הפחד מעצמי

מוצאי י"א חשון תשפ"ב – פסגת זאב, ירושלים

בר מצוה יעקב שי' גינזבורג

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

קיצור מהלך השיעור

שיעור נפלא שמסר הרב בבר-מצוה של נכדו נוגע ביסודות הכי עמוקים של עבודת ה' ושל תיקון הנפש, השייכים במיוחד ל"אורות דתהו" של גיל ההתבגרות ולעבודת ההכלה שלהם ב"כלים דתיקון". השיעור מסתובב בין דמויות שלשת האבות – אברהם ויצחק, בהם עוסקת הפרשה, ויעקב, שהוא שמו של בר-המצוה – תוך הדגשת החלק הקמאי, העצמי והשרשי ביותר שלהם: הבלי-גבול של אברהם אבינו, היראה-העצמית של יצחק אבינו וכח האמונה נושאת-ההפכים הטמון ביעקב אבינו.

פרק א מגדיר את הגדלות, לה זוכה בר-מצוה, ככח לחבר בין הרגש שבלב למעשה בפועל – עם כל התלהבות וזריזות הנעורים – ובעיקר כח (שמקבלים בגיל יג) להתדמות לקב"ה ולהתדבק בכל יג מדותיו, מדות האהבה והרחמים וגם מדת האמת-היראה. פרק ב מתמקד בדמותו של יעקב אבינו וחושף כיצד לצד הרחמים והאמת שבו מתקיימות בו גם עוצמות של יראה ואמונה. פרק ג הוא התבוננות קיומית ביראה של הקב"ה, הפחד שלו מפני עצמו, המשתקפת ביראה של כל אדם מפני כוחות התהו הטמונים בו. היראה הזו עצמה היא גם המפתח לאחוז באותם כחות תהו ולהמשיך אותם בכלים דתיקון – כדי להביא את המשיח בפועל ממש.

הפרק האחרון (פרק ג) הוא גולת הכותרת של השיעור, התבוננות-חובה לכל מי שעבר את גיל בר מצוה... (ומי שלא בטוח שיצליח לקרוא עד שם לפי הסדר – שידלג ישר לפרק ג).

א. גדלות – הכח להתדמות ל-יג מדות ה'

דעת – חיבור רגש למעשה

לחיים לחיים, מזל טוב מזל טוב. עכשיו שמענו מהמחותן שיחי' שלומדים[ב] את גיל הבר-מצוה משמעון ולוי, שנאמר בהם "ויקחו... איש חרבו"[ג] כאשר לוי היה בן שלש עשרה שנה[ד]. מהו בעצם הלימוד כאן? ליהודי יש רגש, מדה בלב – כאן האירה אצל שמעון ולוי מדת הנקמה – והחידוש המיוחד של גיל 13 הוא שניתן לחבר את המדה למעשה בפועל.

המדה יכולה להיות בלב עוד לפני הבר-מצוה. ילד לפני בר-מצוה יכול להיות חכם גדול, הוא יכול להיות נבון, אבל אין לו דעת. בר-מצוה הוא הגיל בו מקבלים דעת. דעת היא התקשרות והתחברות, כמו שכתוב בתניא[ה] – גם התקשרות והתחברות למושא של הדעת, גם היכולת לקשר בין השכל והמדות, ובעיקר היכולת לחבר בין המדה למעשה בפועל, תכל'ס. כתוב[ו] שזהו עיקר הדעת – שיוצא מהמדה משהו למעשה. כשיש לאדם את הדעת הזו הוא נעשה "איש", הוא נעשה גדול, ואז הוא יכול לחולל חידושים בעולם – להכין את העולם לקראת הגאולה, "לתקן עולם במלכות שדי"[ז].

זהו הענין של בר-מצוה, של כל איש יהודי, שמתקן את העולם בפועל ממש לקבלת פני משיח תיכף ומיד ממש. שוב, לשם כך צריך גם שכל טוב וגם לב חם וגם את היכולת לחבר את הלב החם הזה, את ההתלהבות שיש בלב, עם הזריזות לפעול שיש לכל יהודי ירושה לנו מאברהם אבינו[ח].

לקחת את התלהבות הנעורים

נכנסנו לפרשת וירא, בסופה מופיעה פרשת העקדה, בה כתוב "וישכם אברהם בבקר"[ט] – בזריזות[י] והתלהבות. הפסוק ממשיך "ויקח את שני נעריו אתו". ידוע הווארט בחסידות, שמופיע אצל כמה מתלמידי הבעש"ט[יא], ש"שני נעריו" היינו שני הנערות. שמעון ולוי הם נערים עדיין, צעירים, ולצעירים יש המון התלהבות והמון זריזות. כתוב שצריך לקחת את "שני נעריו" לכל החיים – גם כשאדם יהיה זקן, לכאורה תשוש, אסור לו לעזוב את שנות הנערות שלו. הוא צריך גם אז לקחת אתו את השנים של הנערות ולהמשיך לעבוד את ה' בזריזות ובהתלהבות.

דורשים[יב] "שני נעריו" גם מלשון שָנִים, שנות הנעורים, וגם מלשון 'צווי', שְנַיִם – שתי תכונות, זריזות והתלהבות. זריזות לומדים מאברהם אבינו, כנ"ל, והתלהבות היא אש, השייכת לגבורה[יג]. אם כן, ההתלהבות של אברהם בקיום המצוות היא התכללות של יצחק באברהם, שרש יצחק באברהם.

יחוד המדה והמעשה

שוב, אצל ילד קטן המדה לא יוצאת לפועל ואצל אדם גדול היא יוצאת לפועל. כתוב ש"מרובה מדה טובה ממדת פורענות"[יד]. אם לומדים משמעון ולוי, שהתעוררו במדה של נקמה, כל שכן וקל וחומר כאשר יהודי מתעורר באהבה – אהבת ה', אהבת ישראל, אהבת התורה, אהבת ארץ ישראל[טו]. שוב, הוא לוקח "את שני נעריו אתו", את ההתלהבות והזריזות להוריד את הדברים לפועל ממש, ואז הדבר יוצא בפועל – זהו יחוד.

מה קורה כשהאדם מחבר את המדה בלב עם המעשה בפועל? בלשון הקבלה והחסידות הוא עושה יחוד זו"נ. המדה בלב היא זעיר אנפין, קודשא בריך הוא, והמעשה בפועל שיוצא מהמדה הוא הנוקבא, המלכות, שכינתיה. היחוד הוא הכח של הדעת[טז]. עיקר הדעת, החיבור, הוא היכולת לחבר בין קוב"ה ושכינתיה בשם כל ישראל.

חייבים את המדה בלב. אי אפשר לעשות קבלת עול בלי רגש. יש גם הרבה שיחות מהרבי בענין[יז]. צריך את הרגש, את ההתלהבות, אבל צריך את הפועל ממש. זהו כח היחוד של היהודי, הדעת שמקבל בבר-מצוה מי שהיה ילד עד עכשיו, הכח של "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה בשם כל ישראל".

יג מדות הרחמים

למה מקבלים את הכח הזה דווקא בגיל 13? זהו אחד הסודות והענינים של גיל 13. כתוב[יח] שדווקא בגיל 13 זוכים ליכולת הזו כי ה-13 העיקרי בתורה הוא יג מדות הרחמים, המדות של הקב"ה. כמו שאמרנו, בגיל בר-מצוה האדם מקבל דעת. מוסבר[יט] שדעת היא היכולת להדבק במדותיו של הקב"ה, כמו שכתוב בחז"ל "הדבק במדותי, מה אני רחום אף אתה רחום, מה אני חנון אף אתה חנון"[כ] – כך בכל יג המדות. כמו שאמרנו, מדובר בדבקות במדה על מנת להביא אותה לידי פועל ממש, היחוד שנעשה על ידי הדעת.

בדבקות במדותיו של הקב"ה, קודם כל צריך להדבק ב-יג מדות הרחמים. כמו שאמרנו, אם אפילו ממדת הנקמה[כא] לומדים את גיל בר מצוה, כ"ש וק"ו שצריך לדבוק בכל מדות הרחמים של הקב"ה, שכוללים כל מדה טובה, ולהביא אותן בפועל. איך רואים זאת בפועל בקיום המצוות? כשעושים מעשה חסד, גמילות חסד עם יהודי[כב]. בעצם, כתוב[כג] שכל מצוה היא גמילות חסד עם הקב"ה. הכל נובע מ-יג מדות הרחמים.

איפה היראה אצל ה'?

בהקשר הזה יש שאלה בחסידות: ידוע, כתוב בתניא[כד] ובכל ספרי החסידות[כה], שיש שתי מדות עיקריות בלב – מדת האהבה ומדת היראה. לדוגמה, הנקמה, שדברנו עליה קודם, היא סניף של מדת היראה, הגבורה. אברהם ויצחק מכוונים כנגד אהבה ויראה, שתי מדות הלב העיקריות, ובעקדה – סיום הפרשה שלנו – הם מתחברים יחד, מתכללים[כו].

בספרי החסידות – גם בחב"ד[כז] וגם בחסידות הכללית[כח] – שואלים מהי מדת היראה אצל הקב"ה. אני מבין מהי האהבה אצלו, וכך גם כל יג מדות הרחמים מובנות (יג בגימטריא אהבה, אחד). אבל איפה יש במדות של ה' את מדת היראה? הרי אם אין יראה אצל הקב"ה לא תהיה יראה אצלי! כל מה שיש אצלי הוא ממנו יתברך. אם יש לי, חוץ מהמצוה לאהוב את ה'[כט], גם מצוה ליראה אותו[ל] – כנראה יש אצלו איזו יראה. מה יכולה להיות היראה של הקב"ה? הקב"ה מפחד ממשהו?! כפי שנראה בהמשך השיעור, יש כמה תירוצים לשאלה הזו.

היראה במדות הרחמים – "ואמת"

קודם כל, איפה נמצאת מדת היראה בתוך יג מדות הרחמים? כתוב באריז"ל[לא] שהמדה השביעית מתוך ה-יג, המדה האמצעית-המרכזית של כל יג מדות הרחמים, היא "ואמת" – "[א] אל [ב] רחום [ג] וחנון [ד] ארך [ה] אפים [ו] ורב חסד [ז] ואמת. [ח] נֹצר חסד [ט] לאלפים [י] נֹשא עון [יא] ופשע [יב] וחטאה [יג] ונקה". כתוב[לב] שהאמת של הקב"ה היא שרש היראה. כל המדות הן אהבה ורחמים, "אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד", אבל "ורב חסד" – שהוא בפירוש אהבה וחסד – הולך עם "ואמת", נקודת היראת שמים, "יראת הוי' טהורה"[לג].

ידוע הווארט שאמת היא דבר נצחי, שאין לו הפסק[לד], והסימן שמובא בספרים הקדושים[לה] ש-אמת במספר קטן שוה 9, וכמה שלא מכפילים את 9 התוצאה תמיד תשאר 9 במספר קטן. כתוב שלכל המלים שיש להן את התכונה הזו, שהמספר הקטן האחרון שלהן הוא 9 (סיכוי של 1 ל-9, כמובן), יש קשר לתכונת האמת. לעניננו, גם יראה היא במספר קטן 9, כמו אמת[לו] – גם היראה היא נצחית, "יראת הוי' טהורה עומדת לעד". יש עוד מלים חשובות כאלה – גם ברית, גם אור וגם שבת. כתוב[לז] שאפילו עם הארץ לא חשוד לשקר בשבת. "בראשית", המלה הראשונה בתורה, היא אותיות ירא-שבת[לח], כמו ירא-בשת. מה היראה של שבת? היראה לשקר. השל"ה הקדוש כותב[לט] שבחינוך ילדים המדה העיקרית שצריך לחנך אליה ילד יהודי היא לא לשקר. אם תצליח לחנך אותו לא לשקר – הוא יקיים את כל המצוות, את כל התורה כולה. אם ח"ו לא – מי שלא שומר על מדת האמת עלול ליפול מטה-מטה, מדחי אל דחי. עיקר הביטוי של יראת שמים טהורה הוא במדת האמת.

שוב, האריז"ל כותב שמדת "ואמת" היא האמצע של ה-יג – דווקא היראה היא הנקודה האמצעית. כשה' ברא את העולם יש מאין ואפס המוחלט הוא עשה צמצום[מ]. איפה? בנקודה האמצעית של אורו האין סופימא. כל הספרים שואלים – מה פירוש הנקודה האמצעית? הרי לאור אין סוף אין התחלה וסוף וגם אין אמצע! מסבירים[מא] שהנקודה האמצעית היא המלכות. אבל ב-יג מדות הרחמים הנקודה האמצעית היא "ואמת"[מב]. לפי זה, ה' עשה את הצמצום בתוך היראה שלו. יראה עצמה היא צמצום, כמו שתיכף נסביר יותר. אם כן, כל העולם שלנו נמצא בתוך החלל שנוצר מהפחד של הקב"ה, מהיראה של ה'.

ב. מדות יעקב

החיקוי של יעקב

למה אנחנו מדברים על הנושא? אנחנו רוצים לומר משהו לכבוד הבר-מצוה, ששמו יעקב. הוא נקרא יעקב על שם הסבא הדגול, ר' יעקב נוטיק ע"ה, מזקני החסידים של הדור הקודם – יהי רצון שילך בדרכו, שיהיה למופת כמו שהוא היה למופת. באמת כולנו יעקב, יעקב אבינו הוא ה"בחיר שבאבות"[מג], והוא גם נקרא ישראל – השם הכללי שלנו. כמו שנראה, יש כמה דברים חשובים לגבי השם יעקב.

ביעקב כתוב "איש תם"[מד] – "איש" הוא גדול, בר מצוה. אצלו הרגש הוא לא נקמה, כמו אצל בניו, אלא רגש של אמת – "תתן אמת ליעקב"[מה], מדת "ואמת" שהתחלנו לדבר עליה. מאמר הבר-מצוה[מו], עליו חזר כעת יעקב, מיוסד על הפסוק "מגיד דבריו ליעקב חֻקיו ומשפטיו לישראל"[מז], עליו אמרו חז"ל "מה שהוא עושה הוא אומר לאחרים לעשות"[מח].

עיקר הווארט הוא שהדעת היא "הדבק במדותיו", צריך 'לחקות' את הקב"ה. האם חיקוי הוא דבר טוב? בתחלת כתר שם טוב[מט] כתוב על "הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם"[נ] כי הענין לא היה שייך להם – הם רק חיקו. זהו חיקוי חיצוני, שאתה מחקה איזו מדרגה שלא שייכת לך בכלל. אבל יש עוד סוג של חיקוי – לחקות את ה' ב-יג מדות הרחמים שלו, זהו חיקוי מוצדק, חק למעליותא, "חקיו ומשפטיו". למה חיקוי כזה הוא אמת ("אמת ליעקב")? כי לכל יהודי יש את המדות האלה. חיקוי שלא הולך הוא דבר שאין לך, והחיקוי שלך הוא בשביל התייהרות. התכונה של הדעת היא שעל ידי שאתה יודע את המדות של הזולת, את המדות של ה' ומחקה אותן – אתה מגלה את המדות העצמיות של עצמך. זהו היחוד בחיקוי של הקב"ה. כל יג המדות נמצאות בך, אבל כדי להוציא אותן צריך לחקות את ה'. בדיוק לשם כך ה' גילה לנו שהוא "רחום וחנון ארך אפים" – כדי שנדע אותו ונחקה אותו וכך נגלה את העצם שלנו. הכי עצמית בכל המדות היא מדת האמת, נקודת היראה. הרבי מקוצק אמר[נא] שאמת היא המדה היחידה שאי אפשר לחקות ולזייף, כי כאשר מחקים את האמת זו כבר לא אמת – הדבקות במדת "ואמת" חייבת לגלות את האמת העצמית שלנו.

מדת האמונה של יעקב

יש שלשה אבות, כמו שאומרים בפיוט – "שלשה מי יודע? שלשה אני יודע, שלשה אבות", "אין קורין אבות אלא לשלשה"[נב]. כתוב[נג] שאברהם אבינו הוא אור אין סוף שלפני הצמצום, העיגול הגדול; יצחק הוא הצמצום (עם הרשימו שנשאר בתוכו); ויעקב, כמו הבר-מצוה שלנו, הוא הקו וחוט – "אז יבקע כשחר אורך"[נד], אותיות יעקב, הקו שבוקע את חשך הצמצום. אור אין סוף הוא האהבה, הצמצום הוא יראה והקו הוא מדת הרחמים. הקו נמשך מהתפארת של אין סוף שלפני הצמצום, "תפארת הנעלם"[נה].

אבל ליעקב יש עוד תכונה: מהיום, יב חשון, מתחילים בשיעור התניא היומי ללמוד את אגרת הקדש כז, בה כתוב שלצדיק יש שלש מדות עצמיות, אהבה-יראה-אמונה. רבי לוי'ק, אבא של הרבי, מסביר[נו] שאמונה היא התפארת – אהבה היא החסד, יראה היא הגבורה ואמונה היא התפארת. זהו חידוש גדול, כי בדרך כלל אמונה היא כתר[נז] או מלכות[נח]. אברהם הוא האהבה, פשיטא. יצחק הוא הצמצום, יראת שמים, ואנחנו בתוך אותו צמצום. יעקב, הוא הקו, הוא אמונה. לכאורה, חוץ מאהבה, גם אמונה היא מדת אברהם אבינו, "תשורי מראש אמנה"[נט], "ראש כל המאמינים"[ס], כמו שקראנו בשבת, פרשת הבר-מצוה, "והאמִן בהוי' ויחשבה לו צדקה"[סא]. אבל באגרת הקדש כתוב שאמונה היא יעקב אבינו.

על הפסוק "יעקב אשר פדה את אברהם"[סב] מוסבר בתניא, בפרק לב, שמדת הרחמים פודה את האהבה. כאשר אין אהבה גלויה, בגלל חטא, הרחמנות על הנשמה החוטאת (הנשמה שמנעה את האהבה) מחזירה את האהבה. חז"ל דורשים[סג] את "יעקב אשר פדה את אברהם" על הנסיון הראשון של אברהם אבינו – אומרים שיצא חי מכבשן האש בזכות יעקב, הקב"ה הציל אותו כי צפה מראש את יעקב אבינו שיצא מזרעו. את מה יעקב הציל – את מדת האהבה או את עצם האמונה? אברהם בכבשן האש הוא עצם האמונה שלו בקב"ה, שמוכן למסור את הנפש בפועל ממש. אברהם הוא מסירות נפש – הוא לא מחפש מסירות נפש, כמו שחיפש רבי עקיבא[סד], אבל הוא מוכן כל רגע בטבע למסירות נפש, הטבע שלו הוא נכונות בכל רגע למסירות נפש על פרסום אלקות בעולם ויהי-מה[סה]. בכבשן האש מתבטאת האמונה של אברהם, האמונה שהוא בא ללמד את כל באי עולם, ואת התכונה הזו פודה יעקב – "יעקב אשר פדה את אברהם". שוב, יש לביטוי "יעקב אשר פדה את אברהם" שני פירושים – שהוא פודה את האהבה, ועוד יותר עמוק, שהוא פודה את האמונה. לכן כאן באגרת הקדש המדה של יעקב היא דווקא אמונה, המדה המקורית של אברהם אבינו.

אמונה וצדקה

מה הקשר בין הרחמים והאמונה? הזכרנו את הפסוק "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה". יש עליו ווארט בסלונים בשני אופנים[סו]:

רבי משה מקוברין הסביר[סז] שאברהם התבונן באיזו זכות הוא זכה לאמונה שלו בה', "והאמין בהוי'", והבין שה' עשה עמו צדקה, "ויחשבה [אברהם] לו [לקב"ה] צדקה". כלומר, הזכיה שלו באמונה, "אמונה באמת" בלשונו, היא רק צדקה, מתנת חנם, מהקב"ה.

התלמיד שלו, הסבא קדישא מסלונים, בעל "יסוד העבודה" – שהיום (י"א חשון) היארצייט שלו – הסביר זאת טפה אחרת[סח]: הוא אמר שאברהם התבונן באיזו זכות האמונה שלו והבין שהיא בזכות הצדקה שהוא עצמו עשה. ידוע שבספר המדות של רבי נחמן כתוב[סט] שצדקה היא סגולה לאמונה – זהו בעצם מה שכתוב כאן גם בסלונים. רבי משה מקוברין הסביר שה"צדקה" כאן היא צדקה טהורה מאת ה' אל אברהם ובעל יסוד העבודה הסביר שזו הצדקה שאברהם אבינו עשה עם אחרים. הוא מביא את הפסוק "צדקה תרומם גוי"[ע] ומפרש שאפילו אחד שבבחינת "גוי" – הצדקה תרומם אותו. משמע מפירושו ש"תרומם" היינו תביא אותו לאמונה. כלומר, הרוממות היא אמונה – "רוממות אל", "אל אמונה"[עא]. ככל שהאדם עושה יותר צדקה – הוא מתרומם יותר, מגיע לאמונה יותר עליונה ויותר אמתית בקב"ה.

שני הפירושים האלה קושרים בין מדת האמונה למדת הרחמים – שתי מדות ששייכות ליעקב לפי התניא. לפי הפירוש הראשון רחמי שמים שאני מאמין ולפי הפירוש השני אני מאמין בזכות הרחמים שלי. זהו מעגל של "ונתן לך רחמים ורחמך"[עב] (כמו שכתוב באגרת הקדש[עג]) – ה' נותן לי רחמים לרחם על הזולת ובזכות אותם רחמים מרחם עלי – כאשר כל הרחמים האלה הם אמונה, זוכים ל"אמונה באמת". התפארת, מדת הרחמים, היא "בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה"[עד], "אני ראשון ואני אחרון"[עה], אמונה בראש ואמונה בסוף. רחמים-אמונה משלימים ל-400, ת, תכלית האלף-בית, שלמות של כ (אות הכתר) ברבוע[עו].

"עקב ענוה יראת הוי'"

אבל יש עוד ענין מיוחד של יעקב, עוד מדה ששייכת אליו, שהיא הנושא העיקרי שלנו הערב: יש פסוק "עקב ענוה יראת הוי'"[עז], וכתוב[עח] שהוא רומז לשם יעקב. הרי יעקב הוא י-עקב[עט]. הפשט של יוד-עקב, כמו שכתוב בתורה, הוא "וידו אֹחזת בעקב עשו"[פ], בשביל לעכב את עשו מלקחת את המלוכה לאורך ימים[פא], להוציא ממנו את הניצוצות ולקחת ממנו את המלוכה – לשם כך ידו אוחזת בעקב עשו ועל שם כך הוא נקרא יעקב. אבל כתוב שבמיוחד הוא נקרא על שם "עקב ענוה" וה"עקב ענוה" היא "יראת הוי'" – ה-י של יעקב היא יראה, יעקב הוא יראה-עקב.

האריז"ל מסביר[פב] ב'אותיות' שלו את הפסוק "עקב ענוה יראת הוי'": במושגי הקבלה, "ענוה" היא פרצוף לאה, "יראת הוי'" היא פרצוף רחל (פרצוף לאה הוא אותיות המחשבה ופרצוף רחל הוא אותיות הדבור[פג]) והעקב של לאה ("עקב ענוה") נמצא-מתלבש בתוך הכתר של רחל ("יראת הוי'").

חוץ מהמובן של עקב כחלק הכי תחתון של הפרצוף, הסוף שלו, יש ל"עקב" עוד פירוש, אפילו יותר פשוט – שכר, כמו בפסוק "בשמרם עקב רב"[פד]. "בשמרם" – מי ששומר את המצוות מתוך יראת שמים, שומר את השליחות שלו, התפקיד שהקב"ה נתן לו בחיים – "עקב רב", שכר רב, אין סוף שכר. גם ה"עקב" הזה הוא סוף, אבל סוף טוב – התכל'ס, שבעצם גבוהה מכל מה שקדם לה. אם אני מפרש כך "עקב ענוה יראת הוי'" הפירוש הוא שהשכר של הענוה הוא יראת ה'.

יעקב הוא ענו, לכן גם כאשר הוא קבל את השם ישראל, אותיות לי-ראש[פה], נשאר לו היסוד של יעקב, שם הענוה שלו. יעקב הוא שם הענוה והקטנות שלו וישראל הוא שם הגדלות שלו, אבל היסוד הוא הקטנות דווקא, השם יעקב שנשאר לעולם ועד[פו]. ה"עקב ענוה" שלו, הצלחת הענוה והשכר עליה, הוא "יראת הוי'". ליעקב שלנו, הבר-מצוה, יש יראת שמים – לכן אנחנו מדברים על יראה.

גילוי העצם ביראה

ה-י של יעקב היא גם ה-י של שם הוי' ב"ה – שם העצם, שם המיוחד, שם המפורש. יש שם שמתחיל ב-א, שם אהיה – שם הוי' בחכמה ושם אהיה בבינה[פז]. בחכמה, שהיא בטול במציאות, יש יראה עילאה ובבינה יש אהבה רבה[פח]. גם שם אהוה, שם ה-טוב של הבעל שם טוב, השם של הדעת[פט], מתחיל ב-א (הוא כמו שם הוי', רק עם א במקום ה-י), כי דווקא כח האהבה מחבר "את השמים ואת הארץ". הבטול של החכמה, בטול במציאות, הוא ה-י, נקודה קטנה, נקודה של יראה.

כשמתחילים ללמוד עם ילד אלף-בית בחיידר האות הראשונה היא א. יש כמה כוונות – גם בלוח "היום יום"[צ] – לציור ה-א. אחת מהן שיש א פינטעלע ייד למעלה ופינעטלע ייד למטה, י למעלה ו-י למטה, יראה עילאה ויראה תתאה, ו-ו באמצע, שהיא אהבה, כח החיבור (תכונת האות ו, ו החבור) וההמשכה (כציור האות ו). האהבה היא קו (ו), המשכה, אבל הנקודה (י), העצם, הנקודה העצמית, היא יראה. כתוב בחסידות[צא] שההבדל בין אהבה ליראה הוא שאהבה היא כלפי גילוי, כשיש התגלות, מבקשים 'התגלות' והיא תמיד באהבה, אבל היראה תופסת את עצם הדבר ומשקפת אותו.

ב-א יש נקודה (י) למעלה ונקודה (י) למטה, יראה עילאה ויראה תתאה, ו-ו של אהבה שמחברת ביניהם. איך אומרים זאת בלשון הקבלה? "דחילו ורחימו ורחימו ודחילו"[צב] (יראה ואהבה ואהבה ויראה). אם הסדר הוא מלמעלה למטה, קודם יש יראה עילאה, אחר כך שתי בחינות של אהבה, שתיהן ב-ו, שהאריז"ל אומר[צג] שאפשר לחתוך אותה לאורך לשתי ווין, ו ומילוי ה-ו (וו), שהן "אהבה רבה" ו"אהבת עולם"[צד], ואחר כך יש עוד י של יראה תתאה, עוד עצם. הכל אצל הקב"ה, כמו שנסביר.

יראה וראיה

למעגל של הרחמים, האמונה והאהבה מצטרפת גם היראה. כתוב שיש קשר בין יראה ל-ראיה – הן אותן אותיות (בגימטריא ריו, מספר חשוב בקבלה[צה]), בכל מקום שיש יראה יש גם ראיה. הקשר הזה מופיע בפירוש לפני שירת הים, שם יש ראיה כפולה – "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים. וירא ישראל את היד הגדֹלה אשר עשה הוי' במצרים" – שבעקבותיה יראה, "וייראו העם את הוי'"[צו]. מתוך הראיה-היראה מגיעים שם גם לאמונה – "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו". בחסידות מוסבר[צז] שמשה מרומם את האמונה בה' למדרגה יותר גבוהה מהאמונה שהיא ירושה לנו מהאבות – הוא מרומם את האמונה (כמו שהסבירו על הפסוק "צדקה תרומם גוי"). בני ישראל ראו את הצדקה שה' עשה לנו, את הרחמים של ה' עלינו, הגיעו מתוך כך לנקודה העצמית של היראה ומתוכה להתרוממות האמונה.

הכפילות של הראיה מופיעה גם בתחלת הפרשה שלנו, פרשת וירא, "וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם"[צח] (כמו שמציין ומסביר רש"י על הפסוק). כאן מדובר בהכנסת האורחים של אברהם, הצדקה שהוא עושה – וזוכה בזכותה לאמונה, כמו שהבאנו מבעל יסוד העבודה. אפשר לדרוש שרק מי שמאמין חזק בה' יכול לומר לה' להמתין לו עד שיקבל את האורחים[צט], להגיע לדרגה של "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה"[ק]. הוא מאמין בה', שעצמות ה' נמצאת תמיד בכל מקום, "אתו עמו כלומר אליו"[קא], ולכן יכול לפנות אל האורחים ללא חשש ש'יפסיד' את גילוי ה'. כמובן, ראית אלקות כזו ואמונה כזו גורמות גם ליראה עילאה של עמידה כל הזמן לפני ה'.

ג. "יראת הוי'" – ממה הקב"ה מפחד?

נחזור לשאלה העיקרית שלנו: כל המדות שלנו בעבודת ה' הן מתוך הדבקות במדות של ה' – גם האהבה והרחמים, אבל גם יראת ה' (שראינו שמופיעה ב-יג מדות הרחמים במדת "ואמת"). ה' אוהב אותנו ומרחם על בריותיו, אבל איך אפשר להגיד שה' ירא? ממה ה' מפחד?

יראת חטא – פחד ה' שנפרד ממנו

אחד מספרי החסידות הכללית הוא עבודת ישראל, של המגיד מקוזניץ, חבר של אדמו"ר הזקן. היום יודעים במיוחד שהוא עזר לאדמו"ר הזקן לברר את נוסח הסידור, כשהיו תלמידים אצל המגיד[קב]. הוא מסביר[קג] איך אפשר להבין שהקב"ה ירא, ומתוך היראה שלו גם אני צריך ליראה אותו. הוא אומר שלקב"ה יש רצון אחד, להשפיע טוב – התענוג שלו הוא להיטיב, "טבע הטוב להיטיב"[קד]. למי? לעם ישראל. הוא רוצה לתת לבנים שלו כל טוב סלה בגשמיות וברוחניות, עד לגאולה האמתית והשלמה – לזה הוא משתוקק, "יותר ממה שהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להיניק"[קה]. כביכול, אם משהו מונע מהקב"ה להשפיע לעם ישראל – הוא גורם לצער אצל הקב"ה. כביכול, הקב"ה פוחד מהחטא כמו שאני צריך לפחד מהחטא.

כתוב בחסידות[קו] שיראת חטא היא פחד מניתוק חבל ההתקשרות ביני לבין הקב"ה בחבלי עבותות אהבה – פחד האדם שמא יתנתק על ידי מעשה לא טוב, מעשה לא נכון. הוא מסביר שמכך גם הקב"ה פוחד. אם אני רק מתבונן באמת שהקב"ה פוחד מהחטא שלי, כי הוא מונע ממנו את התענוג שלו להשפיע לי כל טוב – כל ענינו של הקב"ה, כביכול – אני מתמלא חלחלה וחרדה ודאגה קיומית. היראה של ה' היא מקור היראה שלי. זהו ווארט חשוב של המגיד מקוזניץ.

האם ה' מפחד מעצמו?

בכל זאת, כל ההסבר הזה הוא עדיין בגדר יראה תתאה (יראת חטא) – של הקב"ה. אבל היראה של יעקב אבינו, "עקב ענוה יראת הוי'", היא לא יראת חטא אלא "יראת הוי'" – לא יראה תתאה אלא יראה עילאה, בטול במציאות ממש. מה יכולה להיות היראה הזו אצל הקב"ה? לפי העבודת ישראל, הקב"ה פוחד שמא אני אחטא, וזהו שרש יראת החטא שלי בעצמי – אני צריך להתבונן איך הוא פוחד מהחטא שלי וככה לפחד בעצמי ולא לבוא לידי חטא בעצמי. אבל "יראת הוי'" אינו לפחד ממני, מהתחתון, אלא לפחד מה'. אם נחדד את השאלה, איך אפשר לומר שהקב"ה מפחד מה'? הרי הוא עצמו ה'! מה פירוש האמירה שלקב"ה יש יראת שמים?!

כמובן, אותו דבר אפשר לשאול על אהבת ה' – מה פירוש שהקב"ה אוהב את ה'? אם האהבה היא לגילויים, כמו שאמרנו, אפשר להסביר שה' אוהב את הגילוי שלו עצמו, משתעשע בו. אם התכלית של הגילוי היא להשפיע לנו – ה' אוהב זאת. אבל מהי יראת ה' של ה'? צריך להתבונן עמוק שהשרש האמתי של היראה אצל כל אחד מאתנו הוא שהאדם פוחד מעצמו. מה הכוונה שאתה פוחד מעצמך? אוי ואבוי אם פתאום יתגלה מי אתה ומה אתה. מה אמרתי עכשיו? איך יכול להיות שהקב"ה פוחד?

התהו שבי – הפחד והתקוה

נתחיל מכיוון אחר: הרבי אמר[קז] שבשביל להביא את המשיח תיכף ומיד ממש עלינו לאמץ את הנוסחה של "אורות דתהו אבל בכלים דתיקון" – צריך לקחת אורות דתהו, אבל להכניס אותם בכלים דתיקון. מי שעושה את הכלים דתיקון, ריבוי המצוות, הוא יעקב – "'עם לבן גרתי'... ו-תריג מצוות שמרתי"[קח]. יעקב עושה את הכלים, אבל "ידו אוחזת בעקב עשו" – עשו הוא תהו[קט].

בעצם, ליעקב יש גם שרש של תהו בתוך עצמו. כל אחד שמתבונן עמוק יודע שיש לו עוצמות בלתי-מרוסנות. אצל אדם שאיננו מתוקן בתכלית, העוצמות הפנימיות הן כמו מפלצת בתוך הלא-מודע שלו, בתת-מודע, ואוי ואבוי אם המפלצת הזאת תתגלה. לכן הוא צריך כל הזמן כח נפשי של גבורה, "איזהו גבור? הכובש את יצרו"[קי], כדי לרסן את העוצמות האלה. לעוצמות האלה קוראים יצר הרע. לא 'סתם' יצר הרע – זהו המקור של כל היצר הרע, העשו, התהו.

אבל, שוב, העוצמות האדירות שיש לכל אחד הן אורות דתהו – אותם צריכים בשביל להביא משיח. זו הטענה של הרבי[קיא] כל הזמן, 'עשו כבר מוכן! רבותי, תדעו שעשו מוכן, הבעיה רק שיעקב יכיל אותו, יקבל אותו, יפנים אותו'.

כל אחד, בטבעו, פוחד מהמפלצת שבתוכו – שמא פתאום תתפרץ. לא כל אחד מודע לפחד הזה, אבל הוא קיים אצל כל אחד. כדי שהמפלצת לא תתפרץ האדם מחזיק את עצמו – מחזיק את הזקן, מחזיק משהו... כל אחד מצליח להחזיק את עצמו מפני האורות דתהו שיש לו.

פחד ה' מהתהו שבו

נחזור לקב"ה: גם לקב"ה יש את הפחד הזה. לכן לפעמים כתוב בתורה שה' נשבע לא לעשות משהו – כמו בפרשת נח, שהקב"ה נשבע לא להביא עוד מבול לעולם[קיב]. למה הוא צריך להשבע? הוא לא יכול סתם לומר 'אני לא הולך להביא עוד מבול'? הוא צריך להשבע מפני מדת הדין[קיג]. אלו דברים שמאד קשה לומר. לקב"ה יש מדת הדין, לקב"ה יש עוצמות, יש תהו – הוא צריך להשבע לרסן אותם, לא לתת להם לפרוץ.

בכל זאת, ה' לא רוצה לוותר על העוצמות האלה, כי תכל'ס הגאולה תבוא מהן – מאותו תהו תבוא הגאולה. רק צריך יעקב אחד, שהוא בתכלית הענוה והבטול, ויש לו גם יראה תתאה והעיקר יראה עילאה, כדי שיוכל להכיל את האורות דתהו האלה. לכן יש גם כל מיני סוגי יהודים. אפשר לדרג את כל היהודים כדרגות שונות של תהו ותיקון – צריך את כולם.

יחוד יראה-נורא

אמרנו שכל העולם נברא בתוך נקודת היראה, נקודת הצמצום. איך התחולל הצמצום באור אין סוף? בחסידות מוסבר[קיד] שהצמצום הוא "כניסת המאור במקום האור" – המאור עצמו הופיע, וממילא האור 'התעלם' בתוכו. האור הוא התהו הלא-מרוסן וצריך תוקף עוד יותר פנימי, תוקף של עצם המאור, שיכנס במקום האור כדי להעלים אותו – התוקף הזה הוא השבועה של ה'. אנחנו נמצאים שם, בתוך היראה-עילאה של ה'.

הרבה פעמים אנחנו מסבירים[קטו] שיראה עילאה, בטול במציאות, היא הרגשה שאני כתם שחור על סדין לבן – שאני פוחד מהמציאות שלי. היום דברנו על פחד מהעוצמות הבלתי-מרוסנות שלך, מהאין-סופיות שלך. לכל אחד יש אין סוף, בהתחלה האין-סוף לא מרוסן, לא בשליטה, אבל אצל חסידים הכל צריך להיות בשליטה (כמו שאומרים היום, 'הכל בשליט"א'...) – "מח שליט על הלב"[קטז].

הגילוי של עצמות ה' בתוך החלל של היראה הוא ענין יסודי ועיקרי מאד אצל הבעל שם טוב, ששייך דווקא ליעקב אבינו: בברכת אבות אומרים "הגדול, הגבור והנורא" כנגד "אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב" – ליעקב שייך הגילוי של "והנורא", כמו שכתוב בו "ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה"[קיז]. הבעל שם טוב קורא לגילוי הזה אצל יעקב אבינו יחוד יראה-נורא[קיח]. מוסבר[קיט] ש"נורא" הוא גילוי עצמי, ולדרכנו כעת זהו גילוי עצם יראת ה' מעצמו – סוד כניסת המאור במקום האור. החידוש הוא שכאשר אני ירא ביראה עילאה[קכ] מה"נורא" של ה' נמשך קו וחוט מתפארת הנעלם, קו שהוא צמצום-של-ריכוז כל העצם, המאפשר המשכת אורות דתהו (אין סוף) בכלים דתיקון (זהו הכח של פנימיות הקו, סוד התורה[קכא], והיינו ה"מגיד דבריו ליעקב", ל"יעקב אשר פדה את אברהם", כפי שנתבאר לעיל).

בגילוי ה"נורא" של ה' יש גם רחמים (שרש הקו בתפארת הנעלם), גם אמונה (נשיאת הפכים[קכב], בלי גבול בתוך גבול[קכג])  וגם יראה (יראה עילאה, תוך חוית "כולא קמיה כלא חשיב"[קכד], כולל גילוי האין-סוף הטמון בירא עצמו)[קכה].

"עקב ענוה יראת הוי'" – הכח להכיל את התהו

שוב, ה"עקב ענוה יראת הוי'" אומר שהשכר, התכל'ס של הענוה ("עקב ענוה"), הוא להגיע ליראה עילאה – הפחד שהתהו לא יתפרץ בצורה לא נכונה. היראה הזו אוחזת בתהו של הנשמה ובתהו של הקב"ה ומנתבת-מנווטת אותו להגיע לכלים דתיקון – כל הכלים של תורה ומצוות שה' הנחיל לנו, ובכך נתן לנו כח להכניס את האורות דתהו בכלים דתיקון וככה להביא את הגאולה. לכל יהודי יש תהו, חלק של עשו, אבל יש לו כח להכיל את האורות דתהו בכלים דתיקון – כח להכניס את העוצמה בכלים של תורה, בחידושי התורה המיוחדים שלו. על זה למדנו בתניא בימים האחרונים, "כל איש ישראל יוכל לגלות תעלומות חכמה ולחדש שכל חדש הן בהלכות הן באגדות הן בנגלה הן בנסתר כפי בחי' שרש נשמתו ומחוייב בדבר להשלים נשמתו בהעלאת כל הניצוצות שנפלו לחלקה ולגורלה כנודע"[קכו]. זהו הווארט של "עקב ענוה יראת הוי'", הסוד של יעקב – יעקב שלנו וכולנו יעקב.

שהקב"ה יעזור שנקיים "ויקח את שני נעריו אתו", שנקח את כל התלהבות הנעורים וזריזות הנעורים, וננצל זאת לקיים את רצון הקב"ה ולהביא את המשיח תיכף ומיד ממש, כמו שהרבי אמר. הרבי אמרקח "אני את שלי עשיתי" וגם אמר[קכז] שהדבר תלוי במשיח עצמו. מהו משיח עצמו? האורות דתהו, אבל שיכנסו בכלים דתיקון. שוב, המדה העצמית ביותר היא היראה – "יראת הוי' טהורה", שיש לכל יהודי.

יש ווארט חשוב מהרבי ר' בונם מפרשיסחא[קכח], שחלילה שהיראה תפסק לשניה אחת בחיים. האהבה יכולה להפסק, יש זמנים שהיא יותר גלויה ויש זמנים שפחות, אבל אם הנקודה של יראת ה' נפסקת לשניה – הכל מתפרק. הוא לא אמר במלים שאמרנו, אבל בשניה אחת יכול להתפרץ כח הרסני, כמו פצצה אטומית שהורסת את כל העולם, האישי והכללי. לכן כל החיים צריכה להיות יראה, אבל היראה הטהורה הזו היא מקור של כל טוב סלה – כל טוב בגשמית וברוחניות.

שהקב"ה יזכה אותנו לכך, זהו המשיח. ידוע[קכט] שמשיח הוא ראשי תיבות מלך-חסיד-ירא-שמים. שנזכה לביאת משיח צדקנו תיכף ומיד ממש. יעקב שלנו יביא לנו את המשיח, עם המעשים הטובים שלו ועם הכוחות העצמיים שלו, בתוך כלים דתיקון. לחיים לחיים.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• החידוש של גיל מצוות הוא היכולת לחבר את רגש-הלב למעשה.
• להבאת הגאולה נדרש שכל טוב, לב חם ויכולת לחבר הכל לפעולה.
• על האדם לקחת למשך כל ימי חייו את "שני נעריו" – הזריזות וההתלהבות של שנות הנעורים.
• חיבור הרגש והמעשה הוא יחוד קוב"ה ושכינתיה.
• בגיל יג זוכים ביכולת להדבק ב-יג מדותיו של ה' – ולכן אז מתחייבים במצוות.
• כל המדות שיש לנו בעבודת ה' – הן מדות שקיימות אצל ה' יתברך.
• מדת "ואמת" – מרכז יג מדות הרחמים – היא שרש היראה, "יראת הוי' טהורה עומדת לעד".
• הצמצום הוא בנקודה האמצעית של אור-אין-סוף – נקודת היראה.
• חיקוי חיצוני מיועד להתייהר וסופו כשלון. חיקוי ה' הוא חיקוי טוב המגלה את מדותינו העצמיות.
• רחמי יעקב פודים-מחדשים את אהבת אברהם וזכרון יעקב פדה-הציל את אמונת אברהם בכבשן האש.
• האמונה האמתית היא צדקה מה' והצדקה מרוממת את האמונה (גם אצל מי שבמדרגת "גוי").
• יעקב רומז ל"עקב ענוה יראת הוי'" – שכר הענוה שלו הוא יראה עילאה.
• גם כשיעקב זוכה לשם הגדלות, ישראל, שם הענוה לא זז מקומו.
• האהבה מתייחסת לגילויים והיראה תופסת בנקודת-העצם.
• ראיה מביאה ליראה שמרוממת את האמונה.
• האמונה החזקה בה' מאפשרת לפנות לפעולה במציאות בלי לחשוש לאבד את נוכחות ה'.
• יראת החטא של ה' היא היראה שאנו נחטא ובכך נפרד ממנו ונפגע בהשפעתו הטובה לנו.
• ההתבוננות ביראה של ה' מפני חטאינו היא מקור יראת החטא שלנו.
• שרש היראה העמוקה שלנו הוא הפחד של ה' מעצמו.
• בתוך כל אדם יש עוצמות אין-סופיות. אצל אדם לא-מתוקן הן 'מפלצות' בתת-מודע, אך הן גם ה"אורות דתהו" הנדרשים להבאת הגאולה.
• כל אדם חושש, במודע או בלא-מודע, מהתפרצות ה'מפלצת' שבתוכו.
• הקב"ה חושש, כביכול, מהתפרצות מדת הדין התוהית שבתוכו – וכדי לכבוש אותה נשבע שלא יביא מבול.
• הכח העצמי לרסן את התהו הוא כניסת המאור במקום האור – יחוד יראה-נורא.
• "עקב ענוה יראת הוי'" הוא הכח להכיל את התהו ולנווט אותו לכלים דתיקון – הכח להביא את המשיח.
• תורה ומצוות הן הכלים לתיקון לאורות דתהו.
• חידושי התורה המיוחדים של כל יהודי הם הכלים דתיקון לאורות דתהו שלו.
• האהבה משתנה אך היראה צריכה להיות קבועה ונצחית.
• ברגע אחד של איבוד היראה אפשר להרוס את כל העולם – הפרטי והכללי.
• היראה העצמית מביאה את המשיח – מלך חסיד ירא שמים.