1

בע"ה

התוועדות י"ב תמוז

יב תמוז ס"ז – פריז, צרפת

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

ערב טוב, הערב מדברים בעברית, ויהיה תרגום. קודם כל נאמר לחיים – הערב יום הולדת וחג הגאולה של הרבי הריי"צ, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, שמשיח יבוא תיכף ומיד ממש.

מי שהיה אתמול בלילה, יזכור שאנחנו דברנו על הקשר בין לידה לגאולה – היום זה גם הלידה של הרבי (הרבי הוא נשיא הדור, נשמה כללית, כולל את כל אנשי הדור, ואם נולד באותו יום זה כמו שכל הדור נולד באותו יום) וגם חג הגאולה של הרבי (אז גם כולנו נגאלנו מהמאסר, מדין המות שגזרו על הרבי, לחירות ולשמחה ביום הזה). בכל שנה ושנה, "הימים האלו נזכרים ונעשים", והבעל שם טוב אומר שאם זוכרים את הנס שה' עשה זה נעשה מחדש בכל שנה. מה שדברנו אתמול בלילה, התחלנו מהרעיון שלידה וגאולה זה בעצם אותו הדבר – גאולה זה להוולד מחדש. מה זה להוולד מחדש? בקבלה כתוב שיש בדרך כלל שלוש רמות של מודעות, שבלשון ובמושגים של הקבלה  זה נקרא עיבור-יניקה-מוחין. יש רמה של מודעות, שאדם יכול להיות מבוגר בן שבעים, אבל במודעות שלו הוא עדיין כעובר ברחם, שלא נולד עדיין. זה נקרא מוחין דעיבור – יש לו שכל ברוחניות כעובר שלא נולד. אחר כך האדם נולד, יוצא לאויר העולם, ויש לו מוחין דיניקה – כתינוק היונק מאמו. זו רמה הרבה יותר גבוהה של מודעות, כי כשאדם ברחם לא רואה את המציאות – כולו ברחם – זה להיות לגמרי אגוצנטרי, בלי שום מודעות למה שמסביב. כשאדם נולד הוא רואה את העולם ומתרשם ממנו, אבל הוא עדיין יחסית אגוצנטרי, כי הוא יונק – כל הזמן צריך לקבל מאמו, ואם הוא רעב הוא בוכה. לצאת מעצמו באמת זה מוחין של גדלות, שאדם באמת מתבגר. זה לא חייב להיות שאדם בגיל שלוש עשרה מגיע לגדלות, כפי שאמרנו קודם – יתכן אדם בגיל שבעים עם מוחין של עיבור. גאולה זה לעלות דרגה, זה כמו דילוג קוונטי של מודעות, וכל פעם זה להוולד ולהגיע לדרגה יותר גבוהה של מודעות. מה שאנחנו נסביר הערב זה החכמה שאנחנו – כל עם ישראל (עם כל העולם) – צריכים לקבל כשנזכה לגאולה תכף ומיד. כל מעבר הוא לידה וגאולה, אבל העיקר זה המעבר מיניקה לגדלות. נסביר בקיצור, על פי כמה מאמרי חז"ל, מה המודעות ומה החכמה הנצרכת כדי לזכות לגאולה, כדי לעזור לה' להביא את הגאולה והמשיח, כמו שהרבי לימד אותנו – "עשו כל אשר ביכולתכם וכו'", הרבי הטיל עלינו את האחריות והתפקיד להביא את הגאולה. מי שמרגיש אחריות, זה כבר סימן של בגרות, של מודעות. מי שחושב שהכל יבוא, בלי אחריות שלו, זה יניקה. מי שמקיים בעצמו "ותהי המשרה על שכמו" – פסוק שנאמר במשיח, ובכל ניצוץ של משיח – מי שלוקח אחריות על המשימה להביא את הגאולה, לעזור לה', לעזור למשיח, זה מוחין דגדלות. זה מה שכל אחד ואחד צריך להוליד בתוך עצמו, והיום הכי טוב בשביל זה הוא היום – זה מה שנסביר בהמשך.

[תרגום]

ודאי אנו יודעים ומכירים שלגבר יהודי יש מצות הנחת תפילין – זה מצוה להמשיך מוחין, להרחיב את המודעות. גם לפי ההלכה, וגם איך שנוהגים – במיוחד חסידים – יש הנחה של שני זוגות, רש"י ור"ת. מה ההבדל בין זוגות תפילין אלו? קודם נגיד משהו בשביל הנשים – כתוב שהגבר מניח תש"ר ותש"י, כאשר התש"י זה התש"ר של האשה, ואם כן גם לאשה יש שייכות של מצות תפילין (וקודם כל מניחים תפילין של יד, כנגד הלב, ליידיס פירסט). כתוב בקבלה וחסידות שהתפילין של רש"י זה המוחין, רמת המודעות, שמחזיקה ומקיימת את עם ישראל משך כל זמן הגלות, כשאנחנו מתחזקים באמונה ובבטחון שלנו שה' יביא לנו את המשיח, ומרבים בלימוד תורה. המודעות הנחוצה לעם ישראל כדי להחזיק מעמד כל זמן הגלות זה תפילין דרש"י. אבל התוקף, הנחישות (כמו נחשון, שקופץ לים) – הנחישות הדרושה כדי לעשות משהו מאד אקטיבי על מנת לזרז את הגאולה בפועל ממש (והגיע הזמן, כלו כל הקיצין, כפי שאומר הרבי, ואנו צריכים לעשות משהו בשביל להגיע לרמה הרבה יותר גבוהה) – זה בא מתפילין דר"ת. לכן הרבי אמר שפעם נהגו להניח ר"ת רק מגיל שמונה עשרה, או מהחתונה – היו כמה גילאים – אבל כיום צריך להניח ר"ת כבר מגיל בר מצוה. הוא הסביר בפירוש שבשביל הבטחון, בשביל להלחם בארץ ישראל שזה קשור למשיח – ובכלל להלחם ולנצח בכל המלחמות ולהביא משיח – זה קשור לתפילין דר"ת, מח החכמה. כפי שנסביר, בתוך החכמה יש כל החב"ד – הכל נמצא או ברמה של רש"י או ברמה יותר גבוהה של ר"ת. מה שצריכים בשביל משיח זה החכמה-בינה-דעת של מוחין דאבא – תפילין דר"ת.

יש בענין זה שלושה מאמרי חז"ל שנלמד ונתבונן בהם בקיצור הערב – כל מאמר מתחיל "איזהו חכם?". חכם זה אחד שיש לו את הרמה הכי גבוהה של מודעות – מודעות של משיח, של גאולה, של ארץ ישראל. לא משנה איפה יהודי נמצא – חכם זה מי שגם כאן, בפריז, חי במודעות של ארץ ישראל. מודעות של ארץ ישראל זה תפילין של ר"ת, זה מודעות של משיח. יש שלושה מאמרי חז"ל שמתחילים "איזהו חכם?": הראשון "איזהו חכם? הרואה את הנולד" (הזכרנו גם אתמול בלילה, מי שזוכר), שיש בזה שני פירושים בפשטות – או שרואה מה שעתיד להיות (יש לו אינטואיציה), או, פנימי יותר, שרואה איך הכל נולד ומתהוה בכל רגע מאין ליש (זה יותר עמוק אפילו מאינטואיציה של הבנת הסיבתיות הנובעת מהיום לעתיד). השני מפרקי אבות, הנלמדים בשבתות הקיץ, "איזהו חכם? הלומד מכל אדם" – בשביל להיות חכם צריך ללמוד מכל אחד, גם מיהודים וגם מלא-יהודים, גם מאוהבים וגם מאויבים. השלישי "איזהו חכם? המכיר את מקומו" – יש הרבה ששואלים איפה אני צריך להיות, כאן בפריז או בארץ ישראל, ובשביל לענות על כך צריך להיות חכם, שלחכם יש הכרה פנימית איפה מקומו האמיתי. מה הכוונה שמכיר את מקומו? שמכיר את המזל שלו, יודע היכן יהיה לו מזל. מזל זה גילוי שרש הנשמה. "משנה מקום משנה מזל", אבל לפני שמשנים את המקום צריך 'חוש' איפה המקום האמיתי שלי, איפה המקום בו שרש נשמתי יאיר בכל התוקף. שלושת המאמרים הללו, שאמרנו בקיצור, הם החב"ד שבמוחין דאבא – החב"ד של החכם. "איזהו חכם הרואה את הנולד" זה חכמת החכם, "איזהו חכם הלומד מכל אדם" זה בינת החכם, ו"איזהו חכם המכיר את מקומו" זה דעת החכמה.

לפני שנתעמק בכל אחד מאלה, רק נאמר שיש כלל שאם חז"ל שואלים שאלה – התשובה נמצאת ונרמזת בתוך השאלה עצמה, עוד לפני שלומדים מה התשובה. רק בשתי המילים "איזהו חכם" – עוד לפני התשובות השונות – כבר רמוזה התשובה. את הרמז מוצאים לפי הגימטריא של השאלה: איזהו חכם = 97 = מה בן. מספר מאד חשוב באריז"ל, חיבור שני מילויים של שם הוי', שפנימיותו היינו חיבור בין מהות (מה) למציאות (בן) של כל דבר. מהות ומציאות זה כמו איש ואשה, וכתוב שבכל נקודה של הוי' יש את המהות (שם מה) ואת המציאות (שם בן). שם בן זה גם כמו בֵן, ו-97 זה בן אדם. לפי זה, "איזהו חכם?" – צריך להיות בן אדם. חוץ מהפירוש הפשוט של "בן אדם", יש נביא אחד שה' תמיד פונה אליו כ"בן אדם" – זה הנביא יחזקאל. יש גם אשה אחת בתנ"ך ששוה את המספר הזה, ושמה הוא בקבלה מהסודות העמוקים ביותר בתורה – מהיטבאל (מתחיל מה, ושאר האותיות עולות בן), היא ראשית עולם התיקון, היא סוד של ביאת משיח על פי האריז"ל. היא, יותר מכל דמות אחרת בתנ"ך, מסמלת את היחוד של התיקון. במילים פשוטות, "איזהו חכם?", מי שיודע לחבר את המהות הפנימית עם המציאות. המהות הפנימית זה התורה, המהות תמיד טובה, אבל המציאות לא תמיד מתוקנת – מי שיכול לגלות את המהות (דבר בלתי נראה, אבל נמצא כאן, וזה טוב) ולבר אותה עם המציאות, זה נקרא להביא את הגאולה וזה נקרא "איזהו חכם?". כל המאמרים האלה – "הרואה את הנולד", "הלומד מכל אדם", "המכיר את מקומו" – זה הכל שלוש בחינות של מהיטבאל, של בן אדם, של יחוד מהות ומציאות.

[תרגום]

נתחיל להעמיק ב"איזהו חכם הרואה את הנולד". אמרנו שיש בזה שני פירושים – יש פירוש שרואה את העתיד, שבתוך ההוה יש לו אינטואיציה מה ילד יום, מה הולך לקרות. הדבר הזה נכון גם לחיי הפרט וגם לחיי כלל ישראל, וננסה הערב להתמקד בחיי הכלל. יש שרואים מצב קשה, כמו מצב של אנטישמיות שמתחילה להתפתח ולהתרקם באיזו מדינה, ואז צריך לחשוב מה יצא מזה. בקשו שנדבר הערב גם על הנושא של עליה לארץ. אנו יודעים שאם לפני ששים שנה, לפני השואה, היהודים היו רואים את הנולד יותר ברור, אז אולי היו הרבה יותר יוצאים מהגלות – היו עולים לארץ או יוצאים לארצות הברית, או לאיזה מקום שהשואה לא הגיעה לשם. צריך להיות חכם כדי לראות את הנולד. הבאנו דוגמה מהשואה, שזו דוגמה קשה. יש בזה משהו, שביחס לעתיד – "כל הוה נפסד" (חוק האנטרופיה בלשון הפיזיקה). בחז"ל אומרים "דע מאין באת ולאן אתה הולך" – באת מטיפה סרוחה ואתה הולך למקום עפר רימה ותולעה, אז מי שרואה את הנולד תמיד רואה, לכאורה, את האנטרופיה וההתפוררות של המציאות. כמה שזה אינטואיציה, ונשמע משהו מאד גדול וחכם, יש בזה גם איזה נימה של פסימיות. ידוע שהרבה משכילים, כל מיני פרופסורים, כמה שיותר חכמים הם יותר פסימיים כלפי החיים. אנשים תמימים ופשוטים, עם לב טוב, הם יותר אופטימיים. חכמים גדולים נוטים לפסימיות כי רואים את הנולד, מרגישים את האנטרופיה, ויש להם פחד מה ילד יום – כל העיתונות מלאה מזה, כל הדאגה להתחממות כדור הארץ וכו' וכו', אין לדבר סוף. בעבודת הנפש הפנימית, מה התיקון כדי לראות גם את הטוב שיש במציאות? את הטוב שהעתיד צופן? בשביל זה צריך שפלות, או, בלשון הבעל שם טוב, הכנעה בנפש. עבודת הנפש בשביל לראות מה ילד יום זה הבטול בנפש. כתוב שבטול עולה כי טוב – יכול לראות תמיד את הטוב שיצמח מהמציאות העכשוית, לא את הרע, ואז לפי מחשבתו הוא גם קובע את העתיד. בפוטנציאל יש גם טוב שיכול להיות בעתיד וגם דבר רע שיכול להיות בעתיד, ואם אני רואה ומסתכל על האפשרות הטובה, אז ככל שיש מודעות של הטוב שיכול להיות כך אני עוזר לטוב הזה להתממש, שבאמת זה יהיה. אם האנשים חושבים רק על הרע שיכול להיות, זה להיפך, ח"ו. אם כן, התיקון של הדבר הזה, לראות את העתיד, תלוי במדת ההכנעה והבטול. אבל, אמרנו שיש משהו עוד יותר עמוק – לראות איך שהעולם נולד בכל רגע יש מאין. יש בזה גם שתי בחינות: כתוב בספר התניא קדישא, ספר היסוד של החסידות, שהאדם מתבונן בעולם קודם הוא רואה את הנולד, איך שכל העולם נולד בכל רגע יש מאין, ואחר כך אדמו"ר הזקן אומר "ואל יוציא אדם את עצמו מהכלל". אחרי שהוא מרגיש את זה מסביב, הוא צריך להתבונן פנימה, על עצמו, ולראות שגם אני – גם גופי וגם נפשי – מתהוה בכל רגע תמיד. שלוש הבחינות הללו של הרואה את הנולד נקראות בלשון הבעל שם טוב חש-מל-מל או הכנעה-הבדלה-המתקה. אמרנו שהעתיד יכול ללכת או לכיוון טוב או לכיוון רע – אנו תמיד בפרשת דרכים. האדם צריך להתמקד על הכיוון הטוב, לחפש את הטוב גם באינטואיציה שלו. פרשת שבוע זה פרשת בלק – הוא נביא, יש לו אינטואיציה, אבל חוש הנבואה שלו כולו רע. הוא מחפש את הרע ותופס את הרע, ולכן יש לו כח לקלל, רק שה' עשה נס והפך קללתו לברכה. זו הדוגמה הכי טובה לאינטואיציה פסימית לגבי העתיד - אינטואיציה רעה – וה' רוצה להפוך. חוץ מזה שצריך להתמקד על העתיד הטוב, מי שיכול לראות איך הכל מתהוה יש מאין – זה מקור הכח להמתיק את העתיד. אם יש מספיק מודעות להתהוות, זה אומר שהעולם לא מחויב להוה – אין פאטאליזם. לראות שהעולם מתהוה בכל רגע זה שחרור, זה גאולה – קוראים לזה הבדלה, שחרור וגאולה של ההוה מהעבר. ברגע שאומרים "אל יוציא אדם את עצמו מהכלל" זה כבר המתקה גמורה – שגם אני, עם כל הבעיות שלי ("ידע איניש בנפשיה"), מתהוה בכל רגע, וזאת אומרת שגם אני משוחרר. קודם צריך להרגיש שחרור זה בעולם כולו, ואז סוף התהליך שהאדם מרגיש שגם הוא מתהוה בכל רגע. אם מגיעים לכאן, אז אפשר לסגור את המעגל ובאמת להתמקד על הטוב שיצמח מתוך ההוה, ולא הרע, ולגרום לכך שבאמת זה יהיה כך. כל זה, זה העומק של "איזהו חכם? הרואה את הנולד".

[תרגום]

עכשיו בקיצור נמשיך אם "איזה חכם? הלומד מכל אדם" – הבינה של החכמה. אמרנו שללמוד מכל אדם זה ללמוד מיהודי וללמוד מלא-יהודי, ללמוד מאוהבים וגם ללמוד מאויבים. כעת נתמקד על הצורך לכלל – אנחנו מדברים על המצב של כלל ישראל היום, בארץ ובעולם – ללמוד מהאויבים. יש על זה פסוק בתהלים קיט – "מאויבי תחכמני". "איזהו חכם? הלומד מכל אדם", והפסוק אומר "מאויבי תחכמני" – תן לי חכמה מהאויבים שלי. ההמשך של הפסוק הוא "מאויבי תחכמני מצוותיך כי לעולם היא לי" – נסביר זאת קצת בהמשך. קודם כל רק נתבונן שזה משהו חזק מאד, שצריך ללמוד מהאויבים. מה הדבר העיקרי שאנו, עם ישראל, הכלל, וגם כל פרט המשתייך לכלל, צריך ללמוד מהאויבים? אנחנו יודעים שיעקב הוא "איש תם", לא יודע לרמות, הוא בחור טוב עם לב טוב ומדות טובות, ועשו, אחיו-אויבו, שבגלותו אנו נמצאים, גלות אדום (כאשר לפי רוב המפרשים גם הערבים, ישמעאל, זה חלק וסיום של גלות אדום), מתאפיין בכך שהוא הפוך מתם. הוא איש יודע ציד, הוא נועז. קוראים לזה תהו – הוא לא טיפוס של תיקון, הוא טיפוס של תהו, יש לו הרבה עזות וחוצפה, הוא מרמה. חז"ל אמרו ולמדו בסוף מסכת סוטה שאחד מהסימנים לפני ביאת המשיח הוא "חוצפה יסגא" – תהיה הרבה חוצפה בעולם. החוצפה זה גם דבר טוב, לא רק רע, וכתוב דווקא בחסידות שצריך לאמץ את החוצפה – שאיננה שייכת לטבענו היהודי – וללמוד זאת מהאויב. כל מה שהאויב פועל, הוא פועל מתוך חוצפה – זה, בלשון חז"ל, "מלכותא בלא תגא". הוא מדבר. במה אנחנו חלשים? אפילו היהודים, האחים שלנו בארץ ישראל, שהיתה להם תעוזה מסוימת להקים את המדינה והכל, אבל משום מה – מהתחלה – אין לנו דוברות, יכולת למסור לעולם את המסר שלנו, את האמונה, את הזכות שלנו על ארץ ישראל. הדוברות לקויה, מאז ומתמיד, ודווקא המוסלמי – שהוא דובר בתקשורת, עם כל השקר (הוא הרי משקר, הכל שקרים), יש לו את החוצפה לשקר. כשכתוב "מאויבי תחכמני" הפירוש הוא שצריך את אותה חוצפה לומר את האמת, ו"מרובה מדה טובה". ידוע בעולם המודרני שעיקר החרות, גם בצרפת וגם באמריקה לפני כמאתים שנה, זה חופש הדיבור וחופש ההדפסה (פרידום אוף ספיצ', פרידום אוף פרס) – החופש לומר ברור, עם כל התוקף, מה שאתה מאמין. כל העולם, כל העלמא דשקרא, זה החוצפה של הדבור התקיף של הקליפה – את זה צריך ללמוד איך לעשות בקדושה, ו"מרובה מדה טובה", שנלמד מלאכה זאת בקדושה אז "מרובה מדה טובה", שבקדושה יהיה עוד יותר תוקף, עוד יותר "אורות דתהו אבל בכלים דתיקון" (בלשון הרבי, שזה הפטנט, הסיסמא, איך להביא את הגאולה). היום גם בעולם הגויי, במיוחד באויב היום של עם ישראל בארץ ישראל – האויב המוסלמי – הדובר הכי טוב, שמשפיע על התקשורת הכי טוב, זו אשה. כתוב שלפני ימות המשיח הדובר, מי שמדברר את המגמה והמשימה של עם ישראל, צריך להיות דווקא נשים – נשים שתתפוסנה את המיקרופון מול כל העולם ותאמרנה מה זה עם ישראל ומה זה ארץ ישראל ומה אנחנו צריכים, ביותר תוקף וחוצפה. לומדים זאת מהפסוק של בנות צלפחד – הנשים שחבבו את הארץ יותר מהגברים, ורצו נחלה בארץ ישראל – עליהן אמר ה' "כן בנות צלפחד דוברות". כן, הבנות של צלפחד הן "דוברות" – דוברות של כל עם ישראל בשביל התקשורת העולמית. הפסוק אומר "מאויבי תחכמני כי לעולם היא לי" – "היא" זאת האשה, "היא לי", צריך את הכח של ה"היא", של האשה, "לי", כדי ללמוד את המלאכה מהאויב, את חופש הדיבור ואת תוקף ועזות וחוצפת הדיבור כדי לומר מה אנו מאמינים. היום מנצחים בקרב לא עם נשק – הנצחון הוא עם הפה. גם בפרשת השבוע – ה' אומר לבלעם מה אתה תופס את אומנות עם ישראל, שכחם בפה וכח הגוים בחרב. היום כולם רוצים לתפוס את הכח של עם ישראל, וככה זה נתפס, שהכח הוא בפה. הכח בפה שייך לנו, רק שזו הגלות – שזה הלך להם, ואנו צריכים להוציא זאת בחזרה מהם, והנשים הדוברות הן שמוציאות את הכח הזה. לכן כל בת שעוד אין לה מקצוע, כל אשה שמחפשת פרנסה ומקצוע, כדי שתהיה דוברת בתקשורת – דוברת בשביל עם ישראל. על זה כתוב "מאויבי תחכמני כי לעולם היא לי" – "היא" זו מהיטבאל, היא שתעמוד לי, היא תדע ללמוד זאת מהאויב ולעשות זאת יותר טוב. לכן זאת הבינה, הבינה של החכמה – בינה זו האשה. "איזהו חכם הלומד מכל אדם" זה הבינה של החכמה.

[תרגום]

אחרון אחרון חביב זה "איזהו חכם? המכיר את מקומו". בחסידות כתוב שיש כמה רמות של דעת – כאן זה הדעת של החכמה. דעת זה התקשרות – עיקר ההתקשרות וההתחברות של החכמה ליעד, לתכלית, זה הדעת. בדעת יש כמה רמות, שכל אחד זה יותר עמוק – דעת זה עומק בחשיבה. יש ידיעה – לדעת משהו בשכל. יש משהו יותר עמוק מזה – הרגשה, הרגשה פנימית, שאדם מרגיש משהו, גם בשכל. ויש משהו הכי עמוק – הכרה. זו המילה שחז"ל משתמשים בה כאן – "המכיר את מקומו". עוד הפעם, מכל העומקים – עומק הדעת – הכרה זה הכי עמוק. הכי שטחי זה נקרא ידיעה, יותר עמוק מזה זה הרגשה, אבל יותר עמוק מזה זה להכיר. אנחנו יודעים שבתורה דעת זה גם ביטוי של להתחתן – "והאדם ידע את חוה אשתו". כתוב שבשביל להתחתן צריך מוחין דאבא, ולא מספיק מוחין דאמא. לכן באמת פעם היה מנהג שתפילין דר"ת זה רק מהחתונה – מוחין דאבא זה בשביל להתחתן. מוחין דאמא, תפילין רש"י, צריך גם קודם. בשביל להתחתן צריך מוחין דאבא, אבל צריך את הדעת של החכמה. איך יודעים שהכרה יותר מכל עומקי הדעת קשור לחתונה? רבים שואלים איזו אינטואיציה צריך בשביל להכיר את בן הזוג. יש פסוק במגילת רות, בפעם הראשונה שבעז פגש את רות – ועוד לא ידעו שיתחתנו – והוא אמר לקוצרים להניח לה וכו', ואז היא אמרה "למה זה מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה [כי הייתה גיורת]". חז"ל אומרים על הפסוק הזה שהיא נבאה – לא ידעה – שהוא עתיד לשאת אותה לאשה. זה רמוז במלה "להכירני" – זה שאתה עתיד להתחתן איתי, להכיר אותי. כאן המעגל שלנו נזכר – יש בזה אינטואיציה, כמו "הרואה את הנולד", הכרה אמיתית מי בן או בת הזוג שלי. מה זה קשור כאן למאמר "איזהו חכם המכיר את מקומו"? כתוב שהמקום של כל אחד בארץ ישראל, הנחלה שלו, זה כמו בת הזוג שלו, כמו האשה שלו. המקום שלך זה בת הזוג או בן הזוג – גם לגבי איש וגם לגבי אשה. מה ההבדל בין עם ישראל לפני הגאולה לבין עם ישראל בגאולה, כשחוזר לארץ ישראל? כתוב שצריך להיות סוויץ' גמור בראש. לפני הגאולה, כשעם ישראל חי בחו"ל – ואפילו עוד לא מקיים "מאך דא ארץ ישראל" – עיקר העבודה של היהודי להיות אשה לה', אנחנו כלה וה' הוא חתן, כמו בשיר השירים, ועל זה צריך לחשוב כל הזמן, זה עבודת ה'. למה המרגלים לא רצו להכנס לארץ ישראל? כי אז צריך איזו מהפכה בראש – אנחנו צריכים להיות הגבר של הארץ, החתן, ולקיים "יבעלוך בניך". יש עבודה של כולם – לא משנה אם איש או אשה – להיות אשה לה', ויש עבודה שכולנו בעל-גבר לאדמה. זה השינוי של הגאולה, וזה "המכיר את מקומו" – רצון להתחתן עם המקום. מה פותח את המזל, את השרש? רק כשהאדם הוא משפיע. על זה כתוב "ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ" – צדיק זה היסוד, החתן, המשפיע. אם אנחנו משפיעים, מי שהוא צינור פתוח להשפיע, המזל שלו נפתח לקבל מלמעלה יותר ויותר. אם אדם הוא רק אשה לה', תוקף המזל לא נפתח. המזל נפתח רק כשהופכים את הפנים כלפי מטה, כלפי המציאות, להביא את המשיח בפועל ממש למטה מעשרה טפחים (כלשון חז"ל) – שזה בעצם לעלות לארץ (אפילו כאן, כשאדם הופך להיות משפיע, ויש לו 'חוש' שזה המקום שלו – המקום שלך זה המקום בו אתה יכול להשפיע הכי טוב, ובשבילך זה כמו ארץ ישראל, זו הכוונה של "מאך דא ארץ ישראל"). אם אתה חושב שאתה יכול לארץ בפועל – ובסוף כולם צריכים לעשות זאת – ואתה חושב שאתה יכול להיות משפיע, אז תעלה. לא לעלות ולהיות מקבל – מקבל זה מי שנמצא תחת הממסד בארץ, מקבל ממנו, אז כבר עדיף להשאר בפריז. אם אתה חושב לעלות לארץ ולעשות שינוי, להיות בעל הבית על הארץ – כמו בעל שאוהב את אשתו, ואני לא אתן לאף אחד להכנס לביתי ולגעת באשה שלי. עוד הפעם, הרגש של עם ישראל לארץ ישראל זה שהיא האשה שלו. בעל נאמן לאשתו יתן למישהו אחר לנגוע בה? רחמנא ליצלן. אם האדם עולה לארץ מתוך מודעות שהולך שמה להיות משפיע ולשמור על האשה – דבר שהוא לא המנטליות גם של כל היהודים בארץ, לדאבוננו – אז אולי יש מקום לעלות לארץ, אם זה מקום השליחות. כל זה נקרא "מכיר את מקומו" – ההכרה, הדעת הכי פנימית, כמו הכרת בת זוג. אם אמרנו קודם ש"מאויבי תחכמני" זה סגולה לפרנסה טובה, להיות דובר, אז הדבר האחרון זה סגולה להתחתן, "המכיר את מקומו" – זאת הדעת של החכמה.

צריך את כל שלושת הדברים האלה ביחד, כדי באמת לתקן את המודעות שלנו, להוולד מחדש במודעות של גאולה, שיקוים היעוד "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

נאמר עוד משהו לכבוד צרפת: כתוב שצרפת זה לשון צירוף. מה זה צרוף? אם יש "עת צרה ליעקב" מי שיש לו חכמה יכול לשנות את הצרוף – "צהר תעשה לתבה". הסוד של צרפת זה חכמת הצירוף בקבלה – לקחת את המלה צרה ולהפוך את זה לצהר, כתורת הבעל שם טוב. לקחת את הפסימיות, את הנגטיביות, ולהפוך את זה לחיוב – זה העבודה הנפשית, בסדר של הכנעה-הבדלה-המתקה, של "הרואה את הנולד". אחר כך צריך את היכולת ללמוד מהאויב – החוצפה יסגא של הקדושה, שנחוץ כדי להביא את הגאולה. בסוף כל אחד ואחד צריך לדעת איפה הוא יתחתן, שזה נקרא "המכיר את מקומו" – אם זוכה להכיר את המקום שלו, זה מה שפותח לו את המזל. המזל זה תוקף מאד גדול להביא את המשיח – כפי שהרבי אמר, "עשו כל אשר ביכולתכם להביא את המשיח עכשיו", שנזכה לזה תיכף ומיד ממש.

השלמות (מוצאי יז תמוז, טלפונית):

א. הכל קשור למה שהרבי אומר שבשביל להביא את הגאולה צריך לפקוח את העינים ולראות ש"הנה הנה משיח בא" – זה "הרואה את הנולד", כש"הנולד" זה "בני אתה, אני היום ילדתיך" האמור במשיח. כל הפסוק – "אספרה אל חוק הוי' אמר אלי בני אתה אני היום ילידתיך". בזהר דורשים את הפסוק הזה על בר-מצוה – יש כבר את הנשמה, רק שאז קורה גמר כניסת הנשמה. כל הענין כאן זה דילוגים קוואנטיים במודעות – לפקוח את העינים, ושאר הדברים של "איזהו חכם", זה בשביל לדלג לרמה יותר גבוהה של מודעות (שם השיעור היה אמור להיות "מודעות לגאולה" או "מודעות גאולתית").

ב. "איזהו חכם" = מהיטבאל = מה בן = בן אדם. הנבואה הראשונה של יחזקאל היא "נפתחו השמים ואראה מראות אלהים" – תחלת מעשה מרכבה היא גילוי חדש של מודעות בכלל. גם ההמשך שם – מתחיל לראות קליפות, אז נכנס ורואה את הפרי – מודעות חדשה ומחודשת ביחס למציאות העולם. ידוע הרמז של רבי נחמן שזה ר"ת אמונה, הכל זה תפיסת האמונה הטהורה בשם. ההפרש בין "איזהו" ל"חכם" זה טל, אלדד, וממילא השאר זה מידד (ב"פ איזהו). חוץ מזה שמהיטבאל זה מה ו-בן, זה "אלדד ומידד מתנבאים בתוך המחנה"  - גם חכמים הרואים את הנולד, שמשה מת ויהושע מכניס את העם לארץ, רואים את המנהיג החדש, את ה"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא". איזהו חכם בריבוע פרטי (של כל אות) עולה 2275 = 5 בריבוע כפול 91 (7 פעמים 13). אם מוציאים את ה-מהיטבאל המקורי, התוספת כולה עולה גל בריבוע כפול. במספר קדמי, רק חכם עולה 256 = 16 בריבוע = 4 בחזקת 4 = 2 בחזקת 8. איזהו במספר קדמי = 120, אז יחד עולה 376 = שלום (וכו'). יש בסוד הוי' פרק על אהרן הכהן – חכם עולה אהרן ואיזהו חכם = שלום, אהרן הוא "אוהב שלום ורודף שלום", ובסוד ה' מוסבר ששלום זה ח"פ בטול, פנימיות החכמה, על זה הכל מבוסס.

ג. איזהו חכם הרואה את הנולד. את הנולד = מלכות. הרואה את הנולד = תשובה (לבת עין יש תורה שלמה על הקשר של "הרואה את הנולד" לעבודת התשובה). עיקר הנולד זה איך תצמח המלכות מתוך המציאות העכשוית, ועל זה כתוב "הוי' בחכמה יסד ארץ". זה כמו הקביעה הרצונית. זה גם מתאים לפסוק של דוד המלך, "אני היום ילדתיך", לידת המלכות – זה בהיות שהמלכות, יותר מכל ספירה אחרת, נעלמת בשרש. לכן צריך להיות חכם מאד לראות זה. בכתר המלכות ברדל"א, העלם שאינו במציאות, ובשביל לראות את זה צריך להיות בבחינת "פנימיות אבא פנימיות עתיק". בשביל לראות את שאר המדות צריך לראות רק העלם שישנו במציאות, ומספיק בשביל זה חיצוניות אבא. זה שהכל עולה תשובה, סימן שיש תשובה מיוחדת של חכמה – הדרגה הגבוהה בתשובות של "מה טובו", "בעל תשובה עילאה". זה "תשובה מענוה", כפי שהתבאר בשש"פ. בפרקי אבות כתוב "מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רימה", אבל בקהלת כתוב "עת ללדת ועת למות" – לראות את הנולד בתוך ה"עת למות", ש"עת למות" הוא פרט בתוך הכלל של "עת ללדת". על זה נאמר "שוב יום אחד לפני מיתתך" – לראות-להתכונן כבר ללידה החדשה שבתוך ה"מיתתך". "יום" זה בהירות, "אחד" זה אחדות, "לפני" זה לפנים ולפנים – לראות בבהירות מה עתיד להוולד מתוך המיתה. זה "הרואה את הנולד". איזהו חכם ר"ת אח – אח של אחד. מבין שלושת המאמרים זה שמשלים את זה הוא "הרואה את הנולד" הנגמר ב-ד. על זה נאמר ש"אחד האמת" שורה ומתלבש בחכמה דווקא (תניא פל"ה בשם המגיד). מאמר זה במסכת תמיד, על דרך "שויתי הוי' לנגדי תמיד" (וגם "וחטאתי נגדי תמיד").

ד. יש פירוש של החת"ס על "איזהו חכם הרואה את הנולד" – בכ"ד, כנראה, וביניהם במסכת גיטין – שלא כתוב "הרואה את העתיד". הוא אומר כלל, שאוירת כל הפתגם הזה היא פחד, על דרך הפשט. אם היה כתוב "הרואה את העתיד" זה יותר מדי פחד, ואז היה עובר על "תמים תהיה עם הוי' אלהיך" (יש עוד מי ששואל איך פתגם זה מסתדר עם "תמים תהיה", אולי מי השילוח). זה שיש פחד במאמר זה, בא מגבורת דעתיק המלובש בח"ס המאיר בח"ע. איך שהוא רואה את זה, קשור ל"אשרי אדם מפחד תמיד" – יש בזה אושר ("אשרי"), גילוי עתיקא, רק שזה הגבורה שבעתיק (אשרי = ז"פ חכמה). החת"ס מסביר שההבדל בין "הרואה את העתיד" ל"הרואה את הנולד" הוא שפירוש נולד בלשון חז"ל הוא לשון עבר, שכבר נולד, ומפרש זאת על דרך "אין חכם כבעל הנסיון" – העבר מלמד את העתיד – שאם יש נסיון מובהק מותר לפחד, אבל אם לא צריך להיות אופטימי. גם במקרה שלומד מהעבר, כמובן צריך לעשות מה שביכולתך כדי למנוע את התוצאה.

מביא זאת על "ענוותנותו של זכריה בן אבקולס", שח"ו להאשים אותו בחורבן – לו לא היה תקדים ללמוד ממנו – אבל זה בשביל שאנחנו נלמד לגבי העתיד.

רמז לאיזון "איזהו חכם הרואה את הנולד" עם "תמים תהיה עם הוי' אלהיך" – ביחד יוצא ריבוע כפול, לא בריבוע (או א-ל או לא).

הסברנו שהפשט של ראית הנולד – ראית העתיד – זה הכנעה, והפחד גורם הכנעה כי שובר את האדם. כמה שעובדים על הכנעה כך הפחד נמתק, כי מגיע לתכליתו – לשבור את הישות. אחר כך צריך להגיע לפירוש החסידות, להוה. זה גם טוב לפי החת"ס, שאם ההתחלה זה מהעבר להעתיד זה בדילוג על ההוה (כדרך מציאת שביל האמצע של הרמב"ם – מקצה אל קצה בשביל להגיע לאמצע). העבר מלמד את העתיד בשביל שאחר כך נגיע לתוך ההוה.

ה. זה ששלושת המאמרים הולכים ביחד – זה משפת אמת, הוא מביא את הלשון "איזהו חכם המכיר את מקומו" הכי הרבה פעמים. יש פעם אחת שגם מביא את שלושתם יחד, שאומר בפירוש שיש שלושה מאמרים אלו. בספר חסידים, לדוגמה, מביא "איזהו חכם? המחכים את רבו". מה שכן, יש בחז"ל יותר משלושה דברים "איזהו תלמיד חכם" – חשוב להדגיש שבקבלה ת"ח זה בינה דווקא, ומה שאצלנו כתוב חכם זה יותר מת"ח, זה עצם החכמה. השפ"א אומר ששלושתם כנגד עולם (מקומו) שנה (נולד) נפש (מכל אדם) – אומר שהחכם מעלה עש"ן לשרש, ומקבל זאת מכח התורה דווקא, "אורייתא מחכמה נפקת" (יש מי שאומר בפירוש ש"מכיר את מקומו" היינו בארץ ישראל – אולי הוא ואולי אחר – וזה ביחס לראובן גד וחצי המנשה שהכירו את מקומם, אבל זה יתכן רק אחרי קבלת התורה מסיני). מחזק את זה שזה לאו דווקא הת"ח, אלא החכם המקבל מעצם התורה. אם נפרש לפי דבריו, אז צירוף עש"ן הוא ויה בתוך החכמה עצמה – צירוף הכתר/הדעת, ולעניננו זה צירוף הקוש"י המשתקף בשבילא, ד"ע שמחבר או"א.

ו. על "בראשית ברא אלהים" – המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית – מתרגם הירושלמי "בחכמה". איזהו חכם? מי שרואה את הבראשית, את חידוש הבריאה בכל רגע.

ז. הפשט שיש הכנעה בלראות את העתיד זה מאותו מאמר – "מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רימה".

ח. זה שקודם רואה איך הכל מתהוה ואחר כך לא להוציא עצמו מן הכלל, היות שיש כאן התרוממות המוחין – קודם המדרגה העליונה מתגלה במקיף, מסביב, ורק אחר כך זה נקלט ונכנס בפנים. זה הכלל לגבי עלית המודעות. זה הכלל ביציאת מצרים – קודם אני יוצא מהמציאות החיצונית שתפסה אותי, אבל אחר כך צריך להשתחרר מהעבדות הפנימית.

ט. "איזהו חכם הרואה את הנולד" זה מאמר חכמי הנגב בתמיד – זה חכמה שבחכמה, הרוצה להחכים ידרים והם חכמי הדרום (מתנת החכמה בחסד, ואברהם "הלוך ונסוע הנגבה"). עשרה דברים ששאל אלכסנדר מוקדון – י של החכמה. בסוף הם אומרים שכולם חכמים בשויון ופתרו הכל, גם מדגיש אחדות החכמה (שויון – כל מי שמקיים "שויתי הוי' לנגדי תמיד" שוים). מודגש החידוש ב"איזהו חכם" כי "איזהו עשיר" ו"איזהו גבור" זה כן כבן זומא. חכמי הנגב = מנחם.

י. "איזהו חכם הלומד מכל אדם" זה מאמר של בן זומא – סוד הבינה בארבעה שנכנסו לפרדס, מאד מחזק מה שאמרנו. האריז"ל אומר שארבעת הדברים שאומר חכם-גבור-עשיר-מכובד זה בסוד הוי', אבל החכמה שמדבר עליה זה מצד הבינה, כראוי לו (ובכך שונה מחכמי הנגב). היות ש"לומד מכל אדם", אז הוא גם "תלמיד חכם" – בינה שבתוך ה"חכם". עיקר הפשט של "הלומד מכל אדם", ככתוב בספרי החסידות כולם, שמשפיל עצמו ללמוד ממי שקטן ממנו – יש פה גם התבטלות של חכמה, שזה חכמה אמיתית, ולא רק "תלמיד חכם" (הלומד ממי שבאמת גדול ממנו – כפוף לו, אבל לא משפיל עצמו למי שקטן ממנו), במיוחד לפי מה שאמרנו שאדם יכול להיות גם גוי ואפילו אויב.

כאן חכמה כפירוש רש"י בבצלאל – "מה שאדם למד מרבו". שם זה רב וכאן זה כל אדם, אבל זה שהחכמה זה היכולת ההיולית ללמוד ממישהו – החל מרבו וכלה בכל אדם – מתאים לשם. בצלאל הוא חכם גדול, שה' מלא אותו חכמה, אבל זה חכמה מעשית – חכמה שמצד הבינה, וכאן זה בינה שבחכמה. הוא יושב "בצל א-ל" ולומד שם – צל זה כמו "במחשכים הושיבני", תלמוד בבלי, זה שרש המוחין של הבבלי.

זה שאפשר ללמוד מכל אחד, זה ע"ד "יציבא מלתא ותקין פתגמא שכל אחד מתוקן מחברו" – זה חוש בתיקון, תיקון זה התלבשות, יש לו איזה לבוש מיוחד שצריך ללמוד ממנו. זה גם כן חוש של בינה, לבישת הצורה המיוחדת של כל אחד ואחד. בעולם התיקון יש פחד – הרואה את הנולד – וכאן צריך לאזן את זה בלימוד מהאויב התוהי איך לא לפחד (שרש התהו קשור לבינה). כמו שהגוי לא מפחד, גם לא רואה את הנולד, כי לא חכם כל כך (זה התמימות שלו). עשו רואה את הנולד ירוד וגשמי – הנה אנכי הולך למות – וזה רק מוסיף לו חוצפה. "חוצפה יסגא" זה שם סג, בינה שבחכמה. דיבור ללא פחד זה אלט-ספוקן, דבור כלפי חוץ, חוץ-פה – זה עיקר החוצפה.

יא. המכיר את מקומו – מכיר שרשו למעלה וממילא מקומו למטה. כל התניא זה "אל תהיה שוטה" – אל תחשוב שאותו צדיק. בכל ספרי החסידות הפירוש של "המכיר את מקומו" – חוץ מהפשט בנחלת הארץ – זה הכרת מקומו הרוחני, מדרגתו האמיתית, בלי לרמות את עצמו. זה בעצם כל ספר התניא, הבינוני של התניא. לפי זה, "איזהו חכם הרואה את הנולד" זה התנ"ך, תושב"כ, "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור". "איזהו חכם הלומד מכל אדם" זה התלמוד, בו לומדים מכל התנאים והאמוראים. "איזהו חכם המכיר את מקומו" זה ספר התניא, תורת החסידות. דווקא את מקומו של מאמר זה לא יודעים, כי לא בחז"ל אלא שייך לחסידות (ומענין שמי שהכי תפס את הפתגם הזה הוא שפ"א). זה דעת, והרבה פעמים מוסבר שפנימיות התורה זה הדעת (ב"תורה משולשת" – תושב"כ, תושב"ע, פנימיות התורה).

עיקר המילה זה "המכיר" – הכרה, נישואין. "מקומו" זה דווקא מילה של בינה, "ואי זה מקום בינה", ואם כן באמת מאמר זה אומר שהדעת, שזה מה שנמשך מיסוד אבא דווקא לתוך יסוד אמא – דעת זה זיווג או"א – זה המכיר את מקומו. מתוך חכמת אבא – איזהו חכם – הוא מכיר את מקומו באמא, זה הזיווג העליון. על זה נאמר "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת".

יש פסוק "לדעת בארץ דרכך" – לפעמים מקום זה מקום יציב, ולפעמים מקום זה דרך. בחז"ל בריש קידושין דרך זה כינוי לאשה, ו"דרכך" זו האשה שלך. יש אשה קבועה, רק במקום אחד, ויש אשה שבזכותה עוברים דירה כל כמה שנים.

פסוק בקהלת: "טובה חכמה עם נחלה" – זה עם המכיר את מקומו. חכמה-נחלה זה חן. נחלה זה משרש "נוצר חסד לאלפים" – אבא יונק ממזל החסד, אין מזל לישראל. זה עיקר ההסבר בפנימיות ש"המכיר את מקומו" זה שרשו, המזל העליון. חכמה נחלה = עליון. לכן לא יודעים את מקומו של "המכיר את מקומו" – שייך ל"אין". במזל ה-ח יש את החפיפה בין ההמשכה מהגלגלתא להמשכה ממו"ס, על ידי הדעת דגניז באוירא, ביניהם, שזה בחינת רדל"א. הדעת הזאת של הנוצר-חסד-לאלפים, טובה חכמה עם נחלה, זה דעת הנעלם ששרשו במזל עליון הפועל על יחוד או"א (כנ"ל שזה זיווג או"א).

יב. הרמז הכי יפה: איזהו חכם הרואה את הנולד הלומד מכל אדם המכיר את מקומו = 1898 = הוי' פעמים חכמה, "הוי' בחכמה יסד ארץ".

יג. כל השיעור בא על רקע בקשה לדבר על עליה לארץ: אם יושבים בארץ ויש אנטישמיות צריך ללמוד ולדעת את הנולד לפי מקרים אחרים, "הרואה את הנולד", אבל צריך לא לפחד יותר מדי ולכן צריך ללמוד מכל אדם, גם מהאויב איך לא לפחד, ובסוף יש "המכיר את מקומו" בארץ ישראל, שיש לכל אחד מקומו המיוחד לו.

יד. "חן [חכמה-נחלה] מקום על יושביו" כולל גם מקום בחו"ל, כל עוד האדם שם.

טו. אשה גבר = ז"פ חכמה (קשור לחילוף המעמד בין הארץ לחו"ל).