סעודת פורים

י"ד אדר תש"פמאד לא מוגה

בע"ה

פורים תש"פ – כפ"ח

סעודת פורים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א [א]

לחיים לחיים.

אתמול דברנו על השם "כדת", שרשום על מצחו של מלך המשיח – כדת בגימטריא משיח בן דוד. אמרנו שהמלה הזו היא מלה מיוחדת של המגלה – כתוב חמש פעמים "כדת" במגלה. יש עוד פעמיים "כדת" בדניאל – "כדת מדי ופרס די לא תעדא" (בגימטריא פורים פורים פורים פורים), חק ולא יעבור.

יש פלא שהמלה "כדת", בכל ספר התניא – ספר של בינונים, החלק הראשון, וגם החלק השני, שער היחוד והאמונה, וגם השלישי, אגרת התשובה – כתובה רק פעם אחת, בתניא של היום, התניא של פורים, "כדת הניתנה". הולך על לימוד התורה – "משחרב בית המקדש אין להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה", ומשום כך כל אחד צריך לשמוח. אף על פי שהוא לא יכול להיות מרכבה לקב"ה, כמו האבות, צריך לשמוח שיכול להיות אושפיזכן לה' – "משכן ומכון לשבתו" – על ידי קביעות העתים שלו לתורה – שזו הדירה של הקב"ה בעולם, "ארבע אמות של הלכה" (ארבע אמות הלכה = 13, אגדה, פעמים הלכה = תש"פ, משולש הוי' אחד, השנה שלנו), כל אחד "כדת הניתנה" לו בהלכות ת"ת בשו"ע. אם כן, הוא מפרש "כדת" על כמה תורה צריך כל אחד ללמוד לפי ההלכה, והיינו "כדת מדי ופרס די לא תעדא" למעליותא – מדי לשון מדה ושיעור ("כדת הניתנה לכל אחד ואחד") ופרס אותיות ספר (תלמוד תורה). ועל ידי זה זוכה לשמחה גדולה – "כדת מדי ופרס" בגימטריא "שמחה של מצוה" ו"די לא תעדא" בגימטריא שכר – "שכר מצוה מצוה" שהוא ה"שמחה של מצוה". אמרנו שבכל שלשת החלקים הראשונים של התניא אין את המלה "כדת" עוד פעם – פלא, שרק בפורים יש את המלה הזו ("פורים פורים פורים [לנו ברוך אשר בחר בנו]" ועוד כדת = משיח משיח משיח משיח, ממוצע כל תבה). אבל באגרת הקדש כב, לקראת סוף אגרת הקדש, יש עוד פעם אחת "כדת". בתניא המודפס שלנו, עם חמשת החלקים – כולל אגה"ק וקו"א – יש עוד פעם אחת. אדמו"ר הזקן כותב שפלא בעיני שהולכים להתייעץ בעניני גשמיות, עניני עולם הזה, עם צדיקים, גדולי תורה, "כדת מה לעשות בעניני העולם הגשמי" (רמז מפורש למגלת אסתר – "כדת מה לעשות במלכה ושתי", ה"כדת" שכנגד התפארת, עמוד התורה, כפי שהוסבר) – דבר שלא היה בדורות הראשונים. כנראה יש קשר ביניהם – רק פעמיים "כדת" בתניא, פעם אחת ביסוד של התניא, לגבי קביעות עתים, שככה מכניסים את הקב"ה לרשותנו, הכי קרוב שאנחנו יכולים להגיע לדרגת האבות – להיות מעין מרכבה לשכינה. ואחר כך "כדת מה לעשות", שהולכים לרבי ושואלים אותו שאלות בגשמיות, מבקשים ברכה ובמיוחד עצה בגשמיות – "בן חמשים לעצה". מי ששלם בחמשים שערי בינה – אחרי "בן ארבעים לבינה", אם משלים את חמשים השערים – מגיע ל"בן חמשים לעצה", ואז שואלים אותו בכל הענינים, לא רק ברוחניות אלא גם בגשמיות (והרמז המובהק – "כדת מה לעשות" = 1275 = 50 במשולש, סוד "תספרו חמשים יום"[ב] מאחד עד חמשים [ג]). כנראה הא בהא תליא. ה"כדת" השני שייך דווקא לדורות האחרונים, בעקבתא דמשיחא. מהבעש"ט והלאה הולכים לצדיקים לשאול בעניני עולם הזה – זה בחינת משיח. "כדת" של העולם הזה היינו לימוד תורה של כל אחד ואחד לפי ההלכה, כמה צריך ללמוד לפי שו"ע, אבל "כדת" של משיח – אליו מגיעים בזכות ה"כדת" של הנר"נ, של העולם הזה, שמזה זוכים ל"כדת" של חיה-יחידה – היא "כדת מה לעשות בענינ העולם הגשמי". כמו ששאול הלך לשמואל הנביא לשאול בענין האתונות. דווקא את שמואל הנביא, ששקול כנגד משה ואהרן, אפשר ללכת לשאול איפה האתונות (החמורים, החומריות) שלי שהלכו לאיבוד. זה ה"כדת" של משיח בן דוד, השם שרשום על מצח המשיח. לחיים לחיים.

כתוב בספרי הקבלה, כמו קהילת יעקב ועוד, עוד כמה דברים יסודיים שלא הסברנו אתמול לגבי השם "כדת". אחד מהם, ש"כדת" הוא ר"ת כתר-דעת-תפארת. יש את הכתר ויש את קוי ימין ושמאל, מהם יש יניקה לקליפה – כמו ישמעאל מאברהם ועשו מיצחק – אך קו האמצעי נמשך רק בקדושה, כתר-דעת-תפארת-יסוד-מלכות. ר"ת של שלש הראשונות הוא כדת, היינו שכדת הוא המשכה מהכתר לדעת ועד לתפארת (מהרצון שלמעלה מטעם ודעת ועד להתגלות מדת הרחמים בלב דרך כח היחוד שבמח, וכמו שעוד יתבאר). יש רמז דומה, שגם כתוב בספרים, במלה יתד – "ותקעתיו יתד במקום נאמן" – ר"ת יסוד-תפארת-דעת, עליה בקו האמצעי. היסוד בעצם הוא התקוע במלכות, שהיא ה"מקום נאמן" (נסב"ת, שפלות המלכות באמונת הכתר-עליון), והוא כולל את התפארת וגם את הדעת, היסוד עולה לדעת וממשיך ממנה את הטפה (כמו בכוונת הלולב), זו כוונה ידועה של יתד (בהיגוי, בפרט בהברה אשכנזית – יתד קרוב ליסוד, הכל נכלל ביסוד. גם יסוד-יתד משלימים ל-יט פעמים הוי', סוד מילוי מה-אדם בחוה, "והאדם ידע את חוה אשתו" באמצעות היסוד-יתד). אם כן, אלה כוונות שהולכות יחד – כדת מלמעלה למטה, כתר-דעת-תפארת, ויתד מלמטה למעלה, יסוד-תפארת-דעת. יש עוד כמה מילים שיכולות להיות קשורות לאותו ענין, של עליה וירידה בקו האמצעי, שהוא העיקר. כמו המלה שהרבי מאד אהב – מיד. הרבי דבר עליה הרבה, כל פעם שאיחל 'משיח נאו' ברך שיבוא "תיכף ומיד ממש". מה זה מיד לפי ההגיון הזה? מלכות-יסוד-דעת, בדילוג על התפארת (הרי הדעת היא נשמת התפארת – "משה מלגאו יעקב מלבר"). איך הרבי פרש זאת לפי הרביים? שלשת הדורות האחרונות של הרביים שהם בחינת משיח. הוא כותב לפי סדר הדורות למפרע – ה-מ רומז למנחם-מענדל, "מנחם שמו"; ה-י היא יוסף-יצחק, הרבי הקודם; וה-ד היא דוב-בער, שלום-דוב-בער הוא הרבי הרש"ב. מאד מכוון, שלפי זה הרבי הוא המלכות – ככה מקובל – ה-י היא הרבי הקודם, היסוד, שגם מקובל, בחינת יוסף. החידוש – אבל לא חידוש, בדיוק מתלבש – שהרבי הרש"ב הוא הדעת. לפי סדר הרביים הוא הוד או בחינה אחרת שלפני היסוד, אבל כאן הוא סוד עלית היסוד לדעת. מי כמו הרבי הרש"ב שמתאים להיות הדעת של חסידות חב"ד. הבן שלו, הרבי הריי"צ, הוא היסוד שעולה להמשיך את הטפה – טפת העצם, כח האין סוף – מהדעת של אביו, הרמב"ם של החסידות, הדעת של תורת החסידות (ידוע שהרבי המהר"ש הוא "תפארת שבתפארת", יום ההולדת שלו, המזל שלו – נמצא שהבן, הרבי הרש"ב, הדעת של תורת החסידות, הוא נשמת אביו!). מאד מתאים ש-מיד יהיה מלמטה למעלה מלכות-יסוד-דעת.

יש רמז, שכבר אמרנו בשיעור קודם – לא אתמול – שהיה אמור להיות עיקר השיעור אתמול, רק ראינו שאין זמן להתחיל: כדת ר"ת "תוך כדי דבור" – מושג מאד חשוב בחז"ל, ש"תוך כדי דבור כדבור דמי". אם אני אומר משהו, נודר או מתחייב או מודה בקנס או כל דבור הנוגע להלכה שאני אומר, יש לי זמן מסוים לחזור – לומר שאני מתחרט, או סתם לחזור בי ולבטל. אם אני חוזר תוך כדי דבור – שיעור קטן של זמן – אני יכול לבטל מה שאמרתי. יש עוד דין של תוך כדי דבור, לגבי התראה – שני עדים שמתרים במישהו שאם יעשה כך יהיה לו עונש כך, כמו בדיני נפשות, על העבריין לבצע את העבירה תוך כדי דבור. אם הוא שוהה יותר מתוך כדי דבור מהתראת העדים – הוא לא מותרה, יתכן שהוא שכח. כך אומרת ההלכה. אם לא עבר תוך כדי דבור – אני בטוח שהוא מודע למה שאמרו לו ועושה בדווקא, כמו להכעיס. הם אמרו לו, התרו בו, והוא אף על פי כן מבצע. אם הוא עושה אחרי השיעור של תוך כדי דיבור יש להניח שאולי הוא שכח. אף על פי שזה רק כמה שניות, יתכן שהראש שלו כבר במקום אחר – הוא לא מותרה ועומד. אלה שני דינים ב"תוך כדי דבור" – בטול תוך כדי דבור (חזרה) וקיום תוך כדי דבור (התראה). ורמז מכוון: תוך כדי דבור – חזרה, תוך כדי דבור – התראה = כתר דעת תפארת ר"ת כדת! וההסבר: עיקר הדין של "תוך כדי דבור" קשור לדעת האדם (גמירות דעת ביחס לחזרה, כמו שיתבאר, וזכרון-שכחה התלוים בדעת ביחס להתראה) – כדת הוא בעיקר כדעת. בחזרה הדעת עולה למקורה בכתר ומשם יכול לחזור בו (להמשיך דעת חדשה, שבעצם היא דעתו האמיתית מעיקרא), ואילו לגבי התראה תוך כדי דבור הוא הזמן הדרוש כדי שהדעת תרד לתפארת לבצע את המעשה בלב שלם, ודוק היטב.

קודם כל, צריך להבין מה הקשר של המושג "תוך כדי דבור" למלה "כדת" ומה הקשר לפורים. נתחיל מחשבון, גימטריא – כמה שוה "תוך כדי דבור"? רק דבור כמו ריב, כמו רבי, שדברנו אתמול – בדיוק חצי כדת. לא הסברנו אתמול עוד פרט חשוב, ש-ריב הוא המלאך הממונה על השכחה – אם עבר "תוך כדי דבור" יתכן שכבר נשכחה ההתראה כנ"ל. יש למלאך הזה שליטה עליך אחרי "תוך כדי דבור", אבל בתוך ה"תוך כדי דבור" ה-כדת (הזכרון, הפנים) שולט. אמרנו שהיחס בין כדת לריב הוא "שלם וחצי", אבל לא אמרנו שגם חצי מדויק – חצי כל אות. חצי כ – י; חצי ד – ב; חצי ת – ר. שוב, ריב צירוף אותיות רבי ובגימטריא דבור. כמה שוה "תוך כדי דבור"? 672, פעמיים פורים. דברנו אתמול שיש פורים-פורים, פורים דפרזות ופורים דמוקפין, שושן פורים, שמשלימים זה את זה (פורים דפרזות שושן פורים = 2025 = 45, מה-אדם, ברבוע) – עכשיו אנחנו בחפיפה שלהם (פורים פורים = "שנים כרבים" = משפיע-מקבל, שהם "שוים בקומתם" כמו שני המאורות הגדולים לפני מיעוט הירח, וד"ל). לפי זה, אלה שני ימים, ה"תוך כדי דבור" הוא איזה סוג של בין השמשות, פרק זמן קצר שמחבר שני דברים יחד, כמו אין שמחבר שני יש. לפי הסברא של השערי-יושר, רבי שמעון שקאפ, זה ממש 'כמאן דליתא' – "תוך כדי דבור" נחשב אמירה אחת. אם אמרת משהו אחד ובסוף אומר הפוך, מבטל, כאילו הכל משפט אחד. זהו בדיוק המושג בחסידות של אין, שיש בו גם שתי בחינות כידוע אצלנו – או שמצב האין בין יש ליש הוא מציאות או שאינו מציאות, כמאן דליתא. לפי השערי יושר ה"תוך כדי דבור" הוא "כמאן דליתא" בכלל. לכל סברא כזו יש גם נפק"מ.

בתוך הביטוי "תוך כדי דבור" אמרנו שהמלה דבור גופא היא חצי השם כדת, אבל יש כאן עוד מלה – "כדי", שלפי הרמזים קודם יכול להתפרש כתר-דעת-יסוד מלמעלה למטה, כמו ש-מיד הוא מלכות-יסוד-דעת מלמטה למעלה. עוד ר"ת שכתוב בספרים – ר"ת כהונה-תורה-מלכות הוא "ראשו כתם פז" וגם ר"ת כתר-תפארת-מלכות, הרת"ס של קו האמצעי (כתר-תפארת-מלכות = 2197 = 13 בחזקת 3 כידוע. 13 אותיות, ממוצע כל אות = 169 = 13 ברבוע. רת"ס אותיות כתר). לפי זה כתר כהונה הוא אמונה, הראש העליון שבכתר; כתר תורה הוא תפארת, עמודא דאמצעיתא, בחינת יעקב; וכתר מלכות הוא מלכות כפשוטו. אם כן, יש הרבה רמזים של ר"ת בקו האמצעי: כדת, יתד, מיד, כדי, כתם. משהו יפה, חמשה דברים שונים (כל הרמזים הנ"ל הם או בדרך מלמעלה למטה או בדרך מלמטה למעלה. יש עוד הרבה רמזים כיוצא בהם שלא לפי סדר אחד דווקא, כגון: כיד – כתר יסוד דעת. לפני ה"כדת" הראשונה במגלה נאמר "ויין מלכות רב כיד המלך [והשתיה כדת אין אנס]"[ד]. יש גם מדי – מלכות דעת יסוד – "כדת מדי ופרס די לא תעדא". יש גם מדת – מלכות דעת תפארת [ה] – "הודיעני הוי' קצי ומדת ימי מה היא"[ו]).

ר"ת כל חמש הספירות של הקו האמצעי – כדתים – שוה 474, דעת, הכל דעת. כל הקו האמצעי הוא סוד הדעת, כח היחוד והחבור של מעלה ומטה וימין ושמאל (כח ההתכללות של פנימיות הקו האמצעי הממשיך מפנימיות הקו וחוט ששרשו בתפארת הנעלם כו'). הס"ת של חמש הספירות – רתתדת – שוה 1404, שבת-שבת ("מיד הן נגאלין", והוא על דרך פורים-פורים כנ"ל) = הוי' פעמים מיד. מיד ר"ת "[עד] מהרה ירוץ דברו", התכונה של הקו האמצעי כנודע. והוא נאמר בהקשר למטה אהרן – מיד = מטה ו"מהרה ירוץ דברו" = ג"פ אהרן, ממוצע כל תבה – אהרן אותיות "[באורך] נראה [אור]", רמז למהירות האור (השרש מהר רומז לאור ע"ד בהר-זהר-נהר-צהר-טהר כולם לשון אור כנודע), כמבואר במ"א. אמ"ת כתר דעת תפארת יסוד מלכות = 873 = מהירות האור! מהירות = אסתר – "ליהודים היתה אורה" (האור), "אורה זו תורה" כנגד אסתר, מצות מקרא מגלה, מגלת אסתר. אוס"ת כתר דעת תפארת יסוד מלכות = 2277 = 11 פעמים אור!

על הפסוק בפרשתנו "וימהר משה ויקד ארצה וישתחו" מפרש רש"י "כשראה משה שכינה עוברת ושמע קול הקריאה מיד וישתחו", ומפרש הרבי בדעת רש"י (וכן הוא בפירוש רבי אברהם בן הרמב"ם בשם רבינו סעדיה גאון) שמשה השתחוה מיד בתחלת הגילוי של "ויעבר הוי' על פניו ויקרא וגו'" (וכך נשאר במצב של השתחויה בפישוט ידים ורגלים במשך כל זמן התגלות יג מדות הרחמים). אכן המלה "מיד" רמוזה בנוטריקון ב"[וימהר] משה ויקד". ידוע ששרש נשמת משה רבינו הוא בפנימיות אבא (ובסוד "פנימיות אבא פנימיות עתיק" – "הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון" – משה הוא פנימיות אבא ומשיח הוא פנימיות עתיק) ששם גילוי "אחד האמת" (כמבואר בתניא בשם הרב המגיד), והוא בחינת "'קדש' מלה בגרמיה", "נאדר בקדש" (משה נולד ונסתלק בז' אדר – "נאדר"), נקודת החכמה שאינה נתפסת בבינה אלא שייכת להמשכת הקו האמצעי "עד מהרה" (נקודת החכמה היא בעצם למעלה מן הזמן אלא כאשר היא נמשכת ומתגלה בנשמת משה היא פועלת בו את הזריזות והמהירות – "מיד וישתחו", בטול במציאות מיד). כל זה רמוז בפסוק "וימהר גו'": "וימהר משה ויקד ארצה וישתחו" = 1752 = כד פעמים (צירופי) חכמה ("וימהר משה ויקד ארצה" = 1022 = 14 פעמים חכמה, "וישתחו" = 730 = 10 פעמים חכמה, יחס של ז:ה – משה נתנבא ב"זה", באספקלריא המאירה שמצד פנימיות אבא)[ז]. "מיד וישתחו" (לשון רש"י) = 784 = כח (כח מה של חכמה) ברבוע. במילוי, "מיד וישתחו" – מם יוד דלת וו יוד שין תו חת[ח] וו = 1752 = "וימהר משה ויקד ארצה וישתחו" (= כד צירופי חכמה כנ"ל)!

ועוד רמז בסוד "מיד": שלשה צדיקים הסתלקו בשעת רעוא דרעוין (נקודה בזמן שמעל לזמן), יוסף הצדיק משה רבינו דוד מלך ישראל חי וקים, והם ר"ת מיד – משה יוסף דוד. אך לפי הנ"ל שמיד היינו ר"ת מלכות יסוד דעת (עליה בקו האמצעי), מקומות משה ודוד מתחלפים – משה (מ – מלכות) הרי הוא הדעת של כללות נשמות ישראל ודוד (ד – דעת) מלך ישראל הוא המלכות. נמצא שדווקא בין משה ודוד יש התכללות (יוסף במקומו עומד – צדיק יסוד עולם), ובזה יומתק הידוע שמלך המשיח, משיח בן דוד, הנו נשמת משה בגוף דוד. מלכות-יסוד-דעת (מיד) ועוד משה רבינו (תריג) יוסף הצדיק (שסה) דוד מלך ישראל חי וקים (אחדות פשוטה, הפירמידה של אחד כו') = 2847 = 3 פעמים 949 = אהבה (אחד) פעמים חכמה = אהבת ישראל כנודע.

רצינו לחקור חקירה – היה אמור להיות עיקר הווארט אתמול. קודם כל, צריך להבין את הקשר – חוץ מהגימטריא – לפורים. דברנו אתמול על מצח ועל פה. מה הקשר בין המצח והפה? לכאורה "תוך כדי דבור" – שם כדת – רמוז על מצח משיח בן דוד, אבל הוא ביטוי ששייך לכאורה לפה, לדבור. מה הקשר ביניהם? דעת. תוקף הדעת מאיר במצח אבל "דעת גניז בפומא". זה ממש שייך לגדר הכלל "תוך כדי דבור" בהלכה – למה תוך כדי דבור אפשר לחזור. מה שנסביר עכשיו הוא הקשר בין התוקף, כמו "ותכתב אסתר בת אביחיל ומרדכי היהודי את כל תקף" (שאתמול אמרנו שהיינו 580 החדרים ה'טובים' בגיהנם, רק בגדר "גיא צלמות", שנישט געפערלעך, לא נורא), לדבור. תקיפות הדעת במצח, אבל אדם מבטא את נחישות דעתו באמירה בפה. דווקא בגלל הדעת יש לו את הזמן של "תוך כדי דבור" שהוא יכול לחזור.

מהו הדין של "תוך כדי דבור"? דין דאורייתא? דין דרבנן? יש בזה מחלוקת בין הרמב"ן בשם רבינו תם לבין הר"ן. הרמב"ן בשם רבינו תם אומר שכל הדין של חזרה תוך כדי דבור הוא דין דרבנן. רבנן לקחו בחשבון שכאשר אני מתחיל לדבר, מתחיל לומר משהו, ופתאום עובר לפני הרבי שלי, ואני חייב – דרך ארץ – לומר לו "שלום עליך רבי" ולהפסיק באמצע דיבורי. לכן רבנן תקנו שהזמן הזה לא נחשב הפסק בתוך הדבור. משהו פלאי, שכל הדין הזה בכל מקום – שיש לי את הזמן הזה – הוא כי כל רגע שאני מדבר, כל מה שאני אומר, יתכן שהרבי שלי פתאום יעבור כאן ועלי לומר לו מיד "שלום עליך רבי". "זה השער להוי' צדיקים יבואו בו" – פסוק בפרק של הרבי – שער ר"ת "שלום עליך רבי". מה זה מלמד אותי? משהו מופלא. שצריך להיות במודעות, בדעת של האדם, התגלות – שכל רגע הרבי שלי מתגלה מולי, לעיני. זה נקרא חסיד מקושר. ההתקשרות היא דווקא "האמנתי כי אדבר" – מרגיש זאת, בא למודע שלו, תוך כדי שמתחיל לדבר, לא משנה מה. כשהוא מדבר – צריך להרגיש שהוא מדבר בנוכחות הרבי שלו. הוא מתחיל לדבר ופתאום הרבי מופיע, הרבי מתגלה, והוא צריך לומר לו "שלום עליך רבי" ולכן נתנו לו את הזמן הזה. פלאי פלאים, מלמד מהו חסיד – זו תקנה דרבנן לפי רבינו תם. הר"ן אומר שלא יכול להיות – היות שנוגע לדברי תורה, אם היה רק דרבנן זו עקירת דברי תורה שלא תתכן, ולכן חייבים לומר שזהו דין דאורייתא. איך מסבירים? לפי דעת האדם. אמנם זו אומדנא של חז"ל, אך הוא קובע הלכה דאורייתא – אומדנא שאין גמירות דעת במה שאתה אומר עד שאתה עובר את הזמן הזה. כלומר, לוקח כמה שניות – "שלום עליך רבי", ולפעמים כתוב "שלום עליך רבי ומורי", עוד כמה שניות. מה ההבדל? מתי אומרים שזה השיעור ומתי שזה? רואים בחז"ל ובפסק הרמב"ם, שאם הרבי פונה אלי ואומר לי שלום אני צריך לענות "שלום עליך רבי ומורי", אבל אם אני פותח לרבי מספיק שאומר "שלום עליך רבי". אם הוא דבר איתי – צריך לומר עוד מלה. שוב, הר"ן אומר שזו אומדנא של גמירות דעת, ולכן זהו דין דאורייתא. אלה שתי שיטות בתוך כדי דבור בכללות.

יש בחז"ל ארבעה יוצאים מן הכלל, בהם לא אומרים ש"תוך כדי דבור כדבור דמי", והם: עבודה זרה, מגדף, מקדש, מגרש. לגבי מקדש דברנו בשיעור לפני כמה ימים, שבקידושין לא אומרים תוך כדי דבור כדבור דמי. קידושין הם אחד מארבעה יוצאים מהכלל הנ"ל – בהם אם הוציא מפה גמרנו, אין לו את הלוקסוס של חזרה תוך כדי דבור. מסביר הר"ן לדרכו, היות שזה דין של גמירות דעת, שארבעת הדברים האלה הם כל כך רציניים שיש גמירות דעת מיד – אדם לא נותן לעצמו עוד קצת זמן לגמור ולשנות את מה שהוא רוצה לומר. לפי זה יש פה יסוד, שצריך לחקור אם מופיע בעוד איזה הלכה, של מה שקוראים היום רצינות – גם אומדנא, כמה אתה רציני. יש ארבעה דברים שכל בן אדם כל כך רציני כשהוא אומר או עוסק בהם, שהוא לא ירשה לעצמו את הלוקסוס הזה שיכול לחזור בו, יכול להתנות או לשנות את הדבור שלו בפרק הזמן הזה שנקרא תוך כדי דבור – בגלל הרצינות. לפי רבינו תם הכל מדרבנן, שבדברים האלה – גם, בגלל החומרה שלהם – לא תקנו ונתנו את האפשרות לחזור. לפי הר"ן מוסבר לכאורה עוד יותר טוב, שבארבעת הדברים האלה יש גמירות דעת מיד, לא צריך לחכות.

כבר יש לנו התבוננות, מהו סדר ארבעת הדברים? לכאורה די פשוט, כי בפרצוף שבע מצוות בני נח שלנו עבודה זרה ומגדף (כמו ברכת ה') הם נצח והוד. איפה יהיו קידושין וגירושין לפי זה? יסוד ומלכות. לפי זה יש כאן ארבעה דברים כנגד הנהי"ם, המוטבע, בהם יש גמירות הדעת מידית לסברת הר"ן, ולסברת ר"ת כאן לא תקנו. יתכן שאיך שהסברנו הרגע, שבאמת הדברים האלה כל כך חמורים – שאדם לא מרגיש שהרבי נמצא כאן אתו. כשהוא הולך לעבוד ע"ז או כשמגדף שכח מהרבי שלו לגמרי. גם כשהולך לקדש אשה מרוכז בה לגמרי – לא חושב על הרבי שלו (באמת פליאה...). אותו דבר גירושין – הוא עסוק במשהו אחר חשוב שתופס את כל תשומת לבו.

שתי הסברות האלה הן סברות של ראשונים, רבינו תם והר"ן. האחרונים כבר עשו מהן "שתים שהן ארבע" ואמרו שיש סברא לומר – לא כמו הר"ן שהכל ענין של גמירות דעת, ובארבעת הדברים האלה יש גמירות דעת מוחלטת מידית – שדין תורה הנוקב, המלא, הוא שמדאורייתא תמיד יש לך "תוך כדי דבור", בלי יוצא מן הכלל, כולל ע"ז-מגדף-מקדש-מגרש, רק שרבנן כדי להחמיר ולהרצין את ארבעת הדברים האלה בטלו את ה"תוך כדי דבור". מדאורייתא יש דין פשוט של תוך כדי דבור – זו עוד אפשרות להסביר. זהו פיצול של ההסבר דאורייתא, סברת הר"ן, לשתי דרגות. אפשר לומר שתי סברות גם בדרבנן, סברת ר"ת והרמב"ן – או לגמרי דרבנן, או (כפי שאומרים חלק מהאחרונים) שלאחר שרבנן נתנו לך את ה"תוך כדי דבור" הדבר נכנס לטבע האדם, שיודע שיש לי כך וכך זמן לחזור, וזה השפיע על עצם הטבע שגם הדאורייתא יהיה כך. גמירות הדעת של הר"ן נפעלה על ידי התקנה דרבנן – פעל על דעת האדם, דין וסברא דאורייתא, שלא גומר את הדבור-הדעת שלו עד תוך כדי דבור. אבל בארבעת הדברים לא ככה – חז"ל לא תקנו כך לכתחילה, ולכן גם בדעת שלו נשאר שאין תוך כדי דבור, שצריך לומר מיד מה שהוא רוצה ומתכוון לומר.

איך נסדר זאת לפי י-ה-ו-ה? פשוט – הולך מדאורייתא עד מדרבנן. הסברא שמדאורייתא תמיד יש תוך כדי דבור תהיה ה-י כאן. אפילו בארבעת הדברים יש תוך כדי דבור, רק חז"ל בטלו זאת כדי לעשות יותר רציני. לפי זה לא בדיוק אומדנא, אלא דין תורה, מעין גזרת הכתוב. הסברא שלכתחילה אומדנא של חז"ל בדעת האדם, משהו פסיכולוגי – סברא דאורייתא – תהיה ה עילאה במדרגות כאן. הכל דרבנן, רק שלא תקנו בדברים החמורים, זה מלכות. הסברא שתקנת חז"ל משנה את דעת האדם תהיה ה-ו. הרבה פעמים ו-ה הן דאורייתא-דרבנן, וכאן ה-ו היא הדאורייתא שמכח הדרבנן והרבנן בפני עצמם ה תתאה.

כל מה שאמרנו הוא הקדמה לחקירה של פורים: כתוב בפורים ש"חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". האריז"ל אומר שצריך להתבלבל ולומר בטעות 'ברוך המן' (לא 'ארור מרדכי' ח"ו), ואז יצאתי ידי חובה – זהו קיום ה"עד דלא ידע". אבל מה יהיה, משהו מצוי מאד לכאורה, שאני קצת שותה, עוד קצת ועוד קצת, ופתאום מתבלבל ואומר 'ברוך המן', אבל תוך כדי דבור אני תופס את עצמי, 'מה אמרתי? ברוך המן? חס ושלום, רחמנא לצלן, תמחה את זכר עמלק!'. אז תוך כדי דבור אני מיד מתחרט, וגם יתכנו שתי דרכים שאתקן עצמי, עם נפק"מ להלכה – שאתקן ל"ברוך מרדכי" או ל"ארור המן". החקירה היא האם אני צריך להתחיל לשתות מחדש. האם בטלתי את כל המצוה של חייב איניש לבסומי עד דלא ידע, עד שיאמר 'ברוך המן'. זו חקירה רצינית.

כל מה שאמרנו שייך לענין. מה יכולה להיות סברא שאיני צריך לחזור ולשתות מחדש? [שהמן עשה את עצמו עבודה זרה.] אם זו עבודה זרה – זה אחד מארבעה דברים שאין אומרים בהם תוך כדי דבור. אז בסדר, יצאתי ידי חובה. זו אפשרות אחת.

יש עוד משהו שנכנס לסיפור הזה, בלומדות של אחרוני האחרונים, ראשי הישיבות: לדבור הראשון קוראים מעשה ולשני קוראים חזרה. עשיתי משהו – לא "עקימת שפתיו הוי מעשה", אלא שהדבור פועל, כמו נדר – ואני רוצה לחזור בי. השאלה מתי חל המעשה ומתי חלה החזרה. יש בזה כמה אפשרויות:

אפשרות אחת שהמעשה חל מיד כשאני אומר והחזרה חלה בסוף, כשאני חוזר בי. יש אפשרות שהמעשה נגרר לאחר החזרה. כלומר, היות שיש לי זמן לחזור – המעשה עדיין לא חל. מתי המעשה יחול? רק בסוף ה"תוך כדי דבור". אבל בסוף גם חזרתי – ולפי זה המעשה והחזרה חלים יחד, כי המעשה חל רק בסוף הזמן. יש אפשרות יותר מתוחכמת שהיות שהכל אמירה אחת, החזרה בסוף כאילו נגררת למפרע אחר ההתחלה. יש איזה אגלאי מילתא למפרע שלכתחילה לא התכוונתי כך. [על דרך "אף בסוף דבריו אדם נתפס", כי לא יכול לומר יחד?] כן. יש עוד אפשרות, שלפעמים החלות עצמה היא לא ברגע אחד. היות שיש הזמן של "תוך כדי דבור" חלות הדבור, המעשה, נמשכת מהתחלה עד הסוף. הכל חלות אחת, אבל היא מתחילה מהתחלה ונגמרת רק בסוף, והחזרה היא ברגע האחרון. יש עוד אפשרות, עוד יותר מתוחכמת, שיש דינים שהדבר קורה כל רגע ורגע מחדש. כל זמן שלא חזרתי בי, כאילו כל רגע אני נודר מחדש, אומר את הדבר מחדש. בסוף, כשאני חוזר בי, נחשב שחזרתי בי מליון פעמים – על כל רגע של הנדר יש למפרע חזרה.

צריך לחשוב גם באפשרויות האלה מה הי-ה-ו-ה כאן, וגם לחשוב האם משפיע על החקירה שלנו של 'ברוך המן'. יש חומר למחשבה בינתים. לחיים לחיים.

יש עוד הרבה דברים בסוגיא הזו של "תוך כדי דבור". כבר מההרכב המגוון של החקירות בזה רואים שזה מתאים להיות סוגיא של פורים.

יש עוד דין, המשלים, ההיפך של "תוך כדי דבור". פלא, זהו דין שיש עליו המון לומדות, אבל לא ראיתי מישהו שאומר שהוא ההיפך של תוך כדי דבור, המשלים שלו. תוך כדי דבור, בפרט לסברת השערי יושר, הוא חיבור שני חלקים – ההיפך מזה הוא "פלגינן דבורא", שלוקחים דבור אחד ומחלקים אותו לשתים. יש גם "פלגינן דבורא" וגם "פלגינן נאמנות" – אתה לא מחלק את הדבור, אבל אומר שאתה נאמן למישהו אחד, שאינו קרוב שלך, ולא נאמן למישהו אחר באותו דבור, כי הוא קרוב שלך, לדוגמה.

בצד של "פלגינן דבורא" – "פלוני רבעני לרצוני" אני מאמין ל"פלוני רבעני" אבל לא ל"לרצוני" כי "אין אדם משים עצמו רשע". אבל יש משהו יותר חמור, שהוא מחלוקת ראשונים – אם אני אומר ש"זניתי עם אשת פלוני" אני משים עצמי רשע וממילא איני נאמן. השאלה האם פלגינן דבורא ב"זניתי" בין 'זנה' לבין 'זניתי', ומאמין שמישהו זנה עם אשת פלוני – אבל לא אני. זו כבר מחלוקת הרשב"א והנודע ביהודה אם גם שם אומרים פלגינן דבורא. למה? כי צריכים לקחת מלה אחת וכאילו לחתוך אותה – לחתוך את סוף המלה, 'תי', ואותו לא לקבל, אבל את ה'זנה' כן לקבל. יותר חמור. הרשב"א אומר שבזה לא אומרים שם פלגינן דבורא ונודע ביהודה אומר שגם בזה אומרים פלגינן דבורא. שוב, הדוגמה המפורסמת בגמרא היא "פלוני רבעני לרצוני". יש פה כח של חיבור דבור וכח של חילוק דבור, כמו עטרא דחסדים ועטרא דגבורות של הדעת. הדעת שבמצח פועלת על הדבור, מכח השם "כדת", "תוך כדי דבור", ששוה פורים-פורים, ועם החקירה שלנו. אם באמת המן הוא עבודה זרה, על פי פשט – חוץ מכל שאר החקירות שאפשר לעשות – זה בסדר, אני יכול לחזור תוך כדי דבור ואין החזרה שלי מבטלת את המעשה (קיום מצות עד דלא ידע כשאמרתי 'ברוך המן'), כי לא אומרים תוך כדי דבור בעבודה זרה. זו קולא של פורים.

אם כבר מדברים על "עד דלא ידע", כמה שוה "עד דלא ידע" (הרי המצוה היא להגיע למצב שאי אפשר להבחין בין שני דברים ששוים אותו מספר בגימטריא, כמו "ארור המן" ששוה "ברוך מרדכי" כנודע)? 193 (המספר הראשוני ה-מה, "מה חמית מה פשפשת מה ידעת כו'"), השם הקדוש טפטפיה (שמדברים עליו רבות, חבה יתרה נודעת לשם קדוש זה, בפרט בפורים ששותים לרויה טפה אחרי טפה), "שם המחשבה". נמצא שמצות "עד דלא ידע" מקיימים במחשבה, לא בדעת אלא במחשבה, מה הכוונה? כתוב בזהר "מחשבה ויובלא תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" – יובלא היינו שער הנון של הבינה, פנימיות אמא, ומחשבה היינו הנתיב הל"ב של החכמה, "נתיב לא ידעו עיט", פנימיות אבא, בחינת "עד דלא ידע". אצל הראשונים הוא מכונה "שכל מופלא" (טפטפיה שכל מופלא = שם המחשבה = משה מחשבה = 700, שת בן אדם הראשון שממנו הושתת העולם, סוד אבן השתיה, שתיה רבה – טפה אחר טפה – עד שמגיע ל"אובנתא דלבא" דהיינו "עד דלא ידע" בין י ל-ה של טפטפיה, שהרי "פנימיות אבא פנימיות עתיק" וכן "פנימיות אמא פנימיות עתיק", לכאורה אותו דבר). שכל מופלא כשמו כן הוא, הוא מופלא ונבדל בעצם מלהיות שכל, אינו בא בהבנה והשגה שכלית (של הבינה, היינו סוד "נאדר בקדש" כנ"ל) כלל (אלא כולו אור המבריק על השכל, על-למעלה מהשכל דווקא, וממילא הוא למעלה מן הזמן) אלא מתיחד לגמרי עם ה"איני יודע" כלום של שער הנון של הבינה (סוד שם קסא, שם אהיה דמילוי יודין), בחינת "משה [קפד קסא] זכה לבינה" (והיינו מה ששם יה הוא שם פנימיות החכמה, אבא, דווקא, וד"ל).

נגנו שאמיל.

יש עוד מרכיב חשוב בחקירה, שלא אמרנו – כל הדין הוא "עד דלא ידע" וסברת הר"ן היא גמירות הדעת. "עד דלא ידע" היינו כפשוטו שאין דעת – הוא לא מדבר בדעת. אז יתכן שהיות שלא מדבר בדעת – אפילו שזה עבודה זרה, ברגע שהוא מקבל דעת ורוצה לחזור בו תוך כדי דבור אז אולי אף על פי כן מבטל, כי אמר בלי דעת. או, אדרבה, היות שהוא הגיע, ולו לרגע אחד, למצב של "עד דלא ידע", די בכך ומיד יצא ידי חובתו (כלומר שאין כאן דין של "דבור" – מה שהוא אומר 'ברוך המן' אין זה עצמו קיום המצוה של "עד דלא ידע" אלא רק סימן בעלמא שאכן הוא הגיע ל"עד דלא ידע" וכבר אינו מבחין בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי"). עוד נקודה חשובה מאד בחקירה – או לחומרה או לקולא.

היות שאמרנו שלפי רבינו תם כל הדין הזה הוא תקנה דרבנן כדי שכל הזמן יהיה לך בראש שהרבי שלך אמור להופיע פתאום וצריך מיד להפסיק ולומר לו "שלום עליך רבי" – גם צריך לחשוב האם גם כשאתה משתכר בפורים, "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע כו'", יש את התת/טרום-מודע או ההרגשה שהרבי שלך נמצא פה כל הזמן, וצריך להפסיק ולומר לו שלום עליך רבי, או שזהו איזה רגע של היסח הדעת שאינך בענין בכלל, אתה לא בשום ענין. אם אפשר להתבלבל ולומר 'ברוך המן', סימן שאתה ממש לא בענינים – כמו שיש מצב שמתואר בחז"ל "עתים חלים עתים שוטה" ("כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו כשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבריו"), אתה ברגע של השתטות. אתה שותה ב-ת ונעשה שוטה ב-ט, ואז בכלל אתה לא חייב – יש מצוה להשתטות, ובאותו רגע אינך חייב במצוות. יש מצות שכחה, שאתה מקיים מצוה תוך כדי שאתה שוכח – חידוש. כאן זו מצוה להכנס למצב שאתה פטור ממצוות, כי שוטה פטור מכל המצוות – הוא לא בר דעת בכלל. אז, כשתוך כדי דבור אתה מתעורר, זה כבר "עתים חלים" – אתה מחלים תוך כדי דבור. אם החלות של הדבור היא רק בסוף או בהתחלה, מה הנפק"מ להלכה? מה קורה אם אדם נדר משהו – כמו נדר לצדקה, הוא נותן את כל הרכוש שלו לגל עיני – אבל תוך כדי דבור הוא נפטר או השתטה. מה הדין? אם הדבור שלו חל על ההתחלה – זה תפס. אם חל רק בסוף – לא, הוא כבר לא נמצא אתנו אז לא חל. זו נפק"מ להלכה. סימן שאם אתה רוצה לתת את כל הכסף לגל עיני, תשמור על החיים שלך כמה שניות – יכול להיות שמתוך זה שהוא פתאום נדר את הכל לגל עיני, בגלל זה הוא מסתלק מהמציאות. אבל אם אתה באמת רציני ורוצה שהנדר יחול תשאר בחיים עוד קצת (ואז תזכה לחיים טובים וארוכים בזה ובבא...).

יש עוד הרבה ענינים בדין "תוך כדי דבור" (ר"ת כדת), אבל עכשיו נלמד מאמר קצר של הרבי שצטטנו ממנו אתמול. היות שזהו מאמר קצר ונחמד נקרא הכל בפנים.

ד"ה "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים" משבת תצוה-זכור י"ג אדר תש"מ:

זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים, וצריך להבין מהו אשר קרך בדרך [יש כאן שלש שאלות. הראשונה, למה חשוב לציין שזה היה "בדרך". זה חוזר כאן פעמיים – "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך" ו"אשר קרך בדרך". משמע מכאן שאין כח לעמלק לתקוף אותנו ולקרר אותנו ולהשליך המילות שלנו כלפי מעלה – רק כשאנחנו בדרך. השאלה השניה:] גם צריך להבין מהו ענין הזכירה, והמשמעות היא שהזכירה היא תיקון קליפת עמלק [משמע מכאן שאם אני זוכר כדבעי – בכך אני מתקן את הקליפה של עמלק.]. גם צריך להבין מה שאמרו רז"ל זכור בפה לא תשכח בלב [על זה דברנו אתמול.]. ויובן זה על פי הידוע בפירוש מלחמה להוי' בעמלק מדר דר, שמלחמה זו היא בכל נפש מישראל בכל דור ודור [גם עכשיו, בכל אחד ואחת מישראל.]. דהנה כתיב ראשית גוים עמלק, שיש ז' מדות רעות שהן הלעו"ז דז' מדות דקדושה ועמלק הוא הראשית שלהם [לא כותב, אבל משמע כמו שאמרנו אתמול – שפורים הוא מלחמה של מצח מול מצח, נחישות מול נחישות, תקיפות הדעת מול תקיפות הדעת. עמלק הוא הדעת של הקליפה. יש בקליפה עמלק ומצרים. איך שהיה אז ואיך שבכל שנה הפוך, "ונהפוך הוא". אז קודם יצאנו ממצרים, ובדרך ממצרים למתן תורה "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידִם" ("ברפידם" = פורים), שרפו ידיהם מדברי תורה, ואז עמלק קפץ לאמבטי רותחת, נכווה אך קרר אותנו. בכל שנה יש מצוה "למסמך גאולה לגאולה", קודם יש פורים, מלחמת עמלק, ואז פסח, יציאת מצרים. לפי סדר השנה עמלק לפני מצרים ולפי הסדר שהיה אז מצרים לפני עמלק (וכמו שהפסוק מדגיש – "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים", קודם "צאתכם ממצרים" ואח"כ "בדרך". אך מבואר בחסידות שבעצם כל הדרך, ממצרים עד מתן תורה, הכל הוא בגדר "בצאתכם ממצרים" – כל יום ויום של ספירת העומר אחנחו יוצאים עוד שלב ממצרים, יוצאים מעבדות לחירות, ועד שזוכים ל"חרות על הלוחות" במתן תורה, גילוי שער הנון, "תספרו חמשים יום"). סימן שיש קשר בין שתי הקליפות האלה. מצרים יוצא מה-מ של עמלק, "אין מלך בלא עם" – עמלק-מצרים – בשביל שיהיה מלכא משיחא צריך לתקן גם עמלק וגם מצרים ("ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידם" = מצרים וד"פ עמלק). "אין כתר אלא למלך" – עמלק-מצרים = כתר דלעומ"ז (עמלק היינו פנימיות הכתר, מצרים היינו חיצוניות הכתר). עמלק הוא הדעת (ש'מחליפה' את פנימיות הכתר, כידוע בדא"ח), "ראשית גוים עמלק", שרש ז אומות. מי זה מצרים? היינו שם בבחינת עיבור ברחם האם. מצרים היא ערות הארץ, כנגד יסוד אמא בקדושה (ששם מאיר אור הגלגלתא, הכתר של חיצוניות הכתר, ודוק). נולדנו, העם נולד, מתוך הרחם של אמא. כלומר, מצרים היא קליפת הבינה ועמלק הוא קליפת הדעת (כאשר לשניהם שרש בכתר). הקשר ביניהם, "אין מלך בלא עם", הוא "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת". לפעמים קודם דעת ואחר בינה ולפעמים קודם בינה ואחר כך דעת, עמלק ואחר כך מצרים או מצרים ואחר כך עמלק. ז עממי כנען הם שבע המדות הרעות, אבל "ראשית גוים עמלק" הוא המקור שלהם.], המקור וסבה ל-ז עממין [דעת היא מפתחא דכליל שית – בלי דעת אין מדות. כך בקליפה, בלי הדעת אין מדות רעות. המלך שכנגד הדעת הוא בלע בן בעור, שמלך ומת בח"י אלול לפי הקבלה.]. והנה עיקר העבודה הוא בירור ה-ז' מדות [הרס"ג אומר שתכלית בריאת האדם בעולם היא כדי לתקן את מדותיו – עיקר עבודתנו לתקן ז מדות שכנגד ז עממי כנען, להכניע את המדות הרעות ועי"ז לקנות את המדות הטובות, להפוך את החשך לאור ואת המר למתוק.], כיבוש ארץ שבעת עממין והפיכת המדות דלעו"ז למדות דקדושה, על ידי המשכת המוחין [על ידי המשכת מוחין דאבא להפוך את החשך לאור ועל ידי המשכת מוחין דאמא להפוך את המר למתוק, סוד המתקת הדינין בשרשם, באמא. והוא סוד "שמן וקטרת ישמח לב".]. וענין עמלק הוא ומלק את ראשו ממול ערפו, שמפריש הראש והגוף, הוא מה שאינו מניח שתהיה התפשטות המוחין במדות [האדם נברא כדי לתקן את המדות, על ידי המשכת מוחין, אבל עמלק מונע זאת – לא נותן למוחין לרדת למדות. כאן רואים את הקשר בין עמלק למלך מצרים, פרעה. פרעה אותיות הערף, ויש לו שלשה שרים – שר המשקים, שר האופים ושר הטבחים (קנה וושט וורידים בהתאמה) – בתוך הגרון, הכל כדי למנוע את ההשפעה מהמוחין ללב. עמלק מולק לגמרי, חותך את הראש – כמו הגליוטינה בה הרגו את ושתי המלכה, מלק את הראש, "ברור לו מיתה יפה" – ואילו פרעה פשוט יונק חיות על ידי השרים שלו. הוא לוקח לעצמו את החיות שיורדת מהמוחין למדות. כל זה קורה במיצר הגרון, שייך למצרים – הגרון הוא מיצר ביחס לראש ולגוף. הראש קצת מתפשט והגוף מתפשט הרבה והגרון מצר צר באמצע.], וענין זה דומלק את ראשו הוא כמו שממשיך בכתוב ממול ערפו [מה הכוונה? שהוא מכניס אותך לעבודה-מודעות של אחורים, עורף.] שהעבודה היא בבחינת אחורים [לעמלק יש כח להשתלט עלינו רק כשאנו עצמנו בבחינת עורף, אחורים. צריך להבין מהם אחורים ומהם פנים.] דכאשר העבודה היא בבחינת פנים [אחרי יציאת מצרים, "תעבדון את האלהים על ההר הזה", תכלית יציאת מצרים:] פנים בפנים דבר הוי' עמכם לא יכול להיות שם עמלק, וזהו פנימיות המוחין שנקראים בשם פנים [עב-קסא בגימטריא "זכור", כפי שלמדנו אמש מהאריז"ל – פנימיות אבא עילאה ואמא עילאה.], כי פנים מורה על פנימיות [המלה פנים היא מהמלה פנימיות.] כמו הפנים של האדם שבו הוא פנימיות החיות [כל הכחות הנעלים של האדם:] ראיה שמיעה ריח דבור [כנגד י-ה-ו-ה, מתגלים בפרטות בפנים.] אזי המדות נמשכות ממילא אחרי המוחין [זו נקודה מאד חשובה, שנקרא ונסביר קצת.], מה שאין כן כשהעבודה היא בבחינת חיצוניות ואחורים, אחרי הוי' אלהיכם תלכו, בחינת חיצוניות המוחין, שההמשכה משם להמדות בלב היא דרך מצר הגרון, הנה אז אפשר להיות מלחמת עמלק, שלא תהיה המשכת המוחין במדות [נקודת ההסבר היא כך: אם אנחנו זוכים לפנימיות – כל הענין של חסידות חב"ד – מי שפנימי באמת אין לו מה לפחד מעמלק, מספק. למה? כי העבודה שלו לא תלויה ועומדת על המעבר מהמח ללב דרך מיצר הגרון. זו נקודה מאד חשובה. בדמיון הראשון שלי, אין אפשרות להשפיע ללב מהמח אם לא דרך הגרון. כל דבר שעובר דרך הגרון, כתוב "נחר גרוני" – יש בו חר, חרון, דינים. האם אפשר להשפיע ללב בלי לעבוד דרך הגרון בכלל? לעקוף את הגרון? שוב, זו נקודה מאד חשובה בחסידות. הוא אומר שנקודה זו גופא היא ההבדל בין 'פנימי' ל'חיצון'. 'חיצון' גם עובד את ה', אבל עובד את ה' בדרך אחוריים, וזה נקרא שהוא עדיין בדרך – לא הגיע ליעד. לכן, כל מלחמת עמלק היא כשאנחנו בדרך – "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך", "אשר קרך בדרך". אם לא היינו בדרך – לא היה יכול. "בדרך" רומז גם לפסוק בפרשת ראה, "אחרי הוי' אלהיכם תלכו" שסופו "ובו תדבקון". פסוק עם שש מדרגות, מהמורכבים בתורה, שמתחיל "אחרי", בחינת אחוריים, ומגיע לדבקות, שהיא פנים בעצם. מכאן לומדים שהתחלת העבודה היא בחינת אחוריים, "אחרי הוי' אלהיכם תלכו". הוא אומר שמי שהמוחין שלו הם בחינת אחוריים – השפע של המוחין שיורד ללב חייב לעבור את מצר הגרון, והיות שחייב לעבור את מצר הגרון הוא כל הזמן פגיע לעמלק ("ויבא עמלק" = גרון, שם הוא בא ותוקף את ישראל. "ויבא עמלק" בהכאה פרטית = "שלום עליך רבי ומורי", עם מודעות תמידית זו, מודעות שבבחינת "פנים", מבטלים את קליפת עמלק!). גם שייך לפרעה, אבל כאן מדובר על עמלק – שיכול לבוא ולמלוק, לחתוך את הראש מהגוף, שהמוחין לא יגיעו לגוף. מה אחד שהוא בבחינת פנים? שהפנימיות מאירה אצלה בראיה, בשמיעה, בריח ובדבור – הכל בי-ה-ו-ה בפנים, מלא אור. הוא אומר שאצל אחד כזה פנימיות הלב נמשכת ממילא אחרי המוחין, והשפע בכלל לא יורד דרך הגרון. כאילו שהשראת הלב עולה ומלבישה את הפנים, וככה הפנים משפיעות על הלב בלי לעבור את מצר הגרון, בלי להצטמצם – לא נמצא במצרים ולא פגיע על ידי עמלק. שוב, זו סוגיא, נקודה, מאד חשובה. אפשר לומר זאת בכמה צורות. אפשר לומר שה'פנימי' האמתי, שעובד את ה' בחב"ד באמת – לכן חב"דניק, הכל נמשך בדרך ממילא דרך חב"ד – אין לו דינים בחיים, אין לו צמצומים, אין לו מיצרים. הוא בבחינת "נחלה בלי מצרים", "נחלת יעקב אביך" – יעקב הוא פנימי, אין דינים. מי שחווה כל הזמן דינים בעבודה שלו – סימן שהוא תפוס במיצר הגרון. שוב, או שיונקים ממנו את החיות – שרי פרעה – או שרוצים לחתוך לו את הראש, להפריד את הראש מהגוף, קליפת עמלק, ואז יש לו מלחמה. למי שפנימי אין מלחמה – הוא במנוחה, כמו "וירא מנֻחה כי טוב" של שבט יששכר, שדברנו אתמול. היות שקשור לתורה, פנימיות, הוא חי חיי מנוחה. יש שיחה מפורסמת של הרבי לפני מתן תורה, שכל ענין התורה הוא להגיע לחיים של מנוחת נפש. זו גם הקדמת התניא, "כי בהן ימצא מרגוע לנפשו" – כל הענין היא להרגע. הרגיעה האמתית היא בדיוק ההיפך מ"ראשית גוים עמלק", ר"ת רגע, שהיא "רגע באפו חיים ברצונו" ("רגע באפו חיים ברצונו" = 784 = כח ברבוע = "מיד וישתחו" כנ"ל [ט]). אבל "מיניה וביה אבא", "פגע בו כיוצא בו" – כמו שכתוב בתניא – אחרי שגומרים עם עמלק ה"רגע באפו" הופך להיות "מרגוע לנפשו", ואין לו יותר את המלחמה והמתח והלחץ של מיצר הגרון, כי לא עובר דרך שם. פנימיות הלב עולה ונמשכת בדרך ממילא אחרי אור הפנים, פנימיות המוחין, שמאירה אצלו דווקא בי-ה-ו-ה שבפניו – ראיה-שמיעה-ריח-דבור – ולא בעורף. הדבור קשור למה שדברנו על "תוך כדי דבור" – בחינת המלכות של הפנים, הדעת של הפנימיות בפה, "דעת גניז בפומא". מצד החיצוניות תתכן מלחמת עמלק, משא"כ מצד הפנימיות. עמלק משתדל שלא תהיה המשכת מוחין במדות אבל כל הכח שלו הוא רק כאשר אנחנו "בדרך", בבחינת "אחרי וגו'", בחינת אחוריים.]. דתמורת זה דעבודה בבחינת אחוריים צריכה להביא לבחינת הפנימיות באמת [כל אחד מתחיל אחוריים, אין אחד שמתחיל פנימי, לכן הפסוק מתחיל "אחרי הוי' אלהיכם תלכו". אבל אצל עמלק, במקום שיביא אותו לתכל'ס, הפנימיות, "ובו תדבקון" – בה אין לו את הפחד מעמלק בכלל, כי השפע לא עובר דרך הגרון –] הנה מלחמת עמלק היא לא זו בלבד אשר לא יבוא לבחינת הפנימיות אלא שלא תהיה אצלו גם התעוררות המדות בבחינת חיצוניות [אפילו חיצוניות לא תהיה לו, כי עמלק מלק אותו – הפריד בין הגוף לראש לגמרי.]. וזהו מה דמלחמת עמלק היתה בדרך בצאתכם ממצרים, דמה שעמלק היה יכול להלחם עם ישראל הוא לפי שהיינו עדיין בדרך, היינו שלא הגיעו עדיין לעבודה בבחינת פנים.

[כעת מסביר הפסוק ומתרץ הקושיות:] וזהו זכור את עשה לך עמלק, דהתיקון לקליפת עמלק הוא על ידי הזכירה, כי זכירה היא בחינת פנימיות [כשאני זוכר משהו הוא בפני. כאן מה שהארכנו להסביר אתמול.], וכמובן גם בפשטות דמה שנוגע לאדם בפנימיות הוא זוכר אותו תמיד. דשכחה [הקליפה שדברנו עליה אתמול. כל הנושאים אתמול היו קשורים למאמר הזה – ה'ריב' וה'כדת', השכחה והזכירה.] שייך דווקא בדבר שאינו נוגע לו רק בחיצוניות [מענין שהוא חיצוני לו הוא יכול לשכוח.], אם בבחינת חיצוניות וקרירות לגמרי [אין לו שום חמימות מהנושא, ועל זה כתוב "אשר קרך בדרך".] או אפילו דבר שיש בו חיות בזה [חיות היא חמימות.] אבל הדבר הוא רק ממוצע לאיזה ענין אחר, שגם זה נקרא בשם חיצוניות ואחוריים [כל דבר שהוא אמצעי אצלך למשהו אחר הוא חיצוני בשבילך, אחוריים, העורף שלך – אין שם את גילוי החושים הפנימיים.] וזה בחינת עורף, והנה ההפרש דבין פנים לעורף כפשוטם הוא דעורף אין בו התחלקות אברים שעור אחד מכסה את כולו [לכן עורף מתחיל באותיות עור.], מה שאין כן בפנים נראה ונגלה ציור התחלקות האברים והכחות שבהם, ראיה שמיעה ריח ודבור, וזהו מה שדבר שהוא רק אמצעי לענין אחר נקרא אחוריים ועורף [ואז יש שליטה לעמלק. אחד שהכל אצלו בשביל משהו אחר – צריך לפחד מקליפת עמלק, "אשר קרך בדרך".] דמכיון שהדבר מצד עצמו אינו נוגע לו אלא רק התוצאה שבזה לכן נוגע לו רק כללות הדבר ולא הפרטים שבו [אמצעי נוגע לך רק בכללות, אך אותו אינך רוצה באמת. אם זה הדבר שאתה רוצה באמת אתה מתבונן התבוננות פרטית בכל הפרטים שלו – מתייחס אליו בבחינת פנים.], מכיון שמכל הפרטים באה אותו התוצאה [תוצאה אחת מכל הפרטים, אז לא מענין אותך כל פרט – אלא רק הכלל שמביא לתוצאה. לפי זה מסביר הפירוש המחודש שאמרנו אתמול בלילה ל"'זכור' בפה, 'לא תשכח', בלב". אמרנו שהפשט הוא רחל ולאה, דבור ומחשבה, הכל נכלל בלבושי הנפש שכללותם ה תתאה שבשם, אבל הוא מפרש כאן ב-ה עילאה – "הא בהא תליא".], וזהו זכור בפה לא תשכח בלב, דהעבודה צריכה להיות בכחות פרטיים [גם פה וגם לב מדגישים כאן את פרטיות העבודה.] בלב שזה הרגש ובפה שזה מעשה בפועל, כי עקימת שפתיו הוי מעשה, ועל דרך זה במוחין ההתבוננות היא התבוננות פרטית דווקא, כמבואר בקונטרס העבודה, דעל ידי זה הוא בא לבחינת הפנימיות [וכך יגיע מה"אחרי" ל"ובו תדבקון".] וזהו גם כן מלחמה להוי' בעמלק מדר דר, שמלחמת עמלק היא בכל הכחות שבנפש האדם, שנחלקות בכלל לשתי דרגות, מדור דור [שתי מדרגות בכללות – נר"נ וחיה-יחידה, הכחות הפנימיים שבנפש, ה-צ של הצלם, והכחות המקיפים, ה-לם של הצלם. העבודה של העולם הזה, לפני ביאת המשיח, הוא הנר"נ, אך הדור של מלך המשיח הוא חיה-יחידה, והיינו "מדר דר".], נר"נ וח"י. וזהו מה דפעם כתיב תמחה את זכר עמלק [בזכור, כי תצא.] ופעם כתוב אמחה את זכר עמלק [בפרשת בשלח.] שבכח האדם הוא רק למחות את קליפת עמלק שכנגד נר"נ, מחה תמחה [רומז שהמקור, "מחה", שכתוב ב"מחה אמחה", נמשך גם ל"תמחה". נובע גם להבנת הענין – שיש השראה מעבודת המקור, חיה-יחידה, גם לעבודת הנר"נ בעולם הזה. ונוגע גם אם נעשה גימטריא. ידוע שר"ת אמחה-מחה-תמחה היינו אמת. מסבירים כמו ברית מילה, שה"תמחה" כמו המילה, חתיכת העור הגס, "ומלתם את ערלת לבבכם", אבל ה"אמחה" הוא הפריעה, "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך" מלמעלה, כמוסבר בתניא, וכן מסביר שהיינו גילוי חיה-יחידה, המקיפים. שתי הבחינות יחד ("מל ולא פרע כאילו לא מל") ר"ת אמת, אבל אם נוסיף-נמשיך את ה"מחה" גם ל"תמחה" ישפיע על הגימטריא. מחה-אמחה-תמחה היינו ג"פ מחה – 159 – ועוד את, 560. אם נוסיף עוד מחה, עוד 53, כבר יהיה תריג, שלמות מצוות התורה. זהו רמז יפה בגימטריא להמשכה שפה, צירוף העליה למקור גם לתמחה.] מה שאין כן מחית עמלק שכנגד חיה-יחידה הוא מלמעלה, מחה אמחה. אלא שאף על פי כן נאמר בתורה גם מחה אמחה [תורה לשון הוראה, הוראות לנו – אם זה רק ה' לא צריך לכתוב בתורה. אם כתוב בתורה סימן שגם אנחנו צריכים לעשות.], דזה מורה שגם ענין זה שייך לעבודת האדם, דאם אנחנו נעבוד עבודתו בבחינת תמחה [ה-צ דצלם, "ועמך כלם צדיקים".], בעבודה בסדר והדרגה [עבודת צדיקים, כפי שדובר.], ועל אחת כמה וכמה על ידי עבודת התשובה [שגם שייכת לנו. הסברנו שזו יציאה ממדי – עבודת ה' במדידה והגבלה. הוא לא כותב בפירוש, אבל יתכן שבתוך הנר"נ גופא יש מה שהאדם נולד עם נפש-רוח והנשמה היא תוספת. יש משהו בנשמה שמצד אחד היא תוספת לגבי הנ"ר, "נר הוי' נשמת אדם", ומצד שני היא עדיין רק כחות פנימיים. הנשמה היא כנגד בינה ובינה היא תשובה. אפשר להסביר שעבודת הנשמה היא עבודת התשובה, שלמעלה ממדידה והגבלה. מתאים, כי נפש-רוח הם וה, "והנגלֹת לנו ולבנינו" – מי שמקיים את כל השו"ע קלה כבחמורה, מאה אחוז בסדר, נמצא במדי. לכן וה הן מדות הלב – עבודת ה' במדידה והגבלה, בחינת צדיק. אבל להגיע לנשמה, לבינה, "לבבו יבין ושב ורפא לו", זה כבר למעלה ממדידה והגבלה. הוא אומר שזה גופא, בדיוק כמו שהסברנו לפי האריז"ל, מעין ממוצע להקפיץ אותך מהפנימיים, הנר"נ, לחיה-יחידה. לכן כותבים את מציאות החיה-יחידה, שמצד ה', בתורה – לשון הוראה – כי קשור גם לעבודה שלנו, עבודת התשובה-הנשמה.], מזה זוכים לדלג [לדלג שור, לדלג לגמרי את חומת הפנימיים, ומתגלים גם החיה-יחידה, המקיפים.]. והנה עיקר זה יהיה בביאת המשיח, כמו שכתוב מלחמה להוי' בעמלק מדר דר, ובתרגום יונתן תרגם דרא דמלכא משיחא [הדור השני של "מדר דר", חותם-תכלית פרשת "ויבא עמלק".] אלא דאעפ"כ תלוי זה ככל הדברים במעשינו ועבודנו במשך השית אלפי שנין ובפרט במשך הגלות, דעל ידי העבודה בבחינת הנר"נ, מחה תמחה [אפשר לומר שמחה הוא התשובה.], פועלים גם הענין דמחה אמחה, ובפרט בזמן הגלות, ועל אחת כמה וכמה בעבודה שבעקבתא דמשיחא, שהיא עבודת התשובה [משיח בא לאתבא צדיקיא בתיובתא, והרמב"ם פוסק שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין.], דמשיח אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא וישראל עתידין לעשות תשובה ומיד הן נגאלין, ומשיח מחזיר את ישראל בתשובה ועושה מלחמות, ובפרט ובעיקר מלחמת עמלק, ובונה מקדש במקומו, שהן על דרך ג' מצוות הצבור... בקרוב ממש ובעגלא דידן.

החידוש הוא שלמלחמת עמלק צריך "זכור", פנימיות, שהכוונה שזו תכל'ס ולא אמצעי. זה חידוש, כי הייתי חושב שכל המלחמות – גם מה שמלך המשיח נלחם ומנצח – זה אמצעי לבית המקדש. "והיה כאשר יניח הוי' אלהיך מכל איביך מסביב", אבל גם מצוה זו של "תמחה את זכר עמלק" היא תכלית (פנים, זכור) ולא אמצעי (אחור, תשכח). לכן יש את החקירה הזו אצל הלמדנים, שכמו שצריך לשמור את האביון בשביל המתנות לאביונים בפורים, גם צריך לשמור איזה עמלק בשביל לקיים בו "תמחה". יש משהו תכליתי, נצחי – נצח לשון נצחון וגם לשון נצחיות – במלחמת עמלק (והיינו שחתימת פרשת מלחמת עמלק היא "מלחמה להוי' בעמלק מדר דר", המלחמה היא "להוי" שהוא "נצח ישראל", "אני הוי' לא שניתי"). כל דבר שהוא פנים הוא מנוחה והוא כיף. גם המלחמה הזו, אם היא עבודת פנימיות, יש בה ממד של רוגע, של מנוחה – כבר, בעצם המלחמה (שאינה בגדר מלחמה ככל המלחמות שבעולם אלא גדר אחר, מצוה שבה העיקר "שמחה של מצוה", שמחת פורים) – ושל כיף ותענוג.

שנזכה למחות את זכר עמלק בכיף. לחיים לחיים.

נשלים עוד כמה גימטריאות יפות בענין:

אמרנו שכתוב בספרים ש'כדת' היינו כתר-דעת-תפארת. מה הפנימיות שלהן? סתם כתר היינו רצון – יש בו גם אמונה ותענוג, אבל סתם כתר בקבלה הוא רצון בנפש – דעת-יחוד ותפארת-רחמים. חיבור הכחות הפנימיים של כדת – רצון-יחוד-רחמים – עולה 672, פורים-פורים, תוך כדי דבור (כד"ת) וכו'. גימטריא מכוונת.

תוך כדי דבור ר"ת כדת בגימטריא משיח בן דוד ושאר האותיות = 248 = אברהם, היהודי-המאמין הראשון (רמח מצות עשה, שהכח המניע שלהן הוא אהבה כמבואר בתניא – "אברהם אֹהבי"). "ואת הנפש אשר עשו בחרן" – "האמנתי כי אדבר" ו"נפשי יצאה בדברו" – אברהם פרסם את האלקות בעולם במסירות נפש וכך עשה נפשות רבות לה' בורא עולם, הכל "תוך כדי דבור"!

כמה שוה כדת במילוי? כף דלת תו = 940 = תכף ומיד ממש! כמה שוה כדת במילוי המילוי? כף פא דלת למד תו תו וו = 1513, מספר ההשראה של כח (כח ברבוע, 784, "מיד וישתחו", ועוד זך ברבוע, 729, קרעשט"ן וכו') = 17 פעמים 89 (גוף טוב). ממוצע כדת, המילוי, מילוי המילוי (424 940 1513 = 2877 חלקי 3) = 959 = 7 פעמים 137 = "אך בצלם יתהלך איש".

כשדברנו אתמול על הכוונות של קורונה (367) בדעת שמנו את זך-שם של זכור-שמור, תרין עטרין שבדעת. שניהם רמוזים, חוץ מ"'זכור' ו'שמור' בדבור אחד נאמרו", בלשון תחלת פרשת תצוה (שהיתה שבת "זכור" השנה) – "שמן זית זך". הפסוק אומר "טוב שם משמן טוב", עיקר השמן הוא השם, ו"שמן זית זך" מתחיל שם ונגמר זך – בפירוש שתי הבחינות. רק שלכאורה יש כאן תופעה של אחליפו דוכתייהו, כי הסברנו ש"זכור" הוא עטרא דחסדים שבדעת ו"שמור" הוא עטרא דגבורות, "'שמור' לנוקבא", אבל שמן הוא חכמה וזך לשון זיכוך ששייך לבינה (כלל גדול אצלנו שבטול וזכוך בחכמה ובינה, אור וגוף, חיוהי וגרמוהי), אם כן ב"שמן זית זך" לכאורה השמן-שם הוא הזכר וזך הוא הנקבה (אף שהוא תחלת זכור) – התכללות ואחליפו דוכתייהו. שם-זך עולה 367, המספר של הנגיף, והשאר ב"שמן זית זך" הוא 467, מאה יותר. מה זה לגבי פורים? "זכר עמלק", שמופיע גם ב"בשלח" וגם ב"כי תצא", רק שב"בשלח" אומרים קודם בסגול ואז בצירה וב"כי תצא" הפוך. בשני הפסוקים כתוב שצריך למחות אותו מתחת השמים (הביטוי "מתחת השמים" מופיע בתורה 7 פעמים, 2 פעמים בעמלק ועוד 5 פעמים, חלוקת ז-הב כנודע. "מתחת השמים" רומז לאותיות ש'מתחת' לאותיות שמים לפי סדר האלף-בית – תנכן = 520 וביחד עם שמים = 910 ופעמיים אצל עמלק = 1820, סוד פעמים הוי', וד"ל). לפי המאמר של הרבי שלמדנו אפשר להסביר ש"תחת השמים" היינו עבודה בחיצוניות, אבל מי שנמצא מעל השמים – ואז הלב נמשך אחרי הפנים בדרך ממילא, לא המשכה דרך מיצר הגרון – אין לו עסק עם עמלק בכלל, לא עם עמלק ולא עם "זכר עמלק", פטור ומחוסן לגמרי מעמלק. היום אמרו לי שבכלל יהודים מחוסנים מהקורונה. למה? כי אנחנו מעל השמים בעצם. אבל "זכר עמלק" שוה 467. אם כן, ב"שמן זית זך" יש "זכר עמלק",467, בין ה-שם ל-זך, שעולים 367.

ברש"י לגבי הקורונה, "שאינו [= 367] צלוי כל צרכו קוראו נא בלשון ערבי" (יש מי שגורס 'בלשון עברי', אבל כך כתוב אצלנו בחומשים) – כנראה רמז מובהק שהמחלה הזו תופסת בלשון ערבי, אצל הערבים. את זה צריך להוסיף ליח"צ...

לגבי ה"נא", עוד כמה דברים: ב"רפא נא לה" – הרמז העיקרי של 367 – יש "נא" (יש "נא" לפני ואחרי "רפא" – "אל נא רפא נא לה", ב"פ "נא" = אמונה, שרש ומקור כח הרפואה – אמונה רפואה משלימים ל-400 כנודע), צריך לרפאות את ה"נא" (נמצה התוהי, הלא מבושל כל צורכו), גם משהו מובהק. התחלנו לרמוז, אבל כנראה לא קלטו אתמול, ששני הימים – "פורים פורים" אצלנו – בחת"ת. מזל אדר הוא מזל דגים (= 134 = 2 פעמים 67, בינה, ראה לקמן), אז יש ענין מיוחד בקביעות השנה – ר"ח אדר בימים ג-ד ופורים בימי ג-ד, שני דגים. בחת"ת של שני ימי פורים מלה עיקרית היא "נא" – "הודעני נא את דרכך" ו"הראני נא את כבדך". "הודיעני נא את דרכך" עדיין תחלת העבודה, אחוריים, לכן את זה ה' נתן למשה (בחינת "וראית את אחרי", סדר ההנהגה). אבל "הראני נא" כבר התכלית, ועל זה נאמר "ופני לא יראו" – מתי כן? רק כשתגיע לשער הנון, משיח. בהשגחה פרטית אנחנו עדיין בפרק קיח, הפרק של הרבי, ששם אולי הפרק הכי חשוב בתנ"ך של נא – "אנא הוי' הושיעה נא, אנא הוי' הצליחה נא", צריך להושיע את ה"נא" ואחר כך להצליח את ה"נא". כופלים זאת, פעמים "אנא הוי' הושיעה נא" כנגד י-ה, פעם ראשונה כשאמרים שם הוי' מכוונים שם עב ופעם שניה שם סג. בשני ה"אנא הוי' הצליחה נא" מכוונים מה-בן, ו-ה. הכל להושיע ולהצליח את ה"נא" (ב"פ נא = אמונה כנ"ל, ד"פ נא = צדיק, "וצדיק באמונתו יחיה"). שוב, זהו הפרק של הרבי. אכן לא אומרים הלל בפורים, אבל השנה הזו מסיימים את ההלל (אומרים את הפרק האחרון של הלל) – מי שאומר את הפרק של הרבי – בפורים, אומרים פרק קיח עם הפסוק "אנא הוי' הושיעה נא אנא הוי' הצליחה נא". הכל לתקן את הקוראו-נא. "רפא נא", "הודעני נא", "הראני נא", "אנא הוי' הושיעה נא, אנא הוי' הצליחה נא", הכל "נא" ("אל נא רפא נא לה" "הודעני נא את דרכך" "הראני נא את כבדך" "אנא הוי' הושיעה נא, אנא הוי' הצליחה נא" = 2856 = אנה פעמים נא! יש כאן 68, חיים, אותיות – הערך הממוצע של כל אות = 42, שם מב של בריאת העולמות והעלאת העולמות).

אמרנו ש"קוראו נא" שוה 364 אבל קורונה שוה 367, וביחד עולה 731, "כי תשא", שם הפרשה. היה לנו שיעור לפני כמה ימים שהוזכר מספר זה, ששוה "רוח שאינה מצויה". כל הדבר הזה, הנגיף הזה, הוא בחינת רוח שאינה מצויה. אמרנו שיש ברוח שאינה מצויה דברים לא טובים, אבל יש גם דברים הכי טוב. רוח שאינה מצויה היא חיה-יחידה, גילויים של משיח. נר"נ הם רוח מצויה וח"י רוח שאינה מצויה. כנראה שהעברת הנגיף הזה לכל היבשות שעל פני הארץ היא על ידי "רוח שאינה מצויה" (בלעומת-זה – כאשר קליפת עמלק מתפשטת ב-127 מדינות אחשורוש מקבלים 367, קורונה). עושה "נגוף ורפוא", נגיף לשון נגוף – "נגוף למצרים ורפוא לישראל". אם כן, זו ההכנה "למסמך גאולה לגאולה", לגאולת פסח שהיא קודם כל עשר מכות. כל מכה בעשר המכות שמשה חדש. החדש מפורים עד פסח, ה"מסמך גאולה לגאולה", הוא כנגד "אישון חשך" – הזמן של מכת חשך, החדש האחרון שלפני מכת בכורות ויציאת מצרים. גם כן, "ולכל בני ישראל היה אור במושבותם". בכל המכות היתה אפליה, "ונפלינו", כמו שאמרנו – הם נופלים למטה ואנחנו נופלים למעלה. אפשר לומר שהכי מודגש הוא במכת חשך, שבעת ובעונה אחת, באותו מקום, באותו בית – חשך למצרים ואור ליהודים, "ליהודים היתה אורה". אפשר לומר ש"ליהודים היתה אורה" בפורים רומז למכת חשך, שליהודים היתה אורה ולהם היה "אישון חשך". [חשך בעינים.] חשך בעינים, חשך במצח, חשך בפה וחשך בכל מקום.

מלכות מדי, שאמרנו שהיא לשון מדידה והגבלה, "כדת מדי ופרס" – יש בתורה את המלה "מדי"? "מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה". פעם אחת בתורה. מתי קוראים? שבוע הבא, "ויקהל", המשך לפורים. הם הביאו יותר מדי, למעלה ממדידה והגבלה. לכאורה לא היה טוב, משה אסר זאת – צריך לעצור, "ויכלא העם מהביא", העביר קול במחנה שלא יוסיפו עוד להביא. שם משמע שלא טוב יותר מדי, שדווקא צריך להיות במדידה והגבלה. מה ההסבר? תראו שם באור החיים, שמסביר ש"מדי העבודה למלאכה" היינו מי שהביא דברים גמורים. היו טווים את העזים ומביאים גמור לצורך מלאכת המשכן – מה שצריך בשביל הכלים. אבל סתם לנדב כסף וזהב לא היתה הגבלה. אדרבא, תביאו כמה שיותר – הכל יכנס לאוצר בית ה', יכנס לקופת הרב, כמה שיותר. כך מסביר אוה"ח, זה פשט. "מדי העבודה למלאכה" היינו רק מה שמוכן לעבודה – אם יש את זה כבר, לא צריך עוד פעם. אם יש שלחן – לא צריך עוד שלחן. כל דבר שעשוי יש הגבלה כמה צריך, אבל סתם להביא כסף לאוצר בית ה' – זהב וכסף ונחשת – אדרבא, תביאו יותר, עד בלי די. זה מוסר השכל מתאים. יש עבודה שהיא דווקא במדידה והגבלה, לא עבודת התשובה, ומה שלמעלה ממדידה והגבלה היינו עבודת התשובה – ועיקר התשובה זה להביא הרבה כסף, בלי מדידה והגבלה. [כמו שלצדיק יש "בל תוסיף" ובתשובה אין שום הגבלה.] אכן בצדיק יש "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש", משא"כ בבעל תשובה, כמוסבר בתניא. זהו סוד התוספת ביחס לשרש, ו"תוספתו של הקב"ה מרובה על העיקר".

נגנו "אכן אתה אל מסתתר".

367 הוא המספר הראשוני ה-74, ה-עד (כשמתחילים לספור את המספרים הראשוניים מ-1). נמצא רמוז שיש איזה עדות בקורונה, איזה "עד הוי' בכם" – עדות נגד רשעי אומות העולם ועדות בעד עם ישראל. כשמוסיפים את המיקום של הראשונים, עד – שהוא גם דע, כמו "דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה" – ל-367) יוצא אמת, 21 ברבוע (סוד "אהיה אשר אהיה"). עד אמת – עד משלים ל-אמת. את אותיות עד מכוונים בקריאת שמע, ע רבתי של שמע ו-ד רבתי של אחד. אם כן, אומר – עוד לפני שאר הגימטריאות – שסגולה נגד הנגיף היא לכוון בקריאת שמע, במיוחד לכוון את סוד אותיות עד ("עד הוי' בכם". פיתוח הביטוי בסוד אחוריים: עד עד הוי' עד הוי' בכם = פורים, ג פעמים יבק, הערך הממוצע של שלשת שלבי ההתפתחות!). כשמוציאים אותיות עד מ"שמע... אחד" נשארו אותיות אשמח. צריך להיות עד אמת, וכשאתה מעיד על אחדות הקב"ה אתה שמח. היום הכי שמח בשנה הוא פורים, עכשיו. עם עד-אשמח מבטלים את הרע או הופכים את הרע לטוב, "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם", את הנגיף הרע, שיהיה "נגוף למצרים ורפוא לישראל" מכח העד אמת בקריאת שמע. אפשר לכוון זאת בקריאת שמע, כשנתפלל ערבית עוד מעט. אמרנו, בסוד "שמן זית זך", שכאשר מוסיפים ל367 (קורונה) עוד מאה מקבלים 467 שהוא "זכר עמלק". 467 הוא גם מספר ראשוני, הראשוני ה-92 (פחד) שעולה ד"פ 23 (חיה). עד עולה ב"פ 37 (יחידה), זוג (סוד ה-לם של הצלם, המקיפים בנפש, הדור של מלכא משיחא כנ"ל). והנה 367-74 (441, אמת כנ"ל) ועוד 467-92 (559, חצי 1118, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד") = 1000, ה"אלף לך שלמה". 74 ועוד 92 = 166, מספר הפסוקים במגלת אסתר לדעת בעל הרוקח (כמנין "יעלזו חסידים בכבוד"). לפי המסורה שלנו מנין הפסוקים במגלה הוא 167, שוב מספר שנגמר 67 (עד 1000 יש 5 מספרים ראשוניים שנגמרים 67: 67 167 367 467 967 = 2035 = הכל פעמים הבל. והם הראשוניים ה: 20 40 74 92 164 = 390 = 5 פעמים 78, ג"פ הוי' ב"ה, "שמן משחת קדש". הכל מתחיל מ-67, בינה כו' – "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידם" = 1340 = 20 פעמים 67 – 67 הוא המספר הראשוני ה-20 כנ"ל! ה"פ 67 = 335, "פרה אדמה" = "הפֻרים" – "לקים את ימי הפֻרים האלה... קים את דברי הפֻרים האלה").

עוד השלמה: אחרי הסיפור בגמרא של "החרש היה לבם", של רבי אלעזר בן ערך שהלך למקום יין טוב ומי רחצה טובים, ושכח כל תלמודו וקרא "החרש היה לבם", 605 חילי קליפת ריב (האותיות בהן טעה) במקום "החדש הזה לכם", כדת, מביאה הגמרא את המשנה בפרקי אבות "רבי נהוראי אומר [רבי נהוראי = 484, 22 ברבוע, רבי נהוראי אומר = 731 = רוח שאינה מצויה] הוי גולה למקום תורה ואל תאמר שהיא תבוא אחריך שחבריך יקימוה בידך ואל בינתך אל תשען" (כל המשנה "רבי נהוראי... אל תשען" = 5382 = אור פעמים הוי'!), כי רבי אלעזר בן ערך לא קיים הוראה זו ותראו מה קרה לו. כך הגמרא מסיימת, שצריך לגלות למקום תורה. יותר טוב להיות בגולה, בגלות, במקום תורה – עם חברים שיושבים יחד ולומדים תורה – מאשר להיות במקום הכי טוב בארץ ישראל, עם כל התענוגים, שהרי אותו מקום קפח את עשרת השבטים בגלל הנאות העולם הזה. סיום הסוגיא בגמרא הוא "תנא לא רבי נהוראי שמו אלא רבי נחמיה שמו ואמרי לה רבי אלעזר בן ערך שמו ולמה נקרא שמו רבי נהוראי שמנהיר עיני חכמים בהלכה". רבי נהוראי הוא רבי נחמיה ויש אומרים שהוא רבי אלעזר בן ערך. בפנימיות, הכל אותו אחד – נהוראי, נחמיה ואלעזר בן ערך. פלא. ולמה קוראים לו נהוראי – לרבי נחמיה ולרבי אלעזר בן ערך – שהיה מאיר עיני חכמים בהלכה. זהו ווארט שנאמר על רבי מאיר – אז יש זיקה ביניהם. רבי מאיר היה באותו דור? הוא היה אחר כך. רבי אליעזר הגדול הוא חבר של רבי אלעזר בן ערך, והוא רבו של רבי עקיבא, שרבי מאיר הוא תלמידו – שני דורות אחרי. המכנה המשותף שלהם, הצד השוה, שיש פה שנים שמאירים עיניהם של חכמים בהלכה – רבי נהוראי ורבי מאיר. רבי מאיר הוא דמות משיחית, אז כנראה שגם רבי נהוראי, ויש לו פתאום עוד שני שמות – רבי נחמיה ורבי אלעזר בן ערך. מה הם שלשת השמות האלה? כנגד מה צריך להיות? אם נהוראי הוא "שמנהיר עיני חכמים בהלכה", ויש רבי נחמיה – על שניהם לא כתוב בן מי – ויש רבי אלעזר בן ערך. תיכף גם נעשה גימטריא, אבל מה המבנה כאן? חב"ד. דוגמה יפהפיה של חב"ד. זו נשמה שכוללת את כל החב"ד. נהוראי, שמאיר עיני חכמים בהלכה (כרבי מאיר), הוא חכמה – אור שמאיר (ונע במהירות האור כנ"ל). רבי נחמיה – "כאיש אשר אמו תנחמנו", נחמה היא מצד אמא. גם יצחק מתנחם אחרי אמו – האמא מנחמת וצריך להתנחם אחרי האמא. נחמה קשורה לאמא משני הכיוונים. לפי זה אלעזר בן ערך הוא דעת. למה? גם צריך לדעת שה' עוזר, אלעזר – אם אתה בסדר, אם אתה יודע מה זה ערך, לשון ערכין. כמו הסיפור של רבי הלל מפאריטש, שאברך שלומד ערכין קודם כל צריך לדעת איך להעריך את עצמו. הערכה עצמית היא דעת. אומרים שהיוונים אומרים 'דע את עצמך' ואנחנו אומרים "דע לפני מי אתה עומד", אך גם בתורה יש את העקרון של 'דע את עצמך' – אדם צריך לדעת מעלותיו וחסרונותיו, צריך לדעת להעריך את עצמו. על ידי זה יכול לדעת גם את ה' יתברך – "דע את אלהי אביך ועבדהו גו'". ערכין זו תכונה מובהקת של דעת, לכן כאן מדגישים את אביו. משהו יפה מאד. דווקא הוא הלך למקום ששכח את כל תלמודו כי ראשית השבירה – שהיא השכחה – היתה בספירת הדעת. הוא הכי גדול, שקול כנגד כל חכמי ישראל – כאילו הדעת של כולם – ומצד שני הוא מתקלקל, נופל, "החרש היה לבם", זהו קלקול בספירת הדעת. ממש קשור לעמלק, איזה מין עמלק שהשתלט עליו והשכיח ממנו את כל תלמודו. אחר כך רבנן בקשו עליו רחמים, התפללו עליו, וחזר תלמודו. איך שלא יהיה, התיקון שלו שיהיה יחד עם נהוראי ונחמיה, שיהיה ברור ששלשתם נשמה אחת.

כדי להדגיש זאת צריך לראות מה הגימטריא שלהם: נהוראי נחמיה אלעזר בן ערך = 1035 = ג"פ (ממוצע) משה. משה הוא חב"ד (סוד "משה זכה לבינה" – יש כאן משה, חכמה, "מן המים משיתהו", והוא זכה לבינה – "משה זכה לבינה" = דעת), החב"דניק שה' דבר עמו וידעו "פנים אל פנים" – שהלב שלו עולה למוחין. הוא לא צריך להמשיך את המח שלו דרך מיצר הגרון. הדוגמה לכך היא משה רבינו דווקא, שהלב עולה לפנים (והוא סוד רבי – לב-פנים). בחכמת המספר מה אומר 1035? המשולש של מה, "ונחנו מה" של משה רבינו. סכום כל המספרים מ-1 עד 45. אם נחלק בחמש (ממוצע כל מלה – נהוראי נחמיה אלעזר בן ערך) נקבל ה"פ אור, אין סוף. ב"יום אחד" של מעשה בראשית כתוב ה"פ "אור", חז"ל אומרים שהם כנגד חמשת חומשי תורת משה רבינו – הכל מקשה אחת. אמרנו שפורים-פורים היינו פורים דפרזות ושושן פורים, שיחד עולים מה ברבוע. אנחנו כעת בזמן הזה, במיוחד שיש לנו כאן ירושלמים שמקיימים כאן את הפסוק "פרזות תשב ירושלם", בחינה של משיח, שיתקיים לעתיד לבוא כאשר עתידה ירושלים להתפשט בכל ארץ ישראל וכו'. וכידוע, "פרזות תשב ירושלם" ר"ת פתי – כל אלה פתאים. "פתי יאמין לכל דבר" (לכל מה שאומרים לי, בפרט בפורים במצב של "עד דלא ידע").

נגנו "שושנת יעקב".

בפיוט זה מדגישים תשועה – "תשועתם היית לנצח". קשור למה שדברנו אתמול, שפורים הוא ישועה. אף על פי שחז"ל אומרים שמצוה "למסמך גאולה לגאולה", זו לא בדיוק גאולה כמו פסח – אלא ישועה. איך מסיימים את ברכת המגלה? "האל המושיע". כמו הפסוק "אני מדבר בצדקה רב להושיע". איפה עוד אומרים "רב להושיע"? בתחלת הברכה השניה של שמו"ע (שכנגד יצחק אבינו – בברכה הראשונה שכנגד אברהם אבינו, "מגן אברהם", אומרים "ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה", לשון גאולה) – "אתה גבור לעולם א-דני מחיה מתים אתה רב להושיע" – יש כאן "אתה" (השם הקדוש הרשום על מצח הצדיק כנ"ל) של "אכן אתה אל מסתתר אלהי ישראל מושיע" ו"רב להושיע" של "אני מדבר בצדקה רב להושיע" ("אתה" = 7 פעמים חן, "רב להושיע" = 7 פעמים 89, ביחד – 7 פעמים 147, 3 פעמים 49, 7 ברבוע. נמצא שהערך הממוצע של שלש תבות "אתה רב להושיע" = 343, 7 בחזקת 3, "גשם נדבות גו'" של תחית המתים – "מחיה מתים אתה רב להושיע". הר"ת "אתה רב להושיע" = 7 פעמים 33, הס"ת "אתה רב להושיע" = 7 פעמים 11, האמ"ת "אתה רב להושיע" = 7 פעמים 103 – "כל השביעין חביבין", ודוק). יש גם "האל המושיע", וגם בסליחות הזכרנו כמה לשונות ישועה, "מור והדס הושעת בניך", "יהודי והדסה הקמת מושיעים", וגם הפסוק שבו פתחנו את ההתועדות אמש, "אכן אתה אל מסתתר אלהי ישראל מושיע" – הכל ישועה, "ישועת הוי' כהרף עין". גם קשור ל"תוך כדי דבור" – בדבור, שיעור של זמן, הזמן שלוקח לומר בניחותא "שלום עליך רבי". כמה זמן לקח? לא הרף עין. הרף עין כשיעור רגע, ר"ת "ראשית גוים עמלק", "רגע באפו" שצריך להרגיע כנ"ל. מה הענין של פורים? רגעים, "ישועת ה' כהרף עין"? או בחינת "תוך כדי דבור"? כל האמירות שבמגלה – אפשר להתחרט? יש את הדין של "תוך כדי דבור". דברנו על מי שאומר 'ברוך המן' מתוך שכרות, מתבלבל, אם חוזר – האם תופס או לא. יש הרבה לומדות בענין, בגלל הדעת, בגלל השיטות השונות. אפשר לומר שהחקירה הזו כוללת את כל החקירות שיש ב"תוך כדי דבור". אבל שוב, מהו פורים? בחינה של "ישועת הוי' כהרף עין", שהרבה פחות מתוך כדי דבור. בפורים, על כל מה שאתה אומר יש לך זמן – זמן להתחרט, לחזור בך, כדת, "כרצון איש ואיש" (מרדכי והמן – קודם היית איש אחד ותוך כדי דבור אתה הופך להיות איש אחר). אבל "כדת משה וישראל", קידושין, אי אפשר לחזור – היסוד-הברית בארבעת הדברים שלא חוזרים. הכל חקירות של פורים.

מצח הוא אפילו למעלה מ"ישועת הוי' כהרף עין". "הרף עין" הוא זמן מאד קצר, בפה הזמן כבר מתארך, כל ה"תוך כדי דבור" נחשב יחידה אחת (לדעת השערי יושר כנ"ל). המצח הוא למעלה מהעינים, למעלה מהזמן לגמרי, פחות מ"רגע כמימרא". אז יש (בינתים) שלש בחינות – מצח, הרף עין (ישועה), תוך כדי דבור בפה. צריך להמשיך מאחד לשני. [יש גם בנשימה רגע.] נשימה היא "חלק", לא "רגע", מדובר על זה ב"סוד הנשימה". הרגע בעין. חלק על השעון הוא שלש שניות ושליש – יש חי חלקים בדקה. תוך כדי דבור יותר מחלק או פחות מחלק? "שלום עליך רבי", "זה השער להוי' צדיקים יבאו בו" – זה קצת יותר מחלק. לפי זה אפשר לומר שיש ארבע מדרגות (מעל לזמן-מיד, רגע, חלק, תוך כדי דבור). המצח הוא למעלה מהזמן, ואחר כך עינים-אף-פה. קודם למדנו על ראיה-שמיעה-ריח-דבור. גם חידוש – בדרך כלל ריח הוא כתר, למעלה מראיה ושמיעה, אבל בתקו"ז הסדר הזה הוא י-ה-ו-ה הריח למטה מראיה ושמיעה, כמו שבפנים האף למטה מהעינים והאזנים. הקו האמצעי, התפארת, הוא הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה – מהאף עולה לכתר, החוטמא, המלכות מ-ז תקוני גלגלתא, נעוצה בעצם הגלגלת (התיקון הראשון). הכל כאן מדובר באורך זמן, השתלשלות של אורך זמן, מהמצח – מי שהוא עז מצח שום דבר לא יזיז אותו, אין בו חרטה כלל וממילא הוא פועל את רצונו מיד ממש ללא כל שהות של זמןל. יש קשר בין עז מצח לבין קשה ערף. צריך עשרה עקשנים בשביל להביא את המשיח. עורף הוא אחורים, ויש עור אחד שמכסה את כולו – אין שם תכונות, אין אברים. גם במצח אין אברים, כמו העורף. נקרא מדבר. הישוב – "לא תהו בראה לשבת יצרה" – מתחיל מהעינים ולמטה, אבל המצח הוא תהו, למעלה מהישוב, וגם למעלה מהזמן. זהו דווקא המצח בצד הפנים, לא בעורף. זו בחינת עורף בפנים (עורף – עור פנים שמעל לאור פנים). מצח נחושה. שם "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" ו"לא קם ולא זע ממנו" – ארבעה לשונות, שתים-שתים – הכל מצד המצח-נחושה שלו. זה למעלה מהזמן, ואין שום אפשרות שיחזור בו – אפילו שהוא מסכן את כל עם ישראל, כמו שכתוב. איך האריז"ל מסביר זאת? מרדכי הוא גלגול יעקב והמן הוא גלגול עשו, ומפני שיעקב השתחוה שבע פעמים לעשו צריך לבוא מרדכי ולעשות תיקון, ולא להשתחוות ויהי מה – אפילו על חשבון כל עם ישראל, "לא יכרע ולא ישתחוה", "לא קם ולא זע ממנו", אין לו שום התפעלות ("מרדכי בדורו כמשה בדורו" אך יש מעלה במרדכי. קודם דברנו על "וימהר משה ויקד ארצה וישתחו", אך "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" להמן ויהי מה, והוא סוד "פנימיות אבא [משה] פנימיות עתיק [משיח, בחינת מרדכי]". "וימהר משה ויקד ארצה וישתחו" ועוד "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" = 3129 = 7 פעמים "ואמת" – "מה ראה? 'ואמת' ראה", דעת רבנן, היינו שמשה ראה את האמת-הנחישות של מרדכי, התיקון של "תתן אמת ליעקב", וד"ל). זו ההלכה הראשונה, "אל יבוש מפני המלעיגים", "הוי עז כנמר". כמה שוה נמר-עז? [קורונה.] לא אמרנו את זה אתמול כי קצת המצאה, כניב. איפה זה? במצח, בעזות מצח. אין לו שם הוה-אמינא שיחזור בו, למעלה מהזמן, ניט שייך בכלל – אפילו שיהרגו אותו אלף פעמים, אפילו כמו רבי שמשון מאוסטרופולי, הוא הגבור שלנו. ב"ואביטה" צריך לזכור אותו ב-ג' אב, יום ההילולא שלו, הי"ד.

הוא יחד עם 300 אנשים, תחתיו, מסרו עצמם ביודעים לגמרי על קידוש ה' – במיתות משונות. במיוחד לו עשו את המיתה הכי משונה, והוא "לא קם ולא זע" גם תוך כדי – היה בדבקות, "ובו תדבקון". הרגו אותו מהאחור, עם עץ חד מלמטה למעלה – הוא עמד זקוף עד שהגיעו למח, לא הרגיש כלום מתוך דבקות. ברגע שהגיעו למח הוא נפל. זה הסיפור שלו, הי"ד. הוא כתב פירוש על כל הזהר בשם "מחנה דן", אבל לא זכינו לפירוש הזה. אמרנו שבעל התולדות הוא נין ונכד שלו. אבל יש מסורת שהבעל שם טוב אמר למגיד שאם הספר היה מודפס – היה מזרז ומביא את המשיח. שייך לסיפור שהוא רצה ארבעה רבנים שימסרו את הנפש ברצון, ביודעין, כדי לבטל את גזרות ת"ח ות"ט. אחד מהם, לפחות, אמר שלא מוכן – כי צריך להדפיס את ספרו. רואים שהוא וותר על הדפסת ספרו.

בכל אופן, כמה שוה אוסטרופולי? 408, ת"ח, שנת הגזרה, שגם אמרו ששוה חבלי משיח. "בזאת יבא אהרן אל הקדש", קול-צום-ממון. כשיש מגפה צריך ללמוד תורה, לעשות תשובה ולתת הרבה צדקה. זו השנה המיוחדת של חבלי משיח. הצדיקים רצו להביא משיח. רבי שמשון מאוסטרופולי מאד הזדהה עם השם שלו, שמשון. הפירוש שלו על ספר קרנים הוא דן ידין – יש לנו. פירושו על הזהר, שאין לנו, נקרא מחנה דן. "דן ידין עמו" הוא שמשון, "לישועתך קויתי הוי'" – גם בחינת ישועה, קשר בין שמשון לפורים שהוא ישועה. אנחנו אוהבים לספר שבאחת מחקירות השב"כ – שלקחו אותי מקבר יוסף – החוקר שואל אותי איך קוראים לי, איך קוראים לאבא שלי, ואני אומר שמשון, אז החוקר אומר לי 'אתה חושב שאתה כמו שמשון?'. [מה הרב ענה?] התפלאתי כמה החוקר תלמיד חכם... יהודי טוב. מענין לענין, היה חוקר אחר, שבסוף החקירה נתן עשרים שקל תרומה לישיבה. גם החוקרים הם יהודים.

להשלים את הדרוש הזה: צריך לומר שיש עוד בחינת זמן, שקשורה לאזניים, ואז יהיה לנו פרצוף מושלם: המצח יהיה קוש"י, העינים י, האזנים ה, האף ו והפה ה – ישר י-ה-ו-ה עם קוש"י. אמרנו שהמצח הוא למעלה מהזמן; העינים הרף עין שזה רגע – בתוך חלק יש 76 רגעים, כפי שכותב הרמב"ם בהלכות קידוש החדש. בסרט, כדי שיראו רצף בלי קטעים חתוכים, צריך להיות בשניה אחת כ-23 תמונות. יש 76 הרף עין בתוך חלק, שהוא 3.3 שניות – בערך 23 רגעים בתוך כל שניה; באף חלק הוא כבר 3.3 שניות, הבדל גדול; צריך משהו באמצע באזנים – כמה נתפס אצלי בשמע אחד; "תוך כדי דבור", בפרט לפי השערי יושר, זו חוית אמירה אחת, אף שאני מפסיק זמן של אמירת "שלום עליך רבי". ככה בכולם. בין רגע בעינים לחלק באף זהו הבדל גדול, פי 76. מה יכולה להיות תפיסת האזן, שאני שומע דבר אחד? נוגע למוזיקה – שאני שומע כמה טונים כאילו כדבר אחד, יחידה אחת. יכול להיות שמיעת קול עם ההד שלו (מיד-רגע-הד, במצח-עינים-אזנים = פורים = ג"פ יבק ר"ת מהר! משא"כ חלק-נשימה באף ותוך כדי דבור בפה לא כל כך מהר). אפשר לומר שזה מה שאנחנו קוראים שניה, ממוצע טוב. מהירות הקול הרבה יותר איטית ממהירות האור. ברור שתפיסת וחוית האזן יותר ארוכה מתפיסת העין. תפיסת העין היא 23 רגעים בשניה, אז אפשר לומר שהאזן תופסת שניה – אחד חלקי ששים מדקה. אחר כך האף-הנשימה הוא חלק. לרגע מקור מפורש ברמב"ם וגם בגמרא. שיעור חלק גם מפורש, אבל זה שחלק שוה לנשימה הוא חידוש של רבי שלמה קלוגר בתחלת השו"ע. בממוצע נושמים חי נשימות בדקה כשנמצאים במנוחה. כשאתה רץ אתה נושם יותר מהר. שוב, המושג שניה אצלנו הוא ממוצע טוב בין ההרף עין לבין חלק, נשימה. לפי זה, כמה זמן לוקח לומר "שלום עליך רבי"? צריך להיות קצת יותר מחלק, שהוא 3 שניות ושליש. אם מוסיפים גם "ומורי" עוד קצת. נתן לו חמש שניות... בכל אופן, ברור שיש כאן י-ה-ו-ה עם קוש"י – מצח-עינים-אזנים-אף-פה. מחויב להיות כך. לחיים לחיים.

נמר עז הוא מפרקי אבות. אצל בעלי הקבלה הראשונה יש סימן – נשר עז. קבוצת אותיות עם תכונה משותפת, האותיות שמתגלגלות ב'אופן' שלהן לאות נון בסוף (ואז ממשיך נון לעולם ועד): נון, שין, ריש-שין, עין, זין. מחלקים את האותיות בקבוצות של אהוי לפי האופן הסופי. אות א שנגמרת ב-מ, ה אותיות ב-נ, ו אותיות ב-א, י אותיות ב-ו. כלומר, כל כב אותיות מתחלקות לפי אהוי כפי שמגיעות ב'אופן' האחרון – אהוי כנגד אותיות מנאו (בסוד "ושמה עטרה היא אם אונם"). שוב, חמש הנונין הן אותיות נשר-עז, סימן. נמר-עז (367) אותן אותיות חוץ מה-מ – יש ארבע נונין ומם אחת. ננננמ = עמלק. רמז שהסגולה כנגדו היא נמר-עז – קורונה זה עמלק (שמתפשט ב-127 מדינות אחשורוש כנ"ל), וצריך כנגדו מצח נחושה של מרדכי היהודי, "לא יכרע ולא ישתחוה", "לא קם ולא זע". זה בגנים של היהודים, כולנו "עם מרדכי" בזכותו. פורים עושה שהעם היהודי מחוסן לקורונה כי הוא נמר-עז ומנצח את קליפת עמלק, ננננמ.