא, אז ודאי שיש פרסום גם למשוך, אבל העובדה שיש פרסום דווקא, והפרסום הכי מקודש הוא פרסום הקידושין על פי תורה, שזה גם מהעדות וגם עצם הקול שיוצא, כמו שחז"ל אומרים, אז הפרסום הזה הוא כדי לאסור.

העברת חוית השבת יחד עם איסור שמירתה לגוים

אם כן, זה גם כן מה שאנחנו מקדשים את השבת, אנחנו החתן והשבת הכלה, אנחנו מייצגים כאן את אור אבא, והשבת היא "מקדשא וקימא", זה אור אמא. אז אנחנו מקדשים אותה – "זכור את יום השבת לקדשו", וזה ממשיך את הגילוי, כאילו שכולם כאן באים להסתכל על החתונה הזאת, אבל בזה גופא אני אוסר אותה, בפעולה הזאת בעצמה אני אוסר את השבת על כולי עלמא, על כל שאר האנשים שבעולם, על כל הלא יהודים, עד כדי כך שגוי ששמר את השבת חייב מיתה[כ], כמו מי שנואף. כתוב שגוי ששמר את השבת הוא נואף[כא], בגלל שהוא בא על בת זוגי.

אבל אף על פי כן הבאתי גם לו, מרחוק הבאתי לו גם כן הנאה ממש, גם חויה וגם הנאה של קדושת השבת, שזו ההרגשה שבאמת יש איזה ממד שהעולם בסדר. יש ביטוי של הרבי[כב] שצריך להתבונן כל יום רגע, זה הרבי פעם אמר שהעולם אינו ג'ונגל, זה לא חיות טורפות בלבד. יש עוד משהו בעולם חוץ מחיות טורפות. חוץ מהטרף שיש בעולם, הג'ונגל שיש בעולם, יש עוד משהו יותר מזה. באמריקה יש "רגע של שתיקה" בבתי הספר של הגוים, אז הוא אומר שזה צריך להיות התוכן של הרגע הזה.

[אני הכרתי אנשים שלא הבינו למה הרבי אמר את זה, שכל אחד יכול לחשוב על הדבר היהודי] אז הרבי בפירוש אמר כך, בשביל הגוים, הוא אמר שגם גוי חייב רגע אחד להתבונן, הוא דיבר שם לכושים. מי זה הגוים שם? זה בתי ספר כושים, שיתבונן רגע אחד, שיחשוב רגע אחד, יסגור את העינים, יחשוב רגע אחד שהעולם הוא לא ג'ונגל, רק המחשבה הזאת, יש משהו אחר בעולם.

זה נקרא שהיהודי קצת מביא לו את אור השבת ביחד עם זה שהוא גם אוסר עליו את השבת, באותה פעולה. הדבר דומה לאחד שנהנה מהחתונה או שקרא בעיתון עליה, או שהוא אפילו היה שם, אז זה שהוא חוה מרחוק את החתונה זה דבר גדול, זו גם חויה גדולה וגם הנאה, הוא נהנה מהחתונה. וכל מי שמשתתף בחתונה הוא יודע 'עכשיו הכלה הזאת היא אסורה עלי'. עכשיו, להביא את חוית החתונה, וגם ההנאה מזה שאתה חווה את החתונה, זה להביא את אור השבת לכל העולם. וזה מה שהיהודים, מה שאנחנו עושים שמקדשים את השבת. אז זה כאן התוכן של זה.

קידוש השבת של ישראל מוריד את קדושת השבת ממקיף הרחוק עד לפנימיות

וע"כ גוי ששמר את השבת חייב מיתה (שהרי בהיותו בגויותו [למה הוא חייב מיתה? שאם הוא עדיין נשאר גוי, הוא לא מתגייר, הרי הוא יכול גם להתגייר ואז הוא יהיה שייך לשבת לגמרי, אבל אם הוא נשאר גוי] אינו יכול להשתתף באור ישראל ולטעום את הטעם הפנימי של ענג שבת [הוא לא יכול להזדווג עם השבת, שזה] – יחוד ישראל עם בת־זוגו – יום השבת קדש – ואדרבה, פוגם הוא בקדושה זו)]

אם הוא יבוא על השבת אז הוא יהיה כמו נואף שאמרנו. זו היתה ההערה הראשונה, הסוגריים הראשונות, אחר כך יש עוד משהו כאן:

[מביאים את ההרגשה מה] ש"הוי' הוא האלקים אין עוד מלבדו" [במה ששבת מיקדשא וקיימא מאיר אור זה רק בבחינת מקיף הרחוק,

אמרנו ששבת היא מקודשת ועומדת מעצמה, "מקדשא וקימא". למה הגוים לא יכולים להרגיש את זה? למה המציאות לא מרגישה, כשבא יום השביעי למה המציאות לא מרגישה? אז באמת כתוב בחז"ל[כג] שיש  מקום אחד בעולם שמרגיש את זה, זה נהר הסמבטיון שהוא רועש כל השבוע ושובת בשבת. [אומרים שזה בטיבט או בנפאל או משהו] כן, ככה מקובל שזה שמה. זה פלא, זה נקרא עדות, שיש איזה מקום אחד בעולם שהוא רגיש לשבת, שהוא שומר שבת מעצמו. שוב, זה רק איזה מין עדות שה' בכל זאת שותל תופעה אחת שהיא יוצא מן הכלל, אבל הכלל הוא שלא מרגישים. למה לא מרגישים את השבת? למה העולם לא מרגיש? זה משהו בתוך העולם. אז כתוב[כד] שזה בגלל שהבחינה הזאת של "מקדשא וקימא" יחסית לעולם זה רק מאיר מרחוק בבחינת מקיף הרחוק.

אך ע"י מצות "זכור (שמור) את יום השבת לקדשו" נמשך האור להאיר בבחינת מקיף הקרוב וכו', והיינו לעורר את כל הנצוצות כו' ברצון "להתגייר" כו', וד"ל].

רק לנו זה מאיר בפנימיות. יש שלשה מושגים בקבלה: יש מקיף הרחוק, מקיף הקרוב ופנימיות. אז יחסית לעולם כשאנחנו מקדשים את השבת – אנחנו מורידים את אור השבת מלהיות מקיף הרחוק יחסית לעולם להיות מקיף הקרוב. מה ההבדל בין מקיף הרחוק למקיף הקרוב? מקיף הרחוק הוא בעל מודע לגמרי, הוא לא מודע, On conscious, זה נקרא מקיף הרחוק. ומקיף הקרוב הוא על גבול התודעה. זה נקרא נוגע ואינו נוגע. לכן מהמקיף הקרוב יש איזה סממן של מודעות שהיא נוגעת ואינה נוגעת. וזה אנחנו עושים לכל העולם, כלומר שבזכותנו, אם היינו מקדשים כראוי, אנחנו כן מקדשים כל שבת אבל ככל שנקדש ביותר, אז מביאים-מורידים את המקיף את הזה לגבי העולם שהעולם יוכל להרגיש את זה בבחינת נוגע ואינו נוגע.

עכשיו, ברגע שזה נוגע לו, יש לו טפת הרגשה, כמו שמשתתף בחתונה, אז זה יכול לעורר אצלו גם רצון לא סתם להיות צופה, כמו צופה משחק כדורגל, גם רוצה לשחק את המשחק. אז אם הוא גם רוצה לשחק את המשחק, אז בבקשה – תתגייר. לכן, מה שמקדשים את השבת בפנימיות זה גם כן, זה קצת מעורר את הגוי – מי שהוא שייך לזה – להתגייר. ובכל המציאות כולה השבת אומרת כמו אשה שמפתה 'אם אתה באמת רוצה אותי – תתגייר, תהיה שייך לי'. זה מה שה"זכור את יום השבת" שלנו עושה.

בסדר, עד כאן.