1

י"ז כסלו, שבת פרשת וישלח ע"ז – בית הרב

תורה תמימה על מעשה בראשית

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[אחרי תפלת מנחה:]

ניגנו ניגון הכנה לארבע בבות.

א. שני ורביעי – סימן ברכה או קללה?

תעניות אנשי מעמד

נלמד בע"ה שני קטעים מתוך התורה תמימה. נתחיל מפסוק ו של מעשה בראשית: "ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים". הוא מביא על הפסוק גמרא ירושלמית:

יהי רקיע וגו'. תניא, אנשי משמר היו מתענין בכל יום, בשני היו מתענין על מפרשי ימים [על שם שנאמר בו] ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים [ירושלמי תענית פ"ד ה"ג]:

אנשי משמר היו נציגי העם (שכוללים כהן, לוי וישראל) לעמוד על קרבנות התמיד. כמו שכל אדם המקריב קרבן צריך לעמוד על קרבנו, אנשי המשמר הם הנציגים לעמוד על קרבן העם. בנוסף, הם היו קוראים את סיפור הבריאה של כל יום בשבוע – להורות שהעולם עומד על הקרבנות – והיו מתענים על ענינים שונים, לפי סדר הבריאה.

ירושלמי על תעניות אנשי משמר

נקרא מתוך הירושלמי:

תני אנשי משמר היו מתענים בכל יום [כפי שנראה תכף, אין הכוונה כפשוטו, "בכל יום", אלא ברוב הימים.] בשני היו מתענין על מפרשי ימים [מי שהולך באניות – כמו ב"ארבעה צריכין להודות"[ב]. הסיבה שהיו מתענין על כך דווקא בשני, כי ביום השני נבראו המים, כמו שכתוב:] ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים בשלישי היו מתענין על יוצאי דרכים [מי שהולך בדרך. גם קשור ל"ארבעה צריכין להודות" – "הולכי מדברות". גם כאן הסיבה קשורה לבריאה של יום שלישי, הארץ:] ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים ברביעי היו מתענין על התינוקות שלא תעלה אסכרה לתוך פיהם ויאמר אלהים יהי מאורות מארת כתיב [רש"י, ב"פשוטו של מקרא", מביא דרשה זו על הפסוק: "חסר וי"ו כתיב, על שהוא יום מארה ליפול אסכרה בתינוקות זהו ששנינו בד' היו מתענים על אסכרה שלא תפול בתינוקות". הלשון של רש"י קצת שונה במקום 'לא תעלה' הוא כותב 'לא תפול'. רש"י דורש מחסרון ה-ו במלה "מאֹרֹת", לשון מארה, קללה.] בחמישי היו מתענין על המעוברות שלא יפלו [יפילו] ועל המיניקות שלא ימותו בניהן [שלא יחסר חלב. מה הקשר למעשה בראשית? בחמישי נאמר:] ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה.

אם כן, רואים שבפועל אנשי המשמר – שלפעמים נקראים "אנשי מעמד" – התענו רק בשני עד חמישי. אפשר לחלק שביומיים הראשונים הם מתענים על 'אנשים גדולים' – הולכי ימים ומדבריות, ואילו ברביעי וחמישי הם מתענים על 'אנשים קטנים' – עוברים ותינוקות.

נקרא את פירוש קרבן העדה:

"יהי רקיע בתוך המים". וצריך לרצות על דבר מעניינו: על יוצאי דרכים – שלא יזוקו בחתים ובבורות [הייתי חושב שצריך לבקש רחמים על הסכנות שיש בדרך כמו צמא, חיות ולסטים וכו' אבל כאן מביא שהחשש הוא פחתים בדרך]: יקוו המים וכו' – ותראה היבשה שתהיה ראויה להלוך בה [הוא מפרש את המלה תראה – שבפשטות לשון ראיה – מלשון ראוי.]: מארת כתיב – לשון ארור [רבוי אור הופך להיות ארור. זו גם הסיבה שהתורה לא התחילה באות א, כפי שדורשים חז"ל[ג].]: ה"ג שלא יפילו: שרץ נפש חיה – ולא נפלים.

תורה תמימה על תעניות אנשי משמר

כעת נקרא את באור התורה תמימה בפנים:

אנשי משמר ענינם ידוע שהם שומרים משמרת הקודש בבית המקדש ומהם בוררים אנשים מיוחדים שיהיו שלוחי כל ישראל להקרבת קרבנות צבור, ונקראים אנשי מעמד על שם שעומדים על הקרבן בשעה שנקרב [וע' לפנינו בפ' פינחס בר"פ תמידין] והם מתענין ומתפללין על צרכי בני ישראל ושלומם. ומה שאמר מתענין בכל יום, לאו דוקא בכל יום ממש אלא ברוב ימי השבוע, בשני בשלישי ברביעי ובחמישי [ע' תענית כ"ו א'], ובכל ימי השבוע קורין בתורה במעשה בראשית משום דבזכות הקרבנות העולם מתקיים [ע' תענית כ"ז ב']. ומפרש טעמי התעניות, כי בשני היו מתענין על מפרשי ימים שיעברו בשלום, משום דכתיב בי' יהי רקיע בתוך המים, ופירש"י בתענית כ"ז ב' וצריך להזכיר ולרצות על הדבר, עכ"ל. ובשלישי היו מתענין על יוצאי דרכים ע"ש שנאמר בו יקוו המים וגו' ותראה היבשה, כלומר שתהא היבשה ראויה להולכים שלא יפלו בפחתים ולא יזוקו מפני חיות רעות [עד כאן ביאר כמו קרבן העדה רק שמוסיף מה שאמרנו שלכאורה התפלה על הולכי מדבריות היא גם על החיות המזיקות שבדרך.], וברביעי מתענין על התינוקות שלא תעלה אסכרה לתוך פיהם [עד כאן יחסית ברור הקשר אבל מדוע דוקא אסכרה נחשבת מארה של יום רביעי?] משום דכתיב בי' והיו למארת וכתיב מארת חסר ווי"ן שענינו לשון מארה וקללה, ואותו יום צריך רחמים ביחוד על מחלת האסכרה משום דאמרו (שבת ל"ג א') אסכרה באה על עון לשון הרע [כמו צרעת], וביום הרביעי הי' עון הראשון ללה"ר בזה שרגנה הלבנה על החמה לפני הקב"ה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, כפי שיבא לפנינו לקמן פסוק ט"ז [לכן חוששין מאסכרה שתעלה "בפי התינוקות". כנראה האסכרה תוקפת את הפיות של התנוקות בעוון הלשון הרע של ההורים.], ובחמישי היו מתענין על מעוברות שלא תפלנה ועל המיניקות שלא ימותו בניהן, על שם דכתיב בי' ישרצו המים שרץ נפש חיה:

תעניות הירידה ותעניות העליה

הגמרא פותחת שבכך שאנשי המשמר היו מתענים כל יום, אם כי בפועל מדובר רק ברוב השבוע (משני עד חמישי – שני הימים של קריאת התורה ותחנון ארוך). יש כאן אסמכתא למנהג חסידי עתיק, ששמעתי שנהוג בכמה חסידויות, שלא לומר תחנון בראשון וששי (בהתחלה חשבתי שזה סתם מדרכי החסידים לנסות למצוא דרכים להרבות בשמחות...). איך הדברים מסתדרים על פי קבלה? ימות השבוע מכוונים כנגד העולמות: שבת כנגד אצילות, ראשון – בריאה, שני – יצירה, שלישי – עשיה. מיום רביעי ואילך מתחילה עלית העולמות – רביעי-עשיה (כלפי מעלה), חמישי-יצירה, ששי-בריאה ושבת שוב אצילות (השבת בעצמה מתחלקת לשני חלקים – 12 שעות ראשונות "מעלי שבתא", בה יש תנועת עליה, ו-12 שעות אחרונות של יום השבת בהן מתחילה תנועת ירידה, אבל הכל עדיין באצילות. זהו גם סוד מאמר חז"ל "אלמלי שמרו ישראל ב' שבתות מיד נגאלו" – שני חלקים של אותה שבת). ימי הקריאה – שני וחמישי – הם כנגד היצירה. לפי זה, הימים שמתענים הם כנגד יצירה ועשיה ואילו הימים שלא מתענים כנגד אצילות ובריאה – מאד מתאים. ועוד, כפי שאמרנו קודם, ביומיים הראשונים – בהם יש ירידה מיצירה לעשיה – מתפללים על הגדולים שלא יפלו בדרך, ואילו בימים של העליה מעשיה ליצירה מתפללים על הקטנים (אלו שגדלים ו'עולים') שלא ינזקו.

שבת	אצילות
ראשון	בריאה
שני	יצירה	תענית על יורדי אניות
שלישי	עשיה	תענית על הולכי דרכים
רביעי	עשיה	תענית על ילדים – שלא יחלו באסכרה
חמישי	יצירה	תענית על עוברות ומניקות
ששי	בריאה
שבת	אצילות

נעשה רמז: מראשון עד שבת יש שבעה ימים. אם נחבר את כל המספרים מ‑1 עד 7 נקבל 28, המשולש של 7. אם נחבר את הימים שמתענים – ב, ג, ד, ה – נקבל 14, וכן אם נחבר את הימים שלא מתענים – ו, ז, א – נקבל 14. האם יש עוד ימים שהחיבור שלהם יתן את המספר 14? כן, יש כמה אפשרויות. אבל, האם יש רצף של מספרים שסכומם יתן 14?לא, האפשרות היחידה היא החלוקה שאמרנו.

לפי זה, יש שתי אפשרויות מהיכן להתחיל את השבוע – מיום ב, בו מתחיל רצף התעניות, או מיום ו, שם מתחיל הרצף שבו לא מתענים. מצד בריאת האדם מתאים להתחיל את השבוע מיום ששי, האדם נברא ביום ששי, וכל הימים שקדמו כאלו לא קיימים במודעות שלו. אבל להתחיל את השבוע ביום שני יותר בעיה, כי מעורר קושיא על הקב"ה שהתחיל את השבוע בראשון...

שו"ע יו"ד סימן קע"ט – הלכות מעונן ומכשף

נקרא כעת את התורה תמימה על בראשית פרק א פסוק יד ואת הביאור:

(יד) יהי מארת. תניא, אנשי משמר היו מתענין בכל יום, ברביעי היו מתענין על התינוקות שלא תעלה אסכרה לתוך פיהם, [על שם שנאמר בו] ויאמר אלהים יהי מארת - מארת [חסר] כתיב [ירושלמי תענית פ"ד ה"ג]:

לפני שנקרא את הביאור נעיין בשו"ע יו"ד סימן קע"ט, העוסק באיסור מעונן ומכשף. זהו סימן חשוב שאין עליו כמעט אחרונים שמורידים את הדברים לפועל (היום חשוב ללמוד אותו כי לאחרונה חוזרים כל מיני עניני כישופים ממקומות כמו הודו וכדומה). הרמב"ם כמובן לא מכיר בשום כשוף ושולל כל סוגי אסטרולוגיה וכו', אבל כמו שנראה בשו"ע המצב לא בדיוק כך. נקרא בפנים:

(א) אין שואלים בחוזים בכוכבים ולא בגורלות [למרות שזה לא ממש כישוף אלא הטעם הוא כמו שמביא הרמ"א שמבטל מצות עשה של "תמים תהיה".]: הגה - משום שנאמר: תמים תהיה עם ה' אלהיך (דברים יח, יג) (ב"י בשם תוספות דע"פ ובשם ספרי). וכ"ש דאסור לשאול בקוסמים ומנחשים ומכשפים [שהוא איסור דאורייתא ממש] (פסקי מהרא"י סי' צ"ו):

מזל שלילי בימים ב' וד'

למרות שכרגע אמרנו שאסור לשאול בכוכבים, בסעיף הבא כתוב משהו שנראה הפוך:

(ב) נהגו שאין מתחילין בב' ובד' [כיום אין אף אחד שנוהג כך ובכלל המגמה היא לבטל דברים מעין אלו, כדרך הרמב"ם], ואין נושאים נשים אלא במילוי הלבנה [בחצי החודש הראשון. ידוע שהרבי ביטל מנהג זה. כנראה זה תפקיד של הרבי בכל דור, לבטל הנהגות כאלה.]: הגה - ולכן נהגו ג"כ להתחיל ללמוד בר"ח, כי אע"פ שאין ניחוש יש סימן (סמ"ק סימן קל"ו) [אומר חילוק חשוב, שיש '"ניחוש" ויש "סימן": הימים המסוגלים, כמו ר"ח, והלא מסוגלים, כמו ב' וד', הם בגדר "סימן", ואילו מה שמתבאר אחר כך הוא בגדר "ניחוש".]. במה שאדם יודע שהוא כנגד המזל, לא יעשה ולא יסמוך על הנס, אלא שאין לחקור אחר זה משום תמים תהיה (דברים יח, יג) (תשובת רמב"ן סימן רפ"ו) כמו שנתבאר [רואים שהמחבר כן נותן מקום לכחות של מזלות, ולכן אם אדם יודע על מציאות של מזל לא טוב, לא יסמוך על הנס (שישתנה טבע המזלות בשבילו), אבל אם הוא לא בקי במזלות אזי לא יחקור אחריהם וינהג בתמימות, כפי המצוה.]:

נקרא את הט"ז על סעיף ב:

בב' ובד' כו'. הטעם שהכוכבים הצומחים בהם הם קשים:

"הכוכבים הצומחים" הם הכוכבים הזורחים בתחלת היום. למעשה, השמות הלועזיים של ימות השבוע הם לפי הכוכבים הצומחים ששולטים על השעות הראשונות של היום (מ-6 עד 7 בבוקר). כל אחד משבעת כוכבי הלכת שצמ חנכל (שבתאי-צדק-מאדים-חמה-נגה-כוכב-לבנה) שולט שעה במחזוריות, כך שכל יום יש תחלופה בכוכב שצומח בבוקר (יש כאן תרגיל של שארית 7, כפי שנראה), ומכאן המקור לשמות ימות השבוע בלועזית. [יש מחזוריות שבועית של כוכבי הלכת?] לא, ההקבלה של הכוכבים לימות השבוע שרירותית לחלוטין (מחזור המזלות השנתי כן מתאים למהלך המזלות, אבל כאן זו חלוקה שרירותית שקבעו האסטרולוגים). לפי זה קשה כאן על הט"ז, שהרי יום ב' הוא MONDAY שבו שולטת הלבנה בבוקר ואילו יום ד' הוא WEDNSDAY ובו שולט כוכב. לכאורה לא הייתי חושב ששני כוכבים אלו הם כוכבים קשים.

באר הגולה: ההקפדה על ימים ב' וד' אינה משנת חסידים

כדי להבין יותר נקרא את באר הגולה. קצת פלא שאף אחד לא מסביר את דברי המחבר חוץ מהט"ז ובאר הגולה. באר הגולה בדרך כלל רק מציין למראה מקומות, אך כאן הוא ממש מאריך לבאר:

[ב] תשובה להרמב"ן [כמו שהזכרנו, הרמב"ם שולל מכל וכל ענינים אלו. הראב"ע לעומת זאת מחזיק מאסטרולוגיה מאד (עד כדי כך שמסביר שזהו הטעם של יום השבת, שכוכב שבתאי שולט בשבת – כפי שעולה משמו העברי, לשון שבת, וכך גם משמו הלועזי – והיות ומזלו קשה התורה באה להשמיע לנו עצה טובה שלא לעשות מלאכות בשבת, כי הן לא יצליחו) ובאמצע נמצא הרמב"ן שכן נותן לדברים מקום.] סימן רפ"ב מפני שאין מזל לבנה קל ואין מלאכה נגמרת בו כהוגן [לפי זה, העיקר לא לסיים בב' אבל להתחיל לכאורה בסדר.] ובג' דשבת דף קנ"ו ע"א מאן דבלבנה [מי שנולד במזל לבנה] יהא סותר ובני וכו' [יהיה סותר ובונה כי מעשיו לא יגמרו כהוגן] ומזל מאדים נמי קשה הוא וכו' [לפי חשבון הכוכבים שאמרנו, לא ברור מה הוא כותב כאן – הרי ביום רביעי צומח כוכב ולא מאדים. בכלל, הדברים כאן לא ברורים: זה שכוכב מאדים מזלו קשה שידוע (וגם הוא לא שולט ביום רביעי) אבל מדוע כוכב לבנה הוא לא מזל טוב?! הרי עם ישראל נמשלו ללבנה, וגם כאן כתוב רק שלא טוב לסיים בו דברים.] וסיים שאינו משנת חסידים והנ"י בסוף פרק ארבע מיתות התיר זה [רואים שהוא שולל את זה ואומר שהנהגה זו אינה משנת חסידים וכן הנמוקי יוסף (שצריך לראות אותו בפנים[ד]) התיר לגמרי מנהגים אלו.

בכלל, לא שאנחנו עושים אחרת, אבל אנחנו לא אוהבים מהנהגים מהסוג הזה – גם את המנהג שלא לעשות קידוש בשעה שביעית (קשור למה שהסברנו עכשיו) וגם המנהג של ליל ניטל. (דברו לגבי המכתב של הרבי לגבי אם נוגע לארץ ישראל.)]:

תורה תמימה: הסברא לא להתחיל בב' וד' – בגלל דברי המדרש ולא בגלל אסטרולוגיה

כעת נקרא בבאור התורה תמימה:

ענין דרשא זו בכלל וכן יחס קללת אסכרה ליום ד' נתבאר לפנינו לעיל בפסוק ו' אות ל"ז, יעו"ש וצרף לכאן. ועיין ביו"ד סי' קע"ט ס"ב שנהגו שלא להתחיל בב' וד', וכתב הט"ז וז"ל, הטעם הוא מפני שהכוכבים הצומחים בהם הם קשים, עכ"ל, וכמה קשה טעם זה, ויותר נכון להסמיך על הדרשא שלפנינו דכתיב ברביעי מארת חסר ו' שהוא לשון מארה וקללה, וכן בשני מפני שלא נאמר בו כי טוב כמו בשאר הימים כמבואר לעיל בפסוק ח' [התורה תמימה מביא את סברת הט"ז ומקשה עליה. במקום סברה ששרשה באסטרולוגיה הוא מביא סברה מאד ישרה ופשוטה. הרבה פעמים יש לו חידושים מאד יפים וחלקים שאף אחד לא אמר, אבל פשוטים ומסתברים מאד. הרבי מנדבורנא שלמדתי אצלו מאד אהב ללמוד מהתורה תמימה.].

ובזוהר פ' עקב רע"ג א' כתב אין מתחילין בב' ואין מסיימין בד', ולא אדע יסוד ומקור ללשון זה, ואולי מפרש מאמר חז"ל לעולם יצא אדם בכי טוב ויכנס בכי טוב שיצא ויכנס בימים שנאמר בהם כי טוב, והיינו לבד יום שני וגם לא ברביעי שנאמר בו מארת, ומפרש יצא – התחלה וכניסה – סיום, והוא הדין שאין מתחילין בד' ומסיימין בב', אבל זה צ"ע דהמאמר יצא ויכנס בכי טוב מוסב לענין אחר לצאת ולכנס בעוד יום כפי שיתבאר לפנינו ס"פ מקץ [הוא מביא מקור מהזהר ומנסה להסמיך אותו למארז"ל אבל דוחה מפני ההבנה הפשוטה של כוונת חז"ל שלצאת ולהכנס הכוונה מן הדרך. מסופר שלרמח"ל היתה סברא שהוא משיח, וכדי לבדוק אם היא נכונה הוא שאל את תלמידיו אם אי-פעם ראו אותו עובר על איזה דבר מדברי חז"ל. אחד התלמידים אמר שהוא זוכר שפעם הרמח"ל נכנס מהדרך אחרי שקיעה. מדברי התלמיד הבין הרמח"ל שהוא אינו משיח.]. אמנם בכלל אין לחקור הרבה אחר זה [כמו שכתב הרמ"א], דכתיב תמים תהיה עם ה' אלהיך, וכפי שיתבאר לפנינו שם אי"ה [ואפשר להמליץ על זה לשון הפסוק חרב אל הבדי"ם [חרב אל ימים ב-ד.]], וגם יש סמך ראי' שהגמרא לא חששה לכל ענין התחלה בד', שהרי אמרו מפורש בכתובות ה' א' בתולה נשאת ברביעי' גם לבד הטעם שבמשנה שם, יעו"ש ואין להאריך [הוא מסיים בראיה מכתובות שבתולה נשאת ליום רביעי ולא חוששים להתחיל ביום ד'. הוא מחזק את הראיה מכתובות, שמלבד הטעם שנשאת ברביעי כדי שאם תהיה לחתן טענת בתולים ישכים לבי"ד ביום חמישי, בר קפרא[ה] מביא טעם שבתולה נשאת ביום רביעי מפני סימן ברכה, כפי שנראה תיכף.]:

זהירות מזוגות וסדרת ימי איסור מלאכה

אפשר להסביר את הענין של ימים שני ורביעי בעוד אופן: בגמרא[ו] כתוב שהיו נזהרים מזוגות, וב' וד' הם זוגות[ז]. אבל לפי זה, היינו צריכים גם לחשוש ליום ו'! אלא מה, אפשר לומר שהבעיה היא דווקא בחזקות של 2 (על דרך מה שמוסבר לגבי ה-ב רבתי של "בראשית", שכל העולם נברא בחזקות של 2).

נאמר עוד רמז: באלו ימים יוצא שלא עושים מלאכה – שני, רביעי ושבת, 2, 4, 7. זו סדרת המשולשים (1, 3, 6) ועוד 1. נעשה תרגיל קצת יותר מורכב: אם נמשיך את הסדרה ונחשב שארית 7 נקבל את הימים לפי הסדרה שלא עושים בהם מלאכה:

24711162229374656

שארית 7:

2404211240

קבלנו סדרת שארית שחוזרת במחזוריות כנ"ל על ימים שבת (0), א', ב' וד'.

תמיהת התורה תמימה – מדוע לא מקיימים את דברי בר קפרא?

כעת נקרא את התורה תמימה על הפסוק ממנו התחלנו, "ויברך אֹתם... פרו ורבו... וכבשה":

(כב) ויברך אותם. תנא בר קפרא, בתולה נשאת ברביעי ונבעלת בחמישי, הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים, שנאמר ויברך אותם אלהים פרו ורבו וגו' [כתובות ה' א']:

כעת נקרא את הבאור שלא הספקנו ללמד בכולל:

ובסמוך פסוק כ"ח דריש שאלמנה נישאת בחמישי ונבעלת בששי משום שנאמר בו ברכה לאדם, ויתכן לומר שלכן סידר ברכה דדגים גבי בתולה וברכה דאדם לאלמנה, משום דבבתולה שייך יותר ברכה דדגים, כי לה יאות ברכת פו"ר מלאלמנה אשר אולי כבר ילדה, ובדגים כתיב וידגו לרוב, אבל ברכה דאדם שייך גם באלמנה [זה הטעם של בר קפרא שנוסף על הטעם הפשוט שישכים לבי"ד. היום שבי"ד יושבין בכל יום, נשאר רק הטעם של בר קפרא.], משום דשם אדם כולל זכר ונקבה [כמו שהזכרנו בכולל] כמש"כ זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם (ה' ב') ובדחז"ל (יבמות ס"ג א') כל מי שאין לו אשה אינו אדם, יעו"ש, ולכן כשנשאת עתה לאיש שייך לו ולה תואר אדם.

- וכמה נפלא [כלומר, כמה קשה בעיני] הדבר שלא ראינו ולא שמענו מי שיחוש למצות או לעצת חז"ל בזה, בין בנשואי בתולה שתנשא ברביעי ולהבעל בחמישי, ובין בנשואי אלמנה שתנשא בחמישי ולהבעל בששי, ואף כל הפוסקים השמיטו דבר זה [למרות שאין בזה חיוב חבל להפסיד את הברכה...], כי אע"פ די"ל דלפי מסקנת הגמ' בכתובות ד' א' דבמקום שבתי דינין קבועין בכל יום אשה נשאת בכל יום, וכתבו התוס' דהא דלא חיישינן לטעם דברכה הוא משום דמטעם זה לבד לא היו קובעין יום מיוחד [מצד החיוב], עכ"ל, אך פשוט הדבר דהכונה שאין לקבוע חוב ומצוה מחמת זה, אבל עכ"פ הכל מודים דעצה טובה יש בזה, ומי גרע מנהג זה מכמה וכמה מנהגים שנוהגים לעשות בנשואין לסימן ברכה והוקבעו בפוסקים למנהג הלכה, כמו לישא במחצית ראשונה של חודש [כמו שראינו (וכאמור – הרבי ביטל ענין זה).] בעוד שהלבנה במלואה ולעשות החופה תחת כפת השמים לסימן טוב שיהיה זרעם ככוכבי השמים ועוד כאלה, ומכש"כ זה שנאמר מפורש בגמ' במקומו וענינו.

ואף כי י"ל שמונעים לישא ברביעי משום המנהג שאין מתחילין בב"ד [כמש"כ לעיל בפ' י"ד אות מ"ח], אך מאן ספין לבטל מנהג הלכה שבתלמוד מפני מנהג בעלמא לבד, ועוד כי הלא אפשר להנשא וגם להבעל בליל חמישי [גם אם נחשוש למנהג לא להתחיל ביום רביעי, אפשר להנשא בחמישי ולהרוויח את ברכת הדגים, ותמוה שלא ראינו מי שיכתוב על זה.].

המלצת התורה תמימה – לשאת אשה בחמישי

ולכן נראה [כאן מחדש מעצמו הנהגה שכדאי ללמוד:] דמי שרוצה לחוש לעצת חז"ל בזה, טוב לצרף גם לענין נשואי בתולה הטעם דברכה דאדם שאמרו גבי אלמנה [ע' פ' כ"ח], והיינו שתנשא בחמישי ותבעל בליל השייך לששי, ובאופן כזה יש סימנא דדגים ודאדם גם יחד, [למרות שלכאורה הברכה תלויה בבעילה ולא בחופה וממילא אין ברכת הדגים אבל גם את זה הוא מתרץ (אם כי בדוחק מסוים):] ולא קשה מ"ש בר קפרא שתנשא ברביעי ותבעל בחמישי, יען כי הוא אמר טעמו רק נוסף לטעם המשנה ריש כתובות בתולה נשאת ליום הרביעי שפעמים בשבת בתי דינין יושבין בשני ובחמישי ואם יהיה לו טענת בתולים ישכים לב"ד ביום ה', אך זה הוא רק עד ימות עזרא שהיו ב"ד יושבים בשני ובחמישי, אבל מן אז והלאה שב"ד יושבים בכל יום בודאי גם בר קפרא מודה שראוי שתנשא ביום החמישי [ולא שהבעילה היא שקובעת אלא שקבעו את החופה ברביעי משום הטעם של ישכים לבי"ד ולכן את הברכה הסמיכו לבעילה למרות שהיא שייכת באמת גם לחופה] ותבעל בליל השייך לששי כדי לצרף ברכה דדגים ודאדם יחד, וגם בזה היו נמנעים מעבור על המנהג שאין מתחילין בב"ד כמש"כ, ודו"ק בכל זה [אם כן, הוא מחדש וממליץ לקבוע ימי נשואין בליל ששי.]:

ב. מצות "פרו ורבו" ו"לא תהו בראה" – באיש ובאשה

כעת, לפני שנעבור לפירוש התורה תמימה על "פרו ורבו... וכבשה"[ח] (נושא שלמדנו בכולל), נראה את פירוש רש"י. רש"י מביא שני פרושים על הפסוק:

"וכבשה". חסר וי"ו ללמדך שהזכר כובש את הנקבה שלא תהא יצאנית ועוד ללמדך שהאיש שדרכו לכבוש מצווה על פריה ורביה ולא האשה:

רש"י מביא את שני הפרושים מבלי לחלק ביניהם, למרות שכל פירוש הוא לפי דעה אחרת בחז"ל[ט] – רבי יוחנן בן ברוקא וחכמים. התורה תמימה מצטט רק את הגמרא ביבמות[י] וממילא מביא רק את דעת חכמים – שמכאן נלמד שהאיש מחוייב ב"פרו ורבו" ולא האשה.

"וכבשֻׁה" – את הארץ או את האשה?

בפסוק כח התורה תמימה מביא את המשך מאמר בר קפרא לגבי בתולה וגם את דרז"ל לגבי הלימוד מ"וכבשֻה" – שדווקא האיש מצווה על פריה ורביה – ומביא שם בבאור חידוש מענין:

(כח) ויברך אותם. תנא בר קפרא, אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי, הואיל ונאמרה בו ברכה לאדם, [שנאמר ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו] [כתובות ה' א']:

וכבשה. האיש מצווה על פריה ורביה ולא האשה, דאמר קרא וכבשוה - וכבשה כתיב ומי דרכו לכבוש - האיש דרכו לכבוש ואין האשה דרכה לכבוש [יבמות ס"ה ב']:

פירש הרע"ב במשנה כאן, האיש דרכו לכבוש את האשה, וכנראה רומז למ"ש במ"ר פרשה זו האיש כובש את אשתו שלא תצא לשוק, אבל לו"ד [הוא מביא את פירוש הברטנורא על פי המדרש שראינו ומקשה על פשט הבנת הפסוקים:] י"ל פשוט דקאי על כבוש הארץ במלחמה וכמ"ש בקדושין ב' ב' דרכו של איש במלחמה ואין דרכה של אשה במלחמה [פשט הפסוק הולך על הארץ ("מלאו את הארץ – וכבשֻה") ולא על האשה, וממילא כך מתפרשים דברי חז"ל שדרכו של איש לכבוש, במלחמה.], ולפי פירוש זה הוי כונת הדרשא מענין לשון זה הכתוב ומלאו את הארץ וכבשוה, דאחרי ד"וכבשה" כתיב משמע דרק עליו היה הצווי של כבישת הארץ (והכבישה היא ע"י הרבוי) ולא על האשה וממילא פטורה היא מההשתדלות להרבות אנשים [את הלימוד שחיוב פריה ורביה מוטל על האיש בלבד אפשר ללמוד מכך שדרכו לכבוש את הארץ ע"י שפרה ורבה בה.]. ותהיה אפוא המצוה "וכבשה" התכלית להצווי הקודם "פו"ר" [כפשט הפסוק. הוא ממשיך להקשות על הברטנורא:]. אבל לפי' הרע"ב לא נתבאר איך נסמכה דרשא זו על זה הפסוק.

הטעם ש"פרו ורבו" חל מגיל עשרים – גיל היציאה לצבא

[עכשיו מביא את עיקר החידוש שלו שרציתי שנראה:] וכן יתבאר לי לפי פירושנו זה מה שטרחו רבים לכוין טעם הדבר שמשונה מצות פו"ר משארי מצות שחיובם יותחל מבן י"ג שנה, ורק מצות פו"ר היא מבן עשרים [שבגיל עשרים נאמר בו[יא] "תיפח עצמותיו" אם לא נשא אשה.], כמש"כ הרמב"ם בפ' ט"ו ה"ב מאישות [כי אף שאמרו בן י"ח לחופה הוא רק לשיעור הראוי, אבל לעבור על מ"ע עוברים מבן עשרים], [יוצא דבר חידוש שמצות "פרו ורבו" חלה רק בגיל 20. למרות שהרבה אמוראים[יב] המליצו להתחתן מוקדם ואמרו שאם היו מתחתנים בגיל 13 היו הורגים את היצה"ר וכו' וגם היו צדיקים בדורות האחרונים שהתחנו מוקדם (כמו ר' הלל מפאריטש שהתחתן עוד לפני בר-מצוה), בכל אופן לא מצינו שעושים בר-מצוה וחתונה יחד ואם היה חיוב כמו תפלין – שאם לא מניח תפלין למחרת הבר-מצוה עבר על מצות עשה – היו דואגים לחתן נערים בהגיעם למצוות. יוצא שאם כי אפשר להתפלפל על הגדר ההלכתי-למדני של חיוב "פרו ורבו" לפני בר-מצוה (אם נקרא "אינו מצווה ועושה" או לא) בכל אופן החיוב לעבור על מצות עשה הוא דווקא בגיל עשרים ולא בגיל 13 כמו שאר המצוות.

עכשיו הוא מסביר בצורה מחודשת – אבל חלקה מאד – את הטעם לפי הדרך בה דרש את הפסוק:] ולפי הטעם שמבואר בזה דחיוב פו"ר תלוי במי שדרכו לכבוש במלחמה, ודבר ידוע הוא שחיוב לצאת לצבא הוא מבן עשרים שנה ומעלה, כמפורש כ"פ בתורה. [אם כן, לדבריו החיוב תלוי ביכולת האיש לכבוש שהוא בגיל עשרים – גיל יציאה לצבא למלחמה וכבוש.

חיוב האשה ב"לא תהו בראה"

עכשיו הוא מתייחס לגדר חיוב האשה בפריה ורביה:] - ויש פוסקים שכתבו דאף שאין האשה מחויבת במצות פו"ר בכ"ז חייבת במצות לא תהו בראה לשבת יצרה (ישעי' מ"ה) והיא מצוה דרבנן [עיין באה"ע סי' א'], וזה יצא להם משום דחשבו מצות פו"ר ומצות לשבת יצרה לשתי מצות [לא כמו הרמב"ם שלא מונה מצוה זו כלל, אלא כפשט הפסוקים, כמו שמסביר:], אבל לא ידעתי מהיכי תיתא לומר כן, כי בודאי פשוט הדבר, דהא דלשבת יצרה הוא רק באור וטעם למצות פו"ר, וא"כ בפטור עיקר המצוה יפול גם הטעם, ובאמת ברמב"ם לא מצאתי כל רמז למצות לשבת יצרה, וכנראה ס"ל דאשה פטורה ממצות פו"ר פטור מוחלט ואפילו מדרבנן, שכן כתב בפ' כ"א הכ"ו מאס"ב ורשות לאשה שלא תנשא לעולם או תנשא לסריס, ואם היה בזה עכ"פ חיוב מדרבנן לא הי' סותם הדברים, ועוד יש ראיות לזה בכ"מ בחבורו.

סברת הר"ן (ועוד) על מצות סיוע

[אם כן, לדבריו, לפי הרמב"ם אין שוב חיוב על האשה להנשא. אבל, כפי שמביא מיד, הר"ן סובר שיש לה מצות סיוע כפי שגם למדנו:] ואמת שמצאתי בר"ן ריש פ"ב דקדושין סברא חיובית לנשים בזה שכתב וז"ל, אע"פ שאין האשה מצווה בפו"ר מ"מ יש לה מצוה מפני שהיא מסייעת לבעלה לקיים מצותו, עכ"ל, [יש שהקשו על הר"ן מאיפה לו חדוש כזה (הר"ן לא מביא ראיות לדבריו, אלא רואה בזה דבר פשוט), וכאן התורה תמימה מביא מספר ראיות לר"ן:] ואף גם מצאתי קצת סמוכים לסברא זו בתוס' ר"ה ו' ב' דאע"פ שאשה לעצמה פטורה משמחת יו"ט [משום דהוי מ"ע שהז"ג] מ"מ חייבת בשביל בעלה שא"א לו לשמוח בלעדיה [רואים שהבעל לא יכול לשמוח באמת בלי אשתו, ולכן בזה שהיא עולה לרגל איתו (למרות שהיא פטורה ממצות שהזמן גרמא) היא מקיימת מצת סיוע לבעלה.], וכן כתב מעין סברא כזו בס' חרדים דמחויבים ישראלים לשמוע ברכת כהנים כדי שיוכלו הכהנים לקיים מצותם [אם לא מענין אותי לקבל את ברכת הכהנים האם אני חייב להשאר ולשמוע? לפי ספר חרדים כן, כי בהשארותי אני מקיים מצות סיוע לכהנים, ואם הייתי יוצא היו נמנעים מקיום המצוה.], אך אפי' א"כ הוא אין זה אלא למצוה בעלמא וגם רק לזו שהיא תחת בעלה, וגם בכלל סברא מחודשת היא, ולדעתי לא שמיע לי' להרמב"ם [הרמב"ם לא מקבל את סברת הר"ן,], אחרי כי אין לה מקור בגמרא [והרמב"ם, כידוע, פוסק רק ע"פ דברים שהובאו בגמרא.], ובכן לפי המבואר אין סברא יסודית לחיוב אשה במצות לשבת יצרה.

הכנעה-הבדלה-המתקה בסיוע

התורה תמימה מביא כאן שלשה ענינים ששייך בהם סיוע: "פרו ורבו" (ר"ן), שמחה ברגל (תוספות), ברכת כהנים (ספר חרדים). שלשת הענינים מכוונים כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה:

בברכת כהנים השומע אינו עושה כלום, אלא רק צריך להשאר. יתכן שהיה רוצה כעת לצאת מבית הכנסת, אבל מתוך הכנעה נשאר בפנים כדי לאפשר לכהן לקיים את המצוה (כהנים לשון הכנעה). במצות "פרו ורבו" יש הבדלות מהצרכים האישיים והתמסרות לגדול הילדים, הבדלה. בשלב הזה עדיין יש ממד של אתכפיא, שאף על פי שקשה לה היא מתמסרת כדי שהבעל יקיים את מצוותו. שמחה ברגל היא לגמרי המתקה, משום שהבעל שמח עם אשתו כאשר היא עצמה שמחה. כלומר, מצות השמחה שלו תלויה לגמרי בכך שגם האשה תשמח[יג].

הכנעה	ברכת כהנים
הבדלה	"פרו ורבו"
המתקה	שמחה ברגל

מכירת ספר תורה להשיא יתומה

[נראה שעד כאן הוא דוחה את הר"ן וגם את דברי האחרונים, כפי שממשיך ואומר:] והנה כתב המג"א בסי' קנ"ג ס"ק ט' וב"ש באה"ע סי' א' ס"ק ב' דהא דקיי"ל מוכרין ס"ת להשיא יתומים [כתוב בגמרא שמוכרים ספר תורה רק לשני דברים: ללמוד תורה או לשאת אשה. הפוסקים מוסיפים שמותר למכור גם כדי להשיא ליתום אשה (אם אין דרך אחרת). מחדש המגן אברהם, מגדולי האחרונים:] - הוא הדין יתומות, משום דגם האשה מחויבת במצות לשבת יצרה, עכ"ל. והנה לפי מש"כ דאין יסוד לחיוב נשים במצוה זו, לפי"ז יתקיים הדין הקדום דאין מוכרין ס"ת רק בשביל נשואי יתומים זכרים.

[כעת נראה שלמרות שהוא חולק על הר"ן והמג"א, הוא לא מקפח לגמרי את הנשים אלא מביא סימוכין למצוה להשיא אשה מטעם אחר:] אך עם כ"ז יש לקיים חדושם של המג"א וב"ש אף כי לא מטעמם, והוא ע"פ מ"ש בגיטין ל"ט א' דמשום חשש הפקר התירו לשחרר שפחה אף כי עוברים בזה על עשה לעולם בהם תעבודו, יעו"ש, [משמע שיש בהשאת שפחה (כנראה מדובר בחצי שפחה חצי בת-חורין שלא יכולה לשאת עבד ולא בן-חורין) מצוה להציל אותה מהפקרות עד כדי כך שדוחה מצות עשה ש"לעולם בהם תעבֹדו". והוא הדין לגבי כל אשה שמכיון שלא נשאת היא אינה שמורה, ולכן מצוה להשיאה לשמרה מהפקרות.] וכן ביתומה עניה יש לחוש לזה מכיון שאין מי שידאוג לה ולהשגיח על תום דרכה מוכרין גם ס"ת כדי להשיאה [מהטעם הנ"ל]: