סעודת ראש חדש אב (כיבוד הורים 8)

ו. פרצוף כבוד אב ואם

מפרצוף של ארבע לפרצוף של עשר

זה שם הוי' הבסיסי, אבל זה לא מספיק – צריך להכניס את כל הפרטים שיהיה פרצוף מלא של עשר ספירות. כדי לעשות את זה – זו דוגמה יפה – צריך להכניס את כל שש פעולות הו"ק לתפארת (ל"מלביש", עיקר פשט הכבוד כנ"ל), הכל זה שימוש הגוף, "תפארת גופא", ואז יתפנו חמש ספירות – חסד גבורה נצח הוד יסוד – לדברים אחרים.

יסוד: שבועה בחיי אביו

נתחיל מלמטה, מהיסוד (שהתפנה): יש מי שאומר[כו] שאם הבן בא להשבע שבועת אמת שישבע בחיי אביו, שיש בזה משום קיום מצות כבוד אב. הרמב"ן כותב שבכלל כבוד אב ואם שלא להשבע בשמם לשוא ולשקר. ויש מי שאומר[כז] שאסור להשבע, גם שבועת אמת, בחיי אביו, ולא רק שאין בזה כבוד לאביו אלא אדרבה יש בזה זלזול ובזיון אביו ר"ל (וגם חילול ה').

במדרש תנחומא מצאנו על הפסוק "וישבע יעקב בפחד אביו יצחק"[כח] שפירושו כאדם הרוצה לאמת דבריו ואומר חי אבא אם אעשה זאת, ולא היה נשבע לולי הפחד, כמו שנאמר "בן יכבד אב"[כט]. מכל הנ"ל יוצא שיש מגוון של דעות מן הקצה אל הקצה ביחס לדין נשבע באמת בחיי אביו.

בין פרוטקציה לבין שבועה

קודם אמרנו שאם אתה צריך פרוטקציה ואתה יכול לזקוף לזכות האבא קיימת בזה מצות כבוד אב (הממד של כבוד אב שכנגד המלכות). כאן זה נראה דבר קרוב, אבל הרבה יותר רציני – לא רק לבקש טובה ממישהו אלא להשבע באמת. איפה, באיזו ספירה על פי סוד, יש שבועת אמת לעומת שבועת שקר? "קיימא" (שבועה) זה בספירת היסוד (שייך לקימת הברית – סוד "ובקומך" כנ"ל). גם כתוב ששבועה היא לשון שבע, ושזה קאי על ספירת היסוד כאשר סופרים מבינה עד יסוד (יום השבת קדש, יום השביעי של השבוע, מכוון לפי זה כנגד ספירת היסוד, כמבואר בספרי הקבלה לרוב[ל]). אמת בכלל הרי היא התכונה הפנימית של ספירת היסוד, כידוע אצלנו. שבועת אמת בנקיטת חפץ כפי שהיא מוזכרת בתורה בפעם הראשונה, במקור, היא "שים נא [ר"ת נדב אהרן, רמז לשלמות מצות כבוד אב ואם, וכן ר"ת נדב אביהוא, אביהוא על שם אהרן אביו – אבי הוא ועלי לכבדו בכל מאדי] ידך תחת ירכי". זה אחד הסימנים שאנחנו שמים את האמת בנפש בפנימיות ספירת היסוד, חותם אמת ("חותמו של הקב"ה אמת" – "... וחוק [חקיקה ביסוד כמבואר במ"א] בבשרו שם וצאצאיו חתם באות ברית קדש...").

שוב, יש מי שאומר שיש מצוה להשבע באמת בחיי אביו ויש מי שאומר ההיפך הגמור (דבר המאפיין את ספירת היסוד דוקא, שהרי שרש היסוד באי ודאות, ה ספקות, דרדל"א, ועל כן יש דברים שהם ספק תיקון הברית וספק פגם הברית [שרש המלכות הוא גם ברדל"א אבל בסוד חביון עז העצמות המתלבש בפנימיות רדל"א, ששם "הודאי שמו כן תהלתו", וד"ל]). זה פותח אופק חדש לגמרי. זה פרט, זה לא קובע לעצמו סעיף בשו"ע, אבל אם מחפשים מוצאים שיש דעה כזאת.

הוד: לייחס את עצמך לאביך ולא להתכחש לכך

יש מי שאומר שהסבה לכך ש"כבד את אביך ואת אמך" בא בסוף הלוח הימני בעשרת הדברות, שענינו הכללי הוא מצות שבין אדם למקום (לעומת הלוח השמאלי, שכללות ענינו מצות שבין אדם לחברו. ידוע הרמז ש"בין אדם לחברו" משלים את "בין אדם למקום" ל-676, 26, הוי' ב"ה, ברבוע!), היא שמצוה אחרונה זו בסדרת המצות שבין אדם למקום באה לשקף וכך לכלול בעצמה את כל המצות הקודמות לה, שבין אדם למקום, שבלוח הימני.

מצות כבוד הורים משקפת את "אנכי" ו"לא יהיה לך"

קודם כל, מצות כבוד הורים באה לשקף את "אנכי" ו"לא יהיה לך", כמו שיש מצוה תמידית (שהיא בעצם מתחלקת לשתי מצות תמידיות מבין שש המצות התמידיות של התורה לפי שיטת הרמב"ם), מצות האמנת אלקות (ולא להאמין ולעבוד לזולתו), להאמין ולהודות במציאותו של הוי' אלקי ישראל ולמחויבותי אליו בלבד, לעבדו ולא לעבוד את זולתו ח"ו, כך צריך להאמין ולהודות שזה אבא שלי, ולא זולתו. הבן יכול להתעלם ולהתכחש לאביו. זה במיוחד נוגע כאשר האבא לא כל כך עושה כבוד לבן (לפי הדמיון של הבן). יש מי שאומר שיש מצוה להצביע על האבא שזה האבא שלי ולא להתבייש באבא שלך. שחלק ממצות הכבוד זה להודות בעצם המציאות ובעצם היחס שזה האבא שלי. זה שאני מכיר באבי ובאמי ומתכבד בהם, כך אני מכבדם ביותר בעיני הבריות (ובהרגשת עצמם, כלומר שבזה אני גורם להם שמחה ונחת, ובסוד בינה, שמחה, עד הוד אתפשטת, ודוק).

התגברות על הבושה אצל בעלי תשובה

הדבר הזה מאד אקטואלי בדור שלנו. יש הרבה ילדים, בעיקר חוזרים בתשובה, שלא כל כך נח להם להזדהות עם ההורים שלהם, הם קצת (או הרבה) מתביישים מההורים שלהם. שוב, יש מי שאומר שזה דבר אסור מהתורה (בעינן חיוב כבוד הורים בהורים רשעים ידוע שזה תלוי במחלוקת הרמב"ם שמחייב והטור שפוטר, ואין כאן מקומו[לא]. כאן אנו דנים לא ברשעים אלא בהורים פשוטים, עמי הארץ, שאינם מדייקים כ"כ במצות, ראה מפרשים, שכאלו אינם בכלל רשעים לכל הדעות), שצריך להודות (לאבא יש כח מיוחד של "יכיר", שזהות את בנו כבנו, שהוא האבא שלו, וכאן יש מי שאומר שבתנועה של אור חוזר יש מצוה על הבן לזהות ולהודות לאביו שזה אבי ובכך להזדהות אתו. אמנם האריז"ל כותב שבדורותינו אלה, שרוב הנשמות מגולגלות, אין שום הכרח שהאב והבן יהיו מאותו שרש רוחני, הבן לאו דוקא מתיחס מצד עצם נשמתו אחר אביו ואמו שהולידו אותו, אבל בכל זאת הוא כותב שחייב הבן לכבד את הוריו מצד הלבוש הרוחני שהמשיכו לו בעת זיווגם, שעל ידי לבוש זה הבן מקיים את המצות, שכולן לבושים כנודע, זאת אומרת שמצד הלבוש, מצד יכולת ההבעה של הבן כלפי חוץ, הבן מזוהה באמת עם אביו ואמו בכל מקרה, ודוק).

"אנכי" ו"לא יהיה לך" הן כנגד נצח והוד בשש המצוות התמידיות, כמבואר אצלנו. גם להודות, לשון הוד, וגם לא לכפור – "מיהו יהודי? זה הכופר בעבודה זרה" – שני אלו נשים בהוד. זה שאומר שיש מצוה להשבע בחיי האבא (וגם זה שאומר את ההיפך, שאסור להשבע בחיי האבא), זה מה ש"כבד את אביך ואת אמך" משקף את הדבור השלישי של עשרת הדברות, "לא תשא את שם הוי' אלהיך לשוא...". בעל הטורים אומר שכבוד הורים צריך להיות כמו כבוד שבת, זה הדבור הרביעי, המשתקף בעצם ענין הכבוד בכבוד הורים. וכך רואים איך שכל הלוח הימני משתקף בתוך "כבד את אביך ואת אמך".

נצח: מחאה על ביזוי ההורים וכיבוד ללא כוונת רווח

מה לגבי נצח? אמרנו שגם להודות וגם לא לכפור זה הוד (יהודי, מלשון הוד, מודה בה' וכופר בעבודה זרה, וכך לגבי הוריו שהשתתפו עם ה' ביצירתו [י"ל בסוד השם הקדוש השתפא, שם צבאות באתב"ש כנ"ל, שיחסית, צבאות בנצח, שם הצבא הנוצח, והשתפא בחילוף אתב"ש בהוד, שם עיקר תחושת השותפות, כלומר עיקר תחושת הזיקה לשותף, שבלעדיו איני יכול כלום מכח עצמי, וד"ל; צבאות השתפא = 1285 = 5 פעמים 257, נורא פנים ואחור כנ"ל בסוד "חדש אסור מן התורה", וד"ל]).

בנצח נשים את חובת המחאה של הבן על הפגיעה בכבוד הוריו. הגם שאב שמחל על כבודו כבודו מחול, אסור לבן, כחלק מחובת מצות כבוד הורים, למחול על כבוד אביו ואמו ולהעביר על מדותיו בדבר הנוגע לכבודם, שאין כבודם שלו למחול עליו (מהרש"ל). ואמרו חז"ל בגמרא מפני מה נקרא יוסף עצמות בחייו (שנאמר "והעליתם את עצמותי מזה" ועודנו חי – רש"י), מפני שלא מיחה על כבוד אביו כשאמרו לו האחים "עבדך אבינו", ולא אמר להם כלום ("עבדך אבינו" ועוד עצמות יוסף ע"ה = "כבד את אביך ואת אמך"). השומע אדם מדבר על אביו ואמו שלא כהוגן יקהה את שיניו ויאמר לו שקר אתה דובר (רק שאין לו להכותו על כך). חובת המחאה היא בנצח כמובן – חייב הבן לקום (על רגל ימין) ולהתקומם נגד מי שמבזה את הוריו ולנצחם (בדבור, גם דבור קשה).

 מצוה ללא פניות

יש עוד דבר במצות כבוד הורים שמקומו בנצח, והוא יותר תיקון מדה מאשר דין התנהגותי, אבל בכל שאת הוא כתוב בספרי ההלכה: כבוד הורים צריך להיות "חסד של אמת". זה קשור עם ההלכה, שכתובה גם בחז"ל, שיש משהו בכבוד הורים במותם שיותר גדול מאשר הכבוד שמכבד הבן את הוריו בחייהם. כך כתוב במקום אחד בחז"ל, שזה גם נושא גדול (איפה יותר כבוד, בחייהם או במותם). יש מי שאומר שכבוד הורים במותם יותר מבחייהם, ומסבירים שאז זה חסד של אמת – שאתה לא מצפה לתגמול. אבל כתוב בהלכה שככה צריך להשתדל לשאוף כל הזמן, גם בחיים – עד כדי כך שמשמע שיש איסור לחשוב שבזכות זה שאתה משמש תקבל מההורה ירושה. זה שהבן עושה משהו לאבא שלו עם מחשבה זרה, שהוא עתיד לרשת אותו, שזה ההיפך מחסד של אמת – יש מי שאומר שיש בזה איסור של ממש, שזה פוגם בעצם המצוה של כבוד הורים. לפי זה יוצא שיש משהו מיוחד במצוה זו שדורשים "לשמה" יותר מכל מצוה אחרת.

"חסד של אמת" בנצח לפי השל"ה

במקום אחר, לפני כמה שיעורים[לב], ראינו בשל"ה הקדוש שאומר שכל חסד של אמת מקומו בספירת הנצח. זה קשור גם ללוית המת, שלא מצפים לתגמול (וממילא לכל הלכות כבוד הורים לאחר מותם, שכנ"ל יש אומרים שגדול מצות כבודם לאחר מותם מאשר בחייהם. והוסבר בשיעורים קודמים שלאחר מותם עיקר המצוה היא בין אדם למקום אבל בעודם בחיים, לדעת רוב המפרשים, עיקר המצוה היא בגדר בין אדם לחברו).

זה נקרא "חסד של אמת" כי הנצח מקבל גם מחסד (ענף החסד) וגם מהתפארת ("תתן אמת ליעקב"), יש צנור מהחסד לנצח וצנור מהתפארת לנצח. נצח קשור עם חיים נצחיים, שמתגלים אצלנו – בינתיים – דוקא לאחר מיתה. אז זה יחס נצחי. המצוה לכבד את ההורים לשמה, לא בשביל לרשת אותם, זה נצח (וגם על פי פשט, הכבוד שלאחר מיתה הוא לאחר שזכה הבן בירושה, וממילא אין לו עוד טובת הנאה בגשמיות מהוריו, ומה שנשאר הוא רק לגמול אתם, במותם, חסד לשמה, ודוק). בנצח באמת אתה יורש, שם "ברא כרעא דאבוה", הבן עומד תחת אביו. אבל אם ככה מקיימים את המצוה, בשביל זה, זה פוגם בעצם המצוה. כך מופיע בהלכה.

חסד וגבורה: הנאת עצמם ללא צורך וציות ללא שיש הנאה

הלכנו מלמטה למעלה כי הנושא הכי חשוב ורחב זה מה שעכשו נמקם בחסד וגבורה, שזה באמת דיון הלכתי מעמיק ועקרוני במצות כבוד הורים – השאלה אם כבוד הורים זה כולל לציית להורים בזמן שאומרים לך לעשות דבר שאין להם עצמם טובת הנאה בדבר. האבא מבקש משהו שזה לא לשמש אותו בכלל, אבל כך הוא רוצה. הוא אומר לך לעשות דבר שאין לו ממנו שום הנאה הנראית לעין.

דעת הריטב"א: אין חיוב לבצע פעולה שאין להורה הנאה ממנה

אז כאן יש מחלוקת עצומה, אולי בכל מצות כבוד אב ואם זו המחלוקת הכי חשובה: הריטב"א אומר שבמקרה כזה אין שום מצוה בכלל לציית להורים, אתה בכלל לא צריך לקיים מה שאבא שלך אומר לך לעשות אם זה לא מביא לו הנאה ישירה. זה פשוט לא כבוד. איי, תאמר לי שזה נכלל במורא? אם אתה לא עושה מה שהוא מבקש אתה סותר את דבריו, וחלק ממצות מורא זה לא לסתור את דבריו? גם זה לא, אומר הריטב"א. איי, אתה מצער אותו כשאתה לא עושה מה שהוא מבקש (ואמרנו שיש מי שאומר שלצער זה יותר חמור מחובת השימוש דמאכיל וכו', עיקר מצות הכבוד)? אומר הריטב"א דאיהו קא מצער נפשיה, הוא מצער עצמו, זו בעיה שלו.

שוב, כאן יש דעה קיצונית לחלוטין, שאם האבא מבקש ממך לעשות משהו שלא נוגע לו להנאה המידית שלו זה לא נכלל בכבוד אב ולא במורא אב ולא באיסור לצער אותו. אתה פטור מלציית לו לחלוטין.

דעת הריטב"א בניגוד לדעת רש"י

בין הראשונים קשה למצוא מי שחולק על הריטב"א, אבל הריטב"א עצמו אומר שרש"י בתחלת יבמות – בסוגיא המפורסמת של עשה דוחה לא תעשה – חולק עלי. כשקוראים שם את רש"י צריך ללמוד תוספות בעיון רב כדי להבין איך הוא מבין שרש"י אומר הפוך. זה הרבה 'לומדות'. בכל אופן, אומר שלפי רש"י כלול בכבוד הורים לציית לדבריהם – או בגלל שאם לא תציית אז תעבור על מורא, או שתצער אותו שאתה לא עושה מה שהוא מבקש.

כל זה, כמובן, אם הבקשה לא באה בסתירה לשום מצוה בעולם. אם מבקש משהו שסותר הלכה ודאי שאסור להקשיב לו. יש הרבה ראשונים שאומרים שאם מבקש שדבר שאין לו בו הנאה, כנגד מצוה, לא צריך את הלימוד המיוחד שבכבוד הורים לא אומרים "עשה דוחה לא תעשה". בסוגית עשה דוחה לא תעשה שואלים למה לא אומרים שכבוד הורים ידחה עבירה שהאב אומר לעשות, וצריך לימוד מיוחד ש"'אני הוי' אלהיכם' – כולכם חייבים בכבודי". זה לא פשוט, ובלי הלימוד הזה אולי הייתי אומר שעשה של כבוד הורים היה דוחה לא תעשה.

יש הרבה ראשונים – הרשב"א, הרמב"ן ועוד (חוץ מאותו רש"י שצריך 'לומדות' בשבילו) – שאומרים שאם האבא אומר לבטל משהו בעשית דבר שאין לו הנאה מזה אני יודע שהעשה לא ידחה את הלא תעשה (לאו דוקא בגלל שסוברים כמו הריטב"א, שאין בכלל עשה – יש ארבעה טעמים שונים איך לומדים שלא הייתי זקוק לפסוק המיוחד של "אני הוי' אלהיכם" בדבר שאין לרב הנאה). היחיד שמאה אחוז ברור שאין בזה מצוה בכלל זה רק הריטב"א, והריטב"א אומר שרש"י חושב שודאי יש מצוה.

דעת רוב האחרונים: יש לקיים את רצון האב כל עוד אינו בניגוד למצוה

מהרמב"ם איני יכול לדעת. זו דוגמה של דבר יסודי ביותר, שאלה מאד מאד חשובה, ואיני יודע באופן ברור מה הרמב"ם סובר בו. רוב האחרונים, רובם ככולם, סוברים – כל אחד עם גון אחר – כמו רש"י הזה, נגד הריטב"א.

יש שלש אפשרויות: או בגלל שזה כלול בכבוד (מי אמר שרק דברים שגורמים הנאה ישירה כלולים במצות כבוד הורים), או בגלל שזה כלול במורא (שאסור לסתור דבריו), או בגלל שיגרום לו צער (עד כדי כך שיש כאלה שחושבים שהצער מזה שאתה לא מקשיב לו – גם, ואולי דוקא, כשזה לא נוגע לו ישירות, שאינך מתחשב בשיקול דעתו [ואם אין הדבר נוגע לו ישירות אז שיקול דעתו אמור להיות אובייקטיבי, ומשקף את עצם טיב חשיבתו] – זה אין סוף יותר מצער אותו מאשר שלא תאכיל אותו ולא תשקה אותו וכו' [הרי בזה שאין אתה מציית לו סימן שאין אתה מעריך אותו עצמו, את עצם שיקול דעתו וטיב חשיבתו, תכונות הנוגעות לעצם]).

בין 'ראש' של ראשונים ל'ראש' של אחרונים

שוב, כאן, כמו שקודם דברנו על 'ראש ספרדי' לעומת 'ראש אשכנזי', יש (לפי החוש שלי) דוגמה טובה מאד לחוש הבדל בין 'ראש' של ראשונים ל'ראש' של אחרונים. בדרך כלל חושבים שאחרונים יותר מחמירים מראשונים, כמו בדיני כשרות ביו"ד – שכל דור זה יותר ויותר חומרות. הדורות האחרונים לא היו אוכלים בביתם של "הראשונים כמלאכים", בגלל ריבוי החומרות שנוספו במשך הדורות.

לומר שיש על הבן מצוה לציית לאביו גם כשאין בזה הנאה ישירה לאב, זה חומרה או קולא? מצד אחד זה חומרא על הבן, שגם כאן צריך לציית, אבל מצד שני זה איזה ראש יותר 'הומאני' (מלה שבדרך כלל לא הייתי משתמש בה). מצד אחד זה יותר בעלבתי'ש. ראשון יכול להגיד, לחתוך, בחריפות, שאם האב מבקש מהבן דבר שלא מהנה אותו ישירות ואחר אך מצטער על כך שהבן לא ציית לו – זו בעיה שלו, בכך הוא מצער את עצמו (לא היה לו לדרוש מהבן דברים שאינם בכלל מצות כבוד אב ואם לפי ההלכה, אלא אם כן עושה זאת מתוך ידיעה ברורה שאין שום הכרח או מצוה שהבן יציית לו, וממילא לא להביא את עצמו לידי צער מזה שאין בנו מציית לו. בכך אנו מצפים מהאב דרגה גבוהה של גדלות מוחין, גם מתאים לראש של ראשונים). רק ראשון יכול לחשוב ככה, או הגמרא, אבל אחרון אף פעם בחיים לא יחשוב דבר כזה. אחרון הוא יותר 'דרך ארץ', יותר 'פשוט' כזה.

חזרת מצות כבוד הורים ל"דרך ארץ" ש"קדמה לתורה"

זה חוזר למה שדברנו לפני כמה שיעורים שכל המצוה של כבוד הורים זה מצוה אנושית. זה שהתחדש במרה, לפני מתן תורה, יש על כך גם המון 'לומדות' לחקור את זה. אבל רואים שמצוה-התנהגות אנושית זו (שמא נאמר "משפט" זה, כידוע ש"משפטים" היינו דברים המובנים ומתבקשים על פי שכל אנושי) היתה מאז ומתמיד, מאז ברוא אדם עלי ארץ (כמו שיש על זה שיחה של הרבי).

לכן, ככל שמתקדמים (ב'ירידת הדורות') גם חוזרים אחורנית ("חדש ימינו כקדם"), יש משהו באחרונים שיש איזה חזרה ל"דרך ארץ" ש"קדמה לתורה", שמטעם דרך ארץ פשיטא לגמרי שלא צריך להיות הבדל בענין כבוד אב ואם אם האב מבקש דבר הנאה לעצמו או מבקש דבר אחר, שאין לו בזה הנאה ישירה, שבציות לדברי אביו יכול הבן למלאות את רצונו ובכך לכבדו (לכבד את רצונו, ובכך לעשות לו טוב על הנשמה), העיקר שלא יהיה בזה שום צד איסור מן התורה (בכל זאת לא נתעלם מהטיעון ההפוך, שגם הוא מיוסד על דרך ארץ, וי"ל שהוא שרש סברת הריטב"א, ש"אם כן, אין לדבר סוף". הרי פסק ההלכה הוא שחייב הבן לכבד את האב רק משל אב, אלא שהוא חייב לטרוח בגופו על מנת לכבדו. ואם צריך לרוץ כדי לקיים כל קפריזה של האב, מה יהיה על הבן המסכן הזה [במקרה קיצוני, כאשר ההורה השתטה ביותר ומציק לבן ביותר בדרישותיו ממנו, מותר לבן לסדר את ההורה במוסד או כיוצא בזה ולהתרחק ממנו], ועל כן צריכים לחתוך ולפסוק שעד כאן רשות לאב לבלבל לבן את המוח, רק בדבר שנוגע ישירות להנאת האב, ותו לא [וכמו בהלכה שתובא לקמן באם זקנה שבקשה תכשיטים מבנה כו'.] אלא שמדת הדרך ארץ השקולה אומרת שחייבים לעשות כאן פשרה, פשרה עדיף בדין [גם בזה יש תופעה של אחרונים לעומת ראשונים, ככל שהדורות מתקדמים-יורדים נטית האחרונים לבצוע במקום לדון דין תורה, ודוק], לא לחתוך בסכינתא חריפתא, ודוק).

עד כדי כך שיש מי שאומר שהמצוה שהתחדשה לעם ישראל במרה היא רק ה"מאכיל ומשקה", ושבזה בן נח אינו חייב, אבל המצוה לשמוע ולציית למה שההורה אומר זה היה מעולם. אם זה היה מעולם, היתכן לומר שכבר לא קיים אצל ישראל ("מי איכא מידי דלישראל שרי ולבן נח אסור?") – באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה?! צריך עוד להאריך בזה, אבל זו דוגמה יפהפיה לעניות דעתי של 'ראש' של אחרונים לעומת 'ראש' של ראשונים.

ההחמרה על הבן – חסד או גבורה?

בחיצוניות אפשר לחשוב שזו חומרה, אבל הראשונים כאן זה יותר 'דינים'. יש דבר ששחור על גבי לבן צריך לומר שזה חומרה – חומרה על הבן – אבל מצד שני זה חומרה של חסד, שצריך לגמול חסד עם האבא. האבא בקש לעשות לו דבר מה, ובכך עושים עמו חסד (שמצייתים לו), אז אם יש לך סבה טובה לא לעשות בסדר (זה נוגע לראש של פשרה כנ"ל, ודוק [האב בקש-צוה על הבן ללמוד משפטים באוניברסיטה, אזי חוץ מהשאלה האם הלימוד באוניברסיטה הוא דבר מותר או אסור, מסתמא אין חיוב לבן לציית לאביו בכך אם יש לו תכנית אחרת מה לעשות בחיים, והוא קצת דומה לדין המפורש הנ"ל בנוגע לבן שרוצה ללמוד במקום שלבו חפץ שלא צריך להתחשב בהתנגדות הוריו, זה נקרא שיש לבן סבה טובה לא לשמוע לקול הוריו), אבל אם אין לך סיבה תעשה, תגרום לאביך נחת רוח (ותקיים בכך מצות כבוד אב ואם, אף לדעת מי שאומר שאין המצוה אלא להנות את ההורה בפועל, ולא לציית לדבריו [גם כשמצוה לשמשו להנאתו, אין המצוה בציות לדבריו אלא בעצם ההנאה שאתה מהנהו, כך כתבו ראשונים] מכל מקום אם נשמע לו לכל דבר שיבקש ממנו, גם דבר שאינו מהנהו ישירות, קיים בזה מצות כבוד אב ואם ונוטל שכר על כך, כך כתבו אחרונים [בדעת אותם ראשונים, אף שאין משמע בפשיטות מתוך דבריהם שאכן סוברים כך!], ודוק).

אפילו אם יש סיבה צריך לשקול אם עדיף על המצוה – כמו ללמוד בשכם או לשאת אשה וכנ"ל (אף שההורים רוצים שידוך אחר, לא שתישאר רווק זקן, כתוב שלשאת את האשה שאתה רוצה זה עיקר המצוה) – אבל אם לא מספיק טוב, אז מצות האב דוחה. איפה ראוי לשים את הדין הזה? אמרנו שלא לצער זה בבינה, ואת כל הנאת הגוף של ההורים שמנו בתפארת (ו"ק דתפארת). אם אני פוסק כמו כל האחרונים – כמעט ללא יוצא מן הכלל (אם בכלל) – שמצוה לציית לבקשת ההורים אם אין לך סיבה מוצדקת לא לציית, בין אם יש להם הנאה ישירה מבקשתם ובין אם אין להם הנאה מזה, זה חומרה של חסד (קודם היה חסד של אמת, כעת זה דין של חסד, של כבוד).

דעות הראשונים ביחס לאהבת ההורים

אגב, יש עוד סוגיא שלא נכנס אליה כעת – מחלוקת אחרונים אם ב"כבד את אביך ואת אמך" כלולה מצוה מיוחדת לאהוב אותם. יש מי שאומר שכבוד לא שייך לאהבה בכלל – אפשר בלב לשנוא את ההורים ועדיין לקיים מצות כבוד. יש מי שאומר ח"ו – זו דוגמה למחלוקת מן הקצה אל הקצה – והכי חזק אומר את זה ספר חרדים. יש מי שאומר שההבדל בין כבוד למורא היינו שכבוד הוא במעשה ומורא הוא בלב. יש מי שאומר שגם כבוד הוא בלב, שעיקר הכבוד זה לרחוש כבוד בלב – ואז זה ודאי כולל אהבה. החרדים אומר עוד יותר מזה, דבר ששערנו עוד לפני שראינו, ש"ארור מקלה אביו ואמו" זה אפילו מי שמזלזל בהוריו בלב (אמרנו את זה יותר חריף, מי שמזלזל בהם בלא-מודע – כשהוא אומר בלב הפשט שם שזה במודע). החרדים הכי חרד לכך שכל המצוות הללו מקורן בלב. אבל אמרנו שיש מי שאומר שכבוד ואהבה הם שני דברים שאינם תלוים זה בזה. יש מי שאומר – דעה מופלאה של הרא"ש (בתוס' הרא"ש) – שכבוד לא כולל אהבה, אבל יש מצוה מיוחדת גם לאהוב את ההורים מהפסוק "ואהבת את הוי' אלהיך", ש"את" בא לרבות אהבת אב ואם (כוונה טובה לכוון כל פעם שאומרים ק"ש). זה אסכמתא מאד חזקה כמה הורים זה שיקוף של השותף השלישי.

אז כעת יש לנו שלשה דברים: אהבה-כבוד-יראה = הורים. "את הוי' אלהיך תירא" בא "לרבות ת"ח", אבל "ואהבת את הוי' אלהיך" זה לרבות אב ואם (יש מי שמפרש שגם "ואהבת את הוי' אלהיך" בא לרבות ת"ח). שוב, אם יש חומרה שצריך לכבד את ההורים גם בדבר שלא להנאתם, שבעומק זה לעשות להם נחת ולא לגרום שום צער (או מטעם כבוד – שכולל גם לא לצער, שזה כבוד יותר נעלה – או מטעם מורא) זה גבורה, אבל כמו שאמרנו זו גבורה של חסד, ראש של אחרונים לעומת ראש של ראשונים.

הנאה מזיקה או בזבזנית

מה זה חסד נטו? אמרנו שתפארת זה להאכיל ולהשקות וכו' – לעשות את כל הצרכים הגופניים. מה לגבי אם האבא יבקש מאכל שמזיק לו? הרופא אמר שאסור לאבא לאכול אבטיח, אבל האבא 'חייב' לאכול אבטיח – אומר לבן, יש שם אבטיח, תביא לי. הבן הרי לקח את האבא לרופא ושמע במו אזניו שאסור לו לאכול אבטיח, מה יעשה? אם ברי שזה מזיק לו לא צריך לתת לו. סיגריה זו דוגמה מצוינת – יש מי שאומר, בין האחרונים, שאם זה לא סכנה ממשית כן צריך להביא לו. זה לא פשוט לפי זה – צריך לאמוד כל מקרה לגופו האם זה סכנה ודאית ממשית או לא. בתפארת שמנו את מאכיל ומשקה, אבל יש יוצא מהכלל – אם זה מזיק לא צריך לתת לו, גם שהוא מבקש, אף שזה ודאי אך ורק להנאת עצמו (יותר מדי הנאת עצמו בטוח מזיק). אם זה דבר אסור – נזק רוחני, שהרב שלך אמר שזה אסור – אז אסור לתת לו.

אבל יש דוגמה בגמרא של משהו אחר – שיש לך אמא זקנה, שבקושי הולכת, ולא מסוגלת לשום דבר, אבל פתאום נכנס לה ג'וק בראש שהיא חייבת איפור הכי יוקרתי ותכשיטים הכי מפוארים בעולם. זה חצי שגעון. אם פוסקים "משל האב", ודאי אם אין לה כסף הבן לא צריך למסור את הנפש על זה. אבל אם יש לה, היא אומרת קח את פנקס הצ'קים שלי וקנה לי תכשיט במליון דולר שיש לי – וזה שטות, יצאה מדעתה – יש מצוה לציית לה? הגמרא אומרת שכן. זה לא מזיק לה, זה רק שגעון. במקרה כזה חייבים לתת לה בדיוק מה שהיא רוצה. איפה נשים את זה? זה חסד נטו. כאן רואים איך החסד והגבורה הולכים יחד. החסד זה לעשות טובה שזה לגמרי הנאת עצמה, בלי שום סיבה – לא רק שהיא לא צריכה את זה, אלא זה מצחיק מה שהיא מבקשת – אבל אם היא מבקשת עושים את זה. תפארת כאן זה צורך גופני. מה זה גבורה? לפי אותם פוסקים, שזה עכשיו הרוב ועיקר הפסק, שצריך לציית גם במקום שאין הנאה (אלא אם כן יש איסור או סבה מוצדקת אחרת לא לציית) וזה נכלל במצות כיבוד.

חסדים וגבורות שבדעת: להקדימם לאחרים ודיבור בכבוד

זה שאנחנו בכלל 'חייבים' לעשות כאן פרצוף מלא זה קשור למה שלמדנו בשיעורים קודמים[לג] שכללות מצות כבוד אב ואם היא בדעת, שמחבר את ה-יה (אב ואם) ל-וה (בן ובת). היות שהדעת היא "מפתחא דכליל שית" וגם כוללת את הג"ר, אז מתבקש ביותר שיכלול את כל הגוונים, את כל הספירות בפרוטרוט (לא רק להסתפק בארבעה כללים כנגד י-ה-ו-ה).

עצם המצוה של כבוד אב ואם מכוונת כנגד הדעת, שממנו הכל מתפשט כאן. ובכל זאת אפשר להוסיף עוד שני דינים של כבוד הורים, שטרם אמרנום, שיהיו כנגד תרין עטרין שבדעת, ה חסדים ו-ה גבורות. כמו ביחס לכהנים (אנשי חסד) יש לכבד את ההורים בכך שמקדימים אותם תמיד, כמו בסעודה לתת לאב מנה יפה לפני שאר המסובים, וכשהבן מזמן נוטל רשות מאביו ואח"כ מאחרים. וכן מכבד הבן את האב ליטול ידיו ראשון וכו', וכן בענין השבת אבדה וכיוצא בזה (אם לא במקום שהשבת אבדת רבו קודמת).

דין קדימה שייך לקו ימין, כמבואר במ"א, ועל כן ראוי למקם את הקדמת האב והאם לאחרים בעיטרא דחסדים שבדעת (המודעות שמביאה להקדמת ההורים בכל תמיד היא מודעות של "ראשוניות" ההורים בעצם, "ראשון לציון הנה הנם", בחינת שרש החסד בדעת, וד"ל).

דבר נוסף שכתוב, שחייב הבן לכבד את הוריו בדברים, לדבר אתם בנחת ובלשון רכה ובכבוד ובאדנות כמדבר למלך. ולא יענם בלשון גאוה אלא בלשון ענוה ושפלות. ואפילו כאשר צריך הבן להטיל על האב מלאכה קשה, לנהוג בגבורה כלפי האב לטובת האב, כל שעושה כן דרך כבוד ותועלת שכרו כפול לו.

בכלל, שרש הדבור (שרש המלכות) הוא בעיטרא דגבורות שבדעת. גם הקדמת ההורים לאחרים וגם הדבור הרך והעדין אתם נובעים ממודעות הבן לכבוד הוריו תמיד, במדה מסוימת יותר מאשר שאר הדינים שפורטו לעיל (כל אחד מהדינים לעיל שייך לסיטואציה מסוימת, אך קדימת ההורים בכל והדבור דרך כבוד אתם שייכים לגדלות הדעת של הבן, המודעות המתוקנת איך לנהוג עם הוריו תמיד, מודעות שאמורה לזרום בטבע, בבחינת מודעות טבעית מתוקנת [אהבת ההורים, שמחלוקת אם היא כלולה במצות כבוד הורים, העשיה לשמה, שבנצח, וההודיה שבהוד כנ"ל, כולם בגדר חובות הלבבות כלפי ההורים, חובות תמידיות, אך בטויים בפועל אינה לעתים קרובות ותכופות דוקא, מה שאין כן שני המעשים שמיקמנו בדעת, שהם גם בטוים בפועל וגם משקפים מודעות טבעית תמידית, גדלות הדעת, ודוק]).

כתר: כיבוד בלי גבול

ומה לגבי כתר? כתר הוא משהו אין סופי. זה חוזר למה שדברנו קודם, שרבי יוחנן אמר שברך את ה' על כך שלא ראה את אבא ואמא שלו, כי אי אפשר לצאת ידי חובת מצוה זו של כבוד אב ואם. הגמרא מספרת על רבי טרפון שהפליא בכבוד הורים, ולא ראיתי מי שמקשר את זה על פי חסידות לכך שרבי טרפון אומר "מעשה גדול" (ר"ע אומר "תלמוד גדול" וחכמים אומרים "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", והלכה כרבי טרפון לימות המשיח, שאז "מעשה גדול" וגם מביא לידי תלמוד, בעוד שבעולם הזה "תלמוד גדול שמביא לידי מעשה"). מי שהפליא בכבוד הורים זה או דמא בן נתינה, גוי שזה אורות דתהו (לגמרי אורות דתהו, כי לאבא היה נח שיקיצו אותו, כי גם ירויח, ואצלנו אם אני יודע שהאבא רוצה שאעיר אותו צריך להעיר) – הוא גם קבל תשלום של עולם התהו (פרה אדומה), וגם התנהג בתהו – אבל בתוך עם ישראל קדושים מי שהכי הפליא במצוה זו זה רבי טרפון.

בירושלמי מסופר שפעם נקרעה רצועת נעל אמו, באמצע הרחוב, ואז הוא שם את ידיו תחת רגליה פסיעה פסיעה עד שהגיעה הביתה ושכבה על מטתה. אז כשהאמא בקשה מהחכמים שיתפללו על בנה, כשהיה חולה, ואמרה שקיים מצות כבוד אם – שאלו מה עשה וספרה את הספור הנ"ל, שכל הדרך שם את ידיו תחת רגלי עד שהגעתי הביתה – אז אמרו שלא הגיע לחצי מצות כבוד אב ואם. יש כמה ספורים באותו נושא, אבל לא כל כך חריף, גם בבבלי – שגם אמרו אותו דבר.

זה מאד קשור לכך שהוא הוא זה שאומר "מעשה גדול", שזה ראש של משיח, ראש של לעתיד לבוא, ראש של "הנשמה תיזון מהגוף". לכן האמא היא העיקר, כי היא שרש הגוף, ה"גרמוהי". כשהוא שומע אותה מתקרבת הוא קם בפני השכינה (טרפון = משה, זה המשה לעתיד לבוא. קשור גם ליוסף – "טרֹף טֹרף", וקשור גם לאשת חיל – "ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה").

בכל אופן, זו דוגמה שאיני זוכר כזה דבר בכבוד רב. שיש איזה סיפור שאיזה חסיד כבד את הרב עד כדי אורות מרובים דתהו כמו בספור הנ"ל של רבי טרפון ואמו. יש משהו בכבוד הורים שיש ממד של אורות מרובים דתהו (תהו = יש מאין, ההורים משתתפים בבריאת ויצירת הולד יש מאין, ובכבוד הורים הבן מחזיר את היש לאין, עושה מיש אין = תהו). לכן כתוב על כבוד הורים שזה מצוה שאין לה שיעור. שיעור הוא תיקון, להכניס אורות מרובים דתהו בכלים דתיקון, אבל יש בחינה של כבוד הורים שאין לו כלים, שזה אין סוף, לכן אף פעם אי אפשר לצאת ידי חובת מצוה זו. תפיסה זו של כבוד הורים היא ודאי תפיסת הכתר. מי שזוכה לקיים את המצוה של כבוד אב ואם במסירות נפש, למעלה מטעם ודעת, הוא זוכה לגילוי אור הכתר, ועד לכתר כל הכתרים ר"ת ככה כנודע, על ידי קיום מצות כבוד הורים בבחינת ככה (למעלה מטעם ודעת ובניגוד לכל טעם ודעת, אלא ככה ולא אחרת).

סיכום הפרצוף מלמעלה למטה

נחזור:

בכתר – אתה שם את הידים שלך תחת רגלי אמך, גם כשאתה גדול הדור, וגם לא עשית בכך שום דבר...

בחכמה – יש קימה ספונטאנית (מודעות טבעית משיחית), התבטלות להורים והתכללות בם.

בבינה – יש "עד היכן" (יש כאן סוף, "ואי זה מקום בינה", הבינה מקבלת מהכתר אבל כבר יש בה שיעור, יש בה נ שערים, נ שעורים [סוד "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ"], ועד היכן היינו עד שער ה-נ, ששם המתקת כל הדינים בשרשם ממש, ושם אין צער כלל, רק שמחת עולם על ראשם, וד"ל) והעבודה (שרש עמוד העבודה הוא בבינה) היא לא להתפעל מכך שהאבא זורק את הארנק לים, ובכך אתה ממתיק בשרש את הדינים שלך (הנטיה לכעוס).

בדעת – צריך להקדים את ההורים בכל מצד העיטרא דחסדים שבדעת, ולדבר אתם תמיד בדרך כבוד מצד העיטרא דגבורות שבדעת (שרש העיטרא דחסדים הוא באבא ואילו שרש העיטרא דגבורות באמא, והיינו שעל פי פשט, עיקר מצות ההקדמה שייך לאבא, להקדים את האב בכל, לא כל כך שייך לאם, ואילו עיקר הדבור הרך והעדין, אף על פי שודאי שייך גם לאב [בפרט הדבור שבדרך אדנות הנ"ל], שייך בעיקר לצורת הדבור הראוי עם האמא, ודוק).

בחסד – האמא אומרת לקנות לה תכשיט במליון דולר, שזה שגעון מוחלט, וצריך לקנות לה (החסד מכונה גדול, גם חסד הוא "אריך", זו רחבות, זה ביג, להיות לארג' עם ההורים – זה עוד לפני הפשט של מאכיל ומשקה, רק כמה שיותר לארג' יותר טוב. י"ל שכאן סברת מאן דאמר שמצות כבוד הורים היא משל בן, ודוק).

גבורה – היינו רגישות לצער ההורה אם לא תמלא את בקשתו בכל מה שהוא אומר לך, גם כשאין לו טובת הנאה מזה בכלל) – הרבה פעמים גבורה ויראה זהה אצלנו עם המושג רגישות (האחרונים כאן מצטיינים ברגישות לרגשות – אצל ראשון 'רגשות' זה לא כל כך בלקסיקון, התורה היא לא רגשות, התורה היא דינים, אבל האחרונים דוקא כן מתחשבים ברגש, ו"אחרון אחרון חביב" שמתחשב ברגש ביותר, מחבב את הרגש ביותר).

תפארת – זה כל מה שנוגע להנאת הגוף של ההורה, שזה הפשט של מצות כבוד אב ואם לפי חז"ל, ויש מי שאומר שזה מה שקבלנו במרה בנוסף לשבע מצות בני נח (כלומר שאין זה בכלל מה שניתן ונצטוה לאנושות כולה).

נצח – זו חובת המחאה, לנצח בדבור את אויבי האב (והאם). זו גם הדאגה בלב שמצות כבוד אב ואם תתקיים תמיד בדרך של חסד של אמת, לשמה (שזה בעיקר במותם, כשיש תחושה ותודעה של חיים נצחיים, אך צריך להיות תמיד גם בחייהם של ההורים בעלמא דין).

הוד – זה להודות שזה האבא שלי, זו עבודה פנימית (המביאה לידי הידור חיצוני בקיום המצוה של כבוד אב ואם, בסוד "הוד והדר", ודוק). בהוד, איני בורח מהשרשים שלי (אם כבר, אני בורח אל השרשים שלי – "ברח לך אל מקומך"). כתוב "הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, דע מאין באת וכו'". יש מי שלא נח לו להסתכל מאין באת (ידוע בחסידות שיש בחינה של "מאין באת" ללא "מטפה סרוחה", ואל דרגת מודעות זו צריך לעלות אותו בן שיותר מדי מזהה, במודע או שלא במודע, את הוריו, שרשו, עם ה"טפה סרוחה", ממנה נוצר, וד"ל).

כאן כתוב שצריך לא להתכחש ותמיד להודות לאבא שלך (ההוד היא ענף הגבורה, ששם מקום הציות לכל אשר יצוה האב, ועל כן בהוד, ענף הגבורה, באה ההודיה למציאות האב, וכן ההודיה למצות האב בכל, ודוק), ואם זה אבא שלי ממילא זה גם אני ("מאין באת – אתה"; הערך הממוצע של ז אותיות "מאין באת" = חסד, וכידוע שההוד, סיום התפשטות הה"ק מודה תמיד לחסד, ראשית התפשטות הה"ק, וד"ל. ר"ת "מאין באת" מב, שם מב של מעשה בראשית, מאין באת, וכל הבטוי, "מאין באת" = יב פעמים מב. נמצא שיש כאן רמז לשם יב, שם מב ושם עב, חסד, ודוק).

ביסוד – להשבע שבועת אמת בחיי האב או לא להשבע שבועת אמת בחיי האב (סוד האי ודאות כנ"ל).

במלכות – יסוד השפלות (והוא קרוב לענין היסוד אך בצורה מלכותית), שאם אתה בא להשתמש בכבוד של מישהו תשתמש רק בכבוד אביך ולא בכבוד עצמך (יש לומר שכבוד אביך היינו סוד "כבוד נאצל" בקבלה ואילו כבוד עצמך הוא סוד "כבוד נברא" [על הבן להתיחס לאביו כאחד מיוחד מאצילי בני ישראל, לראותו כמי שהוא אצל וסמוך להשי"ת ושעל כן כבודו הוא "כבוד האל" – אצל האל היינו לשון נופל על לשון – ממש, ואילו כבוד הבן הוא אך ורק מהיותו "ברא כרעא דאבוה", כבוד נברא, לשון ברא, וד"ל], ואין להשתמש בכבוד נברא במקום שאפשר להשתמש ולגלות כבוד נאצל, וד"ל). ולסיכום:

	כתר כיבוד בלי גבול
חכמה קימה ובטול		בינה "עד היכן?"; המתקת הדין בשרשו
	חו"ג שבדעת להקדימם לאחרים; דבור בכבוד
חסד הנאה מופרזת		גבורה ציות ללא שיש הנאה להורים
	תפארת הנאות הגוף ("מאכיל ומשקה וכו'")
נצח מחאה על ביזוי; כיבוד "לשמה"		הוד יחוס עצמי להורים ואי התכחשות אליהם
	יסוד שבועה בחיי ההורים (להשבע או לא להשבע)
	מלכות שימוש בכבוד ההורים למטרות אישיות

כעת סיימנו בשעה טובה ומוצלחת את הפרצוף של כבוד הורים. לחיים לחיים!

כמובן, הכל קשור לחודש אב – החודש של כבוד אב. אחר כך אלול זה כבוד אם.