שביבים לחדש אדר

שיעור מפי הרב יצחק גינזבורג שליט"א^[א]

א. מרבין בשמחה

ריבוי טובה על ידי שמחה

חז"ל אמרו: "משנכנס אדר מרבין בשמחה"[ב]. פשט הדברים הוא, כמובן, שיש להיות בחודש אדר בשמחה רבה ויתרה על שמחת כל השנה. אמנם, החסידות – אשר בסיסה הוא עבודת ה' בשמחה בכל עת[ג] – חידשה כי יש למשפט זה עומק פנימי נוסף.

כנגד המשפט הדן בחודש אדר, נאמר גם "משנכנס אב ממעטין בשמחה"[ד] – כיצד ניתן למעט בשמחה, שהיא שורש ויסוד עבודת ה'? החסידות פירשה כי "משנכנס אב ממעטין" בכל הענינים הבלתי-רצויים "בשמחה", כלומר: על ידי השמחה ניתן למעט כל דבר רע. בדרך זו ניתן לפרש גם בחודש אדר – "משנכנס אדר מרבין" בכל דבר טוב ורצוי "בשמחה", כלומר: כשם שהשמחה ממעטת כל דבר רע, כך היא מרבה ומפתחת כל דבר טוב.

אכן, כל ענינו של חודש אדר מבטא "מרבין" – יכולת וחיוב להרבות ולהתרבות. חג ה'פורים' הוא גם מלשון "פרו ורבו" – התרבות וריבוי בכל דבר טוב. אדמו"ר הזקן מפרש כי אחת המשמעויות של "פרו ורבו" הוא מצב שיהודי עושה עוד יהודי, כלומר: יהודי מקרב יהודי אחר תחת כנפי השכינה. היכולת להרבות בדברים טובים, ובפרט בקירוב יהודים, נובעת מן השמחה. כיצד ניתן להביא הרבה יהודים לקיום המצוות, כאשר אנו מקיימים מצוות מתוך שמחה הפורצת ומתגלה כלפי חוץ – כאשר רואים כמה שמח להיות יהודי – מתקרבים עוד אנשים אל היהדות.

ב. דירה בתחתונים לאלופו של עולם

אדר – א-דר

מהי משמעות הביטוי "משנכנס אדר"? אחד הפירושים במלה "אדר" היא שיש לחלקה ל-א דר, כלומר: ה-א נכנסת לדור בתוך "דירה", ולפי זה הכניסה שבמשפט – "משנכנס" – היא היא הכניסה של ה-א לתוך הדירה. לכניסת ה-א ל-דר ישנם כמה פירושים בעבודת ה', כיצד פועלים כניסה זו ומה עושה ה-א ל-דר.

אמנם, לפני שאנו דנים בעצם הפירושים יש להקדים את דברי המדרש (תנחומא נשא טז) כי הקב"ה ברא את העולם משום ש"נתאוה שיהא לו דירה בתחתונים". לפי מדרש זה עצם בריאת העולם היתה על מנת שישמש "דירה" לה' יתברך – "אלופו של עולם", כל הפירושים שנביא הינם דרך עבודה כיצד לממש את תכלית זו של בריאת העולם.

אהבה ויראה בחנוכת בית

מהי משמעות ה-א אשר נכנסת לתוך הדירה? ישנה הוראה מן הרבי מליובאוויטש, לפיה בחנוכת בית יש לדבר אודות ענינים של אהבת ה' ויראת ה'. לכאורה הוראה זו אינה מובנת, מהו הקשר הפנימי של ענינים אלו לחנוכת בית לדור בו? מתוך ההבנה כי בכל בית מנסים לממש את התכלית שתכנס ה-א לדור בו, נבין את דברי הרבי.

על פי הקבלה יש בציור האות א שתי אותיות י – י למעלה י ולמטה, וקו (אות ו) מחבר בין אותיות ה-י. החסידות פירשה כי ה-י העליונה מבטאת את אהבת ה' אל עם היהודי, ה-י התחתונה מבטאת את אהבת היהודי אל ה' – ובין שתי אותיות ה-י מחבר קו של יראת שמים.

ה-א עצמה מסמלת בצורתה את החיבור והאהבה שבין ה' שבמרומים לבין עם ישראל שבארץ – חיבור של אהבה אשר יכול להתבטא במציאות העולם רק דרך קו של יראת שמים. האהבה העצמית שבין ה' לישראל היא התכונה העצמית הנצחית – חיבור אמיתי בין נשמות ישראל לקב"ה – שבזכותה מצפים אנו כי תתכן השרית שכינה במציאות העולם בו פועלות נשמות ישראל. יראת שמים היא הכלי המעשי באמצעותו תתכן השראת השכינה – באמצעות יראת העולם ובטול ישותו בבחירתם החפשית של נשמות ישראל, מתגלה פעולת ה' והנהגתו בתוך עולמו, והעולם נעשה דירה בו מתיחדים החתן והכלה האהובים – הקב"ה וישראל.

הדיבור בעניני אהבת ה' ויראת ה' בחנוכת בית, ממחיש את התכונות הבונות את ה-א ומאפשרות לה לשכון בתוך הדירה.

כוונת האכילה – "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"

חג הפורים הוא חג בו מצווים אנו במצוות אכילה מתוך שמחה, אהבה ודבוק רעים – סעודת פורים ומשלוח מנות איש לרעהו. והנה, בכתבי האריז"ל[ה] מופיעה כוונה לפיה יש בפה האדם לב שיניים, המתחלקות ל-יו למעלה ו-יו למטה, האריז"ל מסביר כי שתי המערכות של יו נרמזות באות א, שכאשר חוצים את הקו – ה-ו – האמצעי שלה היא מתחלקת לשתי אותיות י, המצורפות ל-ו מן הקו שנחצה. בשעת האכילה, כאשר האדם מצרף את שיניו הוא משלים את ציור האות א כראוי. לפי כוונה זו, הרי שבכוונה נכונה בשעת אכילה של מצווה, באהבה ודבוק חברים, ממשים את התכלית של חיבור שמים וארץ – "להיות לו יתברך דירה בתחתונים" – באהבת ה' ויראתו.

מעבר לכוונת האכילה, מה פירוש הדברים בעבודה הפנימית? לשם כך יש להעמיק בדברים שנאמרו בפיסקה הקודמת. הקו האמצעי של ה-א מבטא יראת שמים, אך יראת שמים היא יחס וקשר מצדם של עם ישראל (ה-י התחתונה) לה' (ה-י העליונה), היכן מתבטא בקו זה יחס וקשר הבא מצד ה' אל עם ישראל? לשם ישוב שאלה זו יש להרחיב ולומר כי בעצם יש בקו של יראת שמים שני ממדים, ונכון יותר להגדירו כ"הכל בידי שמים [– מצד ה'] חוץ מיראת שמים [– מצד היהודי]"[ו]. מצד ה' מבטא הקו את הקשר והיחס לעולם, את כל הדברים המושפעים ממנו "בידי שמים" לעולם. מצד היהודי מבטא הקו את מה שנותר בבחירתו החפשית של היהודי – "הכל בידי שמים חוץ מ..." – כאשר הוא נכון להפנות את מה שבידיו אל הבורא ב"יראת שמים", ולחבר את הקוים גם מצדו שלו.

בעבודה הפנימית חיבור שני הקוים הוא החיבור שעושה היהודי בנשמתו כאשר הוא מכיר מחד כי "הכל בידי שמים" ושם את בטחונו על ה' כי כל המציאות היא טובה ומלאת רחמים (וכדלקמן), ומאידך הוא משתדל בכל כחו להפנות את חלק הבחירה שלו ליראת שמים אמיתית.

וברובד פנימי יותר, החיבור השלם הוא רק כאשר שני הקוים מגיעים לזהות של ממש, להיות קו אחד. כלומר: רק כאשר ההפרדה של "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", שיש בה 'שתי רשויות' כביכול – שני 'קוים' – מתבטלת לגמרי. בממד החיצוני תלוי חיבור זה בהכרה כי גם "יראת שמים" היא בידי שמים, כלומר: כאשר אדם מבין כי כל מצוותיו הם בחסד ה', ולא בכחו ובבחירתו שלו – "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום... ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו"[ז] (ובעצם גם, כי כל נפילותיו הם בהשגחה פרטיות ומכוונת – "נורא עלילה על בני אדם"[ח]). בממד הפנימי מביאה הכרה זו להבנה כי בחירתו של היהודי זהה ממש עם בחירתו של ה', וממילא גם התחום של "הכל בידי שמים" הוא בידיו[ט]. כאשר מגיעים להכרת הזהות בין הנקודה העצמית והפנימית ביותר בעולם לבין הבורא ב"ה, עושים לו דירה בתחתונים באופן השלם ביותר.

אמונה, דין, רחמים

פרוש נוסף[י] באותיות דר, בהן נכנסת ה-א, הוא היותן ראשי התיבות של דין ורחמים. חודש אדר הוא החודש בו עבודת ה' ותיקון העולם צריכה להיות בקו של "אתהפכא" – "ונהפוך הוא"[יא]. יש להפוך את מידת הדין למידת הרחמים, או – בלשון חז"ל[יב] – לגרום לקב"ה לעמוד מכסא הדין ולשבת על כסא רחמים.

כיצד פועלים מעבר זה אצל ה'? כאשר יהודי פועל אצל עצמו שינוי כזה, כאשר הוא עובר מכסא דין – מבקורת וכעס על הזולת – לכסא רחמים וזכות, השינוי קורה גם אצל השי"ת. וכך דרש המגיד ממעזריטש[יג]: "דע מה למעלה" – דע שכל מה שקורה למעלה, בעולמות העליונים – "ממך"[יד] – תלוי במעשיך ועבודתך.

עדין יש להבין כיצד פועלים אנו בעצמנו את שינוי היחס אל הזולת, ואל המציאות בכלל, מיחס של דין ליחס של רחמים. שינוי זה פועלת ה-א המתלבשת בתוך ה-דר – א האמונה. הפיכת הדין לרחמים באופן שלם, משמעה גילוי כי בפנימיותו מבטא גם הדין רחמים, כי גם בתוך המציאות הקשה מסתתר רק טוב. גילוי זה יכול להתחיל ולקרות רק על ידי האמונה – האמונה כי בפנימיות הדין הנראה לעין מסתתרים רחמים רבים, היא המאפשרת לחשוף בסופו של דבר את פנימיות הדין כרחמים גלויים.

החיים במציאות הגלויה, בטבע העולם כאשר איננו מואר באור האמונה, גורמים לאדם לדמות לעצמו כי "הכל דין". ה' ברא את העולם – טבע המציאות הגלויה – במדת הדין, והשם היחיד המופיע בכל סיפור בריאת העולם בתורה הוא שם אלקים – שם של מדת הדין. כאשר אדם חי בתודעה של "חק הטבע" ללא כל גילוי אלקי – תודעה לפיה כל המציאות היא דין תקיף שיש 'לשרוד' בתוכו – אין הוא יכול לשמוח בשמחה אמיתית.

רק כאשר האדם מאיר את המציאות באור האמונה, והוא רואה כי בעצם "הכל רחמים" הוא יכול לשמוח בשמחה אמיתית. מתוך האמונה כי כל מעשי האדם הם רק בכחו של ה' יתברך – "כל עצמותי [בכל פעילות ותזוזת עצם] תאמרנה הוי' [שם הרחמים] מי כמוך" – האדם מגלה כי גם ה'דין', כלומר: 'שרידתו' והצלחתו בתוך תחום המציאות הטבעית, הוא 'רחמים' – נס ופלא הנובעים רק מתוך רחמי ה' יתברך. "משנכנס אדר" – משנכנסה האמונה ל-דר והפכה את הדין לרחמים – "מרבין בשמחה" – מתוך הראיה כי "הכל רחמים", והרמז שמחה = הכל רחמים. אכן, דווקא חודש אדר – החודש של נס פורים, נס המלובש בטבע עד שבגלוי לא נזכר שם ה' במגלת אסתר – הוא הזמן המסוגל לגלות כיצד הטבע ה'דיני' כולו הוא נס תמידי, המלא ברחמי ה'.

לאחר האמונה המתחילה את הפיכת הדין לרחמים מגיעים הדברים בראיה גלויה וברורה, ואזי חוזרת ה-א כחותם אמת ברור ומאיר להעיד כי "הכל רחמים". האמת עצמה שייכת למדת התפארת, מדתו של יעקב אבינו עליו נאמר: "תתן אמת ליעקב"[טו]. פנימיות מדת התפארת היא מדת הרחמים, כנודע[טז].

אולפנא, דחילו, רחימו

ועוד, כשם ש-דר הוא ראשי התיבות של דין ורחמים, כך גם מתפרשות האותיות כראשי התיבות של שתי תכונות דומות בנפש – תכונות היראה והאהבה[יז], שנקראו בארמית דחילו ורחימו. העבודה הנפשית הקשורה עם הדין והרחמים היא, כפי שהוסבר, בעיקר ביחס להסתכלות על העולם ועל הזולת – מתוך רצון לזהות ולהבין את הנהגת ה' בעולם. לעומת זאת, דחילו ורחימו הן תכונות אותן מנסה האדם לפעול בעצמו ביחס לקב"ה – יותר בפן הרגשי מאשר בפן השכלי[יח] – האדם רוצה לחוש באהבת ה' ויראתו, ולא רק לזהות הנהגות של דין ורחמים.

לעיל כבר הוסבר כיצד רמוזות אהבה ויראה באות א הבאה לדור בתוך כל בית יהודי, ולפי פרוש זה הרי שה-א היא רק שרשן של אהבת ה' ויראתו המתגלות בשלמות ב-דר – דחילו ורחימו. כיצד גורמת ה-א להתגלות אהבה ויראה? אחד הפירושים למילה אלף הוא אולפנא, וכך מפרשים חז"ל: "אלף בית – אלף בינה[יט]"[כ]. על מנת ליצור אהבה ויראה אמיתיים ויציבים בנפש על האדם עליו ללמוד ולהתבונן בגדולת ה' וכדו', ומתוך האולפן וההתבוננות הראויה זוכה האדם להוליד דחילו ורחימו אמיתיים בנפשו.

שלוש פירושים באלף

לסיום, ידוע[כא] כי ישנם שלושה פירושים עיקריים באות א:

אלף מלשון "אלוף" – "אלופו של עולם".

אלף מלשון "אולפנא" ולימוד – "אאלפך חכמה אאלפך בינה"[כב].

אלף אותיות פלא.

שלושת הפירושים הללו מקבילים לפירושים השונים ב-א דר, כפי שהובאו עד כאן: עצם הפירוש כי אדר פירושו עשית דירה בתחתונים ל"אלופו של עולם" מקביל לפירוש הראשון. פירוש זה באלף מרמז לגילוי אלקות הקשורה לעולם הזה, אשר בלשון הקבלה והחסידות שייכת לספירת המלכות ולששת המדות העליונות המנהיגות את העולם. אכן, כפי שהוסבר, פירוש זה מתיחס לגילוי אהבתו של ה' לבנ"י והנהגתו את העולם (שעל ידי ששת המדות העליונות – ששת ימי בריאת העולם), וליראת שמים שמצד ישראל (המקבילה למדת המלכות). ועוד, עצם היחוד והחידוש המתגלה ביחס שביניהם, כפי שהוסבר, הוא הגילוי כי גם העולם הנראה פועל בפני עצמו (– "חוץ מיראת שמים") מתחבר לחלוטין עם ההנהגה האלקית (– "הכל בידי שמים"), ומתגלה כי "אלופו של עולם" שורה גם בחיצוניות העולמות.

הפירוש השני – אלף מלשון "אולפנא" – מרמז לגילוי אלקות שלמעלה מהעולם, אך בכל אופן יש לו איזו שייכות לעולם, כלומר: גילוי אלקות אשר 'מלמד' את העולם כיצד עליו להתיחס לה' שמעליו. בלשון הקבלה והחסידות שייך פירוש זה לבחינת המוחין השייכים למידות – ישראל-סבא ותבונה. הפירוש לפיו אדר הוא ר"ת אולפנא, דחילו, רחימו מקביל לפירוש זה – המוח ה'מאלף' את הרגש ויוצר אותו נבדל מן העולם והרגשות שבו, אך שייך אליו ומנחה אותו. ישראל-סבא ותבונה הם המוחין אשר יוצרים את הרגש – שרשו של הרגש בחכמה ובינה.

הפירוש השלישי – אלף אותיות פלא – מרמז לגילוי אלקות שלמעלה מן העולם לגמרי, גילוי זהוא מופלא ומובדל לגמרי. בלשון הקבלה והחסידות שייך פירוש זה לבחינת המוחין בעצם – אבא ואמא – עד לדרגה בה הם מכוסים בכתר ונכללים בו. הדרגה הנעלית והנעלמת ביותר בכתר – דרגת ההפלאה האמיתית – היא דרגת האמונה. הפירוש לפיו רומז אדר לכך שהאמונה משפיעה על ראית העולם והופכת אותה מראיה של דין לראיה של רחמים, מקביל לדרגה הכתר שבאלף, הנבדלת לחלוטין ממעורבות בעולם – ומשפיעה רק על המוחין בעצם[כג], היחס ה'נקי' אל העולם.

ג. דבר צוה לאלף דור

אלף דֹר

רמז נוסף בתוך שם החודש אדר – יכולים אנו למצוא כאשר כותבים אנו את האות א מלאה – אלף. אזי, יכולים אנו ללמוד כי אדר רומז לאלף דֹר – אלף דורות – כפי שאומר הפסוק: "דבר צוה לאלף דור"[כד]. חז"ל[כה] מלמדים אותנו על פי פסוק זה כי התורה קדמה לעולם תשע מאות שבעים וארבעה דורות, וניתנה לאחר עשרים וששה דורות שמאדם עד משה רבינו – התורה ניתנה לעם ישראל "לאלף דור" מבריאת העולם.

לפי דברי חז"ל הרי שהיו דורות רבים – מספר דורות המגמד את ההסטוריה הנבראת המוכרת לנו – קדומים לעולם, ותורה שקדמה לעולם בדורות אלו. אחד הדברים אותם אסור לדרוש ולחקור הוא "מה לפנים?"[כו] – מה היה לפני בריאת העולם – ואף על פי כן חז"ל מלמדים אותנו אודות הדורות שקדמו לבריאת העולם.

אכן, בזמננו שלנו אל לנו לדרוש "מה לפנים" – השכל האנושי אינו מסוגל לדרוש ולתפוס מה קדם לבריאת העולם. אמנם, בזמן המשיח נאמר "תורה חדשה מאיתי תצא"[כז] – המשיח עתיד לדרוש תורה חדשה שקדמה לעולם אלף דור, ועוד לא נתגלתה בעולמנו. ומהי תורה זו? תורה זו היא תורת ה-א הפשוטה, התורה המגלה את אור-אין-סוף הפשוט שמלא את החלל לפני בריאת העולם – "מה לפנים". התורה של העולם הזה מתחילה ב-ב, אך התורה שלעולם הבא (פנימיות תורתנו הקדושה) מתחילה ב-א[כח].

התורה החדשה היא חידוש הנובע מתוך גילוי של "אלף דור" – של אותם הדורות שקדמו לעולם ונתבטלו, אך עתידים לחזור ולהתגלות. הלא "זאת התורה לא תהא מוחלפת"[כט], ובלשון אדמו"ר הזקן: "שנית מתן תורה לא יהיה", ואם כן מנין "תורה חדשה"? אלא שגם התורה החדשה גנוזה היא בתוך מעמד הר-סיני. כתוב שבמעמד הר-סיני עמדו כל נשמות ישראל – כל הנשמות כוללות אף את הנשמות שקדמו לעולם. בזמן הזה הדורות שקדמו לעולם אינם גלויים – הם כבטלים – אך כאשר משחזרים את מעמד הר-סיני מתוך ראית "אלף דור" של נשמות הנמצאות שם, מתגלה עומק חדש, אחר ומופלא, בתוך אותה התורה עצמה.

והנה, בגמרא נמצא לגבי הנשמות הללו:

"אשר קומטו ולא עת נהר יוצק יסודם". תניא, אמר רבי שמעון החסיד: אלו תשע מאות ושבעים וארבע דורות שקומטו להבראות קודם שנברא העולם _{[רש"י: נגזר עליהם להבראות להיות קודם מתן תורה לקיים מה שנאמר "דבר צוה לאלף דור" – ראויה היתה תורה להינתן לסוף אלף דור, וכשראה שאין העולם מתקיים בלא תורה עמד וטרדן, ונתנה לסוף כ"ו דורות מאדם הראשון עד משה רבינו]} ולא נבראו, עמד הקב"ה ושתלן בכל דור ודור, והן הן עזי פנים שבדור.

הנשמות ה'פרועות' של אותם אלף דורות הם הנשמות של עזי הפנים בכל דור ודור. אמנם, הגמרא ממשיכה מיד ונותנת לדברים פירוש חיובי:

ורב נחמן בר יצחק אמר: "אשר קומטו" לברכה הוא דכתיב, אלו תלמידי חכמים שמקמטין עצמן על דברי תורה בעולם הזה הקב"ה מגלה להם סוד לעולם הבא, שנאמר: "נהר יוצק יסודם".^[ל]

אכן, עזות פנים היא תכונה אשר יש לה שייכות גם בקדושה[לא], והיא אכן מהסמנים של בני ישראל אשר עמדו רגליהם בהר סיני[לב]. אותם עזי פנים דקדושה, הם הזוכים לגילוי סוד לעולם הבא – לגילוי סודות התורה שבתורה החדשה לעתיד לבוא, כפי שהוסברו הדברים עד כה. הנשמות הנעלמות והבלתי ידועות של אותם אלף דֹר הם הנשמות 'של' חודש אדר – נשמות של "עד דלא ידע"[לג], המגלות בדרך של "הדור קבלוה"[לד] – קבלה מחודשת של התורה – ממדים חדשים ובלתי-ידועים בתוך התורה.