זהב וכסף ונחשת

אבן עזרא – פרשת ויקהל[1]

קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה' זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת[א].

יש אומרים כי נקרא כסף בעבור שתאוה היא לעינים, מגזרת נכספה. גם נחשת, כי הנשים מנחשות בנחשת.

זהב וכסף

כסף פירושו תאוה, כמו "כי נכסף נכספתה לבית אביך" (ופירש ראב"ע "ומלת נכספתה כמו התאוית"), "נכספה וגם כלתה נפשי" (ופירש ראב"ע "נכספה, התאותה"), ולכן נקרא כסף כי כולם כוספים ומתאוים לו, תאוה היא לעינים (מליצה על פי הפסוק "תאוה הוא לעינים" שנאמר על עץ הדעת).

ראב"ע לא מפרש את שרש המלה זהב. ובפשטות: זהב היינו זה הב "ונקרא זהב על שם כי כאשר הוא רואה עושר לפניו הוא אומר זה הב"[ב], או זה אהב[ג], "וידוע כי שם זהב נגזר מן זה אהב והוא בגימטריא גם כן אהוב. וכן כסף מלשון כוסף [כראב"ע]... מפני שהכל אוהבים הזהב ונכספים אל הכסף"[ד]. בפרט, כסף הוא חסד-אהבה (לשון כוסף), מדת אברהם אבינו (הכסף הראשון בתורה הוא אצל אברהם), וזהב הוא גבורה-יראה, מדת הדין, יצחק אבינו, "מצפון זהב יאתה"[ה]. והרמז: זה ברבוע ועוד אהב ברבוע = יצחק. אכן האהבה של הזהב היא "אהבה העולה על כולנה כמעלת הזהב על הכסף והיא אהבה כרשפי אש מבחינת גבורות עליונות"[ו]. זהב ר"ת "זה הדור בלבושו" (כמו מרדכי היהודי ההדור בלבושו, "לבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב").

בפשט, זהב מתחלף ב-צהב[ז], כמו בפסוק "וכלי נחשת מֻצְהָב טובה שנים חמודֹת כזהב"[ח], ובחז"ל "לְמה צהוב דומה? לתבנית הזהב"[ט]). אכן יש גם זהב לבן – זהב צהֹב הוא עצם הזהב של הגבורה וזהב לבן הוא החסד שבגבורה. והרמז: זהב צהב זהב לבן = אור = רז ("זר זהב סביב) = 9 פעמים חיה (רק זהב צהב = ג פעמים יחידה. זהב לבן = סוד הוי').

סוד הנחשת

נחשת קשור לנִחוש, "הנשים מנחשות בנחשת"[י] (ועוד מפרש ראב"ע שהתי"ו במלה נחשת היא נוספת והעיקר הוא נחש[יא], ולכן נחשת היא גם לשון זכר וגם לשון נקבה, כמו בפסוק "נחשת מצבה [זכר] טובה [נקבה]" ופירש ראב"ע שם "פעם זכר ופעם נקבה").

יש שהבינו בכוונת ראב"ע שהנשים היו משתמשות בכלי נחשת לענייני ניחוש האסורים, כמו "מעונן ומנחש ומכשף" בחכמת המזלות וכדו' (כמו שכותב ראב"ע[יב] על התרפים של לבן "יש אומרים שהוא כלי נחשת העשוי לדעת חלקי השעות", ועל "בעל צפון" כתב ראב"ע[יג] "אמרו כי חרטומי מצרים עשו בדבר המזלות צורות נחשת... שלא יוכל עבד לברוח ממצרים לעבור הצורה").

אך יש מפרשים "הנשים מנחשות בנחשת" היינו מסתכלות במראות הנחשת לנסות-לבדוק את מראיהן. וכמו שמפרש ראב"ע במקומות אחרים שהמושג ניחוש פירושו נסיון ובדיקה, כמו בפסוק "והוא נחש ינחש בו" (יוסף בגביע הכסף) שפירש ראב"ע "נסה אתכם בו לדעת אם אתם גנבים" (בכך שהניח את הגביע לפניהם שיוכלו לגנוב), ובאיסור "לא ימצא בך... ומנחש" פירש ראב"ע "ומלת מנחש מנסה, כמו נחשתי ויברכני ה', כי נחוש בצורות ובמקלות ובמעשים ובתנועות ובימים ושעות" (יש ניחוש-נסיון מותר ויש ניחוש בדרכים אסורות).

מראות הצובאות ותיקון הנחש

ענין מראות הנחשת מתבאר בסוף הפרשה: "וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד", ופירש ראב"ע שם:

וטעם הצובאות כי משפט כל הנשים להתיפות לראות פניהם בכל בקר במראות נחשת או זכוכית לתקן הפארים שעל ראשיהם, הם הנזכרים בספר ישעיה (ג, כ), כי מנהג ישראל היה כמנהג ישמעאל עד היום. והנה היו בישראל נשים עובדות השם שסרו מתאות זה העולם, ונתנו מראותיהן נדבה, כי אין להם צורך עוד להתיפות. רק באות יום יום אל פתח האהל מועד להתפלל ולשמוע דברי המצות. וזהו אשר צבאו פתח אהל מועד, כי היו רבות.

הנשים הביאו את מראת הנחשת. והנה נחשת וניחוש קשורים לנָחָש, "וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי"[יד]. גם נשים נחש הם שרשים קרובים (וראה לקמן על הנו"ן של נשים).

וביאור הדבר: הנחשת במשכן ובמקדש בכלל, וכיור הנחשת ממראות הצובאות בפרט, היא תיקון חטא הנחש הקדמוני, האכילה מ-עץ הדעת טוב ורע = זהב כסף נחשת (= ד פעמים עץ החיים)[טו].

בעומק, פיתוי הנחש היה בכך שהוא שיקף לאשה את עצמה כמו מראות נחשת! האשה נקראה חוה מלשון חויא (נחש בארמית)[טז], והנחש-חויא הראה לאשה-חוה את מה שטמון בפנימיותה. לכן אחרי דבריו של נחש מיד "ותרא האשה [הנחש הראה לה במראה] כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל", כי הנחש הראה לה את התאוה הכמוסה בתוכה.

שרש החטא הוא ב'מודעות עצמית' שלילית, חיפוש החוויה (לשון חוה). תחילה היתה לאדם וחוה 'מודעות אלקית', ללא תאוה הנמשכת אחר דברים אחרים, אך הנחש מפתה להביט במקומות האסורים, ובכלל זה 'לראות את עצמי בראי', לחפש ולמצוא את התאוה שבתוכי, "לתאוה יבקש נפרד". זו הנחשת השלילית, החושפת את התאוה-כסף (כיסופים). והרמז בכל זה: כסף נחשת = אשה אשה אשה = ותרא האשה = בריאה יצירה עשיה (השתקפות האשה הרואה את עצמה בכל העולמות התחתונים).

התיקון הוא בנשים הצובאות "עובדות השם שסרו מתאוות זה העולם", והקדישו עצמן לתפלה ולימוד תורה, "להתפלל ולשמוע דברי המצוות"! גם אונקלוס תרגם "במראת הצבאות" – "במחזית נשיא דאתין לצלאה בתרע משכן זמנא", באו להתפלל[יז], אבל ראב"ע הוסיף שבאו לא רק להתפלל אלא גם "לשמוע דברי המצוות" (כמו במצות הקהל "נשים לשמוע"[יח]). בדרך כלל הנשים אינן עוסקות בתורה כאנשים, ואף "כל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תפלות", אבל הנשים הצדיקות שבאו מעצמן לאהל מועד (ועזבו את התפלות של תאוות העולם), להן נאה ללמוד תורה! זו 'המהפכה' של לימוד תורה לנשים ('המהפכה השלישית'[יט]), הקשורה בפנימיות ל'עליית המלכות' לעתיד לבוא. הנשים הצובאות אינן מעורבות עם הגברים אלא עומדות בצניעות "פתח אהל מועד"[כ] ומשם שומעות את דברי התורה ממשה רבינו[כא].

ולגבי נחש הנחשת: שם נאמר "והביט אל נחש הנחשת וחי" – "בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים היו מתרפאים"[כב]. פיתוי הנחש הקדמוני היה להביט במקום הלא נכון, להסתכל על עצמי במראה – והתיקון הוא להסתכל כלפי מעלה, אל ה'. הנחש הקדמוני הביא מיתה לעולם, כאשר האדם מסתכל בעצמו הסופי והמוגבל, ואילו נחש הנחשת מצביע על מקור החיים ולכן כל המביט בו מתרפא וחי.

משיח בגימטריא נחש, המשיח הוא תיקון הנחש. והנה מראה היא אספקלריא (בלשון חכמים), "כל הנביאים הסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה"[כג]. אספקלריא המאירה היא מראה של זכוכית מצוחצחת, ושאינה מאירה היא של מתכת-נחשת. המשיח פחות ממשה רבנו בנבואה, שהרי "לא קם נביא עוד בישראל כמשה" (ונביא אינו יכול להוסיף-לחדש מצוה), ולכן המשיח מתנבא באספקלריא שאינה מאירה, של נחשת. אבל ברוח הקדש המשיח גדול ממשה ("ונשא ממשה"[כד]). משה התנבא ב"זה הדבר", ושאר הנביאים התנבאו ב"כה", ר"ת כח המדמה, "ביד הנביאים אדמה", ושלמות תיקון המדמה הוא אצל המשיח. רוח הקדש, כח המדמה, הוא 'ניחוש בקדושה', תיקון הנחש והנחשת – והוא הוא חוש הריח המיוחד של המשיח, "והריחו ביראת ה'". השרש של הריח בכתר, משה שייך לחכמה, הוא רואה (ראיה בחכמה) אך לא מריח, אבל המשיח מריח ומנחש ברוח הקדש.

יוסף הצדיק אמר "נחש ינחש איש אשר כמוני", היינו משיח בן יוסף המתקן את הנחש. אך גמר התיקון הוא על ידי משיח בן דוד. יש שני נחשים, נחש בריח ונחש עקלתון[כה] – נחש בריח הוא בקו ישר, סוד היושר, יוסף הצדיק ומשיח בן יוסף (ספירת היסוד), ונחש עקלתון הוא סוד העיגול (המתעקל), דוד המלך ומשיח בן דוד ("ינחני במעגלי צדק"), המלכות.

עצי שטים

על הפסוק "וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים", מפרש ראב"ע "שטים במ"ם, כמו נשים". כלומר, היחיד של שטים הוא שטה ("ארז שטה והדס"), לשון נקבה, אבל "שטים" היא צורה המתאימה בדרך כלל ללשון זכר רבים. ומכל מקום אומר ראב"ע שיש סיומת מ"ם גם ברבים נקבה, כמו אשה ביחיד ונשים ברבים (ועוד דוגמאות[כו]). אכן, יש צורה נוספת של אשה בלשון רבים, "אִשֹּׁת הַזִּמָּה"[כז], בסיומת תי"ו המורגלת ללשון נקבה. ונמצא שיש שתי צורות ריבוי לאשה – אשות לשון נקבה, נשים לשון זכר (כמו שנחשת היא לשון זכר ולשון נקבה).

[ליתר דיוק: ראב"ע עצמו אומר במקום אחר "נשים מן אנוֹש ואנשים"[כח]. כלומר נשים אינו צורת הרבים של אשה אלא כמו אנשים שהוא אנוֹש ברבים, כך היה ראוי לומר 'אנשה' ומכאן נשים (נמצא שהנו"ן של נשים היא שרשית, דומה לנחש). אם כן הרבים של אשה הוא אשות והרבים של 'אנשה' הוא נשים.]

ובפנימיות, יש שני צדדים באשה: כאשר "מח שליט על הלב" אז האשה היא לשון זכר, "נשים" (האיש שבאשה, המח, שולט על האשה שבאשה, הלב). אבל כאשר הלב שולט ועושה ככל תאוותו, אז האשה היא לשון נקבה, "אשֹת הזמה" הנוטות לזימה!

נחזור לשטים שראב"ע משוה לנשים. שטים הוא לשון שטות, "'וישב ישראל בשטים' שנתעסקו בדברי שטות"[כט], "אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, שנאמר איש איש כי תשטה אשתו"[ל]. זהו קשר מובהק בין שטים לנשים: "נשים דעתן קלה" היינו שהן נוחות יותר להתפתות (מאז הפיתוי של הנחש להביט במראת הנחשת) ולתת ל"רוח שטות" לשלוט בהן כמו האשה השוטה-סוטה.

תיקון השטות בנשים הצובאות

אכן, הנשים הצֹבאות הצדיקות מתקנות את רוח השטות של "אשֹת הזמה" הסוטה (שאותה משקים מים מהכיור שנעשה במראות הצבאות), הן השתמשו במראות בקדושה, "על ידיהן העמידו הנשים צבאות רבות במצרים" (ולכן אמר הקב"ה "אלו חביבין עלי מן הכל", כדברי חז"ל ורש"י). צ-באות היינו נשים צדיקות (אות צדי"ק) באות לאהל מועד[לא].

"צֹבאֹת" רומז לשם הקדוש צבאות שהתחדש על ידי חנה הנביאה. חנה 'צבאה פתח אהל מועד', התפללה במשכן (וממנה לומדים הלכות תפלה), וממנה יצא שמואל הנביא (היונק משם צבאות) השקול כמשה ואהרן ומושח את דוד מלכא משיחא ("רמה קרני בה'"). הנשים הצדיקות, בזכותן נגאלו ישראל ממצרים ובזכותן עתידים להגאל, בעצמן מתפללות ולומדות, ובעיקר מתמסרות להוליד צבאי-צבאות של ילדים, לגדלם ולחנכם לתורה ולמעשים טובים, כמשאת נפשה של חנה. זוהי עלית המלכות בדורנו, לקראת המשיח, עד שיתפרש "המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תפלוֹת [ולא תפלוּת]", דהיינו לעשות מהתורות תפלות[לב], כח האשה להפנים את התורה ולעשות ממנה תפלה העולה מעלה מעלה ומביאה את המשיח.

והערה לסיום: בהשקפה ראשונה נראה שפירוש ראב"ע ל"נשים הצובאות" הפוך לדברי חז"ל ופירוש רש"י. לפי ראב"ע שבח הנשים הוא הפרישות מהתאוות, עד שאינן צריכות מראות, ולפי חז"ל השבח הוא שבעזרת המראות התייפו ופיתו את בעליהן לפריה ורביה! אכן שני הפירושים אמת: לצורך פריה ורביה עוררו הנשים את האנשים ("תחת התפוח עוררתיך") ובשאר הזמן היו בפרישות והתקדשות, והכל בטהרה וצניעות, "שבטי יה עדות לישראל" (אותיות י-ה הן "הנסתרות להוי' אלהינו", ועיקר עבודת הנשים הצדקניות היא בהסתר, דחילו ורחימו בלב, תפלה עבודה שבלב, וגם שמיעת דברי התורה, "תורת אמך"). ועוד, גם לדברי חז"ל שהמראות שמשו לפריה ורביה הרי זה היה במצרים (בעת קושי השעבוד), אבל כעת נתנו הנשים בחפץ לב את המראות למשכן, בתחושה שאין עוד צורך להתייפוּת חיצונית.