הכרה והרגשה

יום שבת וארא תשפ"ה – כפ"ח

המשך שיעורי דעת (ב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בהתוועדות כ"ד טבת נפתחה סדרת שיעורים בסוד הדעת. במובנים רבים, כח הדעת הוא הכח הפנימי המרכזי והמשמעותי ביותר בנפש ("גם בלא דעת נפש לא טוב"). כל שיעור עומד בפני עצמו ומפרט הבטים שונים של כח הדעת. השיעור שלפנינו מנתח את הגדרת הדעת בחסידות כ"הכרה והרגשה" – פרק א מנתח את ההבדל בין הכרה והרגשה, ונותן הבנה עמוקה בכך שביסוד ההכרה עומדת הכרת הטוב, ופרק ב קושר את הדעת לדבור ומציג שני סוגי דבור חשובים, דבור עליון שנובע מתוך הכרה אלקית ודבור תחתון שנובע מתוך הרגשת הזולת.

א. הכרה והרגשה

הכרה בשכל והרגשה בלב

בספר התניא, התורה שבכתב של החסידות[ב], מגדיר אדמו"ר הזקן את הדעת כ"התקשרות והתחברות"[ג], כפי שהוסבר בארוכה בהתוועדות כ"ד טבת[ד]. בהרבה מקומות אחרים בחסידות – החל מתורה אור ולקוטי תורה, יסוד התורה שבעל פה של החסידות – מוגדרת הדעת על ידי זוג מושגים נוסף: "הכרה והרגשה"[ה] (תמיד בסדר הזה דווקא).

הגדרת הדעת על ידי שתי מלים רומזת לשתי מדרגות של דעת[ו] – דעת עליון ודעת תחתון (כפי שהוסבר גם ביחס להתקשרות והתחברות). דעת עליון היא הדעת המחברת בין החכמה והבינה, שני הכוחות של השכל, ודעת תחתון היא הדעת המחברת בין המוחין והמדות, בין השכל והלב, ה"מפתחא דכליל שית"[ז] הפותח את כל ששת הרגשות של הלב. כך, הכרה היא שכלית יותר והרגשה, כפשוט, שייכת לרגש.

אמנם יש בהכרה גם אהבה וחבור, עד שחז"ל לומדים שיש בו מובן של נישואין ("שאתה עתיד להכירני כדרך כל הארץ"[ח], כמו "והאדם ידע את חוה"[ט]), אבל היא מתחילה מהכרה שכלית שכוללת גם שיפוט והחלטה איך להתנהג. במפגש של יוסף ואחיו כתוב "וירא יוסף את אחיו ויכִרם ויתנכר אליהם"[י] – הכרה והתנכרות באות מאותו שרש (כפי שמוצאים גם אצל רות, "מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה"[יא]), כאשר ההכרה השכלית מכריעה אם יש כאן טוב או רע ומתוך כך מתקבלת בנפש ההחלטה האם לקרב (להכיר) או לרחק (להתנכר). ההרגשה, לעומת זאת, היא הרבה יותר לבבית ומציאותית. יוסף הוא נשמה דאצילות, בעל דעת עליון, והשבטים הם נשמות דבריאה, בעלי דעת תחתון[יב]. לכן ליוסף יש הכרה שאין לאחים – "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכִרֻהו"[יג] – אבל גם האחים מרגישים את יוסף, מרגישים ש'קורה כאן משהו' גם בלי להבין מה ("ויתמהו האנשים איש אל רעהו"[יד] ועוד).

זיהוי מהעבר וחווית ההוה

כשלומדים רש"י – גם על התורה ועל הש"ס, ואולי בצורה עוד יותר בולטת על הנ"ך – רואים שהוא מתרגם הרבה דברים ללע"ז (קשה להבין את רש"י על התנ"ך בלי לדעת צרפתית עתיקה...). איך אומרים באנגלית להכיר? [know] אפשר באמת לתרגם 'אני מכיר אותך' – 'I know you'. התרגום הזה הוא הוכחה שבאמת הכרה ודעת הן מושגים קשורים, אבל know הוא תרגום של לדעת. התרגום המדויק של להכיר הוא recognize, שיש בו גם משמעות של זיהוי.

מה התרגום של להרגיש? אפשר לתרגם feel, לחוש – מקור כל החושים הוא במח הדעת (המח האחורי) – ועוד יותר מדויק experience, לחוות. המושג חוויה במשמעות המקובלת היום לא מופיע בלשון חז"ל, אבל אנחנו תמיד אומרים שהוא קשור לשם של חוה (ובאופן שלילי גם לנחש, חויא בארמית, שהטיל בה זוהמה). בכל אופן, כפי שעוד נראה, שרש חוה במובן המקורי שלו בתנ"ך קשור במובהק לדעת – "יחוה דעת"[טו].

ההכרה, שיש בה גם זיהוי, מבוססת על זכרון מהעבר (שרש זכר מתפרש גם כמו זה-כר[טז], זה מוכר...). מח הזכרון הוא מח החכמה[יז] והדעת מחברת אותו למח הבינה[יח] – מחברת את הזכרון לזיהוי והבנה. ההרגשה שייכת להוה – להרגיש את הזולת כאן ועכשיו, לקלוט אותו. את שני הממדים האלה אפשר לזהות גם בנישואין ("והאדם ידע את חוה אשתו", "להכירה כדרך כל הארץ", כנ"ל). כמו שאנחנו מסבירים לגבי שידוך "עם בת גילו" ו"עם בחירת לבו"[יט] – יש בנישואין הכרה מהעבר, משרש הנשמה המשותף (וכאשר הזכרון הזה חזק ומוחשי הוא יוצר אהבה ממבט ראשון, כמו שיעקב רואה את רחל ומיד 'מכיר' אותה[כ]), ויש כמובן בחירת הלב מתוך הרגשה של הקשר הטוב בהווה.

הכרת הטוב

אמרנו שהכרה קשורה לזכרון – מהמציאות בגלגול הנוכחי, או משרש גבוה משותף. אבל יש ממד נוסף בזכרון הזה, עם הזיהוי שיש בו, שבולט דווקא בלשון הקדש, בה שימוש יסודי במלה הכרה יש במושג 'הכרת הטוב'. ידוע שהכרת הטוב היא יסוד כל תיקון המדות[כא], הבסיס של "דרך ארץ קדמה לתורה"[כב] (וממילא גם יסוד לכל המצוות שבין אדם לחברו). אמירת תודה שייכת להוד, אבל היא פועל יוצא של הכרת הטוב בדעת. אצלנו זהו הסוד של האות דלת, שאומרת דע לומר תודה[כג] – בשביל לומר תודה צריך ידיעה.

תודה היא אור חוזר – מישהו עשה אתי חסד ואני מכיר בחסד (בדעת), מודה לו ובמדת האפשר משתדל גם לגמול לו טובה ובכך להחזיר לו את החסד. במובן הזה, ההכרה היא לא סתם זכרון אלא 'זכרון מחייב' (שאין לו בדיוק מלה בלועזית). כח ההתקשרות של הדעת, עם המעורבות החזקה (לעומת 'סתם' שכל), הוא שהופך את הזכרון ה'עובדתי' למשהו שמחייב בנפש.

מכל זה אפשר ללמוד שעיקר ההכרה הוא ההכרה בטוב דווקא. יש גם הכרות הפוכה, שפוגשים מישהו שעשה לי לא טוב ואומרים לו ברוח לא-טובה 'אני מכיר אותך! אתה פגעת בי...', וגם הכרה כזו מעוררת בנפש תגובה הולמת לפגיעה, אבל ההכרה העיקרית היא הכרת הטוב. את הדברים הלא טובים שעשו לי עדיף לשכוח, לא להגיב אליהם ולא להכיר את מי שעשה אותם – "לא תקם ולא תטר את בני עמך"[כד] – אבל בטוב צריך להכיר ולזכור אותו תמיד.

כך, על "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכִרֻהו" מפרש רש"י (לפי המדרש[כה]) "'ויכר יוסף את אחיו'. כשנמסרו בידו הכיר שהם אחיו וריחם עליהם. 'והם לא הכירוהו'. כשנפל בידם לנהוג בו אחוה". ההכרות של יוסף היא הכרות עמוקה שיש בה הכרת הטוב שיש בהם. אם יוסף רק היה זוכר את האחים – הוא היה זוכר בעיקר שהם מכרו אותו. אבל הוא מכיר אותם בשרש, מכיר את האחוה, וההכרה הזו מעוררת רחמים. אחר כך, כל ההתנכרות שלו, "ויתנכר אליהם וידבר אתם קשות"[כו], היא חלק מתהליך הרפואה והתיקון שהוא מעביר אותם – כמו רופא מומחה, שיודע להשתמש לרפואה גם בסם המות[כז] – לא רק כדי לתקן את חטאם, אלא כדי שהם יוכלו להתקשר ולהתחבר יחד, לחדש את האחוה.

ב. הדעה והדבור

דבור למעלה ודבור למטה

כפי שהוזכר, שרש חוה מוזכר בתנ"ך בפסוק "יום ליום יביע אֹמר ולילה ללילה יחוה דעת". הפסוק הבא הוא "אין אמר ואין דברים בלי נשמע קולם"[כח], ומההקבלה בין הפסוקים מובן שיש קשר בין חות דעת לדבור (ובפרט ל"דברים קשים כגידים"[כט], לעומת האמירה הרכה של "יביע אֹמר"). כך, בבריאת האדם נאמר "ויהי האדם לנפש חיה"[ל], שאונקלוס תרגם "לרוח ממללא" (על הדבור בלבד), אך רש"י פרש "שנתוסף בו דעה ודבור" (וכלשון התפלה "הדעה והדבור לחי עולמים"). מח הדעת הוא מח האחור, כאשר הדעת משתקפת ישירות בפה שנמצא מולה – הפה מביע את הדעת. בלשון הקבלה, כתוב "דעת גניז בפומא"[לא] (כשהכוונה היא לדעת דרדל"א שמאירה באוירא ומאירה ממנה לפומא קדישא[לב], וד"ל).

מכאן אפשר להגיע לעוד פירוש, עוד דימוי, למושגים דעת עליון ודעת תחתון בהקשר של הכרה והרגשה: חוץ מההסבר שדעת עליון מחברת את החכמה והבינה ודעת תחתון מחברת את המח והלב, הרבה פעמים ההסבר בחסידות[לג], בסוד "אל דעות הוי'"[לד], שדעת עליון היינו הדעת-התפיסה של העליון, שבעיניו 'למעלה יש ולמטה אין', ודעת תחתון היינו הדעת-התפיסה של התחתון, שבעיניו 'למטה יש ולמעלה אין' (כל פעם היודע הוא היש). אבל אפשר לפרש באופן נוסף, שדעת עליון היינו לדעת את העליון ולהתחבר אליו ודעת תחתון היא לדעת את התחתון ולהתחבר אליו (ואז דווקא מה שיודעים אותו הוא היש, העיקר, ומי שמתחבר אליו הוא יחסית בבחינת אין כלפיו).

הדבור של דעת עליון הוא דבור שמתחבר אל העליון, דבור שפונה למעלה ("מלין לצד עלאה ימלל"[לה]), כאשר ההכרה של העליון – הכרה אלקית – גורמת לתחתון להתאיין. דוגמה לכך היא דבור של צדיקים – דוגמת הנועם אלימלך[לו] ועוד[לז] – שברגע שהתחילו לומר דברי תורה נכנסו לדבקות כזו עד ששכחו את עצמם (וכאשר הראו להם את דברי התורה שנרשמו התפלאו והתפעלו מאד). על הדבור הזה נאמר "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה"[לח], כאשר הוא גורם ל"נביעת האין סוף"[לט] בחידושים שלא היו מתוכננים קודם במחשבה (כפי שמוסבר בחסידות[מ] על "בינה יתרה נתנה באשה [הדבור]"[מא]). אצל משה רבינו עצמו הדוגמה לדבור כזה היא חומש דברים[מב] (שהוא הדעת ביחס לארבעת החומשים שקדמו לו, שהם בסוד ארבעת המוחין אבא ואמא עילאין וישראל סבא ותבונה, וד"ל), בו "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה" ומתחדשים בו חידושים רבים שלא נזכרו בספרים הקודמים (אף על פי שבהגדרתו כ"משנה תורה"[מג] הוא אמור להיות 'חזרה' על החומשים הקודמים).

הדבור של דעת תחתון הוא דבור שמתחבר לזולת, לתחתון, ומרגיש אותו, כשהדבור נובע דווקא מתוך ההרגשה. לפעמים אני בא לדבר עם מישהו למרות שלא כל כך מתחשק לי לדבר איתו, אבל אני מתאמץ – ופתאום אני חש אותו, חווה אותו, ובאים לי דבורים רבים, יש לי הרבה מה לומר לו. ההכרה האלקית, מתוך התקשרות למעלה, מאיינת ומוציאה דבורים מתוך הלא-מודע. ההרגשה של הזולת, מתוך התחברות אליו למטה, מייצרת תקשורת – כשאני מרגיש מישהו טוב יש לי הרבה מה לומר לו.

תורה-עצה-דבר

את הדבור של הדעת אפשר למצוא ברמז בביטוי יפהפה בפסוק (שההקשר המקורי שלו די שלילי...) – "כי לא תאבד תורה מכהן ועצה מחכם ודבר מנביא"[מד]. ראשי התיבות של שלשת הדברים שמוזכרים בפסוק, תורה-עצה-דבר, הם דעת למפרע. נראה שהסדר כאן הוא מלמטה למעלה – תורה אפשר לקבל מכהן ("כי שפתי כהן ישמרו דעת [!] ותורה יבקשו מפיהו"[מה]), עצה צריך לקבל מחכם ובשביל דבר זקוקים לנביא (כפירוש בחז"ל "'דבר הוי'' זה נבואה"[מו]).

את החסידים הכי 'מעניינת' "עצה מחכם" – יש להם 'חוש' שתורה אפשר לקבל מרבים, אבל בשביל עצה טובה צריך 'חכם', רבי. אדמו"ר הזקן התנגד לכך באגרת הקדש[מז], הוא אומר שצריך נביא בשביל עצה גשמית[מח], אבל החסידים לא קבלו את זה[מט]... יש סוג של 'חכם' שלא אוהבים, החכם שרבי נחמן מתאר ב"מעשה מחכם ותם", החכם עליו הרבי הרש"ב היה 'יורד' בליל הסדר, אבל יש "חכם האמת" שממנו טוב לקבל עצה. בחסידות הכללית נטלו מהרבי בעיקר עצה בגשמיות, חסידי ברסלב מבקשים מהרבי בעיקר עצות בעבודת ה' וחסיד חב"ד מבקשה עצה-הסברה בחסידות, שנוגעת לו בפנימיות הנפש, כמו שמסופר על רבי אייזיק מהומיל[נ] (בעוד עצה בעבודת ה' היא עדיין "אליבא דנפשיה", מוחין השייכים למדות, ההבנה בחסידות היא מוחין בעצם).

ברמז הזה, ה-ע של הדעת היא עצה – כשיש עין, ראיה, יש "הכרה והרגשה כאילו רואה"[נא] ואפשר לתת עצה טובה. בלי ה-ע, העצה של החכם, נשארת מהדעת רק דת – מלה שהרמב"ם אוהב ("דת האמת"[נב]), אבל היום לא כל כך מחבבים אותה, ובצדק (אם נשאר רק 'דוס' בלי עצה טובה וחכמה)... העצה לכך שגם הדת תהיה בבחינת "אש דת למו"[נג] – "דת" שמחוברת ל"אש" העליונה ויוצאת ממנה (היינו ההכרה של דעת עליון הנ"ל, כאשר הדבורים היוצאים ממנה, מתוך התאיינות ובטול, הם בבחינת "חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני"[נד]) וכל כולה מכוונת אל הזולת, "למו" (היינו ההרגשה של הזולת בדעת תחתון, כנ"ל). אז ה"דת" עצמה הופכת לדעת, המחברת מעלה ("אש") ומטה ("למו"), וגם ימין ושמאל (כרמז המפורסם של רבי אברהם אבולעפיא[נה]: "מימינו אש דת למו" אותיות מימינו דת שמאלו וגם משמאלו דת ימינו[נו])[נז].

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':