בע"ה

התוועדות ט"ו בשבט ומוצש"ק שירה

מוצש"ק "בשלח" - ט"ו בשבט סז – בית חב"ד כרמי יוסף

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

היום היתה שבת שירה וגם טו בשבט. הרבי אומר ש-טו בשבט וגם שבת "בשלח" (שבת שירה) זה המשך של י שבט – שבחב"ד זה הילולת הרבי הקודם וראשית הנשיאות של הרבי – ולכן כאשר הרבי אומר שכאשר עוסקים ב-טו בשבט ושבת שירה צריך להמשיך לדבר על ההתקשרות לצדיק הדור. טו בשבט זה ראש השנה לאילן, והאילן מסמל את הצדיק. ידוע ש-טו בשבט הוא חג של ארץ ישראל, חג של נטיעות, וכתוב שעץ הוא בדרגה יותר גבוהה מתבואה סתם – תבואה מסמלת מצוות ואילו העצים זה תורה, ובלי תורה אין מצוות. גם כתוב שהיחוד שנעשה על ידי שיהודי נדבק בתורת חיים הוא יחוד גמור עם ה', שהרי "אורייתא וקוב"ה כולא חד", וכאשר ישראל מתקשר בתורה "אורייתא וקוב"ה כולא חד". המצוות זה בשביל להחדיר זאת למציאות – שהארה מ"אורייתא וקוב"ה כולא חד" תאיר גם בתחתונים, בעולם הזה שאנו נמצאים בו בשביל לעשות לו יתברך דירה בתחתונים. עכ"פ, טו בשבט זה ראש השנה לאילן, ולכן כתוב שהעבודה ביום זה שאדם יקבל על עצמו תוספת בקביעות לתורה, ובפרט פנימיות התורה. לדעת ב"ש ר"ה לאילן זה ר"ח שבט ולדעת ב"ה טו בשבט – וכיום הלכה כב"ה. הרבי מסביר ש-טו בכל חדש זה שלמות החדש, "סיהרא באשלמותא", ואילו א בכל חדש זה הנקודה הראשונית. בלשון החסידות זה הבדל בין בטול לבין שמחה ותענוג. כל נקודה ראשונה זה נקודת בטול, נקודה של "אין", וכל דבר חדש נברא "יש מאין" – כשהלבנה מתחדשת היא מתחילה מנקודת אין, ויהודי חי עם הזמן, וכשישראל מונים ללבנה חשים בתחלת החדש נקודת בטול. כשמגיעים לאמצע החדש זה כבר תחושת שמחה ותענוג – והיות ש-טו בשבט ענין של שמחה ותענוג בפירות, לכן זה באמצע החדש. חז"ל אומרים בגמרא שאם העץ נושא פרי מתוק הוא מסמל ת"ח אמיתי – תורתו זה הפרי המתוק, וזה שהוא מלמד את העם ללכת בדרך התורה והמצוות הכל בדרך של מתיקות וחדור אהבת ישראל. אותו ת"ח, הצדיק, המשדר ומקרין את המתיקות הוא "עץ החיים" של טו בשבט. בספר יצירה, הספר הראשון של הקבלה, כתוב שלכל חדש יש אות, שדרכה ה' בורא את הזמן של החדש, והאות של שבט זה צ – עוד משהו מיוחד שיש בו ענין של התקשרות לצדיק, ל"עץ חיים". "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר" – זה עץ שמביא אושר. לכל חדש יש שבט, והשבט של חדש שבט זה חדש אשר – לשון אושר. זה חדש של ענג, והיום המרכזי זה טו בשבט, אבל כהכנה לתודעה של הצורך להתקשר לצדיק של הדור, שהוא מקרין את האהבה ואת המתיקות, זה י שבט – זה כמו בחדש תשרי, ש-י בו זה "חג העשור", יום כפור, ואחר כך בחמשה עשר יש סוכות, "זמן שמחתנו". גם דעת ב"ש, שא"אלו ואלו דא"ח", קיימת בחדש תשרי – זה ראש השנה – ואז יש כאן את כל תאריכי החגים של תשרי. רק בדור האחרון התחדש היום המיוחד י שבט, שכמו יו"כ של חדש שבט. באמת יש עוד יום חשוב מאד – השבת הבאה זה כב שבט, שהתחדש רק בפחות מעשרים שנים האחרונות, שזה היארצייט של הרבנית של הרבי. בחסידות הכללית זה יארצייט חשוב – של הרבי מקוצק. אם נקביל זאת לחגי תשרי – כב זה שמח"ת. דווקא המקבילות של יו"כ ושל שמח"ת התחדשו לאחרונה, ואילו המחלוקת – בה אלו ואלו דא"ח – מתי חל ר"ה לאילן, יותר עתיק יומין, זה כנגד ר"ה וחג הסוכות. על ר"ה וסוכות יש פסוק מפורש בתהלים – "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו" – מה שהלבנה מתכסה בר"ה זה שכל הברכות בהן ה' מברך את השנה הבאה עדיין מכוסות בר"ה, וזה מתגלה רק "ליום חגנו", בחג הסוכות. מה שמכוסה בר"ה נעשה "יום" וגילוי אור ב"חגנו". ואכן, ההבדל תמיד בין ב"ש לב"ה, שב"ש "אזלינן בתר בכח" (אחרי הפוטנציאל) וב"ה אומרים "אזלינן בתר בפועל" (אחרי המצב האקטואלי) – וכך, ר"ה לאילן קורה "בכח" בר"ח וה"בפועל" מתגלה ב-טו, אז זה ממש על דרך "בכסה ליום חגנו", שמכוסה ב-א ומתגלה ב-טו. כל זה רק שנכנס לאוירת החדש הזה, שיש בו משהו מיוחד שמזכיר לנו את חדש תשרי, החדש השביעי, החדש המשובע בכל טוב סלה – גם החדש הזה הוא חדש מאושר, חדש של שבט אשר, וההלכה שחוגגים ר"ה לאילן ב-טו בשבט, שזה בחינת שלמות ותענוג ושמחה. המוסר וההשכל וההחלטה שכל אחד צריך לקבל זה ללמוד תורה ביתר שאת ויתר עז, אבל מתוך תענוג – אין תענוג יותר מלימוד תורה, ובפרט פנימיות התורה, החסידות, שזה התענוג של התורה. את זה צריך לחזק ביום זה, תוך כדי התקשרות לצדיק.

יש מנהג בין חסידים שב-י שבט – ועד טו בשבט, היום – כותבים פ"נ (פדיון-נפש) לרבי. היות שזה חדש ותקופה של התקשרות לצדיק, כותבים פ"נ שהצדיק יעורר עלינו רחמים, ימשיך שפע וברכה לכל אחד בפרט ולכלל ישראל (על מצב העם – ובפרט העם היושב בציון, אליו שייכת הנקודה העצמית של טו בשבט, לנטוע אותנו חזק בארץ ישראל). נהוג שמתחילים את הפ"נ שכותבים בחדש זה "אנא לעורר רחמים רבים על..." ואז הבקשה הראשונה היא "לאתדבקא באילנא דחיי" (מלשון הזהר). אז מסבירים שבעץ החיים יש כמה וכמה מדרגות – יש שרשי העץ, גזע העץ, ענפי העץ, והפירות המתוקים של העץ (של הת"ח האמיתי). יש כמה הסברים מה זה. יש שמסבירים שהשרשים זה הצדיקים-הרביים, והגזע זה התורה שמגלים לנו (זה כבר יוצא מהאדמה וגלוי לעין), והענפים זה המקושרים, והפירות אלו המעשים הטובים ("עיקר תולדותיהם של צדיקים [ועמך כלם צדיקים] מעשים טובים"). נוסף לכל אלו, איך העץ צומח? צריך לנטוע אותו במקום ראוי לצמיחה – עפר שיש בתוכו מרכיב פורה, שנקרא "כח הצומח שבארץ". כתוב בחסידות שמכל מאמרות מעשה בראשית דווקא מאמר "תדשא הארץ" (כולל את העצים) הוא כח האין סוף שקיים וכל הזמן בורא בריאה חדשה. אמירת "יהי אור" זה חד-פעמי (אם כי בפנימיות ה' מחדש הכל כל הזמן, הרי בחיצוניות זה חד-פעמי), ואילו "תדשא הארץ" כל הזמן ממשיך לפעול – אין דוגמה לכך בכל הבריאה. כשמתדבקים ב"אילנא דחיי" צריך להגיע לאותו כח – כח הצומח שבארץ. בקבלה מוסבר שכח הצומח הוא כנגד הכתר, קוצו של י, ואחר כך ארבע המדרגות של שרשים-גזע-ענפים-פירות זה בסוד הוי' ב"ה – חכמה, בינה, מדות, מלכות. כך ההסבר הכללי בחסידות.

אבל, יש עוד הסבר – שבו נתבונן הערב, "פנים חדשות באו לכאן" – עוד סוד חשוב בקבלה לחמש מדרגות אלו. "סימנים עשה" – צריך סימן להתבונן ולזכור את סדר מרכיבי המבנה, והסימן למבנה שנקביל זאת אליו היום הוא "כל צמא" – כלים, לבושים, צלמים, מוחין, אורות. זה סימן מאד חשוב בכתבי האריז"ל, ובפרט בהסברי רבינו הרש"ש – היורש של כתר קבלת האר"י בעולם הקבלה הספרדי, השמ"ש על הע"ח – שכל הסבריו העמוקים בנויים על מבנה זה. מן החוץ אל הפנים יש את חמשת הממדים הללו, שעלינו לתקן אותם ולגלותם בנפש (כך על פי חסידות, כי כשלומדים קבלה בלי חסידות זה דברים מופשטים בעולמות העליונים, אך כשלומדים חסידות העיקר זה לשייך לנפשנו, ולדעת שעל פי עבודתנו כך מסתדרים הדברים למעלה)[2] – כלים, לבושים, צלמים (ע"ד "בצלם אלהים עשה את האדם", כמובן, וכן בסוד הפסוק בתהלים "אך בצלם יתהלך איש", שאיש מושלם הולך בהשראת ה"צלם אלהים" בו ברא אותו ה', זה איזה אור מקיף שגם שורה בתוך הנפש), מוחין (בקבלה מוחין זה חיות – בלי מוחין אין חיים), אורות. גם בסדר זה, אורות זה קוצו של י, מוחין זה החכמה ("החכמה תחיה"), צלמים זה הבינה, לבושים זה המדות (לשון מדים), וכלים זה המלכות. ואם נקביל זאת ל"עץ החיים", אליו צריך להתקשר אליו (והיום זה שבת שירה, אז צריך גם לשיר לה' את שירת האילנות מתוך "פרק שירה", שירת הבריאה לה' – ובפרט את שיר התמר, האחרון בשבעת המינים, שכתוב עליו שהוא מלך העצים, ומלך הצומח בכלל, ששירו "צדיק כתמר יפרח", אליו מתדמים "ועמך כלם צדיקים"; עליו כתוב שיש לו "לב אחד לאביו שבשמים" – נופו רק למעלה, וקודם גזעו מתמר ועולה ממטה למעלה): כח הצומח – האורות, השרשים – המוחין, הגזע – הצלמים, הענפים – הלבושים, הפירות – הכלים. שתי המערכות מוכרות בקבלה, אבל החידוש זה לשים ביחד את שתי המערכות, ולהבין מה זה אומר על פי החסידות.

קודם כל נאמר מה זה אומר בנפש, ואחר כך ננסה להמחיש ולהסביר יותר. יש ענין, שכאשר מתחילים להתבונן במשהו מתחילים מהנקודה האמצעית, אז נתחיל מהצלמים – הגזע, שיש לו "לב אחד לאבינו שבשמים". בספר התניא, ה'תנ"ך של החסידות', יש פרק לב – הלב של התניא – והוא עוסק באהבת ואחדות ישראל. בכך תלוי אחדות – אם יש אצלנו אחדות, הכל מצליח. ה' רוצה שנחיה בארץ ישראל למעלה מגדרי הטבע, ומתי זה יכול לקרות? רק כשיש לנו אחדות. אהבה זו באה מתוך זה שכל אחד מרגיש את ה"צלם אלהים" של השני – שכל אחד ואחד מאתנו נברא ב"צלם אלהים", לכל אחד יש נפש אלקית, ואם זה בהעלם בגלל מעשיו הלא-טובים צריך לרחם עליו ולעורר עליו רחמים רבים. יהודי שלא הולך בדרך הישר הוא חולה, אז לא צריך להרביץ לו – צריך לרחם עליו – והרחמים מעוררים ומגבירים את האהבה. קודם רחמנות על יהודי שלא הולך בדרך הישר, ומתוך הרחמנות באהבה האהבה. בכל אופן, הגזע של עבודת הנפש שלנו – שהוא סוד הצלמים – זה אהבת ישראל. "אך בצלם יתהלך איש" זה "אך באהבת ישראל יתהלך איש".

נלך החוצה: "לבושים" זה מה שאדם חושב, מדבר ועושה – מחדו"מ. כל השיחה כעת זה התקשרות לצדיק, לרבי – הרבי רוצה שאנו נחשוב ונדבר אודות ביאת המשיח, ונעשה מעשים לזרז משיח. שכל לבושי הנפש שלנו יהיו חדורים גאולה – נחשוב על גאולה, נדבר עם הזולת על גאולה (הדיבור חשוב, מוריד את הדברים לפועל), ו"עשו כל אשר ביכלתכם" לזרז את הגאולה של עם ישראל. יש ביטוי קצר לכך (צריך לתמצת כל רעיון בביטוי) – "לחיות עם משיח" (כמה שזה נשמע משהו לא כל כך מציאותי, אך אם נתחיל מהצלמים – אהבת ישראל – אז הכל מציאותי). אהבת ישראל צריכה להיות בצלם – זה צריך להיות טבעי. יש 'ווארט' מפורסם בחסידות, שאם תקח יהודי ותסחט אותו עד שתצא הטפה האחרונה, אז הטפה האחרונה שתצא היא טפת אהבת ישראל – זה הגדרת יהודי בחסידות. הענין הזה של אהבה ואחדות בינינו זה התמצית, טפת הדם החיונית, שלנו. כתוב שדבר כזה הוא יותר במקיף – "אך בצלם יתהלך איש" – אך על מה חושבים, מדברים ופועלים? איך לקדם את הגאולה ולהביא ישועה לעם ישראל ועמו לעולם כולו. מחדו"מ איך עושים זאת – כי זה תפקידנו – וזה נקרא לחיות עם משיח.

נחזור למוחין (בדרך של "רצוא ושוב"): לפי ההקבלה שלנו כאן המוחין זה השרשים, דרכם העץ יונק חיותו ומשפיע לאילן כולו, וזה כנגד חכמה – חכמה זה תורה, "אורייתא מחכמה נפקת", ובפרט גילוי חדש של תורה, "תורה חדשה מאתי תצא", ולכן הכי מתבקש שענין המוחין כאן זה חידוש המוחין (מה שהשרשים כל הזמן יונקים חיות חדשה ומזינים מחדש את העץ כולו – זה מה שקורה ב-טו בשבט, שהשרף עולה באילנות, שהחיות החדשה של השנה החדשה מתחילה לעלות בעורקי עץ החיים). חיות זו, המוחין של העץ, זה התורה החדשה שמתגלה על ידי הצדיק – הצדיק שבדור שהוא המשיח שבדור – יש תורה חדשה שנוצרה בתוך השרשים, ומהשרשים היא עולה לגזע ולענפים, עד שזה בא לידי ביטוי חיצוני בפירות.

מה זה האורות? לפי ההתבוננות הזאת האורות זה "באור פני מלך חיים" – אם בשרשים מתהווים החיים שאחר כך מושפעים דרך הגזע לענפים ולפירות, הכח הצומח זה (באותיות של קבלה) סוד הרשימו של המלכות של אין סוף שנשאר לאחר הצמצום הראשון. בכל אופן, כשאומרים "רצוננו לראות את מלכנו" – או, בלשון הפסוק, "ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך" – יש את התורה החדשה שהמורה מלמד, אבל צריך גם "לא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך". זה "באור פני מלך חיים" – זה שרוצים לראות את אור הפנים. יש מאמר מפורסם של רבי, מחבר המשניות, שהיה תלמידו של רבי מאיר המאיר עיני חכמים בהלכה, ומכיון שישבו שם רבים היו גם שישבו מאחורי רבי מאיר, ורבי היה אחד שישבו מאחוריו, ואמר שמה שיש לי שכל טוב שזכיתי בו ואני מחודד מחברי זה בזכות זה שראיתיו מאחוריו, אך אילו ראיתיו מלפניו על אחת וכמה וכמה שהייתי עוד יותר מחודד ומשונן וחכם מכח עצמי – רבי מאיר גילה תורה חדשה, זה ענינו, אך יש משהו בזה שאי אפשר לקבל על ידי שמיעה שחודרת לנפש, אלא צריך לראות את פני הרב. קוראים כאן לרב מלך, זה "אור פני מלך", כי זה הרשימו ממלכות דאין סוף שנשאר באדמה, ואנו מבקשים שזה יתגלה כי ברשימו "לא נגע בו הצמצום" – הרשימו זה הוא עצמו, ורק מתחננים שנזכה לראותו, לראות את המלך, את המלכות דא"ס שבארץ. בלשון הקבלה, התורה חדשה זה הקו, הצלמים זה אדם קדמון, הענפים זה האורות באצילות, והפירות זה הגילוי בעולמות התחתונים בי"ע.

אחרי האורות של "אור פני מלך", המוחין של "תורה חדשה", הצלמים של אהבת ישראל, והלבושים של קידום הגאולה – מה זה הפירות? לכאורה זה המלכות, אך נסביר שהפירות זה פנימיות המלכות. לכל מלכות יש פנימיות וחיצוניות – מוסדות, מערכת, מסגרת – והכלים זה המסגרת בה מתבשלים ומופיעים הפירות. איך נדמה זאת על העץ? אם מסתכלים על העץ רואים שיש ענפים היוצאים מהגזע, כנחלים מהנהר, אך כשמסתכלים על כל העץ ביחד רואים את "נוף האילן". נוף האילן כולל גם את הפירות, גם את העלים, גם את ראשי כל הענפים יחד – הכל מתחבר לעיצוב המיוחד של העץ, וזה עושה את הנוף של העץ. נוף העץ זה בנין מערכות – זה כל עיצוב המערכת. עיצוב העץ זה גם מלכות, זה חיצוניות המלכות – חיצוניות המלכות צריך מאד לדאוג שישמר בקדושה וטהרה, שם יכולה להיות יניקת החיצונים. ידוע שלעצב בעברית זה גם מלשון עצבות וגם מלשון עצבים (עבודה זרה) – צריך מאד להזהר כשעוסקים בעיצוב של כל מרכיבי העץ חיים, שהכל יהיה חי עם החיות של הדרגות הפנימיות יותר, ובפרט שיהיה ראוי לפירות טובים, שהמסגרת תעודד את התוצר של כמה וכמה יותר פירות טובים ומתוקים (ולא פירות באושים, ח"ו). ניתן את הדוגמה הכי פשוטה – מערכת החינוך. רוצים להגיע לכך שהכלים בסוף זה המוסדות – כמו שלרבי יש מוסדות, זה הכלים. מה זה המוסדות? זה מסגרת בשביל קירוב ובשביל חינוך – בשביל לקרב לבבות ובשביל חינוך. בתוך המערך הזה של המוסדות – מוסדות הרבי נקרא לזה – נוצרים למעשה הפירות בסוף. אם המסגרת טובה אז היא מעודדת ועושה שבסוף יהיו פירות מתוקים וטובים, וגם ריבוי פירות בלי סוף, ואם לא – אז לא.

אם כן, בנינו כעת בקיצור מודל התבוננות שיש כלים-לבושים-צלמים-מוחין-אורות, ואם רוצים הכל לקשר ל"לאתדבקא באילנא דחיי", אז ידוע שהרבי היה מאד בעד מוסדות – רצה מוסדות, שיש למוסד זיהוי מודע עם בעל המוסד, הרבי עצמו. כמו כל מלך, שהרבי רוצה שהמוסדות – משרדי המדינה – יהיו משרדים של המלך, לפי רוח המלך, לפי ראיית המלך. צריך מוסדות שמזוהים עם הרבי – זה הכלים. אחר כך הלבושים – מה שהרבי אומר לנו "לחיות עם משיח". כל מה שחב"דניקים, אלו שדוגלים וזוכרים היטב את רצון הרבי על משיח, אז חושבים משיח (אם אמיתיים וכנים), מדברים משיח וגם עושים פעולות. הלבושים זה לכאורה תוכן, כי זה בתוך הכלים, אך אם מסתפקים רק בדבר הזה יש רק "כל", ומחסרים שלוש מדרגות עיקריות. אם לא מגיעים עד הסוף, עד האורות, הכל בסופו של דבר "לא שוה". אחרי הלבושים יש צלמים – אהבת ישראל, שזה יותר פנימי מכל מה שחושבים ומדברים ועושים להבאת הגאולה. ענפים זה עולם האצילות, אבל הצלמים זה אדם קדמון – שם, באדם קדמון, זה השרש של כל ישראל (כתוב שרבי אמיתי זה רק אחד שיכול להרגיש ולראות את השרש של כל יהודי איך הוא מושרש באדם קדמון, עוד לפני האצילות), ושם "אך בצלם יתהלך איש" וכולם באהבה ואחדות. כתוב שכאשר יש אחדות, אפילו אם עושים דברים אפילו לא הכי טובים זה גם מצליח. כשיש אחדות מגיעים לעולם העקודים, העולם הראשון שמאיר מא"ק, עוד לפני אצילות – זה עולם בו יש אחדות בין הנקודות, בין הנשמות. אז הכל מצליח, אפילו אם לא הולכים בדרך הישר (וההסטוריה רוויה תופעות של הצלחה במפעלים ציבוריים שמחזיקים כך וכך דורות – אפילו מאות שנים – שזה לא גאולה לעולם, זה לא משיח, אבל מחזיק בזכות איזה ממד של אחדות; גם בדור שלנו, כל אחד יכול להבין למה אני מתכוון, כשיש אחדות בין יהודים מה שעושים זה מצליח – זה תופעה של עקודים בלשון הקבלה, אך זה רק כדי לומר שהאהבה ואחדות יותר גבוה מכל לבושי המחדו"מ). אם רוצים שהכל ילך בקדושה זה צריך להיות עם חיות אמיתית, עם התורה החדשה ששומעים מהרבי – אך עוד יותר, זה לא מספיק, צריך גם לראות "אור פני מלך" (ואם הייתי רואה הייתי מחודד יותר).

בעבודתנו הכל מתחיל מסוד הצלמים, הגזע של העץ. ממשיך לענפים ועד לפירות – ענפים כוללים גם מעשה, אך הפרי זה שהמעשה כבר הצליח לך, וזה יכול להצליח לך רק בתוך מסגרת מתוקנת, שזה נוף ועיצוב העץ כולו. עד כאן חלק ראשון, שנזכה להתדבק באילנא דחיי.

שיחה שניה:

נאמר משהו לכבוד אכסניא. אנו כעת יושבים בבית חב"ד של כרמי יוסף, וכרמי יוסף = בית חב"ד, אז שכל הישוב הזה יהפוך להיות בית חב"ד אחד גדול.

בהפטרה של היום קראנו את שירת דבורה. הסיפור מתחיל שדבורה היא אשה נביאה, אשת לפידות, והיא שופטה את ישראל, יושבת תחת תומר דבורה. תומר זה תמר – "צדיק כתמר יפרח". כל הישועה שצמחה לישראל, ואחר כך יצאה מכך השירה, זה מתחיל מ"תחת התמר" – על דרך "אך בצלם יתהלך איש". מי היה בעלה של דבורה הנביאה, בתחלת הפסוק קוראים ששמו "לפידות", אך חז"ל אומרים שאותו לפידות הוא הוא ברק בן אבינועם – אותו גיבור שהיא קראה לו להלחם נגד סיסרא, והוא אמר לה שרק אם תלך עמו תסכים להלחם, הוא הוא בעלה. כך חז"ל מגלים לנו – לא הייתי חולם על זה בעצמי. עוד יותר, חז"ל אומרים שיש שם נוסף שלא נזכר בתנ"ך – הרבה פעמים בתנ"ך כותבים שם של מישהו על שם פעולותיו וכיו"ב, ואילו שמו שניתן לו בלידה נעלם. חז"ל כותבים שנקרא ברק על שום שפניו היו מבריקות ומאירות. נקרא לפידות על שם שאשתו דבורה היתה עושה פתילות עבות לקחת למשכן, להדליקן במנורת המשכן, וכל כך למה? כתוב שאותו לפידות היה איש פשוט, יהודי פשוט של הבעש"ט – מענין שדווקא ליהודי כזה יש פנים מאירות, יש ברק לפנים (כנראה בגלל ברק זה התחתנה איתו) – והיא רצתה שיזכה להיות בין הכשרים. כל מה שעשתה כדי לזכות את בעלה – אמרה לו שכדאי שיקח לעצמו את התפקיד להביא נרות לפתילות בית המקדש, והנה אני עושה פתילות הכי עבות ומאירות (מתאים לו, שפניו מאירות ומבריקות). חז"ל אומרים שבזכות זה שדאגה שבעלה יהיה בין הכשרים, ועשתה לשם כך פתילות להאיר המקדש – ה' לא זקוק לאורה, אלא אור להאיר את כל העולם – לכן זכתה לנבואה. כל מה שזכתה להיות נביאה, זה בזכות דאגתה לבעלה, שהוא יזכה ללכת ולהיות בין הכשרים בישראל. עד כאן זה כבר סיפור מופלא. היא ודאי "אשה משכלת" לפני שזכתה להיות נביאה, והיא מתחתנת עם מישהו שמבריק בפניו, אך הוא איש פשוט ודואגת לו שיהיה בין הכשרים. הפסוק רומז שהיא נביאה בזכות שהיא "אשת לפידות". הרבי גם מחבר זאת לפסוק "כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר" – דווקא לאשה יש תודעה שצריך להדליק נרות, שעם האור הרוחני צריך להדליק אור בעולם הזה הגשמי, ולכן לה מצוות הדלקת נרות שבת. לכן קודם "נר מצוה", תודעת האשה לנרות, ואז "ותורה אור" – או תורת הבעל, או שהאשה זוכה לנבואה כבסיפור שלנו – עכ"פ זה "אשת חיל עטרת בעלה". כך, היא עושה לו את הפתילות, והוא בסך הכל הולך, אך בזכות זה נמצא בין הכשרים. אחר כך, היות שהיא זכתה אותו, מובן למה אומר לה "אם תלכי עמי והלכתי" – הוא גם מבין שהכל בזכותה, כל גדולתו וגבורתו ותוקפו בזכות אשתו. בזכות כתוב שלסיסרא היו תשע מאות רכב ברזל – צבא אדיר עם נשק מודרני, ולעם ישראל לא היה שום נשק, שום דבר. לסיסרא היו תשע מאות טנקים, ולנו לא היה כלום – אז איך נלחמים נגד כזה דבר? כתוב שאלו שחרפו נפשם לצאת להלחם עם ברק – בני זבולון ובני נפתלי – היו צריכים להכנס לראש כמו של חנוכה, ראש של "מעטים נגד רבים" ו"חלשים נגד גבורים", ואף על פי כן ה' אתנו ואנו נעשה ונצליח וננצח, "דידן נצח". גם את ההשראה הזאת מקבלים מדבורה הנביאה – היא מסוגלת לנסוך בלב של בני זבולון ובני נפתלי רוח גבורה, אף על פי שאובייקטיבית אנו החלשים והמעטים וחסרי הכל. לכן גם היא בעצמה בשירתה מתלוננת על אלו שלא הצטרפו, אך היתה מספיקה אחדות בני זבולון ונפתלי שחרפו נפשם בהשראתה ויצאו לנצח.

עכ"פ, ברק על שם פניו ולפידות ע"ש הפתילות, וחז"ל שואלים – מה שמו? מיכאל שמו. זו דוגמה לחוש ההומור של חז"ל... כתוב בתורה "לפידות" ו"ברק", וחז"ל אומרים "מה שמו? מיכאל שמו". חוש ההומור זה אמת, חוש הומור של קדושה זה אחד מחמש תכונות המלך. מיכאל זה המלאך של אהבת ישראל, המלאך שמליץ טוב על עם ישראל. הוא המלאך שכנגד החסד. אם קוראים לו מיכאל, אם זה באמת שמו, סימן שבעצם קשור לאהבת ישראל. לכאורה, כגבור היוצא לנצח סיסרא, היה ראוי לקרוא לו גבריאל, אך נקרא מיכאל. יש דבר שהרבי הריי"צ רומז באות יז ב"באתי לגני" – הפרק של שנה זו. מדבר על "רוח הוי'" שה' משרה על משיח, שזה האוצר שה' פותח ומעניק לכל מי שרוצה להיות חיל בצבאות ה' כדי לנצח את המלחמה, ושולח שם לתקו"ז, שם כתוב שעל רוח זו כתוב "ונחה עליו רוח הוי' וגו'" – הרוח הראשונה והעיקרית בפסוק, "רוח קדים עזה" – והזהר כותב שם שרוח זו באה מלובשת במלאך מיכאל (כל רוח שיוצאת היא שורה ונחה בתוך לבוש של מלאך מסוים – מיכאל-גבריאל-אוריאל-רפאל, לפי סדר הרוחות בפסוק). וההסבר לכך, שהרוח המשיחית האמיתית באה מלובשת בתוך אהבת ישראל, בתוך ה"אך בצלם יתהלך איש" אודותיו דברנו קודם. רוח זו באה מהמוחין ואפילו מהאורות, המלאך מיכאל הוא הצלם בו היא מתגלה, ואחר כך זה בא לידי ביטוי בלבושים (עשיה למען הגאולה, כולל מלחמה באויבי ישראל) ובכלים. זה קישור של פרשת שירה גם ל-טו בשבט, וגם ב"צלם" בו אנו רוצים להתמקד – הסוד של מיכאל (זו, אגב, דוגמה יפה שקוראים ליהודים בשמות של מלאכים – השם ישראל על משקל של מלאכים, אך זה שם יחודי לנו ואין כזה מלאך; מלאכים זה תכונות של לבושים, אך לבושים עדינים יותר – צלמים).

היות שכל ה"אילנא דחיי" קשור להתקשרות לצדיק, אז אף שאמרנו שהמוחין זה תורת המשיח שבדור, והאורות זה ודאי פניו של הצדיק, אך גם ה"צלמים" – טפת אהבת ישראל שסוחטים מיהודי, שזה המודעות הטבעית שלו – צריך לקבל בהשראת הצדיק, והטיפוח והגילוי של זה צריך לבוא בהשראת הצדיק. לכן נפתח את ה"באתי לגני" הראשון, המאמר הראשון של הרבי, שם יש פרק שלם שמקדיש לאהבת ישראל של הרביים של חב"ד. הרבי הוא הדור השביעי של חב"ד, ממייסד חב"ד בעל התניא והשו"ע – אדה"ז, אדהאמ"צ, הצ"צ, המהר"ש, הרש"ב, הריי"צ, הרבי (שנקרא גם מ"מ, בשם הצ"צ). זה שבעה דורות, והרבי עצמו מספר על ששת הדורות שקדמו לו, ואנו נצטרך להשלים גם לגבי עצמו. זה פלא באותו מאמר, שחלק חשוב מאד של התקשרות לרבי זה להמחיש את אהבת ישראל שלו – שאני יכול להרגיש כמה שהרבי הזה אוהב יהודים, וזה מאד חשוב ביכולת שלי כיהודי (שנקודתו העצמית זה אהבת ישראל) להזדהות עם הרבי. לכן אומר שמאד חשוב לספר בכל רבי סיפור פרטי על אהבת ישראל שלו, המלאך מיכאל שלו. נספר קודם את הסיפורים, ואחר כך נתבונן בהם, איך כל סיפור מתאים לאותו רבי (וכך נבנה פרצוף שלם של ה"צלמים" של הרביים של חב"ד):

הסיפור הראשון על בעל התניא, שפעם היה באמצע התפלה, והרגיש ברוח קדשו שיש אשה במצוקה, הפסיק את תפלתו והלך לחטוב עצים, והלך לבית של אשה יולדת שלא היה עמה איש בבית בישל עבורה תבשיל והאכיל אותה (הרבי לא מביא במאמר שזה היה ביו"כ – יש אומרים שהיה ביו"כ).

הסיפור השני על אדמו"ר האמצעי (בנו), שפעם אברך אחד נכנס ליחידות והחל להתלונן, כאברכים צעירים, על "חטאות נעורים" (חטאים הקשורים עם יצר המין) ובקש תשובה. לפני שהרבי התייחס ונתן לו תיקון הרים את השרוול שלו, והראה לו שיש לו איזה מחלת עור ועורו הצטמק מאד – יש פסוק באיכה, ספר הקינות על חורבן הבית וצרות עמ"י בכלל, "צפד עורם על עצמם" – ואמר לו ראה ש"צפד עורי על עצמי" מפני החטאים שלך. כלומר, מה שאתה עשית פשוט השפיע עלי פיזית לכל דבר. אחר כך הוא ודאי אמר לו משהו, אך מפני מה היה צריך 'להפגין' כך? לא רק רצה להאשים אותו – רשע, ראה מה שעשית לי – אלא הנקודה שרצה להראות כמה יש קשר בינינו, שאנו כל כך קשורים עד שלמעשיך יש השפעה פיזית עלי.

הסיפור השלישי על הצמח-צדק, שפעם אחת לפני התפלה הרגיש שיש איזה יהודי פשוט לגמרי שנמצא בשוק, זה יום היריד, ואין לו כסף לקנות סחורה. אז הוא גם כן – היה באמצע להתכונן לתפלה, עם הטלית על הכתף וכו', אז מיד הניח טליתו ותפיליו ורץ לשוק לתת הלואה לאותו יהודי פשוט, גמ"ח, שיהיה לו כסף זמין לקנות סחורתו.

הסיפור הרביעי על הרבי מהר"ש (ובסיפור זה הרבי מדגיש שהזמן שלו היה מאד יקר, והיה כל כך שומר על הזמן – יש להעיר שמכל הרביים הוא נפטר הכי צעיר – עד שהיה מקצר באמירת חסידות, ועוד יותר מופת, שלפעמים היה אחרי שחרית כבר בשמונה בבקר!, שעם כל יוקר הזמן) פעם אחת נסע לפריז – נסיעה ארוכה גם היום – וחפש שם איזה צעיר יהודי, נגש אליו ואמר לו "יונגער-מן, תדע לך שיין נסך מטמטם את המח ואת הלב, זיי א ייד" (יין נסך – יין שנגע בו גוי, ואסור לשתותו). אמר והלך, ודברים אלו כל כך השפיעו וחדרו ללבו של אותו אחד, שהלך לביתו אך לא שקט מרושם דברים אלו עד שהתעורר בתשובה וחזר לרבי ובקש ממנו תשובה, והרבי מסיים סיפור זה שמאותו אברך יצאה אחת המשפחות הכי מיוחסות ומפוארות בחב"ד.

הסיפור החמישי על הרבי הרש"ב, שרק היה בתחלת נשיאותו (שהרי אביו נפטר צעיר מאד, וממילא הוא נהיה רבי מאד צעיר – בין עשרים פלוס). היה לו אח יותר גדול, רז"א, שהיה מאד פקח ומלומד וכו' – בשנה הראשונה אף עשו חלוקה ביניהם, שכל שאלה גשמית ישאלו את רז"א (שיהיה בא-כח של הרבי לנושאים אלו), וכל דבר רוחני שיבואו לרש"ב. בשנים אלו, בשנה ראשונה או שניה, היתה איזו גזירה במוסקבה נגד היהודים. ידוע שהרביים של חב"ד היו מאד מעורים בכל מה שקרה בממשלה, ובכל פעם שנתעוררה גזירה השתדלו להגיע בגופם אל שרי הממשלה ולפעול לבטול הגזירה (פעולה בדרך הטבע). הרבי הרש"ב אמר שכעת אני צריך לנסוע למוסקבה להשתדל לבטל גזירה זו. אמר לו הרז"א – אחי היקר, הרי אתה לא מדבר רוסית ואין לך שום נסיון במשרדי ממשלה, אתה אברך צעיר ומופשט, אז תן לי הוראות ושלח אותי. היה אח גדול, אך היה ת"פ אמיתי של אחיו הצעיר – בקש שיתן לו הוראות מדויקות והוא ילך כשלוחו, בהיותו מדבר רוסית טוב ומכיר מהלכי מקומות אלו. הרבי הצעיר התעקש שחייב ללכת בעצמו, וכך עשה, ובדרך שלמעלה מדרך הטבע הצליח לבטל את הגזירה. הרבי מספר זאת, כשעקשנותו ללכת בגלל שנגע לעצם שלו, ואז "מצוה בו יותר מבשלוחו" (זה אמור בקדושי אשה, שזה ענין עצמי – "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי").

אחר כך הרבי מספר גם על הרבי הקודם, חותנו. לגביו הוא לא מספר סיפור פרטי, אלא בהכללה, שלא פעם ולא פעמיים (אלא הרבה מאד פעמים) ראינו אצל הרבי השווער ש'הניח את עצמו' (בחסידות הביטוי "הנחת עצמותו" מאד חשוב – לשים עצמך בצד בשביל להיות כולך מוקדש למשהו או למישהו אחר) גם בגשמיות (בריאותו הגשמית) וגם ברוחניות (כל עסקו הרוחני) בשביל לעשות טובה אישית פרטית ליהודי שרחוק מתורה ומצוות ושלא לפי ערך כלל וכלל לרבי (זה דגש חדש כאן – בסיפור הרבי מהר"ש פעל שאותו אחד יחזור בתשובה, ובסיפור של אדמו"ר האמצעי כבר בא לעשות תשובה – אבל כאן כלל לא נוגע לסיפור אם מישהו חוזר בתשובה, והסיפור יותר חזק אם עדיין לא עושה תשובה, אף ש"לא ידח ממנו נדח" בסוף, זה לא קשור לטובה, אין לו 'אינטרס של דוס' שעושה טובה למישהו בשביל שיחזור בתשובה).

אנו נשלים ונספר סיפור על הרבי עצמו, שזה גם ישלים את כל השבעה וגם יעזור לנו לעשות מזה "פרצוף" (הכל בשביל להתעצם עם ה"צלמים" ב"כל צמא" – ה-צ, השייכת גם לחדש שלנו, וכאן ענינה השראת הצדיק בעניני אהבת ישראל, המאפשרת לנו להתקשר עם הצדיק בכך, כשהצדיק נותן דוגמה של מעשה בגופו, ולא שיושב בחדר ומכוון כוונות): הסיפור של הרבי שפעם אחת, אחרי הנשיאות, הוא ואשתו הרבנית נסעו לשכונה רחוקה בברוקלין (בה לא הכירום), דפקו בדלת ונכנסו לבית של זוג יהודים והתחילו לדבר איתם, והתברר שנסעו ועשו ביניהם שלום בית – עשו מבצע "שלום בית". על מנת לעשות שלום בית בין בני זוג אלו, הרבי והרבנית נסעו יחד ודפקו בדלת ונכנסו ודברו – זה הסיפור שמשלים את סיפורי אהבת ישראל של הרביים שעשו טוב בגוף לעוד יהודי. גם, כמובן, שזה מוציא אותם מההקשר התמידי שלהם, של התורה והמצוות בעבודתם הרגילה.

ננסה לעשות בקיצור פרצוף של הסיפורים, לפי סוד ההשתלשלות של הרביים המקובלת אצלנו: אדה"ז – חכמה, אדהאמ"צ – בינה (רחובות הנהר), הצ"צ – חסד (רק בשלישיה הראשונה הוא הדעת, אך כשמונים את כל ההמשך הוא הוא החסד בתוך ההמשך), המהר"ש – גבורה, הצ"צ – תפארת, הריי"צ – נו"ה (לפעמים זה הריי"צ והרבי, אך בקבלה יש שנו"ה מחוברים כ"תרין פלגי גופא", רקיע "שחקים" בסוד הרקיעים), הרבי – יסוד ומלכות (שיחד בסוד ההיכלות, "היכל לבנת הספיר"). ברגע שאומרים שהרבי הוא יסוד ומלכות, מובן למה בחרנו בסיפור האחרון – שלום בית זה יחוד יסוד ומלכות. אך נתחיל מהתחלה:

הסיפור של הרבי הזקן הוא סיפור של (רוה"ק ושל) דאגה ליולדת – "חכם הרואה את הנולד", רואה את היולדת ודואג לה. לפי הרושם שמקבלים מהסיפור דואג ליולדת כמו לבתו – "אבא יסד ברתא". בחכמה יש בחינת "בתי" שלמעלה מ"בתי-אחותי-אמי", ואכמ"ל. בכל אופן, כאן אדה"ז רואה את הנולד – צריך לומר שכל החסידות של אדה"ז קשורה עם מה שכותב בתניא שצריך לראות את הנולד, שכל העולם (ואל יוציא עצמו אדם מן הכלל) נולד ברגע זה מאין ליש. החוש שהוא בא לפתח זה החוש לראות את הנולד, החכמה שבנפש כל יהודי. לכן סיפור זה מאד מתאים לאדה"ז בתור חכם, חכמה בהשתלשלות הרביים.

סיפור אדהאמ"צ, שמפשיל שרוולו ומגלה שעורו חולה בגלל הח"ן שלך ("שקר החן"), זה שייך לבינה – היא שרש הדינים, וכדי להמתיק את הדין צריך להעלותו לשרש, אז יש צדיקים כאלו שהם בסוד אמא, אשר צריכה לסבול על גופה את פגעי הילדים כדי להמתיק את הדין בשרש. הרבי, הצדיק, הוא מאמין בה' – אז גם כשיש לו בעיה מאמין שהכל לטובה והכל מה', ובכך ממתיק את הדין בעצמו וגם ממתיק זאת למטה. כלומר, כבר בזה שמפשיל את השרוול ומראה לו מה זה עשה אצלו – זה כבר תשעים (ואולי תשעים ותשע) אחוז של התיקון שלו. זו לא האשמה – אלא תיקון. נספר סיפור דומה על הרבי ר' זושא – שהילולא שלו לפני שבועיים – שהיה מגדולי הצדיקים והחבר הכי טוב של אדה"ז, והיה בחינת אמא. בסוף ימיו בא אליו מישהו ובקש דרך תשובה, והרבי ר' זושא אמר לו שילך לצדיק אחר – זה לא בשבילי. היה שם רבי מרדכי מלעכוויטש, שבא לבקרו ביקור חולים, ומאד תמה על כך – איך זה שאתה שולח מישהו לצדיק אחר? אמר לו, שבכל חיי כשהיה לי כח אז הייתי עושה תיקון לכל העבירות של מי שבא אלי – וצריך לעשות איזה תיקון, בפרט לדברים חמורים, כסגופים וכו' – ולאותו יהודי הייתי נותן תיקון יחסית פשוט, וכך היה נתקן במאה אחוז. כעת אני זקן וחולה, ואין לי כח לצום, אז שלחתי אותו למישהו אחר (ויש סיפורים כאלו על עוד צדיקים, כמו רבי נחום מצ'רנוביל – צדיקים שמאד הקלו לבעלי עבירה שבאו ובקשו תיקון, והסיבה לכך דבר זה עצמו, שאותו צדיק היה לוקח על עצמו ממש להוציא אותו ידי חובה, הכל מתוך אהבת ישראל מופלאה). כך בסיפור זה, שיש לצדיק אהבת ישראל מופלאה, שלכתחילה לוקח את כל הסבל והתיקון על עצמו וגופו. ושוב, איזה צדיק עושה זאת? אחד ששרשו באמא עילאה.

הסיפור השלישי של הצמח צדק, שהרגיש שליהודי עני בשוק אין כסף לקנות סחורה והלך לתת לו גמ"ח לפני התפלה (אז באמת התגלה לו אדה"ז ואמר לו שמישהו שנותן צדקה, בפרט בצורה כזו של רגישות יתר, אז מוחו מזדכך אלף פעמים). גמ"ח זה חסד – בחינת אברהם אבינו, ש"וישכם אברהם בבקר", גם בשביל להתפלל וגם לחפש מישהו לעזור לו לפני התפלה, "ואני בצדק אחזה פניך" (פסוק שאדה"ז מביא גם בתניא).

הסיפור של הרבי המהר"ש, שנסע במיוחד לפאריז על אף יוקר הזמן, ועורר לתשובה במשפט אחד – זה גבורה. זה סיפור מובהק של מס"נ לקיים את מצות "הוכח תוכיח את עמיתך" – תוכחה זה פעולה של גבורה (כפשוט ומובן מאליו, וגם מבואר אצלנו באריכות במ"א). להוכיח זה להפעיל דין, אך זה תוכחה שבמאה ואלף אחוז באה לבטא אהבת ישראל העצמית שלו. ידוע ש"תוכחה" זה תוך-אהבה, ואפילו בשו"ע כתוב שמצוה זו רק עובדת (ורק אז היא מצוה) כשאתה יכול לשדר לשני בכנות שאתה באמת דואג לו ומצבו נוגע לך בפנימיות. כך כאן, אני דואג לך כי היין מטמטם מחך ולבך – זו אהבת ישראל שדווקא של ספירת הגבורה.

הסיפור של הרבי הרש"ב, שהוא בעצמו נסע לבטל גזירה אף שלא יודע רוסית ואין לו מהלכים במשרדי הממשלה, אלא שמכיון שנוגע לו בעצם אז "מצוה בו יותר בשלוחו" (אף שהשליח לכאורה יותר מוכשר לבטול הגזירה). החידוש בסיפור זה, שלא עושה עם מישהו פרטי, אלא ענין שנוגע לכלל ישראל. זה שהוא בעצמו עושה, "מצוה בגופו" ביחס לכלל ישראל, שייך לתפארת – גם כי "תפארת גופא" (שאני עצמי צריך לעשות, ולא אחר, אף שבדרך הטבע יותר מוכשר ממני), וגם כי תפארת זה משהו שנוגע לכל עם ישראל יחד, "תפארת ישראל".

אחר כך סיפור הרבי הריי"צ, שהניח את עצמו גם בגשמיות וגם ברוחניות, בשביל לעשות טובה אישית לפלוני אלמוני שלא הולך בדרך התורה והמצוה, לא "חברו בתורה ומצוות", ושלא לפי ערך כלל וכלל. על נצח והוד יש ביטוי בקבלה שהם "לבר מגופא" – הרבי הרש"ב מסר גופו לבטל גזירה מעל הגוף של עם ישראל, אבל בגוף של עם ישראל עדיין "כל ישראל חברים". כאן הרבי מדגיש שמדובר באחד שהוא לא חבירו, זה אחד שלא חברך בתורה ומצוות – הרבי כאן יוצא "לבר מגופא" ביחס לעצמו, מניח בריאותו ועסקיו הרוחניים, לטובת יהודי ש"לבר מגופא" (ואין מאמץ גלוי להחזירו במעשה זה).

הסיפור האחרון, על הרבי – יחוד יסוד ומלכות. מבצע שהרבי עושה עם אשתו, גם יסוד ומלכות – יסוד ומלכות של הקדושה מתקנים יסוד ומלכות שעדיין לא בתיקון.

אם כן, כעת יש לנו סיפור של כל רבי שמאפיין את מדתו, וזה בונה כאן פרצוף של השראת הצלמים. חוץ מזה שצלם מתחיל ב-צ, הוא עולה עץ (אמרנו שזה בפרט הגזע, אך רואים שכולו זה עץ – ה-ע של עץ זה ה-לם של צלם) – אם יש את זה באמת גם זוכים שהחיות (ה"תורה חדשה") תעלה מהשרשים אל תוך הגזע, ובסוף גם לראות את ה"באור פני מלך", לראות את הרבי, ובזכות הצלמים אפשר לתקן את כל הלבושים, שמחדו"מ יהיו שקועים ב"לחיות עם משיח", וגם הסוף, שזה ההצלחות-הפירות, יהיה בתוך עיצוב ומסגרת מתוקנת, שזה הנוף של העץ, שהכל יהיה בשלמות היפי והפאר והתיקון. שהקב"ה יזכה אותנו להתקשר ולהתדבק לאילנא דחיי, ושנזכה לגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

השלמת גימטריאות (טז שבט): מוסדות הרבי, לחיות עם משיח, אהבת ישראל, תורה חדשה, אור פני מלך = 3969 = סג בריבוע. אם מוסיפים הקדוש ברוך הוא עולה סח (חיים) בריבוע.

כח הצומח שבארץ = 770. כח הצומח = גן עדן. כח = יחי (מי שאומר "יחי" מרגיש גן עדן ב-770...).

המבנים של העץ זה בשער "עץ החיים" בסוד הוי' – אפשר לקחת משם הרבה גימטריאות.

כמובן, כל השיעור היה להסביר ענין התוכן והמסגרת שיוסי דבר עליו...

להסתכל על פני הרב זה להגיע לשרשים – להכנס מתחת האדמה. זה שפלות – בשביל לקבל את האורות צריך "ואנכי עפר ואפר".