שלשה ימים של אור החיים

בע"ה

ט"ו תמוז תשפ"א – כפ"ח

ברית יוסף-יצחק שי' צפורי

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בברית מילה בערב שבת קדש התוועד הרב באריכות ובשמחה.

פרק א של ההתוועדות עוסק בימי השמחה שבתחלת תמוז – י"ב-י"ג תמוז (יום ההולדת וחג הגאולה של אדמו"ר הריי"צ) ו-ט"ו תמוז (הילולת בעל אור החיים הקדוש) – שבאים להמתיק את ימי האבלות שבהמשך החדש.

בהמשך נלמדו שלשה קטעים מהאור החיים הקדוש – על קטע החומש השייך ליום הלידה, וליום הברית ול"שלישי למילה" העתידי – כשבכולם נחשף מבנה פנימי של סוד הוי' (מתאים למבואר בשיעור התניא של ט"ו תמוז, יום הברית וההילולא). במהדורה הנדפסת הובא רק החלק השלישי, אבל כאן נמצאים כל הקטעים (לא כולם באותה רמת עריכה):

פרק ב עוסק בהרחבה בארבעה דימויים של עם ישראל בדברי בלעם ב"ששי" של פרשת בלק – יום הברית.

פרק ג מדבר ב'אותיות פורחות' על ארבע מדרגות שמופעיות ב"ששי" של פרשת חקת – יום ההולדת.

פרק ד מרחיב בחילוק בין מתנה למחילה בהענקת הכהונה לפינחס, והסוד המיוחד והחדש של כהונתו (עם לקח חינוכי חשוב).

המכנה המשותף של פרק הפתיחה ופרק הסיום הוא האוירה השמחה של המתקת הדינים – כח מיוחד של פינחס – שאתה אי"ה נמתיק את דיני ימי בין המצרים, שיהפכו לשמחה ולששון ולמועדים טובים.

א. הכנות שמחות לימי בין המצרים

הכנה לבין המצרים – חג הגאולה י"ב-י"ג תמוז והילולת האוה"ח הקדוש

נגנו ניגון י"ב-י"ג תמוז, הבינוני (של הרבי הריי"ץ).

לחיים לחיים, מזל טוב לאורי ויעל וכל המשפחה, ההורים, כל הידידים שכאן והמון ידידים שלא הגיעו לכאן עכשיו.

הרך הנימול זה עתה לשמונה נקרא על שם הרבי הקודם, הרבי הריי"צ, בעל המסירות-נפש בפועל ממש, שדרש גם מהחסידים שלו מסירות נפש בפועל ממש על האידישקייט, שלא להתפעל מהמנגדים. הוא זכה באופן נסי לגמרי להנצל מגזירה מידית של היפך-החיים ולצאת מאפלה לאור גדול בימים האלה, ימי הגאולה י"ב-י"ג תמוז, בין יום ההולדת של התינוק שלנו, יוסף-יצחק, לבין יום הברית שלו, היום.

הרבי מסביר[ב] שהימים האלה, ימי הגאולה של חדש תמוז, הם גם הכנה לתקופה הבאה, החל מיום ראשון, י"ז תמוז – הם באים להמתיק את ימי בין המצרים, ימי החורבן, ולפעול שימי הצום על החורבן יהפכו במהרה ממש לימי ששון ושמחה ומועדים טובים, כמו שהנביא מבטיח[ג]. הרבי אומר שבעבר הדגש היה על הצום, על האבלות, על החורבן – אבל היום הדגש הוא על הציפיה לגאולה בלבד, שהגאולה קרובה לבוא. כבר מרגישים באויר את ההפיכה של הצום לששון ושמחה ממש – ששון ושמחה יותר מכל החגים מן התורה. לעתיד לבוא, כשיבוא מלך המשיח, כל החגים יהיו כשרגא בטיהרא (כהסבר בחסידות[ד] לכך ש"כל המועדים בטלים לעתיד לבוא"[ה]). אבל דווקא הימים שבעולם הזה, עולם החורבן, עלמא דשקרא, היו צום – יהפכו לששון ושמחה, "והריקֹתי לכם ברכה עד בלי די"[ו]. גם הברית שלנו היום היא טעימת הששון והשמחה.

כמו שעוד נרחיב, היום, ט"ו בתמוז, הוא גם ההילולא רבא של בעל אור החיים הקדוש – גם זו חלק מההכנה. האור החיים הוא ניצוץ מאד גדול של משיח. הוא אפילו כותב בפירושו לתורה שמשיח "חיים שמו"[ז], רמז ברור על עצמו. יש כמה וכמה ניצוצות גדולים של מלך המשיח ממנו והבעל שם טוב והלאה – ככל שמתקרבים לגאולה אורו של משיח מאיר ביותר. עדיין לא זכינו ממש להתגלות של מלך המשיח, אבל אנחנו מאמינים ומצפים, וטועמים את הטוב-טעם של "הנה הנה זה משיח בא"[ח] ו"כבר בא"[ט], הכל נמצא, רק צריך לפקוח עינים ולראות[י].

תשובה וצחוק

הזכות שלנו בימי הגלות היא מסירות הנפש שלנו. כמו שאמרנו קודם, מי שאפשר לומר שמכל הצדיקים הוא 'שפיץ' של מסירות נפש ממש – הוא הרבי הריי"צ, על שמו נקרא הרך הנימול שלנו, יוסף יצחק, כמרדכי הצדיק בשעתו, "לא יכרע ולא ישתחוה"[יא] כלל וכלל לכל המנגדים.

יוסף הוא על שם "יֹסף הוי' לי בן אחר"[יב], כידוע הפירוש החסידי[יג], שהוא מסוגל לתפוס את ה"אחר" – מי שנמצא בצד האחר, רחוק-רחוק – ולהפוך אותו ל"בן", "בן" מתוך "אחר". כלומר, שהוא מסוגל להחזיר את העם בתשובה – זו הפעולה הראשונה של מלך המשיח, להחזיר אותנו בתשובה[יד].

כל אחד צריך לחזור בתשובה. מי שמוגדר על פי הגדרים הפשוטים – ואפשר לומר גם החיצוניים – שיש בתורה כלא-צדיק, כרשע, ודאי צריך לחזור בתשובה, וגם הצדיקים צריכים לחזור בתשובה. אדרבה, כתוב שעיקר ענינו של מלך המשיח הוא להחזיר את הצדיקים בתשובה[טו]. המקור בתורה למי שמחזיר בתשובה הוא יוסף הצדיק, שמגיע למקום בו אתה, מי שלא תהיה, בחינת "אחר" (אחרת מהרצון האמתי של הקב"ה), והופך אותך – בחינת "אתהפכא", הדור שלנו הוא דור של "אתהפכא" – ל"בן", בן של הקב"ה.

מהו יצחק? צחוק. יוסף יצחק – מוסיף צחוק. העבודה הזו גופא, להוסיף "בן אחר", עושה צחוק ושעשוע ותענוג עילאי גם למעלה וגם למטה – "צחֹק עשה לי אלהים כל השֹמע יצחק לי"[טז]. הפסוק נאמר על לידת בן, יצחק, אחרי הרבה שנים של ציפיה ואכזבה ותפלות – ואז זוכים לבן שגורם צחוק, לכן הוא נקרא יצחק.

גם אנחנו נזכה לבן – "הוי' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך"[יז], פסוק שכתוב על משיח. כשרבי יהושע בן לוי שאל את משיח מתי הוא בא משיח ענה בבטחה גמורה – "היום!"[יח], היינט, ברגע הזה ממש. זהו "היום" שבפסוק זה, "אני היום ילדתיך". לכל בן שנולד ונימול, ויתכן מאד שבמיוחד לבן הזה, יש ניצוץ מיוחד וגדול של "בני אתה אני היום ילדתיך". הגאולה הקרובה לבוא ממש, בהתגלות משיח – כתוב[יט] שמשיח נמצא בכל דור, אבל אנחנו טרם זכינו שיתגלה במלוא עוצמתו. עכשיו עלינו להאמין שכבר זכינו לגמרי, כל התיקונים הנדרשים כבר נגמרו, כולל התשובה, כפי שהרבי מסביר[כ] – עשו תשובה, עושים תשובה. עם ישראל עושה תשובה, רוצה גאולה – מגיע לו!

רמזי יוסף יצחק

משהו מיוחד שכתוב בקבלה, בכתבי האריז"ל, לגבי שני השמות האלה, יוסף יצחק, שכל אחד מהם הוא כפולת שם הוי' ב"ה – מדת הרחמים, שם העצם[כא], שם המיוחד[כב], שם המפורש[כג]. הוי' עולה 26 – יוסף הוא ו"פ 26 ויצחק הוא ח"פ 26. ביחד הם דוד מלכא משיחא, וגם יד, יד ה' – פעמים הוי', "יד הוי'". זהו הרמז בקבלה לצירוף השמות יוסף-יצחק.

י"ב תמוז הוא גם יום ההולדת של הרבי הריי"ץ. השנה הוא מתחיל לומר פרק קמב בתהלים, ששם יש ביטוי חשוב שעולה בגימטריא יוסף יצחק, יד פעמים הוי'. כתוב "חלקי בארץ החיים"[כד] (תיאור הקשר המיוחד, העצמי, של דוד המלך לארץ ישראל שמכונה כאן "ארץ החיים"). "ארץ החיים" = יוסף יצחק = יד-דוד פעמים הוי' (הפרק מתחיל "משכיל לדוד בהיותו במערה תפלה" – "במערה תפלה" = ארץ ישראל = לב פעמים הוי', יש כאן לב הוי' ויד הוי', ביחד "הוי' [פעמים] אלהי", ודוק).

"חי בעצם" ו"חיים להחיות"

היום הוא יום מיוחד, הזכרנו שהוא ההילולא רבא של האור החיים הקדוש, שעוד יותר סמוך לשלשת השבועות, בין המצרים, כדי להמתיק ולהפוך אותם לששון ולשמחה ולמועדים טובים. כשעושים את חשבון התאריך, טו (סיהרא באשלמותא, מילוי הלבנה, ישראל מונים ללבנה ודומים ללבנה ועתידים להתחדש כלבנה) תמוז גם יוצא כפולת שם הוי' – חי פעמים הוי'.

חי הוא כינוי של ה' וגם של עם ישראל ("חי הוי'", "עם ישראל חי"[כה]. הבעל שם טוב אמר "לב ישראל חי"[כו]. "ישראל וקודשא בריך הוא כולא חד"[כז]) – כינוי שקשור באופן מיוחד לברית מילה. ברית-מילה קשורה בעצם ליוסף הצדיק, ה"צדיק יסוד עולם"[כח], שהוא ה"בן איש חי". יש שני פסוקים בתנ"ך, פעם אחת כתוב "בן איש חי"[כט] ופעם שניה כתוב "בן איש חיל"[ל], בתוספת ל. "חי" ו"חיל" הולכים יחד – מי שהוא חי הוא גם חיל. מסבירים בחסידות[לא] שיש ב"חי" שתי בחינות – חי בעצם וחיים להחיות. יש חי בעצם, בחינה של חיים נצחיים, כי בעצם הוא חי – הוא בעצמו – ומה שהוא מחיה את האחרים, הופך את כולם מ"אחר" ל"בן" על ידי שהוא מחיה אותם, מזריק בהם חיות, כבר חיים להחיות, חיל (חי ל...).

הברכה המסורתית לכל ילד וגם לכל מבוגר שיהיה חסיד, ירא שמים ולמדן (נמצא שעיקר מעלת הלמדן הוא שילמד אחרים, כדעת הרמב"ם[לב] שמצות תלמוד תורה היא ללמד אחרים, על מנת להפוך את האחר לבן כנ"ל) – חיל בצבאות ה' (בפרשת השבוע כתוב "וישראל עֹשׂה חיל"[לג], יעוד של ימות המשיח).

בשביל להיות חיל צריך קודם להיות חי, שתהיה לך זיקה נפשית לחי בעצם, אחיזה בו, והחי בעצם שלך יהפוך להיות חיל – חי ל..., חיים להחיות. לכן, באמת, לבעל ההילולא קוראים חיים – "משיח חיים שמו" (הוא מסר את נפשו להגיע ולהקים ישיבה בארץ ישראל, "ארץ החיים" כנ"ל).

מעלת ה"צור"

שוב, היום הזה, טו תמוז, שוה חי פעמים הוי'. איפה כתוב "חי הוי'"? פסוק בתהלים – "חי הוי' וברוך צורי"[לד]. ה' הוא צורי ואני מברך אותו, כמו הקדוש ברוך הוא – הוא חי והוא ברוך, וכשהוא ברוך הוא צורי.

לפני שבוע דברנו על כך שמשה רבינו הכה את הסלע במקום לדבר, ומוסבר בחסידות[לה] שבתחלת הארבעים שנה במדבר היה "צור" ומשה הצטווה "והכית בצור"[לו] ובסוף הארבעים שנה זה כבר "סלע" וצריך להיות "ודברתם אל הסלע ונתן מימיו"[לז]. במקום לדבר, גדלות מוחין, הוא הכה, קטנות מוחין (יחסית) – לא טוב. הקטנות היא צור, וכל זמן שאנחנו, עם ישראל, בקטנות, צור, צריך גם להכות, להוכיח חזק, אבל כשאנחנו סלע, בגדלות, אסור להכות אלא רק לדבר. השכנוע של הדבור צריך להשפיע עלינו – לשנות את המציאות שלנו ולגלות את המהות שלנו, שזו פעולת החסידות[לח].

כאן רואים שהקב"ה גם נקרא צור לפעמים, "חי הוי' וברוך צורי", ולפעמים נקרא סלע, "הוי' סלעי". קשה לומר שה"צור" אצל הקב"ה הוא קטנות, ה' הוא "צור ישראל וגואלו", קשור לגאולה. הצור הוא תוקף וחוזק ואיתן – זהו "חי הוי' וברוך צורי". כנראה יש גם מעלה מסוימת בצור אפילו ביחס לסלע. כמו שאצל כנסת ישראל כתוב[לט] שלעתיד לבוא נחזור להיות בת, אחרי שעלינו מדרגת "בתי" לדרגת "אחותי" ולדרגת "אמי" – "לא זז מחבבה עד שקראה בתי, לא זז מחבבה עד שקראה אחותי, לא זז מחבבה עד שקראה אמי"[מ], אבל בסוף נחזור להיות בת החביבה על אביה, ועל כך מבשר הנביא "רני ושמחי בת ציון"[מא]. גם לגבי צור וסלע, יש גם מעלה בצור – הקב"ה נקרא "צור ישראל וגואלו"[מב], "חי הוי' וברוך צורי". שייך להיום, כי שוה "חי [פעמים] הוי'".

"שלישי למילה"

אנחנו נמצאים עכשיו בט"ו תמוז, שני ימים לפני התחלת בין המצרים, י"ז בתמוז. מה זאת אומרת? שלגבי הברית שלנו עכשיו, היום, י"ז בתמוז הוא "שלישי למילה". המילה בעצמה היא ביום ה-יה (שם ה') של החדש. זו גם הכוונה של המילה עצמה, של כל מילה – כתוב ש-מילה אותיות מל י-ה[מג]. מל לשון מול, לשון גילוי[מד], ומה מגלה? את שם י-ה. עוד יותר, אם קוראים את המלה מילה לפי סדר האותיות יש רמז מאד חשוב ויפה – מ-י ל-ה. לא סתם גילוי של י-ה, אלא המשכה מה-י של שם הוי', מהחכמה, ל-ה עילאה, בינה – "ונֹזלים מן לבנון"[מה], מ-לב נתיבות חכמה ל-נון שערי בינה[מו], ועד גילוי שער הנון עצמו. מתחילים מ-י, צמצום לשון ריכוז, אבל צריך לבוא להתפשטות, להיות שמח, יצחק, להגיע לצחוק של אמא. מי אמר "צחק עשה לי אלהים כל השמע יצחק לי"? האמא, שרה אמנו, כל היעודים של התורה, עולם הבא ולעתיד לבוא (מדרגה יותר גבוהה מעולם הבא), הם בחינת אמא. שוב, ברית מילה היא המשכה מ-י ל-ה.

יש מושג של "שלישי למילה"[מז]. היו צדיקים, כמו האווריטשער-רב, שכתב את הספר בת עין, מרא דארץ ישראל בזמנו, שנהגו לא ללכת לברית מילה – הוא היה הולך רק לסעודת "שלישי למילה"[מח]. זו חגיגה מיוחדת, שהתינוק יוצא מכלל סכנה ונעשה בריא ושלם ושמח. לסעודת שלישי למילה היה בא בשמחה, אבל לא לברית. כלומר, הוא סבר שה"שלישי למילה" יותר מהמילה עצמה. אצלנו ה"שלישי למילה" יהיה בי"ז תמוז. אנחנו מחכים לאיזה רב נועז, שיפסוק שעל אף שבמילה בצום לא כולם אוכלים, אבל יתכן ש"שלישי למילה" דוחה את הצום לגמרי. "שלישי למילה" הוא "יום הקדוש" לגבי התינוק – היום העשירי מהלידה שלו, אם נימול בזמנו. יש את יום ההולדת, היום הראשון, המילה עצמה, יום השמיני, ושלישי למילה שהוא יום העשירי – העשירי יותר מקודש משמיני, "העשירי יהיה קדש להוי'"[מט]. יש הרבה מוהלים שלפני שמלים את התינוק צועקים "אות ברית קדש" – המילה היא קדש – אבל מתי מתגלה הקדש שלו? ב"שלישי למילה", ביום העשירי.

מה החיבור של שני הימים האלה, היום השמיני והיום העשירי? חי, "חי הוי'" שהזכרנו. "חי הוי' וברוך צורי". איך צפורה מלה את התינוק, אליעזר? בצור. כתוב[נ] שבתוך השם צפרה יש צֹר ואותיות פה, בגימטריא מילה. מילה צריך לעשות עם צור, "חי הוי' וברוך צורי", לא עם סלע. ברית המילה נותנת את התוקף, מסירות הנפש של יוסף-יצחק, הרבי הקודם – זו בחינת צור, "צור ישראל וגואלו", לא סלע, צור שיותר מסלע, כח מסירות הנפש שהוא התוקף העצמי. כשאסרו את הרבי הריי"ץ וחקרו אותו וענו אותו – הוא לא הכה אותם בפועל, אבל בפנימיות הוא הכה אותם, את האויבים, את המענים – מכח הצור שבו. שוב, לגבי יהודים, צריך למול עם צור. כל זה הקדמה – אמרנו שקשור ל-חי, כעת יום ה-ח וביום ראשון כבר יהיה יום ה-י, ה"קדש להוי'", של התינוק.

שלשה ימים – יום הלידה, יום הברית ושלישי למילה

היות שהיום אנחנו בהילולא של האור החיים הקדוש נאמר משהו מתוך אור החיים, רק השאלה מה נאמר – איפה נסתכל. לפי מה שהסברנו עכשיו אפשר להסתכל בשלשה מקומות – וכך לגבי כל ברית מילה. אפשר להסתכל מה הוא אומר ביום הלידה של התינוק, שהיה "ששי" של פרשת חקת; אפשר להסתכל מה הוא כותב היום, "ששי" של פרשת בלק; אבל אמרנו שהתכל'ס היא יום ראשון, יום העשירי, שכבר "ראשון" של פרשת פינחס ואפשר להסתכל דווקא שם. אלה שלש אפשרויות מה העיקר כאן בברית מילה. "אלו ואלו דברי אלהים חיים", הכל נכון.

קודם כל, זהו תינוק שגם נולד וגם עושים לו ברית ביום ששי, שהוא יום ה"צדיק יסוד עולם", היום של הברית. הרבי הריי"ץ, יוסף יצחק, הוא הנשיא הששי של חב"ד, ה"צדיק יסוד עולם". הסוף הוא יום ראשון, היום העשירי, שהוא החסד ("יום אחד"[נא], סוד "נעוץ סופן בתחלתן"[נב]). כתוב[נג] שכל ענין ברית מילה הוא להמשיך חסדים – הצדיק ממשיך חסד לעולם, משפיע חסד למלכות (בחינת העשירי כפשוטו, "סיפא דכל דרגין"[נד]), שגם המלכות תהפוך להיות מלכות של חסד, של "חסדי דוד הנאמנים"[נה].

בכל אופן, אצלנו שלשת הימים הם יסוד-יסוד-חסד – ששי-ששי-אחד, "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" (שבו נברא האור, "ויאמר אלהים יהי אור גו'"[נו] – יסוד-יסוד-חסד = "יהי אור"), שה' אחד בעולם. ביחד 13 (אחד, מדות הרחמים), 6-6-1.

"סוד הוי'" בתניא ובאוה"ח הקדוש

נשים לב לעוד משהו מאד מיוחד היום, שקשור לברית מילה. הספר המקורי שלנו, ספר היסוד, שבעצם מה שהרבי ברך אותנו לכתוב שיעורים הולך במיוחד עליו, נקרא סוד הוי' ליראיו. כשכתבנו אותו היתה הוה-אמינא שצריך להתחיל בעצם מהחת"ת של היום, ולהסביר אותו באריכות, כי הוא הקדמה לכל נושא הספר – הסוד של י-ה-ו-ה, שהוא הסוד שלנו, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[נז]. יש לנו סוד, יש לי סוד – מה הסוד? שם הוי', שם המיוחד, שם העצם, שם המפורש, מדת הרחמים, כמו שהסברנו קודם. יש מקום אחד בכל התניא שבצורה מסודרת, מהתחלה עד הסוף, מסביר את הקבלת עשר הספירות של הקבלה – בעצם כל סדר ההשתלשלות, התהוות העולמות, מעלמין סתימין לעלמין דאתגליין – ומקביל (קבלה לשון הַקְבלה[נח]) לאותיות שם הוי'. אז לכאורה זהו המקום שצריך להתחיל, השיעור הראשון.

יש הרבה סברות מאיפה מתחילים את התניא. ה'שיעור ראשון בקבלה' הוא החת"ת של היום. חת"ת הוא שיעור התניא שהרבי הקודם, על שמו נקרא הרך הנימול, קבע. המקום היחיד, שוב, שמסביר את עשר הספירות כנגד י-ה-ו-ה, אחת לאחת – הוא השיעור של היום, ט"ו תמוז, באגרת התשובה (כנראה שהקבלה זו, יסוד חכמת הנסתר, תורת הח"ן, שייכת באופן מיוחד לעבודת התשובה – אנחנו דור של תשובה, דור של משיח כו' כנ"ל). הכל עמוד אחד של התניא.

היות שבהשגחה פרטית זה יוצא השיעור של היום, של ברית המילה, כנראה שייך לרך הנימול – שגם ילמד אותו טוב-טוב, וגם שילמד את כל הספר סוד הוי' ליראיו, שכולו בנוי ועומד על היסוד הזה, הרעיון של החת"ת היום. שילמד אותו טוב-טוב, שיהיה "סוד הוי' ליראיו ובריתו להודיעם"[נט], יום הברית שלו. לפי זה, היה טוב לחפש גם ביאורים של אור החיים הקדוש שמקבילים לאותיות שם הוי' – יש הרבה כאלה, או שאומר בפירוש, או, וכך בדרך כלל, לא אומר בפירוש, אבל דברים שהוא מקביל לסוד הוי'.

ב. ארבעת דימויי עם ישראל

ארבעה סוגי יהודים – נחלים, גנות, אהלים וארזים

בחת"ת של היום, בחומש, יש דוגמה יפהפיה של פרצוף פירושים כנגד שם הוי'. אולי נתחיל מהיום (הרי משיח בא "היום", כנ"ל):

מה יש היום בחומש? ידוע שהבן איש חי – ביטוי שדברנו עליו קודם – אומר שכמו שחוגגים כל שנה את יום ההולדת, בו המזל גובר לפי הירושלמי, כך כל שנה יש לחגוג את יום הברית, גם בחינה של מזל גובר. יום הברית הוא "ששי" של פרשת בלק, שם הברכות השלישיות – הברכות שבלעם מברך מפי עצמו, המיוחדות מכל הברכות שלו, "מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל"[ס]. הפסוק השני של הברכות, בחת"ת של היום, הוא "כנחלים נטיו כגנֹת עלי נהר כאהלים נטע הוי' כארזים עלי מים". יש ארבעה חלקים של הפסוק, שכל אחד מתחיל באות כ – "כ..." ("מלא כף נחת"[סא]).

שוב, הפסוק שבא אחרי "מה טבו אהליך יעקב" ממשיל אותנו ארבעה דברים, אנחנו כמו נחלים, כמו גנות, כמו אהלים, כמו ארזים. מסביר[סב] בעל אור החיים הקדוש שאלה ארבעה סוגים של יהודים שעם ישראל מתחלק אליהם. יש יהודים שהם נחלים, "כנחלים נטיו", הולכים-זורמים הלאה, כמו שנסביר תיכף. יש יהודים שהם כמו גן, גן עדן, "כגנת עלי נהר". יש יהודים שהם כמו "אהלים נטע הוי'", נוטעים אהל, כמו שנוטעים עץ (כך מביא רש"י בפירוש השני שלו, לפי הפירוש הראשון "אהלים" לשון בשמים עיי"ש). יש יהודים שהם ארזים, "כארזים עלי מים".

מהם ארבעת הסוגים האלה? שוב, הוא לא כותב שכנגד י-ה-ו-ה, אבל ברור למי שקורא את הפירוש ויש לו קצת חוש בקבלה-הקבלה, שיש כאן דוגמה של י-ה-ו-ה.

רמזי נחל-גן-אהל-ארז

עוד לפני שנסביר, נעשה גימטריא שהוא לא עושה. נעשה את חשבון ארבעת סוגי היהודים שהוא מסביר, נחל גן אהל ארז. צריך את כולם – כמו בשם הוי', אי אפשר לוותר על אף אות. אם מוותרים על מישהו, זה לא 'סתם' אות חסרה בספר תורה, אלא מחיקת השם הקדוש – משהו פלילי ביותר. צריך את הנחל, צריך את הגן, צריך את האהל וצריך את הארז. כמה יוצא ביחד? 385, שכינה. כלומר, השראת השכינה בישראל תלויה בארבעת הסוגים האלה, שכולם יתחברו. קודם שכולם יופיעו, כל אחד ברוב הדרו – הנחל והגן והאהל והארז – ואחר כך יתחברו.

מה סוד המלה שכינה בחכמת החשבון? כתוב בזהר הקדוש[סג]. במתמטיקה קוראים לזה הפירמידה של עשר, "העשירי יהיה קדש", סכום כל הרבועים מאחד ברבוע עד עשר ברבוע, בונה צורה גיאומטרית שנקראת פירמידה. השכינה היא הנחל-גן-אהל-ארז של עם ישראל ביחד.

נעשה עוד משהו, רק ראשי התיבות – יותר קל – הם 55, בדיוק אותו דבר בשני ממדים, המשולש של 10. כל הרבועים מ-1 עד 10 הם בשלשה ממדים, ובשני ממדים היינו המשולש של 10, סכום כל המספרים מ-1 עד 10. לא רק זה – רק בדוגמה הזו, ולא בשום דוגמה אחרת, יש יחס של 1 ל-7 בין המשולש לפירמידה. כלומר, 385 הוא בדיוק 7 פעמים 55.

מה המלה המקבילה לשכינה ששוה 55? היא נקראת גם כנסת ישראל היא-היא השכינה, לא רק שהשכינה שורה בישראל אלא אנחנו השכינה, והיא גם כלה. ה"כלה נאה וחסודה" – אנחנו, הכלה של הקב"ה – עולה 55, ו-שכינה היא ז"פ כלה (בלקוטי תורה שיר השירים בהתחלה מוסבר באריכות שיש שתי בחינת כלה, כלה תתאה וכלה עילאה, שהן-הן שתי בחינת שכינה, שכינתא תתאה ושכינתא עילאה, עיי"ש). תופעה מאד יפה בתורה, שארבע המילים עולות שכינה ורק ראשי התיבות עולים כלה, חלק השביעית של שכינה.

עד כאן רמז יפה.

נחל-י: הפצת המעינות

מה התוכן ולמה ארבעת הדימויים של עם ישראל הם כנגד י-ה-ו-ה? האור החיים מסביר שיש יהודים שהם כמו שמואל הנביא, שמואל הרמתי. מה המיוחד שלו? חוץ מזה שהוא שקול כנגד משה ואהרן[סד], המיוחד שהיה במסירות נפש מסתובב – כל שנה היה עושה סיבוב של כל הערים, כל המקומות בארץ ישראל ("ארץ החיים"[סה]), ומפיץ תורה, מחזק את העם, מחזיר את העם בתשובה. הוא היה כל כך מסור לעם שהוא מכתת רגלים – גדול הדור מכתת רגלים – והולך לכל מקום בישראל. זו המדרגה שנקראת "כנחלים נטיו", "נחל נֹבע מקור חכמה"[סו] (פסוק שלא מביא האוה"ח). לכן באמת המדרגה הזו היא כנגד ה-י של שם הוי' ב"ה, חכמה עילאה. "נֹצר חסד לאלפים"[סז] ר"ת נחל[סח], ו"אלפים" היינו "אאלפך חכמה"[סט], כך כתוב.

שוב, הדרגה הכי גבוהה של יהודי היא אחד שמסתובב בארץ, והיום צריך להסתובב גם בעולם – כי יש יהודים בכל העולם, וצריך להחזיר גם את הגוים. הוא ממש מסתובב בגופו (בעצמו, ובדורות האלה גם על ידי שלוחיו), כמו נחל זורם, כדי להגיע לכל מקום בעצמו ולקרב את כולם. זו המדרגה הכי גבוהה, ככה הוא מסביר.

גן-ה עילאה: מוזמנים לבוא!

המדרגה השניה היא "כגנֹת עלי נהר", כמו גן. מהו גן? מקום של כל טוב, כל המעדנים, הכל נמצא בו. בשביל להנות מהמעדנים האלה, הפירות המתוקים של הגן, צריך ללכת לגן. הוא אומר ש"גנֹת" אלה הסנהדרין (עליהם דרשו חז"ל[ע] את הפסוק "שררך אגן הסהר"[עא], לשון גן), ובעצם כך כל רב שיושב בבית, כל צדיק שיושב בחצר שלו, בבית שלו, ומוכן בשמחה, בכיף, לקבל את כולם בסבר פנים יפות, בכל טוב, מקבל את כולם ומחבק את כולם – אבל מה? צריך לבוא אליו. כמו הסנהדרין שיושבים בלשכת הגזית, בהר הבית, ומי שיש לו שאלה עולה אליו. הוא כותב – חידוש, שראוי דווקא למשיח לומר, בעל אוה"ח – שכמה שזהו רב גדול וחכם ומזכה את הרבים, עונה לכולם, אבל מחכה שתבוא אליו ולא מסתובב ומטריח את עצמו להגיע אליך ויהי מה, הכל טוב ויפה, אבל מדרגה שניה של יהודים.

הוא לא כותב, אבל כתוב בפירוש ששבעים הסנהדרין, הזקנים, הם בסוד ה-ע רבתי של "שמע ישראל", היינו המדות של אמא, שבע כפול עשר עולה שבעים, ואלו המדות של אמא עילאה, ה עילאה של שם הוי'[עב]. זו מדרגה אחת נמוכה מה-י של שם הוי', ה"נחל נבע מקור חכמה", ה"נצר חסד לאלפים", "אאלפך חכמה". זו המדרגה השניה, גן.

אהל-ו: תורה בלי השפעה ישירה

המדרגה השלישית היא אהל, "אהלים נטע הוי'". הוא אומר שאהל הוא כמו יעקב אבינו, שהוא בחור ישיבה, בחור טוב, חרוץ, יושב אהלים – הוא עדיין לא קבל סמיכה לרבנות, לא פוסק הלכה, אבל יושב ומתמיד בתורה. הוא אומר שאלה יהודים שלומדים תורה, אפילו יומם ולילה, אבל  לא מסוגלים ממש להשפיע – ודאי שלא מכתתים רגלים להשפיע, אבל גם אי אפשר לבוא אליהם, הם לא גן אלא רק אהל, יושבים באהל ולומדים תורה. יש להם זכות רוחנית, גם לעצמם וגם לעם ישראל, כמו בחורי ישיבה – שבזכותם אנחנו גם מנצחים במלחמות שלנו, וכו', אבל זהו. זו מדרגת "כאהלים נטע הוי'". הוא מביא את הדוגמה לכך – "יעקב איש תם ישב אהלים"[עג].

מהי המדרגה הזו בקבלה? הוא לא כותב, אבל יעקב הוא ה-ו של שם הוי', התפארת, "הקֹל קול יעקב"[עד]. בקבלה זו מדת התפארת – המדות[עה]. מי שבעל מדות, יושב ולומד תורה בהתמדה, אבל לא משפיע – משפיע צריך מוחין, מוחין דגדלות, או ה-י, שמואל (שכנגד משה רבינו ממש[עו], "מן המים משיתהו"[עז], ה-י של שם הוי'), או ה-ה, שראוי להיות מהסנהדרין. רבי חיים מצאנז (שגם שמו חיים) אמר שכאשר יבוא משיח אהיה אחד מהשבעים סנהדרין. מכל הדורות שיקומו, יהיו אלפי צדיקים ותלמידי חכמים גדולים, ואמר שהוא יהיה אחד מהשבעים – כנראה הוא בחינת גן.

ארז-ה תתאה: אנשי מעשה

אחרון אחרון – שהוא לא כותב עליו "אחרון אחרון חביב"[עח]... על פי פשט האחרון הוא הכי נמוך – הוא ארז, "ארזים עלי מים". הוא אומר שארזים הם אנשים חזקים, תקיפים וגם אדירים כמו ארז בלבנון – אבל ארז לא נותן פירות. הוא אומר שמי שלא יושב ולומד תורה, יכול להיות חזק ביותר – ואדרבא, אמרנו שזקוקים לכל הסוגים האלה, צריך את הארזים, הם מחזיקים את כל הבנין, הם ה"תמכי דאורייתא"[עט]. הוא לא כותב שכמו יששכר וזבולון – זבולון תומך ביששכר[פ], אבל כתוב בפירוש שגם זבולון הוא תלמיד חכם. כאן כותב בפירוש שאותו ארז אינו תלמיד חכם, אין לו תורה, אבל הוא מחזיק את כולם מלמטה – הוא הארז. כך הוא מסביר. אנשי המעשה, שבעצם מחזיקים את הכל – שוב, זה אור החיים, תסתכלו שם, הוא כותב שהם לא לומדים תורה, ואף על פי כן הוא כותב שהם מחזיקים הכל.

הוא גם לא כותב עוד תכונה של הארז – בונים את המשכן מארזים, מ"עצי שטים עֹמדים"[פא], "שטים" הם סוג של ארזים. בשביל מה טובים ארזים? לא בשביל פירות. הוא כותב כלל, שגדר עצמי בתורה הוא לתת פירות. לכן הוא צריך לומר שהארזים לא לומדים תורה, כי אם היו לומדים תורה היו נותנים פירות. זה שארז לא נותן פירות – סימן שלא לומד תורה. אף על פי כן הוא ארז – "צדיק כתמר יפרח"[פב], עם כל הפירות המתוקים של התמר, "כארז בלבנון ישגא", "ונֹזלים מן לבנון", בלבנון יש ארזים, שרש המלכות ברדל"א. עוד פעם, הארזים כאן הם המלכות – אנשי מלכות, "כארזים עלי מים". פירות אין להם, אבל הם טובים לבנין – בונים עם העץ של הארזים.

אם כן, אמרנו עכשיו בקיצור, תמצית, של האוה"ח על הפסוק הזה. ממש פשוט ביותר, מי שמתמצא, שארבעת הסוגים הם י-ה-ו-ה:

ינחלאנשי הפצה כשמואל הנביא

הגןמלמדי תורה כשבעים הסנהדרין

ואהללומדי תורה בלי השפעה ישירה

הארזאנשי מעשה התומכים בתורה

ג. ארבע דרגות בעלית הנשמה

רצינו לעשות אותו דבר גם בששי של חקת וגם בראשון של פינחס, ויש דברים מאד יפים, אבל היות שהשעה מאוחרת, כבר ערב שבת, רק נאמר את הנושא:

הנושא של "ששי" בחקת הוא שירת הבאר[פג]. הוא אומר שהבאר היא התורה, התורה שבעל פה. כל המדרגות שכתובות בהמשך השירה – ממדבר מתנה ממתנה נחליאל מנחליאל במות מבמות הגיא – הכל דרגות של מי שלומד תורה, של הבאר. הוא מסביר מאד יפה מהו נחליאל – שאנחנו נוחלים אל ושאל נוחל אותנו. אומר שהולך בשני כיוונים – ה' הנחלה שלנו ואנחנו הנחלה של ה'. מהו מדבר? ענוה ושפלות.

התכלית היא להגיע למקום שנקרא גיא. הוא לא כותב שעל דרך קברו של משה רבינו, שגם נקרא גיא ("ויקבר אתו בגי בארץ מואב"[פד]) – בראש הפסגה, "ונשקפה על פני הישימֹן".

הוא אומר[פה] שתלמיד חכם אמתי הוא כמו אליהו הנביא, שעולה באש השמימה, וכתוב שהגוף הזך שלו יכול להגיע עד גלגל החמה – ושם הוא מפשיט את הגוף וממשיך לעלות. הנשמה ממשיכה לעלות, עד שהיא מגיעה – בלשון הרמב"ם – ל"שכל הפועל" (בגימטריא ישראל כנודע[פו], היינו שרש נשמות ישראל) שמכוון כנגד הגלגל היומי (מלים-מושגים שהוא לא כותב). הוא משאיר את הגוף בגלגל חמה, שהוא הגיא שלו, וכאשר אליהו צריך לרדת כל פעם לעולם הזה לבשר את הגאולה הוא מתלבש – עובר דרך כל הגלגלים, וכשמגיע לגלגל חמה לוקח את הגוף שהשאיר בארון הבגדים שם, מתלבש בו וכך יכול לרדת לעולם הזה.

פירוש פלאי ביותר, זה "ונשקפה על פני הישימֹן". צריך להגיע לישימון, לשון שממה, וצריך להגיע דרך גלגל חמה ושם להתלבש בגוף – "ראש הפסגה ונשקפה על פני הישימן". אמרתי כעת רק אותיות פורחות. המדרגות שם הן גם י-ה-ו-ה – תתבוננו. המזל של יום ההולדת.

ד. מתנה ומחילה

כהונת פינחס – מתנה או מחילה

המושג "מתנה", שמופיע ב"ששי" של חקת, מתקשר גם ל"ראשון" של פינחס. ב"ראשון" של פינחס – הקריאה של י"ז בתמוז, ה"שלישי למילה" שלנו – מופיע השכר של פינחס על קנאותו בסוף הפרשה הקודמת: "לכן אמר הנני נֹתן לו את בריתי שלום. והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהֻנת עולם תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל"[פז].

האור החיים מסביר[פח] שפינחס יכול היה לקבל את הכהונה בשני אופנים – בתורת 'מחילה' או בתורת 'מתנה'. פינחס הוא הרי נכדו של אהרן הכהן, ולכאורה היה אמור להיות כהן מלכתחילה, אך מסבה מסוימת הוא לא נמשח כאשר נמשחו אהרן ובניו. כעת, כשה' רוצה לעשות את פינחס לכהן, הוא יכול 'למחול' על אי-המשיחה הקודם, ובאופן אוטומטי פינחס היה מתכהן, או לתת לו את הכהונה במתנה, כהתחלה חדשה, כפי שאהרן עצמו זכה בכהונה. ה' לא רצה 'למחול' לפינחס, אלא לתת לו את הכהונה במתנה. כלומר, הוא לא כהן בזכות שהוא נכד של אהרן – הוא כהן בזכות עצמו לגמרי, בזכות מסירות הנפש שלו, הקנאה שלו בעד עם ישראל.

מחילה – העולמות התחתונים בי"ע

אמרנו שאנחנו מחפשים סודות של י-ה-ו-ה בדברי האור החיים. כאן יש תופעה יפה – בתוך אריכות דבריו על ההבדלים בין מתנה למחילה הוא מונה שלש 'מעלות' שיש במחילה לגבי מתנה. את שלש המעלות הללו ניתן להקביל לשלשת העולמות התחתונים בריאה-יצירה-עשיה, שכנגד אותיות ה-ו-ה שבשם. ההקבלה כאן טובה במיוחד, כי היא לפי סדר המעלות שמונה האור החיים (מתאים להתייחסות שהוא מוצא אליהן בפסוקים, כדלקמן):

היתרון הראשון של המחילה הוא שהיא לא דורשת קנין. בעוד מתנה, שהיא חידוש, דורשת קנין כדי לתת לה תוקף – במחילה די ב'הסרת המונע' ולא נדרשת פעולה חדשה של קנין[פט]. כלומר, הדבר שניתן היה גם קודם במציאות, אך הוא היה בהעלם (שישנו במציאות), באתכסיא, ועל ידי המחילה מסלקים את האתכסיא והדבר מתגלה – ללא צורך בפעולה חדשה. הבינה-הבריאה נקראת עלמא דאתכסיא[צ] – בעולם הבריאה המציאות היא עדיין היולית[צא], בגדר "אפשריות המציאות"[צב], ואת מה שנמצא ב'אפשרות' אפשר לגלות ולממש על ידי המחילה.

היתרון השני של המחילה, בהקשר המיוחד של הכהונה כאן, הוא שעל ידי המחילה כהונת פינחס תהיה המשך ישיר של כהונת אהרן. על הכהונה של אהרן היו עוררין ותלונות וה' בטל את כל הערעורים בבליעת קרח וכל עדתו ובמופת פריחת מטה אהרן. אם ה' ימחל על אי-משיחת פינחס, ויהפוך אותו לכהן הממשיך את אהרן, גם על כהונתו שלו אין מקום לערעור. לאידך, אם כהונת פינחס היא התחלה חדשה יכולים שוב לקום המערערים, כמו שקמו על תחלת הכהונה של אהרן, ואפילו עוד יותר – הרי יש להם טענות כנגד הקנאות של פינחס שהרג נשיא שבט. הערעורים באים מהמדות הרעות של המערערים – שנאה, קנאה ושאר מדות רעות. בטול הערעור הוא תיקון המדות, שכנגד ה-ו שבשם, ז"א המקנן בעולם היצירה – עולם המדות והיצרים.

עוד יתרון של המחילה כאן הוא העובדה שאין בה חידוש. מתנה היא חידוש, שעליו ניתן לומר "אין לך בו אלא חידושו" – פינחס זכה במעשיו למתנת הכהונה, אך מדוע שהכהונה תעבור לבניו אחריו?! לעומת זאת, כהונת אהרן ה'ותיקה' היא בהגדרה כהונה העוברת מאב לבן, ללא קשר לזכויותיהם של הבנים והתאמתם לתפקיד. הפיכת הכהונה למשהו 'גנטי', ללא תלות בזכויות האדם, שייכת לעולם העשיה – הטמעה של מושג הכהונה בעולם של "אף עשיתיו"[צג], עולם של המשכיות טבעית-אוטומטית.

מתנה – עולם האצילות

אכן, המעלה של המתנה, שמכריעה כאן את הכף, מכוונת כנגד עולם האצילות, ה-י שבשם:

בכלל, לעולם האצילות, ה-י שבשם, שייך המושג התחלה חדשה (מושג בו מעמיק מאד רבי אייזיק מהומיל במאמר מצה וכוסות) – "שיתן לו הכהונה מחדש", כהתחלה חדשה. גם עצם הדין שמתנה צריכה קנין אינו רק חסרון, אלא גם מעלה המשייכת אותו לעולם האצילות – עולם הקנין[צד] (כפי שמתייחסים לארבעת העולמות בנוסח קידוש לבנה: "ברוך עושך, ברוך יוצרך, ברוך בוראך, ברוך קונך"[צה]).

ה' בחר במתנה החדשה, למרות ה'חסרונות' שבה, כדי "לרומם מעלת פינחס... שיהיה כהן מצדו, ולא מצד הענף שבא ממנו, לתפארת לו". הרוממות הזו, של מתנה חדשה, היא גם בעיני הבריות אבל גם בעצם הנפש של פינחס (וכפי שמדגיש האוה"ח בסיום פירושו "שהכהונה היא נפש הנקראת כן במקום הנשמות, והבטיח ה' את פינחס כי ישתלשל שבזרעו ענף זה הקדוש הנקרא כהונה, והוא סוד אומרו 'כהֻנת עולם'"). הרוממות שייכת לקוצו של י – היא כתר בכלל ועד לרוממות העצמית של פנימיות הכתר, פנימיות עתיק.

מעלת המתנה-האצילות כאן (ה-י וקוצו של י המחובר אליה) שקולה כנגד כל מעלות המחילה של העולמות התחתונים בי"ע, כפשוט. אכן, כדי שפינחס לא יפסיד מאומה, ה' משלים לו בהבטחותיו את כל שלשת הדברים – מחדיר את מעלת האצילות וחידושה גם לעולמות התחתונים: את ה'חולשה' של הצורך בקנין מבטל ה' על ידי שבועה, המכריחה את הנתינה, הרמוזה בפתיחה "לכן", שהיא "לשון שבועה"[צו]. כנגד חשש הערעורים מבטיח ה' "הנני נֹתן לו את בריתי שלום" – בשלום, ללא כל ערעור ומריבה. כנגד הטענה שהחידוש לא מתקבע במציאות מבטיח ה' "והיתה לו ולזרעו אחריו".

ולסיכום:

קוצו של ירוממות

יהתחלה חדשה

המציאות קיימת (שבועה-"לכן")

ובטול ערעור ("בריתי שלום")

הטבע נמשך ("לזרעו אחריו")

מעלת הקנאות

יש בענין עוד ווארט חינוכי מאד יפה: האור החיים אומר שהאפשרות של מחילה היא "שימחול לו ה' בקנס שקנסו שלא נמשח בזמן משיחת הכהנים". למה כשה' משח את סבא שלו ואת אבא שלו ואת הדודים שלו הוא לא משח גם אותו? כנראה היה פה איזה קנס. אבל בסוף, כאשר קנא את קנאת הוי' יתברך, השי"ת ימחל לו את הקנס. אבל לא, הוא לא רצה למחול לו את הקנס, אלא לתת לו את הכהונה מחדש – "לכן [לשון שבועה] אמֹר הנני נֹתן לו את בריתי שלום"[צז]. בסוף פינחס הוא כמו אהרן, שוה אליו – ה' קודם נתן את הכהונה לאהרן וצאצאיו, ואחר כך נותן את הכהונה לפינחס.

המפרשים על האוה"ח תמהים: על מה ה' קנס אותו שלא נתן לו את הכהונה? מה הכוונה קנס, עשה משהו לא בסדר?! יש שמביאים את ההסבר של המהר"ל בגור אריה לכך שפינחס לא נתכהן עם אהרן ובניו כי היה קטן בשעה שנמשחו ואין מושחים קטן. לא כל כך מתיישב שלכך קוראים קנס, וספק גדול אם האוה"ח התכוון לדבריו. אחר כך המהר"ל כותב עוד הסבר לכך שפינחס לא נמשח – כהונה היא חידוש גדול, וצריך לצמצם, לא לתת לכולם. צריך משהו למעט, שיהיה מינימום ולא מקסימום. היות שצריך להיות מינימום – היינו אהרן ובניו, לא הנכד. גם לא בדיוק קנס.

מהו הקנס? כשקראתי את דברי המהר"ל חשבתי – לא פשוט אצלי שאי אפשר למשוח קטן, למה לא? את שלמה המלך משחו למלכות כשהיה עדיין לפני בר מצוה[צח]. כנראה שפינחס היה קטן מיוחד, לא סתם קטן. כהונה היא חסד, כהנים הם אנשי חסד[צט] – כנראה חוץ מזה שפינחס היה ילד שובב מאד, כשהיה קטן, היו לו דינים. הכל הרהורי דליבא, אבל יתכן מאד שהקב"ה מסתכל על פינחס ורואה שהוא ילד עם גבורות, כנראה שהוא גם הרביץ – לא מתאים להיות כהן, כהן הוא חסד. לכן הוא לא נמשח – באמת זהו קנס לילד הזה.

אבל אחר כך, בהיותו מבוגר, פינחס הוכיח את עצמו, שהוא הפנה, כוון את כל הגבורות שלו למלחמת הקדש, קנא את קנאת הוי' צבאות, לכן הוא נעשה "משוח מלחמה"[ק]. איך אומרים זאת בקבלה? הוא העלה את הגבורה לשרשה, גבורה דעתיק, ששם "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא"[קא], שם כל הגבורות הן עצמת החסד, ועם הגבורות האלה הוא כיפר על בני ישראל. לכן היה לו קודם קנס, אבל לכן ה' לא מחל על הקנס, לא מחל על הגבורות, כי אדרבא – הוא הביא את הגבורות לשרש, יותר חסד מחסד. לכן הוא נתן לו מחדש, "לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום" (נמצא שמה שפינחס שוה לאהרן, כנ"ל, היינו שאהרן הוא מצד החסד ופינחס הוא מצד הגבורה, וידוע שלעתיד לבוא הגבורות תעלינה מעל לחסדים כו'[קב]).

ברכת סיום

זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל – זכות פינחס, זכות האור החיים הקדוש, "חיים שמו", חי בעצם וחיים להחיות, וזכות הרבי הריי"צ. שהילד הזה, שנקרא על שם הרבי הקודם, יוסף יצחק, יהיה חי בעצם וחיים להחיות עם כל מסירות הנפש של בעל הגאולה של י"ב וי"ג תמוז. גם לרבי הקודם היו גבורות. גם לרבי הקודם וגם לרבי היו גבורות וחסדים – אחד גבורות בפנים וחסדים בחוץ ואחד חסדים בחוץ וגבורות בפנים. צריך את הגבורות, עצמת ההתגברות של החסד, וגם את החסד – הכל "עד בלי די", "והריקתי לכם ברכה עד בלי די".

לחיים לחיים. שבת שלום, שתהיינה בשורות טובות ושיהיה שלישי למילה שמח שנוכל להמשיך לעשות פה סעודה ביחד ביום. מחכים לרב הטוב שיפסוק כך... (קודם קראנו לו "נועז"-גבורה וכעת קוראים לו "טוב"-חסד, היינו סוד יז תמוז – צדיק גמור וטוב לו, כמבואר במ"א). אחרת, בדיעבד, אפשר לעשות בלילה גם כן, אבל אנחנו אנשי "לכתחילה אריבער". לחיים לחיים.