סוד החשמל: הכנעה הבדלה המתקה

כתר שם טוב אות כח

ו' אייר ע"ט (ח"ב) – כפר חב"ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א^[א]

קיצור מהלך השיעור

במסגרת לימוד כתר שם טוב כסדר, שנהג בצהרי השבתות במשך תקופה ארוכה, נלמדה תורה כח בכתר שם טוב. זו אחת התורות הכי יסודיות, בה מוסבר הסוד של הכנעה-הבדלה-המתקה המשמש בסיס לאין-ספור התבוננויות והדרכות-עבודה בשיעוריו וספריו של הרב. זו הזדמנות ללמוד את הדברים במקורם, עם הסבר פשוט ותשובות לשאלות שונות של הלומדים בנידון.

סוד החשמל – בברית מילה ובכל התורה

אות כח בכתר שם טוב היא תורה עיקרית, יסוד דרך הבעל שם טוב בעבודת השי"ת:

נודע מ"ש בס' עץ חיים ענין מצוות המילה וחשמ"ל.

האריז"ל מסביר שיש קשר בין מצות מילה וסוד החשמל. מצות מילה מורכבת ממילה ופריעה. גם אחרי שמלים, חותכים את עור הערלה, העטרה עדיין לא גלויה ונדרשת פריעת הקרום הדק שעליה ורק אחרי הפריעה מתגלה העטרה. בגילוי העטרה מתחולל, בלשון הקבלה, "גילוי אור החשמל"^[ב] – האור שמאיר על העטרה.

ונ"ל להלביש הדברים [כלומר, להסביר את הענין בעבודת ה'.], שמצות מילה שייך בין בתורה בין בתפילה בין בעסק המצוות,

ברית המילה היא המצוה הראשונה בה נצטווה אברהם אבינו, היהודי הראשון. אם כן, ודאי היא כוללת את כל התורה והמצוות. כל מטרת התורה והמצוות היא למול את הלב. אמנם, במילת הלב אנחנו יודעים לעשות רק את המילה של הערלה הגסה (הרע המודע) – "ומלתם [אתם, בכח עבודתכם] את ערלת לבבכם"^[ג]. לעומת זאת, את הפריעה של הקרום הדק (הרע הנעלם בלא-מודע) איננו מסוגלים לעשות בכח עצמנו, ועליה אנחנו מובטחים "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך"^[ד] – ה' עתיד למול את לבבנו^[ה].

וז"ס חשמ"ל.

מכיוון שסוד החשמל, שמופיע במצוה הכללית ברית מילה צריך להסביר אותו בעומק וכך להבין כיצד הוא מתבטא "בין בתורה בין בתפילה בין בעסק המצוות" – וזהו עניינה של התורה הזו.

"עתים חשות עתים ממללות"

את התורה הזו, כמו את רוב התורות בכתר שם טוב, כתב רבי יעקב יוסף מפולנאה, שמצטט בכתביו את הבעל שם טוב כ"מורי".

דקבלתי ממורי סוד הכנעה והבדלה והמתקה שצריך בכל עסק תורה ותפלה [וכתבתי מזה במקום אחר בקיצור נמרץ כי לא ניתן רשות להרחיב בזה כי הוא מובן ממילא ודפח"ח], וזה סוד ח"ש מ"ל

מקור המלה "חשמל" הוא בפסוקי מרכבת יחזקאל, שם היא מופיעה שלש פעמים^[ו]. יש שני פירושים בחז"ל למלה זו^[ז]: הפירוש הראשון הוא "חיות אש ממללות" – המלה "חש" כאן היא הרכבה של חיות-אש. הפירוש השני הוא "עתים חשות עתים ממללות". פשוט שהביטוי לקוח מספר קהלת, בו בין כח העתים מופיע "עת לחשות ועת לדבר"^[ח] – ממש "עתים חשות עתים ממללות". למרות שהמלה בפסוק היא "לדבר" ואילו כאן המלה היא "ממללות", בשימוש של חז"ל במלה "עתים" הם רומזים בבירור למקור הביטוי.

בדורות הבאים של החסידות^[ט] משתמשים לתיאור הסדר של חש-מל, "עתים חשות עתים ממללות", במושגים "העלם וגילוי", שבשפה של היום הם 'על-מודע' ו'מודע'. בחש-מל בפירוש הזה יש מקור לרעיון של נשיאת הפכים. על ה' כתוב שאי אפשר להגדיר אותו בהגדרה חיובית אלא רק בדרך השלילה, אך הביטוי "נושא הפכים" בהחלט יכול להיאמר על ה'^[י]. ה' יצר את הזמן, שהוא למעשה פונקציה לחלק בין ההפכים – בזמן אחד שותקים ("עתים חשות") ובזמן אחר מדברים ("עתים ממללות"). אמנם, החלוקה לזמן מתחילה רק בעולמות בריאה-יצירה-עשיה, בעולם האצילות סוד החשמל מתרחש בבת אחת^[יא].

שתיקה לפני דבור

בכל אופן, הבעל שם טוב מסביר את הסדר של חש-מל, בעולם שלנו, כשלבים בתהליך של עבודה ותיקון:

שצריך לחשות עד שמל וכורת הקליפות, [ו]אז ימלל וידבר וימתק הדינין בשרשן, שהוא סוד התפילה שביאר מורי בשם רבו,

לפני כל תפלה, צריך להכניע את המחשבות הלא רצויות. בחסידות ההכנעה ("חש") היא העיקר של תיקון המחשבה – לשלוט על המחשבה. בספר התניא מתוארת דמות הבינוני, שלעומת הצדיק הוא לא שלם במחשבה – הצדיק כל היום חושב על יהודים רק טוב (בהיות כל יהודי "חלק אלוה ממעל ממש"^[יב], ומפני שה', אהובו העיקרי של הצדיק, אוהב יהודים, והצדיק אוהב מה שהאהוב אוהב). ברגע שחשבת על יהודי מחשבה לא טובה, אתה כבר לא צדיק... זוהי עבודה עיקרית בחסידות. על כל פנים, צריך להכניע את המחשבות הלא טובות ולדחות אותן, עד שהקליפות מתבטלות מאליהן. אחרי ההכנעה אפשר להתבונן במלים ולהמתיק אותן. כלומר, לגלות את השרש שלהן.

יש יחוד של הבעל שם טוב על פי הפסוק "מי זאת עֹלה מן המדבר"^[יג], סוד החשמל ו"העלם וגלוי" הקשור לדבור – "מי" הוא שלב ה"חש" וההכנעה ו"זאת" הוא שלב הגלוי.

יש עוד פסוק שרומז לאותו סוד – "מי ימלל גבורות הוי' ישמיע כל תהלתו"^[יד], פסוק שמלמד שצריך למלל-להמתיק את הגבורות^[טו]. או שממתיקים את הגבורות למעלה בשרשן במחשבה, או שכבר אצל המתפלל למטה הן נמתקות בפה-דבור. ההמתקה היא שכל המלים יקבלו משמעות של חסד, גם עיקר גדול בתורת הבעל שם טוב שלכל מלה יש שני פירושים, פירוש טוב מצד החסד כו'^[טז].

[ההסתכלות רק על החלק הטוב שבכל דבר, גם דבר רע, לא גורמת לפאסיביות וחוסר ענין לתקן את המציאות?] הבעל שם טוב אומר^[יז] שיש שלש 'מצוות דאורייתא' של החסידות: להיות פקח, להיות שמח ו"זריזות במתינות". צריך להיות פקח, ולהבין לפי הענין איפה צריך לתקן תוך כדי מודעות לרע ואיפה צריך להמתיק תוך כדי התעלמות מהרע.

ולכך נקראו מחצדי חקלא כמבואר במקובלים,

"חקלא" הוא תרגום ארמי של המלה 'שדה'. מה פירוש "מחצדי"? מי קרא שנים מקרא ואחד תרגום היום? יש מלה בפרשה שהתרגום שלה הוא "מחצדי". [לקצור – "לא תכלה פאת שדך בקֻצרך"^[יח].] נכון, התרגום הוא "לא תשיצי פאתא דחקל במחצדך". לעניננו, קצירת השדה היא 'קצירת' המחשבות הלא טובות.

ולכך צריך ליזהר להפריד מחשבתו ממחשבות זרות ועל ידי זה גורם להבדיל ולפרוש מהשכינה הקליפות,

חידוש הבעש"ט: חש-מל-מל

עיקר החידוש בתורה הזאת הוא שהבעל שם טוב מוסיף על פירוש חז"ל עוד מובן ב"מל". אצל חז"ל המלה "חשמל" מתחלקת ל"חש" של שתיקה ו"מל" של דבור-מלול. הבעל שם טוב הוסיף גם "מל" מלשון מילה – כריתה והבדלה:

ולכך תיבת מל סובל ב' פירושים, א' דיבור ב' ברית והבדלה, וזה נמשך מזה כאמור. וזה סוד ח"ש מ"ל, שצריך להכרית הקליפות ואח"כ מל דיבור בעסק תורה ותפילה שהיא הבדלה והמתקה.

ההכנעה היא מה שנקרא בחב"ד "בטול היש", ועיקר המאמץ לכך הוא המאמץ במחשבה. צריך לעשות אתכפיא עד ששולטים לגמרי במחשבה – דוחים כל דבר לא טוב שעולה לראש, ואז אוטומטית מגיעים להבדלה מוחלטת מהרע. [ההבדלה יוצאת מההכנעה באופן ממילא?] היא באה מיד אחרי ההכנעה, באופן אוטומטי, כאשר ההכנעה אמתית ושלמה. פשוט להגדיר את העבודה הזאת, אבל בכלל לא קל לבצע.

[אם העיקר פה ההכנעה, מה החידוש של ספר התניא, בו הוא מדבר על אתכפיא?] מי אמר שיש חידוש? אין הכי נמי, הרעיון הוא אותו דבר. בחב"ד לא השתמשו במונחים הכנעה-הבדלה-המתקה, חוץ מאשר אצל גדולי החסידים, כמו רבי הלל מפאריטש ורבי אייזיק מהומיל, שמזכירים אותם בכתבים שלהם.

אנחנו בחרנו להשתמש בהם בגלל השדר שהם משלחים: לכל מלה יש מטען אנרגיה רוחנית שהיא נושאת, וחשבנו שהמושגים הכנעה-הבדלה-המתקה נושאים מטען אנרגיה, ששייך היום יותר לאנשים. מושגים מושכים יותר מ"אתכפיא" ו"אתהפכא", כאלה שאפשר לדוג איתם יותר דגים... הרגשנו שיותר שייך לדור, לעניות דעתנו.

[במשפט האחרון משמע ששלב ההבדלה צמוד לשלב ההמתקה, ההיפך מההסבר לפני כן]? אכן, יש שתי בחינות בהבדלה, כמו שעוד נסביר. יש כאן דוגמה טובה לממוצע. בצורה הנכונה, הקשר של הממוצע לשני המושגים שהוא מקשר ביניהם לא אמור להיות זהה, הוא רק צריך שיהיה לו דמיון לכל צד בפני עצמו. בדוגמה כאן, מצד אחד ההבדלה קשורה להכנעה בכך שהיא תוצאה מיידית שלה, ומצד שני קשורה להמתקה בכך שהיא אותה מלה – מל-מל. במושגים שהשתמשנו בהם קודם, שלבי ברית המילה, ה"מל" של ההבדלה הוא המילה, כריתת הערלה בעבודה שלנו, וה"מל" של ההמתקה הוא הגילוי ששייך לפריעה (שבא מלמעלה אחרי עבודת האדם).

[חש הוא גם מלשון חוש.] כן, מאותו שרש. חש הוא גם מלשון חיש, חיש מהר, ששייך במיוחד לחוש הראיה, למהירות האור.

"אם הרב דומה למלאך"

במהדורות הישנות תורה כח היא רצף אחד. במהדורות החדשות חלקו את תורה כח לשני חלקים, חלק א וחלק ב. נמשיך לחלק השני:

אם הרב דומה למלאך ה' צבאות וכו',

כתוב במלאכי "תורה יבקשו מפיהו כי מלאך הוי' צבאות הוא"^[יט]. חז"ל דורשים "אם דומה הרב למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיו"^[כ]. אבל איך נדע אם הוא דומה למלאך?

ורצונו לומר שיהיה מלאך, כי הם אותיות כאל"ם להיות ח"ש מ"ל,

"מלאך" בהיפוך אותיות יוצר את המלה כאלם – אם הרב עושה את עצמו כאלם לפני שהוא מדבר, כלומר שהוא שותק וחש, אז אפשר לשמוע ממנו תורה.

שהוא חש עד שכורת ומל הקליפות להזהר מפני החיצונים,

הרב צריך להכרית את החיצונים. רואים כאן שהחיצונים תמיד מחפשים להידבק למקור של חיוּת, כמו שדברנו לאחרונה^[כא]. איך מטפלים בהם? דוחים את המחשבה שבאה מהם, עד שהם כלים מאליהם. אחר כך אפשר לעשות "המתקה" – להגיד דברים מתוקים, שמגלים בכל דבר שלכאורה הוא דין וגבורה, את השרש הטוב שבו.

כשהרב עושה המתקה, הדברים גם פרים ורבים אצל השומעים:

אז תורה יבוקש מפיהו, כי אז נכנס בלב השומע ופרה ורבה בו, כמו ששמעתי ממורי מה דוד שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד וכו'

זהו ענין שכבר הוסבר לעיל, בתורה כב^[כב]. נסביר שוב בקצרה: כתוב במשנה^[כג] שדוד כיבד את אחיתופל כי שמע ממנו שני דברים. ומכך המשנה אומרת קל וחומר למי שלומד מחברו "פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או דבר אחד או אפילו אות אחת" שצריך לכבדו. שואל הבעל שם טוב – מה הקל וחומר פה? הרי דוד כיבד את אחיתופל רק משלמד ממנו "שני דברים", ואיך נלמד שצריך לכבד חבר שלמד ממנו "דבר אחד או אפילו אות אחת"?! הוא מסביר שדברי תורה ששומעים מרב רשע אינם פרים ורבים, הם נשארים "שני דברים בלבד", אבל כששומעים תורה מצדיק הדברים פרים ורבים.

בדברים ששומעים מרב צדיק מתקיים "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב^[כד] ופועלים את פעולתם"^[כה], כמו שהרבי אהב לצטט. אפשר לפרש "פועלים את פעולתם" כפשוטו – אומרים רעיון שיש ממנו מוסר השכל והשומעים מקיימים אותו, כך שהדברים "פועלים את פעולתם". אבל אפשר לומר ווארט, ש"פועלים את פעולתם" הכוונה היא שהדברים פרים ורבים אצלם (על דרך "פעֻלת צדיק לחיים [תוספת חיים]"^[כו]) – שמתווספים כל הזמן עוד ועוד חידושים, ענין אחד מתקשר לעוד ענינים אחרים ועל ידי הזיווג נולדים תולדות.

"לך לך" – היכולת להשתנות

את כל הענין הוא דורש על פסוקי פרשת לך לך, הציווי הראשון בתורה ליהודי הראשון:

ובזה יובן לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, שיתרחק מג' בחינות, נגד ג' בחינות הנ"ל, הכנעה הבדלה והמתקה שביאר מורי זלה"ה כי מצד ארציות חומר ועכירות הקליפות נמשך גסות הרוח,

לכך הזהירו לך לך מארצך ויבוא להכנעה,

וממולדתך שהוא תרח עובד עבודה זרה שורש הקליפות ויש כח האב בבן, כמ"ש הראב"ד בספר יצירה כי כח הבנאי בבנין,

הבנאי הוא האב והבנין הוא הבן. כאן הכוונה היא ממש לגנים שנולדים איתם – כל אדם, כל יהודי, נולד עם תכונות גנטיות שהוא יורש מהוריו, והחידוש הוא שניתן וצריך לשנות אותן!

ולכך צריך הבדלה להפריש ולהבדיל הקליפות שמצד האב המולידו,

ומבית אביך שהיה בחרן כמ"ש וימת תרח בחרן

הייתי חושב ש"בית אביך" מתכוון לתרח עצמו, אך הוא מסביר ש"מולדתך" מתייחס לתרח, למדות שהוא הוליד באברהם, ו"בית אביך" מתייחס לתרבות ולמנטאליות הכללית שבארץ אביו, ב"בית" בו הוא גדל.

ודרז"ל עד אברהם היה חרון אף של מקום, שהוא דין וגבורה, ואברם בחינת חסד ימתיק הדין בשורש החסד שיש בגבורה והדין ההוא, כמ"ש במקום אחר בשם מורי זלה"ה איך למתוק הדין בשורשו,

כמו שהסברנו על הפסוק "מי ימלל גבורות הוי' ישמיע כל תהלתו".

ואחר המתקה אז תשיג בחינת הארץ אשר אראך, והבן.

[יש כאן בעצם שלב רביעי?] כן, חוזרים להכנעה, ההכנעה שאחרי ההמתקה, שהיא מדרגת בטול במציאות, הגילוי שה' הוא הכל והכל הוא ה'.