מוצש"ק זכור, י"א אדר ס"ט – כפר חב"ד

בר מצוה גרשון-אבינעם שסל

א. "מה שהוא עושה אומר לישראל לעשות"

[לפני השיעור, הוספה בענין "איתא במדרש תילים"]:

עשית האדם לאחר עשית הבורא

המקור בתורה ל"מה שהוא עושה אומר לישראל לעשות" הוא הפסוק "אשר ברא אלהים לעשות"[1]. זה קשור עם מה שכותב בהמשך על "ברא שית". החסד הוא "יומא דאזיל עם כולהו יומין", ו"לעשות" זו המלכות – מה שאנו עושים זה להשלים את השביעי, את המלכות (יש מאמר בפלח הרמון על "ברא שית"). בהכאה פרטית ברא שית = 3000 = 6 פעמים 500 (ממוצע כל אות) = פרו ורבו, מצוה רבה, המצוה שנאמרה תיכף לבריאת האדם, גולת הכותרת של כל מעשה בראשית, סוף מעשה במחשבה תחילה של ברא שית (שית רומז לבריאה המיוחדת ליום הששי דוקא, בריאת האדם).

ובדיוק, יש לומר שיש בזה שלש בחינות כנגד בי"ע:

עשיה בבריאה: תקון הגוף במצות ברית מילה

"אשר ברא אלהים לעשות" היינו שה' ברא אדם עם ערלה, ועל האדם "לעשות", להשלים ולתקן את גופו להיות קדוש לה' על ידי קיום מצות ברית מילה (יש כאן הסרה, פיחות, ולא תוספת, כמו במדרגה הבאה, ודוק), זאת אומרת שה' עשה (ברא) באופן של "עד ולא עד בכלל" ועל האדם להגיע ל"עד בכלל".

עשיה ביצירה: החזרת היש לאין

דרגה שניה היא כפי שדרשו חז"ל[2] על הפסוק "מי הקדימני ואשלם תחת כל השמים לי הוא":

מי קלס לפני עד שלא נתתי לו נשמה;

מי מלל לשמי עד שלא נתתי לו בן זכר;

מי עשה לי מעקה עד שלא נתתי לו גג;

מי עשה לי מזוזה עד שלא נתתי לו בית;

מי עשה לי סוכה עד שלא נתתי לו מקום;

מי עשה לי לולב עד שלא נתתי לו דמים;

מי עשה לי ציצית עד שלא נתתי לו טלית;

מי הפריש לפני פאה עד שלא נתתי לו שדה;

מי הפריש לי תרומה עד שלא נתתי לו גורן;

מי הפריש לפני חלה עד שלא נתתי לו עיסה;

מי הפריש לפני קרבן עד שלא נתתי לו בהמה הה"ד "שור או כשב או עז".

על דרך זה כתוב בפרקי אבות "תן לו משלו שאתה ושלך שלו, וכן בדוד הוא אומר 'כי ממך הכל ומידך נתנו לך'". והיינו שה' נותן לאדם דבר שלם (שמצד עצם הגדרתו אינו חסר כלום, אין הבית חסר מזוזה מצד עצם הגדרת הבית, אלא שהמזוזה היא מצות ה' כו' ודוק).

העיקרון כאן הוא על דרך תורת המגיד שה' ברא את העולם יש מאין ואילו הצדיקים מחזירים את היש לאין. וביחס לדרגה הראשונה, מדרגה ועבודה זו היא ביצירה, ה' נותן לאדם יצירה מושלמת, אך מזכה את האדם במצוה לקיים בגופה כדי להחזיר את היצור מרשות הרבים לרשותו יתברך, רשות היחיד.

עשיה בעשיה: הקדמת עשית האדם לפני עשית הקב"ה

אך המדרגה השלישית, כנגד "אף עשיתיו", היינו המובא כאן שמה שהקדוש ברוך הוא עושה אומר לישראל לעשות, ועיקר החידוש הוא לא בקדימת ה' למעשה האדם אלא אדרבה בקדימת מעשה האדם למעשה ה', כמבואר אצלנו באריכות (משא"כ בשתי הבחינות הראשונות, ה' הוא הקודם והמקדים בהחלט), והיינו פשט נכון מאד ב"אף" שנאמר לפני דרגת העשיה דוקא, "אף עשיתיו", שמשמע שגם אני עושה בעצמי, אחרי מעשה בני אדם, "בני בכרי ישראל", היינו שהוא בכור לי, הוא עושה לפני, וד"ל.

ולסיכום:

בריאה	תקון והשלמת הבריאה
יצירה	הקב"ה מזכה את ישראל
עשיה	הקב"ה עושה בעקבות ישראל

ב. "תמחה" בשמחה – פעולה משיחית

י"א אדר ונצחון עמלק

הבר-מצוה נולד בשבת זכור לפני 13 שנה, וגם הבר מצוה חל בשבת זכור, סימן שיש לו קשר מיוחד לשבת זכור. י"א אדר הוא גם היום הראשון שאפשר לקרוא את המגלה, כמו שמפורש בתחילת מסכת מגילה, שקוראים את המגילה מי"א. הרמז הראשון של היום הזה, שאפשר להתחיל לקרוא בו מגילה, ויוצא השנה בפרשת זכור – "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח": יא אדר = גבורה (ריו, מספר חשוב בקבלה) = דידן נצח (בטוי של חז"ל, אבל נעשה בטוי חזק ושגור בפי כל בדור שלנו דוקא).

דידן נצח כמובן שייך באופן מיוחד ל"תמחה את זכר עמלק". כאשר שאול לא קיים את מצות ה' למחות את עמלק, שמואל אומר לו שה' התחרט על היותו למלך ומוסר את המלכות לאיש הטוב ממנו – "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם" כמו שקראנו היום בהפטרה. כלומר שמחית זכר עמלק קשורה עם ספירת המלכות. זה קשור גם למאמר האחרון של הרבי הקודם, המתחיל מי' שבט ונגמר בב' ניסן ועוסק בענין של נצחון. היות וגרשון אבינעם נולד בשבת זכור וגם הבר מצוה בשבת זכור, כדאי להתחיל בניגון "דידן נצח".

לזהות את ה"תמחה"

ענין מחית עמלק כתוב פעמיים בתורה. בשבת קראנו בסוף התורה, פרשת כי תצא, שמתחילה "כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו הוי' אלהיך בידך ושבית שביו" ומסיים "זכור את אשר עשה לך עמלק... תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח". הפעם השניה היא הקריאה של פורים, בסוף פרשת בשלח, ששם הלשון שונה – "מחה אמחה את זכר עמלק".

נתחיל בקצת מילתא דבדיחותא: אצל חסידים היו מכנים גוי רשע "תמחה", זו המלה לכל גוי רשע שצריך לקיים בו את המצוה "תמחה את זכר עמלק". כנראה שיש עדיין הרבה 'תמח'יים' בעולם, שצריך לטפל בהם, אז גם הכח של הבר מצוה, שהופך כעת מילד לאיש, היות שכל כך קשור לפרשת זכור, "תמחה את זכר עמלק", ודאי יזכה לקיים את זה, מצוה משיחית.

כידוע, "את זה לעֻמת זה עשה האלהים", וזה בא לידי בטוי גם במספרים – קראנו היום על ה-חשן, אותיות נחש, העולה בגימטריא משיח. כתוב בזהר ש"מאן דקטיל לחויא בישא יהבין ליה ברתא דמלכא, דא צלותא" – יש לו את כח התפלה. על דרך זה ש-משיח עולה נחש, כך תמחה עולה מלך המשיח. סימן שרק מי שהוא מלך המשיח גם יכול למחות וגם יודע לזהות את ה"תמחה". מי שיכול למחות את ה"תמחה" כנראה שמאיר אצלו הניצוץ של מלך המשיח שבו. זה עולה גם צדיק גמור – מלך המשיח צריך להיות צדיק גמור (הוא כבר גמר להיות צדיק, וכעת כל עיסוקו הוא בעבודת התשובה מאהבה, גם ביחס לעצמו וגם ביחס לזולתו, שהרי "משיח אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא").

תמחֶה ב'שמחֶה'

הרבה פעמים, כאשר מתרגמים מלה בלשון הקדש לארמית או מארמית ללשון הקדש אותיות ת ו-שׁ או שׂ מתחלפות (שתי האותיות האחרונות בלשה"ק). במיוחד כאשר לפי הדקדוק במקום לומר תּ אומרים ת, לאחר אותיות אהוי וכו', כפי הנשמע לאזן בהגיה אשכנזית. לפי זה "תמחה" מאד קשור ל"שמחה" – "עבדו את הוי' בשמחה" – כי ת ו-ש מתחלפות.

האבא של הבר מצוה אמר ש-השמחה עולה משיח, משיח אותיות יִשמח ויְשמח, הוא הכי מסוגל לשמח את כולנו. לכן בשמחה (ורק בשמחה) אפשר לקיים את המצוה הזאת של "תמחה". לכן זה קשור לחדש אדר, שבו מרבין בשמחה, ובמיוחד בפורים שבו השמחה הכי גדולה ונפלאה בכל השנה (יש חמש מדרגות שמחה, כנגד נרנח"י כידוע, והשמחה הכי גדולה היא שמחת פורים – כנגד היחידה שבנפש). כך פותחים, בעניני דיומא, שבת זכור שהוא יום ההולדת של הבר מצוה. ושוב, בשביל לגלות את המצוה הזאת – ענין מיוחד של מלך המשיח – צריך לגלות ניצוץ משיח.

נסיונות מחית המלך במהלך הדורות

רואים שבעבר אף אחד לא קיים את המצוה בשלמות – משה צוה את יהושע "בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק" אבל יהושע לא גמר את המלאכה, רק "ויחלֹש את עמלק" (על פי הדבור, לא היה הזמן וגם לא הכח הנפשי לקיים מצוה זו עד גמירא). אחר כך שאול המלך לא קיים את המצוה כדבעי אלא חמל על אגג מלך עמלק ועל הצאן. אנחנו רחמנים, אבל מי שחומל שלא במקום זה חטא איום ונורא, שבזכות החמלה הזאת שלא במקום נולד המן הרשע, כי הוא חמל על אגג ואז באותו לילה יצא השרש של המן האגגי-העמלקי, לפני שלמחרת היום שמואל עצמו היה צריך לקיים את המצוה של "וישסף את אגג" (הריגה מיוחדת, אומנות מיוחדת מאד, של לשסף, לחתוך אותו שתי וערב, כפי שמסבירים חז"ל – שמואל היה אמן מאד גדול במלאכת ה"תמחה", שידע לשסף אותו, לחתוך אותו לארבע רבעים במדויק, כמו שמוכרים 'רבע עוף', כך זה המצוה לגבי "תמחה", כמו ששמואל קיים את זה, אבל בכל אופן המצוה לא התקיימה כדבעי – היתה מוטלת על שאול ולא עשה זאת). אחר כך בא הדור של מרדכי ואסתר, היה נצחון גדול, "דידן נצח", ו"זכרם לא יסוף" ו"הימים האלה נזכרים ונעשים", אבל עמלק לא חוסל. יותר מזה, כמו שנסביר, לא עשו את זה בדיוק בידים אלא ברשות אחשורוש.

יש בגמרא כמה טעמים לכך שלא אומרים הלל בפורים, אבל הרבי אומר שהטעם העיקרי מביניהם הוא "אכתי עבדי דאחשורוש אנן" – יש שמחה נפלאה, עד דלא ידע, גילוי היחידה, אבל "אכתי עבדי אחשורוש אנן". לכן קיום ה"תמחה" בשלמות הוא על ידי מלך המשיח, והוא גם ידע איך לעשות זאת בשלמות – זה לא פשוט. בדורו של שמואל היתה לו האמנות איך עושים את זה, לארבע חתיכות, אבל כנראה שבכל דור ודור זה משתנה, כמו שכל הטכנולוגיה משתנה – אז גם הטכנולוגיה של מחית עמלק כנראה משתנה מדור לדור. במיוחד דור כל כך מתקדם בטכנולוגיה, כמו הדור שלנו, אז ודאי יש דרכים מאד מיוחדות איך לקיים את זה היום.

ג. מחה-אמחה-תמחה – "מאת בני ישראל"

"מחה אמחה" ו"מחה תמחה"

נחזור ונשים לב למה שנאמר בסוף פרשת "בשלח". ראוי לציין ששתי הפעמים שכתוב עמלק בתורה זה בסוף פרשה – זה ענין של סוף, משהו סופי – סוף פרשת בשלח וסוף פרשת תצא. בשתי הפרשיות חותמים עם עמלק – "הכל הולך אחר החיתום". בסוף בשלח הלשון היא "מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים" ואילו בסוף פרשת תצא (שזה מה שקראנו היום, פרשת זכור, שדוקא זה מדאורייתא) כתוב "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים".

גילוי האמת – "תמחה" מלמטה ו"מחה אמחה" מלמעלה

יש רמז שכתוב בספרים שראשי התבות מחה-אמחה-תמחה הם אמת. יש מלחמה כאן על נקודת האמת. ידוע שהבעל שם טוב אומר ש-עמלק בגימטריא ספק, הוא מטיל ספק באמיתות התורה, באמיתות הקב"ה, באמיתות תורה מסיני, באמיתות התורה שבעל פה. לכן, כשמקיימים את המצוה הזאת של "תמחה את זכר עמלק" – סוף הרמב"ם – אנחנו מחזקים את אמיתת כל התורה, "אין אמת אלא תורה", "משה אמת ותורתו אמת". זה רמז ידוע.

ידוע גם הרמז שמובא בחסידות, ש"תמחה" היינו פעולה מלמטה למעלה, מעשינו, ואילו "מחה אמחה" היינו פעולה מלמעלה למטה, מה שה' עושה. זה על דרך המבואר בברית מילה – ידוע שעמלק היה חותך מילות וזורקן כלפי מעלה, הוא היה מטמא את הברית, ומי שהברית טמא אצלו הדעת מתבלבלת אצלו (ידוע שהברית והדעת קשורים), אז אם רוצים להטיל ספקות בדעת של היהודי מטמאים את הברית. אין שמחה כהתרת הספקות, זה השמחה של מחית עמלק. לפי הפשט צריך קודם להתיר את הספקות, לקיים את מצות מחית עמלק, ואז יש שמחה רבה ומופלאה – שמחת פורים.

אבל, כמו כל דבר בחסידות, אפשר לפרש בשני הכיוונים – אפשר לומר שמי שרוצה למחות ולנצח את עמלק, גם לנצח בויכוח השכלי, להתיר את הספקות, יכול לעשות זאת על ידי השמחה. מי שמתעצם "ברוב שירה וזמרה" זו הסגולה לנצח את עמלק. אז כמו בברית מילה, חיתוך העור הגס הוא "תמחה" וקריעת הקרום הדק (הפריעה) – שבו מגלים את העטרה, את מלכות ישראל של כל יהודי, מלך המשיח שבכל יהודי – זה "מחה אמחה".

אמת בסדר אותיות "מאת"

אבל כעת נתבונן יותר במלים האלה שכתובות בפרשת בשלח ובפרשת תצא. לפי הסדר זה לא צירוף אמת – אותיות אמת, אבל לא סדר הצירוף, אלא מאת (מחה-אמחה-תמחה). בתחלת פרשתנו, שברוב השנים קוראים אותה בשבת זכור, מופיע בטוי בפעם הראשונה בתורה ואחר כך חוזר הרבה פעמים – "מאת בני ישראל". יש שני פסוקים בענין שמן זית זך של המנורה החותמים "חקת עולם לדרתם מאת בני ישראל", וזו הפעם הראשונה שהבטוי הזה מופיע בתורה. אחר כך, בהמשך הפרשה, יש עוד פעמיים "מאת בני ישראל", ובתחלת פרשת תשא יש עוד הפעם – סה"כ יש 15 פעמים בתנ"ך, יה פעמים.

היות ש"הכל הולך אחר הפתיחה" חשוב מה הפעם הראשונה, והפעם הראשונה היא תחלת פרשת שבוע, פרשת "זכור" בדרך כלל, "חקת עולם לדרתם מאת בני ישראל". כל הפרשה הזאת קשורה עם עמלק – יש אחד שקוראים לו "תמחה". [אלי טישלר, שהגיע משויץ, נכנס.] בחו"ל רואים הרבה "תמחה", גם בשויץ רואים הרבה "תמחה", וצריך לדעת מה עושים איתם – בכל דור יש טיפול מיוחד.

שוב, יש 15 פעם "מאת בני ישראל" – ר"ת מחה-אמחה-תמחה. הפעם הראשונה היא המלה ה-35 בפרשה, יהודי – כל המגלה היא "איש יהודי". חז"ל אומרים לגבי פורים "מי זה יהודי? זה הכופר בעבודה זרה" קודם כל הוא מוחה בדעת, בראש, כל זיקה וכל ספק של עבודה זרה. זה יהודי.

ה"מאת" הראשון בתורה כנגד הפגם של עמלק

שוב, המלה ה-יהודי מתחלת הפרשה היא "מאת". רק "מאת" מופיע עוד הרבה פעמים, והפעם הראשונה בכל התורה היא בסוף פרשת ברית מילה (קשור למה שדברנו קודם), שה' מצוה לאברהם אבינו למול את עצמו, כתוב בסוף "מאת בן נכר נמֹלו אתו". זה איזה תקון מיוחד של עמלק. יש מחלוקת אם אפשר לגייר עמלק, הרמב"ם פוסק שכן, ויש כאן רמז יפה שה"מאת" הראשון בתורה זה "מאת בן נכר נמלו אתו". הם חתכו את הבריתות שלנו, ר"ל, וזרקו אותם כלפי מעלה, אבל מי שמתגייר – כאן זה תינוק שמלים אותו – כך מקיימים את המצוה של מחה-אמחה-תמחה.

בין אמת ל-מאת בסוד הצירוף

קודם כל צריך להבין מה ההבדל בין הצירוף מאת לצירוף אמת. הרי לכל שלש אותיות יש ששה צירופים, וכאן דוגמה מאד יפה. התחלנו לדבר על "דידן נצח". אם אני יודע לסדר את שלש האותיות כנגד ה-ג ראשונות, אני גם יודע לפי הצירופים לאיזו מדה בלב שייך הצירוף – זו חכמת הצירוף בספר יצירה. לעניננו זה מאד פשוט – א היא כתר, מ חכמה ו-ת בינה. הדוגמה הקלאסית של ג אמות בספר יצירה היא אמש – כתר-חכמה-בינה – והרי אמרנו ש-ת מחליפה את ה-ש. ש היא אש, וגם ת היא סוף האותיות – "עמק אחרית", שזה בינה. לפי זה, אמת הוא צירוף ויה, התפארת, מתאים ל"תתן אמת ליעקב". אבל מאת הוא יוה, בספירת הנצח. מאד מתאים, יפהפה, שהנצח הוא "מאת [בני ישראל]".

נמשיך קצת: תמא, לשון תמימות, הוא בהוד – בדיוק מה שאנו מסבירים שפנימיות ספירת ההוד היא תמימות. אתם – "'גם אתם' לרבות שלוחכם" – הוא ביסוד, שבזהר כתוב שהוא השליח. וכך הלאה, זה צירוף שמאד יפה אפשר לכוון את כל צירופיו איך שנופלים. מה שכעת מעניין אותנו הוא הצירוף "מאת" – מחה-אמחה-תמחה.

חכמה מ		בינה ת
	דעת א
חסד מתא		גבורה תאם
	תפארת אמת
נצח מאת		הוד תמא
	יסוד אתם

ד. מלחמת עמלק בסדר הדורות[3]

שלש דעות בדילוגי הדורות – "שלשה דילוגים" בהתהוות העולמות

על סיום פרשת "בשלח" "מלחמה להוי' בעמלק מדר דר" יש שלש דעות בחז"ל: רבי אליעזר אומר "מדורו של משה עד דורו של שמואל", רבי יהושע אומר "מדורו של שמואל עד דורו של מרדכי ואסתר", ורבי יוסי אומר "מדורו של מרדכי ואסתר עד דורו של מלך המשיח".

יש הרבה דרושי חסידות, הרבה פירושים בכלל, מה הן שלש הדעות האלה. מה זה "מדר דר"? בפשטות משמע שזו מצוה שנוהגת בכל הדורות, אבל יש משהו מיוחד במצוה זאת שיש דורות מיוחדים שזכו לכך במיוחד, שקשורים בעצם לענין של מלחמת עמלק בפועל, והמצוה הזאת מדלגת על הרבה דורות עד שנופל פתאום על דור המסוגל לקיים את מחית עמלק. או שמדלג מדורו של משה לדורו של שמואל, או שמדלג מדורו של שמואל לדור של מרדכי ואסתר, או מהדור של מרדכי ואסתר עד דורו של מלך המשיח.

יש כאן שלשה דילוגים. יש בכלל מושג בקבלה וחסידות של "שלשה דילוגים" – של רבי הלל מפאריטש, של אדמו"ר האמצעי – ויש על זה שער בספר סוד ה' ליראיו, דילוג מעצמות לאוא"ס, מאוא"ס לקו וחוט, ומקו וחוט לעולמות. אז גם כאן יש שלשה דילוגים, ועל כל דילוג מדבר רבי אחר – רבי אליעזר, רבי יהושע ורבי יוסי. רבי יוסי הוא המלכות בכל מקום, והוא מדבר על הדילוג האחרון ממרדכי ואסתר עד מלך המשיח.

"דר ודור" – המשכיות ודילוג

בכל אופן, הענין הזה של דורות וגם דילוגים של דורות שייך לפורים באופן מיוחד. גם על פורים כתוב "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור משפחה ומשפחה מדינה ומדינה ועיר ועיר" – יש ארבע מדרגות, דור ודור, משפחה ומשפחה, מדינה ומדינה, ועיר ועיר, אבל הראשון והעיקרי הוא דור ודור. "הימים האלה נזכרים ונעשים" – כשנזכרים נעשים מחדש, כפי שאומר הבעל שם טוב. זה כתוב גם באר"י, אבל הבעל שם טוב מדגיש שזה נעשה עוד יותר מהפעם הראשונה, ו"הקורא את המגלה למפרע" – כאילו זה היה פעם – "לא יצא".

לכן אחד הפירושים של אדר הוא לשון דור, אלף-דור ("דבר צוה לאלף דור") – או שזה המשכיות הדורות, או שזה הולך בדילוגים, כמו דילוגי קוואנטום, מדלג כך וכך ופתאום זה נופל. כנראה שבתור מדען, עמלק מתמחה (לשון "תמחה"[4]) במכניקה קאוונטית, ובשביל להתגבר עליו צריך להיות עוד יותר בקי בזה – שם כנראה העימות בין הקדושה לקליפה[5].

המושג 'דורות' בפרשת תצוה – בתחלתה ובסופה – בקשר לפורים

גם בפסוק הראשון של "מאת בני ישראל" זה "לדֹרֹתם" (מלה סמוכה לפני), "לדרתם מאת בני ישראל" – זה עוד רמז שקשור לפורים. גם בפסוק האחרון בפרשה כתוב "אחת בשנה", שהולך על יום כיפור, וכתוב עוד הפעם שם "אחת בשנה... לדֹרֹתיכם". על פי פשט הפסוק הזה על יום כיפור ועל מזבח הקטרת, שהכה"ג מכפר על קרנותיו "אחת בשנה", אבל הבטוי הזה חוזר פעמיים ובפעם השניה כתוב "לדרתיכם", על זה כותב ר' צדוק הכהן מלובלין שהפעם הראשונה מתפרשת על יום כפורים כפשוטו, אבל הוא רק כ-פורים, וה"אחת בשנה" האחרון, החותם, הוא כבר פורים – זה ה"אחת בשנה... לדרתיכם". זה עוד יותר "אחת בשנה" – ה"אחת בשנה" הראשון הוא יום כפורים ו"אחת בשנה יכפר עליו לדרתיכם" הוא פורים. כל פעם שיש מושג של "דרתיכם", "הימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור", זה שייך לפורים. זה גם ה"לדרתם" בתחלת הפרשה וה"לדרתיכם" בסוף הפרשה – מחית עמלק בכל הדורות, עד מלך המשיח.

השינויים הדקדוקיים בלשונות מחית עמלק

אחרי כל ההקדמה הזאת, נסביר את הדעות בחז"ל ענינית, יותר לעומק: אמרנו שככלל "תמחה" הוא ממטה למעלה ו"מחה אמחה" ממעלה למטה. אבל ב"מחה אמחה" יש שתי מלים, ומה ההבדל? "אמחה" הוא פועל יוצא, בלשון מדבר בעדו, שה' אומר שאני "אמחה", אבל לפני כן יש "מחֹה" ובדקדוק הפועל הזה נקרא "מקור". "מחה" הוא מקור ואחר כך "אמחה" הוא פועל יוצא בגוף ראשון יחיד, ואחר כך "תמחה" בגוף שני – פועל יוצא.

"מחה" – המקור הנעלם של ה"אמחה"

מה יותר גבוה אצל הקב"ה, "מחה" או "אמחה"? כשה' אומר "אמחה" זה אני אמחה, אבל ב"מחה" עדיין איני יודע מי ימחה – זה מקור, עדיין היולי, עצם המושג למחות, אבל זה בצורת פועל. זה לא מושג-שם, אלא מושג-פעלי, המקור של הפועל. אני לא יודע על מי הוא הולך, ברגע שאני מחבר את זה – "מחה אמחה" – אני מבין שהמקור הזה משתייך כאן, בהקשר הזה, בפסוק הזה, על ה', שהוא ימחה. כשכתוב "תמחה" אין מקור, אלא רק מלה אחת.

כתוב בחסידות שה"מחה", שעוד לא מזוהה אפילו כה', הוא אין סוף יותר גבוה מה"אמחה". בכל אופן זה הולך ביחד, כי בסוף מתברר שה"מחה" הזה, המקור, כן הולך על ה', אבל ה"מחה" בפני עצמו הוא משהו נעלם, "סתימו דכל סתימין" כלפי קוב"ה.

מחית עמלק בדורו של שמואל – "תמחה"

אמרנו שבמלחמת עמלק, כל הסוד של מלחמת עמלק הוא שלשה דילוגים – לא מלמעלה למטה, אלא בעצם, בעבודת האדם, מלמטה למעלה. רבי אליעזר אומר "מלחמה להוי' בעמלק מדר דר" – מדורו של משה עד דורו של שמואל. הדילוג הראשון הוא לדלג מהפעם הראשונה שבא עמלק בדרך, ברפידים, מקום שרפו ידיהם מדברי תורה. אז משה רבינו עשה עמו מלחמה, וה' אמר לו רק לחלוש את עמלק – לא גומרים את הענין, לא הגיע הזמן עדיין, רק "ויחלֹש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב". אח"כ ה' אומר שזה רשום אצלי בחשבון הענין של עמלק. בפורים בע"ה נסביר יותר מה היחס בין עמלק לשאר הקליפות, "ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אֹבד".

בכל אופן, עמלק לא נמצא בכל רגע אלא מופיע בדילוגים קוואנטיים. ה' אומר שהפעם הבאה שהוא עתיד להופיע ועתיד להיות עימות ומלחמה מעשית עם עמלק זה בדורו של שמואל, ושמואל שקול כנגד משה ואהרן – אתה עצמך, משה, תחזור כשמואל ותתן לשאול את הפקודה למחות והוא לא יקיים. אני כבר מנבא לך את הסיבוב הבא.

באותה פעם מה היה האופי, "מחה" או "אמחה" או "תמחה"? ברור שבפעם הראשונה ה' רצה לזכות את שאול במצוה פשוטו כמשמעו – תלחם בעמלק, תחרים אותם, תהרוג את כולם ואת הבהמות. קראנו היום בתורה דוקא את פרשת זכור ובהפטרה את דורו של שמואל – לא הזכרנו את פורים, דורו של מרדכי ואסתר, ולא את מלך המשיח. כנראה שזה הולך ביחד – ב"זכור" כתוב "תמחה", והיתה כאן הזדמנות לקיים "תמחה" כפשוטו, מיד אחרי מינוי מלך ישראל, שאול המלך.

שאול לא מקיים את זה, לא מוחה את עמלק כמו שצריך, ומשאיר את אגג – חומל על אגג ועל הצאן. אז מה שמואל צריך לעשות? גם צריך לעשות איזה "תמחה" בידים. לכן שמואל בסוף – בסיפור של "תמחה" פשוטו כמשמעו – צריך לקחת את אגג ולשסף אותו שתי וערב, ארבע חתיכות. כי זה דור שההזדמנות היתה לקיים "תמחה" פשוטו כמשמעו.

שינוי המהדורות והדורות

מה היה בדילוג הבא, בדורו של מרדכי ואסתר ("מרדכי בדורו כמשה בדורו", שוב משה חוזר בגלגול כדי להלחם בעמלק)? הדילוג הבא הוא המהדורה הבאה – מהדורה לשון דור, כל דור הוא מהדורה חדשה. צריך להוציא מהדורה חדשה של ספר כשהמהדורה הקודמת אזלה, כנראה כך גם אצל עמלק – מדפיסים הרבה, לוקח כמה דורות, אבל כשהמהדורה הקודמת נגמרת צריך חדשה, ואז צריך כל פעם שינוי.

המהדורה הכי מענינת היא מה שהמפרשים שואלים איך נקיים מחית עמלק אחרי שזה יקוים על ידי משיח – הרי "ושם נעשה לפניך כמצות רצונך", כל המצוות קיימות בפועל עד תחית המתים, אז איך יקיימו בפועל אחרי שמשיח יקיים זאת. עצם השאלה הזאת כבר אומרת שהמצוה הזאת עוברת מהדורות שונות לגמרי, משהו שקשה אפילו לצייר. איך יהיה אחרי משיח זה עוד שאלה, אבל חז"ל מציינים עד דורו של משיח ועד בכלל – כדעת רבי יוסי.

מחית עמלק בדורו של מרדכי – "אמחה"

אמרנו שבפעם הראשונה היתה הזדמנות לקיים את ה"תמחה" כפשוטו, ושאול לא עשה זאת. בפעם הבאה זה מדלג למרדכי ואסתר, ושם היה "תמחה" או "אמחה"? בסוף באמת נתנו רשות ליהודים להנקם מאויביהם, היה קצת "תמחה", אבל עיקר הנס (המלובש בדרך הטבע, שגבוה מנס שמעל הטבע) היה "אמחה" – אחשורוש תלה את המן. בכך שהמן הרכיב את מרדכי על הסוס היה למרדכי קצת יד במחית עמלק, אבל במחיה בפועל, בתלית המן על העץ לא היה למרדכי יד (כמו "יד העדים תהיה בו בראשונה") אלא הכל מצוה של אחשורוש.

כתוב במדרש שכל "המלך" במגילה הוא מלכו של עולם, אבל האריז"ל מחדש (בשם מדרש שאין לנו) שגם כשכתוב "אחשורוש" הוא "מלך שאחרית וראשית שלו". אז מי קיים את מחית המן? "ויאמר המלך תלֻהו עליו". את אגג היה צריך להרוג שאול, ולא עשה זאת, אז שמואל עשה זאת – גם בשר ודם, יהודי (ששקול כנגד משה ואהרן), אבל בהמן כתוב "ויאמר המלך" – זה יותר "אמחה". אחר כך אותו מלך גם נתן רשות ליהודים להנקם, אבל עיקר קיום המצוה – להרוג את המן – המלך עושה. אם כן, זה כבר לא "תמחה" אלא "אמחה". יש רמז ש"אמחה" הוא ר"ת אסתר-מרדכי-חרבונה-המן (ה-א גם כוללת את אחשורוש) – רואים שדוקא "אמחה" שייך לפורים.

דורו של שמואל – מילה, דורו של מרדכי – פריעה

אם כן, פורים הוא יותר פריעה ("אמחה") מאשר מילה ("תמחה"). כנראה שבכל אופן מה ששמואל עשה, שתקן מה ששאול פספס, כן עזר בתור מילה, שאחר כך יכול לבוא ה"אמחה" של פורים. אבל עדיין, כמה שהנס-המלובש-בטבע הזה גדול, יש עדיין בפשט ידי בשר ודם. על פי פשט גמור מלך פרס עושה את זה, בגלל כל הסיפור שם של הקנאה. אפילו שנאמר שמלך פרס הוא בעצם ה', "לב מלכים ושרים ביד ה'", בכל אופן זה מלובש בבשר ודם, בדיוק כמו שכתוב שנס פורים מלובש בטבע. ה' עושה את זה, מלובש בטבע.

מחית עמלק בדורו של משיח – "מחה"

הכל היה כדי להגיע ל-מ של "מאת", לדורו של משיח, שהוא גם סוד ה-מ של מאד, שלמות התקון של אדם (ר"ת אדם דוד משיח, כנודע מהאר"י) – "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד" (ה-ת של מאת מתחלפת ב-ד של מאד באי"ק בכ"ר, ודוק). המדרגה הכי גבוהה היא ה-מ של "מחה", שהוא צורת מקור. כמו שאמרנו, שבמקור בכלל לא ברור מי עושה את המחיה.

המשותף למחית עמלק בדור המשיח ובנית ביהמ"ק השלישי – מקור לא ידוע

זה דומה למה שכתוב על בית המקדש השלישי, שגם קשור לפורים, שלא ידוע מי בונה אותו. לכן יש מחלוקת, שהרמב"ם כותב ש"משיח בונה מקדש", היינו שאנחנו בונים, ורש"י ותוספות כותבים שזה יורד מהשמים באש. בנית בית המקדש זו המצוה השלישית המוטלת על הצבור לאחר הכניסה לארץ ישראל – מינוי מלך, מחית עמלק, בנין בית המקדש. כמו שלא ברור מי בדיוק בונה את בית המקדש העתיד, ולכן צריך לומר שיש פה כח כל כך עליון יותר גבוה ממה שנקרא בדרך כלל השגחה פרטית או נס מלובש בטבע (שאפשר להבין שה' מלובש בטבע) – זה כמו שכתוב במגלת אסתר, "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר", כל כך ממקום אחר שזה כמו שכתוב על משיח "פתאם יבוא האדון" ואיני יכול להבין מאיפה זה מגיע. כך גם לגבי מחית עמלק.

מחית עמלק בדרך ממילא

יש ווארט מאדמו"ר הזקן שיום אחד קמים בבקר, לוקחים את העיתון מסף הדלת, ורואים שהכותרת הראשית היא "הגיע מלך המשיח" – הפתעה גמורה, פתאום. פותחים את הרדיו – הגיע משיח, וזהו. יכול להיות שבמלחמת עמלק, היות שעמלק הוא ספק, וספק צריך להתיר, להרוג אותו בשמחה, אז מה זה מחית עמלק? אם רק נצייר לעצמנו שיום אחד אנחנו קמים בבקר ואין יותר ספקות. כל אחד, גם יהודי חרדי, יש לו ספקות. יש לו ספקות מה לעשות בחיים, ואיפה לחיות, כל מיני 'תמחה' יש לו בראש. כמו שיש הרבה דגים בים, כך יש הרבה 'תמחה' שוחים בתוך הראש. לו יצויר שבקר אחד קמים ואין יותר "תמחה", אין יותר ספקות, הכל ברור ושפיר, זה איזה מן ציור של מה זה "מחה". שדבר נמחה בדרך ממילא. כמו שאנחנו מסבירים את המושג מודעות טבעית של ימות המשיח – הכל בדרך ממילא.

הפצת המעינות ומחית "מחה"

מה צריך לעשות בשביל זה? במסירות נפש, כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה, להפיץ את החסידות. אם נצליח לקיים מה שמשיח אמר, "יפוצו מעינותיך חוצה", אז יום אחד פתאום לא יהיו יותר ספקות. "מעט אור דוחה הרבה מן החשך", וכ"ש הרבה אור שדוחה את החשך לגמרי ואף הופך את החשך לאור, אז פתאום יש יום אחד שאין יותר ספק, הכל ברור, הכל שמח. "ליהודים היתה אורה ושמחה".

עבודה בממד חדש

זה ציור של "מחה". אין פה שום פועל יוצא. גם ב"אמחה" וגם ב"תמחה" יש איזו פעולה, אבל ב"מחה" הפועל מופשט, בלי שום פעולה מורגשת – אף אחד לא עשה שום דבר, רק שזה נמחה, זה נגמר. אז השאלה איך ממשיכים לקיים את זה? כנראה שגם יש דרגות שונות בדרך ממילא. מאיזה כיוון נותנים את הבוקס לעמלק? לא בכיוון גשמי. יש כיוונים וממדים נעלמים, שלא מודעים להם – לא מכאן ולא מכאן ולא מכאן ולא מכאן (ימין, שמאל, מעלה, מטה). בעולם הזה נותנים בוקס מאיזה כיוון, אבל כשמשיח בא זה נגמר – צריך לתת מאיזה ממד אחר.

במוצאי שבת צריך לדבר על סיפורי הבעל שם טוב, ושם יש קפיצת הדרך – שפתאום נכנסים לממד אחר, ואז נמצאים באמריקה איפה שאתה רוצה בן רגע. זה תעלות של 'תולעים' (כפי שזה נקרא במדע) – מי שמקיים בעצמו "ואנכי תולעת ולא איש" יכול כמו תֹלעה-תולעת לעשות תְעלה (אותן אותיות), להכנס לממד אחר לגמרי ולהגיע פתאום למקום אחר משום כיוון מוכר. זה נקרא "מחה", זה הדור של מלך המשיח, ה-מ של "מאת". אחרי שניסו את ה"תמחה" ולא הצליח עד הסוף עשו (ה' עשה) בדרך של "אמחה", היה יותר מוצלח אבל גם לא גמר את הסיפור, זה עדיין איזו פעולה, אז עכשיו צריך להגיע ל"מחה" שכולל ממילא את הכל. "ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור... חקת עולם לדרתם מאת בני ישראל".

ולסיכום:

מדורו של משה לדורו של שמואל	"תמחה"	מילה
מדורו של שמואל לדורו של מרדכי	"אמחה"	פריעה
מדורו של מרדכי עד דורו של מלך המשיח	"מחה"

לחיים לחיים, שנזכה למחית עמלק כדבעי.

ה. מלחמת עמלק ו"פרו ורבו"

חֹתם החסד בפי האמה

מחה-אמחה-תמחה ראש-תוך-סוף מחה. אם אני מוציא את ה-מחה מה-מחה-אמחה-תמחה, נשארות אותיות חה (אהבה) אמה (חסד בפי אמה), תמח – חתם, "ועשית ציץ זהב טהור ופתחת עליו פתוחי חתם קדש להוי'". "הכל הולך אחר החיתום", חתם = "מדר דר". עמלק בא לטמא את הברית, את ה"פרו ורבו" בקדושה ובטהרה של עם ישראל, לכן יש רמז שאחרי קיום ה"מחה" – המקור הכולל – אז יש אהבה, ואז "חסד בפי אמה", ובסוף יש "חֹמת אנך", "אנכי מי שאנכי", לידת יהודי בקדושה ובטהרה, שהוא ריבוי דמות ה', צלם ודמות ה' בארץ.

מלחמת עמלק נגד ריבוי הילודה

נגד זה עמלק נלחם, שלא יהיה עוד יהודי בקדושה ועוד יהודי בקדושה, ולכן צריך לקיים "מחה אמחה" ו"תמחה", ראש-תוך-סוף מחה. פורים הוא לשון "פרו ורבו" – בארמית, פורים נקרא "פוריא" וכך גם מטה, כי פרים ורבים עליה. אז כל הענין של פורים, ושל "עד דלא ידע", הוא כדי להמשיך את הלידה. "דלא" הוא שם "אלד" הפוך – אלד = יהודי.

מי שנלחם נגד לידת עוד יהודי ועוד יהודי זה עמלק. כשיש ראשית עיבור הוא מנסה למחות, לשון מיחוי, כמו במבול – מיחוי הזרעא חייא וקיימא. צריך להלחם נגדו, שלא יהיה שום מיחוי של הקדושה אלא רק מיחוי של הקליפה, "ארורים כל הרשעים ברוכים כל הצדיקים, וגם חרבונה זכור לטוב". כשמוציאים את ה"מחה" נשאר אהבה, "חסד בפי אמה" (הטפה בפי הברית). הוצאנו את חרבונה מ"אמחה" ונשאר רק אסתר-מרדכי-המן.

התגברות החסדים

גבורה (יא אדר) = ג"פ חסד, חזקה של חסד. כל הגבורה שיש כאן היא חזקה של חסד. צריך התגברות של החסד, כמו "גבורות גשמים", וזה מה שממשיכים בפורים. קצת גבורה, אבל העיקר הוא להמשיך את החסדים, את ה"זרעא חייא וקיימא". אין בן דוד בא אלא כאשר יכלו כל הנשמות שבגוף (העליון) – אז פתאום נקום בבקר ואין יותר עמלק.

"יפוצו מעינותיך חוצה" בגשמיות

קודם אמרנו שכדי לפעול זאת צריך להפיץ חסידות, "יפוצו מעינותיך חוצה", אבל הפשט של "יפוצו מעינותיך חוצה" הוא להוליד הרבה ילדים, מעינות הלידה של עם ישראל. גם הפסוק של "ופרצת ימה וקדמה" זה להוליד הרבה ילדים. שני הפסוקים העיקריים של החסידות – פץ ו-פץ (ופרצת ויפוצו), "פי צדיק" (ברית הלשון וברית המעור מכוונות זו כנגד זו, סוד "ועלהו לתרופה" כנודע, להתיר פה אלמים ופה עקרות) – זה להוליד הרבה ילדים, ומי שמפריע לזה הוא עמלק, ולכן צריך לגמור איתו.

דוקא כשמתגברים, התגברות החסד להוליד יותר ויותר ילדים, ולהפיץ יותר ויותר חסידות – זה נגד עמלק. עמלק היום מתלבש היום (בין היתר) בדעת רופאים (מסוימים). אמרנו שעמלק הוא בדעת, וכל הרופאים שמורים למעט את הילודה הם קליפת עמלק. לכן צריך להתגבר נגד זה, ולהתעקש על מבצע "פרו ורבו" – מבצע של הרבי, קשור למבצע משיח, כמה שיותר ילדים לצבאות ה'. "אל תגעו במשיחי" – אם יש מצוה משיחית זה ילדים, צבאות ה', שהם "משיחי". זה ממצוות של מלך המשיח, הם מקיימים את ה"תמחה" (= מלך המשיח) בעצם מציאותם. מלך המשיח הוא הילד היהודי, שהרבי הכי אהב – ילד בצבאות ה'.

נעשה חסד עם האנשים שרוצים לסדר את המקום, ונפגש בע"ה בעוד פחות מ-מח (מחית עמלק) שעות, בפורים.