"זה יתנו"

שבת י"א אד"ר תשפ"ב – כפ"ח

החידוש של משה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

קיצור מהלך השיעור

בשבת כעלות המנחה מסר הרב שיעור לבחורי ישיבה הנוגע לתחלת פרשת כי תשא. פרק א של השיעור עוסק בחידוש של ה"זה" של משה, המופיע דווקא בדברים בהם "נתקשה משה" – מסר ללומדי התורה שדווקא דרך הקושי וההתעקשות מגיעים לחידושי תורה אמתיים. פרק ב מחדש שלמשה רבינו ישנם שלשה שרשים – בנוסף לשרשי ה"טוב" וה"אין" שלו (עליהם הורחב גם בגליון שבוע שעבר) נשמתו באה משרש הבל. משה מתקן את הבל בהיבטים רבים, ואחד מהם הוא תיקון היחס לזמן – נושא שגם הוא מסר חשוב לבחורי הישיבה.

לקוצר היריעה והזמן השיעור לא מובא כאן בשלמותו, ואי"ה תשלח גרסה מלאה ברשימת התפוצה אליה ניתן להרשם בדוא"ל itiel@pnimi.org.il.

א. נתינת ה"זה"

"זה [יתנו]" – נבואת משה

שבת שלום! אנחנו כבר אחרי מנחה, קראנו כבר את תחלת פרשת כי תשא: "וַיְדַבֵּר הוי' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר. כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַהוי' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם. זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה להוי'"[ב].

על מחצית השקל כתוב "זה יתנו". המלה "זה" כאן היא מאד חשובה, כמו שמיד נראה בדברי חז"ל, ובכלל "זה" היינו הנבואה המיוחדת של משה רבינו, בתוספת על נבואת שאר הנביאים שהתנבאו ב"כה"[ג]. הנבואה של משה במצרים היא נבואת "כה", בעיקר "כה אמר הוי' כחצֹת הלילה אני יוצא בתוך מצרים"[ד], ונבואת "זה הדבר" מתחילה אצל משה בעיקר במן[ה], שירד בזכות משה[ו]. "לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן"[ז] – המן הוא כבר הכנה למתן תורה, שהיא הנבואה העצמית של משה.

מי שאוהב לספור – איזו מלה זו כאן בפרשה? המלה ה-הוי' מההתחלה[ח]. כלומר, עד המלה "זה", בשני הפסוקים הקודמים, יש כה מלים (בחלוקה ל-ה – השרש של כה, ה ברבוע – בפסוק הראשון ו-כ בפסוק השני) – מתחילים ב"כה", נבואת שאר הנביאים, עד שמגיעים ל"זה", המלה ה-הוי'. "זה יתנו" אומר שצריך לתת את ה"זה" – את המדרגה של משה רבינו, את הניצוץ משה רבינו שיש בכל אחד.

"זה אל זה"

בשביל מה צריך לתת את ה"זה"? "לכפר על נפשֹתיכם"[ט]. מי נותן? "כל העֹבר על הפקֻדים" (ביטוי שחוזר בפסוק שלנו, "זה יתנו", וגם בפסוק הבא). אפשר לדרוש, בטח כתוב[י], ש"הפקֻדים" הם המצוות ו"כל העֹבר על הפקֻדים", כל מי שעשה עבירה, צריך לתת את ה"זה" בשביל לכפר. כלומר, זהו "זה" של תשובה וכפרה, ה"זה" שייך למסירות הנפש של משה רבינו לכפר על עם ישראל, שהשיא שלה הוא בהמשך הפרשה, אחרי מעשה העגל, כשמשה אומר "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת"[יא].

בהמשך "ראשון" של הפרשה, שקראנו כעת במנחה, יש עוד "זה" חשוב – "שמן משחת קדש יהיה זה לי לדֹרֹתיכם"[יב]. גם שם שמים דגש, אבל מפרשים אחרת – "שכולו קיים לעתיד לבוא"[יג]. שני ה"זה" האלה הם כמו "וקרא זה אל זה"[יד]. ה"זה" הראשון הוא של תשובה וכפרה, כנ"ל, אבל ה"זה" השני הוא "זה" של נצחיות – קיום לעולם. כמובן, גם הנצחיות היא מדה של משה רבינו. באושפיזין, כנגד שבע מדות הלב, משה רבינו הוא הנצח. משה רבינו הוא נצחי, "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"[טו], "כולו קיים לעולם", בלי שום חסרון – "'משה משה' לא פסיק טעמא בגוויהו"[טז], ואדרבא, "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון"[יז], כאשר כ"גואל אחרון" יש למשה עוד יותר תוקף.

"נתקשה משה"

איך חז"ל מפרשים את ה"זה" של "זה יתנו"? המדרש[יח] אומר שמשה התפלא-נתקשה איך אדם יכול לכפר על נפשו בנתינה של מחצית השקל, הוא חטא וכעת הוא יתן 'חצי לירה' ויתכפר לו?! איך זה מתקן?! לכן ה' אמר לו "זה יתנו", הראה לו "מטבע של אש" ואמר לו "כזה יתנו"! החסידישע-מפרשים בדרושים של הפרשה ושל פרשת שקלים עושים מזה ענין גדול. הזהר[יט] אומר שיש שלשה דברים שמשה התקשה בהם והם רמוזים בשמו – מנורה, שקלים, החדש (במדרש[כ] כתוב ששלשת הדברים ש"נתקשה בהם משה" הם מנורה, שרצים וקידוש החדש, גם ר"ת משה, אבל ככה כתוב בזהר – מתאים ללימוד שלנו כעת, על הענין של שקלים[כא]). בשלשת הדברים האלה כתוב ה"זה" של משה, ה"זה" שמלמד שמשה התקשה וה' הראה לו באצבע – "זה יתנו", "החדש הזה לכם ראש חדשים"[כב] ("כזה ראה וקדש"[כג]), "וזה מעשה המנֹרה"[כד] (אצלנו מופיע "זה" בטהרתו ובשני האחרים "הזה" ו"וזה" – סה"כ עולה בטול, מדת משה רבינו[כה]).

רואים שה"זה" של משה קשור דווקא עם ה"נתקשה משה". על משה כתוב "משה זכה לבינה"[כו] – מעלה מיוחדת של משה, משהו שאחרים לא זכו לו. למה משה זכה? כי הוא התעקש להקשות, הוא התעקש להבין. משה רבינו הוא תלמיד חכם, למדן, הוא לא מקבל סתם מה שאומרים לו – הוא מקשה, כי הוא מרגיש ש'אני חייב להבין'. יותר מכל אחר בעולם הוא חייב להבין. אפילו לגבי ה', ש"לית מחשבה תפיסא ביה כלל"[כז], הרבי הרש"ב אמר[כח] שהוא 'חייב להבין' (רק בראש השנה הוא מאמין...). כל בחור ישיבה צריך ללמוד ממשה רבינו, להתקשות ולהקשות עד שהוא מבין. הרוגאטשובר – שהיום יום ההילולא שלו – אמר שבלימוד קונטרס אחרון בשו"ע אדמו"ר הזקן רואים שהגידים במח שלו התקשו והתעבו כמו אצבע – זה ה"נתקשה משה", כמו "אין קישוי אלא לדעת"[כט] (ששייך למשה, כח הדעת[ל]). משה מתקשה להבין עד שהוא זוכה לבינה, בינה שהיא-היא ה"מטבע של אש" שמכפר על בני ישראל.

שוב, החידוש של משה הוא נבואת "זה", לעומת ה"כה" של שאר הנביאים. מה ההבדל בין "כה" ל"זה"? באידיש יש ביטוי 'אזוי', 'ככה', אבל אפשר להגיד אותו בשני אופנים. יש 'אזוי' של 'בסדר, שיהיה ככה' – אומרים לך משהו ואתה מקבל, 'אתה אומר לי ככה? שיהיה ככה'. זו המדרגה של "כה אמר הוי'", 'שיהיה ככה...'. אבל יש 'אזוי און ניט אנדרעש' (ככה ולא אחרת), התעקשות. ה"זה הדבר אשר צוה הוי'" זו התעקשות להגיע ל'אזוי און ניט אנדרעש', ככה ולא אחרת.

תורה חדשה

יש מהמגיד ממעזריטש ווארט על הפרשה[לא] שגם מדבר על ה"זה" וה"כה":

...והנה אמרו ז"ל כל הנביאים נתנבאו בכה אמר ה', יתר עליהן משה שהתנבא בזה הדבר, והטעם לזה, מפני שאמרו רז"ל לית מילתא דכתיבי בנביאים וכתובים, דלא רמיזי באורייתא, אם כן כל דברי הנביאים וכתובים כבר זה נאמרו מקודם ברמז, והנביא הוא האומר הרמז בהתגלות, אבל בנבואת משה רבינו ע"ה היתה חדשה שלא נשמע מעולם, נאמר בו זה הדבר, ראה זה דבר חדש...

במילים השגורות בחסידות, כל מה שהנביאים מחדשים בבחינת "כה" זה לא חידוש אמתי. בלשון החסידות, הנביאים ממשיכים מהעלם וגילוי, אבל לא מעצם להתפשטות (חדשה). אנחנו מסבירים[לב] שאצל הצדיק יש שלש בחינות – הוא נשמה כללית, נשמה דאצילות ונשמה חדשה. מהבחינה שהוא נשמה חדשה באה אצלו "תורה חדשה"[לג]. החידוש שלו בא דווקא בזכות ה"נתקשה" שלו, יש לו חוש בקושי ועקשנות. לכן משה גם מציין אחרי חטא העגל "כי עם קשה ערף הוא וסלחת"[לד] – דווקא בזכות הקושי, העקשות, מגיע ה"וסלחת"[לה]. משה מתקשה עד שהוא מגלה משהו חדש – לא סתם מהעלם אל הגילוי, אלא "אור חדש"[לו] ממש, ש"חדש להיות אור"[לז] כי עד עכשיו היה בגדר עצם (חשוך). כל זה הסוד של "זה הדבר" של משה, ה"משה זכה לבינה". "זה הדבר" בגימטריא "ככם כגר"[לח], נושא שמדברים עליו כעת הרבה – כנראה זו תורה חדשה...

התחלנו את הכל מהרמז שהמלה "זה" כאן היא המלה ה-הוי' – זה פעמים הוי' בגימטריא חדש (סוד יב צירופי הוי' המאירים ב-יב חדשי השנה, שגם מתחלקים ל-ז ו-ה – ז חדשים בהם נמצאים שלשת הרגלים, מניסן עד תשרי, ועוד ה חדשי החרף בהם אין חגים). ה"חדש" כאן הוא החידוש העצמי של תורת משה.

ב. שלשה שרשי משה

שלשה שרשים למשה – טוב-אין-הבל

למדנו שבוע שעבר[לט] שלמשה רבינו יש שני שרשים-מזלות – "טוב", ששייך ללידה שלו (בה נאמר "ותרא אֹתו כי טוב הוא"[מ]), ו"אין", ששייך להסתלקות שלו (המדרגה עליה הוא אומר בפרשה שלנו "ואם אין מחני נא", כנ"ל). לא אמרנו אז, אבל הענין רמוז גם בכך שלפי האריז"ל[מא] הסוד של השם משה הוא חיבור של שם קסא ושם קפד. ה"אין" של משה הוא שם קסא, בגימטריא "איני יודע"[מב], שער הנון שמשה משיג רק בעת הסתלקותו[מג] – ה"רצוא" של משה. ה"טוב" של משה הוא שם קפד, הכח של משה לגאול את עם ישראל "פקד פקדתי"[מד] – זהו ה"שוב" שלו (כמו לפקוד אשה – בשביל לפקוד את עם ישראל, את כנסת ישראל, משה פורש מן האשה).

דברנו על שני שרשים, אבל בשם משה יש שלש אותיות ומתאים למצוא לו שלשה שרשים. האותיות העיקריות (השער) של משה הן מ ו-ש – האות של המים והאות של האש בספר יצירה. מים יורדים מלמעלה למטה, הם חסד וטוב, ואש עולה מלמטה למעלה, היא גבורה – ברור שהמים הם הלידה של משה ("כי מן המים משיתהו"[מה]), ה"טוב" שלו (גם המנורה, שלכאורה יותר קשורה לאש, עומדת בדרום, צד החסד, והתפקיד שלה להאיר לכל העולם[מו], "וירא אלהים את האור כי טוב"[מז]), והאש היא העליה-ההסתלקות של משה. אבל יש למשה גם אות שלישית, ה – אם ה-מ היא מים וה-ש היא אש, מהי ה-ה? פשוט מאד, הרי בספר יצירה יש שלש אמות אמש, אויר-מים-אש, שלשה יסודות (מים-אש-רוח) – חוץ מה-א, שהיא האות של האויר, יש עוד אות של יסוד הרוח, ה, האות שמבטאת את ההבל-האויר (הבל-להב-הלב שממנו הדיבור עולה אלף, זהו הקשר בין האותיות). באמת, כששואלים מה השרש של משה רבינו – עוד לפני שמדברים על טוב ועל אין – חושבים על מה שכתוב באריז"ל[מח], שמשה בא משרש הבל, בן אדם הראשון.

משה מתקן את הבל בכמה דברים: כתוב שהפגם של הבל היה שהציץ בשכינה[מט] – זו הסתכלות שיש בה גאוה, בגסות הלב, ומשה מתקן זאת ב"ויסתר משה פניו כי ירא מהביט"[נ], מתוך הענוה והבושה הגדולות שלו. משה מתמודד עם שרש נשמת קין, עם כל הנר"נ שלו – הוא הורג במסירות נפש את המצרי, שהוא נפש-קין; הוא מתעמת עם קרח, שהוא רוח-קין (הוא נהרג בעקיפין על ידי משה, ומודה לו מתוך הגיהנם[נא], וכאשר הוא יודה לו בשלמות הוא יתעלה ויוכלל בקדושה, ויתקיים בו "צדיק כתמר יפרח"[נב], ס"ת קרח[נג]); הוא מתחתן עם בת יתרו, נשמת-קין, מכבד ומחבב את חותנו ובמדה מסוימת אף בטל לו כשהוא מקבל את עצתו (זו אהבת-קין שיש להבל, אהבת אחים, שבאה לתקן את ההתנשאות של הבל על קין אחיו) – הכל בסוד "שבעתים יֻקם קין"[נד] ביתרו-קרח-מצרי[נה].

אם יש רק שני שרשים, ה-ה באמת טפלה ל-מש (ובפרט היא נכללת ב-ש, בהבל יש גם משמעות של חום – הבלא בארמית, הבל להב הלב – והוא נכלל באש), אבל יוצא כאן שיש למשה שלשה שרשים – טוב-אין-הבל. והנה, טוב-אין-הבל (115) הוא הממוצע של כל אות בשם משה (345)!

מילה-שבת-החדש

נקשור את הכל לעוד שלשה דברים: כתוב[נו] שהיוונים רצו לבטל מאתנו שלש מצוות – מילה, שבת וראש חדש. אפשר להקביל את שלשת הדברים בצורה חלקה ויפה, כפתור ופרח, לשרשים של משה (וגם לרמוז בשם משה – מילה שבת החדש):

מה"טוב" של משה (ה-מ בשלש אותיות שמו, כנ"ל), "ותרא אֹתו כי טוב הוא", למדו חז"ל[נז] שהוא "נולד מהול" ("אמרו צדיק כי טוב"[נח]), וגם ש"נתמלא הבית כולו אורה" ("אור כי טוב")[נט] – זהו סוד המילה וסוד המנורה.

השבת היא סוד החזרה ל"אין" של משה (ה-ש בשלש אותיות שמו, כנ"ל) – בשבת הכל כלה ומתאיין, חוזר בכלות הנפש לשרשו באין, בסוד "ויכֻלו השמים והארץ וכל צבאם ויכל אלהים"[ס].

כמובן, "החדש" הוא-הוא הענין של ראש חדש – אבל איך זה קשור לתיקון הבל? נלמד מכאן עוד דבר חשוב:

אנחנו תמיד אוהבים להביא מהשפת אמת[סא] שגזירות היוונים הן כנגד גילוי אלקות בעולם-שנה-נפש: שבת מעידה על חידוש העולם (וגם מחזירה את העולם לאין...), ראש חדש הוא גילוי ה' בתוך הזמן-השנה ומילה היא גילוי ה' בנפש (שבספר יצירה כוללת גם את גוף האדם, כמו "יֹצאי ירך יעקב שבעים נפש"[סב], שגם רומז לתיקון המילה). יוצא כאן שהתיקון של הבל הוא תיקון הזמן.

הבל קשור ל"הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל"[סג] (פסוק שכולו עולה ט"פ "הבל הבלים"[סד]!). מחויה של "הבל הבלים", שכל העולם הוא הבל, אפשר להגיע להתקשרות רק לה' – כמו ששרים "סאיז דאך אלץ הבל הבלים [הכל הבל הבלים] – אין עוד מלבדו!" – אבל אפשר גם סתם לבזבז את הזמן, "הכל הבל", לא חשוב לעשות שום דבר. הבל היה רועה צאן – לכן הוא הביא קרבן יפה (שבסוף בגללו הרגו אותו), אבל הוא היה בטלן, לא כמו קין שהיה עובד אדמה, עבודה קשה. רועה צאן יושב ומחלל לו... גם האבות היו רועי צאן, וגם משה רבינו, אבל הם בחרו כזה תפקיד כדי להתבודד ולהיות פנויים לעבודת ה' – הבל פשוט החליט שזה המקצוע הכי קל. המצוה הראשונה של תורת משה, "החדש הזה לכם ראש חדשים", מלמדת לייקר את הזמן – זהו עוד סוד של תיקון הבל אצל משה. כתוב בחסידות[סה] ש'פנימי' מייקר את הזמן. גם אצל משה רבינו שבדור, אצל הרבי, הכי בלט כמה הוא מייקר כל רגע, כמה כל הזמן מנוצל.

זהו מסר הכי חשוב לבחורי ישיבה – לתקן את הבל, לייקר את הזמן ולנצל כל רגע. תלמדו טוב, תנצלו את הזמן, ו'תתקשו' – תקשו קושיות ותתעקשו להבין. שבת שלום.