קבלה ונפש (ב)

ב"ה

ח' סיון תשמ"א

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

"מבשרי אחזה אלוה"[ב] הוא יסוד לכל הנסתר. הקבלה, עד החסידות, השתמשה בפסוק זה על מנת לתאר אברי הגוף, מדות שאינן מתוקנות – לב אבן; מדה מתוקנת – לב בשר. בשר גם מלשון בשורה שיש בה חדירה פנימית. לשון הפסוק היא "אחזה", ולא 'אראה'. ראיה היא ישירה, ואילו חזיון, "אחזה", הוא דרך דבר אחר. הנפש משמשת כאן אספקלריא דרכה חוזים באלקות. לכן נאמר "אחזה", ולא אראה.

חשבון המלים בפסוק, מבשרי (552) אחזה (21) אלו-ה (42), עולה 615, כמנין המלה הראשונה של שולחן ערוך – יתגבר. "הכל הולך אחרי הפתיחה"[ג]. בכל חבור קדוש הכל הולך אחרי הפתיחה והפתיחה כוללת הכל. החבור נכתב ברוח הקדש ולכן, ביודעין או שלא ביודעין, כותב צדיק יותר מכפי שיודע.

בעלית נשמה נפגש הבעל שם טוב עם האריז"ל והם דנו בפירוש לספר הזהר ולא היתה הסכמה ביניהם. הלכו לשאול הרשב"י ופסק שהלכה כהאריז"ל. ואמר הבעל שם טוב שאכן יש פירוש חיצוני לזה, אך אין הרשב"י מודע עצמו לפירוש הפנימי, אף שהוא-הוא כתב את הדבר. שאלו מפי השכינה לנוסח הנכון ונפסקה הלכה כבעל שם טוב. סיפור זה אמתי ועבר דור לדור. ואם ברשב"י מדובר, ק"ו לכל מחבר אחר ולכן כל חבור כולל יותר ממה שנראה בו וממה שראה בו המחבר עצמו ועד אין סוף.

כאמור, הרמז העיקרי בכל חיבור הוא הפתיחה והכל הולך אחריה וההלכה הראשונה בשולחן ערוך, שהיא אולי הקשה ביותר לקיום, ומי שמקיים אותה יכול לקיים תרי"ג מצות כולן, ובה עשר מלים המתאימות כנגד הספירות:

	כתר יתגבר
חכמה כארי		בינה לעמוד
חסד בבקר		גבורה לעבודת
	תפארת בוראו
נצח שיהא	יסוד מעורר	הוד הוא
	מלכות השחר

"יתגבר" (כתר)

דוד המלך ע"ה אמר "'אעירה שחר'[ד] – אני מעורר את השחר ואין השחר מעיר אותי"[ה]. השולחן ערוך הוא הנגלה, הדינים, ודין הוא מדת הגבוה. לעומת זאת, הנסתר הוא חסד, אהבה, וזו תורת החסידות. אם כן, ההבדל בין נגלה לנסתר הוא בין דין לבין לפנים משורת הדין. הדין הוא הצמצום. יש חלל של "דעת תחתון".

"ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל"[ו]. אחת מהן היא חנה הנביאה שאמרה בשירתה "אל דעות הוי'"[ז]. אלו ב דעות – דעת עליון ודעת תחתון[ח]. על פי דעת עליון, מעלה, אין צמצום. הכל גלוי כמו לפני ששת ימי בראשית. "אתה הוא עד שלא נברא העולם אתה הוא משנברא העולם"[ט] ללא שום שינוי.

ה'קונץ' שבגבורת הכתר

הצמצום הראשון הוא מדת הדין של דעת תחתון. תיקון. יש עולם שעומד בתוך החלל. לתקן את ההויה על ידי קיום תורה ומצוות. התקון נעשה על ידי דעת תחתון והוא החידוש והתענוג הנפלא של מעשה בראשית. נאמר כח "תענוג תמידי אינו תענוג"[י] כלל, רק שעמום. תענוג תמידי הוא חידוש נפלא. כמו מלך משועמם שיביאו לו אדם עץ או ציפור מדברת (דוגמאות מהבעל שם טוב) הרי מתוך החידוש הנפלא יפוג עצב לב המלך ויגרום לעונג.

התגלות דעת עליון על ידי דעת התחתון. היא מדת הגבורה, הדין. לעומתה, החסד אינו כן. הוא פועל לפנים משורת הדין. זו ההגדרה כביכול של החלל. הקו שבתוך החלל הוא שורת הדין ואור אין סוף שלמעלה מקו זה הוא לפנים משורת הדין. אור אין סוף נמצא כאן בפנים ולא במרחק. זהו החסד של הנסתר. החסד הוא האור ולכן היהודי חייב לכסות על הדין שגלוי ואיננו נסתר.

ללא יחוד שני הדברים בריאת העולם אינה 'קונץ', לא שווה. לחיות על פי שולחן ערוך היינו לחיות על פי דין, וה'קונץ' הוא להאיר את הדין. לשם כך היתה כדאית כל בריאת העולם. לכן מתחיל השולחן ערוך מהתגברות וזו גבורת הכתר.

יותר עמוק, הרמז הפשוט במלה כתר הוא תריג המצוות שצריך להתגבר בהן עם ז מצות דרבנן. בעשרת הדברות יש כתר אותיות, אות כנגד כל מצוה, כמו תא זרע המכיל כל מה שיהיה בגוף. כל אות עתידה להתפתח לאין סוף דקדוקים ופרטי מצוה. המצוות נקראות "תר"ך עמודי אור"[יא], המאירים מהכתר ועד המלכות. התקרה בארמון היא הכתר, הרצפה היא המלכות והעמודים מחברים ביניהם. זו גבורת הכתר.

גבורת עתיק יומין

יותר עמוק, "יתגבר" הוא גבורה דעתיק, הפרצוף הפנימי, המלובשת בתוך המח הסתום של הפרצוף החיצוני, שנקרא אריך, ופנימי עתיק. פנימיות היא כמו נשמה המתלבשת בחיצוניות וההתלבשות החשובה ביותר, שהיא מעשה בראשית, היא של הגבורה של עתיק יומין בתוך החכמה של אריך אנפין. היא נקראת נר החזק והיא כמו נשמה לגוף. זו התלבשות של גבורה (דעתיק) בתוך חכמה (דאריך). החכמה מודדת את המציאות ונותנת לכל דבר מדה ושיעור. זו התלבשות הגבורה העליונה בתוך החכמה. לכן כל התורה היא מדות ושיעורים, שיעורי מדה. הנגלה של התורה – חכמה נעלמה – הוא הגדרת השיעורים. זו חכמה שבתת-ההכרה של אריך אנפין ובתוך חכמה זו יש משהו עמוק יותר – עונג, אריך אנפין. בעונג עצמו יש נר חזק ("בוצינא דקרדוניתא"[יב]), או נר מוצק ("בוצינא דקדרוניתא"), שהוא שורש השיעור שנתלבש.

גם בנפש, היכולת בנפש לפסוק הלכה ולקבוע עד כאן כשר ומכאן אסור ופסול ולתת שיעור הוא גבורה של תענוג שבתוך חכמה של רצון. זהו שרש תורת הנגלה.

עתיק הוא עונג פשוט, למעלה מהנגלה. מוחא סתימאה הוא החכמה של הרצון הפשוט שלמעלה מההכרה. "בוצינא דקרדוניתא", הנר המוצק, הנר החזק, הוא הגבורה של הענג הפשוט. כאשר הוא נכנס ומתלבש בתוך החכמה של הרצון הפשוט – זה נקרא בחינת 'מֵי חסדים' באין סוף, "טלא דבדלוחא"[יג]. יש בזה גבורה של הענג הפשוט. כאשר ה"בוצינא" מתלבש במוחא סתימאה, התיקון הוא טל הבדולח, "טלא דבדולחא". התלבשות היא חיבור כאשר כח של נשמה יותר עליונה מתלבש ומתחבר בדרגה יותר נמוכה,  כמו שכאן גבורה של ענג מתלבשת בחכמה של רצון.

יותר גבוהה מהתלבשות זו היא התלבשות החסד של הענג, כמו ענג מאהבה פשוטה, במקור הרצון, הרצון של הרצון, הגלגלתא, חסד דעתיק. נסביר: המח הגלוי בו קיימת החכמה הגלויה המאירה ללב, רק מאירה אור אך לא בכל העוצמה. עם זאת, הגילוי נקרא לב נתיבות, המאירות דרך הבינה מהמח ללב. אך מה שעובר מהמח הסתום להכרה עובר שלא באמצעות שבילים אלא דרך שערות כביכול. זהו צמצום גמור. לעומת החכמה הגלויה העוברת בנתיבות, החכמה הסתומה עוברת רק דרך שערות. אין הארה ממשית – רק י"ג שערות. החסד של עתיק, הנסתר, האהבה הפשוטה שלו, מאיר ומתלבש בתוך הגלגלתא של אריך, בתוך מקור הרצון.

הַקְבָּלָה – הדיוק שבנסתר

למה קשה לקיים ההלכה? כי זו לא גבורת ההכרה, צריך תקון תת-ההכרה. כאן הכח צריך לבוא מהגבורה הנעלמת של תת-ההכרה. זה בעולם החלומות ונשאר שם. זו גבורה של העלם הנפש.

ומשום כך, כדי להקביל בין אדם עליון לאדם תחתון, כח זה הוא גבורה. הנגלה של הנסתר הוא ההקבלה בין ה"בשר" הנגלה לסוד הנסתר. כל התורה נתנה "מפי הגבורה"[יד]. הדינים הם הגבורה ואילו הנסתר הוא החסד. אהבה עולה אחד (13), חסד ממש, נקי. לעומת זאת, הגבורה-יראה שבחסד, הגבורה של הנסתר, היא הַקְבָּלָה. זו פעולה מדויקת, יש מה להשוות. שלא כמו אהבה שבה הכל אחד. אהבה בקבלה היא כמו חיבוק, אין מה לדייק. לפי הגבורה שבחסד, הקבלה, הכל מקביל ויש סימטריה, חן, ואחדות פנימית אמתית – "אין עוד מלבדו"[טו]. הגבורה שבחסד היא המחברת את הנגלה והנסתר. אם כן, הנגלה הוא גבורה, דין, ואילו הנסתר, "אין עוד מלבדו", הוא המקשר והמאחד. ההקבלה שבנסתר היא הדיוק שבו. זו הגבורה של החסד.

כל זה מרומז גם כן במלה "יתגבר". כל הכתר נקרא חסד. בכתר גם הגבורה היא חסד –"כולא ימינא"[טז], הכל ימין, אין שמאל. רצוא ושוב – מעלה ומטה. מתוך העבודה הקשה לקיים, מתוך ההעלם, מזכך הגוף, וזכוך הגוף משיג ההקבלה, הרצון העליון, האמיתי. כך "מבשרי אחזה אלוה". ושוב,  הכח להתגבר בא מהתת-מודע של הנפש האלקית.

"כארי לעמוד" (חכמה ובינה)

כארי: אריה הוא שרש הימין בקבלה[יז] – "פני אריה אל הימין"[יח] ביחזקאל, ומקביל לחכמה. אריה אותיות ראיה. "אריה שאג מי לא ירא"[יט]. הבטול שבחכמה הוא יראה עילאה, יראה עם כל החכמה[כ].

שרש החכמה הגלויה הוא מהחכמה הסתומה שבכתר, בה מלובשת הגבורה של עתיק. חכמה בצד ימין ולכן צריכה להיות קשורה באהבה, לא ביראה. אהבת אריות של אריה ולביאה היא אהבה אין סוף – "מי מטיל כסותו בין לביא ללביאה בשעה שנזקקין זה עם זה"[כא]. ויש בה גם שרש של יראה עילאה, של בטול במציאות. אם כן, מנין באה לכאן יראה? כיון שבחכמה הסתומה שבכתר יש גבורה של עתיק יומין.

לעמוד: "עמֹד והתבונן נפלאות אל"[כב]. עמידה פרושה להתעכב. חכמה ובינה הם אבא ואמא. אבא הוא אור ואמא היא עיכוב – "עמוד והתבונן". מדת ההתבוננות של אמא. הלידה הראשונה שנולדה מעיכוב זה.

"בבוקר לעבודת בוראו" (חסד, גבורה, תפארת)

"בבקר" רומז לחסד, "בקר דאברהם"[כג], "וישכם אברהם בבקר"[כד]. בֹּקֶר גם אותיות בָּקָר – "ואל הבקר רץ אברהם"[כה].

"לעבודת" רומז לגבורה. כל עבודה היא של עבד לאדונו מתוך יראה פשוטה. יראה היא פנימיות הגבורה. עבודת עבד מבוססת על מדת הגבורה – היראה. "...העולם עומד על התורה (תפארת), על העבודה (גבורה) ועל גמילות חסדים (חסד)"[כו].

"בוראו" היינו בורא שלו – ההתפארות בעם ישראל, "ישראל אשר בך אתפאר"[כז], "עם זו יצרתי תהילתי יספרו"[כח]. עבודה מתוך מדת התפארות, מדת התפארת. עד כה פירשנו מדת הרחמים מדת התפארת (פנימיות מדת התפארת). מדת התפארת בעבודה פרושה להרגיש התפארות ה', כמו אבא המתפאר בבנו ובמעשיו.

ברחמים ישנם שני כוונים, שכן קו אמצעי כולל תמיד שני כיוונים, מעלה ומטה. פעם קודמת דיברנו על הכיוון כלפי מטה. בעבודה הפנימית, לפני שמסוגל לרחם על הזולת, עליו לדעת איך לרחם על נפשו שלו. בכל מצב ומצב מושלם של יעוד במעשה בראשית יש רחמים אין סופיים על הנשמה. כמו אסיר החבוש בכלא שלא מסוגל לזוז ולא מסוגל לבטא את עצמו. אין חולי גדול מזה. המצב של נשמה בגוף מעורר רחמנות עצומה, משום שהיא חבושה בגבול עולם הזה. הבן רוצה לגרום תפארת לאביו ולא יכול כי הוא מוגבל. לכן הרגשת הרחמנות על הנשמה והתפארות ה' בעבודת הנשמה תלויות זו בזו. הרגשת הרחמנות היא אמת הרצון להתפאר לעומת אי-היכולת להגשים זאת. זה מעורר רחמנות.

דוגמא נוספת: אי היכולת להיות חלק מהנחת הכללית. ההשראה, האור ששורה, הוא נחת. נחת רוח הוא מכך שכל אחד דעתו נוחה מהשני. אם יש פגם באחד מבני הבית הדבר שולל את האפשרות לגרום נחת ומגביל את האפשרות לרחם על האחר. זו רחמנות על כך שאין נחת. זו ספירת התפארת המרומזת במלה "בוראו".

"שיהא הוא" (נצח והוד)

"שיהא" לשון הויה והויה נצחית היא נצח – "היה הווה ויהיה". "הוא" היינו ההארת הבינה בהוד.

נרחיב: לשון נסתר, "הוא", הוא אמצעי מדבר בעדו. ימין הוא לשון נוכח ואילו שמאל הוא לשון נסתר, ידיעה אוביקטיבית. "אנכי" הוא כנגד הכתר, ולכן עשרת הדברות הן כתר תורה. המלה הראשונה, "אנכי", היא כתר. "אתה" הוא התגלות לנוכח – "אתה כהן לעולם"[כט] ולכן הוא שייך לקו ימין. "הוא" שייך לקו שמאל – "ועבד הלוי הוא"[ל] שבפרשת קרח – ולוי שייך לשמאל[לא]. הלוי עובד את הנסתר, את האלקות הנסתרת שהוא חש בנסתר. שרש "הוא" הוא בבינה, והארת הבינה מגיעה להוד – "בינה עד הוד אתפשטת"[לב].

"מעורר את השחר" (יסוד ומלכות)

"מעורר" לשון ער – "ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה'"[לג] – הרומז לפגם הברית[לד]. ער היפוך אותיות רע. כאן הוא התעוררות הברית, היסוד, המעורר המלכות.

אילת השחר, מלשון הגוון שחור, היא המלכות. על המלכות נאמר "שחורה אני ונאוה"[לה], שמתוך השחור מאיר היום[לו]. שחר גם מלשון דרישה. שוחר הוא מי שדורש את ה'. "למען יזמרך כבוד ולא ידֹם"[לז] – המלכות שוחרת ומבקשת בתפלתה. שחרית היא תפלה ובקשה מתוך השחרות להאיר את השחור והכח המעורר את השחר הוא 'אני', קו אמצעי, גוף ראשון המדבר. זהו ה'אני' של היסוד, המעורר את המלכות, שנקראת אילת השחר.

האמת שביסוד היא התגשמות, המגלה ומעוררת את השפלות הפנימית של השחרות. "ויגבה לבו בדרכי הוי'"[לח] הוא ההתנשאות המתעוררת מתוך השפלות. כל ביטוי הוא התנשאות והוא בא מתוך השחרות שבשפלות. מי שמעורר זאת היא האמת המעוררת את השחר.