ידיעת השבת

אהבת שלום פרשת וירא[°]

כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו.[א]

שבת שלום

יש לפרש על דרך זה, דהנה ידוע שבששת ימי המעשה צריך כל איש ישראלי לעסוק בבירורים, היינו לברר ניצוצות הקדושים מתוך עמקי הקליפות, וזו היא המלחמה שבימות החול. ושבת היא עת שלום (ע"פ קהלת ג ח. זוהר ג קעו ע"ב), ואין בה בירורים, רק היא כולה טוב, על דרך אמרם ז"ל (שבת י, ב) מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וכו'. ועל כן נקראת שבת שלום (עי' לקו"ת פ' בהר, טעמי מצות שמיטה).

בכ"ח עתים בספר קהלת, הסיום הוא "עת מלחמה ועת שלום", זו התכלית של הכל – עת מלחמה בששת ימי המעשה ועת שלום בשבת (כמו שיתבאר). בלשון ספר יצירה, יש "תמורת שלום מלחמה", התמורה שכנגד ספירת היסוד ("תמורת חכמה אולת" בחסד, "תמורת עושר עוני" בגבורה, "תמורת בנים שממה" בתפארת, "תמורת חיים מות" בנצח, "תמורת ממשלה עבדות" בהוד, "תמורת שלום מלחמה" ביסוד, "תמורת חן כיעור" במלכות) – כאשר מעוותים את השלום באה 'תמורתו' מלחמה (כפי שרואים היום, דמיונות כזב של 'שלום' מתנפצים ובאה מלחמה קשה, ה' ישמור ויהפוך לנצחון ושלום אמת). אם כן, השלום המדובר כאן קשור גם לתיקון הברית (מדת היסוד), כידוע שהספר אהבת שלום מיוסד על שלשת העקרים, שבת ברית וצדקה (כאן אין צדקה, שהרי בשבת אין נותנים צדקה...).

המלחמה היא בששת ימי המעשה, בהם אנו עוסקין ב'עבודת הבירורים', בירור בין טוב לרע, בעיקר בדרך של אתכפיא. השלום הוא בשבת, שבת שלום ושבת מנוחה, הכל טוב ואין צורך להלחם באתכפיא. בימי החול אנו עוסקים בעבודת הבינוני (הנלחם כל הזמן בנטיית היצר והנפש הבהמית), ובשבת כולנו בבחינת צדיקים.

"שבת שמא דקודשא בריך הוא", וכן שלום הוא שם ה' (כמפורש בהלכה), ולכן אין אומרים שלום בבית המרחץ ומקפידים גם שלא לומר שבת. וברמז: שבת = יהלום של שם הוי' (שני משולשים זה על גב זה, דהיינו פעמיים סכום המספרים מ-1 עד 26).

ידיעה ובחירה

והנה בימי החול עיקר המלחמה היא על ידי צירוף הבחירה לידיעה, ושבת היא בבחינת ידיעה לבד, כי בחירה נקראת בחינת הבירורין, על דרך אמרם ז"ל (שבת עד, א) בורר אוכל, ועל דרך הכתוב (דברים ל, יט) ובחרת בחיים, ושבת היא עת שלום ואין בה בירורין.

זו הנקודה העיקרית בתורה הזו. מצד אחד יש ידיעה, ה' יודע הכל, "הכל צפוי" גלוי וידוע לפניו. מאידך, "הרשות נתונה", יש לאדם בחירה חופשית גמורה, ומצוה עליו לבחור בטוב ולא ברע. הידיעה אמת והבחירה אמת, אך יש 'מתח' ביניהן (כדברי הרמב"ם שבשכלנו אי אפשר להשיג כיצד שניהם כאחת נכונים)[ב]. בימות החול, עת מלחמה, עלינו לעבוד בכח הבחירה החופשית, ואע"פ שודאי הכל צפוי בידיעה מכל מקום עלינו לצרף את הבחירה שלנו למה שה' יודע! בזמן הבירורים עלינו לדעת שמצפים מאתנו לעשות, לקחת יזמה ולהלחם.

אך שבת היא עת שלום, מעין עולם הבא, ובה הכל חוזר לידיעת ה' בלבד. כשנכנסת שבת צריך להרגיש ש"כל מלאכתך עשויה", אין מה לעשות ולפעול שהרי הכל כרצון ה' וכידיעתו. בשבת בורר אסור, לא עושים ויוזמים, גם לא ברירה של העדפה בין שני דברים (כמבואר בהלכות שבת, שהמין שאינו רוצה בו הוא פסולת וממילא אסור לברור אותו). זו התודעה המודגשת בתורת איז'ביץ (בעל מי השילוח וממשיכיו) שאליבא דאמת הכל בידיעת ה', ויש צדיקים החיים בתודעה הזו, "תלמיד חכם אקרי שבת".

בחירת האדם קשורה ל"דעת תחתון", נקודת המבט שלנו בה יש טוב ורע הנלחמים זה בזה, "עץ הדעת טוב ורע" היינו הרע המעורב בקליפת נגה (שאתו מתמודד הבינוני בעיקר). אך ידיעת ה' היא "דעת עליון", נקודת המבט של ה' כביכול מלמעלה, בה הכל טוב, "והנה טוב מאד".

בושה בשבת

והנה נתבאר אצלנו במקום אחר (פ' כי תשא ד"ה או יאמר לדעת) ששבת היא בחינת שפלות, כי שבת הם אותיות בשת (תקו"ז ה, ב), ומתוך שמתבייש מקדושת שבת נופלת עליו  שפלות.

ועל ידי זה זוכה לטוב הגנוז, על דרך הנאמר במשה רבנו ע"ה (שמות ב, ב) ותרא אותו כי טוב הוא, ורומז לטוב הגנוז, כי היה עניו מכל האדם (במדבר יב, ג). ועל דרך הכתוב (תהלים לא, כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, פירוש על ידי בחינת מה, בחינת שפלות, יזכה לטוב הגנוז והצפון. וזהו מאמר הכתוב (שם יט, יב) בשמרם עקב רב, פירוש על ידי בחינת עקב, בחינת שפלות, על דרך הכתוב (משלי כב, ד) עקב ענוה, זוכה ל'רב' טוב הגנוז והצפון.

"בראשית" אותיות ירא שבת וכן ירא בשת. בשבת מרגישים את נוכחות ה' ומתמלאים בושה טובה, "מתבייש מקדושת השבת", בושה קיומית, כמו הרגשת החסיד כאשר לפתע נכנס הרבי, הרגשת האדם הפשוט בנוכחות מישהו רם מעלה באין ערוך (בושה הנמשלת לתחושת היותי כתם על מפה לבנה צחורה, כמפה הפרושה על השולחן בשבת...).

יש מושגים קרובים לשפלות: בטול, הכנעה, ענוה. בכללות, בדרך חב"ד מדגישים את הבטול, "ונחנו מה", ושאר המושגים נכללים בבטול, הכל גוונים של בטול. ואילו האהבת שלום ככלל מדגיש את השפלות, כמו בתורה זו בה העיקר הוא השפלות בשבת, אף שהוא מזכיר בדבריו גם ענוה ובטול (בחינת 'מה'), הכל גוונים של שפלות (השפלות בשבת רמוזה בפסוק "שבו איש תחתיו... ביום השבת"). זו תורה 'ארץ ישראלית', שכן השפלות שייכת לארץ ישראל, כמודגש בתורות גדולי החסידות בארץ הקדש, בספרים פרי הארץ ובת עין (יש לציין שהאהבת שלום חי אמנם בחו"ל אך רבו, רבי זאב וולף מטשערני-אוסטרהא עלה לארץ, ומשם שלח לו אגרת ידועה בה הוא מברך אותו ב'מלכות' שלא תזוז ממנו לעולם[ג]).

השפלות פועלת 'שקיעה' בנפש, רתיעה לתוך עצמו, "חותם שוקע". ולתוך השקיעה הזו נמשך "חותם בולט" מלמעלה, וכך נעשה היחוד בין שפלות האדם לנוכחות ה'. והרמז: שבת ראשי תבות שקיעה בליטה תקיעה (תקיעה היינו יחוד).

שבת – דעת, חבה, אהבה

והנה אברהם אבינו ע"ה על ידי בחינת שפלות, בחינת עקב שהיתה בו, על דרך הכתוב (כו, ה) עקב אשר שמע אברהם בקולי, על ידי זה זכה לבחינת שבת, ונשאר בבחינת ידיעה לבד, כי שבת היא בחינת ידיעה לבד כנ"ל.

וזהו כי ידעתיו, פירוש בחינת ידיעה לבד. וזהו שפירש רש"י ידעתיו לשון חיבה, רומז לבחינת שבת, כי שבת היא אהבה (עי' נועם אלימלך ריש פ' כי תבוא), כמבואר אצלנו במקום אחר. וזהו אשר יצוה וגו' לעשות צדקה ומשפט, כי צדק ומשפט הם בחינת הבירורין, על דרך (תקו"ז יז, ב) צדק ומשפט כפום עובדיהון דבני נשא, היינו הבירורין, ופירושו שיצוה להם לעשות הבירורין בכדי שיזכו לבחינת שבת וד"ל.

לאברהם יש את מדת השפלות, "ואנכי עפר ואפר", "עקב ['עקב ענוה'] אשר שמע אברהם בקולי". לכן זכה לשבת. וממילא זכה לבחינת "ידיעה לבד" (ידיעת ה' לעומת הבחירה כנ"ל), "כי ידעתיו". הידיעה קשורה לחיבה ולאהבה, ונמצא שיש כאן אהבה חבה דעת (ראשי תבות אחד).

דעת היא התחברות ("והאדם ידע") – כאשר ה' יתברך יודע אותי ביום השבת פירושו שהוא מתייחד ומזדווג אתי כביכול, מתוך חבה ואהבה. והנה, "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם", וכך האיש הישראלי מתעורר בשבת לאהבת ה'.

בששת ימי המעשה, הרגש העיקרי הוא יראה, היינו יראת חטא, שהרי יש לאדם את הבחירה, בעבודת הבירורים, בין הטוב והרע (כפי שהוא יודע אותם בדעת תחתון כנ"ל) והוא אכן ירא מהתוצאה הבלתי רצויה של הרע המפתה (כמו חטא עץ הדעת). אך השבת היא אהבה, "מנוחת אהבה ונדבה", בה טועמים מעץ החיים בענג שבת.

שינה ושמירה

כיון ששבת היא ידיעה בלי בחירה, על כן מתאים מאד לישון בשבת, "שינה בשבת תענוג", שהרי בשינה האדם אינו עושה דבר בבחירתו, רק ישן בחיק הידיעה האלקית, ובדרך מליצה אפשר לומר שצריך לישון כל השבת (כדברי בעל הבאר מים חיים, שנודע בקדושת השבת שלו, שאילו היה 'בעל מנגן' היה שר כל השבת, לשיר ולישון ביחד).

השינה של האדם, מתוך אמונה ובטחון מוחלט בה' (כחזקיהו המלך שאמר "אני ישן על מטתי ואתה עושה"[ד]), מעוררת מלמעלה את הגילוי של "הנה לא ינום ולא יישן שומר על ישראל". אנו ישנים והקב"ה פורש עלינו סוכת שלום ושומר עלינו ב"עינא פקיחא", כמבואר ששבת היא סוד העין (ש בת תלת גוונין דעינא ובת עין, קשור לשמירה "שמרני כאישון בת עין") – שמירה עליונה לשומרי שבת כהלכתה.

והנה בשבת יש זכור ושמור, "זכור" עשה ו"שמור" לא תעשה. ב"זכור" יש יותר בחירה כמובן (קום עשה), לעומת "שמור" המתקיים בדרך ממילא, עלינו רק 'לא להפריע' לשמירת השבת, וממילא מודגשת יותר הידיעה האלקית, בפרט בשינה שאז שומרים שבת בהידור... בזה מובן מדוע עיקר ה"זכור" מתקיים לפני השבת, "תהא זוכרו מאחד בשבת"[ה] (הכנה לשבת מיום ראשון, כמו שהתבאר באהבת שלום פרשת לך לך), או בכניסתה בקידוש היום ("זכרהו על היין"), ולא בשאר השבת – כי עיקר השבת הוא שמור, סוד הידיעה. בפנימיות, שמירה היא מקיף, והשינה דקדושה

אם כן, על ידי "שמור את יום לקדשו" נמשכת השמירה האלקית מלמעלה. בפנימיות, שמירה היינו המשכת 'אור מקיף' מלמעלה, עד אור הסובב כל עלמין (המקיף הגדול). האור המקיף אינו מורגש בפנימיות (לעומת אור פנימי שעניינו מורגש), וזהו סוד השינה דקדושה, בה הדעת מסתלקת והאדם נמסר לאור הסובב, והקב"ה שומר אותו סביב סביב ("הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה... מפחד בלילות"). לעומת השינה של האדם הרי הקב"ה אומר "אני הוי' לא שניתי" לא ישנתי, והכל גלוי לפני ידיעת ה' המקיפה כל (כרמז של ר' אברהם אבולעפיא יחיד הוא ויודע הכל ר"ת הוי', כאשר יחוד וה כאן, ויודע הכל, הוא יחוד ההתהוות וההשגחה, וד"ל).