"עיקר שכינה בתחתונים היתה"

בע"ה

י"ב טבת תש"נ – שכם

שיעורים במאמר באתי לגני תשי"א

מאמר באתי לגני אות א

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור לקראת י' שבט תש"נ התחיל הרב ללמד את מאמר ד"ה באתי לגני תשי"א, המאמר הראשון של הרבי בעת קבלת הנשיאות. תחילה הוסברו שלש דרגות במושג 'שכינה' לפי דברי אדמו"רי חב"ד: אחת לפני הצמצום, בגילוי האור לעצמו השייך לעולמות, זהו "עיקר שכינה", שהיתה בתחתונים לפני חטא אדם הראשון; שניה בהשתלשלות הקו והחוט; שלישית מלכות דאצילות כפי שנעשית עתיק בעולם הבריאה. לאחר מכן הוסברה הלשון "עיקר שכינה" וכיצד הוא יתכן לפני הצמצום, וכן כיצד הוא יכול להתגלות בגן עדן לפני החטא. בהמשך הוסברה התחושה בגן עדן לפני החטא כמצב של חלום. לבסוף דובר אודות ההחלטה הטובה שקבלו על עצמם תלמידי הישיבה אצל הרבי לקראת י' שבט.

א. שלש מדרגות בשכינה

עיקרי – עיקר שכינה

בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה, וְאִיתָא במד"ר (בִּמְקוֹמוֹ) לְגָּן אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא לְגָנִי [זה לשון המדרש[ב]. לא כתוב "לגן", אלא "גני"], לְגְנּוּנִי,

מה זה "גנוני"? "גן" בארמית פירושו לינה-שינה. את "גנוני" מפרשים חדר יחוד של חתן וכלה. "לגנוני" הוא כמו חדר המטות – חדר יחוד של חתן וכלה. בכל שיר השירים "גן" הוא מקום המפגש האהוב על החתן והכלה של שיר השירים. אבל עוד יותר המדרש מדגיש שכאן לא כתוב סתם "גן", אלא "לגנוני", זה נקרא חדר היחוד של החתן והכלה, החופה שלהם.

 לִמְּקוֹם שֶׁהָי' עִקָּרִי בַּתְּחִלָּה [לאותו מקום שהוא 'העיקר שלי'. תכף המדרש מפרש, שכאן הייתי יכול לחשוב ש"עיקרי" הכוונה עיקר החתן, שזהו עיקרו דקוב"ה, אבל מיד מפרש], דְּעִקַּר שְׁכִינָה בְּתַחְתּוֹנִים הָיְתָה [שעיקר הכלה, "עיקרי" כלומר "עיקר שכינה" כמו שנסביר, "עיקר שכינה בתחתונים היתה]. עכ"ל.

[מה הפירוש "באתי לגני"? מי בא?] החתן. "לגנוני", למקום היחוד, ומקום שעיקר השכינה – כלומר "עיקרי" –היה שם. "עיקרי" הכוונה "עיקר שכינה" היתה שם. ככה המדרש, עד כאן.

שכינה לפירוש אדמו"ר הזקן: ראשית התגלות אור אין סוף

עכשיו הקטע שנלמד, הקטע הראשון כאן הוא התבוננות במלה שכינה. זה נושא שלם, מהי שכינה, מה פירוש המלה בכל מקום? במה שלמדנו בכל סדר ההשתלשלות איפה ומהי שכינה? יש עוד דבר חשוב, במאמרים המרכזיים של הרבי, לא כל מאמר, אבל במאמרים מיוחדים, שאצלו הכי חשוב, הוא נוהג בדווקא לצטט מכל אחד מהרביים. גם כאן, זהו המאמר הראשון של הרבי בתור נשיא, יש פה כוונה מכוונת להביא בשם כל אחד מאדמו"רי חב"ד. הציטוט הראשון היה של הרבי הקודם, הרבי הריי"צ:

וּלְהָבִין דִּיּוּק הַלָּשׁוֹן עִקַּר שְׁכִינָה, [אלו כבר דברי הרבי, לא הרבי הקודם, כבר מיד ההסבר שלו. מה זה "עיקר שכינה" ש"בתחתונים היתה"?] הִנֵּה בְּפֵי' שְׁכִינָה מְבָאֵר כ"ק אַדְמוֹ"ר הַזָּקֵן שֶׁנִקְ' שְׁכִינָה ע"ש שֶׁשּׁוֹכֶנֶת וּמִתְלַבֶּשֶׁת, מִלְּשׁוֹן וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם ["בתוכו לא נאמר אלא 'בתוכם'[ג], בתוך כל אחד ואחד מישראל"[ד]. על מה זה הולך בקבלה? איזו מדרגה זאת ששוכנת ומתלבשת?], שֶׁהוּא רֵאשִׁית הִתְגַּלּוּת אוא"ס.

איפה במפה שלנו[ה] יש ראשית התגלות אור אין סוף, שזה שכינה, לפי פירוש אדמו"ר הזקן[ו]? [התגלות אור אין סוף זה פה] נכון, פה, לכאורה, זה סיום הדילוג הראשון, הרצון להטיב. ועוד יותר, הרי שכינה תמיד קשורה למלכות, אז זה הרצון והמחשבה הקדומה למלכות, של "אנא אמלוך"[ז], "טהירו עילאה"[ח], אור אין סוף. אבל אור אין סוף הוא על שם שהיא שוכנת ומתלבשת. כלומר שהאור הזה עתיד לרדת ולהתלבש.

כמו שנסביר בהמשך – איפה שורש הקו? זה פרט שרציתי לומר קודם שלא אמרתי, איפה שורש הקו, שהוא הכח הבורא? כתוב שהוא בתפארת הנעלמת, ככה כתוב בכתבי האריז"ל[ט] של שאר תלמידי האריז"ל, אפילו למעלה מהמלכות, ברצון להיטיב, בתפארת שלו, שם שורש הקו. יש לו גם שורש עוד יותר נעלם כמו כל דבר, אבל זה דבר חשוב שכתוב בקבלה, שהקו הוא כמו ה-ו של שם הוי', רחמים, תפארת, והשורש שלו בתפארת שבאין סוף, התפארת של מדרגה זו באור אין סוף. לכן הוא עתיד לרדת. עוד פעם, שכינה היא על שם שהיא שוכנת, יורדת ומתלבשת. בכל מקום שכינה היא ממלא כל עלמין, אבל יש גם כן הכנה-התכוננות לממלא כל עלמין באור אין סוף שלפני הצמצום. החתן הוא הסובב כל עלמין בכל המדרגות, והכלה-השכינה היא ממלא כל עלמין.

וְהִנֵּה מִמָּה שֶׁכּוֹתֵב שֶׁרֵאשִׁית הִתְגַּלּוּת אוא"ס נִקְ' בְּשֵׁם שְׁכִינָה, מוּבָן מִזֶּה שֶׁעִנְיַן שְׁכִינָה הוּא לְמַעְלָה מַעֲלָה מֵאַצִּי' ג"כ [מה שכותב ששכינה היא "ראשית התגלות אור אין סוף" הכוונה לא כמו שבדרך כלל כתוב בקבלה ששכינה היינו מלכות דאצילות, אלא צריך לומר ששייך לומר את הכינוי-השם שכינה גם באור אין סוף למעלה מעלה, לפני הצמצום], גַּם בִּבְחִי' הָאוֹר שֶׁלִּפְנֵי הַצִּמְצוּם, שֶׁהֲרֵי רֵאשִׁית הַהִתְגַּלּוּת הוּא בְּאוֹר א"ס שֶׁלִּפְנֵי הַצִּמְצוּם [זה בדיוק הדילוג מהעלם לגילוי, ראשית הגילוי, וגם שם יש בחינה של שכינה על שם שהיא "שוכנת ומתלבשת" בתוכם-בתחתונים],

זה היה ציטוט של אדמו"ר הזקן. כאן הוא רק רוצה לומר שהשכינה היא ודאי למעלה מאצילות, אפילו באור אין סוף שלפני הצמצום. [יש מקום להרגיש את זה? לדעת?] כן, זו ודאי כל הכוונה. היות שהשכינה היא על שם "ושכנתי בתוכם" היא משהו פנימי אצלי. זה מה שאומר, שהשכינה היא גם ראשית גילוי אור אין סוף וגם על שם "ושכנתי בתוכם" – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", בשביל לגלות את השכינה צריך לעשות מקדש בלב של כל אחד ואחד.

שכינה לפירוש אדמו"ר האמצעי: הקו

וכמוש"כ כ"ק אַדְמוֹ"ר הָאֶמְצָעִי כִּי הֶאָרַת הַקַּו וְחוּט לְגַבֵּי עַצְמִיּוּת אוא"ס נִקְ' בְּשֵׁם שְׁכִינָה.

כאן יש כבר יחס, הכוונה על דרך חתן וכלה, שיש עצמיות אור אין סוף, קוב"ה, ושכינה היא תמיד בת הזוג שלו. עצמיות אור אין סוף, כותב אדמו"ר האמצעי, זה קוב"ה, החתן, והארת הקו וחוט, שאצלנו היא סוף הדילוג השני נקראת שכינה.

אבל לכאורה הוא אמר ששכינה היא אפילו יותר מכך, באור אין סוף שלפני הצמצום. את זה הוא יסביר בהמשך. קודם לצטט, שאם הוא מצטט משהו הכוונה היא – אף שלנו יכול להישמע מאד פשוט אבל – שזה דבר שלא כתוב בשום ספר קבלה. בחז"ל אפילו קשה להבחין בין שכינה לבין ה'. שכינה בהרבה מקומות היא הקב"ה בעצמו[י]. אם רוצים בכל זאת להבחין בקבלה יהיה כתוב רק שקוב"ה הוא ז"א דאצילות ושכינה היא מלכות דאצילות[יא]. לומר דבר מאד פשוט, כמו שהוא מצטט מאדמו"ר הזקן שראשית התגלות אור אין סוף זה כבר שכינה – זה חידוש. לומר שהקו הוא שכינה זה גם חידוש, לא כתוב בשום מקום שהקו הוא שכינה. למה הקו הוא שכינה? בגלל שהוא יורד. כל אור אלקי שחודר לתוך מציאות למלא אותה הוא בחינת שכינה, "ושכנתי בתוכם".

באור הצמח צדק: שכינה היא מלכות דאצילות שנעשית עתיק בעולם הבריאה

כִּי עִנְיַן שְׁכִינָה הוּא בְּכָל מָקוֹם לְפִי עִנְיָנוֹ

רואים שהרבי מתחיל את המאמר הראשון שלו עם ערכין, שזה גם עיקר החידוש של גדולי המקובלים לאחר האריז"ל, כמו הרש"ש, שהוא הראשון גם כן שכותב בפירוש שהכל יחסי. בכתבי האריז"ל לא כותב בפירוש שהכל יחסי. בין המקובלים, הגדול ביותר אחרי האריז"ל הוא הרש"ש, והוא מבסס את כל השיטה שלו על כך שהכל יחסי. אפילו דברים נוגדים, כמו תהו ותיקון, לא רק דברים טובים, במערכת אחת. אין כאן המקום להאריך בזה, אבל זה גם מה שהרבי כותב, מיסודות החסידות, שהכל לפי ענינו, כלומר יחסי ותלוי איפה מדברים.

לְגַבֵּי אַצִּי' הִנֵּה הַמַלְ' נִקְ' בְּשֵׁם שְׁכִינָה [מה שכתוב תמיד שהשכינה היא מלכות דאצילות הוא לגבי עולם האצילות]. וְגַם בָּזֶה מָה שֶׁמַלְ' דְּאַצִּי' נִקְ' שְׁכִינָה מְבָאֵר כ"ק אַדְמוֹ"ר הצ"צ [עכשיו הוא מביא לפי הסדר, מהצמח צדק] שֶׁזֶּהוּ דַּוְקָא כְּמוֹ שֶׁנַּעֲשֵׂית בחי' עַתִּיק לְעוֹלָם הַבְּרִיאָה,

יש במלכות תמיד שתי בחינות: מה שנשאר למעלה, כמו בעולם האצילות, ומה שיורד למטה להיעשות כתר ופנימיות הכתר בעולם שלמטה ממנו. היות ששכינה היא על שם שיורדת ומתלבשת, – כינוי המלכות דאצילות בשם שכינה הוא דווקא כאשר היא יורדת להיות עתיק, פנימיות הכתר בעולם הבריאה.

מה זה אומר לנו? מה זה עתיק? עתיק הוא תענוג. אם רוצים לתרגם את זה למלים פשוטות שלנו – מלכות דאצילות היא מלמעלה, לא מושגת לנברא כלל וכלל, אז היא עוד לא "בתוכם". מה ראשית ה"תוכם" של "ושכנתי בתוכם"? שמלכות ה' הופכת אצלך להיות מקור התענוג. זה תרגום פשוט, דוגמה פשוטה של איך מתרגמים שורה בחסידות לפי כל שלנו וההסברים שלנו. המלכות כמו שהיא למעלה באצילות היא מלכות ה'. אם היא רק למעלה היא לא שכינה.

מהי שכינה? נעם, שכינה היא מלה יפה, נשמעת יפה. שכינה לא נשמעת משהו קשה, לא כפיה, לא כמו שדיברנו אתמול, מי שהיה פה, על מלך ונשיא. שכינה לא משמע לי מלכות-מלך בכיפה, שכופה את הרצון שלו על העם. משמע מלך קרוב שמתקרב אל העם ומתלבש בתוכו. שוב, מה שאומר כאן הצמח צדק הוא ששכינה היא המלכות דווקא כאשר היא נעשית עתיק בעולם הבריאה. עולם הבריאה הוא כמו שֵׂכל הנברא, המודעות הנבראת, וכאשר מלכות שמים נעשית מקור התענוג, עתיק, בנברא היא נקראת שכינה.

התגלות השכינה בנפש – שקבלת עול מלכות שמים נעשה מקור התענוג

[לא מובן המשפט בנפש] הוא אומר זאת במלים פשוטות, כלומר על דרך מבנה, ששכינה יורדת. אם המבנה נשאר באצילות הוא לא שכינה, אפילו שהוא מלכות דאצילות. השם שכינה הוא כשנעשה עתיק בעולם הבריאה. הסברנו בנפש שראשית הרגשת השכינה היא תענוג ממלכות שמים. אתה יהודי, האם השכינה שורה בך או לא? יש מושג בתלמוד "השראת השכינה"[יב], על שכינה אומרים השראה, השראה היא קצת למעלה מהתלבשות. כאן אומר ששכינה יורדת ומתלבשת, אבל לפני שהדבר מתלבש בכל הכחות הוא קודם כל שורה בכתר. כשהוא הופך להיות עתיק בעולם הבריאה זו השראה, לא התלבשות, רק שלב לקראתה. עוד פעם, אני אומר עליך 'האם השכינה שורה בך?', השכינה שורה בך היא שמקור התענוג והחיים שלך הוא ממלכות ה'.

[הכוונה שאני מקבל את כל ההשראה שלי ממלכות ה'?] כן, השראה של ענג נפשי. [הרבה פעמים או עכשיו?] גם עכשיו. אם השכינה עכשיו שורה בך, כלומר, כמו שהוא כותב כאן שהמלכות של העליון, של האצילות, שהיא מלכות ה'-מלכות שמים נעשית אצלך עתיק. מה זה עתיק? תענוג. [איזו מלכות שמים?] זה הפשט, קבלת עול מלכות שמים. זה גם אחד מהיסודות הכי יסודיים של הרבי, שמדגיש מאד-מאד ששורש העבודה הוא קבלת עול מלכות שמים. לכאורה קבלת עול מלכות שמים היא ללא טעם, אין בזה כלום, וקבלת עול מלכות שמים תֵעשה מקור כל התענוגים היא שכינה. זהו פירוש של הצמח צדק. זה נקרא התענוג של העבד הפשוט, שהתענוג שלו הוא תענוג רבו.

השתלשלות הכתרים זה מזה

יש כאן עוד סוד שנאמר בדרך אגב, שהרבי לא מזכיר כאן – "השתלשלות הכתרים זה מזה"[יג]. המלכות דאצילות שנעשית עתיק בעולם הבריאה, אותו עתיק הוא לא רק עתיק של בריאה, הוא משתלשל ישירות מעתיק של אצילות, וכך מעתיק של א"ק ומכל העתיקים. זה נקרא "השתלשלות הכתרים זה מזה", כלומר שאותו תענוג של הנברא הוא בעצם התענוג של הבורא.

זהו המשל המפורסם בחסידות[יד] שדוקא העבד הכי פשוט חווה את תענוג האדון כתענוגו הוא. זו ראשית השראת השכינה. זהו פירוש לגבי השכינה בתור מלכות דאצילות, דוקא כאשר היא נעשית עתיק בבריאה. זה מהצמח צדק.

עוד פעם, זה גם חידוש. כל הדברים האלה הם משפטים פשוטים, אפילו בלי הסבר, אבל לא כתובים בקבלה, לכן הוא מביא זאת בשם הצמח צדק. [מה הוא אמר?] ששכינה היא רק אם נעשה עתיק בבריאה. [גם בדילוגים זה ככה, שאדמו"ר הזקן אומר שזה פה, ואדמו"ר האמצעי אומר שפה?] כן, הוא אומר שעוד למטה, רק מתי? כשנעשה עתיק.

דרך אגב, יש מושג ראשית הקו למעלה מהראש של א"ק, של אדם קדמון, והוא הרבה פעמים נקרא עתיק של א"ק[טו]. לפי זה, פירוש אדמו"ר האמצעי ששכינה היא ראשית הקו וחוט הוא גם בחינת עתיק לגבי אדם קדמון. זה בדרך אגב.

[מה זה השראת השכינה לגבי האריכות של בן ועבד נאמן שהרב הסביר השבוע?] יש בן, יש עבד נאמן ויש עבד פשוט. לבן יש השראת האב, השראה מאבא שלו. כתוב[טז] שבן עולה על עבד בכך שיכול לכוון את רצון אביו ללא דיבור. לכל אחד יש מעלה. עבד לא יכול לכוון מה שהאדון רוצה ממנו אם הוא לא יאמר לו. עבד נאמן הוא באמצע, יש לו קצת תחושה, אבל אי אפשר לסמוך עליו, הוא לא יכול לחדש, הוא יכול אולי לנחש מהנסיון. אבל בן יכול ממש לעשות משהו שנראה אחרת מהקו של האבא, ולכוון לפנימיות הרצון שלו. זה נקרא שהאבא שורה בו. ככה מסבירים[יז] את ההבדל בין אברהם ויצחק, שיצחק לכאורה הולך בדרך אחרת מאברהם, והוא בפנימיות-בעצמיות מכוון את הדבר הכי פנימי ש"יפה כח הבן מכח האב"[יח], שהאב לא מסוגל גם לגלות.

פירוש הרבי מהר"ש: השכינה על שם כוונת המשכת הקו

אֲבָל בִּהְיוֹתָהּ בְּאַצִּי' הִיא מְיֻחֶדֶת עִמָּהֶם [כאשר היא באצילות היא לא נקראת שכינה, היא מיוחדת] (עִם הַסְּפִירוֹת דְּאַצִּי') וְלֹא שַׁיָּךְ לְשׁוֹן שְׁכִינָה. ומ"מ אי"ז סוֹתֵר למ"ש לְעֵיל שֶׁהַקַּו נִקְ' בְּשֵׁם שְׁכִינָה [כפירוש אדמו"ר האמצעי], כִּי שְׁכִינָה שֶׁנֶּאֱמַר בדרז"ל הַיְנוּ מַלְ' דְּאַצִּי' [כמבואר בספרי הקבלה, שסתם שכינה בגמרא היא מלכות דאצילות], וְאַף גַּם זֹאת רַק כְּשֶׁנַּעֲשֵׂית בְּחִי' עַתִּיק לַבְּרִיאָה דַּוְקָא [כמו שהצמח צדק אמר],

לכל דבר יש שורש. זאת אומרת, הוא אומר שיש פשט. הפשט של שכינה הוא באמת מלכות דאצילות, אי אפשר לומר למטה מכך. הוא זה המקום הכי תחתון שאפשר לומר. הרי שכינה היא אלקות, אי אפשר לומר ששכינה היא מלכות דבריאה. ודוקא – אומר הצמח צדק – כאשר היא נעשית עתיק בעולם הבריאה. זה הפשט. אבל הוא לא בא לומר שאין לו שורש "גבה מעל גבה שמר וגבהים עליהם"[יט].

אֲבָל בְּשָׁרְשָׁהּ הַיְנוּ כְּמוֹ שֶׁהוּא לְגַבֵּי אוא"ס, הִנֵּה גַּם הַקַּו נִקְ' בְּשֵׁם שְׁכִינָה.

וְאֶחָד הַטְּעָמִים מָה שֶׁהַקַּו נִקְ' בְּשֵׁם שְׁכִינָה לְגַבֵּי אוא"ס [כפירוש אדמו"ר האמצעי], כָּתַב כ"ק אַדְמוֹ"ר מָהָרָ"שׁ [הוא הולך לפי הסדר, שהרבי מהר"ש מבאר טעם בשיטה של אדמו"ר האמצעי, הסבא שלו] לְפִי שֶׁהַקַּו כַּוָּנַת הַמְשָׁכָתוֹ בִּשְׁבִיל שֶׁיִּתְלַבֵּשׁ בְּעוֹלָמוֹת ונש"י [הוא אומר שהקו נקרא שכינה לא על שם הפועל ממש, אלא על שם הכוונה הפנימית. הכוונה הפנימית של המשכת הקו היא להתלבש בעולמות בכלל, ובפרט בנשמות עם ישראל], וְלָכֵן הִנֵּה גַּם בְּרֵאשִׁיתוֹ נִקְ' בְּשֵׁם שְׁכִינָה.

אם כן, יש פה שכינה בפועל – מלכות דאצילות – ושכינה על שם הכוונה. [מה ההבדל?] על דרך ההבדל בין עולמות, נשמות ואלקות – צריך לראות שכינה למעלה, באור אין סוף שלפני הצמצום והכל; הקו הוא שכינה בכוונה, דהיינו בדרגת הנשמות בכללות, לפי הערכים שלנו; ובפועל שכינה היא מלכות דאצילות. תכף נסביר קצת יותר.

פירוש הרבי הרש"ב: גילוי האור כמו לפני הצמצום נקרא שכינה

[עכשיו יש משהו עוד יותר גבוה מהקו:] וּלְמַעְלָה יוֹתֵר שְׁכִינָה בְּשָׁרְשׁוֹ הָרִאשׁוֹן לְמַעְלָה מֵהַצִּמְצוּם [שכבר היה מרומז בדברי אדמו"ר הזקן, רק שלא הסביר בפירוש], מְבָאֵר כ"ק אַדְמוֹ"ר נ"ע [זה הרבי הרש"ב. הרבי הרש"ב מבאר את אדמו"ר הזקן יותר גבוה ממה שאמר אדמו"ר האמצעי שמבאר אותו הרבי המהר"ש] שֶׁגִּלּוּי הָאוֹר כְּמוֹ שֶׁהוּא לפה"צ, נִקְ' בְּשֵׁם שְׁכִינָה.

כלומר, "טהירו עילאה" שאמרנו בתחילה, גילוי האור ממש, הסיום הדילוג הראשון שלנו מהעלם לגילוי לפני הצמצום – הוא כבר נקרא בשם שכינה, וזו שכינה במדרגת האלקות.

אם כן, יש לנו כאן שכינה של אלקות ממש; ויש שכינה שכבר יורדת בכוונה להתלבש, הקו, על דרך נשמות; ושכינה בפועל ממש, מלכות דאצילות שיורדת עתיק בעולם הבריאה.

שכינה במדרגות אדם פנימי-אמצעי-חיצוני

דרך נוספת לומר את המושגים האלה בחסידות היא אדם פנימי, אדם אמצעי, אדם חיצוני. מי שמכיר את המושגים האלה מאדמו"ר האמצעי[כ] וגם מרבי הלל[כא]. כלומר, יש שכינה במדרגת אדם פנימי, לפני הצמצום, יש שכינה בתנועה אל משהו, שזה נקרא בכוונה, היא נמשכת עכשיו לקראת משהו, לזה קוראים אדם אמצעי; אדם פנימי הוא כמו הנשמה בגן עדן. אדם אמצעי הוא כמו הנשמה בגן עדן כאשר כבר יודעת שעליה לרדת לגוף, אבל עוד לא התחילה את התהליך. זהו אדם אמצעי; כאשר הנשמה מתלבשת בתוך הגוף היא אדם חיצוני.

עוד פעם, יש בשורש, בתנועה לקראת ובמקום המיועד. לגבי הנשמה קוראים לזה אדם פנימי, אדם אמצעי, אדם חיצוני. לגבי השכינה אלו בדיוק המדרגות שהוא מסביר: יש שכינה בשורש, באור אין סוף; יש הקו שהוא ההמשכה והכוונה להתלבש, זה אדם אמצעי; ויש ההתלבשות בפועל, כאשר ראשית ההתלבשות בפועל היא בעתיק בעולם הבריאה.

שכינה – גילוי האור לעצמו השייך לעולמות שלפני הצמצום

שֶׁבִּכְלָלוּת הָאוֹר שֶׁלִּפְנֵי הַצִּמְצוּם יֵשׁ בּוֹ ג' מַדְרִיגוֹת,

מביא עכשיו כלל גדול בחסידות של הרבי הרש"ב. הוא לא מסביר יותר מדי מדרגות, הוא רק פעם אמר לפי נוסח אחד[כב], שיש 24 מדרגות לפני הצמצום, כל מיני סברות. אבל בדרך כלל הוא מצמצם את המדרגות לפני הצמצום לאלו שנסביר כאן, שהרבי מביא:

עֶצֶם הָאוֹר וְהִתְפַּשְּׁטוּת הָאוֹר, וּבְהִתְפַּשְּׁטוּת הָאוֹר ב' מַדְרֵגוֹת גִּלּוּי הָאוֹר כְּמוֹ שֶׁהוּא לְעַצְמוֹ שֶׁזֶּהוּ מְקוֹר אוֹר הַסּוֹבֵב, וְגִלּוּי הָאוֹר לְעַצְמוֹ הַשַּׁיָּךְ לְהָעוֹלָמוֹת שֶׁזֶּהוּ מְקוֹר אוֹר הַמְמַלֵּא [מה זה כאן ברשימה? בדיוק ג הבחינות שכתובות: יש עצם האור ויש גילוי האור לעצמו, ויש גילוי האור לעצמו שהוא כבר מתוכנן לצורך העולמות. זה עדיין בתוך עצמו אבל בשביל העולמות. נקרא עצם ושתי בחינות של התפשטות. יש עצם האור והתפשטות האור, בתוך התפשטות האור יש התפשטות האור לעצמו ויש התפשטות האור לצורך זולתו], וְגִלּוּי הָאוֹר הַזֶּה נִקְ' בְּשֵׁם שְׁכִינָה [כלומר שלבחינה השניה של ההתפשטות, שהיא הבחינה השלישית שלפני הצמצום, קוראים שכינה. זה בדיוק מה שהסברנו].

ב. "עיקר שכינה" לפני הצמצום ובגן עדן

איך שייך לשון שכינה לפני הצמצום?

וְאַף שֶׁהוּא לִפְנֵי הַצִּמְצוּם וא"א שֶׁיִּהְיֶ' מָקוֹר לָעוֹלָמוֹת,

הרי לפני הצמצום אין שום נתינת מקום למעמד העולמות, הכל מלא אור פשוט, לכן לא יתכן עכשיו עולמות בכלל. אז במצב שלא יתכן עולמות – איך אפשר לומר שזה בשביל עולמות? איך נאמר שיש שכינה במדרגה שזה 'ניט שייך'. עוד פעם, שכינה היא כמו שאמרנו קודם, שכינה משמע לי הדבר הכי טוב, הכי טוב שיכול להיות, "ושכנתי בתוכם". [זה מתפשט לעולמות] הוא רוצה שנרגיש שזה גם בנפש. הכוונה של רצון לעולמות שכבר מובדלת-מזוהה היא בקו, אבל איך השכינה, הנעם הזה שעתיד להיות מקור תענוג הנבראים, התענוג האלקי, העתיק, יכולה להיות לפני הצמצום שלא שייך בכלל עולמות? איך יתכן מקור לעולמות?

שֶׁלָּכֵן [כדי שיוכל להיות מקור לעולמות] הֻצְרַךְ לִהְיוֹת הַצִּמְצוּם, וְצִמְצוּם הָרִאשׁוֹן שֶׁהוּא בִּבְחִי' סִלּוּק דַּוְקָא [ולא סתם צמצום. יש כמה דרגות בצמצום: יש צמצום שהוא רק מיעוט, אבל הצמצום הראשון היה צריך להיות סילוק מכל וכל. לפני הצמצום הזה אין שום מקום, שום אפשרות של מציאות של עולמות], מ"מ [גם שם] נִקְ' בְּשֵׁם שְׁכִינָה.

גן עדן – להרגיש את השורש במציאות

וְזֶהוּ דִּיּוּק הַלָּשׁוֹן עִקַּר שְׁכִינָה בְּתַחְתּוֹנִים הָיְתָה,

הוא אומר שלפני חטא אדם הראשון החויה של השכינה היתה כמו באדם פנימי. כל זה הוא להסביר פשט "עיקר שכינה", מהו "עיקר"? עיקר הוא כמו שורש. הוא אומר שיש פשט "שכינה" ויש לה שני שורשים, או אם נדייק עוד יותר בלשון: יש פשט, יש השורש ויש העיקר. עיקר הוא אפילו למעלה משורש. הוא אמר שהשורש הוא הקו, אבל עיקר שכינה הוא כמו שהיא נמצאת במקום כזה שלא שייך מציאות בכלל. שוב, לכאורה לא שייך שם שכינה, שכינה היא "בתוכם" ואין "בתוכם", שכן זהו מצב שאין אותם בכלל. זהו הגילוי שהיה בגן עדן לפני חטא אדם הראשון, שעיקר שכינה בתחתונים היתה, שהדרגה הזאת מתגלה בתחתונים.

איך אפשר לצייר את זה? לאדם וחוה לפני החטא היה גילוי של אור אין סוף לפני הצמצום במדרגת שכינה, הוא מילא אותם. בדיוק מה שאמרנו קודם, שהמשל לזה בחסידות למדרגה הזאת הוא הנשמה בגן עדן [גן עדן היא מציאות אחרת] מהו גן עדן? ה' ברא את העולם, ברא את אדם וחוה, וגן עדן הוא לכאורה חלק מהעולם. אבל אם לומדים קבלה וחסידות צריך לומר שגן עדן הוא לא כמו שאר העולם. להיות בגן עדן פרושו להיות במצב שאתה בשורש.

על פי פשט אדם וחוה נבראו ולכן הנשמות שלהם כבר ירדו לתוך המציאות, אבל החויה של גן עדן היא בדיוק כמו שאומרים, גן עדן. למה משתמשים במונח-ביטוי גן עדן? החויה של גן עדן לפני החטא, שזו התמוטטות וירידת העולמות, היא איך שהייתי בשורש. כמו הסיפור של רבי נחמן[כג], כמו כל סיפורי הבעל שם טוב, "וואס געדנקסטו"[כד]. ידוע שהבעל שם טוב פנה קודם כל לכל אחד בשאלה "וואס געדנקסטו?", לעורר את הזכרון הקדום ביותר. כמו הסיפור על הבעטלער הראשון של ה-ז בעטלרס של רבי נחמן, העיוור, שזוכר איך שהוא היה אַיִן, כלומר חווה איך שהיה בשורש. וזה הגילוי של "עיקר שכינה" שהיה בבחינת אין, כלומר שהיה במדרגה כזאת שלא שייכת בכלל מציאות וזה היה בתחתונים. כלומר, ירד. הרגשת השורש ירדה לתוך המציאות. זה אמור להיות גן עדן, ואם אדם הראשון לא היה חוטא כך היה נשאר, היה מתגבר ביתר שאת ויתר עז.

גן עדן – מציאות אחרת כמו חלום

[שאלה יסודית: אם יש הרגשה כזאת אז היא כבר פה, לא למעלה מהצמצום ולא למעלה מהחילוק] עוד פעם, אנחנו מדברים על מדרגה לפני הצמצום [איך התגברנו על השאלה? איך הדבר הזה נכנס בחויה? מילא בהשכלה, הקושיה שהוא מקשה פה, עוד אין עולמות] הוא תירץ קודם. כאן המשפט "עיקר שכינה" הוא אחרי התירוץ. הוא לא הסביר, הוא רק שאל שאלה ואמר שאף על פי כן "ומכל מקום נקרא בשם שכינה", נקודה.

[למה אמרת שהדבר הזה היה כחויה?] עכשיו הוא אומר "וזהו דיוק הלשון עיקר שכינה", הוא אומר שהמדרגה הזאת של שכינה נקראת "עיקר שכינה". בכל חז"ל יש שכינה, אין בחז"ל "עיקר". עוד פעם, זה דיוק צודק לחלוטין בלימוד. [הרב נתן לדוגמה את החויה של אדם הראשון בגן עדן, זה לא כתוב] נכון, זה לא. כתוב רק במדרש "'באתי לגני אחתי כלה', לגן אין כתיב כאן אלא 'לגני' לגנוני למקום שהיה עיקרי בתחילה". וגם המדרש עצמו ממשיך להסביר על אדם הראשון בגן עדן בהמשך המדרש. אחרי החטא המדרש ממשיך שזה הסתלק, שהעיקר שכינה "קפיץ ואזיל", דילג והסתלק מגן עדן לרקיע הראשון. מה המדרש הזה אומר? שבתחילה עיקר השכינה היה בתחתונים, עד החטא, ולא עד בכלל, ובחטא קפץ עיקר השכינה מהתחתונים לרקיע הראשון. אחר כך היה חטא קין ואז קפץ עוד רקיע, עד שקפץ שבעה רקיעים. אחר כך בא אברהם אבינו והוריד את השכינה מרקיע ז' לרקיע ו', וכך הלאה, כל דור ודור הוריד את השכינה עוד רקיע, עד שבא משה רבינו שהוא השביעי ו"כל השביעין חביבין" והוריד את השכינה לארץ, ואז שוב התגלה במשכן "עיקר שכינה בתחתונים היתה", "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". זה המדרש, הוא מובא בכמה מקומות[כה].

[שאלה: בגן עדן היתה מציאות אחרת?] יש מי שאומר – זו דעה קצת חיצונית, בכל זאת אני אומר אותה בגלל שיש בה אמת ואפשר להסביר על פיה כאן את הענין שלנו – כולם שואלים על דיבור הנחש בגן עדן, שאלה ידועה. לא עושים ענין גדול, למשל כמו שעושים מהאתון של בלעם. גם התורה עושה מזה קצת נס שה' פתח את פי האתון[כו], אבל כשהנחש מדבר שם התורה לא עושה מזה שום חידוש אלא כלאחר יד, מובן מאליו. [אבל הוא נענש, הוא היה מציאות אחרת לפני העונש, הוא שינה את כל המציאות שלו] לא כתוב שלא ידבר, כתוב "על גחנך תלך"[כז] וכתובות י"ג קללות[כח], לא כתוב שלא ידבר. אז משם זו דוגמה קטנה ממנה רואים שהמציאות של גן עדן היתה קצת אחרת, החויה של גן עדן היתה משהו אחר, מציאות אחרת.

יש מישהו שרוצה לומר על מציאות אחרת שיחסית דומה ל"ויגרש את האדם... מקדם לגן עדן וכו'"[כט], הכל לפני ערכין. באיזו מציאות לא מקשים קושיות? איזה דבר אפשר לומר שעליו, חוץ מגן עדן, שלא מקשים קושיות? על חלום. בחלום הכל יכול להיות, נחשים מדברים, אוכלים פרי והופכים מדבר לדבר, כל מה שאתה רוצה יכול לקרות בחלום. באמת אומרים שגן עדן אמור להיות החלום הנעים. שם הכל קורה כמו בתוך חלום. כלומר, יש אדם נברא, אבל המודעות שלו עדיין במקום אחר לגמרי.

שוב, זו דוגמה להמחיש קצת יותר את מה שאמרנו שהוא עדיין זוכר. הוא כל כך זוכר שעיקר החויה שלו הוא חויה שורשית. גם ידוע שאדם הראשון נקרא "יציר כפיו של הקב"ה"[ל], בכך הוא עולה על כל שאר ילודי אשה, שאין לאף אחד את הקשר הישיר עם הקב"ה, חוץ מאדם הראשון יציר כפיו שלו. כמו שכל אחד כרוך אחר אמו, ואפילו חולם, במודע או בתת-מודע על הרחם (דיברנו על זה קודם), כך הרחם של אדם הראשון, האמא שלו – הוא "יציר כפיו של הקב"ה – שם המחשבה שלו משוטטת.

טוב, אמרתי את זה מאד מגושם יחסית למה שכתוב כאן. כאן כתוב שלפני החטא, היינו עוד לפני הכוונה הנאה של הקו והחוט, עוד כשיש גילוי אור לעצמו השייך לעולמות, שהוא מקור אור הממלא באור אין סוף שלפני הצמצום, זהו "עיקר השכינה" ששרתה בגן עדן לפני החטא. על זה כתוב "באתי לגני אחתי כלה". עד כאן אפשר וצריך להסביר את זה עוד יותר טוב, אבל עד כאן.

ראיית השכינה לפי שורש נשמת הנביא

[איך אפשר להסביר את כל מיני סיפורים על צדיקים שראו את השכינה כאשה לבושה שחורים?] זהו מדרש שמובא בקינות[לא]. אפשר להסביר שלישעיהו הנביא התגלה גם בדמות, לכן מנשה הרג אותו. כתוב בגמרא[לב] שמנשה המלך הרשע אמר שעל משה רבינו כתוב שאי אפשר לראות את ה', אתה אומר שאפשר לראות אותו?! אז הוא הרג אותו. בעולמות התחתונים המחזה מקבל לבוש. כתוב בנעם אלימלך[לג] שכל מחזה מוחשי של נביא הוא שורש נשמת הנביא, הוא רואה את עצמו בשורש. גם כאן, בחינת שכינה שהיא בת הזוג, כמו שכתוב על משה רבינו בעצמו שהוא בעלה דמטרוניתא[לד], הוא החתן של השכינה, כלומר שהשכינה בת זוג של משה רבינו. כתוב שירמיהו הנביא, עליו כתוב הסיפור הזה, הוא עיקר הגלגול של משה רבינו בין הנביאים, לכן מאד ראוי שהוא יראה את השכינה כאשה אבלה בחורבן הבית, הוא עיקר המקונן.

ג. התחושה בגן עדן כמו חלום

אור של השתלשלות ואור שלמעלה מכך

הַיְנוּ שֶׁגִּלּוּי הַשְּׁכִינָה בְּתַחְתּוֹנִים, הוּא לֹא הַשְּׁכִינָה כְּמוֹ שֶׁהוּא לְגַבֵּי אִצִּי', הַיְנוּ מַלְ', גַּם לֹא כְּמוֹ שֶׁהוּא לְגַבֵּי אוא"ס, הַיְנוּ הַקַּו, כ"א עִקַּר וּפְנִימִיּוּת הַשְּׁכִינָה הָיְתָה בַּתַּחְתּוֹנִים דַּוְקָא, כִּי הָאוֹר שֶׁנִּתְלַבֵּשׁ בְּעוֹלָמוֹת ה"ה בָּא בְּסֵדֶר וְהַדְרָגָה. וּלְמַעְלָה מֵאִיר בְּגִלּוּי יוֹתֵר, וְכָל מָה שֶׁנִּמְשַׁךְ וּמִשְׁתַּלְשֵׁל מִתְמַעֵט הָאוֹר [אור הקו, וכל שכן אור מלכות דאצילות]. וְכֵן הוּא בִּכְלַל בְּאוֹר דְּסֵדֶר הִשְׁתַּלְשְׁלוּת. וְאַף שֶׁקֹּדֶם הַחֵטְא הי' גַּם לְמַטָּה הָאוֹר בְּגִלּוּי [לא היה הסתר פנים כמו עכשיו], מ"מ הָיָ' גַּם אָז גִּלּוּי הָאוֹר יוֹתֵר לְמַעְלָה.

גם לפני החטא, במה ששייך להשתלשלות העולמות מצד הממלא כל עלמין שלאחר הצמצום היה יותר אור בעולם האצילות מאשר למטה אצל אדם הראשון. הוא אומר שבגן עדן היו שני דברים: גן עדן אינו כמו אחרי החטא שהעולמות נפלו ואז למטה הוא חושך, גן עדן היה גם אור גדול מצד ההשתלשלות, אבל כל מה שמצד ההשתלשלות – למעלה הוא עוד יותר. כלומר, הוא היה האור הכי נמוך, אם כי שהיה אור רב מאד. חוץ מזה, בתוך הלב של אדם וחוה היה גילוי עיקר שכינה, שהוא משהו אחר לגמרי, לא אור ששייך להשתלשלות.

וכמארז"ל נָטָה יְמִינוֹ וּבָרָא שָׁמַיִם [הימין מראשית הבריאה, שהוא יותר אור, הוא חסד וגילוי הוא בורא את השמים, כלומר, שם יש יותר אור] נָטָה שְׂמֹאלוֹ וּבָרָא אֶרֶץ [והשמאל שהוא צמצום ופחות אור בורא את הארץ. כלומר, תמיד יש פחות בארץ ויותר בשמים. אם כן, לא זו הכוונה, על האור כמו ששייך להשתלשלות ונמשך, כלומר לא הקו וכל שכן לא מלכות דאצילות]. אֶלָּא הַכַּוָּנָה עַל הָאוֹר שֶׁלְּמַעְלָה מֵעוֹלָמוֹת, עִקַּר שְׁכִינָה [וזה היה בגן עדן].

אז מה יש לנו כאן בסעיף הזה? שלש בחינות של שכינה. [לה' יש הרבה אור, כדי לרדת הוא צריך להתמעט, ופה כתוב שהאור הגדול כן היה למטה] כן, זה פלא. הוא לא מסביר איך יכול להיות, אבל זה נקרא הפלא של הלב. כמו שכתוב "לב מלכים אין חקר"[לה], לב מלך. המלך מצד ההשתלשלות הוא הכי נמוך, הספירה הכי נמוכה. ויש משהו בלב שלו שכולל אין סוף, כמו שכתוב בבחינתו "אין חקר" – "לב מלכים אין חקר", בגימטריא ישראל. על כך כתוב שישראל מלכים[לו].

[כתוב פה שלפני החטא שבארץ היה גילוי, אבל בעולמות היותר עליונים האור היה יותר רוחני] זה מצד האור ששייך להשתלשלות [אני שואל: אחרי שיבוא התיקון השלם של החטא נגיע לרמה יותר גבוהה מזה] מה הכוונה? הוא אומר שלפני החטא היו שני דברים: עיקר השתלשלות היה אור אבל הוא היה במדרגה נמוכה, זה לא עיקר שכינה, וחוץ מזה היה עיקר שכינה בתחתונים, זה החידוש של המדרש "לגני לגנוני, למקום שהיה עיקרי בתחילה", ש"עיקר שכינה בתחתונים היתה" וכאן זה כבר מצד ההשתלשלות.

ההשתלשלות בקו וחוט

[ההשתלשלות כוללת את הקו רק ממלכות דאצילות?] גם הקו השתלשל. מה החידוש? מה ההגדרה של הקו? איך הקו באמת מתחיל את הדילוג השלישי שלמטה ממנו? היות שבקו מוגדר מעלה ומטה. עיקר החידוש – מבואר בחסידות – בין האור אין סוף לבין הקו הוא שבקו יש כבר הגדרות של מעלה ומטה. אמנם אין עשר אורות, יש אור אחד והמשך אחד, אבל יש פה מעלה ומטה. מעלה של הקו הוא כמו האות ו, כמו מי שכותב כתב סת"ם שכותב אותו למעלה יותר עבה ולמטה יותר דק עד שנעשה נקודה. זה אחד מהפירושים לשמו 'קו וחוט'. כלומר, הקו מתמעט להיות חוט, קו קצת יותר עבה וחוט יותר דק. יש עוד כמה פירושים מה זה קו וחוט[לז].

אם כן, בקו יש כבר מעלה ומטה, וממילא ככל שיותר קרוב לעיגול הגדול הוא יותר אור, יותר גילוי, "נטה ימינו וברא שמים"[לח], ככל שיותר רחוק הוא פחות גילוי "נטה שמאלו וברא ארץ". הקו הוא כבר השתלשלות, הוא כבר אור ששייך אליה, אבל אם כי הוא אמור להיות שייך להשתלשלות הוא עדיין אור אין סוף פשוט שיש בו השראה גמורה. זה מה שרואים בגן עדן, כמו התופעה שנחש מדבר עם בן אדם. היא באה מצד ההשראה של הגילוי, בראש של האדם, וכולם שוים, ולא רק שכולם שוים, לא נסביר את זה כאן – הנחש הוא הזקן, הוא זקן אשמאי, הוא בעל הניסיון.

[הקו נקרא שכינה?] הוא גם שכינה [עיקר שכינה?] כאן הוא שורש השכינה. הוא אומר שפשט שכינה הוא מלכות דאצילות, ששוכנת ממש, עד שנעשית עתיק בעולם הבריאה. השורש שיורד בכוונה להתלבש הוא הקו, ויש בו את התכונה של השתלשלות, שלמעלה יותר ולמטה פחות. והשכינה כמו שהיא לפני הצמצום הראשון אינה לא מוגבלת בכלל, והיא כל כך לא מוגבל, זה העיקר שכינה, שהיא שכינה במקום שלא שייך להיות שכינה, בשורש לא שייך ביחס למה להיות שכינה, אין שום דבר להיות שכינה עבורו, ובכל זאת גם שם היא שכינה.

פתוי הנחש – לברוא עולמות

מה זה בתוך האדם? גם מהו חלום? נאמר עוד יותר פשוט במציאות של חלום, ששייך ליוסף, איש חלום, בלשונם של חברים – איש חלום ואיש מעש, הזיווג של יוסף. אז מהו איש חלום? מתי אדם חולם? כשאין לו אובייקט. למשל, הוא רוצה לעשות טוב ואין לו למי לעשות, אז הוא חולם לו. בסדר, אז נסגור את העינים, נחלום על מישהו ונעשה מה שרוצים או לאידך גיסא. אז הוא פשוט סוגר את העינים, מדמיין לו חלום ושם הוא עושה מה שרוצה. זה בנפש.

מה היה הפיתוי של הנחש ההוא בגן עדן? שתבראו עולמות, שיש להם חשק-כיף של בריאת עולמות, 'מה ה' אכל מהעץ וברא עולמות אף כן אתם, תאכלו מהעץ תבראו עולמות'. מה הדבר הכי קרוב שהעץ הזה יכול להיות, מצב שאתה רק אוכל – מתחיל לברוא עולמות? הנחש בא פיתה אותם שרק תאכל מהעץ תהיה כמו ה'. הרי הקב"ה אכל מהעץ ברא עולמות, הדימוי הזה גם פלאי פלאים [לממש חלומות?] לא, התכוונו שהנחש יכול לומר להם שה' אכל מהעץ הזה וברא את העולם. כמו שחיים אמר, כמו סמים, כנראה שהיה פה איזה סם חזק מאד שאתה רק אוכל אותו אתה מתחיל לברוא עולמות. איפה אתה בורא את העולמות? בחויה שלך.

[למצוא חלומות או לממש חלומות?] הקב"ה יכול לממש, האדם לא יכול לממש [מה הוא פיתה אותם? באפשרות לחלום?] כן. עוד יותר, שכל המציאות היא חלום, להעמיק את החלום, שכל הכיף כאן הוא לחלום [הכל ה' עושה] כן, עוד יותר להעמיק את זה, להגיע עד השורש. [חשבתי שהוא רצה להציע להם לצאת מזה] שהוא לא יהיה? הוא יפסיד את עצמו.

בסדר? משהו מתחיל להסתדר? [אני לא מבין את הדילוג הזה, איך מדלגים מעל סוגיית הצמצום, איך משהו שאין לו עולמות יכול להיות למטה? לא מבין, אפשר לומר פלא, אז אני רגוע, אבל אם מנסים להסביר זה לא מסתדר] אמרנו שההסבר הוא רק זכרון – אם אתה היית שם [מה אני יכול לזכור? – זה רק זכרון, לא מציאות] אבל הזכרון הוא המציאות, הזכרון כל כך חזק אצלו שהוא המציאות, הוא חי – "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור"[לט].

[הזכרון הזה הוא איפה שהנשמה היתה לפני הצמצום?] זה האין, שהוא חוזר אליו. [התחלת משל ולא גמרת. אמרת שאיך יש אצל ה' דבר כזה שאין שום דבר, ואמרת שזה כמו שהוא חולם] כן, וזה אפשר להסביר גם על ידי כך מה זה יכול להיות אצל בן אדם. [כן, אבל מה זה אצל ה'?] כל התהליך של הבריאה הוא שכאילו ממציא את האובייקט, את החפצא. יש במאמר השבת של רבי אייזיק מהומיל[מ], שממה שמוכר לי הוא המאמר שהכי עולה – הוא לא אוהב כל כך לעלות למעלה – לפני הצמצום.

שם הוא מסביר בעומק כמובן, קשה להבין אותו, איך שה' באמת כבר רואה את העולמות, אפילו כאן במדרגת "אחד" באור אין סוף שלפני הצמצום. איך אפשר להבין שגם שם הוא רואה את העולמות, אם כי אין שום מקום לעמידת המציאות. רבי אייזיק מסביר באמת בכל מקום ש'עמידת העולמות' הכוונה שהעולם יוכל להרגיש את עצמו, אז לא כל כך קדושה. כלומר שלפני הצמצום אין מקום לעולמות בתור דבר אחר. אבל ודאי ה' הוא כל יכול, כמו ש"גליף גליפו בטהירו עילאה"[מא], הוא יכול לראות את העולמות בכל מדרגה, גם בעצמות ממש, הוא יכול לצייר לעצמו את כל העולם הזה, הוא לא מוגבל בשום דבר, וכי תאמר לו מה תעשה.

[מה הוא אומר במאמר השבת?] הוא רק אומר שיש גם שם ציור של עולמות, בכל מקום. שם הוא מסביר את זה. [אבל גם המדרגות שאחר כך הן לפני הצמצום? איפה ההשוואה בין כח לפועל?] כאן הוא הסביר שזהו גילוי לעצמו, לעומת מצב בו אין גילוי בכלל, של עצם והתפשטות. וכאן, כאילו שיש פה איזו בעיה שלא קיימת כאן. כאן יש איזה פרדוקס שלא נמצא כאן, זה הפרדוקס: מה פתאום עולמות במצב שלא שייכים עולמות, ולא שאלנו את זה. מצד הגדרת הענין לא כל כך שייך בעולמות.

זה עיקר שכינה, והוא היה בתחתונים. על ידי החטא הסתלק ועל ידי משה רבינו ומתן תורה, מאברהם עד משה הוא חזר ועיקר השכינה אמורה לשכון במקדש. אם כן, זוהי הכנה גדולה להבנת ענין המקדש. באמת כל המאמר המקורי של הרבי הריי"צ[מב] הוא על הקרבנות ועבודת המקדש. כאן הנושא "עצי שטים עמדים"[מג], הקרשים, אותיות שקר קרש וקשר וכו'. זהו הנושא הראשון.

דילוג מלמעלה למטה בדרך השראה

אני חייב להודות שגם אני לא תמיד מקיים בעצמי, אבל אם מישהו אכפת לו מלימוד חסידות אז נושא שלם, כמו זה שלמדנו עכשיו של שכינה, לומדים אותו כמה וכמה פעמים, כל אחד כמה שצריך, ומנסים להתבונן בו, חושבים עליו שתי דקות לפני התפלה או משהו כזה. זה נקרא ללמוד חסידות. חוזרים על כך כמה וכמה פעמים, מנסים להרגיש, להפנים, שזה מדבר אלי, "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה", להתבונן בזה ולחשוב על זה, "טראכט'ן חסידות".

[איך זה מתלבש בעבודה?] עוד פעם, זו עבודה. כל כך רחוק מהתודעה שלנו שבאמת צריך להאמין שזה פועל, כמו שאולי יותר קל להאמין שכדור של רופא עוזר. [מה הפירוש ב'עבודה' של זכרון האדם בשורש שלו?] זה לא דבר שאתה יכול לבוא עליו, הרי הוא הסתלק במשך שבעה דורות, אף אחד לא זכר, אחר כך היו עוד שבעה דורות וגם לא זכרו בשלמות. אפילו אברהם אבינו רק התחיל לגשש עד שבא משה, שהוא השביעי והחביב והוריד במתן תורה. זו עבודה שלמה להוריד את עיקר שכינה. אדם הראשון "יציר כפיו של הקב"ה", "אני אמרתי אלהים אתם"[מד], גם אתה צריך להרגיש כך. אחרי חטא אדם הראשון קשה לך להרגיש "יציר כפיו של הקב"ה", אתה ילוד אשה, יש לך בלבולים – להפך, אתה לומד קבלה אז אתה לא רוצה לזכור את אור אין סוף, היצר-הנחש מפתה אותך לזכור מה היית בגלגול הקודם, זה מה שאתה רוצה לזכור.

כל עבודה אמתית היא תמימות. עוד פעם, בכל עבודה פנימית אתה לומד על מדרגה, אתה לא יכול לתפוס מלאכים, כמו שאומרים "כאפט מלאכים". הלימוד הזה הוא לא בשביל שתגלה עיקר שכינה בן רגע, כשיהיה בית המקדש. הלימוד הזה הוא שתפנים את הנושא, את הענין, שיהיה מעניין אותך, גם בלב וגם בשכל, ובתמימות לחזור ולחבר את זה באיזה אופן עם התפלה, שיתן לך כח להתפלל יותר ברצינות. הכל מתוך תמימות, לא מתוך חכמות. כל החכמה של חב"ד כולה אמורה להתלבש בכלי של תמימות גמורה, לא של החכם של רבי נחמן[מה], רק של התם, ובשבילו נותנים הרבה חכמה. אבל צריך להישאר תם, לא לחפש שום דבר [לא לחפש את השכינה?] לחפש את השכינה בתמימות – למדנו על השכינה ואני רוצה להבין. אם זה מתוך רצון להבין הדבר ניתן, צריך להבין.

[התודעה הכי תחתונה לפי דברי הרב היא הרגשת עצמו. גם קשור למדד שהאדם מודד את עצמו שיש בספרים הרבה מדרגות לתחושה זו] בשביל זה מתפללים, עבודה היא בטול, עיבוד, לעבד את הטבע הראשון, לאמץ על ידי אומץ לב עבודה של טבע שני.

רגע לפני שנעם בורח מאיתנו: הדבר הזה, שמדרגה עליונה יכולה כאילו לדלג על כל המדרגות ולהופיע למטה, היא לא הבעיה שלך, זה גם עיקרון גדול מאד בתורה ובחסידות שנקרא השראה. השראה היא תמיד דבר משהו שכאילו יש כמה מדרגות באמצע והוא מדלג. נאמר משל פשוט: יש סנהדרין קטנה וסנהדרין גדולה, כל המערכת, ואתה יהודי פשוט. פתאום פונה אליך אב בית דין, הנשיא, לימד אותך משהו, לא יכול להיות דבר כזה?

סיפור: רבי לוי יצחק מברדיטשוב פעם ביום כיפור התפלל עם כל המדרגות שלו, עם כל הרוח קודש שלו, הוא מתפלל חזק מאד – לא מצליח לבטל את הגזרה שהיתה. פתאום הוא מרגיש שהגזרה התבטלה והוא לא יודע בזכות מי, הוא יודע שלא בזכותי, אני לא הצלחתי, מישהו אחר כאן הצליח. אז הוא הולך לחפש, שואל את כולם, מתעניין, ופתאום מוצא איזה יהודי פשוט שלא יודע שום דבר, כמו מהסיפורים של הבעל שם טוב, ושבזכותו הגזרה התבטלה. מה הוא עשה? הוא בא לבית כנסת, לא ידע להתפלל, לא ידע לקרוא, הוא לא עשה קוקוריקו, בסיפור הזה כתוב שהוא אמר א"ב, ואחר כך הוא אמר לקב"ה שהוא לא יודע יותר מזה ושהקב"ה יצרף כבר מהאותיות איזה מלים שהוא רוצה, יעשה מהן מה שרוצה וזה פעל.

רבי לוי יצחק מברדיטשוב אחר כך יקח את אותו יהודי פשוט ויקרב אותו, יחבק אותו, ידבר אתו, וגם יעלה אותו. יש המון סיפורים, דיברנו פעם שהבעל שם טוב רצה לקחת יהודים פשוטים ולעשות מהם תלמידי חכמים, לא כמו שחושבים שרק להשאיר אותם פשוטים. כמו הסיפור של רבי נחמן, שהתם בסופו של דבר נעשה חכם גדול – לתת חכמה במקום התמימות זו השראה. הנה הכי גדול פונה להכי קטן. אולי זה באמת חידוש של חסידות, שאצל מתנגדים לא היה – זה לא כבוד התורה. אולי מצד השקפה של מתנגדים מי שגדול לא יכול לדבר עם מי שקטן, אבל חסידות לא ככה, שהכי גדול – הרבי – אוהב לדבר עם הכי פשוטים. משהו נורא פשוט. זו השראה, חידוש של החסידות, שיטת הבעל שם טוב, שהכי גדול יורד להכי קטן.

[הגדול יורד לכלים כאלו שהקטן מבין אותם?] לפעמים כן לפעמים לא, לפעמים מדבר בצורה שהוא לא מבין. נאמר את זה כך, יש גדול כזה שכל כך גדול שהקטן הזה לא יכול להיות לבד. [אז הוא לא יכול להתייחס?] כך לפני הצמצום, כשלא מוגבל בהגיון. באור שלפני הצמצום גם מלכתחילה הוא חושב עליו במקום הזה בו הוא לא יכול להיות. אחרי שהוא כבר נעשה הוא גם יכול לרדת אליו ולדבר אתו ממקום כבודו.

מה זה לפני הצמצום? כשלא מוגבל בהגיון וכאשר ישרה זהו "עיקר שכינה בתחתונים היתה". לעניננו (ולכל מי שהלך), מי שרוצה לדבוק קצת ב'עבודה', מינימום של מינימום הוא לקחת דבר כזה כמו שלמדנו עכשיו לחזור עליו כמה וכמה פעמים ולחשוב עליו. לנסות להפנים שידבר אליך, כאשר הזמן הכי טוב לעשות את זה הוא לפני התפלה.

ד. לחשוב חסידות לפני התפלה

החלטה טובה לקראת י' שבט

כל פעם בחורי הישיבה אצל הרבי עושים החלטה לעשות משהו ומכניסים פתק לרבי שהחלטנו, קיבלנו על עצמנו בלי נדר כך וכך ומבקשים ברכה, זו נתינת כח. עכשיו, לקראת י' שבט בחודש הבא, קוראים לזה י' שבט הגדול, י' שבט תש"נ. בהתכוננות אליו קיבלו עליהם בין היתר כל הבחורים לחשוב חסידות. שוב, יש מי שאומר להתבונן, להתבונן זו מלה גדולה עלינו. אם תאמר להתבונן אף אחד לא יודע מה זה להתבונן, אם אתה לא יודע מה זה אז גמרנו, אז אין מה לעשות בכלל. בפשטות לא אומרים להתבונן – "טראכט'ן חסידות", לחשוב חסידות, זה הביטוי. כמו שניגון, שלא אומרים לנגן ניגון, אומרים "זאגן א ניגון", לומר ניגון. כמו שלנגן הכוונה לדבר כך להתבונן הכוונה לחשוב פשוט, בלי חכמות. קבלו על עצמו כל הבחורים בישיבה לחשוב חסידות – ללמוד פרק תניא ולחשוב עליו 5 דקות לפני התפלה.

[זה מה שנשאר מכל ההתבוננות החב"דית?] זו ירידת הדורות, בכל זאת רואים שמשתדלים לשקם את המצב לאט לאט... הרבי נתן להם ברכה שיהיה בשעה טובה ושיצליחו בזה. אם רוצים גם להצטרף לקבוצה כל הבחורים כאן [האמת שגם 5 דקות זה קשה] רבי הלל אמר שיותר קשה לחשוב שעה חסידות מללמוד את כל הש"ס. הוא הסביר את זה, לא רק שזה מאמץ נפשי בלבד. הוא אמר דבר מאד פשוט במוסר, שאין לך מזה שום תכל'ס, זה הקושי. מה שקשה על בן אדם הוא שלא מגיע אלי שום דבר. אתה לומד דף גמרא הרווחת, מי שאוהב ומי שמעריך את זה. אתה חושב חסידות לא הרווחת שום דבר...

זהו המסר לגבי עבודה פנימית בנפש. כל עבודה פנימית היא להגיע למצב שאתה עושה "לשמה", זה נקרא ה"לשמה" האמתי, שאין לך מזה שום דבר. לעשות עבודה שאין לך ממנה שום רווח. זה קשה לאדם, זה בטול גמור, שבירת היש לגמרי. כל אחד שיחשוב בעצמו שכל מה שאני עושה הוא רק להרוויח. ולכן את כל הדברים האמתיים אני מפספס תמיד. כל אחד שידע, ו"ידע איניש בנפשיה" שאני מפספס את הכל ואך ורק בגלל זה, בגלל שאני מיד רוצה רווח על המקום. בגלל שאמת היא לעשות משהו "לשמה" והדוגמה אצל רבי הלל היא לחשוב חסידות.

[גם בלימוד כך, כל עבודה שהיא בלימוד – אם יש ציפיה לנקודת המסקנה כל הנקודה מתפספסת] בדיוק. לכן בישיבות הליטאיות המקוריות כמו ר' חיים בריסקער וקודמיו התנגדו ללמוד הלכה. צריך לדעת למה בחסידות זה לא ככה, לימוד חסידי הוא דווקא להלכה, אבל הטענה היתה בדיוק זו, שאם אתה פותח שלחן ערוך אתה כבר פספסת, כבר לא "לשמה". יש מאמר של רבי הלל שמסביר את הדבר הזה, שלימוד שלא לתכל'ס הוא לימוד אמתי. מה זה "לשמה"? על פי פשט "לשמה" זה למעשה, אבל יש "לשמה" שהוא לא למעשה, "לשמה" יותר גבוה, "לשמה" של שעשועים עצמיים.

רבי הלל מסביר את זה בעמודים האחרונים של ההקדמה לדרך חיים[מו]. ה"לשמה" של עולם הבא הוא ללא תכל'ס, דווקא כשאתה לא לומד למעשה, שהלימוד לשם לימוד. אבל שוב, בלימוד יש גם תענוג, מי שבנוי לזה יש לו גישמאק מעצם הלימוד, כמו האבני נזר[מז]. אז מהלימוד יש, אבל ממאמץ ההתבוננות, לחשוב – להפך, אני יודע בעצמי, כל אחד, שיש הרבה הרבה גישמאק בחידוש, הרי בהתבוננות אתה לא כל כך מחדש, לכן להפך – אתה לא אוהב את זה. [בסוף גם בזה מחדשים] יש התבוננות שהיא גם לשם חידוש, זה גם "לא לשמה". [אי אפשר לחדש אם כל הזמן חושבים על אותו דבר, איזה חידושים יוצאים מזה?]. טוב, זה מה שאומרים פה, שאם רוצים משהו אמתי אתה עושה את זה בלי לחשוב.