יחודו של נח

מוצאי כ"ח תשרי תש"פ – כפר חב"ד

אור החיים פרשת נח; בר מצוה יוסף-יצחק שי' דוד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

המשימה: להרבות נחת רוח בעולם

מזל טוב ליוסף יצחק שי', חתן בר המצוה, שיגדל להיות חסיד, ירא שמים ולמדן.

בהשגחה פרטית אנחנו בתחלת פרשת נח (וצריכים "לחיות עם הזמן"[ב]) – "אלה תולדֹת נח נח"[ג], כתוב בזהר[ד] שנח עושה נחת רוח למעלה ונחת רוח למטה, מוצא "חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם"[ה]. הפסוק הקודם, החותם את פרשת בראשית, אומר "ונח מצא חן בעיני הוי'"[ו]. דבר ראשון מברכים את יוסף יצחק שלנו שימצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם, שיהיה "נח נח", שתהיה רוח הבריות נוחה הימנו וממילא רוח המקום נוחה הימנו[ז], שיעשה נחת רוח למעלה ונחת רוח למטה, כמובן כולל את הנחת רוח שהוא עושה להורים שלו, למורים שלו ולכל הידידים, שלכולם יהיה נחת ממנו.

הבעל שם טוב נולד בשנת נחת – "עיר וקדיש מן שמיא נחִת"[ח]. הוא בא לעולם הזה לעשות נחת. אנחנו תלמידים שלו, אז גם תפקידנו הוא לעשות נחת, קודם כל לאבינו שבשמים, ואחר כך לכולם, לכל עם ישראל, לכל העולם.

ארבעת פירושי אוה"ח לפסוק הראשון בפרשה

על הפסוק הראשון בפרשה – "אלה תולדֹת נח נח איש צדיק תמים היה בדֹרֹתיו את האלהים התהלך נח" – מביא האור החיים את הכלל מחז"ל "כל מקום שנאמר 'אלה' פסל את הראשונים, 'ואלה' מוסיף על הראשונים"[ט]. מה פוסל "אלה תולדֹת נח"[י]? יש לו ארבעה פירושים, שאפשר לכוון אותם כנגד י-ה-ו-ה מלמטה למעלה:

נפש: המעשה הוא העיקר

פירושו הראשון[יא] הוא לפי מאמר חז"ל על פסוק זה גופא, "שעיקר תולדותיהם של צדיקים מצוות ומעשים טובים"[יב]. הוא מדייק – למה כתוב "עיקר"? אפשר לומר פשוט שתולדות הצדיקים כוללים גם את המצוות והמעשים הטובים שלהם, חוץ מהתולדות הגשמיים, הילדים שלהם. רואים שלא מספיק לומר שגם מצוות ומעשים ובים נכללים בתולדות הצדיקים, אלא שהם עיקר תולדותיהם – יותר מהילדים. אם כן, הוא מפרש ש"אלה תולדֹת נח" בא לפסול מה שכתוב בסוף פרשת בראשית, "... ויולד נח את שם את חם ואת יפת"[יג], ולומר שדווקא "אלה תולדֹת נח" – מצוות ומעשים טובים.

כשילד נכנס לברית נוהגים לאחל "כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים". תורה היא מהבר מצוה, חוץ מהחינוך שקבל קודם – העיקר מה שהוא מחויב כעת. חופה היא כפשוטה, בשביל לקיים "פרו ורבו ומלאו את הארץ"[יד]. אחרי החופה לא מסתפקים בכך, אלא צריך עוד "מעשים טובים" – עוד קומה, יותר מהחופה, יותר מהילדים. האיחול מתאים למה שמדייק כאן בעל אור החיים ש"עיקר תולדותיהם של צדיקים מצוות ומעשים טובים".

הפירוש ש"אלה" בא לפסול את הילדים, לטובת המעשים הטובים, מתאים לתיקון הנפש של האדם – מתוך הנרנח"י שלו. איזה עוד מאמר מקשר בין מעשה לעיקר? מה שהרבי תמיד מצטט – "המעשה הוא העיקר"[טו]. המעשה בפועל הוא תיקון הנפש, המלכות, ה תתאה של שם הוי'[טז].

רוח: תקון מדות עצמו

הפירוש השני[יז] של בעל אוה"ח הקדוש, מתבסס על הידוע שלנח – כמה שהוא צדיק ותמים ו"את האלהים התהלך נח" – לא היה כח לתקן את דורו. על פי פשט – הוא לא התפלל עליהם. אבל בפנימיות, יש צדיק שיש לו יכולת לתקן את דורו, ולנח – כמה שהוא גדול – אין את אותו הכח. לעומתו, למשה רבינו יש את הכח. אברהם אבינו הוא הממוצע ביניהם – הוא מתחיל לתקן את חסרון נח, שאינו מסוגל לתקן את הדור. השלמות היא אצל משה רבינו, שאמר לקב"ה "מחני נא מספרך"[יח], אותיות "מי נח"[יט] – הוא תקן את נח, מסר את הנפש ממש על עם ישראל, על הדור שלו, וזכה לתקנם[כ]. מסביר האור החיים שמיעוט הפסוק "אלה תולדת נח – נח" אומר שיש לו כח להציל רק את עצמו. כלומר, הפסילה במלה "אלה" היא שאין לו כח להציל אחרים – אלא כח להציל רק את עצמו (ואת ילדיו הכלולים בעצמו).

בהקבלת הפירושים מלמטה למעלה, הפירוש הראשון הוא "המעשה הוא העיקר", כנ"ל, והפירוש השני צריך להיות כנגד הרוח, מדות הלב. איך הוא מתאים למדות? יש צדיקים שכולם לב, מדות טובות – יש מעשים טובים ויש מדות טובות. טוב מאד להיות בעל מדות טובות, אפשר ללמוד ממנו, אבל בסופו של דבר המדות – שבלשון הקבלה הן פרצוף זעיר-אנפין – קטנות מכדי להגיע באמת לזולת, להשפיע עליו ולתקנו, להפוך אותו. בשביל לתקן את הזולת צריך מוחין, מוחין בעצם – צריך להיות חב"דניק. לאו דווקא מוחין דאבא – גם מוחין דאמא (להם זוכה בר מצוה, לפי הקבלה). רבינו סעדיה גאון אומר[כא] שהאדם נברא בעולם הזה כדי לתקן את מדותיו – טוב מאד שיש לו מדות טובות.

נח תקן את המדות, כל הכבוד, אבל הוא לא תקן את הדור שלו ולא יכול לתקנו, לא מסוגל. נמצא שהפירוש ש"אלה" בא לפסול את תיקון הזולת ולומר שנח יכול לתקן רק את עצמו – "אלה תולדות נח – נח", ותו לא מידי – הוא כנגד הרוח, מדות הלב.

נשמה: עבודת נח בכח עצמו – "מבין דבר מתוך דבר"

הפירוש השלישי[כב] מדגיש שכל בני דורו של נח היו רשעים. אם היה עוד צדיק אחד לצרף אליו – עם אשתו ובניו ונשותיהם[כג] – הוא היה מציל את הדור[כד], אבל לא היה אפילו אחד, כולם רשעים. ממילא, לנח אין אף אחד בדורו ללמוד ממנו. כל צדקותו כ"איש צדיק תמים" באה מעצמו, מעבודה עצמית (עבודה בכח עצמו לגמרי), נגד כולם. הוא לגמרי יוצא דופן וחורג מכל התרבות הקיימת.

גם בדורות הקודמים לא היו כולם צדיקים, אבל היו כמה אנשים טובים – והראיה שהמבול לא בא בדורות הקודמים. בכל דור היה צדיק חשוב, גדול, והיו לו קצת אנשים להתדמות אליהם, קצת חברה, עוד כמה שאפשר לשבת אתם ולהתוועד, לומר לחיים. אבל לנח לא היה אף אחד – צדיק בודד. העובדה שגם במצב כזה הוא מצליח להיות צדיק – "נח איש צדיק תמים היה בדֹרֹתיו" – היא לשבחו. כידוע לגבי נח בכלל, יש דורשים לשבח ויש דורשים לגנאי[כה]. הוא דורש לשבחו של נח – שגם בלי אף אחד ללמוד ממנו הוא צדיק. ה"אלה" בא לפסול את הדורות הראשונים, בהם כן היו יחידים ללמוד מהם – כאן כולם היו רשעים, ואף על פי כן הוא הצליח לחנך את עצמו, לתקן את עצמו, נגד הרוח של הדור כולו.

הפירושים עולים לשבחו של נח. הפירוש השלישי כבר מגלה בנח התנוצצות של נשמה, בחינת בינה, "נשמת שדי תבינם"[כו]. מהי בינה? ש"מבין דבר מתוך דבר"[כז]. אין לו ממי ללמוד, אבל הוא "מבין דבר מתוך דבר" מתוך עצמו.

חיה: המעלות העצמיות של נח

הפירוש האחרון[כח] כולל חמש מדרגות. הוא אומר שלנח יש מעלות וטובות ותועליות (מה שהועיל לאנושות) לאין ערוך מכל מי שקדם לו – אף אחד כלל לא מתקרב אליו במעלותיו המיוחדות, אותן הפסוק מונה והולך. שוב, הפסוק מונה חמש מעלות שלא היה לאף אחד – "אלה" פוסל את הראשונות, שלאף אחד אין את התועליות שנח הביא לעולם.

מה הן חמש המדרגות?

"נח" – מנוחת העולם בימיו

קודם כל, "נח" עצמו: "אלה תולדות נח – נח". כתוב[כט] שעד נח הגשמיות, בגלל חטא אדם הראשון, התמרדה נגד האדם – השור לא היה נשמע לחורש, התלם לא היה נשמע לחורש, המים היו שוטפים את המתים בתוך הקברים ומעלים אותם. כשבא נח העולם נח מהמרד שלו. עוד פעם, גשמיות העולם מרדה באדם בגלל חטאו, כאשה המורדת בבעלה, ובא נח והעולם נח – זו מעלה אחת, מעלה עצומה, לאחר עשרה דורות בהן המציאות מורדת נגד האדם.

"איש" – המצאת המחרשה

מה אחר כך? "איש". לא רק שהעולם נח מלהתמרד נגד האדם, אלא שנח המציא את כלי המחרשה, ובכך הועיל תועלת עצומה לאנושות – זו המשמעות של "איש", כפי שכתוב בפירוש על נח שהוא "איש האדמה"[ל], בעל האדמה. תפקיד "איש אדמה" הוא להמציא כלי שיועיל לעבד את האדמה – נח עשה זאת, ובכך עשה טובה עצומה לכל האנושות.

"צדיק" – קיום העולם

המעלה הבאה היא "צדיק" – "צדיק יסוד עולם"[לא], שבזכותו יש המשך בכלל לעולם. אם לא נח היה בא המבול ומשחית את כולם – העולם היה חוזר להיות תהו ובהו – ובזכותו יש המשך לבריאה. הקב"ה, הבורא יתברך, כמעט התייאש מכל בריאתו בגלל מעשי האדם ("וינחם הוי' כי עשה את האדם בארץ... כי נחמתי כי עשיתִם"[לב]) – אבל יש כאן אחד "צדיק", "צדיק יסוד עולם", שבזכותו יהיה לעולם המשך.

"תמים היה בדרתיו" – נח לכולם

עוד מעלה – "תמים היה בדֹרֹתיו". הגמרא מסבירה את ההבדל בין "צדיק" ל"תמים" בפסוק שלנו. את יוסף יצחק, הבר-מצוה שלנו, מברכים שיהיה "תמים" – כל תלמיד בתומכי תמימים צריך להיות תמים. כאן יש פירוש יפה בחז"ל לתמים – "'תמים' בדרכיו, 'צדיק' במעשיו"[לג]. צדיק מתייחס למעשים והתמים לדרכים שלו, "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום"[לד]. רש"י בגמרא שם כותב שדרכי נח הן שהוא ענו ושפל רוח, גם בפני אנשי דורו, שכולם רשעים גמורים. על פי מדת הדין לא צריך להתנהג בענוה בפני רשעים, "עם חסיד תתחסד... עם עקש תתפתל"[לה], אך נח לא נוהג לפי שורת הדין, אלא לפנים משורת הדין, ואפילו בדור שכולם רשעים הוא מתנהג בענוה ושפלות רוח.

ענוותנותו היא עד כדי "בדֹרֹתיו" – גם בני הדור מכירים בה, מכירים את גדולתו, את מעלתו המיוחדת, את ה"תמים בדרכיו" שלו, בדרכי נעם. מתאים למאמר חז"ל "כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו". כולם רשעים אך רואים את מעלתו. בסוף, כשרואים שהוא עושה תבה להציל את עצמו, הם רוצים להנקם ממנו – אבל כל החיים מוצא חן בעיניהם כי נוהג עמם בתמימות, בשפלות. זו המעלה המיוחדת של של "תמים היה בדרתיו".

"את האלהים התהלך נח" – כל מעשיו להעלות ריח ניחוח

אחרון חביב – "את האלהים התהלך נח". אחרי המבול, כשנח יצא מהתבה, הוא הקריב קרבן לה' – זו הפעם הראשונה שיש קרבן בכלל, שעולה לשמים ועושה ריח ניחוח. רבי אליעזר אומר שנח "על שם קרבנו נקרא, שנאמר 'וירח הוי' את ריח הניחח'"[לו]. מסביר האוה"ח – "את האלהים התהלך נח" גם לפני כן, כל חייו היו להעלות ריח ניחוח, לעשות נחת רוח לה' (כפי שפתחנו).

כל מעשי נח הם קרבן – לשון קירוב, לקרב את המציאות, לקרב את התחתונים לעליונים. אחרי נח לא היה שוב מבול כי נח פעל – כך אומר השם משמואל (יש לו דרוש שלם על "נח על שם קרבנו נקרא"[לז]) – לקרב-להקריב את הגשמיות לרוחניות, את הארץ לשמים, כך שלא יתכן שהעולם יגיע שוב לשפל המדרגה, לקלקול, עד כדי שיגיע לו מבול להשחית כל בשר אשר על פני האדמה. עבודת נח תמיד, בכל פעולותיו, היא להעלות "ריח ניחח", ועל כך כתוב "את האלהים התהלך נח" – כל ה"התהלך" שלו, כל חייו, "על שם קרבנו נקרא".

הקבלת חמש המעלות

גם את חמש המעלות אפשר לכוון מלמטה למעלה כנגד נרנח"י, ובקצרה:

מנוחת העולם ממרדו באדם החוטא היינו תיקון הטבע, בחינת נפש ו-ה תתאה שבשם.

המצאת הבעל ("איש האדמה") כלי לתקן את אשתו (האדמה) היינו השפעת ז"א, הבעל, למלכות, האשה, כנגד ה-ו של שם הוי'. ה-ו היינו ענין ההמשכה בסוד צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות שבאותיות י-ה-ו-ה[לח].

קיום העולם היינו קיום יחוד זו"נ והוא תלוי באור אמא, ביסוד אמא, בחינת "צדיק" עליון, עבודת ההתבוננות המולידה את המדות כו', שבהיסח הדעת ממנה העולם בטל, והיינו סוד ה-ה עילאה של שם הוי', התפשטות המציאות באתכסיא המביאה לידי המשכה והתפשטות המציאות באתגליא.

ענוה ושפלות בפני כולם, גם בפני רשעים, לפנים משורת הדין, היינו מצד הבטול העצמי של חכמה, ה-י של שם הוי'.

העלאת ריח ניחֹח היינו סוד החוטמא של אריך אנפין, כתר, הקוצו של י של שם הוי', חוש הריח של מלך המשיח (כדלקמן), ועיקר כחו של מלך המשיח[לט], כח תפלתו המתמדת, "לבעל החוטם אני מתפלל"[מ], ודוק היטב.

ולסיכום:

קוצו של יעל שם קרבנו נקרא

יענו ושפל בפני הכל

הקיום העולם ע"י התבוננות

והמצאת המחרשה

המנוחת העולם ממרדו

המעלה המשיחית

הפירוש הרביעי, ש"אלה תולדת נח" כולל חמשה דברים ו"אלה" בא לפסול ולומר שאף אחד לא מתקרב למעלותיו, הוא עצם המעלה של נח, ה-י של שם הוי' בארבעת הפירושים מלמטה למעלה.

העיקר הוא ה"ריח ניחח", הכתר, שבחמשת הדברים גופא הוא החוש של משיח, חוש הריח[מא], חוש של חדש חשון – כבר ברכנו את החדש. נח הוא על שם ריח ניחוח. מברכים את הבר-מצוה שלנו שתמיד יהיה לו ריח ניחוח, כל החיים שלו – "את האלהים התהלך נח" (דווקא בדרגה זו החמישית, המשיחית, מתקרב נח לאברהם אבינו, עליו נאמר "התהלך לפני והיה תמים"[מב]).

ולסיכום ארבעת הפירושים:

יחמש מעלות נח היחודיות

המעלת עבודתו העצמית של נח, ללא צדיק אחר בדורו

ומדותיו הטובות של נח – המספיקות לתיקון עצמו בלבד

ה"עיקר תולדותיהם של צדיקים – מצוות ומעשים טובים"

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• כתלמידי הבעש"ט עלינו לגרום נחת בעולם – נחת רוח לתחתונים ולעליונים, מתוך הכרה ש"כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו".
• "עיקר תולדותיהם של צדיקים" הוא "המעשה הוא העיקר".
• גם אחרי שזוכים לתורה ולחופה (לשם העמדת תולדות גשמיים) יש לשאוף ולזכות למעשים טובים.
• התפלה על בני הדור נובעת מתוך כח פנימי לתקן אותם.
• תיקון מדות הוא עבודת האדם לעצמו, אך רק חב"דניק – בעל מוחין בעצם – מסוגל להשפיע על הזולת.
• אשרי מי שיש לו חברת צדיקים לומר עמם 'לחיים' וללמוד מהם, אך גם בהעדר חברה כזו נדרש האדם לעבודה בכח עצמו – להבין דבר מתוך דבר כדי לכוון את התנהגותו כדבעי.
• בין האדם המתוקן והארץ-האדמה יש יחס כבין איש לאשתו, הגורם לכך שהעולם יפסיק למרוד במין האדם ומטיל על האדם אחריות לתיקון העולם והשפעה אליו. מי שנוהג בהתאם הוא "צדיק יסוד עולם" המאפשר, בסופו של דבר, את קיום והמשך העולם כולו.
• גם ביחס לחברה שלילית ראוי לנהוג, לפנים משורת הדין, בתמימות ובדרכי נעם המתבטאות בענוה ושפלות בפני הכל – החברה השלילית מכירה במעלות הצדיק הנוהג כך.
• הצדיק המשיחי מקרב את כל העולם לה' – באופן בלתי הפיך, המונע את התדרדרותו למצב הגורם למבול – ובכל מעשיו מעלה ריח ניחוח לה'.