מסורת "ונשמע"

התוועדות ליל פורים (ח"ג)

ליל פורים תשפ"ב – רמת אביב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בחלק נוסף של התוועדות ליל פורים העמיק הרב במסורה מיוחדת שמביא בעל הטורים – שלשת פסוקי "וְנשמע" השייכים למתן תורה ("הדור קבלוה בימי אחשורוש), לבגדי הכהן הגדול בפרשת תצוה (הסמוכה לפורים בהרבה מהשנים) ולקריאת המגלה. שלשת הפסוקים מקבילים לתורה, עבודה וגמילות חסדים וגם לשמיעה הפנימית במחשבה-קול-דבור.

שלשת פסוקי "וְנשמע"

יש מסורה של התנ"ך, שמביא בעל הטורים[ב], ששלש פעמים בתנ"ך כתובה המלה "וְנשמע". יש עוד שלש פעמים "וַנשמע"[ג], אבל המסורה סופרת רק "וְנשמע":

הפעם הכי מפורסמת היא "נעשה ונשמע"[ד], כאשר קבלנו את התורה – התורה שבכתב – ברצון ובאהבה. אז ירדו המלאכים ונתנו לנו שני כתרים, אחד כנגד "נעשה" ואחד כנגד "נשמע", דווקא כי הקדמנו "נעשה" ל"נשמע", "בשעה שהקדימו"[ה].

גם הפעם השניה היא בתורת משה, אצל אהרן, והיא קשורה לבגדי הכהונה – בגדי היקר שדברנו עליהם[ו] בנוגע למרדכי הצדיק[ז]. על בגדי הכהונה קוראים בפרשת תצוה, הסמוכה לפורים בהרבה מהשנים. במעיל התכלת כתוב "ונשמע קולו בבֹאו אל הקדש לפני הוי׳ ובצאתו ולא ימות"[ח]. יש במעיל פעמונים ורימונים בזכותם כאשר הוא נכנס, וגם כאשר הוא יוצא, "ונשמע קולו" – זו דרך ארץ[ט], להודיע שהוא נכנס וגם להודיע שהוא יוצא. "דרך ארץ קדמה לתורה"[י]. על "ויקרא אל משה"[יא] חז"ל אומרים משהו מאד חזק, חריף, ש"כל תלמיד חכם שאין לו דעה [היינו דרך ארץ] נבלה טובה הימנו"[יב]. הנהגת דרך ארץ ב"ויקרא" היא שמשה רבינו מחכה שהקב"ה יקרא לו, לא נכנס בעצמו. קשור גם למרדכי היהודי, "מרדכי בדורו כמשה בדורו"[יג], שמקיש על הדלת – זה ה"בן קיש"[יד] שלו[טו]. זו גם בחינה של דעה – שיש לו דעה, שיש לו דרך ארץ. בכל אופן, אצל הכהן הגדול שנכנס לקדש כתוב "ונשמע קולו בבואו אל הקדש ובצאתו ולא ימות".

מתי הפעם השלישית? למה כל הנושא קשור אלינו? כי הפעם השלישית היא בפסוק מהמגלה, קרוב להתחלה – "ונשמע פתגם המלך אשר יעשה בכל מלכותו כי רבה היא וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן למגדול ועד קטן"[טז]. פסוק מיוחד במינו. מי אומר את הפסוק הזה? ממוכן, שחז"ליד מגלים לנו שהוא המן. זהו פסוק שיש בו לכאורה תוכן אמתי, כמו שכתוב גם בספרי החסידות[יז]. צריך לקיים את הפסוק הזה, "ונשמע פתגם המלך".

שאלות בפסוק

על הפסוק שלנו, ה"ונשמע" השלישי שבמגלה – "ונשמע פתגם המלך אשר יעשה בכל מלכותו כי רבה היא וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן" – יש כמה שאלות:

לכאורה, אם מדובר בנשים – "וכל הנשים" – היה צריך להיות כתוב "תתננה", למה "יתנו" לשון זכר? הרי מיד כתוב "בעליהן", לשון נקבה, ולא "בעליהם". אם כן, הנשים האלה הן זכר או נקבה? כנראה יש משהו זכרי בתוך הנשים.

צריך להבין עוד קודם בפסוק – מהו "פתגם המלך"? צריך לומר "דבר המלך"[יח], "דבר מלכות"[יט] – מהו "פתגם"?

עוד שאלה – בשביל מה צריך את המלים "כי רבה היא"?

חוש בירור-הגרים של שרה

מה פירוש המלים "כי רבה היא" בפסוק? בפשט "רבה היא" רומז ל"שבע ועשרים ומאה מדינה"[כ] של אחשורוש, למלכות ה"רבה" שלו. רבי עקיבא דרש[כא] על תחלת מגלת אסתר, "ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש המלך מהדו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה", שהמדינות הן כנגד מאה עשרים ושבע שנים של שרה אמנו[כב], האשה היהודיה הראשונה – "תבוא אסתר שהיתה בת בתה של של שרה שחיתה ק' וכ' וז' ותמלוך על ק' וכ' וז' מדינות". כשהוא דרש זאת כל הקהל צחקו, התעוררו.

מה לומדים מכך? שכל המגלה בהשראת שרה אמנו. לשרה יש חוש – שנדרש היום לרבנים – איזה גר אמתי ואיזה גר לא אמתי. איזה גר אמתי, וצריך לקבל אותו בלי לענות את הדין[כג], ואיזה גר לדחות. לאברהם אבינו אין את החוש הזה, הוא רוצה לקרב את כולם – כל הכבוד לו. אבל שרה אמנו יודעת שגר לא טוב קשה לישראל כספחת[כד], כמו ערב רב – יש לה חוש יותר ממשה. הגברים רוצים לגייר את כולם – יוסף מל את כולם[כה], משה רבינו קבל את כל הערב רב[כו], שלמה המלך גייר אלף נשים וחשב שכך יברר את כל הניצוצות הקדושים שבכל העולם כולו[כז]. כל הגברים טעו. מי יודעת את האמת? רק שרה אמנו, "שמע בקֹלה"[כח].

כל המגלה מתחילה מאיזו השראה, אור מקיף גדול, של שרה אמנו, והיא מגיעה ל"רבים מעמי הארץ מתייהדים כי נפל פחד היהודים עליהם". זו מגלה של גיור כהלכה – מגלה של פתחיה, של אור לגוים[כט].

"כי רבה היא" – דרשת רבה על מקרא מגלה

נחזור לתחלת הפסוק – "ונשמע פתגם המלך בכל מלכותו כי רבה היא". יש דין מפורש בגמרא שבעל הטורים קושר לפסוק: "עבודה [בבית המקדש, כהן שעובד עבודה על המזבח בבית המקדש] ומקרא מגילה – מקרא מגילה עדיף ... תלמוד תורה ומקרא מגילה – מקרא מגילה עדיף"[ל]. מקרא מגלה עדיף מעבודה ועדיף מתלמוד תורה – מאיפה לומדים זאת? הוא אומר שאפשר לרמוז זאת ב"ונשמע פתגם המלך אשר יעשה בכל מלכותו כי רבה היא" – לדרוש מהמלים המיותרת לכאורה, "כי רבה היא", שלכאורה שעדיף, רב, לשמוע את "פתגם המלך", לשמוע מגלה, גם מתלמוד תורה וגם מעבודה. בעל הטורים מוסיף שמי שאמר את ההלכה הזו הוא רבה – "כי רבה היא".

כמו שהסברנו הרבה פעמים[לא], רבה הוא שרש אדמו"ר הזקן – הוא שאומר "כגון אנא בינוני"[לב]. כל ספר של בינונים, ספר התניא, הוא ספר של האמורא רבה – שלפי חז"ל[לג] היה "צדיק ורע לו". לא כמו שמסביר בתניא "צדיק ורע לו", שיש לו רע, אלא שהיה רע לו בחיים. הוא היה צדיק גמור, ודווקא הפירוש הזה ב"צדיק ורע לו" יכול להיות יותר נעלה מ"צדיק וטוב לו". שוב, ההשראה של התניא היא מרבה, יש הרבה דברים בהם אדמו"ר הזקן הוא 'גלגול' של רבה, ואחד הדברים שרבה אומר לגבי פורים הוא שמקרא מגלה חשוב מתלמוד תורה וחשוב מעבודה.

מה הם עבודה ותלמוד תורה? כתוב ש"על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים"[לד]. אם חז"ל מציינים שמקרא מגלה חשוב מתורה וחשוב מעבודה – מה הוא מקרא מגלה? רמז ברור שענין עיקרי במקרא מגלה הוא מגלה-געלט. יש מנהג ישראל שצריך לתת כסף למי שקורא את המגלה[לה]. יש סיפור[לו] מאדמו"ר האמצעי שהבעל-קורא נעשה עשיר גדול. אדמו"ר האמצעי אמר ששמע סיפור מאד נחמד, מאד יפה, ולכן נתן לו מגלה-געלט הגון. כמובן כל החסידים גם נתנו לו והוא התעשר מאד (ובכך התקיימה ברכת אדמו"ר הזקן לאותו חסיד שיתעשר). בכל אופן, התכל'ס של מקרא מגלה הוא לתת כסף – "יתנו יקר". כתוב בפירוש שמקרא מגלה קשור לעמוד גמילות חסדים, למתנות לאביונים – "עיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה"[לז]. איך אני יודע ש"רבה" גם מתלמוד תורה וגם מעבודה? ה"ונשמע פתגם המלך" "רבה היא" גם מ"נעשה ונשמע", תורה, וגם מ"ונשמע קלו בבאו אל הקדש", עבודה.

שוב, יש ג"פ "ונשמע" (אותיות שמעון, ב"פ זכור). אם עושים במספר סידורי ונ היינו כ ושרש שמע הוא נ, כלומר "ונשמע" הוא כן במספר הרגיל. ונשמע-ונשמע-ונשמע הוא כן-כן-כן בכל אחד משלשת העמודים עליהם העולם עומד.

"ונשמע" למעלה

מענין במסורה הזו שאף על פי שהניקוד אותו דבר – מסורת "וְנשמע", כנ"ל – הצורה הדקדוקית אינה זהה בשלש הפעמים. ב"נעשה ונשמע" על פי פשט הפירוש שאנחנו נשמע, גוף ראשון רבים, ובשני האחרים – "ונשמע קלו בבאו אל הקדש" ו"ונשמע פתגם המלך אשר יעשה בכל מדינות מלכותו כי רבה היא" – ה"ונשמע" הוא גוף נסתר בלשון עבר. אף על פי כן דורשים אותו דבר.

מה צריך לרמוז כאן? שגם את "נעשה ונשמע" צריך לפרש לא רק 'אנחנו נעשה ואנחנו נשמע', שקודם נעשה ואחר כך נשמע, אלא כמו שכתוב בזהר "עשיה לעילא"[לח] – שעל ידי שנעשה את רצון ה', "עושין רצונו של מקום"[לט], נעשה את מצוות ה' לשם שמים, כמו שה' רוצה, המצוות שלנו תשמענה למעלה, תעלינה למעלה (כפירוש שהבאנו ל"ועל הארץ הראך את אשו הגדולה"). אנחנו "נעשה" את המצוות ואז "ונשמע" למעלה הקול של המצוה – כמו שני ה"ונשמע" האחרים.

שמיעה במחשבה-קול-דיבור

נלך עוד צעד קדימה בהתבוננות: מה ההבדל בין שתי הפעמים בהן המובן של "ונשמע" זהה גם לפי הפשט, ולא רק לפי הדרש של המסורה – "ונשמע קולו" ו"ונשמע פתגם המלך"? בשתיהן המובן הוא שיש משהו ש"נשמע", אבל בראשון שומעים "קול" ובשני את "פתגם המלך". "פתגם המלך" הוא כמו "דבר המלך" או "דבר מלכות", כנ"ל. מה ההבדל בין קול ודבר (המלך)? בקבלה הסוד של קול-דבור הוא יחוד יעקב ורחל[מ] – הקול הוא הפנימיות, רוח החיים שבתוך הדיבור, והדיבור הוא חיצוני יותר. שמיעת קול ושמיעת דיבור הן לא אותו דבר, על אף שאת שניהם אני שומע באזנים שלי. אמנם, בשמיעת דיבור, שהיא המדרגה הנמוכה יותר, יש גם מובן יותר קרוב לעוד פירוש של שמיעה – הבנה, כמו בפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[מא] במובן של הבנה (לא לשמוע קול או דבור אלא להבין, "שמע ישראל" בלבוש המחשבה).

שלש השמיעות כאן הן מחשבה-קול-דבור. "נעשה ונשמע" היינו במחשבה. גם לפי הפשט, שנעשה בפועל ואז נשמע-נבין את טעם הדבר. אבל גם לפי הדרוש, ש"נעשה" ואז הדבר "ונשמע" למעלה – גם מחשבה, פנימיות, לא קול או דיבור. "ונשמע קולו" הוא בפירוש לשמוע קול. "ונשמע פתגם המלך" הוא שמיעת הדיבור, לשמוע פקודה, כמו בצבא – "וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן למגדול ועד קטן". זו פקודה שמתוכה צריך לעשות – 'נשמע ונעשה' (כמו שכתוב[מב] שיהיה לעתיד לבוא, בעוד בעולם הזה "נעשה ונשמע").

מחשבה-קול-דבור (שמקבילים לג"פ "ונשמע" – "נעשה ונשמע", "ונשמע קלו", "ונשמע פתגם") הם בסוד ה-ו-ה של שם הוי' – מחשבה היא ה עילאה, קול הוא ו ודבור הוא ה תתאה. איך אומרים את הסוד של מחשבה-קול-דבור? קדם – "קדם מפעליו מאז"[מג] – ר"ת קול-דבור-מחשבה. זהו רמז חשוב בספרי הקבלה[מד]. מה הגימטריא של קול-דבור-מחשבה? 703, משולש הבל (37, מספר מאד חשוב). ההבל העולה מהלב – הבל-להב-הלב – הוא המחבר את המחשבה לקול ודבור הוא ההבל. כשאני מחבר את כל המספרים מ-1 עד 37 (הבל) אני מקבל 703, קול-דבור-מחשבה!

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• מגלת אסתר היא מגלה של גיור כהלכה בהשראת שרה אמנו.
• הגברים רוצים לגייר את כל העולם ולנשים יש חוש את מי לקבל ואת מי לדחות.
• מקרא מגלה ("ונשמע פתגם המלך"), שעדיף מתלמוד תורה ("נעשה ונשמע") ומעבודה ("ונשמע קולו בבאו אל הקדש"), הוא עמוד גמילות החסדים של מגלה-געלט.
• "נעשה" את המצוות כרצון ה' "ונשמע" קולנו במרום.
• שלשת פסוקי "ונשמע" רומזים לשמיעה במחשבה-קול-דבור.