ארבע בבות – הקול הפנימי

בע"ה

מוצאי ח' טבת תשפ"ד – כפ"ח

פודקאסט צמאה – ארבע בבות

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

לכבוד הילולת אדמו"ר הזקן נמסר, עבור פודקאסט הניגונים של "צמאה", שיעור מיוחד על גולת הכותרת של ניגוני אדמו"ר הזקן, ובעצם של הניגונים החסידיים בכלל – ארבע בבות. זהו שיעור מעמיק על תכלית הנגינה בעבודת ה' ועל כוחו של הניגון להוציא מהנפש את המעמקים הנסתרים ביותר. פרק א מסביר את ענינו של הניגון, שצריך להיות עדין ורב-גוני, את ההתפתחות הרוחנית שעוברים במהלך הניגון, ובעיקר את תפקידו כ"קולמוס הנפש" המביא לידי ביטוי גם את מה שהדבור לא יכול לבטא. פרק ב מפרש בפירוט ובעומק את ניגון ארבע בבות עצמו, על יסוד דברי רבותינו נשיאי חב"ד, ומתאר את תהליך העליה אותו אמור המנגן לעבור כשהוא עולה מעולם לעולם. פרק ג מעמיק ברבדיו השונים של קול האדם – מהקול הפנימי והנעלם ביותר עד לגילוי המפורש בדבור – ומסביר איזה עומק נפשי נחשף על ידי ניגון מכוון בכלל וארבע בבות בפרט, בתהליך עמוק של תשובה וגאולה. הפרק בנוי על מבנים מרובעים – החל מהמבנה של התפתחות הקול, ועד למבנה הניגון על פי חכמה המוזיקה – שכל אחד מהם נותן עוד מבט על המבנה ה'מרובע' של ארבע בבות. שיעור מיוחד שאסור להפסיד – ואחריו כדאי לשבת שוב ולנגן את ניגון ארבע בבות מתוך התעוררות תשובה.

א. קולמוס הנפש

ניגונים מגן עדן

הערב נדבר על אדמו"ר הזקן, בעל התניא והשו"ע, והניגונים שהוא חיבר, ובמיוחד הניגון המיוחד שהוא חיבר שנקרא ארבע בבות, עליו אפשר לומר שהוא ה'כתר', או אפילו 'היהלום שבכתר', של כל ניגוני חב"ד וכל ניגוני החסידות בכלל.

מהו ניגון? קודם כל, נציין שהמושג החסידי 'ניגון' הוא חידוש. במקרא שרש נגן מתייחס דווקא לנגינה בכלי, ולא לשירה בפה[ב]. לעומת זאת, בלשון חסידים ניגון הוא קודם כל בפה, עד שהביטוי החסידי הוא 'זאג א ניגון' ('תאמר ניגון'). אכן, כשם עצם אין בתנ"ך את הצורה 'ניגון' אלא רק 'נגינה'[ג] או 'מנגינה'[ד], כך שאפשר לומר שנגינה/מנגינה היא דווקא בכלי – כך גם בלשון המדוברת – ואילו הצורה החדשה ניגון יכולה להיות גם ובעיקר בפה.

השרש של המלה ניגון, נגן, מורכב מהשערים נג ו-גן – שני השערים שיוצאים מצירוף האותיות ג ו-נ, דהיינו, ה"פנים" (גן) וה"אחור" (נג) של אותו שער[ה]. ה"פנים", גן, הם גם במובן של גון – יש הרבה גוונים בתוך הניגון. דורשים[ו] שמקור הניגון הוא בגן עדן מקדם. ניגון צריך להיות עדין, גן עדן. יש מי שכותבב ששרש נגן קרוב לשרש נגע – על שם נגיעת האצבעות במיתרי הכלי, נגינה עדינה שממשיכה את הענג של גן עדן (הכל בסוד "ונהר יֹצא מעדן להשקות את הגן"[ז] – המשכת עדן-נהר-גן, כנודע[ח]) – ניגון עדין הוא רווי תענוגים[ט]. את כל העצים – כל התענוגים – שבתוך גן עדן מגדלים עם שירה, עם תדרים של געגועים ושל שמחה. יש שני סוגי ניגונים – סוג אחד של ניגוני דבקות, של געגועים, של מחשבה עמוקה, וסוג אחד של ניגוני שמחה, ניגוני ריקוד, ניגונים של "ופרצת"[י], כאשר באמצעות הניגון ניתן לצאת מכל הגבולות והמגבלות של הנפש.

ניגון "כאור נגה"

השער נג, ה"אחור", הוא לשון נגה. הפסוק אומר "וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם"[יא] – "אור נגה" הוא עמום ומלא גוונים שונים[יב] וככל שהוא גובר והולך "עד נכון היום" הוא מתבהר והגוונים השונים מתחברים לאור פשוט. "אור נגה" מתחיל מאור הירח וכשהוא מגיע ל"נכון היום", לאור השמש הפשוט, מתקיים בו "והיה אור הלבנה כאור החמה"[יג], כאשר שרש נגן משקף את ההתקדמות מ"אור נגה... עד נכון" (וכן "עד נכון" הוא סוד עדן, עדינות הניגון הנ"ל).

התהליך של "ואֹרח צדיקים כאור נגה הֹלך ואור עד נכון היום" מתאים לכך שכמעט כל ניגון חסידי מתחיל בחלק נמוך, שקט ואיטי יותר ובהמשך מגיע לשיא חזק, מהיר, בהיר ושמח. הרבי הרש"ב הדגיש[יד] שיש לתת את מלוא המשקל לחלק הנמוך-השקט, בלי להזדרז להגיע לחלק השני, ורק כך מגיעים לשיא הניגון באופן הנכון. התקדמות הניגון היא מעבר ממצב של קטנות מוחין, חיפוש והשתוקקות, לגדלות מוחין, בהירות נפשית – קטנות קודם לגדלות[טו].

בעבודה אפשר להסביר את תהליך ה"אֹרח צדיקים", מריבוי גוונים של "אור נגה" עד לאור "היום" הפשוט לפי מושגים שאנחנו משתמשים בהם במקום אחר – פתיחות-הזדהות-התכללות[טז] – בתוך הצדיק עצמו ("ועמך כֻלם צדיקים"[יז]): ראשית הדרך היא "אור נגה", פתיחות לריבוי גוונים – ריבוי דרכים בעבודת ה' וריבוי צדיקים; אחר כך מגיעים "עד נכון", עד להתמקדות במה ש"נכון" עבורי והזדהות עמו; ובסוף מגיעים ל"היום", התכללות כל הגוונים השונים בתוך הגוון האחד הנכון לי – שהופך לאור לבן פשוט הכולל את כל הגוונים כאחד.

הניגון קולמוס הנפש

בכללות, הענין של שירה ונגינה בעבודת ה' הוא לבטא את הרגש הכי עמוק שיש בנפש, הרגש הכי עמוק בלב. לאדמו"ר הזקן, בעל הניגונים המקוריים של חב"ד – שנקראים ניגונים מכוונים – יש פתגם מפורסם, על ההבדל בין דבור לניגון – "הדבור הוא קולמוס הלב והניגון הוא קולמוס הנפש"[יח].

האדם נקרא מדבר, הוא מבטא את עצמו בדבור, כמו שכתוב בתורה כאשר ה' ברא את האדם – "ויהי האדם לנפש חיה"[יט], שאונקלוס מתרגם "לרוח ממללא". מהות האדם היא היותו מדבר, מבטא את עצמו – יש לו מלים לבטא את עצמו יפה לזולת. זו כוונת אדמו"ר הזקן ש"הדבור הוא קולמוס הלב" – האדם נותן ביטוי בדבור שלו לכל מה שקורה אצלו בתוך הלב, הדבור מבטא את רחשי הלב, הוא הקולמוס שכותב את כל הרחשים, "רחש לבי דבר טוב"[כ]. אבל לניגון יש מעלה יותר גדולה מהדבור, "הניגון הוא קולמוס הנפש" – הקולמוס של החיות, הרוחניות וגם האלקות. הנפש האלקית של היהודי היא "חלק אלוה ממעל ממש"[כא], והחלק הזה של נפש היהודי מתבטא דווקא כשהוא מנגן. כלומר, אדם יכול לבטא חוויות פנימיות, עצמיות, דווקא בשירה שלו, בניגון שלו.

בכלל, גם את הדבור צריך לנגן – צריך לייחד את שני הקולמוסים[כב]. כתוב[כג] שאדמו"ר הזקן, בעל התניא, בעל הניגונים שאנחנו מדברים עליהם עכשיו, אף פעם לא דיבר סתם – כל דבור הוא דיבר מתוך ניגון, עם מנגינה. גם כאשר קוראים בתורה – לא קוראים רק את המילים. יש בתורה ארבעה רבדים – טעמים, נקודות, תגים, אותיות[כד]. המדרגה הכי גבוהה של התורה היא הטעמים, המנגינה, הנעימה של התורה[כה]. כתוב[כו] שמשיח יבוא לדרוש את הטעמים של התורה. בעולם הזה אנחנו לא מבינים את הטעמים. הטעמים מביעים משהו, אומרים משהו כל כך עמוק וכל כך פנימי שאין לנו מילים לתאר אותו. כתוב שכאשר יבוא משיח הוא גם ימצא את המילים שמאפשרות לחבר את המנגינה של התורה ("קולמוס הנפש"), הטעמים של התורה, עם הדבור שמובן בשכל האדם ("קולמוס הלב"). כל קולמוס מתחיל בקול[כז] – הקול העדין, הנמשך מעדן (כנ"ל), מאפשר לאחד את הניגון העדין עם הדבור העדין[כח].

עד כאן הקדמה אחת, שהמנגינה היא קולמוס הנפש. כמו שכבר אמרנו, יש שני סוגי נגינה – ניגונים עמוקים, של דבקות וגעגועים, וניגוני שמחה וריקוד. צריך את שניהם, הם משלימים אחד את השני.

ב. ארבע בבות: עליה בארבעה עולמות

ארבע שליבות הסולם

עכשיו נדבר על הניגון המיוחד שהזכרנו קודם, הניגון של אדמו"ר הזקן שנקרא 'ארבע בבות'. השם ארבע בבות אומר שיש לניגון ארבעה חלקים, ארבעה שלבים, כמו סולם עם ארבע שליבות. המלה הכי יסודית במוזיקה היא סולם – סולם העליה. יעקב אבינו חלם על "סֻלם מֻצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עֹלים ויֹרדים בו"[כט]. ככה בסולם הנגינה יש עליות וירידות.

בחכמת הסוד, הנסתר, הקבלה, יש בסולם ארבע שליבות – ארבעה עולמות:

העולם התחתון, שאנחנו פה בתחתית שלו, נקרא עולם העשיה – עולם של מעשה. כאן, בעולם שלנו, "המעשה הוא העיקר"[ל] – צריך לעשות דברים טובים כל יום ויום, כל שעה ושעה.

מעל עולם העשיה נמצא עולם היצירה, עולם של רגש, של אהבה ויראה ורחמנות ושאר הרגשות שיש לאדם.

מעל עולם היצירה יש את עולם הבריאה, עולם של שכל – שכל מופשט יחסית. אבל גם שכל מופשט הוא לא התכל'ס, התכל'ס היא להגיע למעלה מהשכל.

למעלה מהשכל יש רצון פשוט, תענוג פשוט, אמונה פשוטה. המקום של כל הדברים הללו הוא עולם האצילות. מי שנמצא בתוך עצם האמונה שלו, בתענוג האלקי שלו וברצון שלו לקיים את רצון ה' – נמצא בעולם האצילות, זו הדרגה הכי גבוהה, שהיא באמת התכל'ס של העליה.

"מלאכי אלהים עֹלים ויֹרדים בו" – אחרי שעולים צריך גם לרדת. כמו שיש "ירידה צורך עליה"[לא] יש גם "עליה צורך ירידה"[לב] – צריך לעלות הכי גבוה כדי לרדת ולהחדיר את האור הכי גבוה בעולם שלנו, כדי לשתף את כל מי שנמצאים בעולם באור הזה, כשהתפקיד שלנו, עם ישראל, הוא אפילו להיות אור לגוים[לג]. הכל קורה באמצעות הסולם הזה, של העליה והירידה של הניגון.

לכן יש פה ניגון שמחולק לארבע בבות. את הבבא הראשונה מתחילים בעולם העשיה, אחר כך עולים לעולם היצירה, לעולם הבריאה ולעולם האצילות. אחר כך אפשר לרדת ולהביא את כל האור הזה, מטען של כח ואנרגיה, למטה – לחיים היום-יומיים.

חווית ארבעת העולמות

עכשיו נסביר מה בדיוק צריך להיות הרגש בכל אחת מארבע הבבות. זהו ניגון מכוון, וכעת נסביר מה בדיוק אדמו"ר הזקן כיוון כאן, מה אני, היהודי ששר את הניגון הזה, צריך לחוות בכל עולם. הצאצאים של אדמו"ר הזקן – הרביים של חסידות חב"ד, שהסבירו את הניגון הזה, את הכוונה המכוונת של המלחין – השתמשו במונחים שעכשיו נאמר[לד]:

עשיה: הזזה עצמית

הם אמרו שבחלק הראשון של הניגון, בו נמצאים בעולם העשיה, החויה היא של העתקה, הזזה עצמית והעמקה – אלו הביטויים שלהם. העתקה היא כמו שכתוב בתורה "ויעתק משם"[לה] – שאדם עוזב את מקומו הראשון ורוצה להגיע למקום אחר לגמרי בנפש. במראה הסנה, הנבואה הראשונה של משה רבינו, הוא ראה מרחוק את "הסנה בֹער באש והסנה איננו אֻכּל"[לו] ואמר "אסורה מכאן להתקרב לשם"[לז]. הוא ראה משהו, אבל כדי לקלוט יותר טוב את האור הוא צריך לצאת מהמעמד והמצב הראשוני שלו ולהגיע למקום אחר בנפש. זו התחלת עבודת ה' – שאני לא מבסוט מעצמי איך שאני עכשיו, ואני יודע שדבר ראשון אני צריך לעזוב את המקום העכשווי, המקום הנפשי שלי, ולהגיע למקום אחר, יותר טוב.

לתנועת הנפש הזו קוראים 'העתקה' וגם 'הזזה עצמית'[לח]. לפעמים התנועה הזו קורה גם עם זעזוע מסוים, שאני חייב פתאום לעזוב את המקום העכשווי ולהגיע למקום אחר. תוך כדי ההזזה העצמית הזו, ההעתקה ממקום למקום, יש גם העמקה[לט]. צריך להעמיק – 'מה אני עושה בחיים? מה אני רוצה? בשביל מה אני כאן בעולם הזה? בשביל מה ה' ברא אותי?'.

כל אלה שייכים לתחושה הראשונה, השלב הראשון של עבודת ה' – הזזה עצמית, העתקה, תוך כדי העמקה.

יצירה: מרירות ותקוה

אחר כך מגיעים לשלב השני, שהוא עליה מעולם העשיה לעולם היצירה. עולם היצירה הוא עולם של רגש. רגש טוב הוא רגש של שמחה או של אהבה, לדוגמה, אבל יש גם רגש שאדם מרגיש לא הכי טוב – שהוא ברגש של מרירות נפשית. מהי מרירות? שמר לי. עכשיו אני מבין כמה אני רחוק מה', מאור אין סוף, מהטוב המוחלט, העצמי, שהוא הקב"ה. אני רוצה אותו – אבל אני רחוק ממנו. הרגש שמתעורר, שנולד מהרגשת הריחוק, נקרא מרירות. זהו לא רגש עצבות ח"ו. עצבות היא מות, היא דבר רע, ומרירות היא משהו חי[מ]. מרירות היא כמו שאדם אוכל מרור – המרור הוא מאד חי, אבל הוא מר.

כתוב שבעולם היצירה קודם כל מרגישים את המרירות של הריחוק מה', מתכלית החיים, אבל יחד עם המרירות יש בעולם היצירה אור שמאיר. על עולם היצירה כתוב "יוצר אור"[מא], והאור שמאיר בעולם היצירה הוא אור של תקוה טובה. כמו שאדם רואה אור בקצה המנהרה – האור בעולם היצירה נותן לי תקוה טובה. אף על פי שאני מרגיש כמה שאני רחוק – אני מתמלא תקוה שכן אוכל להגיע ליעד האמתי. אם כן, יש פה מרירות, שבעצם מביאה לידי תקוה טובה. אלו המילים בעולם היצירה.

נעשה חזרה, כי המילים הללו הן מונחים מיוחדים: קודם יש הזזה עצמית, העתקה מהמקום שלי והעמקה. אחר כך אני עולה פאזה – אני מגיע למצב בו מר לי מהריחוק, אבל אני מתמלא תקוה טובה שכן אצליח בע"ה להגיע ליעד.

בריאה: רוממות

אחר כך עולים עוד מדרגה, עוד עולם – מעולם היצירה, שהוא עולם של לב ורגש, עולים לעולם הבריאה, שהוא עולם של שכל. השכל הוא משהו מופשט, לשכל המופשט של עולם הבריאה, אליו אני מגיע עכשיו בעבודה שלי, קוראים "שכלים נבדלים" בלשון הרמב"ם[מב]. היות שהשכל של עולם הבריאה מופשט מההשגות והחיים המוכרים לי כתוב על עולם הבריאה "בורא חשך"מב, הוא חשך יחסית לאור התקוה שיש בעולם היצירה.

כמו שאמרנו, לכל עולם כאן יש מונחים מכוונים, מדויקים. מה הביטוי המדויק לחוויה של עולם הבריאה? ביטוי קצת מפתיע. אמרנו שעולם הבריאה הוא שכל, שיחסית לאור התקוה שבעולם היצירה הוא מופשט וחשוך, אבל יחד עם זאת הנפש מתרוממת – השכל מרומם את האדם. לכן המלה בה משתמשים הרביים, הצדיקים, לתיאור השלב השלישי של הניגון היא הרגשת רוממות בנפש.

על המשיח כתוב "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד"[מג]. מתוך שכל ("ישכיל") הנפש מתרוממת ("ירום"). בהתרוממות הנפש אני ממש נשאב למעלה. יש משל בקבלה[מד] שיש עמוד חלול ששואב את הנשמה למעלה. באותו אופן, יש כח של התרוממות בשכל האמתי, השכל הטוב. כאשר אדם מתבונן בדברי תורה, בפנימיות התורה, נשמתא דאורייתא, הקבלה, החסידות – הנפש שלו עולה, נשאבת בעמוד החלול. שוב, הוא חווה התרוממות – רוממות הנפש.

בשביל להגיע ליעד האמתי, שהוא השלב הרביעי, חייבים את הרוממות הזאת. מצד אחד, קודם הייתי במצב שאני צריך לזוז מהמקום שלי, לעבור דירה לגמרי; אחר כך היה לי מר כמה שאני עדיין רחוק, אבל עם תקוה טובה של האור בקצה המנהרה. אבל מצד שני כעת צריך רוממות – להפוך את ה-מר ל-רם[מה] – עכשיו אני מתרומם לקראת השלב האחרון.

אצילות: עליצות הנפש

הכי מפתיע כאן בתיאור, במונחים של הרביים בתיאור הניגון הזה, הוא השלב האחרון, שנקרא עולם האצילות. אצילות היא מלשון "אצילי בני ישראל"[מו] – אצילים ברוח. המושג בו מתארים את החוויה של עולם האצילות היא 'עליצות הנפש'. מאד מענין שאת המלה הזו, עליצות, לא מוצאים כאשר קוראים את כל ספרי חסידות חב"ד – ספר התניא, ספר היסוד, וגם שאר ספרי אדמו"ר הזקן, בעל הניגון הזה, כמו תורה אור וליקוטי תורה. לא משתמשים במלה הזו. זהו גם סימן יפה שבנגינה מתגלות חוויות שאין בדבור ואפילו לא בכתיבה.

שוב, מילה מאד מיוחדת – עליצות[מז]. מוזיקה היא בכלל רגישות לצלילים, וברור שהצליל של המילים עליצות ואצילות הוא דומה, מעין לשון נופל על לשון.

עבודת הצדיקים

המדקדקים מסבירים[מח] שבתנ"ך יש שלשה שרשים שהם בעצם אותו דבר, חילוף אותיות הבאות מאותו מוצא בפה, מוצא השינים – עלץ, עלז ו-עלס. משלשתם הכי שכיח בתנ"ך הוא שרש עלז. אם נאמר בדיוק, שרש עלז – עליזות – חוזר עשרים וחמש פעמים[מט]. השני הוא שרש עלץ – עליצות – שחוזר רק תשע פעמים[נ]. השרש שמופיע הכי פחות הוא עלס – מופיע רק שלש פעמים[נא]. יש בענין הרבה רמזים שלא נאריך בהם כאן עכשיו. בכל אופן, יש פה שלש מילים שלפי פשט הן אותו דבר. אדמו"ר הזקן והרביים אחריו בוחרים דווקא בביטוי עליצות הנפש – עם צ, במקום ס (עלס) או ז (עלז). בהרבה מפסוקי העליצות בתנ"ך שרש עלץ הולך יחד עם צדיקים. למה אני מדגיש זאת? כי העולם הזה, עולם האצילות – שכעת רוצים להגיע אליו, היעד שלנו – הוא עבודת הצדיקים.

מתי אדמו"ר הזקן חיבר את הניגון ארבע בבות? כתוב[נב] שהוא חיבר אותו כאשר עדיין היה תלמיד אצל רבו המובהק, הרב המגיד ממעזריטש. הוא ישב שם יחד עם שאר התלמידים, הצדיקים הגדולים, כמו רבי לוי יצחק מברדיטשוב, הרבי ר' אלימלך, הרבי ר' זושא ושאר הצדיקים – הם היו מבוגרים ממנו, הוא הצעיר בין תלמידי המגיד. בשנים הללו, בתחלת שנות העשרים שלו, הוא חיבר את הניגון הזה. הרבה יותר מאוחר, כשהוא כבר נעשה מנהיג של עם ישראל – הרבי הראשון של חב"ד – הוא שיפץ ושיפר את התנועה האחרונה, התנועה של עולם האצילות, שהיא כבר משהו אחר לגמרי. לפני כן יש תנועות עמוקות של דבקות וגעגועים, אבל כשהניגון מגיע לאצילות הוא הופך לעליצות, לשמחה עצומה[נג] – לא סתם שמחה, אלא שמחה מיוחדת, שמחה רבה, שמחה שלמעלה מטעם ודעת. יש שמחה שעדיין אפשר להבין למה אני שמח כאן, אבל עליצות – להיות עליץ – זו שמחה מסוג אחר לגמרי. את החלק הזה הוא חיבר סופית דווקא בתור צדיק הדור, כשהוא הגיע להיות רבי בפועל. זהו גם סימן מהו עולם האצילות, שכאן הוא אציל.

כתוב[נד] שהוא בעצמו, מרוב התפעלות פנימית-נפשית, לא היה מסוגל אפילו לכתוב את כל המלה אצילות. לכן בספר התניא שלו הוא רק כתב בקיצור, שם גרש בשביל לסמן שזו המלה אצילות. שוב, אצילות כאן היא עליצות, שמחה עצומה, וגם בתוך השמחה – לא סתם כמו ניגון שמחה, אלא שמחה שמרגישים את כל העומק, את כל הגעגועים, את כל הדבקות שהיו עד כה, ובכל אופן הוא שמח, פורץ. את החלק האחרון מתחילים לשיר איטי יחסית, אבל ככל שממשיכים לשיר הקצב נעשה יותר ויותר קצב מהיר והניגון יותר ויותר שמח, עד שעולה למעלה לגמרי מטעם ודעת. זו העליצות של החלק הרביעי, התכלית של הניגון. סימן שבאמת תכלית העבודה שלנו בעולם הזה היא להיות עליצים, להגיע לעליצות של "שמחו צדיקים בהוי'"[נה].

"עלץ לבי... רמה קרני"

נוסיף עוד משהו שנותן כאן הרבה געשמאק: אמרנו שבאופן מפתיע עולם הבריאה נקרא רוממות ועוד יותר מפתיע שעולם האצילות נקרא עליצות. מאיפה צמחו הביטויים הללו?!

יש עשר שירות בתנ"ך[נו], שאחת מהן היא שירת חנה, אם שמואל הנביא, שמואל הרמתי, עליו כתוב שהוא שקול כנגד משה ואהרן[נז]. כתוב[נח] שמשה היה מנגן בכל מיני ניגון – נשמה כללית שמנגנת את הניגון של כל אחד. רבי אמתי הוא נשמה כללית[נט] ולכן הוא יודע לנגן את הניגון של כל אחד. לכל אחד יש את הנשמה שלו ואת הניגון שלו ורבי שיודע את הניגונים של כולם יכול גם לחבר ניגונים מתאימים, שמגלים ומוציאים את הנשמה של כל אחד ואחד.

אחרי שחנה התפללה ובכתה וזכתה להוליד את שמואל הנביא היא אומרת את שירת חנה, והיא פותחת את השירה שלה במלה "עלץ"[ס]. זו הפעם הראשונה ("הכל הולך אחר הפתיחה"[סא]), ובהחלט אפשר לומר שגם הפעם העיקרית, בה מופיע השרש עלץ בתנ"ך. אם כן, עליצות היא שמחה של לידה מחדש, של מעבר למציאות חדשה לגמרי, על דרך "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי"[סב]. זו פתיחת שירת חנה, שהיתה עקרה ואז 'נולדה מחדש' כאמא לאחר שילדה.

בכל אופן, אחרי שהיא פותחת "עלץ לבי בהוי'" היא ממשיכה "רמה קרני בהוי'". כאן יש מקור מובהק לשתי המילים שהרביים השתמשו למדרגות הללו, עליצות בעולם האצילות – עליצות הנפש, שמחה פורצת, שמחה למעלה מטעם ודעת – ורוממות הנפש בעולם הבריאה. "עלץ לבי בהוי' רמה קרני בהוי'" – י-ה של שם הוי' ב"ה, "הנסתרֹת להוי' אלהינו"[סג].

עד כאן ההסבר המקובל, עם קצת תוספת שהוספנו, לארבע המדרגות – הזזה-תקוה-רוממות-עליצות – שכנגד ארבעת העולמות[סד]. לכן קוראים לניגון ארבע בבות.

ג. השמעת הקול הבלתי-נשמע

ניגונים – ביטוי הקול הפנימי

נחזור ונסיים עם ההתחלה: אמרנו שתפקיד הניגון בכלל להיות קולמוס הנפש – הקולמוס שכותב את הרגש, החוויה הפנימית ביותר של נשמת היהודי. יש ביטוי בזהר הקדוש, ספר היסוד של הקבלה, שיש "קלא פנימאה דלא אשתמע" ויש "קלא פנימאה דאשתמע"[סה] – שני סוגים של קול פנימי.

שוב, הניגון הוא הקול הפנימי של הנפש וככל שהניגון יותר עמוק ומכוון הוא מבטא קול יותר פנימי. מה מיוחד בניגונים שחברו הצדיקים בעצמם, הניגונים של הרביים? הם מגיעים לקול יותר עמוק ויותר פנימי בנשמה. כלומר, אם כל ניגון טוב ויפה, ניגון שחסידים נוהגים לשיר בהתוועדויות, מסוגל לבטא את הקול הפנימי הנשמע, אזי הניגונים המיוחדים של הרביים, הניגונים המכוונים מגיעים אל הקול הפנימי הלא נשמע. במיוחד הניגון הזה, ארבע בבות, מגיע כל כך עמוק שהוא מוציא מהלא-מודע, מהעל-מודע לגמרי, את ה"קלא פנימאה דלא אשתמע", ונותן לו ביטוי[סו] – הוא מגלה גם הקול הפנימי שלא נשמע. זהו גילוי של משיח, שבא לדרוש טעמי תורה, כמו שאמרנו.

אם כן, צריך טפה להתבונן ולהבין מהו ה"קלא פנימאה דלא אשתמע", הקול הפנימי שלא נשמע, לעומת "קלא פנימאה דאשתמע", הקול הפנימי שכן נשמע. בכלל, אולי יש עוד מדרגות של קול? כל הענין של ניגון הוא קול – קול ערב, כמו שכתוב בשיר השירים "כי קולך ערב"[סז]. יש ביטוי של האור החיים הקדוש[סח] (שגם הרבי מצטט[סט]) שיש נעימות, עריבות, ידידות, מתיקות – ר"ת נעים, "הנה מה טוב ומה נעים"[ע]. נעימה היא גם מנגינה ועריבות היא גם מנגינה. כשיש נעימות ועריבות יש גם ידידות (כח הניגון החסידי לקשר ולאחד את הידידים בהתוועדות רעים) ומתיקות (התגלות של "ומתוק האור"[עא]). הכל מתחיל מנעימות ועריבות, מקול ערב[עב].

יחוד קול-דבור

אכן, חוץ משני הקולות הפנימיים, שתי מדרגות של "קלא פנימאה" – קול פנימי בלתי-נשמע וקול פנימי נשמע – יש עוד שתי מדרגות: יש קול סתם, שהוא לא קול פנימי, אלא פשוט קול – כמו שאני מדבר עכשיו בקול. הקול הזה – עליו כתוב "קול יעקב"[עג], כמו שתכף נסביר יותר – מתחבר עם הדבור, הוא קול לצורך הדבור.

הדבור מורכב מ-כב אותיות, מאלף עד תיו, והבעל שם טוב, מחולל החסידות, אומר שלפני האות א יש עוד א שהיא עצם הקול. זהו הסוד שמכוונים לפני או תוך כדי תקיעת שופר בראש השנה[עד] והוא קשור גם לכוונות הטבילה במקוה[עה]. בצורה קצת מפתיעה, כוונת תקיעת השופר היא גם כוונת הטבילה במקוה – שתיהן נועדו לגלות את ה-א שלפני ה-א, הקול שלפני ראשית הדבור.

צריך לעשות יחוד בין הקול והדבור. כל הקבלה היא לעשות יחודים, לחבר בין נשמות ובתוך הנשמה גופא לחבר בין הממדים השונים של הנשמה. היחוד היסודי של הקבלה, יחוד יעקב-רחל, נקרא יחוד קול ודבור[עו]. כמו שאמרנו קודם, הדבור הוא קולמוס הלב והנגון הוא קולמוס הנפש וצריך לחבר ביניהם. בן אדם נקרא מדבר, יש לו קול, והוא צריך לחבר קול ודבור[עז]. בכל אופן קול ודבור הם שתי דרגות שלמטה משני הקולות הפנימיים.

סוד הוי'

כלומר, בעצם יש כאן ארבע מדרגות (שגם הן כנגד ארבע בבות):

יש שתי מדרגות שנקראות "הנסתרֹת להוי' אלהינו" – "הנסתרֹת" הן משהו פנימי, שהוא רק "להוי' אלהינו", הוא לא נשמע בפשטות – הקול הפנימי שלגמרי לא נשמע וגם הקול הפנימי שלמרות שהוא פנימי כן אפשר לשמוע אותו. הקול הפנימי שנשמע הוא קול שנשמע לאדם עצמו אך לא נשמע לזולתו. אחר כך יש קול סתם, שגם הזולת יכול לשמוע[עח], שמתחבר ומזדווג עם הדבור – שתי מדרגות גלויות, "והנגלֹת לנו ולבנינו", שכנגד וה שבשם.

דבור הוא המלכות, האשה, והקול הוא הגבר, האיש. מעליהם יש שותף שלישי שמחבר אותם, שגם שם בו יש שתי מדרגות, שני שלבים, "הנסתרֹת להוי' אלהינו". השכל, עולם הבריאה, הוא הקול הפנימי הנשמע ומה שלמעלה מהשכל, עולם האצילות, הוא הקול הפנימי שלא נשמע. מדות הלב, הרגש, הן הקול. המעשה, שהוא העיקר^ל, הוא הדבור. חז"ל אומרים "עקימת שפתיו הוי מעשה"[עט] – מאמר חז"ל מאד חשוב, שמובא כמה פעמים בתניא[פ]. כשאני מדבר אני עושה משהו, השפתים עושות, זזות, יש פה הזזה (המדרגה של עולם העשיה, כנ"ל).

שוב, יש קול פנימי בלתי-נשמע, יש קול פנימי נשמע ויש קול ודבור. לשתי המדרגות "הנסתרֹת", הקול הפנימי שלא נשמע והקול הפנימי שנשמע, יש עוד מונח חשוב בקבלה – סוד החשמל. זו המלה הכי סודית בקבלה, שחוזרת שלש פעמים בנבואת יחזקאל[פא], במעשה מרכבה. איך חז"ל דורשים אותה? "עתים חשות עתים ממללות"[פב] – "חש" היינו שתיקה ו"מל" היינו דבור. שתי הבחינות של חש-מל הן שתי הבחינות העליונות – הקול הפנימי שאינו נשמע הוא החש והקול הפנימי שנשמע הוא המל. יש מדרגה בה יש "חש" ו"מל" יחד. למטה יש "עת לחשות ועת לדבר"[פג] אבל למעלה אפשר לשתוק ולדבר יחד, העלם וגילוי בעת ובעונה אחת (בסוד "קול דממה דקה"[פד] ששמע אליהו בהר חורב, ד"תמן אתי מלכא"[פה], גילוי עצמותו יתברך). זו החוויה למעלה, בעולם האצילות (בו או"א עילאין הם חש-מל), כשהקול הפנימי הנשמע נכלל לגמרי בקול הפנימי הלא נשמע, הוא בטל במציאות בלי תחושת ישות נפרדת. אבל כאשר יורדים יש חלוקה לשתי בחינות, חש בעולם האצילות (חכמה, י) ומל בעולם הבריאה (בינה, ה עילאה). אם כן, יש חש-מל ואחר כך קול-דבור. זו עוד רביעיה חשובה[פו]:

יקלא פנימאה דלא אשתמע (חש)

הקלא פנימאה דאשתמע (מל)

וקול

הדבור

"הקֹל קול יעקב"

אמרנו שסתם קול, הקול שנשמע לזולת, נקרא "קול יעקב" – יעקב הוא בתפארת, ה-ו שבשם הוי'. אבל לא כתוב רק "קול יעקב" אלא "הקֹל קול יעקב" – קודם כל "קֹל" חסר ואחר כך "קול" מלא. יש לכך כמה פירושים[פז], אבל לענייננו זהו המקור של המושג קול הפנימי בכלל. מי אמר "הקֹל קול יעקב"? יצחק אבינו. יעקב בא ודבר כאילו הוא עשו, אבל יצחק שומע שהקול הוא של יעקב. היום מזהים אנשים לפי הקול שלהם, כידוע, עוד יותר טוב מטביעת האצבע שלהם. הקול הוא הביטוי של הדבר הכי עמוק בנפש.

"הקֹל" הראשון, "קֹל" חסר, הוא הקול הפנימי. בפרט הוא הקול הפנימי הנשמע, שכנגד ה עילאה שבשם. אמנם הוא מצטרף לקול הפנימי שלא נשמע, בסוד חש-מל כנ"ל, אבל שומעים את "הקֹל" (עם ה הידיעה), קול מורגש שמנוגד ל"הידים ידי עשו" – הוא חסר ו כי הוא קול פנימי ונוספת לו ה כי הוא כנגד ה עילאה. אחר כך יש "קול", מלא ו – כנגד ה-ו שבשם – שהוא קול רגיל שמתחבר עם הדבור. כמו שרש"י מפרש שמדובר כאן על תוכן הדבור, לא על צליל הדבור.

בחסידות מבואר[פח] ש"הקֹל" חסר היינו קול תפלה – קול חשאי שלא נשמע לזולת, אך כן מודע-נשמע לאדם עצמו, כמאמר חז"ל "השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך"[פט]. כך מוסבר שיחד עם הרגשת רוממות המושכל של עולם הבריאה יש גם השתפכות הנפש בתפלה. כתוב שתחושת-עבודת הבבא השלישית היא רוממות והשתפכות הנפש – היינו תפלה חב"דית מתוך התבוננות (שהיא תפלת עשיר, כמו שהסברנו לאחרונה[צ]).

רביעיה בנגינה

הסברנו את העליה של ד' בבות בארבעת העולמות וגם ארבע מדרגות של קול ודבור. גם בעצם הנגינה יש רביעיה, ארבע בבות. מה הרביעיה בכלל במוזיקה? זהו כלל גדול במוזיקה[צא]:

כאשר מנגנים ניגון חסידי או סתם ניגון, בפה או בכינור, שומעים בעיקר את המנגינה. בכינור אפשר לעשות גם הרמוניות, אבל העיקר הוא המנגינה עצמה, מה שנקרא המלודיה. כשאני מנגן על פסנתר הנגינה היא בשתי ידים, המנגינה היא עם הרמוניה ועוד דברים. לחסיד חשובה בעיקר המלודיה – הדיוק בעצם המנגינה.

מי שמכיר טפה את חכמת המוזיקה יודע שחוץ מהמלודיה – עצם המנגינה – יש מה שנקרא counterpoint, קונטרפונקט בשפה המדוברת – הניגוד, הקאנון. הקונטרפונקט הוא כבר מאד שכלי – מי שמכיר קצת את ההיסטוריה של המוזיקה יודע שזה מה שבעלי השכל עשו הכי טוב. הקונטרפונקט לעומת המנגינה עצמה הוא "עזר כנגדו"[צב], כמו איש ואשה במצב האידיאלי של שלום בית – י-ה.

אחר כך יש הרמוניה, שהיא כבר הרבה יותר נמוכה – כל אחד יכול לעשות הרמוניה – והיא ביטוי של הרגש. כמו שיש אבא ואמא, המנגינה והקונטרפונקט, ה"עזר כנגדו", יש הרבה ילדים שעושים שמח, ובמצב הטוב יוצרים בתוך הבית הרמוניה, קולות מגוונים, תפארת. הרמוניה היא תפארת – הרבה גוונים במזיגה נכונה, זהו הביטוי. כמו שפתחנו, ניגון הוא גוונים שונים ביחד, כנגד ה-ו של שם הוי'.

בסוף המלכות היא הקצב. יעקב אבינו אמר "ואני אתנהלה לאטי... ולרגל הילדים"[צג] – כשיש משפחה גדולה, הרבה ילדים, צריך את הקצב הנכון של הבית, שהכל יעבוד טוב.

נחזור: אמרנו עכשיו כלל גדול, שבמנגינה בכלל יש ארבע מדרגות. בדרך כלל כשאנחנו יושבים יחד ושרים שיר, מנגינה מכוונת של החסידות, יש רק שני דברים – מלודיה וקצב. לפי הקבלה המלודיה עצמה היא ה-י של שם הוי', האצילות, והקצב הוא המלכות, ה תתאה של שם הוי', בסוד "הוי' בחכמה יסד ארץ"[צד]. אם יש הרכב קצת יותר רציני, מקהלה[צה] ששרה או שמנגנים בכלים, יש גם את שתי המדרגות שבאמצע – הקונטרפונקט, שכנגד ה עילאה, השכל, וההרמוניה, שאם היא יפה היא תפארת, ה-ו שבשם:

ימלודיה

הקונטרפונקט

והרמוניה

הקצב

ארבע בבות – תשובה וגילוי משיח

אם כן, מה שעשינו עכשיו בקיצור: דברנו על הארבע בבות, דברנו על שתי הבחינות של הקול הפנימי שבנפש שהניגון בא לבטא. דבור מבטא את הקול סתם, אבל ביטוי שתי המדרגות העליונות – הקול הפנימי שלא נשמע והקול הפנימי שנשמע, החש-מל – הוא תפקיד הניגון.

על שלש בחינות הקול אנחנו אומרים "ותשובה ותפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה"[צו]. בסידורים כתובות מעל המלים "ותשובה ותפלה וצדקה" המילים צום-קול-ממון, שכולן שוות בגימטריא קול, כידוע[צז]. קול סתם, שנשמע לזולת, הוא צדקה – השפעה לזולת. הקול הפנימי הנשמע הוא קול תפלה, "הקֹל", כנ"ל. אבל הקול הפנימי שאינו נשמע גם לאדם עצמו הוא נעלם לגמרי – בצום-צמצום (סוד האות י בשם הוי'[צח]) – ואליו אפשר להגיע רק על ידי תשובה במדרגה העליונה שלה (תשובה עילאה מאהבה רבה).

המיוחד בניגון מכוון שמחבר רבי, ובמיוחד הניגון המכוון הזה – ארבע בבות – שהוא מגיע גם לקלא פנימאה דלא אשתמע, לקול הפנימי שלא נשמע, שהוא בעצם קול אחר לגמרי, קול חדש. כמו שיש "אור חדש על ציון תאיר"[צט] יש קול חדש[ק]. מי ישמיע אותו? משיח, שבא לדרוש טעמי תורה. על המשיח כתוב שהוא בא "לאתבא צדיקיא בתיובתא"[קא], בא לעורר את כולם בתשובה כזו שמגיעה אל הקול הפנימי הנעלם, שגם הצדיק ישמע את הקול הפנימי הבלתי-נשמע שבתוכו. אנחנו מאמינים ומחכים למשיח כל יום[קב], והמשיח האישי שלי – ניצוץ משיח שבתוכי – הוא הקול הפנימי שלא נשמע, והמנגינה הפנימית של הרבי מגיעה גם אליו ומוציאה אותו.

מנגנים את הניגון הזה לפי המסורת החב"דית רק בזמנים מיוחדים – זמני שמחה, זמני תשובה. הרבי הזקן, מחבר הניגון, אמר[קג] שהניגון הזה מסוגל לתשובה – לא סתם תשובה, אלא תשובה עילאה, מתוך עליצות, שמחה אמתית בנפש. שנזכה בזמנים המיוחדים לשיר את הניגון הזה מתוך תשובה ולגלות את המשיח שבנו, שהוא בעצם הקול הפנימי שלא נשמע.

אפשר לדרוש על כל זה את הפסוק שאנחנו אומרים פעמיים בכל יום – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[קד]: "שמע ישראל" את הקול הפנימי שלך, תשמע ש"הוי' אלהינו", הקול הפנימי הנשמע (בחינה אמא-בינה, "אור המאיר לעצמו", "אלהינו" של כל האומה[קה], הקול הפנימי שנשמע לכלל ישראל), "הוי' אחד", הקול הפנימי הבלתי נשמע ("אחד האמת" שמתגלה דווקא בחכמה[קו]), "הוא ושמו אחד"[קז], שיתגלה רק לעתיד לבוא כאשר "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[קח], כאשר כל העמים יאמינו בה' ויקראו בשמו[קט]. האמונה היא הקול הפנימי ביותר, שבעולם הזה היא בגדר תענוג נעלם[קי], שרק משיח, שידרוש טעמי תורה, יגלה בשלמות.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• ניגון צריך להיות עדין – ניגון של גן עדן.
• את כל עצי גן עדן מגדלים על ידי תדרי שמחה וגעגועים.
• בכח ניגון שמחה לפרוץ את כל גדרי הנפש.
• ניגון הולך וגובר – משקט ואטי לחזק ומהיר, מרב-גוני ועמום לפשוט ובהיר, מקטנות מוחין לגדלות מוחין – "כאור נגה הולך ואור עד נכון היום"
• התפתחות הצדיק היא "ואֹרח צדיקים כאור נגה [פתיחות לריבוי גוונים בעבודת ה'] הולך ואור עד נכון [הזדהות עם הדרך האחת הנכונה לצדיק] היום [התכללות כל הגוונים באור הבהיר של הדרך האחת]".
• רחשי הלב מתבטאים בדבור אך עצם הנפש – "חלק אלוה ממעל ממש" – מתבטא בניגון.
• משיח ידרוש טעמי תורה – הוא יחבר את קולמוס הנפש (הניגון) עם קולמוס הלב (הדבור).
• יש לעלות ולרדת בסולם הנגינה – להגיע לאור הכי גבוה ולשתף בו את כל באי עולם.
• ראשית עבודת ה' היא 'הזזה עצמית', מתוך אי-שביעות-רצון ממקומי העכשווי, והעמקה בתפקידי בעולם כדי לדעת לאן להעתיק את מקומי הרוחני.
• מרירות מריחוקי מה' באה עם תקוה טובה שאוכל להתקרב.
• האור השכלי פועל רוממות בנפש.
• תכלית העליה היא עבודת הצדיקים – עליצות הנפש – שהיא חויה של לידה מחדש.
• רבי אמתי יודע את הניגון המיוחד של כל נשמה.
• כל ניגון יודע לבטא את הקול הפנימי הנשמע וניגון מכוון – ובפרט ארבע בבות – גם את הקול הפנימי שאינו נשמע.
• נעימות ועריבות הניגון מביאות לידידות בין המתוועדים ולמתיקות של גילוי האור.
• "הנסתרֹת" בנפש הן קול פנימי שלא נשמע (חש) וקול פנימי שנשמע (מל) "והנגלֹת" הן קול ודבור.
• התפתחות המוזיקה היא כמו משפחה: אבא (מלודיה) ואמא (קונטרפונקט) עם הרבה ילדים שקולותיהם יוצרים הרמוניה, כאשר כל הבית צריך לפעול טוב ובקצב נכון.
• הקול המופנה לזולת הוא צדקה, הקול שרק האדם שומע הוא תפלה והקול הפנימי הנעלם מתגלה בתשובה.
• משיח בא להחזיר את הצדיקים בתשובה – לגלות את הקול הפנימי הנעלם של הצדיקים.
• הקול הפנימי הבלתי-נשמע שבתוכי הוא המשיח הפרטי שלי.
• ארבע בבות מסוגל לתשובה ולהתגלות המשיח.
• "שמע ישראל [את קולותיך הפנימיים:] הוי' אלהינו [הקול הפנימי הנשמע רק לישראל] הוי' אחד [הקול הפנימי הנעלם, שיתגלה בביאת משיח לכל באי עולם]".