1

בע"ה

התוועדות ר"ח טבת

מוצאי אדר"ח טבת תש"ע – גל עיני, ירושלים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

ניגנו ניגון, "יונים נקבצו עלי". לחיים לחיים!

א. חנוכה – נשיאת הפכים (כסלו-טבת)

עכשיו אנחנו בנר שביעי של חנוכה, וגם ר"ח טבת. חנוכה זה חג של נשיאת הפכים. זה הסוד של "פך שמן טהור" שחתום בחותמו של כהן גדול – כתוב שפך זה לשון הפכים. אחד ההפכים שחנוכה מחבר זה שני חדשים – החג היחיד שמחבר שני חדשים שונים, כסלו וטבת. שוב, זה מתאים לו כי כל הענין של חנוכה זה לחבר שני דברים שונים, שני הפכים. בספר יצירה כתוב שכל חדש נברא עם אות. האות של כסלו זה ס, שבענין חנוכה זה מה ש"סומכין על הנס" – סמך לשון לסמוך. בדרך כלל חז"ל אומרים ש"אין סומכין על הנס" אבל בחנוכה כן סומכין על הנס, זה ה-ס של חדש כסלו. אחר כך בא חדש טבת, שהאות שלו היא ע – האות הבאה לפי סדר האלף-בית (לא תמיד זה ככה, כי יש רק יב אותיות פשוטות כנגד החדשים). ע זה כמובן לשון עין, "טוב עין הוא יברך" (יבורך-יברך) – הוא הגבור של קריאת התורה בתקופה זו בחת"ת. "ברכות לראש צדיק" בזכות "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין" – בזכות עינו הטובה, החכמה, החודרת. אם אני לוקח את שתי האותיות יחד – אמרנו שחנוכה זה לחבר הפכים – מקבלים עין מלא, עס. זה קל, ה"פ הוי' – זו הכוונה בכתבי האריז"ל. אם ממלאים את שתי האותיות – עין סמך (מילוי ס גם עולה ס) – זה נר. זו אחת מהכוונות של נר, "להדליק נר חנוכה", שכל נר מחבר את שתי האותיות סמך ו-עין. ידוע הרמז ש-נר זה "העם ההולכים בחשך ראו אור גדול" – תקופה זו היא חשך, ובתוך ה-נר יש "אור גדול", אור אין סופי בנר אחד, והנר מחבר את שתי האותיות. אם כותבים כמלה פשוטה זה סע – סע הלאה. יש משהו בחנוכה, שצריך להבין, שאומר לך "סע" – כמו אברהם אבינו, "ויסע אברהם הלך ונסע הנגבה", צריכים לנסוע. ה-נ היא האות של חשון, החדש הקודם, אבל רק שני חדשי חנוכה זה סע – עיקר השרש, עיקר השער.

עוד דבר חשוב שחנוכה מחבר שני דברים שונים ואפילו הפוכים – זה חג היחיד שיש בו גם הלל וגם הודיה, "להודות ולהלל". בשלש הרגלים יש הלל אבל אין הודיה, ובפורים יש הודיה אבל אין הלל (זה קשור למה שדברנו שלשום בהתוועדות, שפורים זה למעלה מהשכל לגמרי, "עד דלא ידע", ואילו חנוכה זה נשיאת הפכים בתוך השכל, בתוך הכחות הפנימיים של הנפש יש "אלו ואלו דברי אלהים חיים" – זה העז של חנוכה. כתוב ש"עז" זה נשיאת הפכים – "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים". ה"עז" זה ה"אחת", שנושאת את ה"שתים". השתים זה "אלו ואלו דברי אלהים חיים" – יש בית הלל ובית שמאי. במציאות, עכ"פ בזה"ז, אפשר לפסוק כזה או כזה – לכן יצאה בת קול ואמרה "אלו ואלו דברי אלהים חיים והלכה כבית הלל". כך היום, עד לע"ל, אך לע"ל הלכה כב"ש, ולא רק זה אלא שב"ה וב"ש יתחברו יחד, והחג הזה הוא המחבר אותם יותר מכל.

הלל זה "בהלו נרו עלי ראשי", "יהל אור" – זה שיש גילוי. אבל הודיה זה כמו "מודים חכמים לרבי מאיר" – אצל רבי מאיר זה מאיר, אבל אצלי לא מאיר ואני רק מודה. הלל זה בחינת יום והודיה בחינת לילה. אחד החיבורים של חנוכה, כל יום, זה בין יום ולילה – מדליקים משקיעת החמה עד צאת הכוכבים. גם השמש הוא ענין של נשיאת הפכים. יש בברכה יג תיבות (כוונות האריז"ל), שהן רק אור, והנרות זה כבר אור בכלי – הברכה זה אור והנרות זה יפי. השמש מחבר בין האור המקיף ומכניס אותו לכלי. השמש הוא כמו שמשון הגבור. לוקחים אותו בין השמשות, ומכניס את השמש של היום לתוך הלילה. שמשון זה שמש קטנה, והוא היחיד בתנ"ך שנקרא "על שם קונו" – "שמש ומגן [שמשון] הוי' אלהים". הוא המסוגל לקחת את השמש של היום, את ההלל שהוא אור יום, ולחבר אותו להודיה של הלילה, הודאה למה שלגמרי למעלה מטםע ודעת. הודיה זה להאמין – "אמונתך בלילות". הביטוי של האמונה נקרא הודיה. הלל זה נס גלוי. כל הנרות זה גם – "פרסומי ניסא". שוב, זה להמשיך את ההלל, את הגילוי, לתוך הלילה – עד שמכלין את הרגל מהשוק (שאולי תיכף נסביר)עיקר המצוה,

ב. גלוי סודות מן החדר

כמו שנסביר, זה להדליק את המנורה של חנוכה – מה שהיום קוראים חנוכיה – "על פתח ביתו מבחוץ", כך כתוב בגמרא. אבל היום, לפחות מנהג אשכנזים – רוב החסידים – משום מה עדיין להדליק את הנר בפנים. אבל אור הנר חייב להגיע החוצה, זה כל המטרה של המנורה – שיגיע החוצה. נתחיל עם איזה מילתא דבדיחותא קצת: חנוכה זה לגלות סודות – גילוי סודות. יש ביטוי "סודות מן החדר" – יש סודות מיוחדים, שזה מה שמדברים בחדרי חדרים, ואיכשהו זה דולף החוצה. הכוונה שצריכים לכוון כשמדליקים את החנוכיה, המנורה, בפתח – לפי מנחג חסידי חב"ד זה בפתח, אבל לא בחוץ. זה גם הרבה יותר נח, שאפשר לשבת ליד הנרות ברוגע ולהתבונן ולשיר את השירים, הכל בנחת, בחיק המשפחה – אבל מה ששרים ומדברים זה "סודות מן החדר", החדר בפנים. הענין של חנוכה זה גילוי סודות מן החדר, עד שהסודות האלה מן החדר יחדרו בתוך-תוכו, בפנימיות כל נשמות עם ישראל, ואפילו או"ה, שהנס מתפרסם אצלם. כמובן שלא בחרנו ביטוי סתם, אלא רק בגלל שיש לו גימטריא יפה – 832 = ארץ ישראל = כבוד (פעמים) הוי' (לב פעמים) = ד"פ יצחק (ממוצע כל מלה) = ד"פ פינחס. באחת הפעמים לפני שיצאו לקרב מתתיהו ברך את חמשת בניו, כל אחד בברכה מיוחדת, ואת אלעזר ברך שיהיה כפינחס בן אלעזר – אז פינחס הוא חלק מהמסכת של חנוכה. היה לו סוף לא טוב, הוא טבע בפרש של פיל גדול. כנראה שהענין שלו הוא להרוג את הפיל הגדול. כמו שהגמרא אומרת בברכות, לגבי מי שחולם על פיל, שזה לשון פלאי פלאים. גם בסוד "עייל פילא בקופא דמחטא", שזה קשור לפורים דווקא, לחדש אדר. בכל אופן, כל הגבורים של התורה, של התנ"ך, משתתפים – הם חלק מהמרד של החשמונאים, ובמיוחד הם קשורים לחמשת הבנים (שאולי נסביר יותר בהמשך), "מתתיהו בן יוחנן כהן גדול הוא ובניו". מה זה גילוי סודות מן החדר? דברים שמסתודדים ביחד לטכס עצה, לעשות משהו. במיוחד כשרוצים לעשות מהפכה, להפיל את הממשלה, או את כל המערכת, אז מסתודדים ביחד, ואז יש סודי סודות – זו סכנת נפשות אם ידלפו, הכל זה סודות צבאיים (כמו שדברנו שנה שעברה, שיש סודות צבאיים וסודות אישיים). בכל אופן, בקיצור, סודות מהחדר זה איך עושים מהפכה. אבל בחנוכה צריך לגלות הכל, גם את הסודות האלה, תוך כדי שמיישמים את זה. זה גם קשור לכך שב"ה ייסדנו חיידר – יש שם הרבה סודות בחדר, שבשום חדר אחר לא עושים ככה. חנוכה זה חג של חינוך, ודווקא רוצים לגלות את הסודות, כי רוצים שכולם יאמצו את השיטה הזו. אז הזמן שהכי טוב לגלות את כל הסודות איך עושים חיידר אמיתי חסידי, של יחוד תורה ומדע וכו', זה החג הזה – חנוכה. אז יהי רצון שיתגלו כל הסודות מהחדר. לחיים.

ג. הידור בעצם מצות נר חנוכה – פתילות עבות – "ופתיליך"

יש קושיא של האחרונים – שני אחרונים שואלים את זה, ומתרצים אותו דבר, ואחד לא יודע מהשני, אחד הוא חסיד ואחד לא חסיד, החסיד זה חידושי הרי"מ והלא-חסיד זה בית הלוי, ושניהם שואלים אותה קושיא, קושיא פשוטה מאד: הנס היה שהשמן דלק שמונה ימים, והיתה כמות רק בשביל יום אחד, אז לכאורה יש עצה פשוטה מאד – לעשות פתילות דקות. אם יש לי רק כמות מצומצמת מאד, אבל אם עושים פתילות מספיק דקות זה לא אוכל הרבה שמן, ואפשר לפתור את כל הבעיה עם פתילות דקות. קודם כל, למה לא עשו את זה, ושנית, אם אפשר לעשות את זה מה ערך הנס. שניהם שואלים, ושניהם עונים אותו דבר – בלי הסבר, ולכאורה זה גם לא תירוץ מספיק, כדלקמן – אומרים שפתילה עבה במנורה זה הידור מצוה, ולכן צריך פתילה עבה.

לכאורה זה לא מספיק – הידור מצוה זה יפה מאד, אבל זה לא עצם המצוה. אם אפשר לצאת ידי עצם המצוה עם פתילה דקה, אז למה לסמוך על הנס. יש כל מיני שיטות והסברים מה קרה, אבל בכל מה שקרה ראו שיש נס אחרי שהתחילו. אבל לכתחילה, אם יש לך כמות קטנה ובאים לשאול את הרב מה לעשות, אם יש עצם המצוה והדור של המצוה – העצם קודם. זה נוגע לכל החגים דרבנן, שאם היית שואל את רבנן היו אומרים לך לעשות הפוך. כמו שאומרים כל פעם בפורים, אם מרדכי היה שואל רבנן אם להשתחוות להמן היו אומרים לו להשתחוות – זה פקו"נ, לא מכוון לע"ז, ואפילו כתוב בספרים שזה חידוש גדול שלא השתחוה. רבנן היו מתירים לו, ואפילו אומרים לו שהוא חייב כי זה פקוח נפש. גם בחנוכה, אם יש הידור מצוה אבל בלי ההידור יתאפשר לקיים את עצם גוף המצוה, אז לכאורה לא צריך ללכת על ההידור – ללכת על ההידור זה לסמוך על הנס. אז למה שני הגדולים האלה כותבים ככה?! מילא החסיד, מונח אצלו שצריך ללכת על הידור מצוה, אבל למה הלא-חסיד כתב ככה? (רואים כאן שבריסק זה משהו טוב...). מה יוצא? שיש הידור ויש הידור. בכלל, בחנוכה רואים שיש דרגות בהידור – מהדרין ומהדרין מן המהדרין. במושג הידור יש דרגות שונות. שניהם כותבים כאן מלה זו – הידור. כנראה שזה הידור שכ"כ שייך לעצם המצוה, שזה עוד לפני מהדרין. בגמרא יש מצות חנוכה נר איש וביתו – עצם המצוה – ומהדרין נר לכל אחד, ומהדרין מן המהדרין ב"ה וב"ש, כל אחד לשיטתו. יש עצם המצוה ועל גביה שתי דרגות הידור, אבל כאן רואים שיש הידור שהוא חלק מובנה ועצמי בתוך עצם המצוה – אי אפשר להדליק נר עם פתילה דקה, זה לא 'עובר', אף על פי שהיה פותר את כל הבעיה. כך לכאורה צריך לומר, שזה הידור שהוא חלק מעצם המצוה, ועל גבי זה יש עוד הידור ועוד הידור.

אם נדמה את עצם המצוה לנר – החפצא של מצות חנוכה – יש את הכלי של הנר, שמחזיק את הפתילה והשלהבת. הפתילה העבה היא בתוך הכלי – זה חלק מהכלי. בדרך כלל פתילה קשור לגוף ולנה"ב. הכלי זה ממש הגוף, אבל הפתילה זה הנפש החיונית-הטבעית של הגוף – זה הידור שחלק מהמצוה. על גבי זה יש דרגות שונות של אור. על פי פשט יש שתי דרגות אור – נהורא אוכמא ונהורא חיורא. אפשר לומר שנהורא אוכמא זה "מהדרין" ונהורא חיוורא זה "מהדרין מן המהדרין". אבל הפתילה זה הידור שהוא חלק מהעצם. שוב, צריך לעיין בדיוק איך הם מקשים את הקושיא ואיך מתרצים את התירוץ, אבל לכאורה העיקר חסר מן הספר – אם זה הידור, למה למסור את הנפש? למה לסמוך על הנס? לפי מה שאמרנו קודם, שה-ס של כסלו זה "סומכין על הנס", וכאן זה בא לידי ביטוי. זה נפק"מ למעשה. רואים שסומכים על הנס לא רק אז, כשנלחמים עם היונים, אלא בתוך מצות הדלקת הנרות זה הפתילות העבות.

נחזור רגע לרעיון הזה שדווקא החגים דרבנן זה הכל סיפורי מעשיות שאם הולכים לשאול את הרב מה לעשות הוא יאמר לך הפוך – זה דווקא חגים דרבנן. אנחנו מכירים בדרך כלל רק שני חגים דרבנן – פורים וחנוכה. אבל אצל חסידים יש שלשה חגים, כי יש גם י"ט כסלו. ויש ווארט אצל חסידים, מה שתמר בקשה ערבון מיהודה – את החותמת ואת הפתילים ואת המטה. תמר היא כנסת ישראל ויהודה הוא מלך המשיח, אז היא מבקשת ממנו ערבון שמלך המשיח יבוא ויגאל אותנו גאולה אמתית ושלמה. מה הערבון שמשיח יבוא? הווארט הוא שהערבון זה שלשת החגים מדרבנן – לא החגים מדאורייתא אלא דווקא החגים דרבנן. החותמת זה פורים – "ונחתם בטבעת המלך", גזרת המן-אחשורוש שמתהפכת. הפתילים אלו הפתילים של חנוכה. חוזרים על הווארט הזה שיש משהו בחנוכה שהוא חידוש – קוראים לחג חג השמן או חג האורות, אבל יש משהו עצמי בפתילה, שהיא גם המחברת את השמן והאור. לא חושבים שהחג הזה הוא חג הפתילים, אבל יש משהו בחג הפתילים, הפתילות העבות, שזה יותר מבטא את המהות של חנוכה גם מהשמן וגם מהאור וגם מכל הנר. יש משהו בפתילה, וזה מה שרמוז כאן שהפתילים שתמר בקשה מיהודה זה חנוכה, דווקא הפתילים. שלשת הדברים הם לפי סדר הדורות – קודם החותמת-פורים, אחר כך הפתילים-חנוכה,  ובסוף המטה-יט כסלו, "יפוצו מעינותיך חוצה" שבזכות זה "קאתי מר" בחסד וברחמים, כאשר "יתפרנסון מיניה" מה"יפוצו מעינותיך חוצה". מה הקשר בין מטה לבין חסידות? מובן שחותמת קשורה לפורים ופתילים לחנוכה, אבל מה הקשר בין מטה לחסידות? זו הנחה יסודית אצל חסידים, שגם עם כל האור של תורת החסידות, חסיד מבין שעצם ענין החסידות זו התחלת ההנהגה בעם ישראל לקראת הנהגת מלך המשיח. זו התחלה של מלכות – מטה זה שבט מושלים, זה מלכות, זה הנהגה. שוב, אדמו"ר הזקן יושב בכלא בשביל אור – אז היה צריך סמל של אור – אבל אצל חסידים מונח שהסמל של תנועת החסידות, מהבעל שם טוב וכו', זה מטה (יש עוד סמלים, יש פנס, אבל העיקר כאן לא פנס אלא מטה), המטה של יהודה, המלכות של יהודה.

אפשר לחדד את זה עוד יותר: ידוע שיש פתגם, שכתבו בשם הבעל שם טוב (לא תקנתי, כי מילא, שיהיה בשמו, אבל זה לא בשמו) – שחושך לא מגרשים במקל. בכל אופן, יש ווארט כזה, שחשך לא מגרשים במקל. יש כאלה שיש להם סמל של אגרוף וחושבים שככה מגרשים את החשך, אבל כנגד זה אומרים שחשך לא מגרשים לא עם מקל ולא עם אגרוף (יש אומרים שהרבי אמר את זה לרב כהנא עצמו), אלא חשך מגרשים עם אור. מעט אור דוחה הרבה מן החשך, והרבה אור הופך את החשך עצמו לאור – "העם ההלכים בחשך ראו אור גדול". זה מחדד את הענין, אם חסידות זה לגרש חשך עם אור, ולא עם אגרוף או מקל, למה הסמל הוא מטה (כמו מקל)? כנראה שהמטה כאן זה מטה-חשמלי. חשמל = 378, מטה = 54 – חשמל = ז"פ מטה, "כל השביעין חביבין". צריך מטה חשמלי, שאיתו מגרשים את החשך. יש לגרש את החשך שאנשים יתעוררו ויראו אור גדול, אבל בכל אופן רוצים דווקא את המטה, כי המטה אומר הנהגה, אומר מלך, אומר משיח. רק מה הרמב"ם כותב על משיח? מה הפעולה הראשונה שמשיח יעשה? כל החג הזה, חנוכה, הוא חג של משיח, כידוע – שמונת הימים זה שמונה הנימים של כנורו של מלך המשיח. כנור זה "נר הוי' [נשמת אדם]" ובכנור של משיח יש שמונה נימים – כל החג הזה הוא שיר חדש למלך המשיח. הפעולה הראשונה של משיח שיכוף כל ישראל ללכת בדרך ה'. גם שיעשה זאת בדרכי נעם (כדלקמן) – זה "יכוף".

פרשו את הפסוק של תמר על שלשת חגים דרבנן, אבל אפשר לפרש הכל על חנוכה: מי אומר שהחותמת היא של פורים, נאמר שזה ה"חותמו של כהן גדול" של חנוכה – סמל מובהק של חנוכה. כנראה שרצו להגיע למטה של י"ט כסלו, לכן דרשו על פורים, אבל הכל זה חנוכה. י"ט כסלו שייך לחנוכה, סמוך ונראה – בתוך ההיקף של חנוכה (בלשון הרשב"א). אמרנו שלפי הפירוש הראשון, החסידי, זה לפי סדר הדורות. אבל הפירוש כעת הוא לפי הסדר בנס חנוכה – דבר ראשון מצאו את פך השמן החתום בחותמו של כהן גדול, אחר כך עשו פתילים להדליק נרות, ובסוף יצא מזה מטה – מלכות בית חשמונאי (כפי שמציין הרמב"ם). אין את זה בפורים, אבל חנוכה זה חידוש מלכות ישראל. המלכות לא היתה בסדר, התחילה ברגל שמאל – כהנים ולא יהודה – אבל יש כאן מלכות (כשהגיבור הגדול בבנים נקרא יהודה – יהודה המכבי – והוא לפי סדר הדורות המלך הראשון). אם כן, גם החותמת, גם הפתילים וגם המטה שייכים לחנוכה.

ד. "'ומה נעמת' – זה נר חנוכה"

חנוכה זה חג של נעם. בשיר השירים כתוב "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים", ובמסכת סופרים חז"ל אומרים "'מה יפית' במצות מזוזה 'ומה נעמת' בנר חנוכה". כשאני מדליק את הנר כל לילה אני עומד בין המזוזה מימין לנר חנוכה משמאל, ואחד הפסוקים והכוונות שצריך לכוון זה עפ"י מאחז"ל – "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים". אם כן, חנוכה הוא חג של נועם – "ומה נעמת" – "ויהי נעם הוי' אלהינו עלינו", את זה אומרים לפני כל מצוה, אבל בפרט לפני נר חנוכה. מה זה הנועם? "'מה נעמת' זה נר חנוכה". יש יפי ונעם – יפי זה י"פ י ו-נעם זה י"פ טז. יחד זה י"פ הוי', כאשר שם הוי' מתחלק ל-י ו-הוה. רק ארבע המילים "מה יפית ומה נעמת" = לד ברבוע, כלומר שהערך הממוצע הוא טוב ברבוע, "וירא אלהים את האור כי טוב".

ידוע שיש פסוק בתורה ופסוק בנביאים ופסוק בכתובים שיש לו ו מילים ו-כג אותיות וענינו אור: בתורה הפסוק המרכזי של אור זה "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור". בנביא הפסוק העיקרי של אור זה "בית יעקב לכו ונלכה באור הוי'". בכתובים הפסוק העיקרי הוא "אור זרֻע לצדיק ולישרי לב שמחה". בכל אחד משלשת הפסוקים האלה – כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים, "החוט המשולש לא במהרה ינתק", גם הפתיל של חנוכה – יש ו מילים ו-זיו אותיות (זיו היא לשון האור השביעית, שמכוונים הערב), ואם מחברים את כולם הערך הממוצע הוא לד ברבוע, "מה יפית ומה נעמת". "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים" = ז"פ נר, מנורת בית המקדש בה יש שבעה נרות (בחנוכה זה מה שמדליקים היום, נר שביעי).

שיר השירים כולו הוא מגילה ששייכת לחנוכה. בדרך כלל חושבים ששה"ש זו המגילה של פסח, ואכן בחגים דאורייתא שה"ש שייך לפסח, אבל בחגים דרבנן דווקא שה"ש שייך לחנוכה. אחד הרמזים, שגם דברנו עליו כמה פעמים, שחלוקת הפרקים בתנ"ך היא מאוחרת. גדולי ישראל משתמשים בזה, אבל לא בדיוק ידוע מה המקור – לא ידוע אם מוסמך, אבל אם גדולי ישראל משתמשים זה נותן גושפנקא דרבנן. אבל יש ספרים שהפרקים מדוייקים – העיקרי בהם זה תהלים, אבל גם שיר השירים, יותר מכל שאר ספרי התנ"ך, החלוקה שלו לשמונה פרקים מדויקת לפי התוכן והענין. זאת אומרת ששמונת הפרקים של שיר השירים זה בעצם כנגד שמונת ימי חנוכה. כעת אנו ביום השביעי, פרק שביעי – "כל השביעין חביבין" – והפסוק השביעי בפרק השביעי (אם הפרקים מדויקים אז גם הפסוקים) הוא "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים". אם כן, זה פסוק וכוונה מיוחדת להערב, לפי אותו מאחז"ל ש"מה יפית" זה מזוזה ו"מה נעמת" זה נר חנוכה.

ה. רב פפא גדיל פתילתא

בהתוועדות הקודמת אמרנו שאחד הגיבורים בחז"ל של חנוכה זה רב פפא. רב פפא היה תלמידו המובהק של רבא, שהוא תלמיד מובהק של רב יוסף, שהוא תלמיד מובהק של רב יהודה, שהוא תלמיד מובהק של שמואל. יש מחלוקת בין הרמב"ם לעוד ראשונים מי הרבי של שמואל – לוי או רמי בר חמא (יותר פשוט לומר לוי, רק מלה אחת...). לוי הוא תלמיד מובהק של רבינו הקדוש, רבי יהודה הנשיא. לרבי יהודה הנשיא היו הרבה רביים, אבל אחד שקשור לחנוכה במיוחד זה רבי מאיר, בגלל שרבי מאיר זה מאיר אור. כמו שאמרנו קודם, כל ההודיה קשורה לרבי מאיר – מודים חכמים לרבי מאיר.

הסברנו שאותו אמורא חשוב מאד, שגם היה עשיר מופלג – תיכף נסביר איך הוא התעשר, גם אחד הסודות מהחדר שצריך להסביר (אם נלמד טוב ממנו אולי גם אצלנו זה יעבוד, במיוחד בחנוכה). רוב האנשים זוכרים את רב פפא לטובה, כל מי שעשה סיום מסכת בש"ס יודע שהוא אבא של עשרה ילדים, שכולם הם "בר פפא", ומשום מה – שזה קצת תעלומה – אומרים את שמות עשרת ילדיו כל פעם שמסיימים מסכת. אפשר לומר שהם תיקון של עשרת בני המן, אבל זה דרוש של פורים. אבל עכשיו אנחנו מסבירים שבעצם זה שייך לחנוכה, גם רב פפא וגם עשרת בניו, שעוזרים לנו לסיים ולהתחיל מסכתות. כשמסיימים מסכת צריך מיד להתחיל מסכת הבאה. אמרנו שכל פעם שיש סיום והתחלה יחד זה המסר של חנוכה. בדרך כלל משייכים את זה בראש לשמח"ת, שמסיימים את התורה ומיד מתחילים מחדש, אבל הכח ממש לחבר שני דברים יחד – נשיאת הפכים – זה חנוכה, פך שמן טהור. לכן גם כאן, כשמסיימים מסכת צריך להיות כח לחבר את המסכת הזו עם המסכת הבאה שאני מתחיל ללמוד תוך כדי הסיום, מיד בסמיכות לסיום.

איך רב פפא זכה לעשרה ילדים כאלה טובים? כולם טובים, כולם חסידים. הוא זכה בזכות הנר. זה גם מאחז"ל לגבי חנוכה, שכל מי שזהיר בנר חנוכה זוכה לבנים ת"ח. מאיפה לומדים את זה? מהפסוק "כי נר מצוה ותורה אור" – גם פסוק שצריך לכוון כשמדליקים נר חנוכה. מי ששומר את ה"נר מצוה" זוכה לבנים ת"ח. סיום הפסוק, "ודרך חיים תוכחות מוסר", קשור לנושא של "זרוק חוטרא וכו'" עליו דברנו שלשום. על כל פנים, עוד לפני ה"ודרך חיים תוכחות מוסר" כתוב "נר מצוה ותורה אור", שעל ידי זהירות בנר זוכה לבנים ת"ח. כנראה רב פפא היה מאד זהיר בנר חנוכה, לכן זכה לכאלה עשרה בנים – כנראה אין עוד דוגמה כזו. איך הוא היה זהיר? הוא עשה פתילות. זה לא כתוב במפורש לגבי נר חנוכה, אבל כתוב לגבי שבת.

כל הסוגיא של חנוכה היא במסכת שבת, פרק "במה מדליקין". לזה שאין מסכת נפרדת לחנוכה, כמו שיש לפורים – מסכת מגילה – יש הרבה הסברים. אבל למעליותא, אם חנוכה זכה – זו זכיה בשביל חנוכה – שהוא חלק ממסכת שבת, סימן שהוא חלק משבת, זו זכות גדולה מאד. בתוך שבת כנראה שזה חלק כל כך עצמי ועיקרי של שבת, שזה בחינת "רקיעא תמינאה" של שבת. שבת זה רק שבע, אבל כל פעם שיש שבע יש איזה נקודה פנימית ועצמית שם, שנקראת "רקיעא תמינאה", שנמצאת שם. בשבת זה נמצא בסעודה שלישית, ב"רעוא דכל רעוין". כשהשבת נכנסת צריך להדליק נר של שבת, ויש דינים של שמנים ופתילות כך שיהיה אפשר לקרוא ליד הנר. בחנוכה הפסק הוא שלא קוראים, שאסור להשתמש בנר חנוכה, ולכן זה גם משפיע על השמן והפתילה – לא צריך להיות כל כך מחזיק ובטוח כמו בשבת. זה פשט. זה מזכיר את האור של סעודה שלישית, שאני לא נהנה, לא קורא. יושבים ביחד, ויש אור עמום, כמו בין השמשות, וכך נדבקים בעצמות ה' – זו האוירה של סעודה שלישית. כנראה שכמה שהאור של חנוכה מאיר יפה – כן מהדרים שיאיר יפה – זה אור של סעודה שלישית, בה כתוב "היום לא". "היום" זה אור, אבל כתוב "היום לא תמצאוהו בשדה" – זה "היום" השלישי, של סעודה שלישית. כל זה מאמר מוסגר, שחנוכה זכתה להיות במסכת שבת.

בסוף מסכת שבת יש רשימה של חכמים שכל אחד עשה משהו מיוחד בערב שבת לכבד את השבת – זו מצוה – ו"רב פפא גדיל פתילתא", הוא עשה פתילות עבות. רואים שזה משהו עצמי אצל רב פפא שהוא עוסק בפתילות, הוא עושה פתילות. אם הוא עשה פתילות לכבוד שבת קדש מסתמא גם עשה פתילות עבות לכבוד חנוכה. שלשום למדנו שרב פפא הוא זה שאומר "הלכך נמרינהו לתרוויהו", שאם אחד אמר משהו והשני משהו אחר הוא אומר שהכי טוב לומר שניהם. הוא זה שמחבר-גודל למעשה שתי דעות, גודל פתיל – גדיל פתילתא.

ו. רב פפא – סודני

עוד משהו מענין מאד לגבי רב פפא, הגבור שלנו הערב, שהוא התלמיד המובהק של רבא. רבא הוא אולי האמורא הכי חשוב בש"ס, ומי שממשיך אותו, תלמידו המובהק, זה רב פפא – הוא מלך אחריו. היתה חבה מיוחדת ביניהם. אפשר לומר שכמו שיוסף הצדיק היה חביב ליעקב אבינו ועשה לו כתנת פסים, ככה רב פפא היה חביב על רבא ונתן לו כינוי – כינוי זה גם איזה לבוש – לא קרא לו משהו שקשור לשם פפא (שרוצים לבאר את סודו), אלא קרא לו סודני (לא ברור לי איך מבטאים), וזה מופיע ג"פ בש"ס – במסכת ברכות, במסכת מנחות ובמסכת נדה. מה זה הכינוי הזה? רש"י אומר שני פירושים. בביטוי הזה יש גם את הסוד איך הוא התעשר, איך נעשה גביר מההכי מופלגים של חז"ל. גם רבינו הקדוש היה גביר גדול, אבל יש משהו מיוחד איך הוא עשה את הכסף שלו. במסכת ברכות רש"י רק מביא את הביטוי שסודני זה מי שעוסק בשיכר תמרים. כתוב עליו ש"רמי שיכרא", ומהמסחר בשכר תמרים הוא התעשר מאד.

יכול להיות – כך משמע קצת, צריך לבדוק יותר – שהיתה לו איזה חנות, מה שקוראים היום בית מרזח, פאב. יש כמה פירושים לפפא, פ ועוד פ. או שזה פה ופה, הכי פשוט. רשב"י אומר שמתפלא למה ה' לא ברא אותו עם שתי פיות, אחד לדברי תורה ואחד לדברי חולין. לרב פפא כנראה היו שתי פיות בתוך פיו, כנראה אחד להודות ואחד להלל, פה של יום ופה של לילה. עוד פירוש שזה פ של פתילה – היה גודל פתילות עבות. לוקח פתילה ועוד פתילה והוא שוזר אותן יחד. פפא לשון פתילה כפולה ומכופלת. אבל היום, לפי המקצוע היום ואיך שהתעשר, כנראה היו לו שני פאבים. הוא "רמי שיכרא". אצל חסידים היה משקה שנקרא מעד (כנראה דברנו על זה בשנה האחרונה), וזה היה "חמר מדינה" לגמרי, ופלא שהיום אין מעד. אמרנו שמי שיחדש את המעד יכול להיות גביר גדול מאד מאד. "זרוק חוטרא אאוירא אעיקריה קאי" – זורקים רעיון לאויר איך להתעשר כמו רב פפא. מי שמטיל שיכר קוראים לו "סודני", ורש"י אומר שלכן קרא לו "סודני", על שם המקצוע שלו. זה פירוש אחד.

יש פירוש על הגמרא, ערוך לנר, שאומר שבכל אופן זה כינוי לטובה, כי סתם העוסק במקצוע נקרא סודנא – עם א בסוף, וזה לא לשון כבוד – ורבא רוצה לכנות את תלמידו בכינוי של כבוד, "סודני", והוא כותב (קצת חידוש שערול"נ כותב כך) שכינה אותו בכינוי ששלש אותיותיו האחרונות הן סיום שם א-דני, אז קורה לו בשם ה', פלאי פלאים. מה שהוא לא כותב, ה"מכה בפטיש" לפירושו, שאם לוקחים א להשלים את ה-דני נשאר מה-סו סה, שגם עולה א-דני. שתי האותיות של חנוכה זה ס-ע, ס-עין = סודני = ה"פ הוי' = ב"פ א-דני. אם כן, יש פה שם אדנות כפול בכינוי הזה.

נחזור: רש"י בברכות אומר שסודני על שם המקצוע שלו. במנחות רש"י מפרש ש"סודני" לשון "סוד הוי' ליראיו" – כינוי שמתאים לכל ת"ח שזוכה לסוד ה' ליראיו. רואים שאם רב פפא זכה לזה, יש אצלו משהו שזכה לסוד ה' ליראיו יותר מכל חכמי ישראל. זה לפי הסדר, בפעם הראשונה רש"י כותב רק על שם המקצוע – שכר תמרים. בפעם השניה שני פירושים – על שם המקצוע וסוד ה' ליראיו. פעם שלישית, בנדה, כותב רק סוד ה' ליראיו. אבל אח"כ, בדבור המתחיל אחר, מביא גם את הפירוש של "רמי שיכרא". יש על זה משהו מופלא, גם לפי הענין, בנדה. בכל המקומות זה מענין, והכי מענין בנדה – לא נאריך כאן – קשור עם טהרת אשה לבעלה. ראוי מאד למי שרוצה לעיין שם. יש על זה פירוש מאד יפה של החתם סופר (רק שכדאי ברשימת דברים לכתוב את כל פירוש החת"ס[ב], אז נוכל לומר על זה חידושים). בכל אופן, יש כאן ג"פ בחז"ל שרבא מכנה את רב פפא סודני, ויש פה איזה סדר – פעם ראשונה רק "רמי שיכרא", פעם שניה "רמי שיכרא" ו"סוד הוי' ליראיו", ופעם שלישית רק "סוד הוי' ליראיו". זה איזה כיוון, איזה סע, מהמקצוע שלו לכך שאצלו מתקיים "סוד הוי' ליראיו". סודני אחד זה עין, ה"פ הוי', ב"פ א-דני, אבל זה כתוב ג"פ בגמרא. ג"פ סודני = יה פעמים הוי' = שמן, שייך לחנוכה. אז הוא גם השמן וגם זה שעושה את הפתילה. עוד קשר בין שבת לחנוכה: הביטוי הוא פתילות עבות = ב"פ שבת (ממוצע). אמרנו שיש קשר עצמי בין חנוכה לשבת, במיוחד בקביעות שנה זו שיש שתי שבתות – שבת-שבת = פתילות עבות ו"אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות מיד הן נגאלין", יש פה גאולה של מלך המשיח.

"וימלך תחתיו הדר [מהדרין של חנוכה, המלך השמיני] ושם עירו פעו ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב". "מי זהב" זה העשירות של רב פפא, שהזהב אצלו לא חשוב מאומה, רק שכר תמרים. יש פיוט לשבת חנוכה – זמר נאה לשבת חנוכה מהאבן עזרא (מובא בסידור בית יעקב לר"י עמדין, כדאי לצטט), וכתוב שם שזה שמונה ימים של משתה היין, התוועדות רצופה של שמונה ימים עם מעד, שכר תמרים. מעד זה דבש, ותמרים זה דבש. השרש של מעד, ממש פשט, זה שכר תמרים. מה זה שכר תמרים בספירות העליונות? תמר זה המלכות, אז זה משקה של מלכים. רב פפא מלך – הוא מלך בישיבה, אחרי רבא – והוא מתעשר מאד מאד מהעסק בשכר תמרים. הוא נקרא בעל שכר תמרים. שכר תמרים = 1210. רב פפא = 363. אחד הסודות מהחדר שצריך להתאים את המקצוע שלך לשם שלך. כשאדם מחפש מקצוע מאד ראוי שזה יהיה קשור לשם שלו. רב פפא עוסק בשכר תמרים, במעד. שכר תמרים = 1210 = י"פ יא ברבוע, ורב פפא = ג"פ יא ברבוע. כלומר, רב פפא זה ג רישי רישין מעל י"ס של אותו מספר, וסה"כ זה יג פעמים יא ברבוע. זה גם רמז יפהפה איך ראוי לחפש את המקצוע הכי מתאים לך.

נסיים את החלק של רב פפא: בכל הסוגיא של חנוכה רב פפא מופיע רק בהקשר אחד, של פתילות. עוד סימן מובהק ביותר שהענין של רב פפא זה פתילות – כאן זה פתילות של חנוכה. דיון לגבי פתילות ארוכות, אבל רואים שפתילות זה דווקא רב פפא. נעשה פה הפסקה, ונסיים עם עוד רמז יפה: רב פפא זה שתי פתילות שזורות יחד. פתילה = 525.

כתוב שצריך להדליק את הנר עד שתהא "שלהבת עולה מאליה". אחד הפירושים במפרשים, הטעם השני של ב"ש הוא כנגד פרי החג ובית הלל מעלין בקדש ואין מורידין. למה ב"ש כנגד פרי החג? כי הענין נגד או"ה, שהענין למעט בתוקף שלהם – זה בית שמאי, יש לו עימות ומלחמת קדש עם או"ה, זה העיקר אצלו. ואילו בית הלל, העיקר זה עם ישראל קדושים, "קדש ישראל להוי'", ואצלם צריך להיות כל הזמן מעלין בקדש, מחיל אל חיל, עליה באהבת ויראת ה', והעיקר אור אהבת ה', "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא", בית הלל זה חסד ואהבה. מה השרש שלהם? משה רבינו ואהרן הכהן. למה תמיד מקדימים ב"ש לב"ה? כי כתוב שברמז של משה שמאי קודמים להלל – משה-שמאי-הלל (כך כותב הרבי) או מחלוקת-שמאי-הלל (כך כותב המג"ע, מחלוקת שמאי הלל = 1000, אלף אורות שנתנו למשה). תמיד בית הלל בענוותנותם מקדימים דברי ב"ש לדבריהם אף ש"אינה משנה" במקומם. משה פסק כבית שמאי, שפו"ר זה שני בנים. לפי בית הלל צריך בן ובת, ולפי זה משה לא קיים פו"ר, המשנה הראשונה והכי כללית בתורה.

בכל אופן, מה זה משה ומה זה אהרן? הענין של משה זה נגד פרעה וענינו של אהרן להעלות את הנרות, להעלות נשמות ישראל. זה בדיוק שתי השיטות כאן, ב"ש וב"ה. משה כנגד פרעה, פוחת והולך, כנגד פרי החג ואו"ה. כתוב בפירוש בכתבי האריז"ל שהלל הוא כנגד אהרן, פוסקים כבית הלל כי ענינו של אהרן הוא העלאת הנרות – פוסקים כמי שעובד במקדש. נאמר אחרת, יש תדיר ומקודש. התדיר של הכהנים זה עבודת המקדש והמקודש שלהם זה המאבק בחשמונאים, שנאבקו איתם והפחיתו אותם, הפסיקו יניקתם, גירשו אותם מהארץ (גם היונים וכנראה גם המתיונים, כמו שדברנו שלשום). המקודש זה בחינת משה אבל התדיר זה אהרן, העלאת הנרות, ומקודש ותדיר הלכה כתדיר. לכן הפסק כבית הלל, שמעלין בקדש, ועיקר העבודה היא בתוך עם ישראל. כשיבוא משיח באמת הלכה כב"ש, שהעיקר כנגד או"ה, עד שבסוף "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ" ואז "צמח שמו מתחתיו יצמח". כמו שכתוב, שאם רוצים לעשות את העולם הזה דירה לו יתברך צריך לנקות לגמרי – אי אפשר להכניס מלך לתוך לכלוך – ומי שמנקה לגמרי זה בית שמאי.

רצינו לסיים ברמז: אהרן מעלה את הנרות עד שתהא שלהבת עולה מאליה. אמרנו שיש בפתילה משהו עצמי יותר מהנר ויותר מהאור. אם השלהבת תהא עולה מאליה זה תלוי בפתילה. זה פונקציה ופעולה טהורה של הפתילה. ומה הרמז? "שלהבת עולה מאליה" זה אותיות עולות – אם זה עולות במספר זה האות הבאה אחריה, אבל אם זה עולה איכותי, בסדר האלף-בית, אז לעלות זה לחזור ל-א. מה זה "שלהבת עולה מאליה". שאותיות שלהבת עולות מאליהן: רכדאש = פתילה. צירוף אותיות דרך אש – הפתילה שוה דרך אש, ואלו האותיות של שלהבת שעולה מאליה. שוב, זה הכח של רב פפא. יש עוד הרבה מה לדבר על רב פפא, הרבה דברים מיוחדים לגמרי, אבל נאמר לחיים על החלק הזה.

לחיים לחיים, שיהיה חנוכה שמח, שנזכה לחותמת והפתילים והמטה. לחיים לחיים!

תוך כדי אכילה, עוד רמז שלא אמרנו. כתוב שלמלך קוראים הדר ולעירו פעו – נוטריקון פתילות עבות. שם אשתו מהיטבאל – הטבת הנרות. הדר זה הדור חנוכה. בלשונות היפי הדר זה הלשון השביעית ,של הערב, אבל בסדר המלכים הוא השמיני – היום השמיני של חנוכה.

הנר השביעי לפי הרביים זה הרבי הרש"ב, אז ננגן ניגון הכנה שלו.

בפירוש של החתם סופר שהזכרנו קודם, הוא גם אומר שיתכן שב"סודני" רבא גם רומז לעצמו, ולא רק לרב פפא תלמידו. זה עוד סימן שיש קשר מאד פנימי ועצמי בין התלמיד לבין הרב כאן. אם מחברים אותם יחד, רבא רב פפא = משיח בן יוסף. הרבי של רבא היה רב יוסף = משיח. הרבי שלו רב יהודה – רב יהודה רב יוסף רבא רב פפא = "מה יפית ומה נעמת". אם מחברים גם את שמואל לוי רבי יהודה הנשיא רבי מאיר (שמונה דורות, שמונת ימי חנוכה) = מט פעמים לוי. הכל כפולה של פפא – 161, שם קסא = איני יודע, "אם אסק שמים". זה רמזים להשלמת הענין הקודם.

ז. שער שק וחנוכה – "אמצאך בחוץ אשקך"

אמרנו דבר נאה לחנוכה, שזה חידוש (עד כמה שידוע לי), שלחנוכה יש קשר מאד מיוחד לשיר השירים. חוץ מהפסוק "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים", שחז"ל דורשים על מזוזה ונר חנוכה (שהקשר שלהם הוא בחנוכה), כתוב "עד שתכלה רגל מהשוק" – השער של המלה שוק הוא שק (שוּק זה כמו שוֹק – "ויך שוק על ירך", כך צריך בחנוכה להכות את היונים, להכות את ה"רגלא דתרמודאי" "עד שתכלה רגל מן השוק"). ידוע שלמעלה יש ירך ולמטה ממנה יש שוק ומתחתיה רגל – הסימן ישר, "ורגליהם רגל ישרה". שרו של עשו פגע בכף ירך יעקב, ולמטה מהירך יש שוק. בסיפור של יוסף הצדיק כתוב ד' פעמים "ויצא החוצה", התרגום לשוקא. ב"יפוצו מעינותיך חוצה" "חוצה ,זה לשוק. שוק זה היום שווק, כנראה שיש בחנוכה סודות השיווק, שאני מקוה שמישהו יגלה לנו אותם. מה עוד קשור לשרש של שוֹק ושוּק? נשק (נ לא מוסיפה לשרש, כי מאותיות האמנתיו). זה קשור לפרשה, חת"ת של השבוע (וממילא תמיד שייך לחנוכה), "ועל פי ישק כל עמי" (שם ה-נ נופלת). מה זה "ישק"? התרגום "יתזן" ורש"י אומר "יתפרנס" ואומר שזה מלשון "בן משק ביתי" ("דמשק אליעזר" – כולם אומרים שזה לשון נופל על לשון). היום "משק" זו מלה נפוצה, אבל בתנ"ך מופיע רק פעמיים. לכן רוב המפרשים על הפסוק "על פי ישק כל עמי" לא מפרשים מלשון משק, אלא או מלשון נשק ("לא ירים את ידו" לשאת נשק, ברשותך לתת למישהו נשק או לקחת ממישהו נשק, כל הנשק במדינה שלך), או משרש נשיקין, "נשקו בר פן יאנף" (גם אותו רש"י מביא על הפסוק), אם לא נותנים נשיקה למלך יכולה להיות בעיה, יכול לכעוס. ב"נשקו בר פן יאנף" – בר זה בן לפי הרבה פירושים, צריך לנשק אותו שלא יכעס.

שיר השירים מתחיל בנשיקה ונגמר בנשיקה. אחרי "שיר השירים אשר לשלמה" שתי המלים הראשונות הן "ישקני מנשיקות [פיהו כי טובים דודיך מיין]". זה חנוכה, ש"טובים דודיך מיין" של פורים. זה נגמר בפרק ח, בפסוק הראשון של הפרק השמיני (כנגד יום השמיני של חנוכה), "מי יתן כאח לי יונק שדי אמי אמצאך בחוץ אשקך". "אמצאך בחוץ" היינו "על פתח ביתו מבחוץ". חושבים שהחנוכיה בחוץ זה כדי לכלות את הריגלא דתרמודאי, קליפת מורדת, אבל כמו שזה לכלות את המורדת – אשה שמורדת בבעלה, ר"ל – גם שמה בחוץ דווקא, וצריך להסביר למה דווקא בחוץ, "אמצאך בחוץ אשקך". רק בחוץ אני מוצאת אותך ונותנת לך נשיקה, כך אומרת הכלה – "מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי אמצאך בחוץ אשקך גם לא יבוזו לי". לא יבוזו לי גם שאני מנשקת אותך בחוץ, כי עם כל אהבת רעים ודודים יש גם בחינת אח ואחות. אצל אח ואחות אין בזיון שהם מתנשקים, גם בחוץ. לכאורה המלה נשיקה היתה צריכה להיות הרבה פעמים בשה"ש – אין יותר אהבה בין חו"כ מנשיקה, אז הייתי חושב שיהיו הרבה נשיקות – אבל למרבית הפלא אין יותר, רק נשיקה אחת בהתחלה ואחת בסוף. הנשיקה בהתחלה כפולה, "ישקני מנשיקות פיהו". את שני הפסוקים הכלה אומרת, אבל זה כיוון הפוך – בפסוק הראשון הכלה אומרת שהוא ינשק אותי, "ישקני מנשיקות פיהו", ובסוף היא תנשק אותך, "אמצאך בחוץ אשקך", שהיא מאחלת לעצמה שתמצא אותו בחוץ ותנשק אותו. אם כן, יש פה איזה מעבר – תהליך – שכל שה"ש זה מהאיחול שהחתן ינשק את הכלה לאיחול שהכלה תנשק את החתן. הפלא הגדול שאותו שרש הוא גם נשיקה וגם נשק, כמו שאמרנו. ידוע שהיום נשק זה ר"ת "נרות שבת קדש", אבל נרות חנוכה זה חלק מזה כמו שאמרנו – פרק "במה מדליקין", מסכת שבת.

דרך אגב, זה שאמרנו שלפעמים את זוכה שאין לך מסכת, שאתה לא קובע ברכה בעצמך, שאתה נכלל במשהו אחר – זה בעצמו ענין עמוק, של "לעולם תהא זנב לאריות ולא ראש לשועלים". לפעמים כשאדם קובע ברכה לעצמו הוא "ראש לשועלים", וצריך להעדיף להיות "זנב לאריות". חסיד זה מי שמעדיף להיות חסיד פשוט אצל רבי ולא רב גדול בפני עצמו. חנוכה זה חסיד שמעדיף להיות חלק בשבת ולא מסכת בעצמו. בתורה רואים את זה בשמעון ויהודה, ששמעון נכלל ביהודה – "שמע הוי' קול יהודה". הוא מוותר על ברכה אישית. יש כל מיני סיבות והסברים בחז"ל למה שמעון לא זכה לברכה, אולי משה רבינו כעס עליו, אבל כעת אומרים פירוש פנימי – ששמעון לכתחילה ויתר על ברכה אישית כדי להיות כלול ביהודה. גם בבני מתתיהו אלה שני השבטים, שמעון ויהודה. למה רוצה בכך? שמעון יהודה = מלכות = אברהם אברהם (הוא הממוצע שלהם, היהודי הראשון). ביחד הם דווקא מצטרפים להיות מלכות – מלכות ישראל. יש למתתיהו עוד בן, יוחנן, שקרה לו שם על אביו (מתתיהו בן יוחנן). מלכות = ד"פ יוחנן (אברהם = ב"פ יוחנן). אז יוחנן הוא תוספת של חמישית מלבר על שמעון יהודה, וביחד זה עולה כתר – "אין כתר אלא למלך", "כתר עליון איהו כתר מלכות". זו כוונת הזרקא שדברנו עליה שלשום, לזרוק את המלכות לכתר. זה מאמר מוסגר.

נחזור לענין של שיר השירים, שנשק זה גם נשק חם וגם נשיקין, פלא מה הקשר בין הדברים. גם בפרשתנו, יש מפרשים "על פי ישק כל עמי" לשון נשיאת נשק ויש מפרשים לשון נשיקה. זה קשור כאן ליוסף, וקשור לחנוכה בה קוראים זאת. בכל חמשה חומשי תורה יש יג פעמים נשיקין – שלש עשרה (אהבה) נשיקות. בע"ח האריז"ל כותב שהסוד של המלה אהבה הוא סוד הנשיקין, ומסביר בזה סוד עמוק – עיי"ש בשער מ"נ ומ"ד (מ"נ זה סוד הנשיקין, סוד המלה אהבה) – והפלא שיש אהבה נשיקות בכל התורה (יחד עם הפסוק "ועל פי ישק כל עמי", בפירוש של נשיקה). בשאר ספרי הנ"ך יש עוד כא פעמים נשיקין. זה חתך זהב של לד (השרש של "מה יפית ומה נעמת") – במספרי אהבה, לד הוא הבא בסדרה אחרי אהבה. אם "ישק כל עמי" זה לשון נשיקה, ולא נשק, אז כמה נשקים יש בתנ"ך? בחומש אין אף אחד, ובנ"ך יש יג. שוב זה חתך זהב, כי בנ"ך יש כא נשיקות ו-יג נשקים. רואים משהו יפהפה בסוד השרש נשק בתנ"ך. מה זה קשור לחנוכה? קשור לשוק, ל"יפוצו מעינותיך חוצה". כתוב בפמ"ה בתניא שהחסידות, לימוד התורה בכלל ולימוד פנימיות התורה בפרט ולימוד סודות מן החדר בפרטי פרטיות, זה סוד הנשיקין – אתדבקות רוחא ברוחא. שוב, זה השמן והאור של חנוכה – שזה גם נשיקין, וגם נשק. זה הנשק בו מנצחים את היונים והמתיונים.

ח. "נשקו בר פן יאנף"

נסיים את החלק של הנשיקין עם פסוק שנאמר על מלך המשיח: על יוסף, אחרי שברח "השוקה", כתוב "ועל פי ישק כל עמי". אחרי שהוא עמד בנסיון וברח השוקה זכה ל"על פי ישק כל עמי", זכה להיות המפיץ הראשון של המעינות "חוצה", השוקה, ושם בשוק "אמצאך בחוץ אשקך". ב"אמצאך בחוץ אשקך" יש יג אותיות, אהבה אותיות, ועולה ז"פ מהיטבאל (ואכ"מ להסביר את הסוד הזה). על משיח כתוב "נשקו בר" – הפסוק האחרון של פרק ב'. בהתחלה שני הפרקים הראשונים של תהלים היו מחוברים יחד, ואחר כך נחלקו, והסיום זה "נשקו בר". אחרי "עבדו את הוי' ביראה וגילו ברעדה" – במקום גילה שם תהא רעדה – התוצאה היא "נשקו בר", צריך לנשק את הבן, את מלך המשיח.

יש בזה ארבעה פירושים במפרשים: רש"י אומר לשון זירוז, לשון נשק. להזדיין זה גם להזדרז. רוב המפרשים אומרים שזה לשון נשיקה – לתת לו נשיקה. המלבי"ם אומר שזה לשון השקה – חיבור (כמו במקוה). הוא אומר ש"בר" זה הגרעין של התבואה, ו"נשקו בר" זה שאתה צריך להתחבר ל"בר" כמו מוץ מסביב לתנועה. המלבי"ם לא היה מאה אחוז חסיד, אבל זה ווארט חסידי מאד יפה – שהחסידים צריכים להתחבר לרבי כמו מוץ מסביב לבר. זה לשון השקה וחיבור, והדימוי הוא להתחבר כמו מוץ לתבואה (אמרנו שלשום שאחד מהפירושים נקרא שבר כי הוא פורץ את דרכו מהמוץ החוצה – הרבי צריך לפרוץ את המחסום של החסידים, והחסידים צריכים להתחבר לרבי כמו המוץ לבר). זה פירוש המלבי"ם ש"נשקו בר" לשון השקה. עוד פירוש, ש"נשקו" לשון תשוקה – "ואל אישך תשוקתך". אני מבין שיש קשר בין תשוקה ונשיקין, שמתוך תשוקה באה נשיקה, אבל זו לא אותה מילה בעברית. בשרש שקק, שזה לאו דווקא תשוקה, יש גם "דב שוקק" – או סוג של השמעת קול ("ארי נוהם ודב שוקק", שוקק מקביל לנוהם), או משמעות שקשורה לתשוקה. חז"ל אגב דורשים על "שוקיו עמודי שש" – "זה העולם שנשתוקק לבוראו ובראו בששה ימים" – מחברים שוק לתשוקה. אבל יש פירוש ש"שוקק" זה לשון תנועה מתמדת – שדב אין לו מנוחה, כמו שאומרים שוקק חיים. תנועה מתמדת, לא מפסיק ללכת.

בכל אופן, בין המפרשים על אתר, יש את ארבעת הפירושים הנ"ל. התחלנו לפרוס את היריעה, בשער שק יש הרבה דברים, אבל על הפסוק "נשקו בר" ראיתי ארבעה פירושים – לשון זירוז, לשון נשיקה, לשון חיבור, לשון תשוקה. אמרנו אותם כאן בדרך שאפשר להקביל לאותיות י-ה-ו-ה: הזירוז, ראשית התנועה, זה בחכמה (כמו זריזות במתינות) – כנראה שם גם שרש הנשק הכי מתוחכם, איך לנצח את האויב. נשיקין אני שם באמא, ב-ה. חבור זה ו החבור, זה ז"א. תשוקה זה כמו שכתוב בפירוש, "אל אישך תשוקתך", זה במלכות, בנוקבא דז"א. הקשר המובן מאליו בין נשיקה לתשוקה הוא בין ה עילאה ל-ה תתאה, "הא בהא תליא". זה מאמר מוסגר.

ט. חמשת חילוקי מנורת המקדש ונר חנוכה – חמש הבחינות של "מסרת... ביד..."

נאמר עוד נושא בקיצור נמרץ, שרמזנו לו קודם: ב"על הניסים" כתוב חמשה דברים – "מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וטמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתך". יש פירוש אחד שחמשת הדברים כנגד חמשת בני חשמונאי – יהודה, שמעון, יוחנן, יונתן, אלעזר. מתתיהו ודאי עשה חשבון כשקרא כך לילדיו. מתתיהו עצמו עולה בית המקדש, מא במשולש, תהלת הוי' (לכוון כל פעם שלוקחים את הסדור תהלת ה' להתפלל), ראש השנה וכו'. יהודה שמעון יוחנן יונתן אלעזר = 1444 = לח ברבוע. זה פירוש אחד של חמשת הלשונות, "חשמונאי ובניו", שלא נסביר את ההקבלה הפרטית. לכאורה חמשת הבנים זה גם הסוד של חמש גבורות, והם כהנים זה גם חמשה חסדים. זה מה שאמרנו קודם שבחשמונאים יש תדיר ומקודש, התדיר זה הכהנים שבהם, והמקודש זה כמו המחודש, הגבורה שלהם, שהיא נגד טבעם, על פי טבע הם חלשים.

נסביר נקודה זו: מה זה הפתילות העבות. למה צריך גראבע פתילות? הרבי גראבקייט זה הדבר הכי גרוע בחסידות, למה להיות עבה? הפתילה זה משהו גופני, נפש בהמית שמחיה את הגוף, אז לכאורה עדיף פתילה דקה. למה ההידור הראשון זה גראבקייט? פתילה עבה? הענין שהוא הפנימיות של עב זה שם עב. מה שהיוונים וכל הגוים הם גבורים בטבע כי שרשם באורות דתהו, שם סג שנפל לשם בן. אנחנו חלשים בטבע כי אנחנו שם מה, אנחנו באמת דקים – בהמה דקה, לא בהמה גסה. "שה פזורה ישראל" – שה זו בהמה דקה. לכאורה אנחנו חלשים ועדינים ודקים. איך אפשר לנצח את שם סג? הרי שם מה חלש ממנו. כתוב שזה רק כאשר ה-מה מגלה ששרשו למעלה משם סג, בשם עב, שהוא למעלה מהשבירה והתיקון. שם סג זה שרש השבירה, האורות המרובים דתהו, ושם מה זה התיקון – זה תחת חוקי השבירה והתיקון. אבל יש אור עצמי, האיתן שבנשמה, מה שהנשמה היא "חלק אלוה ממעל ממש" – כאן העביות זה הממשות. האלכסון של אותיות "שבר במצרים" הוא ממש – ידוע שהרבי מאד אהב את זה, וזה גם ר"ת של שמו. "ממש" זה שהעצמות מתממשת למטה במציאות, שזה מתעבה. מהתעבות האור למטה נעשו כלים עבים, חזקים. שוב, האיתן שבנשמה, שם עב – מה שמוסבר הכי טוב בראשית המשך "מים רבים" לרבי מהר"ש – זה "אני הוי' לא שניתי", למעלה מכל המנגנון של שבירה ותיקון. אין בו לא שבירה ולא תיקון, וממילא יכול לנצח את שרש האורות הכי מרובים וחזקים של עולם התהו. זה מתבטא ומשתקף בפתילות העבות, וזה מה שהחלשים מנצחים את הגבורים, כי מכח שם עב הם יותר גבורים. אפילו לא שייך לומר גבור – שום ניגוד לא שייך שם, זה למעלה מכל הניגודים. זה עצם שלמעלה מהן ולאו.

מה שרוצים כאן בסוף להסביר זה עוד ענין בחמשת הלשונות האלה, של "מסרת גבורים ביד חלשים וכו'": יש חמשה הבדלים בין המצוה של נר של חנוכה לבין נרות המקדש, שכל אחד זה פלא בפני עצמו. למה הדינים של דורות חנוכה השתנו מן הקצה אל הקצה מדיני המנורה במקדש. לכאורה, הדבר הראשון שבולט לעין זה המספר – שבע ושמונה – אבל לפי הלכה זה לא בולט, כי "נר חנוכה איש וביתו", זה נר אחד, רק שמדליקים שמונה ימים. אין בחז"ל חנוכיה עם שמונה קנים, זה מחודש – אין כזה דבר בהלכה. בכל אופן, זה ודאי נמצא בכח, בפנימיות, בהעלם – שזה שמונה ימים, ענין של שמונה נרות. כתוב שזה סוד המלה חשמונאי – שמתחיל ב-ח, ואחר כך לשון שמונה ולשון שמן (חוץ מהרמז המפורסם ש-חשמונאי צירוף אותיות משיח נאו). אבל אם שואלים בהלכה מה ההבדל בין נרות חנוכה לנרות המקדש יש חמשה הבדלים, שנאמר לפי סדר הלשונות (ואז נסביר בקיצור):

א. נר חנוכה בצד שמאל של הפתח ואילו המנורה במקדש היא בימין-דרום.

ב. המנורה במקדש למעלה מעשרה טפחים ואילו בנר חנוכה המצוה שיהיה למטה מעשרה טפחים.

ג. המנורה במקדש בפנים, בתוך הקדש, ואילו נר חנוכה על פתח ביתו מבחוץ [סוד "אמצאך בחוץ אשקך וגם לא יבוזו לי" – נאמר בזה עוד ווארט, שזה הבטחה למבצע של הרבי לעשות מנורות חנוכה ענקיות בכל מקום בעולם, שהגוים לא יבוזו לנשיקה זו. מדי פעם יש יוצא מהכלל שאיזה גוי מתנכל – גם השנה היה כזה סיפור – אבל התורה אומרת "גם לא יבוזו לי", ששמים חנוכיה ענקית בחוץ, פרסומי ניסא לכולם, ו"גם לא יבוזו לי"].

ד. נר המקדש מדליקין דווקא מבעוד יום, ונר חנוכה מצוותו משתשקע החמה (על זה דברנו קצת, שזה לחבר יום ולילה, אבל ההדלקה דווקא משתשקע החמה).

ה. לפי מנהגנו, שמהדרין מן המהדרין, מדליקים את הנרות משמאל לימין, ואילו במקדש הדלקה מימין לשמאל.

אמרתי את ההבדלים כנגד הלשונות. לפני שנסביר צריך הקדמה קצרה. ההקדמה שמה שהחשמונאים עשו זה לברר ולהוציא את כל הניצוצות הקדושים מהלעו"ז לגמרי. הכי בולט זה בראשון, שהרי מי היה גבור כמו המכבים. אז "מסרת גבורים ביד חלשים" הכוונה שהחלשים אמצו לעצמם את כל הגבורה ויותר. כתוב שכאשר יש כלים מרובים דתיקון אז לא רק שממשיכים לתוכם את האורות המרובים דתהו אלא גם את מה שלמעלה מהתהו – שם עב שלמעלה מ-סג כנ"ל. אז בכל פעם ה"מסרת" החדוש הוא לא החלש, אלא החזק – שכעת החלש הוא גבור. גם ב"מסרת רבים ביד מעטים" החידוש הוא המעטים קבלו את הכח ונעשו רבים. יותר חידוש זה הלאה, "מסרת טמאים ביד טהורים" – יש איזה כח ב"טמאים", הטהורים לקחו לעצמם את כל הטמאים, את כל כח הטומאה, את כל הניצוצות הקדושים שיש בטומאה. ידוע ש-טמא זה נ, יש בזה איזה שרש נעלם ונעלה ב-נ שערי בינה – כל הכח הזה נמסר לטהורים. אותו דבר ב"מסרת רשעים ביד צדיקים", החידוש הוא שכל הרשעות, כל הכח של הרשע, ניתן לצדיקים. אותו דבר בסוף, שכל הזדון שיש בעולם נמסר ביד עוסקי תורתך. מי יכול לקחת זדון? רק מי שלומד תורה, "עוסקי תורתך". זה הנס של חנוכה, שהקב"ה מסר את כל הזדון שיש בעולם ביד עוסקי תורתך. זו ההקדמה, רק להבין פשט מה זה למסור.

זה שכל הגבורה נמסרת לנו, זה עצם השמאל – עצם ענין השמאל. זה מה שמדליקים את הנר של חנוכה בצד שמאל, כי גבורה זה שמאל, זה צפון.

"למטה מעשרה טפחים" בהלכה זה רשות הרבים – שייך להלכות שבת, ואמרנו שחנוכה הוא חלק משבת – זה שבמקדש מדליקים דווקא למעלה מעשרה טפחים כי זה רשות היחיד (חוץ מזה שזה בפנים, חוץ ותוך זה ענין אחד, ולמטה מעשרה טפחים ולמעלה מעשרה טפחים זה עוד ענין). רבים זה משהו רוחני. יש עוד משהו מיוחד אצל רב פפא, שהיה לו שד בבית שהיה משרת אותו, וקראו לו "יוסף שידא". לא כתוב על שום חכם דבר כזה, שהיה לו שד הבית (שגילה לו סודות מן החדר). מה קורה למטה מעשרה טפחים? שם כל השדים והרוחות. למטה מעשרה טפחים יש משקע של ריבוי. רשות הרבים זה ריבוי רוחני. זה ששמים את המנורה למטה מעשרה טפחים זה לרשת את כל הריבוי. זה משהו משיחי לגמרי, כי כתוב שרק בימות המשיח ה' ירד פעם עשירית, וזה יהיה למטה מעשרה טפחים. לכן תמיד חסידים מאחלים שרוצים גילוי שכינה למטה מעשרה טפחים. המצוה העיקרית בשנה שהיא למטה מעשרה טפחים זה מצות נר חנוכה, לרשת את הריבוי הרוחני. זה "מסרת רבים ביד מעטים". המעטים מצד עצמם הם למעלה מעשרה טפחים, אבל הרבים למטה מעשרה טפחים.

אחר כך "מסרת טמאים ביד טהורים". זה דבר שאפשר להאריך בו מאד, אבל נקצר. אחד מנסתרות התורה זה גזירת הכתוב שספק טומאה ברה"ר טהור וברה"י טמא. לומדים את זה מסוטה, שנסתרה בבית והיא בחזקת טומאה, לכן לומדים שספק טומאה ברה"י טמא וברה"י טהור. מה כל כך טוב ב"אשקך בחוץ"? כל אחד צריך להחזיק מעצמו טמא, אבל אם אנחנו בחוץ אנו טהורים, אז אפשר להתנהג בקדושה ובטהרה. יש משהו בהפצת המעינות חוצה, בלפגוש יהודי בחוץ – לא בבית מדרש, אלא בטיולים – שאתה פוגש אותו בטהרתו. אותו אחד כשיכנס הביתה, יתחיל ללמוד תורה, ספק הטומאה יתעורר והוא טמא, ובחוץ הוא טהור. זה דבר שלגמרי נוגד את השכל הראשון. זה הדין שצריך להניח את נר חנוכה על פתח ביתו מבחוץ, וככה יורשים את כל הטומאה. כל הטומאה נמסרת לידי הטהרה. כל הטומאה, או ספק טומאה, נטהרת בחוץ – זה ממש למסור את הטמא לטהור. זה בקיצור, כל הענין הזה מהדברים הפלאיים ביותר של תורתנו הקדושה. מה זה אומר לחב"דניק? אם אתה בבית אתה ספק טמא – טמא, אבל ברגע שתצא החוצה למבצעים של הרבי אתה טהור, אז כדאי לך לצאת ולעסוק במבצעים של הרבי.

הבא זה "רשעים ביד צדיקים". "ורשעים בחשך ידמו", "'והארץ היתה תהו ובהו וחשך' – אלה מעשיהן של רשעים", רשעים זה מי שהולך בחשך, שמעשיו נעשים בחשך. צדיק זה "אמרו צדיק כי טוב", "וירא אלהים את האור כי טוב". אם אני מדליק את מנורת המקדש ביום זה בחינת צדיק, כי יום זה "אור כי טוב", אבל אם אני מדליק את נר חנוכה בלילה, משתשקע החמה, אני מדליק אותו בחשך – אני נכנס לתוך התחום של החשך, "ולחשך קרא לילה". אז כשאני דווקא מדליק נר חנוכה משתשקע החמה, בכך ה' מוסר את הרשעים ביד הצדיקים, החשך ביד האור. אבל עוד פעם, עיקר החידוש החשך. יש משהו יותר עצמי בחשך מאשר באור, "ישת חשך סתרו", אז כל העצמיות של החשך נמסרת ביד הצדיקים, "מסרת רשעים ביד צדיקים".

אחרון חביב: יש מי שקורא מימין לשמאל ויש מי שקורא משמאל לימין. בלועזית קוראים משמאל לימין. מי שאוהב גם בארץ לכתוב דברים בלועזית, יש לו ענין לכתוב משמאל לימין – לא נאה לו שכותבים מימין לשמאל. זה נקרא "זד". עוד פעם, זדון זה מי שהופך את הכיוון בקריאה. הוא חכם, רוצה שהכל יהיה משמאל לימין. מי שבראש הוא השולט, אז אם כותבים משמאל לימין הכוונה שהימין הוא תחת השמאל. זה לא "לאכללא שמאלא בימינא" אלא הפוך. זה כמו הממשלה כאן. אדרבה, השמאל רוצה שהימין יצא מהשמאל – שיהיה הזנב של השמאל. שמתחילים מהשמאל ומשם כותבים ימינה. חייבים לכתוב באיזה כיוון, אי אפשר להשאר בשמאל, אבל השמאל רוצה שנכתוב משמאל לימין. מי יכול לנצח זאת? מי שעוסק בתורה. התורה היא מימין לשמאל, אבל יש כח גדול של משמאל לימין, זה זדים – מזיד זה כוונה, יש בזה כוונה עמוקה מאד. בסופו של דבר אנו יורשים גם את הכח הזה, כמו שנפיץ תורה וחסידות גם באנגלית, גם בשבעים לשונות, גם בלשונות שכותבים משמאל לימין. אבל עוסקי תורתך זה מימין לשמאל. רבי אברהם אבולעפיא דורש "מימינו אשדת למו" "מימינו דת שמאלו" – זה מימין לשמאל, אבל דורש גם הפוך, "משמאלו דת ימינו", זה שגם כח ה"זדים" לכתוב משמאל נמסר ביד "עוסקי תורתך". זה אחרון-אחרון חביב כאן – שצריך למסור את הזדים ביד עוסקי תורתך, שזה ההלכה החמישית.

יש עוד כמה דברים אבל נסיים. נשאיר להשלמות. לחיים לחיים. שיהיה חנוכה שמח, ושה' ימסור לנו את כל עשרת הסוגים, שנירש אותם.

ניגנו "יחי אדוננו".

י. השלמות (אחרי השיעור)

על "מה יפית ומה נעמת". "ומה נעמת" = תורה = גמילות חסדים וכו'. זה נר חנוכה. מה יפית מזוזה ומה נעמת נר חנכה = מב פעמים לז. אם כותבים חנוכה מלא (לפי הכוונות, משא"כ לפי הדקדוק חסר – שניהם נכונים) הכל עולה ס פעמים הוי' = י"פ יוסף = יהלום טל. יש פה שתי מצוות שהולכות יחד, מזוזה נר חנכה, והממוצע בין שתי המצוות הוא צדקה – רמז יפה שצדקה היא מצוה כללית, שכוללת את כל התורה כולה. זה רמז שצריך להרבות בצדקה בחנוכה – דבר שכתוב. זה קשור גם לדמי חנוכה. הצדקה כאן מחברת בין המזוזה בימין לנר חנוכה בשמאל, היפי והנעם. אם אני מצרף לפסוק השלם, "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים", גם מזוזה נר חנכה, זה ו"פ משיח (שש מלים בפסוק, כאשר המזוזה ונר חנכה נכללות בהן, הממוצע זה משיח).

לכל חג יש רמז של חג, ובחנוכה זה חלב-גבינה. יהודית נתנה להולופרנס גבינה (היא גלגול של יעל ותיקונה, יעל נתנה חלב, אבל יעל רומז לשניהם – יל = חלב, ע = גבינה; יעל יהודית = מה יפית). חלב = 40, גבינה = 70 = ע, האות של טבת (להרבות בעיקר בימי טבת של חנוכה עוד יותר במאכלי גבינה). חלב זה מ, האות של כל החרף (מ – מים). כל שלשת חדשי החרף זה מ, ו-ע זה של טבת בפרטות. יש לנו רמז ל"אין מלך בלא עם" – בחנוכה זה אין מלך בלא גבינה-חלב. דווקא בגבינה – נכנס גבינה יצא סוד (סודני). צירוף בחנוכה – גבינה ויין. לגבינה סגולה מיוחדת, שמתחלק ל-ה אותיות (70 לא מתחלק ל-3, ב-יין אין ממוצע), והממוצע הוא דוד (שחי שבעים שנה). היית חושב שמלך אוכל הרבה בשר, אבל כאן מתגלה ש"אין מלך בלא עם" זה שאוכל גבינה וחלב – סגולה לקדם את מלכות ישראל, גבינות טובות ומאכלי חלב.

בענין של שער שק – שוֹק, שוּק, נשיקה, נשק וכו' – יש גם 'משקה', להשקות (מתאים לפיוט של האבן עזרא; יש "אשקך בחוץ" ואחר כך "אשקך מיין הרקח", וכך "וישק יעקב לרחל" ו"וישק את הצאן" – לשון נופל על לשון, רק שבשה"ש שתיהן פעולות הכלה ביחס לחתן, הכל קרה וקורה בחנוכה). כנראה להסתובב בשוק ולחלק משקה, במיוחד לחילים, "עד שתכלה רגל מן השוק". רגל לשון הרגלים, ובחנוכה יש סגולה לכלות את כל ההרגלים הרעים ולהחליף אותם בהרגלים טובים, עם משקה מתאים. בשרש שק, ב-ש שמאלית, יש שׂק. גם מלה די נדירה, שמופיעה דווקא בפרשת שבוע – "ויקח האחד את שקו". אמתחות השבטים נקראות בפרשה שקים. בפרשה הקודמת רש"י אומר שראובן היה עסוק בשקו. יש גם שק של תשובה וגם שק של אמתחת. יש בתנ"ך גם שרש נשׂק – לשון הסקה-הבערה. זה מאד מתאים לחנוכה, כל הנר זה הבערה, ומצותו "עד שתכלה רגל מן השוק", "רגלא דתרמודאי" שמוכרים את העצים הדקים. עם שני הפירושים ב-שׂ יש סה"כ שבעה שרש שק: משק, נשק, נשׂק, שוק (גם שוֹק וגם שוּק, "בשווקים וברחובות" – עוד קשר לשה"ש), שקה (משקה), שקק, שׂק. הכל עניני חנוכה לפי זה. לא אמרנו את הפשט על פי סוד, שתרין שוקין זה נו"ה – כתוב שחנוכה זה חג של נצח והוד. הנרות זה הוד והנצחון זה נצח.

בענין שמשון – נושא גדול: אמרנו שהיו שמונה מלכים קדמאין "אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל". הזכרנו בשיעור בחברון שיש שם ארבעה פירושים של רש"י, והראשון שהוא כללי מונה שהם כנגד שמונת מלכי ישראל – שאול, איש בשת, דוד, שלמה, רחבעם, אביה, אסא, יהושפט – והם התיקון שלהם. זו כוונה מאד חלקה ופשוטה, שאיני זוכר שכותב אותה בכתבי האריז"ל. יש כמה פעמים בשנה שמכוונים את המלכים, והפעם העיקרית בספירת העומר (מבלע שבבלע – כמו חסד שבחסד – וכו', רק שבעה מלכים בלי הדר). אבל כל כך ישר ופשוט, לזה שיש שמונה מלכים של ישראל במקומם – זו כוונה פרטית לכל יום של חנוכה. למשל היום, היום השביעי, זה בעל חנן. היום מוסרים את בעל חנן בן עכבור לאסא מלך יהודה. הכוונה ל"זאת חנוכה" היא שהכל בגלוי מתהפך לקדושה, כי גם מלך אדום – הדר – הוא בעצמו ראשית התיקון. זה החידוש של הדר, החיבור של הדר ויהושפט. יהושפט הוא המלך שכתוב עליו "ויגבה לבו בדרכי הוי'" – ענין שהרחבנו בו כמה פעמים (יהושפט = שמע = שפל = גאות וכו'). הדר הולך יחד עם מהיטבאל, ו-הדר מהיטבאל = אשה = יהלום טוב. כשמחברים זאת ל-יהושפט זה משיח משיח. היום האחרון משיחי באופן מיוחד, שהדר ומהיטבאל נמסרים – מתחברים, משיקים ונושקים – ליהושפט. היות שיהושפט, לפי הכוונות שלמדנו, הוא איזון – שפל וגאון – מאד מתאים להדר ומהיטבאל, שעל זה כתוב בספרא דצניעותא ד"עד דלא הוא מתקלא לא הוו אשגחן אפין באפין", לא היו נישואין. מתקלא זה "תרין שוקין", הספירות של חנוכה. שק = 400 = 20 ברבוע, אבל שוק = 406 = משולש כח (יחי) שעולה ז"פ חן. אמרנו בשיעור ביצהר שבשושלת הקבלה אצל האברבנאל שמשון הוא השופט האחרון – זה החיבור בין השופטים לבין המלכים – והוא המקבל ה-יג. כדי שיקח יג וימשיך אותם ל-ח – הוא הממוצע בין האור לבין היפי (סוד המלה כבוד, וכדלקמן) – צריך לכלול גם את ה' (בתוך יגהמ"ר הראשון זה ה', זו היתה הכוונה, ואז יש עוד יב מדות – והוא מקבל מכולם ומעביר לשמונת המלכים, משאול והלאה). הממוצע בין יג לשונות אור ו-ח לשונות של יפי הוא מד ברבוע (מד – מספר הנרות שמדליקים יחד עם השמשים). כלומר, מספר האורות ולשונות היפי הוא רבוע כפול. הענין שמחבר אותם הוא כבוד – "כמראה הקשת אשר יהיה בענן... הוא מראה דמות כבוד הוי'" – וגם הוא רבוע כפול של ד, אותה צורה. כל ה-יג אורות הם בכתר, יגהמ"ר, אח"כ הכבוד הוא חכמה ו-ח לשונות היפי מבינה עד מלכות – בעצם יש כאן כל עשר הספירות. יש גם יגמה"ר, כמו שכתובות בתורה, כנגד האורות. אם מחברים את הכל יחד – יגהמ"ר, יג לשונות אור, עשר ספירות מכתר עד מלכות, כבוד ו-ח לשונות של יפי – מקבלים אסא פעמים פפא (62 פעמים 161, אם הופכים את המאה ליחידה זה גם מצטמצם ל-א).

שמשון כדכד שמשתיך = שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד.

על "להוי כדין וכדין" אומר הרשב"ם "כדבר כל המפרשים עתידה להבנות [ירושלים]". כלומר, הבנין העתידי – שאפשר לומר שהוא בנין פרצוף רחל, או בנין המלכות בכלל – הוא "כדברי כל המפרשים". זה המימוש של "אלו ואלו דברי אלהים חיים", שהכל יתקיים, וזה הענין של חנוכה. כדכד זה אבן יקרה, שהם או ישפה, אבל זה גם לשון כד – כד השמן של חנוכה (כדכד – שני כדים). פך כד = יוחנן. ב"פ פך כד = רמח.

עוד נושא שלם שלא פתחתי: הנושא של "מעלין בקדש". חוץ מזה שלומדים את זה במסכת מנחות מפסוקים, שזה משהו דאורייתא, הדוגמה העיקרית במשנה היא בעבודת המקדש, בלחם הפנים, שהיו מניחים אחרי שאופים על שולחן של שיש, אבל כשמסלקים בסוף השבוע היו מניחים על שולחן של זהב. זה במשנה – משיש לזהב. הגמרא כבר אומרת מכסף לזהב, ורש"י כותב שהיות ששיש הוא לבן קוראים לו כסף, ואף על פי שכתוב כסף הכוונה היא שיש. שיש זהב = כד פעמים הוי'. שיש כסף = 770. שיש כסף זהב = כח ברבוע. הבן איש חי כותב כאן רמז מפורסם ממקומות אחרים (בלי קשר לדבר הזה בכלל), שבית הלל שמעלין בקדש זה סוד המלא כסף – מ-כ ל-ס ל-ף – ובית שמאי שפוחת והולך זה סוד הזהב, אותיות פוחתות והולכות. אבל חז"ל אומרים שכל הלימוד של "מעלין בקדש" הוא מכסף לזהב – הפוך על הפוך, אם נחבר את שני הפירושים, "מעלין בקדש" זו העליה מבית הלל לבית שמאי.

גלוי סודות מן החדר – ניב חדש (אפשר לחפש). גלוי סודות = פתילה = ז"פ כהן (בטחון, לילה). גלוי = ז ברבוע, סוד = ז פעמים י, ות = ז"פ חן (שוק). אם עושים מזה סדרה, הכל כאן כפולות של שבע, אז ככה יהיה כמובן לעולם ועד – הבסיס יהיה 315, ז"פ מה. הכי יפה שהמספר השביעי בסדרה יהיה 4900 – בדיוק מאה פעמים המספר הראשון, 70 (המספר השני) ברבוע, הפירמידה של כד (רק השנה הוכיחו שאין עוד רבוע בעולם שהוא גם פירמידה חוץ מהמספר הזה) – סכום האבות והאמהות והשבטים. ר"ת זה גס, גם כפולת ז (שם סג). היות שיש ט אותיות אפשר לכתוב רבוע, וגם ארבע הפנות הן כפולה של ז (ז"פ נט = אלישבע).

אמרנו ש"אמצאך בחוץ אשקך" זה יג אותיות. הרת"ס זה אחך – צירוף אותיות "כאח", תחלת הפסוק. בקבלה הראשונה כתוב ש-כאח ר"ת כרוב-אופן-חיה, סוד הבריות של שלשת העולמות בי"ע, סוד המרכבה. אופנים בעשיה, חיות ביצירה, כרובים בבריאה – ממעלה למטה ושוב למעלה. לפי הראשונים כל שרש הוא בסוד כאח – אות ראשונה כרוב, אות שניה חיה ואת אחרונה אופן.

על הפסוק "ועל פי ישק כל עמי" רש"י מביא גם משק וגם "נשקו בר".

לשון הגמרא: "אמר ליה רבא לרב פפא סודני". אמר ליה רבא לרב פפא = אמת אמת. כל הביטוי = 1012 = מד פעמים זיו. פפא = ז"פ זיו. השאר זה חיה פעמים יחידה.

פפא זה פתחון-פה, פתח פיך ויאירו דבריך – פתח-פיך-אור. גם איזה קיצור של "יפה תאר ויפה מראה".

יש פסוק בתהלים " הוי' א-דני עז ישועתי סכות לראשי ביום נשק" – רואים שנשק שייך ליום, ו"סכות" זה גם לשון סכך וגם קשור לסיכת שמן של חנוכה, "שמן על ראשי אל יחסר" (כמפורש באריכות בתניא). יש כאן קשר בין שמן על הראש לנשיקין.

עוד ווארט חשוב לגבי הפתילות העבות: כתוב שדבורה הנביאה עשתה את זה בשביל בעלה, שהיה עם הארץ, לזכות אותו. לכן הוא נקרא לפידות. לפידות זה גם עם פ, האות המודגשת במלה.

עוד סיפור מופלא של פתילה עבה, שרב פפא נשא אשה של אחד שקוראים לו בן סורא (משהו כזה), והוא השיא את בנו (החמישי כנראה, אבא מרי בר פפא – דווקא זה שנקרא אבי-מורי) לאחות אשתו. רב פפא ואבא מרי הם גיסים. חשבתי שמן הסתם הוא רצה לשאת שתי אחיות – שזה גם ענין של פתילה כפולה (פתילה זה גם סוד האשה, היות שזה גוף; איהו פתיל איהי פתילה – פתיל כפולת יג ו-פתילה כפולת ז) – אבל כבר אי אפשר (יעקב היה עשה את זה), אז השיא את אחותה לבנו שהכי דומה לו, הכי משקף אותו.

תרגיל לילדים: כמה נרות מדליקים אלה שיוצאים עצם חובת המצוה? שמונה. אם מהדרין זה נר לכל אחד, אז "מיעוט רבים שנים" ומדליקים שש עשרה נרות. למהדרין מן המהדרין לפי תוספות מדליקים 36 ולפי הרמב"ם 72. אז יש סדרה: 8 16 36 לעומת 8 16 72. 8 16 72 = 96 (סוד הוי'). 8 16 36 = 60 (ס). שתי הדעות יחד עולות יוסף.

גירסא דינקותא = 845 = א-דני פעמים אחד = ה"פ אחד ברבוע. יש יב אותיות, שתי הראשונות פעמיים 13 ברבוע וארבע האחרות ג"פ 13 ברבוע.

אמרנו שיש שיחה של הרבי על הנפק"מ בין שני הטעמים של ב"ש ובית הלל (לקו"ש ח"כ). יש כמה נפק"מ (הרי כתוב "פליגי"): הראשונה, שכתובה גם בברכי יוסף (חיד"א), פר"ח והגר"א (והראשון שכותב זה ספר בשם "הנותן אמרי שפר", אותו מצטט החיד"א) – שכנגד הימים זה כדעת התוספות, שאם יש כמה שמדליקים לא רואים את הימים, ומי שסובר שמעלין בקדש (או פרי החג) זה כדעת הרמב"ם, שלא חייבים לראות את הימים. פשוט שמאד בדיעבד ככה לומר, שבתוך הגמרא יש מחלוקת תוספות ורמב"ם – ודאי שהתוספות והרמב"ם לא יסכימו, וכל אחד יאמר שהוא לכו"ע. לכן צריך משהו יותר טוב (זה פשוט, הרבי אפילו לא כותב זאת). הנפק"מ לשני הטעמים למנהגנו, אליבא דרמב"ם, שמי שהדליק נר אחד בלילה השני, מה צריך לעשות בלילה השלישי – אם כנגד הימים פשוט שצריך להדליק 3, אבל אם רק מעלין בקדש מספיק שידליק 2. על זה הרבי אומר שזה בדיעבד, שהדליק רק נר אחד בלילה השני, אבל יכול להיות יותר לכתחילה – שביום ראשון הדליק 1, ביום שני הדליק 2, וכשהגיע יום שלישי יש לו רק שמן ל-2 נרות, והשאלה אם מספיק לו אחד כעיקר הדין. אם כנגד הימים – לא מרויח שום דבר מזה שמדליק 2, עדיף שידליק 1, אבל אם "מעלין בקדש ואין מורידין" חייב להדליק ביום השלישי 2. אח"כ הרבי אומר שהתירוץ לעומק שהטעם של הימים קשור לחפצא של הנרות ו"מעלין בקדש" זה הגברא. הנפק"מ אם היה לו רק נר אחד, והדליקו בברכה, ואחר כך הביאו לו שמן לשאר הנרות – האם צריך לברך על ההידור? אם ההידור זה בחפצא הוא כן יכול לברך, אבל אם זה בגברא לא יכול לברך. לגבי השאלה אם ביום השלישי יש לו שמן ל-2 נרות בלבד, אז גם לדעה הראשונה – שזה הידור בחפצא – צריך להדליק 2 (משום מקצת הידור במצוה עצמה). לפי זה, אם בלילה האחרון יש לו פחות מ-ז, אז לפי הימים ידליק הכל כי זה הידור בחפצא, ולפי "מעלין" לא ידליק פחות מ-ז (כי אסור לרדת), אלא דווקא אחד, כי זה לא ירידה בהידור אלא חזרה לעיקר הדין.

ווארט באידיש: להדליק נרות זה 'צינדן ליכט' – צידון כמו צינדן, כנראה מקום מיוחד בו מדליקים נרות.

על שמשון יש ספר שלם בכתובים של חידושים, וכתוב במ"א שזה ששמשון מחבר יום ללילה זה זיווגו עם דלילה.

לגבי חמשת בני מתתיהו, בסדר הדורות אומר לגבי סדר הלידה – יהודה, יונתן, יוחנן, שמעון, אלעזר. גם תרגיל לילדים בחנוכה: זה חמשה שמות של חמש אותיות, רבוע של חמש על חמש (דווקא יונתן ולא יהונתן ואלעזר ולא אליעזר). הכל ה, ובתוך יהודה יש ב"פ ה (יחידות בשמות) – רמז שהולך להיות ה פעמים ה. אם נכתוב אותם לפי סדר הלידה כרבוע אז האות שבאמצע היא ה-ח של יוחנן, ה-ח היחידה בשמות (ח – שמונה, חנוכה, חשמונאי). רת"ס זה יחר – ריח, ירח – ושאר האותיות ב"פ תריג. אלכסון הרבוע הוא 230, אחד השמות של מב אותיות – יגל פזק (זקף גדול). פנות הרבוע אותיות יראה (= גבורה, אריה). עם ה-ח באמצע זה ז"פ כבוד.

שני האלכוסים יחד (יוחור התמא) = 676 = הוי' ברבוע. הכל היה לח ברבוע, אז שאר האותיות זה 768 = ג"פ 16 ברבוע = כד פעמים כבוד. יש פה איזו נוסחה, ש-26 ברבוע ועוד ג"פ 16 ברבוע עולה 38 ברבוע – אולי אפשר לפשט את זה לכלל.

אם בדברים יפה כאלה עסקינן, רציתי לומר כוונה מיוחדת לחנוכה (שודאי דברנו בימים עברו): בשנה כסדרה זאת חנוכה היום ה-צא בשנה – משולש 13. רמז מאד יפה, שדווקא ב"זאת חנוכה" מכוונים את כל יג מדות הרחמים עד הסוף, מ"נוצר חסד" (ר"ת נח, נר-חנוכה) עד "ונקה" (בלשונות אור זה מחשמל עד הסוף), ממזל עליון עד מזל תחתון (שרשי אבא ואמא). ונקה = פפא = ז"פ חיה. עד היום האחרון בשנה רגילה, אחד מלא ואחד חסר, "זאת חנוכה" משלים את המשולש של יג. בשנה כמו שלנו, שחשון וכסלו מלאים, אז נר שביעי הוא ה-צא ו"זאת חנוכה" כבר צב. בקביעות שנה זו, השורה התחתונה היא מ-יט כסלו עד היום. אם זה שנה רגילה זה מ-כ כסלו – המשך של יט כסלו. כלומר שבשתי האפשרויות השורה האחרונה של המשולש היא או מ-יט כסלו או מ-כ כסלו (שזה בעצמו סיבה לכך שצריכים שני ימים – לחבר את עם צא ימים, הוי'-א-דני, אמן, וכו'). לגבי עשי"ת תמיד דורשים שמ-טו באב עד ר"ה זה מה ימים, משולש ט, ועשי"ת משלימים למשולש י, ויש עוד יא ימים עד הו"ר. הפנינה החשבונית שמשולש 9 ועוד משולש 13 זה משולש 16. אז היום ה-91 לא משלים רק משולש 13 מר"ה אלא גם משולש 16 מ-טו באב (לפי נוסחה יפהפיה שמשולש 9 ועוד משולש 13 זה משולש 16).

את כח החבור של שמשון הסמכנו על "אחד בימינו ואחד בשמאלו" (יום ולילה, הלל והודאה), העולה כג ברבוע, ור"ת אבוב. אמרנו שיש רק מספר פעמים בתנ"ך "אחד... ואחד...". הרמז שאם עושים את כל הרבועים מ-אחד עד ואחד (מ-13 עד 19) – שבעה רבועים העולים 1820. כמו שמספר השראה זה שני רבועים סמוכים, כאן זה שבעה רבועים רצופים. המספר הראשון, הקטן ביותר, שהוא שבעה רבועים רצופים זה 28 – ממינוס 3 ברבוע עד 3 ברבוע (יד ימין, חיובי, ויד שמאל, לפני ה-0, ואפס באמצע). הנוסחה מתחילה מ-יד ו-יד, כמו "אחד בימינו ואחד בשמאלו", ואם n = 13 זה כבר עולה 1820. מתחיל מ-N = -3. כמובן שזו סדרה סימטרית, ש-28 באמצע. 1820 זה המספר ה-17 מ-כח. השכל של מספרים אלה זה שלמות השבוע, כמו שרש"י כותב ש"שבעת" בכל מקום זה "שטיינא" – רצף של שבעה. כאן, במקום רצף של מספרים פשוטים, זה רצף של רבועים – התכללות של כל אחד. כל יחידה של שבע בתורה זה סוד הנוסחה הזו, כאשר כל אחד מהשבע הוא שלם מיניה וביה. שלשת הסדרות העיקריות שמספר זה מופיע הן: משולשים בארבעה ממדים (שם 1820 הוא ה-13), המספרים המחומשים (מספרי חשמל, שם 1820 הוא ה-37), וסדרה זו (בה 1820 הוא ה-17 מהאמצע, כאשר n = 13, מ-אחד עד ואחד).

שני זקנים בצידן (איזה רמז ל-צדיק). צידן = הוי' אלהינו הוי' = ז"פ כב (כפולת 7). בצידן (כך מופיע בדרך כלל) = יוסף (כפולת 13). היו שם שני זקנים, והשאלה איך הזקן עשה כבית שמאי. זה שנתנו טעם לדבריהם כדעה השניה (פרי החג ומעלין בקדש), ואפשר לצרף לדברי הרבי על הידור בחפצא והידור בגברא. יש מי שאומר שבהידור אפשר לנהוג איך שרוצים, אבל אפשר בהחלט לומר שבהידור בחפצא לא כל אחד יכול לעשות לפי טעמו אבל בהידור בגברא כן אפשר שכל אחד עושה לפי מה שמתאים לו, לפי ה"גברא" שלו. ב"זה נותן טעם לדבריו" מודגש שזה בגברא, שזה הטעם שלי ולא משהו בחפצא. לכן אפשר לומר שמותר לאותו זקן לעשות כבית שמאי. הרבי אמר שהנפק"מ היא בברכה על ההידור בפני עצמו – ברכה זה משהו חמור, ממש נפק"מ. אם על הגברא לא אומרים ברכה על ההידור, ואם על החפצא כן אומרים ברכה על ההידור – אז באמת זה נפק"מ שאתה לא יכול לעשות כמו שאתה רוצה.

דוגמה של להעזר במחשב (מחדושי הלומדות של הדור שלנו): אם יש ביטוי "שני זקנים" נחפש בכל הש"ס – יש עוד אחד, "אימתי ימותו שני זקנים", שזה משה ואהרן, שאמרנו שהם הם שמאי והלל, כמו שהסברו הערב. זקנים = אור, אז שני זקנים = שני אור, הוא כולל שני זקנים, הוא הוא ה"שני זקנים" שהיו בצידן ומשה ואהרן. שני זקנים בתורה: בהפטרה של פרשת חיי שרה, בה "ואברהם זקן בא בימים", קוראים "והמלך דוד זקן בא בימים" (יש גם "ויהושע זקן בא בימים", אבל לפי קריאת התורה רואים שהמקביל לאברהם זה דוד). אברהם היה בין 140 ודוד בן 70 – יחס של שלם וחצי, סוד של יחוד זו"נ, אברהם הוא ז"א ודוד נוקבא דז"א (יש על זה מאמר של רבי הלל – אולי הדבר הכי קרוב שיש בחסידות ל"שלם וחצי"). לא רק זה, אלא כתוב "נגד זקניו כבוד" – ס"ת דוד, ושאר האותיות עולות אברהם! עוד יותר מופלא, נגד זקניו כבוד = זקן בא בימים! (כמעט זוכה להיות אחד מעשרת הגימטריאות – זה מועמד). פשוט שאברהם זה הלל, חסד, ודוד הוא שמאי. הרבה פעמים שמאי הוא מלכות. לפי זה מה שיפסקו הלכה כב"ש לע"ל זה "דוד מלכא משיחא" – "לי נאה לברך" על כוס של ברכה של סעודת לויתן.

נחזור ל"פליגי בה תרי אמוראי": יוסי בר אבין ויוסי בן זבידא. רבינא הוא מלשון רב אבינא, והגמרא דורשת שרב אשי זה "מקדשי" ורבינא זה "אבינא לאחריתם". אז כנראה שיוסי בר אבין גם שייך לבינה, ל"אבינה". אבל מה לגבי זבידא? זבידא = כד. זבידא לשון זבד, שנאמר אצל זבולון – "זבדתי אלהים זבד טוב הפעם יזבלני אישי". זבד = 13 = אהבה = אחד. זבל = הוי' אחד = ג"פ זבד. הרמב"ן מפרש ש-זבד (שלא שרש מוכר) זה זה-בד (כמו ענף) – נולד בן טוב. נמשיך את דרכו ונאמר שהכל ר"ת – זבד ר"ת זה בן דוד (= ו"פ זבד, ששת צרופי זבד). באמת בכל התנ"ך יש ו"פ זבד, פעם אחת כאן ועוד ה"פ שמות של אנשים.

בשאלה על זה שכתוב "כבית שמאי" ו"כדברי בית הלל" (שינוי בולט, שממש צורם את האזן): בית הלל בזמן הזה זה עבודת הבינוני – זה שכל, עושים כדברי מישהו, לפי הענין שלו. מי שעושה כבית הלל זה לפי השכל שלהם, עבודת הבינוני לפי טעם ודעת. מי שעושה כבית שמאי, לא שלא יודע שזה בית שמאי – כמו שמישהו רוצה לומר – זה עצמי, מודעות טבעית כזו. באמת משהו משיחי – לע"ל. עוד משהו, שיכול להיות שמישהו רומז לזה – היות שבית הלל זה לא משהו פרטי, אלא כלל של "מעלין בקדש", משהו דאורייתא שיש בהרבה מקומות, אז זה כמו באיזביצא שהכלל הוא עבודת הבינוני והצדיק זה פרט, לא כלל. מי שעושה כבית הלל זה "כדברי בית הלל" – כלל, עבודה כללית, שאין בה חידוש גדול. אבל מי שהוא עצמי, כמו באיזביצא, שעובד עבודת פרט, לא עבודת כלל, אז עושה כבית שמאי (ולא כדברי בית שמאי). כתוב "זה נותן טעם וכו'". אמרנו שכל ביטוי שייך להקשר בעצם, ויש משהו בחנוכה שנקרא "נותן טעם". נותן טעם = מצות חנוכה (הלשון בתחלת הסוגיא) = 25 ברבוע. זה נותן טעם = יראת הוי' = יג פעמים ז ברבוע (פעמיים "זה נותן טעם" = 1274 = מט פעמים הוי'). זקן זקן (שני זקנים) = שדי.

הפני יהושע משאיר בצ"ע איך יכול להיות שעצם המצוה זה "נר איש וביתו"? על מי המצוה מוטלת? יוצא מכאן שהיא מוטלת על הבית, ולא על האדם – זו חובת הבית. זה משהו פשוט, שלא ראיתי אף אחד אחר כך שמנסה ליישב את התמיהה שלו. הוא רומז משהו, אבל אין לו מספיק חסידות בשביל להסביר את זה יותר טוב. היות שעיקר המצוה היא פרסומי ניסא, פרסום נס זה בית יהודי – איש ואשתו, איש וביתו. זה גם משהו פלאי חידוש זה – משהו פשוט-פשוט שהוא פלא. איש ואשתו מפרסמים את הנס – לא היחיד וגם לא כלל ישראל, אלא דווקא בית. מה הנס שלהם? הילד שלהם, שזה "יפוצו מעינותיך חוצה", שהפשט הוא להוליד ילדים. לכן זה קשור למה שחז"ל אומרים "נר מצוה ותורה אור" – שהמהדר בנר חנוכה זוכה לבנים ת"ח, אבל בשביל זה צריך איש ואשתו (תורה לשון "ותהר").

בפסוק "כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר" (שנדרש על חנוכה בפירוש) יש משהו מוזר במבנה: אם אני אומר "נר מצוה" מה המשל ומה הנמשל? הסדר משל-נמשל, "ותורה אור" – הפוך, נמשל-משל, ומה ב"דרך חיים תוכחות מוסר"? זה מבלבל. מה הדבר השלישי, אחרי מצוה ותורה – דרך חיים או תוכחות מוסר? לכאורה תוכחות מוסר, ואז "דרך חיים" זה כמו ה"נר" וה"אור". אם זה ככה, אז שוב חוזר לסדר של משל-נמשל (ישר-הפוך-ישר). אבל יוצא שמה שהולך יחד עם נר ואור זה דרך חיים. נר אור דרך חיים = אשת חיל. מצוה תורה מוסר. אמרנו שלהפריע את המנוחה זה המסור, התורה להרים מהארץ, והמצוה לזרוק אותו. כי נר מצוה = ונח מצא חן בעיני הוי' = אשקך (גם יפה, ש"נר מצוה" זה נר חנוכה, וזה ה"אשקך", מספר השראה ה-יה, "זכו שכינה ביניהם").