1

בע"ה

ברית שמואל הכהן הרמתי

כ"ט סיון ס"ח – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

לרך הנימול קוראים שמואל הכהן הרמתי. השם שמואל הכי מתאים למשפחה זו – שמואל הרמתי. כתוב ששמואל, שאמר "וגם נצח ישראל לא ישקר", תקן את ספירת הנצח. יום ההולדת, כב סיון, עולה נצח (לכן מיום ההולדת היה ניחוש מה יהיה השם, ולכן שרנו קודם "דידן נצח"). בס"י נצח זה עומק רום, זה הרוממות העצמית, שהיא שרשו של המלך – זה לא-מודע עד ההכתרה. כל התכונות נמצאות אצל אדם בהעלם שישנו במציאות, שלפני שמזדמן יכול לראות שזה יהיה אצלו, אבל מלכות זה בהעלם שאינו במציאות – לא יודע עד שנעשה מלך. המלכות בהעלם שאינו במציאות נקראת רוממות עצמית בחסידות, וכשבא למציאות הרוממות העצמית מתבטאת דווקא בשפלות פנימית. אחר כך, כשממליכים את המלך – הן הכתר מלמעלה והן הכתרת העם מלמטה – אז המלך מתלבש בלבוש מלכות, והלבוש נקרא "התנשאות על עם" מתוך שפלות אמיתית פנימית שנובעת מרוממות עצמית. זה הסדר של המלכות, כמוסבר בחסידות. לכן, הענין של שמואל הרמתי זה למשוח את המלכים – קודם הוא מושח את שאול, המלך הראשון, ואחר כך "רמה קרני בה'", "'קרני' ולא פכי", וזוכה למשוח את דוד מלכא משיחא. מלכות בית דוד היא נצחית, ועליהם נאמר "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם" (כמפורש בתרגום), נצח לשון נצחון ועוד יותר לשון נצחיות לעולם ועד. את זה שמואל נותן לדוד המלך. שמואל הוא הרמתי – הוא המגלה בדוד את הרוממות העצמית שלו, ועל דוד הוא אומר "רמה קרני" (קרן זה גם רוממות, עומק רום), "'קרני' ולא פכי" (את שאול משח בפך שמן ואת דוד בקרן שמן). זה הקשר של שמואל הרמתי לשמואל הרמתי – ג"ש ביניהם. ששמואל הרמתי שלנו יזכה להיות כשמואל הרמתי – הסיבה (הגבוהה מהמסובב) למלכות בית דוד הנצחית, דוד מלכא משיחא.

ידוע שהתכלית של ברית מילה זה גילוי העטרה. "מל ולא פרע כאילו לא מל". "מל" זה נקרא חיתוך הערלה, העור הגס, שבנפש זה נקרא הרע הגלוי, אבל לא מספיק שיהודי ימול וצריך גם לפרוע. זה בעצם גם תוכן המאמר שאבי הרך הנימול חזר, שיש מילה מלמעלה למטה ("ומלתם את ערלת לבבכם"), אבל המילה הגדולה מלמעלה למטה זה בעצם פריעה, גילוי העטרה, ועל זה כתוב "מי יעלה לנו השמימה" – ר"ת מילה וס"ת הוי'. הרבי מסביר במאמר שהוי' זה כל התורה כולה, והיא בס"ת, והמילה למעלה ממנה. מסיימים חדש מתן תורה ו"לכולי עלמא בשבת ניתנה תורה", והמילה זה בשמיני, למעלה משבת (כמו החשמונאים – ח-שמיני – חג החנוכה חג של נצחון, ויש שם גם מרכיב של כהונה, הרך הנימול הוא כהן; חשמונאי אותיות משיח נאו, וזה יותר גבוה משם הוי' ומכל התורה, כמו שהשמיני יותר גבוה מהשבע). התינוק נקרא על שם הרבי מהר"ש, אבל כששאלו את הצ"צ על שם מי הוא שמואל – אחיו הגדולים, שטענו שאין לנו שמואל במשפחה (ועד כה כל השמות היו מהמשפחה) – אז יש כמה גירסאות מה ענה, ויש כמה סיבות לשם, אבל הכי פשוט שקרא אותו על שם שמואל הנביא, שמואל הרמתי, ששקול כנגד משה ואהרן. יש גם גירסא שאמר שהיה צדיק נסתר בשם שמואל שנפטר באותו יום, וכדי שיוכל לקרוא על שמו השתהה עם הברית עד אחרי קבורתו. בכל אופן, הטעם הגלוי שכנראה שהרבי מהר"ש – שנולד בתפארת שבתפארת – קשור לשמואל הנביא, שמואל הרמתי, השקול כנגד שני הגדולים בעמ"י. שמואל הוא גם צאצא של קרח, ולכן קרח חלק על משה, כי ראה שיוצא ממנו אחד ששקול כנגד שני גדולי הדור. רש"י כותב שמשה ראה ש"בני קרח לא מתו", וכ"ש שמואל הרמתי, כי הן עושין תשובה. קרח בעצמו ראה את הגדולה, אבל לא ראה את התשובה. "במקום שבע"ת עומדין אין צ"ג יכולים לעמוד שם". שמואל הוא הקרח שעושה תשובה, ואז כתוב עליו "צדיק כתמר יפרח", וידוע בקבלה שהוא משרש קין ומשה משרש הבל, והאריז"ל כותב שבאחרית הימים שרש קין יעלה למעלה משרש הבל. בכל אופן, התיקון מתחיל משמואל הרמתי.

אחרי אותו שמואל הרמתי, מי השמואל הכי גדול בעמ"י הבא אחריו? פשיטא שזה "שבור מלכא" – מלך פרס, שהוא כינוי לשמואל, החבר ובר-פלוגתא של רב בש"ס. מאד מענין שעד "שבור מלכא" – כינוי חיבה ותוקף שלו, של "יד ישראל תקיפה", כינוי של "יד החסידים על העליונה" – לא מצינו עוד שמואל. לא רק ש"משמואל עד שמואל לא קם כשמואל", אלא שלא ידוע שהיה עוד אחד באמצע. יש בתורה, אחד הנשיאים שחלקו את הארץ (שנקרא עליהם בפינחס), אבל בין שמואל הרמתי לשמואל האמורא – הדור הראשון של האמוראים (החבר שלו, רב, הוא עדיין "תנא ופליג" – כינוי גם של אדמו"ר הזקן, ששו"ע שלו הוא "שו"ע הרב" ולא בכדי – לגבי שמואל הרבה פלפול אם הוא תנא ופליג, אך ברור שהוא ראש האמוראים, הראש של חכמי בבל, הראש של תלמוד בבלי שפוסקים כמותו כנגד תלמוד ירושלמי). יש ביניהם את שמואל הקטן, אבל זה שם לא נפוץ. זו תופעה לגבי כמה שמות, כמו "ממשה עד משה לא קם כמשה", שזה שם מאד לא נפוץ בחז"ל וכו' – לא היו משה'ים באמצע. משהו דומה לזה לגבי שמואל – סתם שמואל (בלי כינוי) אין בין שמואל הנביא לשמואל האמורא. אח"כ זה נהיה שם נפוץ. בחז"ל יש "משה שפיר קאמרת" – לכל חכם יש ניצוץ משה, ובפרט ל"חד בדרא" (שהאריז"ל מגלה זאת). בכל אופן, רצינו לקשר זאת לרך הנימול, שמואל, שנולד ביום ה-נצח – שמואל תקן את הנצח, את הנצחון וגם את הנצחיות של מלכות בית דוד – עם שמואל האמורא.

אנחנו יודעים שבמחלוקות הרבות שיש בחז"ל בין רב ושמואל, באיסורי הלכה כרב ובדיני הלכה כשמואל. כלומר, שמואל בעל הבית על הדיני ורב בעל הבית על איסורי. יחסית, ההבדל הוא שאיסורי זה בין אדם למקום ואילו דיני זה בין אדם לחברו. אם כן, רב הוא הבעל-הבית על איך יהודי צריך להיות צדיק. יש עשר מעלות שחז"ל מנו לגבי רב – היה חסיד פרוש מאד, כולו קדש לה' – ושמואל, לא בכדי נקרא "שבור מלכא", מלך פרס, יש לו מלכות, עניני בין אדם לחברו. אפשר לומר שעיקר החידוש של החסידות זה בין אדם לחברו. ידוע הסיפור שפעם יצא הבעל שם טוב הקדוש לחבריא, וחזר על משנה אחת בלי לפרש וכולם יצאו מהכלים מהתפעלות – רק חזר, אך בכך החדיר זאת לעצם הנפש של הנוכחים – "כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו, וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו". כלומר, הכל תלוי ביחסי אנוש – אם אנשים אוהבים אותך ה' אוהב אותך, אם אנשים לא אוהבים אותך ה' לא אוהב אותך. לא משנה איזה צדיק ופרוש תהיה, אם אין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו. זה כל החסידות, משנה אחת מפרקי אבות. למי זה שייך? זה דיני או איסורי? זה דיני. חושבים שדיני זה דין קשה – זה באמת כל המשפט העברי, ממונות, כל פעם שיש ריב בין אנשים – אבל דווקא דיני זה תיקון החברה. בין המלכות מן הגבורות, מן הדין. לכן מי שצריך להיות קשור למלכות יותר מכל אחד אחר זה שמואל, ואכן רואים זאת בחז"ל, הוא ה"מאן דאמר" של מאמר יסודי ביותר, שמופיע ט"פ בבבלי (ואפילו פעם אחת לא בירושלמי, כלומר שזה תפיסה והנחה של בבלי, וכפי שאמרנו שמואל כולו בבלי, כולו "שבור מלכא", בעוד רב עלה מארץ ישראל) – "דינא דמלכותא דינא".

יש מחלוקת אחרונים לגבי "דינא דמלכותא דינא" בין הבית שמואל לאבני מילואים אם זה דרבנן או דאורייתא. הבית שמואל (ששמו שמואל) אומר שזה מנהג, שזה דרבנן, והאבני מילואים חולק עליו ומנסה להוכיח מכמה מקומות שזה דין תורה ממש. תיכף נאמר מה הנפק"מ. מה שיצא לנו – אולי נאמר נקודה אחת – שבעצם "דינא דמלכותא" זה כמו ברית מילה. "מי יעלה לנו השמימה" – התורה לא בשמים, למטה מן השמים, אבל מילה, שזה גילוי העטרה למעלה מזה. מה זה גילוי העטרה? כל היהודים מלכים ובני מלכים, ולכן לכל אחד צריך להיות "דינא דמלכותא דינא". דינא זה שם אדנות, שם המלכות. הדינא דמלכותא דינא של כל יהודי זה גילוי העטרה שלו, זה מה שקורה כאשר פורעים את המילה. כתוב בחסידות שפריעה זה לשון פרעה – "מיניה אתפריעו כל נהורין עילאין" (כמו שחוזר הרבי שוב ושוב), זה מלכות דאין סוף, וזה גילוי העטרה של הברית מילה, וזה ה"דינא דמלכותא" שיש לכל יהודי. אנו "ממלכת כהנים" וכל יהודי הוא מלך. לכן צריך לשמור טוב טוב על הברית, בקדושה ובטהרה, כדי לא להפסיד את ה"דינא דמלכותא" שיש לך. ושוב, נדגיש שכאשר אומרים דין זה נשמע קשה – ויש בזה קושי מסוים, כמו שבברית יש קושי מסוים – אבל הכל צינור ואמצעי להמשיך רחמים, חסדי דוד הנאמנים, לתקן את החברה. אפילו כשבאים לעשות דין כתוב שביצוע – פשרה – זה עדיף. דיין טוב יודע לעשות פשרה נכונה כך ששני בעלי הדין יצאו באהבה מבית המשפט. אין מקצוע שדורש יותר הסתכלות פנימית לנפש האדם מאשר דיני ממונות, זה המקצוע הכי חשוב בתורה, כי זה המקצוע של תיקון החברה – יותר חשוב גם מהאיסורי. האריז"ל כותב בפירוש שאף על פי שרב הוא תלמיד רבינו הקדוש, ומארץ ישראל, ותנא ופליג – אבל בשרש שמואל יותר גבוה. רב מהימין ושמואל מהשמאל (שמואל שמאל בתוספת ו), ואף על פי כן הוא מתקן את הנצח, הענף האחרון של קו ימין, אך הוא צאצא של קרח, ומחלוקת קרח ומשה זה שמאל וימין (כמו היום בפוליטיקה, הימין זה משה, והשמאל זה קרח, דמוקרטיה, אך כשהשמאל מתקן עצמו עולה למעלה מהימין – כלל גדול בקבלה, שמתחיל משמואל, ומשמואל עד שמואל לא קם כשמואל).

נקצר: אמרנו שגילוי העטרה זה גילוי המלכות. הספירה האחרונה בספירות היא המלכות. יש ששואלים, שאלה חשובה בחסידות, אם כשמדברים על ספירת המלכות זה המלך בעצמו או שזה המלכות של המלך? האם יש נפק"מ בין המלך לבין מלכותו? יש את המושג מלכות, אבל יש גם את המלך. מזה שכתוב בקבלה שדוד המלך הוא האב-טיפוס של ספירת המלכות אפשר לקבל את הרושם שהמלך, דוד המלך, והמלכות זה היינו הך. אבל בקבלה זה בפירוש לא ככה – "מלכא" זה ז"א, "מלך עליון" זה חכמה, "אלהים חיים ומלך עולם" זה בינה, "מלכא קדישא" ז"א, והנוקבא-המלכה זה המלכות. לכן זה שייך לחדש אייר, כמו שהרבי מביא, שזה רגלי המרכבה בחומשים – אברהם-יצחק-יעקב-רחל – רק שאחר כך דוד נכנס במקום רחל. בתחלה המלכות זה אשה, רחל, והאשה מסמלת את מלכות המלך. כתוב שמלך בלי מלכה לאו איהו מלך ולאו איהו גדול – זה כמו מלך שאין לו מלכות. האשה-המלכה נותנת את המלכות למלך. זאת אומרת, כסיכום בינים, שהמלך בעצמו בלשון הקבלה זה הז"א, מלכא, והוא מתחתן עם המלכות. המלכות זה כל המדינה, כל המלכות שלו, כל הכח שלו. המלכות שלו כוללת את כל הממסד, כל החוקים של המדינה, זה הכל חלק של המלכות. כשעושים לילד ברית מילה ומגלים את העטרה, מה מגלים? הרי היסוד זה סיומא דגופא, "תפארת גופא", ז"א. כשמגיעים לסיום של המלכא – האות ברית קדש זה לסיים את התיקון ("לעשות"-לתקן, חותם מעשה בראשית), לסיים את הגופא דמלכא – ולגלות את העטרה שלו, שרש המלכות שלו בתוך עצמו. עוד הפעם, מה שעושים בברית מילה מגלים במלך – הילד היהודי הוא יהודי, הוא זכר, הוא מלך – את הזיקה שלו למלכות. צריך להיות לו איזה זירת שליחות, כל אחד פועל בתוך איזו מסגרת של שליחות שהקב"ה מזווג לו, כמו שמזווגים את האשה שלך כך מזווגים את השליחות שלך, ושרש המלכות במלך זה גילוי העטרה. מה זה דוד מלכא משיחא? זה הגברא בתוך החפצא. כמו שהמלך זקוק למלכות כך המלכות זקוקה למלך. אמרנו שהמלכות זה מדת השפלות בנפש, "והייתי שפל בעיני", ודוד מלך ישראל חי וקיים הוא הגברא בתוך החפצא של המלכות. זה שלמלך תהיה מלכות, החפצא בתוך הגברא, זה גילוי העטרה. אמרנו שמלכות בנפש זה בהעלם שאינו במציאות, יכול להשאר שם לעולם ועד ואף פעם לא להתגלות – מאה ועשרים שנה או מליון שנה – אז צריך לעשות איזה אקט שהמלכות תתגלה מתוך ההעלם שאינו במציאות, וזו הברית מילה. אמרנו שיש מחלוקת אחרונים בין הב"ש לאבני מילואים אם מלכות זה דרבנן או דאורייתא. אז בעצם, היות ש"דינא דמלכותא דינא" שרשו בהרמתי, בהעלם שאינו במציאות, אז במדה מסוימת זה גבוה משניהם, ולכן יש קושיות גם על זה וגם על זה. כל התורה כולה זה שבע, אבל יש שמונה שיותר גבוה ("'מי יעלה לנו השמימה' ר"ת מילה [ורק] ס"ת הוי'", שהיא שרש כל התורה). אלא מה, יש במדה מסוימת מקום להחלת והתגלות השמיני בדרבנן יותר מאשר בדאורייתא. שוב, יש דינים דאורייתא ויש דינים דרבנן. זה שלמלך יש סמכות – עם המון מחלוקת מהי סמכותו – האם זה דרבנן או דאורייתא? מדובר גם במלך גוי, עד כדי כך שיש סוברים שזה דווקא דין של גוים, ולא דין של ישראל בכלל – כפי שנסביר יותר בהמשך. אם אנחנו מקשרים זאת לגילוי העטרה זה ודאי שייך גם ליהודים, ובעיקר ליהודים, אבל יש בזה גם פן גויי. באמת, כשמבקשים מלך מבקשים "להיות ככל הגוים". רוצים לגלות את הסמכות העצמית של המלך. שואלים אם זה דרבנן או דאורייתא, אבל בעצם זה מקום יותר גבוה. לכן זה מתגלה גם אצל גוים, עד שנדמה שזה שייך לגוים, כתהו שקדם לתיקון ומתגלה יותר כמשהו גוי מאשר משהו יהודי. אבל משיח זה אורות דתהו אבל בכלים דתיקון, בכלים של תורה, להמשיך את השמונה בתוך השבע – להמשיך את שמונה נסיכי אדם, המלכים, לשבעה רועים, שהם מלמדי התורה (שהגדול שבהם הוא משה רבינו).

מה שנעשה עכשיו בקיצור ממש – רק פתיחה של הנושא, היות שזה נושא של שמואל, של תלמוד בבלי – יש סברא באחרונים שהכלל הזה, "כלל גדול בתורה" שנוגע להמון דברים בהלכה, ואם מדברים בכלל על תיקון החברה, ומי אחראי ומי בר סמכא לתקן את החברה, זה המלכות. וכמו שאמרנו, במדה מסוימת, תיקון החברה זה השפיץ של כל התורה, תיקון של משיח. למה לא רואים דין זה בכל מקום במשנה? הראשון שבטא את הכלל הזה הוא שמואל, והוא יושב לו בבבל, הראשון שם. אז יש מי שרוצה לומר שזה סימן שהדין הזה לא חל בארץ ישראל, בה נכתבה המשנה. אבל, אחרי שהוא אומר את זה בבבל זה הולך וכובש את כל העולם, וגם את ארץ ישראל. מי שאומר שדין זה לא שייך לישראל אלא רק לגוי לא מתכוון אם היה מלך ישראל בחו"ל, אלא רק למלך ישראל בארץ ישראל (מסיבה שנאמר). אבל יצויר שמלך ספרד/צרפת/אמריקה הוא יהודי, אז לכו"ע זה לא גורע ממנו את הדין של "דינא דמלכותא דינא". מה לגבי מלך גוי בארץ ישראל? בזמן שארץ ישראל תחת משטר ושלטון של גוים יש גם מחלוקת – יש מי שאומר שאם אין סמכות אפילו למלך ישראל בארץ ישראל, כ"ש וק"ו למלך גוי, אבל יש מי שאומר ש"לא פלוג", עד כדי כך שמשמע מכמה ראשונים שיכול להיות יתרון למלך גוי בארץ ישראל בנוגע ל"דינא דמלכותא דינא" ממלך ישראל. היינו שמלך ישראל יותר מוגבל ממלך גוי ששולט כאן נגד כל הכללים ונגד כל הצדק, והוא גזלן פה. היינו שיתכן שגם יהודי משועבד למלך הגוי בתור "דינא דמלכותא דינא". יש כאן הרבה מחלוקת, מהקצה אל הקצה.

כל דין מבוסס על סברא, ו"סברא דאורייתא" – אם הסברא מאד חזקה זה עצמו מחזק את דעת האבני מילואים שזה דאורייתא. הסברא המובאת בראשונים ובאחרונים לגבי "דינא דמלכותא דינא" שכאן זה סוד גילוי העטרה בברית. רק נחזור על זה: גילוי שרש המלכות בגופו של המלך – היסוד זה יוסף והעטרה זה אפרים, לכן משיח בן יוסף בדרך כלל מכונה בזהר משיח בן אפרים, וכך גם במדרש הקב"ה פונה למשיח וקורא לו 'אפרים בני', זה המלכות שבמלך, ואילו דוד מלכא משיחא זה המלך שבמלכות, הוא המלך שם. ההבדל הכי פשוט הוא שאפרים הוא בסכנת הריגה, "חיים שאל ממך נתת לו אורך ימים עולם ועד", אבל דוד לא בסכנת הריגה. המלך ששייך בעצם למלכות, מדת השפלות, לא בסכנה. ניתן שם למלך הזה, שלפעמים לומדים מהלעו"ז. מאבימלך שאומר ליצחק המצחק את רבקה אשתו "כמעט שכב אחד העם וגו'" – מכאן לומדים שהמלך נקרא "אחד העם". יודעים ש"אין מלך בלא עם", אבל מכאן יודעים שהוא גם אחד מהעם. הרך הנימול שלנו הוא כהן, ואצל הכהנים יש שאלה בחז"ל אם הם שלוחי דרחמנא (אל העם) או שלוחי דידן (אל ה') – אלו ואלו, יש בחינה כזו וכזו. גם לגבי המלך יש את החקירה הזאת, וזה מחלוקת הראשונים לגבי "דינא דמלכותא דינא" – אם סמכות המלך באה מה' או מהעם. האם שליח של העם, מלמטה למעלה, ו"מלכותו ברצון קבלו עליהם" – האם צריך לקבל אותו, לבוא להשתחוות לו, לרצות בו ולסמוך דעתם עליו – או שהוא שליח של הקב"ה מהשמים, כמו שה' ישלח איזה מלאך מהשמים ונתן לו הרבה כחות, אל העם.

נתחיל את החלק של ה'נגלה' ממש בדיון הזה: אמרנו שמה שעושים בברית מילה זה בעיקר לגלות את שרש המלכות במלך, וכל יהודי הוא מלך – להתחיל לגלות אצלו את ה"דינא דמלכותא דינא" שלו. כתוב שכאשר מגלים את העטרה זה כבר רמז מי תהיה הבת-זוג שלו, התחלת המלכות שלו, ומקבלים זאת מהשמונה שלמעלה מהשבע. בלשון של 'נגלה' יש ב"דינא דמלכותא דינא" יש צווי דיני, וזה עיקר מחלוקת הראשונים בזה – אם זה דין במלך או דין במלכות. כל מה שדברנו עד עכשיו אמור להבהיר קצת מה הכוונה. מלך ומלכות זה לא בדיוק אותו דבר. הברי פלוגתא זה הרמב"ם והרמב"ן, וזה ממש אב-טיפוס של מחלוקת שלהם. ידוע בקבלה שהרמב"ן הוא ימין והרמב"ם הוא שמאל. היות שכל הענין הוא של שמואל, שמאל, זה אמור להיות יותר מתאים לרמב"ם. בכל זאת, יש כאן דוגמה מצוינת מה בין תפיסת הימין לתפיסת השמאל, ויש גם אחליפו דוכתייהו. בכלל, כאשר מנסים לתרגם מושגי ימין ושמאל בקבלה לזירה הפוליטית היום, הרבה פעמים זה לא פשוט ועד שנשמע הפוך לגמרי (אחליפו דוכתייהו). הימין הוא רך ואילו השמאל נוקשה ובעל יצר שלטון. הייתי חושב הפוך, שהימין הוא השמאל והשמאל הוא הימין. יש בזה בחינה מסוימת של אחליפו דוכתייהו, לכן העסק עמוק ומסובך, אבל כאן יש קצת אפשרות להבין משהו. הרמב"ן כותב בפירוש ש"דינא דמלכותא דינא" זה דין במלכות ולא במלך. הוא מדייק בפירוש שלא אמרו דינא דמלכא דינא אלא דינא דמלכותא דינא. למאי נפק"מ? דינא דמלכותא הכוונה שהמלך מוגבל, לא יכול לחדש דבר מה אם זה לא חקוק בחוקי המלכות שהוא קבל מאבותיו, מדורות קודמים, וכל מנהג של מלכות תלוי בזה. הדבר הכי פשוט – כמה מס גובים מהנתינים, ועוד כיו"ב (הרוב קשור לממונות, אבל יכול להיות קשור גם לנפשות, כי כפי שנסביר יש למלך יש גם כח להשתמש באנשים ולסכן חייהם, כמו בצבא, עד כדי כך שיש מאמר חז"ל פלאי שמלך יכול להרוג ששית מלכותו לצרכי עצמו, כגון לצאת למלחמה, ועד שיעור זה אינו נענש על כך, אך על יותר מכך הוא נענש – החת"ס עושה מגמרא זו יסוד של "דינא דמלכותא דינא", ההסבר היחיד של אחרון בין שמונת ההסברים שנביא, כל השאר מראשונים). הרמב"ן אומר שהמלך לא חפשי, לא "דינא דמלכא דינא", אלא "דינא דמלכותא דינא" – דבר שחקוק בחוקי המלכות מדורי דורות זה תקף ותופס, אבל המלך לא יכול להתחיל להשתולל ולעשות תקנות, לא יכול להעלות את אחוזי המס אפילו אם זה יעבור את הכנסת. ברמב"ן בסוף משמע שלא משמע רק בחוקי המדינה הזאת בדורי דורות, אלא יש אפילו אסמכתא שזה מנהג כל המלכויות. כלומר, יש מקור ברמב"ן למושג דין בין לאומי – ש"דינא דמלכותא דינא" תלוי בבית משפט הבין לאומי. כלומר, לפי הרמב"ן זה תלוי או במשפט המקומי המקובל מאז היותו לעם, והמלך לא יכול להשתולל, או, יותר מזה, במשפט הבין לאומי. ברמב"ן רואים חילוק זה בפירוש, ולא ראיתי לע"ע מי ששם לב לחילוק זה – שיש שתי אפשרויות, מלכות מקומית או בין לאומית.

בא הרמב"ם ואומר בפירוש (כמובן, לא מופיע בפירוש כמחלוקת) שזה דין במלך – לא בגלל המלכות, אלא סמכות שיש למלך. קודם כל, מאיך שכותב זאת – הרבה מאד פעמים בספר היד – כי מנסח (בעברית, כמובן) "דין המלך דין הוא". איך זה בא לידי ביטוי? בנקודה זאת גופא – שהוא כותב שהמלך כן יכול לחדש מה שהוא רוצה (אם לפי המשפט במדינה צריך להעביר זאת דרך הכנסת – שיעביר – אבל הוא בהחלט יכול לחדש מה שהוא רוצה).

אחת ההגדרות שמבחינות היום בין ימין לשמאל, בתפיסה בעולם, שימין תמיד מסתמך על העבר, מסורתי, והשמאל תמיד חדשני. לימין מאד קשה לחרוג מדפוס חשיבה והנהגה של העבר, ואילו השמאל כל הזמן בהתחדשות – תמיד אומר שמה שמחדש זה לטובת העם, אבל לא מגבילה אותי מסורת כי אני חושב על הטובה והתנאים יכולים כל יום להשתנות וממילא מה שטוב. זה אחד העקרונות היסודיים שמבחינים בין ימין לשמאל. רואים דוגמה יפהפיה שהרמב"ן מייצג את הימין והרמב"ם את השמאל – שזה מה שרצינו, כי כך כתוב בקבלה, שהם פאות ימין ושמאל של המלכא (ז"א דאצילות).

שוב, השאלה אם זה דין במלך או במלכות – הרמב"ם אומר שבמלך והרמב"ן שבמלכות. גם צריך לתת את הדעת. כשאומרים ימין, מסורתי, האם זה סמכות של האדם העומד בראש הממשלה או סמכות החוקה? מחלוקת רמב"ם ורמב"ן.

נעבור בקיצור על שמונה הסברות של הראשונים והאחרונים מהיכן לומדים "דינא דמלכותא דינא". קודם כל, היות שזה שמונה – שקשור עם ברית מילה – יפה שיש בדיוק שמונה הסברים חולקים, עם נפק"מ להלכה, בענין זה. היות שהגענו לשמונה ננסה להשלים עם עוד שני טעמים לא כתובים, כלליים יותר, כדי שנגיע ל"העשירי יהיה קדש להוי'", "עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשרה". נתחיל לפי סדר הספירות, ומה כל אחד אומר, ומי שבע"ה ירחיב זאת בכתיבה – דבר ראשון יחפש הראשונים ויביא במלואם ואחר כך יסביר לפי הספירות. נאמר שהשמונה זה מדעת עד מלכות, והשנים שאנחנו נוסיף זה בינה וחכמה. נתחיל ממה שכתוב:

דעת: שיטת הרמב"ם ועוד ראשונים שמה שקובע מלכות זה שיש אדם אחד שהצבור קבל אותי, שהוא באמת "אחד העם" – אחד ומיוחד שבעם – שקבלו אותו ברצון וסמכה דעתם עליו. איך הוא קבל? אם על ידי בחירות ישירות או בצורה אחרת הוא לא כותב, אבל צריך להיות קבלה וסמיכות דעת. יש קונטרס אחרון (בתחלת הלכות הפקר, בחלק אחרון של שו"ע של אדמו"ר הזקן) שלא את כל הדינים אפשר להסביר לפי טעם זה, כי יש דינים שהם בפירוש כיבוש נגד רצון האדם, כמו "וישב ממנו שבי" (שאם שובה עבד הופך להיות עבד שלך, שודאי זה נגד רצונו). בכל אופן, היסוד הראשון של "דינא דמלכותא דינא" זה קבלת אדם עם הסכמת והסמכת הדעת. היות שכאן עיקר הווארט זה "סמכה דעתם", וגם הרצון מופיע בדעת – "גם בלא דעת נפש לא טוב", ונפש זה רצון – אז ברור שהטעם הזה, של הרמב"ם, ראוי למקם אותו בספירת הדעת.

חסד: קודם שאלו מאיפה התחיל כל הסיפור הזה של דין המלכות, שלפי הרמב"ן המלך לא יכול לחרוג ממנו – מי עשה את זה? מאיפה זה הגיע? מאיפה נולדה החוקה? במיוחד אם נאמר שזה חוקה בין לאומית, וזה לא תורה, אז מאיפה זה הגיע? יש דעת הגאונים – גאון לא נודע שמו (זה כעין מדרש, אבל מובא בהלכה) – שבזמן שהקב"ה ברא את העולם השליט את המלכויות על השלטון שלהם, ומסר לכל שלטון סמכות של דינא דמלכותא דינא להשתלט על הממונות של בני המדינה. זה ווארט נחמד ופשוט, אבל אף אחד לא כותב את זה חוץ ממנו. שוב, ה' השליט כל שלטון על השטח שלו ונתן לו חוקה, שיש בה בעיקר זכויות על הרכוש של בני המדינה (פרופטי רייטס). לפי זה, החוקה הראשונה ירדה מהשמים תוך כדי מעשה בראשית. היות שזה ירד מהשמים, ביחד עם מעשה בראשית לפי דעת הגאון, נמקם את הסברא הזאת בחסד – "עולם חסד יבנה". חסד זה היום הראשון למעשה בראשית, "ויהי אור", שהמלה הראשונה שלו זה "בראשית", נסמך בלי סומך, ובשאר התנ"ך המלה הזאת באה רק עם המלה "ממלכת" ("בראשית ממלכת..."). לכן, גם בחז"ל, אנחנו מוצאים שהביטוי של "דינא דמלכותא דינא" בגמרא זה בהורמנותא דמלכא. זה פשט שלא ראיתי שכותבים בפירוש, אבל זה דבר פשוט – הזהר הקדוש מתחיל כל סודות הבריאה מ"בריש הורמנותא דמלכא". מאיפה ביטוי זה? אם נאמר שהזהר לפני הגמרא אז הוא קודם, אבל יש קשר בין הלשונות, ו"הורמנותא דמלכא" זה רק בסוגית "דינא דמלכותא דינא". זה מה שהוא יכול לפעול, לפי תורה, זה "הורמנותא דמלכא", ואם חורג מזה זה כבר "חמסנותא דמלכא" והמלך וכל אנשיו זה חבורת "לסטים מזוינים". מכאן המקור בחז"ל של התחלת ספר הזהר הקדוש, "בריש הורמנותא דמלכא", ומכאן רמז שה' פעל "בריש הורמנותא דמלכא גליף גליפו בטהירו עילאה" לפי חוקת המלכים, לפי מה שמותר לו לעשות. הצד ברמב"ן שמדובר על חוקה בין לאומית זה כבר רמוז במלה הראשונה בתורה, "בראשית", שאומר שיש מלכות בעולם. זה גם נותן הבהרה עמוקה מה בין עשרה מאמרות של הבריאה לעשרת הדברות של מתן תורה (שתפקידנו לחברם – "עשרה עשרה הכף"). עשרה מאמרות זה הכל "אמר מלכא עקר טורא" – זה הכל גזירות המלך. אם היינו לומדים לעומק, סוד מעשה בראשית זה סוד הסמכויות של המלך לפני מתן תורה, מה שה' נתן למלך סמכות. מה עיקר החידוש? יש חיות בעולם, ויכול להיות איזה "מלכת הדבורים" וכו', אך כמו שהאדם מצטיין בכך שהוא מדבר (גם לשון הנהגה, "דבר אחד לדור"), יש איזה חידוש שכל הבריאה היא לקראת חברה מונהגת. חוץ מזה שהאדם, פסגת הבריאה, נקרא "מדבר" ולא "משכיל", הרי הסדר של מע"ב (ה'אבולוציה' של מע"ב), והכל כדי להגיע לאדם – לפני שמגיעים לשבת – והיחוד הוא שמגיעים למין כזה שנותן את עצמו לחיבור בין האנשים בהירארכיה של מלכות. כל מה שה' ברא את האדם בצלם אלקים כדי שתהיה דמות למטה כמו למעלה. כמו שה' ברא את העולם בגלל "אין מלך בלא עם" (טעם המלכות), כפי שברא כל יהודי לשקף צלם אלקים ברא את האנושות כדי לשקף את המלכות-ההנהגה. לכן אם לומדים עשרה מאמרות נכון לומדים מה כל מלך יכול לעשות ולחדש. עכשיו השאלה אם זה חידוש הישנות, או שיכול כל פעם לחדש, אך בכל אופן עשרה מאמרות זה המלכות הנכונה לפני התורה. יש הנהגה אנושית בה ה' עוד לא גלוי כמו שצריך, אבל קודם כל צריך לקבוע את כללי המשחק למטה. במלה הראשונה, "בראשית", ה' קובע את כללי המשחק של המלכות עלי ארץ (ושל כל השתלשלות העולמות – "את השמים" לרבות צבאותיהם, נתיני ממלכת השמים, "ואת הארץ" לרבות צבאיה"). עד כאן דעת הגאון, שאומר שהחוקה נתונה. למה זה בימין? גם בגלל "עולם חסד יבנה", וגם בגלל שזה מצדיק את דעת הרמב"ן השייך לימין. עוד דבר, כתוב בחסידות שאם ח"ו לא ניתנה תורה היינו לומדים דרך ארץ מחתול וצניעות מתרנגול וכו'. כלומר, הטבע מלמד. אמרנו שיש משהו מיוחד בבני אדם, שזה יצור חברתי-פוליטי, מדיני, ויש-או-אין לו זכויות טבעיות (לפי פילוסופים שונים), אבל ברור שבדרגה של עשרה מאמרות, המלכות הטבעית, יש מה ללמוד מהטבע. רוב ה"דיני" של שמואל יכולנו ללמוד מהטבע, אך חלילה וחס לא ניתנה תורה. עד כאן סברת החסד, שהכי פחות ידועה, כי זה אותו גאון שלא נודע מי.

גבורה: האחרונים מביאים בשם רש"י ש"דינא דמלכותא דינא" זה השלכה של מה שבני נח נצטוו במצות דינים. ה' ברא את העולם, בסוף הגיע לבריאת אדם וחוה, וכשהוא ברא אותם הוא צוה להם מצוות – שבע או שש מצוות (והשביעית רק לנח, לפי הרמב"ם, אך יש דעה בחז"ל שאדה"ר קבל כולן, ולומדים אותו מפסוק איסור האכילה מעץ הדעת) – ומצות עשה היחידה בהן היא דינים. כל המצוות הן פרטיות, וזו מצוה חברתית – שהחברה מצווה לקבוע דינים, לעשות מדינה ולהנהיג אותה בצדק וביושר. אומר רש"י בכמה מקומות בש"ס שזה המקור של "דינא דמלכותא דינא". זה עוד לא דין במלך, כי המלך מקבל את הסמכות של "דינא דמלכותא דינא" מזה שכל האנושות הצטוו על הדינים, משפט צדק במדינה, כמה שהגוי יכול להגיע למשפט צדק. בכל אופן, היות שלפי סברא זו המלכות מסתעפת ממצות הדינים על כל האנושות – לא שהחוקה ירדה מהשמים עם מע"ב, כמו סברא קודמת, אלא שה' צוה את האנושות לעשות חוקה צודקת – וחלק מהחוקה שיש מי שעומד בראש ויש לו סמכויות וזכויות. את זה נשים בגבורה, בדין. מה האסמכתא? אנו מחלקים כל הפקולטות של האוניברסיטה העתידית לפי הספירות, ומשפטים ממוקם בספירת הגבורה. כאן, לפי רש"י, "דינא דמלכותא דינא" זה סניף של low. בשביל להנהיג את המדינה בצדק צריך מלך. עד כאן הסברא השניה. בין כל הטעמים יש נפק"מ, כמו כל דבר בתורה.

תפארת: אחת מהשיטות המובאת ברשב"א, ש"דינא דמלכותא" דווקא של גוים לומדים משמואל הנביא. קודם אמרנו שיש ביניהם גז"ש, "משמואל עד שמואל לא קם כשמואל", אבל לא אמרנו הוכחה מפורשת שהם גלגול. לפני ששמואל הרמתי הסכים להמליך מלך לעם ישראל – שבקשו מלך ככל הגוים, וזה מאד נגע ללבו והרגיז אותו – הוא אמר משהו מאד מיוחד, "פרשת המלך", שהוא איים על העם מה המלך יעשה להם. תדעו על מנת מה אתם מבקשים מלך, הוא 'ישתולל'. בימי שפוט השופטים בקשו מגדעון-ירובעל – שופט צדיק – שיהיה מלך. הוא סרב ואמר שה' יהיה מלך – מלכות בו"ד זה לא יהודי, לדעתו. איך הסיפור של שופטים נגמר? "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה". נשמע פסוק נחמד – לע"ל הוא יהיה הכי טוב בעולם – אבל בעולם הזה הפסוק הזה הכי רע, בפשטות, הכוונה שכל אחד עובד ע"ז כמו שהוא רוצה, רוצח כמו שרוצה וכו'. כל זמן שיש יצה"ר "איש הישר בעיניו יעשה" זה רע, רק אחרי "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ" וינהגו לפי "האלהים עשה את האדם ישר" (לפני ש"והמה בקשו חשבונות רבים") זה הכי טוב. זה יסוד האנרכיה, שבעולם הזה גרוע, אך לע"ל כ"והיה הוי' למלך על כל הארץ" לא צריך מלך כשליט, אלא רק כנשיא-רועה, בלי שוט של משטרה. בעולם הזה ישר בעיני האדם לא הישר בעיני ה', אך התכלית שזה אותו ישר – אנו קוראים לזה מודעות טבעית. לכן אנחנו אומרים שהאידיאליסטים הכי גדולים בעולם הגוי זה האנרכיסטים, כי סומכים על זה שבסוף "איש הישר בעיניו יעשה" צריך להיות הכי טוב – אם האדם הוא טוב זה הכי טוב (ולהיפך). עד כאן מאמר מוסגר. עכ"פ, הרשב"א אומר שיסוד "דינא דמלכותא דינא" לקוח מפרשת המלך – הדין של שמואל האמורא בא מהדין של שמואל הרמתי, אין כפתור ופרח יותר מזה. רק מה? דא עקא, יש מחלוקת גם בגמרא וגם בראשונים האם כל האמור בפרשת המלך מלך מותר בו או אסור בו (שיתכן שאמר זאת רק כדי לאיים ולהפחיד שלא יבקשו מלך, אך זה אסור למלך). זו מחלוקת בגמרא, ואז הרמב"ם פוסק שמלך מותר בו. אמרנו שהרמב"ם לגבי "דינא דמלכותא דינא" זה דעת, וכאן תפארת תחת הדעת. הוא אומר שברגע שאתם מקבלים מלך, כמו העם אצל שמואל, אז תדעו שהמלך יכול לעשות כל מה שאומרים. מסתדר טוב, מי שאומר שזה תלוי בסמיכות דעת ורצון – אז על דעת זה קבלתם. לפי זה שהמלך מותר בו, אומר הרשב"א, זה ודאי המקור של "דינא דמלכותא דינא" אצל כולם. מה החידוש? אצל רוב הראשונים זה בא מגויים לישראל, ולפי סברא זו הפוך – מישראל לגוים. נשים זאת בתפארת גם כי תחת הדעת, כנ"ל. זה שיש שתי דעות אם המלך מותר או אסור, זה הימין והשמאל של התפארת – היום, השמאל יאמר שהמלך אסור בכל זה והימין יאמר שמותר. גם לגבי כל איסור והיתר בתורה – מתיר בימין ואוסר בשמאל (רק שכאן זה היתר למלך על חשבון הנתינים). מי שאוסר הוא בשמאל, אומר שרק רצו להפחיד – שמאל-גבורה-יראה. עיקר הסיבה ששמים בתפארת כי זה בכל מקום ישראל – שבטעם זה בלבד הסמכות של דינא דמלכותא דינא בא מישראל לגוים ולא מהגוים לישראל.

נצח: סברת הריטב"א, שזה דין של כיבוש (מה שאדה"ז כותב בקו"א, שגם הרמב"ם יהיה חייב להודות שיש דינים כאלו מדין כיבוש, שנגד רצון העם). בכיבוש יש הרבה דינים. למשל, היתר המלך להרוג ששית מהעם זה בזמני שלום, אבל בדיני כיבוש יכול להרוג או לשבות כל העם הנכבש. יש דינים של נצחון במלחמה – משהו זמני. כך כתוב בגמרא לגבי דין סיקריקון. אצל טיטוס, בזמן כיבוש ירושלים, היתה גזירה להרוג כל היהודים – שיהרגו כל חיל שלא הורג יהודי – אחר כך עבר דרך פרס להורגים עד לדין מות להורגים. מן הקצה אל הקצה. בכיבוש יש שלבים. גם היום, ידוע שאם רוצים לעשות פעולת תגמול – אם עושים מיד אפשר לעשות מה שרוצים, להרוג כולם. אם תחכה יום אחד – זה כבר סיפור אחר. זה יוצא מפורש מחז"ל. כל הדינים מטעם כיבוש זה נצח – הנצח הוא הכובש, הוא כבר "לבר מגופא" ופחות מושפע מהדעת. הדעת אומרת שהעם צריכים להסכים למלך, שנותנים לו את הסמכויות, וכאן אדה"ז כותב שאי אפשר להסביר דיני כיבוש לפי הטעם של קבלה ברצון וסמיכות דעת, וצריך הסבר אחר בשביל כיבוש. אצל הריטב"א כיבוש הוא המקור האמיתי של כל דיני "דינא דמלכותא". אם יש מלך לצרפת ואתה הולך לגור שם – לא שהמלך כובש אותך – אתה 'נכבש', מדעתך או שלא מדעתך. כל אזרח שיושב שם כבוש אצל המלך. המושג של כיבוש זה נצח. כשעם ישראל נכנס לארץ היו שבע שנות כיבוש, שבע שנות חילוק, ואז המשך של ישוב – כחי (לא לאמר "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה"). אחרי שלבים אלו יש מצוה למנות מלך, ולפי סברת הריטב"א מינוי מלך זה עוד כיבוש – המלך כובש את כולם. לפי זה המצוה של מינוי מלך זה להיות נכבש, כבוש תחת כובש. לפי זה הסדר הוא כבוש-חלוק-ישוב-כבוש = 1118. [השלמה: מזה שכתוב "כחי ועצם ידי... כי הוא הנתן לך כח לשות חיל" זה אומר ששוב יש עוד חלוקה – המלך מחלק את שלל הכיבוש. הממוצע בין כבוש חלוק ישוב לכבוש חלוק = דינא דמלכותא דינא.]

הוד: בגבורה אמרנו שזה סניף של מצות דינים – סברת רש"י. בהוד סברת רבינו יונה – שלומדים "דינא דמלכותא דינא" מ"הפקר בית דין הפקר" (אותו משקל). יש כאן שני חידושים: הייתי חושב שזה דין רק בבי"ד ישראל, והוא אומר שזה גם בדיניהם (על פי מצות "דינים"), ולכן "דינא דמלכותא דינא". יוצא מזה שכח המלך אינו חיובי אלא שלילי – לשלול ממישהו אחר את הזכויות שלו (זה החידוש השני). ידוע שכל מה שקשור להפקר זה שייך ל"הודי נהפך עלי למשחית". גם נצח וגם הוד זה נגד רצון האדם, לכן שניהם לבר מגופא, אבל העיקר זה ההוד. גם צד השלילה – הוד.

יסוד: לקראת סוף שה"ש "האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו". והנה, חז"ל אומרים שכל "שלמה" וה"מלך" כאן זה "מלך שהשלום שלמה" – מלך של שלום, שלום עכשוניק – אבל מפסוק זה אומרים שכל עוד ה"מלך שהשלום שלו" הורג מאתים ומשאיר אלף הוא בסדר. כל זמן ששומר על היחס הזה, שלא הורג יותר מששית, הוא לא נענש על זה. איך יש למלך רשות להרוג מאתים מתוך אלף ומאתים (שתות מלבר)? או לעבודת המלך (כמו שלמה, ששולח לחצוב לו נחושת), שמותר לשלוח לשליחות מסוכנת שששית נהרגים בה בשביל שיהיה לו זהב או יהלומים, או ששולח אותם למלחמת הרשות כדי להגדיל את שמו. אומר החת"ס – אם יש לו סמכות כזו על הנפשות, על הגופים, כל שכן וק"ו על הכסף. זה חידוש של אחרון – שזה מקור של "דינא דמלכותא דינא", פרט שבא ללמד על הכלל. היות שזה פסוק משה"ש הכי מתאים לשים ביסוד – זה חלק מסירות הכלה לחתן, הכלה מוכנה לההרג עד ששית בשביל החתן שלה. יכול להיות שגם הוא קצת עושה צמצום עליו בשבילה. כל אחד הורג את עצמו ששית בשביל בן הזוג. זה ממש אהבה בתענוגים, במס"נ וכלות הנפש.

מלכות: זה גם רשב"א ועוד ראשונים – שהמלך הוא בעל הבית על הארץ (מחלוקת קין והבל). לכן הר"ן אומר שאין דין זה בארץ ישראל, ששייכת לכל יהודי וקרקע לא נגזלת – לכן אי אפשר לגבות מסים וכו'. הסברא שהקרקע שייכת למלך – אומר או שתשלם לי או שתלך מכאן. זה בדיוק מדרש חז"ל שקין אמר זאת להבל – חלקו מטלטלים וקרקעות, ואז קין אמר להבל 'פרח', אתה המלך והקרקע שלי. דין בקרקע זה מלכות-ארץ, והיות שהארץ שייכת למלך – או שתשלם לי את המס שאני תובע או שתעוף מכאן. זה ממש קין, בחינת ארץ. לפי זה עם ישראל בגלות זה הבל, שמסתובב בארצות לא שלו, ולכן משועבד לקין – צריך לשלם מסים, וגם על פי דין תורה, כי "דינא דמלכותא דינא". הרא"ש שאומר סברא זאת אומר שזה דין שלא צריך מלך. אם הקרקע שייכת לי אני יכול להפעיל זאת, גם אם איני מלך. זה לא דין של מלכות, אבל בכל אופן זה "דינא דמלכותא", אז החידוש רק זה שהמלך הוא הבעלים של הקרקע. יש דין בכיבוש – חוזר לנצח – שהמלך כובש מקום אחד ונעשה בעל הבית על כל הארץ. אצל אדם פרטי לא כך – אם יש גדר בין שדה לשדה אז צריך לעשות חזקה בכל אחד ואחד. משא"כ מלך כובש מדינה ואוטומטית נעשה בעל הבית על כולה, כולל שדות ויערים וכו' (זה חידוש של מלך שיש בשו"ע).

עוד דבר אחד לגבי הכלל. הרמב"ן הוא ימין והרמב"ם הוא שמאל, דין במלכות ודין במלך, כפוף לחוקה או יכול לחדש. אבל יש גם משהו הפוך – הרמב"ם אומר ש"דינא דמלכותא דינא" זה רק בדברים שהם לתועלת מפורשת של המלך, אינטרס ישיר, אבל אם זה דין בין אדם לחברו (כמו למשל ששטר מספיק בשביל להקנות מתנה, על זה הדיון בגיטין, שלפי תורה זה לא כך) זה לא כך – אין למלך שום שליטה על בין אדם לחברו שאין בזה תועלת ואינטרס ישיר למלך. לפי רוב הראשונים גזרות המלך גם בענינים כאלה מועילים, אם לא סותר בפירוש את התורה. דריי דינים: מה שמועיל ישירות למלך, דינים שלא על פי תורה אך לא סותרים בפירוש, דינים שסותרים דין תורה. כמו בכל שלש אפשרויות, לכו"ע מה שסותר תורה בפירוש לא נכלל ב"דינא דמלכותא", ולכו"ע מה שלתועלת המלך נכלל (רק מחלוקת אם דאורייתא או דרבנן), ובאמצעי יש מחלוקת – הרמב"ם אומר שזה לא עובד ולפי אחרים כן. לפי הרמב"ן, אם יש חוקה שחלקה ששטר מתנה קונה, אז למה לא? זה ודאי חלק מדין המלכות. אבל אם זה דין המלך – וכך מתיייחס לזה הרמב"ם – זה בסדר רק אם למלך יש תועלת ישירה.

עד כאן בקיצור הסברות המופיעות, ואמרנו שצריך עוד שני כללים בחו"ב שהם הכלל של הכל והכל תחתיו. שני דברים פשוטים:

בינה: יש במשנה "הוי מתפלל בשלומה של מלכות וכו'". מסבירים שזה דין של שותפות, כמו חצר או עיר, שהמלכות זה לצורך האנשים כדי שלא "איש את רעהו חיים בלעו" – אפילו אם זה קשה להם זה חובת שותפים. כולנו פה באותה סירה, חייבים ממשל, אחרת זה תהו ובהו, וחלק מעבודת ה' (בינה-אמא) להתפלל בשלומה של מלכות. הדבר הז הגופא נותן את הסמכות. זה אפילו לא הסכמת הדעת, אלא טיפה יותר מופשט – אם כי "אם אין דעת אין בינה אם אין בינה אין דעת". כולנו בסירה אחת, יסוד אמא, וצריך מישהו שיהיה אחראי על החיים המשותפים שלנו, כי אחרת זה תהו ובהו.

חכמה: יש משהו הרבה יותר חשוב מזה, שיוצא בפשטות מחז"ל ומכל התורה, שחוזר לשאלה אם ה' ממליך או האנשים ממליכים. בעצם צריך את שני הכיוונים. הדבר הזה אומר שיסוד כל "דינא דמלכותא דינא" ויסוד כל מעשה בראשית (דבר שקרא עם הבריאה, כפי דברי הגאון שלא נודע) – "מלכותא דארעא מעין מלכותא דרקיעא". יש משהו שהקב"ה שם מישהו שמשקף מלכותו – כמו שלה' יש את כל הסמכויות למעלה כך יש מלך למטה. הבינה כאן זה יותר דין במלכות – תחת הבינה יש גבורה, סניף של מצות "דינים", וכך למעלה מזה זה שותפות ודאגה לשלום המדינה. בחסד היה דעת הגאון, שכך ה' ברא את העולם, ולמה? כי רצה למטה כמו למעלה. זה יותר דין במלך, מאשר במלכות. כאן שמאל-ימין מתהפכים. כמו שיש מלך למעלה, עם סמכויות בלי סוף, כך למטה. יש ברכה כשרואים מלך – ברכה זה מצד אבא – שנתן מכבודו לבשר ודם ובישראל שחלק מכבודו ליראיו. ה' רוצה שמלכותא דארעא תהיה כעין מלכותא דרקיעא. זה נקודת החכמה – יותר בא מלמעלה ויותר משקף את המעלה. תחת זה יש חסד, טבע בבריאה, ותחת זה דין כיבוש – דינים מלמעלה. בכל הפרצוף כל הימין זה 'אלקי' – ה' רוצה נציג בארץ ונותן לו סמכויות. אדמו"ר האמצעי כתב "בד קדש", שמדגיש שרוצה שדינו יבוא לפני המלך – גם אדמו"ר הזקן וגם האמצעי לא רצו שהדין יבוא בפני המלכות אלא בפני המלך (זו המחשה להבדל), כי דווקא המלך (אפילו גוי רשע) דומה להקב"ה, שיש לו רחמים יותר מחוקה. יש כאן כל מיני "אחליפו דוכתייהו" בין שמאל לימין. מחד החוקה של השמאל מגבילה את המלך, וזה טוב, אך מאידך החוק קשוח בעוד המלך יכול להיות רחמן – אפילו מלך בכיפה ומלך רשע לגמרי, באיזה מקום משקף את המלך העליון. זה שייך לחכמה. מתחת זה קו ימין, ובסוף המלכות – הארץ שייכת למלך (ובסוף יתגלה ששייכת לו כי שייכת לה').

בדרך כלל במחלוקות הלכה כמר, אבל כאן כל כך מסובך וכל כך "אלו ואלו דא"ח" שצריך הכל לקחת בחשבון. ההסבר הכי חשוב בכתבי האריז"ל למה כתוב פעמיים "דינא דמלכותא דינא" (יש כמה הסברים) – כנגד שני דינים בימי ר"ה. צריך להחליט אם דין כזה או כזה, אבל רואים ש"יחיינו מיומים", וכתוב שגם לע"ל ישארו שני ימים (הדרבנן יותר חזק מהדאורייתא, סוגיא גם ב"דינא דמלכותא דינא" כנ"ל). לעניננו אפשר לפרש שה"דינא" הראשון זה דין במלך וה"דינא" השני זה דין במלכות. לכן קשור גם לברית מילה – נסיים בזה – שהחיתוך-המל, שעדיין לא גילוי העטרה, זה תיקון המלך, אבל גילוי המלכות של המלך זה בפריעה המגלה את העטרה. זה "דינא דמלכותא דינא" – מילה ופריעה – ו"מל ולא פרע כאילו לא מל", אתה יכול להיות מלך עד מאה ועשרים בלי שאתה ואף אחד ידע כי זה בהעלם שאינו במציאות. צריך את שניהם, דין במלך ודין במלכות, כאורות דתהו בכלים דתיקון. האריז"ל אומר שלבקש שידונו אותי ביום שני, דינא רפיא, אך כנראה מלך בעצם מעדיף דין ביום הראשון.

נברך ששמואל הרמתי יהיה כשמואל הרמתי הראשון, ובזכותו נזכה למלך.

השלמות (טלפונית בערב ולמחרת):

א. הרמב"ם, שפוסק שזה דין במלך, פוסק שזה רק במה שמועיל לו. יש כאן ענין מאד בסיסי – שהגדרת מלך לפי הרמב"ם זה אינטרסנטיות, זה ה"מלך ככל הגוים". זה מתאים לעטרת היסוד, משיח בן אפרים שבסכנת הריגה. שם אין מלך בלי תאות מלכות, הוא לא מאה אחוז בורח מן הכבוד, ולכן הוא בסכנה. העם הגויי אוהב מלך כזה, עם תאות שלטון ואינטרסנטיות. בגלל שזה כל כך מהקצה אל הקצה – שמחד למלך ישראל אין בכלל רצון להיות מלך, ולאידך יש לו תאוה לזה (עד שלא עליתי לגדולה לא רציתי בזה, אבל אחרי שעליתי איני רוצה לרדת) – זה כל כך בסכנת שבירה. האינטרסנטיות של המלך זה חלק עצמי מהמלכות, רואים מפרשת המלך – ברגע שהוא מלך יש לו תאוה להגדיל את רכושו ושמו והכל. התורה אומרת שיש לו את זה, וצריך לרסן את זה לפי התורה.

חלק מהסברא שזה דין במלכות ולא במלך – זה קשור למה שדברנו הרבה פעמים בפרשת שופטים שפרשת המלך באה בתוך פרשת שופטים, של הסנהדרין. בכל אופן, מדגישים את המלך שהוא ישות גדולה מאד – יש בזה משהו חיובי, משיח בן יוסף. לכן אחי יוסף שונאים אותו, כי רואים שרוצה למלוך, ולכן חושבים שהוא לא מהקדושה. חושבים שזה "שבור מלכא", מלכי "אנא אמלוך".

ב. רמז חשוב: "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" זה פסוק של מלכויות, כך נפסק בר"ה, אז צריך שם רמז של מלכות (חוץ מזה שהמלך הוא "אחד העם"), בתוך המלה "אחד" שהיא עיקר המלכות (כמו "מלך... אחד" בל"א מלכי יהושע). נאמר ש-א של אחד זה שם א-דני (כמו שהיה צריך להיות "הוי' אלהינו", יחוד הוי'-אלקים, ואח"כ "הוי' א-דני", יחוד שמות אלו), ה-ח זה חיי המלך (חיים) וה-ד זה דינא דמלכותא דינא. כך שיש את העצם של המלך העליון, שם א-דני (ועד אברהם אבינו, המלך הראשון, מלך חסיד שהומלך בעמק המלך, לא היה מי שקראו לה' אדון – הוא זה שעשה את ה' מלך על כל הארץ), יש חיי המלך, ויש את דין המלך שמתפשט בכל העולם. א-דני חיי המלך דינא דמלכותא דינא = אחדות פשוטה (יוצא מר"ת אחד) = הפירמידה של אחד (סכום כל הריבועים עד יג בריבוע).

ג. עוד מבנה חשוב, של הוי', של דינא דמלכותא בארץ ובחו"ל ע"י מלך יהודי וע"י מלך גוי: מלך יהודי בא"י – י, מלך גוי בא"י – ה עילאה (שניהם אתכסיא, א"י), מלך ישראל בחו"ל – ו, מלך גוי בחו"ל – ה (זה המלכות, לכן יש אומרים שדין "דינא דמלכותא דינא" בעיקר במלך גוי בחו"ל, ובסדר הזה זה מעין כתר של אור חוזר, שכל הדין עולה מהמלכות בשם הוי' כאן). יש מי שאומר שכל מה שאמור בפרשת מלך, אם מלך מותר בו או מלך אסור בו, זה לא "דינא דמלכותא דינא" – לכן מקשים על הרדב"ז ומגדל עוז בהלכות מלכים שלא מבחינים ביניהם. פרשת מלך זה ליהודים – מלך ישראל בא"י – ו"דינא דמלכותא דינא" כללי. לרמב"ם לא כ"כ קשה, כי סובר שגם בא"י יש "דינא דמלכותא דינא", אך זה לא בדיוק אותו דבר כמו פרשת המלך. אם לומדים באנצי' תלמודית עם מ"מ טוב מוצאים כל הנ"ל. במאמר של המכון רוב הווארט שם הוא בינה, אבל לטובת זה מבטלים שאר הנימוקים ואומרים שכל השאר זה סימנים ולא סיבות – זה לא נכון. במאמר שם הוזכרה רק הדעה שאין "דינא דמלכותא דינא" בא"י, ובוודאי שלא לגוי, אך כפי שהזכרנו יש דעה שיש לו יותר מליהודי. בסוד הוי' הזה כמה שיורדים יש יותר "דינא דמלכותא דינא" לכו"ע. ה-ו זה חידוש בהבנה, אבל בלי מחלוקת, אבל כנראה שהיות זה יהודי יש לו פחות העזה לזה – זה יותר חידוש. הגוי בארץ ישראל פחות "דינא דמלכותא דינא", אם כי יש אומרים שיש לו. אם אומרים שיהודי בא"י זה לא "דינא דמלכותא דינא" אלא רק פרשת מלך, זה בכלל בלי. אם אומרים שמותר במה שכתוב שם, יש לו משהו, ואם אומרים שאסור לו הכוונה שיש לו אך ורק דין תורה. דין התורה זה חכמה. אם אומרים שמותר לו, יש איזה "לבוש מלכות" על החכמה. כתוב בחכמה גופא "החכמה מאין תמצא" ליש – או שהיש הזה בבינה, או שאומרים שהחיצוניות של החכמה זה כבר התחלת היש, ופנימיות החכמה זה בטול ואין ששמה יש רק תורה. לפי זה המדרגה הכי גבוהה שפרשת מלך זה אסור, וזה רק בשביל ליירא את העם – כאן לא גבורה-יראה אלא חכמה יראה עילאה, שפרשת המלך זה בשביל להגיע ליראת הרוממות, יראת בשת בפני מלך ישראל. מה שהרמב"ם פוסק שמותר זה היש של החכמה – מתאים לרמב"ם.

ד. לגבי הווארט בסוף ש"דינא דמלכותא דינא" זה דין במלך ודין במלכות עוד ענין: מה שאמרנו שמקור "דינא דמלכותא דינא" למעלה מדאורייתא ודרבנן – זה נקרא "הוראת שעה". מלכות זה תפלה, "חיי שעה", לעומת תורה שזה חיי עולם. אבל חיי שעה זה בא מ-שע נהורין שבכתר, שמקורו האמיתי ברדל"א (ומתגלה בתיקון "ואמת"). לכן כל הדין הזה, כמו שדובר הרבה פעמים בשכם, זה שנעשה מעשה כ"הוראת שעה" ואחר כך נתפס ומתקבל. מתי הוראת שעה נשארת כזו ומתי הופכת לגדר קבוע? אם זו הוראת שעה מנהיגותית של מלך, "אין מלך בלא עוד-מלך", מלך זה הוראת שעה הולכת ובאה, דור הולך ודור בא. כל הווארט בהתחלה היה שהלומדות כאן צריך להיות סביב השאלה אם זה דין במלך או דין במלכות (שלא ראיתי מי שכותב זאת כלל). "דינא דמלכותא דינא" פירושו שהמלך יכול כל הזמן לפעול בהוראת שעה – אפשר להוכיח זאת בשופי בהלכות רוצח וכו'. המלך יורה מהמותן כל פעם בשביל לתקן את המצב, זה הענין של המלך – הוא הוראת שעה ממוסדת. ברגע שהוראת שעה מוכיחה את עצמה, וזה טוב, זה נכנס לחוקת המדינה. "דין המלך – דין", מה שהמלך עושה מתוך עצמו זה נעשה "דין" של המלכות. הוראת שעה הופכת להיות נורמה – המקודש הופך להיות תדיר.

עד כאן השלמות כלליות ועיקריות. בהמשך פרטים קטנים לא לפי סדר מסוים:

ה. אמרנו שהמלכות הורגת ששית ולא נענשה על כך מהפס' "האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו". האלף ומאתים = תריג = בנין המלכות (מן הגבורות). רמז טוב מאד שבנין המלכות יוצא מתוך היחס הזה של האלף ומאתים. קשרנו ליסוד, ולא אמרנו את הפשט שהיסוד הוא ה"שתות", הספירה הששית. אות שימושית ור"ת – הא ומ – אותיות אומה (= ד"פ אחד, ממוצע כל אות). שאר האותיות עולות 561 = משולש גל וכו'.

ו. הרמב"ן שהוא בסיס הכל על ב"ב נה, א. שם בתחלה משמע שזה חוקה מקומית ובסוף שחוקה בין לאומית, או שיש פן בין-לאומי לזה.

במקום שהרמב"ן כותב כל זה, גם משתמש כמה פעמים בביטוי "מצות המלך" במקום "דינא דמלכותא דינא". מצות המלך = דינא דמלכותא דינא!

ז. עוד הוי' שלא נאמר: י – מלך יכול לעשות רק דברים בחוקה בין לאומית. ה – חוקה מקומית (שניהם דין במלכות). ו – המלך יכול לחדש רק לתועלת עצמו. ה – המלך לא משועבד לחוקה ויכול לחדש בין לתועלת עצמו ובכלל. במלכות הכי הרבה סמכות שיש לו. "הנסתרות" דין במלכות – מתאים לרמב"ן ששייך לנסתר. הרמב"ם הוא נגלה, ה-ו כאן, ויש אחרים שנותנים יותר חופשיות למלך.

יש כאן איזה "נעוץ סופן בתחלתן" – ה תתאה ב-י ו-ה – שאם יש בחוקת המלכות שמתנה קונה בשטר אז זה כבר לא מטעם המלך. אם זה לא דין במלך אלא דין במלכות תופס גם בדברים שלא לתועלת המלך (כי הענין של "תועלת המלך" רק כי זה דין במלך, והגדרת המלך זה ישות עצמית – צריך לתת לו משהו).

ח. כתוב ששמואל הרמתי הוא התיקון של קרח, שחלק על משה רבינו. קרח מתחלק ב-ז ושמואל ב-יג. ה-יג מתקן את ה-ז. קרח כפולת כט ושמואל כפולת מד, ביחד עולה חכמה, וההפרש יה, שם החכמה. שמואל הוא בעל המאמר של "דינא דמלכותא דינא". חיבור שמו ומאמרו = 1008 = 7 פעמים 12 בריבוע. הר"ת של שמו ומאמרו = 312 = יב צירופי הוי'. שאר האותיות עולות שמשון = יב פעמים חן. אמצעי תיבות = יג פעמים נא.

ט. לגבי ראש השנה, בו "דינא דמלכותא דינא", בולט שהפטרת ר"ה זה לידת שמואל – רמז מובהק. וכן, ר"ה הוא ראש השנה למלכי או"ה – זה חג בתורה, שרק אנחנו היהודים חוגגים (עם קרבנות ומצוות מיוחדות), אבל בעצם זה ר"ה של או"ה (ולא של ישראל, שלהם ר"ח ניסן, ר"ה למלכי ישראל, הוא ר"ה – אך הוא לא חג). החג שלנו זה ר"ה למלכי או"ה.

י. זה שרב ושמואל זה חסד וגבורה (אך שמואל הוא שרש הגבורה בבינה, ולכן גבוה מרב). שמואל בהכאת אותיות (ש פעמים מ פעמים ו פעמים א פעמים ל) = 2160000 = רבבה פעמים גבורה.

יא. לגבי רב כתנא ושמואל כאמורא. כל הענין בפוליטיקה של ימין ושמאל – ששם יש גם דינא דמלכותא דינא וצריך לדון אם זה דין במלך או דין במלכות – אמור להתחיל בעולם היצירה, העולם של האמוראים, בעוד התנאים בעולם הבריאה ככלל. צריך לומר ששמואל הוא בעל הבית של עולם היצירה (כמו המלאך מט"ט שהוא הבעלים של עולם היצירה). האמורא הראשון, הכתר של עולם היצירה (לכן הוא בחו"ל, בבל).

שתי גימטריאות יוצאות מהכלל: אם שמואל זה קרח במהדורה מתוקנת צריך לומר שרב זה משה (מתאים, כי הרי משה נקרא רב – משה רבינו). משה קרח רב שמואל = ד"פ קרח (ממוצע הכל). משה קרח במילוי = י"פ יוסף (= ס פעמים הוי') = רב שמואל במילוי!

יב. יש ריטב"א בנדרים כח, א שאומר שלא מצאנו בש"ס מי שחולק על שמואל בענין זה (תמיד מובא בשמו, ויש מחלוקות מה ההיקף של הכלל, אבל לא מצאנו מי שחולק על הכלל). בב"ק קיג, ב (כנראה) יש הלכה שהיא המקור לרמב"ם ש"דינא דמלכותא דינא" זה רק מי שזה מרצון העם וסמכה דעתו עליהם (לאורך כל הדרך הדיון אם הוא מלך או גזלן – מלך = גזלן!; ר' שמואל מונקס אמר לאדה"ז שאם אתה מלך-רבי לא יזיק לך המאסר, ואם לא אז מגיע לך כי אתה גזלן – גזלת הנאה בעוה"ז מהחסידים). שם כתוב ששמואל אמר "דינא דמלכותא דינא" ואז רבא אומר "תדע לך [מביא הוכחה לשמואל, זה סימן שצריך להוכיח אותו והוא האמורא היחיד שמשתדל בכך]" כי רואים במציאות שהמלך אומר להוריד עצים ולעשות מזה גשרים ואנו עוברים על הגשרים האלה. אם זה היה גזל לא היינו עוברים על הגשרים. אביי עונה לו – מעורר ספק (לא ראיתי שמציינים זאת), ולכאורה זה ספק לגבי עצם הכלל – שאולי זה בגלל יאוש בעלים (ורבא מתרץ זאת). נראה שאפשר לדייק כאן שזה לא סתם ויכוח של בית מדרש, אלא שאצל אביי "דינא דמלכותא דינא" זה נישט פשוט. אולי הוא מסכים בסוף, אבל זה לא כל כך פשוט כדברי הריטב"א שזו הלכה שכולם מקבלים בפשטות. על כל פנים, כעת דיון זה נוגע לאביי ורבא – רבא הוא היותר מלכותי, והלכה כמותו, הוא יותר למטה. אביי זה קצת יותר רוחני (ידוע שלבעל שם טוב יש את המוחין של אביי, כפי שאמר עליו אדמו"ר הזקן). יש כאן ווארט שרבא כאן כמו הרמב"ם – נטיה לתת יותר סמכות למלך, דין במלך, ואביי כאן זה אולי יותר כמו הרמב"ן, יותר רוחני וזה לא כל כך פשוט אצלו. אביי סובר שכח הזרוע של המלך – שהוא גזלן – גורם ליאוש. בהמשך מוסבר שהשליח לא עושה כדברי המלך – קוצץ כל העצים מאחד – זה עדיין דינא דמלכותא כי השליח כמו המלך (והנקצץ צריך לגבות מכולם).

[אולי אפשר להגיד – צריך לבדוק – שהמחלוקת כאן קשורה למחלוקת ביאוש שלא מדעת: לפי רבא יאוש זה אובייקטיבי, לא כל כך תלוי בדעת אלא אם היאוש מוצדק לפי דין (גם אם הבעלים לא יודע). לפי אביי תלוי בדעת הסובייקטיבית של המתייאש, וצריך להיות בפועל. אם זה קישור נכון, עוד יותר חזק להגיד שאביי לא יקבל כאן את התירוץ של רבא.]

הוכחה מגימטריא (שמצרפת כאן גם את אביי ורבא כזוג): משה קרח רב שמואל אביי רבא = ב"פ כז בריבוע (כז בריבוע = לא תרצח, עיקר תפקידו ואחריותו של המלך, ובשביל זה הוא רוצח בעצמו הרבה, מאנשים ועד דקלים). (כשאומרים שהלכה כרבא חוץ מיעל קג"ם זה גם בדיני וגם באיסורי, אבל יותר הלכות שם כאביי איסורי – אולי מזה אפשר ללמוד שאביי נוטה לרב, שהלכה כמותו באיסורי, ורבא נוטה לשמואל, שהלכה כמותו בדיני – לעיין בזה).

יג. לגבי מחלוקת מלך ישראל מותר/אסור בדברים האמורים בפרשת המלך: לכאורה יש שאלה בפשט, ש"מלך אסור בו" היינו שזה היה רק תרגיל של שמואל, שאיים על העם תוך כדי תקוה שבגלל האיום הזה והיראה הזו לא יבקשו את המלך. אז לכאורה אין לזה שום כלום לגבי הדורות הבאים. אז מה ההוראה מזה לכל אדם בכל דור וכו' (כדברי הבעל שם טוב)? איך משייכים את זה לנצח, מדתו של שמואל? צריך לומר שיש איזה איום שעומד וקיים, שגם בתוך גדר המלך, שאף על פי שאסור ליישם את זה האיום קיים. יש בזה הרבה פסיכולוגיה, בכל הסוגיא. זה שיש פה איום שהוא יכול ואסור לו היינו שיש פה עבודה פנימית של המלך, ומלך ישראל כל הזמן באתכפייא ובבטול – יש לפניו את פרשת המלך, שאומר שמואל הנביא, והוא כל הזמן בציווי להתאפק ולא ליישם זאת. יש תועלת בכך, שהוא כל הזמן מאיים על העם – שם אותו במקום, מרסן אותו. מצד אחד זה משמש מורא מלכות, ומצד שני מעמיד כל הזמן את המלך בנסיון לא ליישם מה שיכול. זה כמו שכתוב בחסידות לגבי יכולת – שיכול כן ויכול לא – וה"אסור בו" זה בתוך בחירת המלך ה"יכול לא" שיותר גבוה מה"יכול כן" (אפשר להגיד: למלך לוקחים אחד שלא עושה כל מה שיכול. "יכולת" זה יחיד, העלם שאינו במציאות – ממש שרש המלך – ויש לו את האיזון של "מלך מותר בו" ו"מלך אסור בו", והמחלוקת היא מה העיקר, אבל בסוף צריך להיות איזון אמיתי באישיות המלך). בחיצוניות זה כמו אתכפייא אצל המלך, כנ"ל, אבל זה יותר עמוק מאתכפיא או אתהפכא – זה משהו אחר, גילוי ה"יכול לא". שרש ה"למעלה מעלה עד אין קץ", וזה ממש שרש הרוממות העצמית של המלך. אם הוא "יכול כן" ו"מותר לו" – בשביל זה צריך גם איזון, של השפלות וההתנשאות, שתוך כדי שהוא מתנשא פנימיותו כולה אומרת שפלות, "והייתי שפל בעיני". ה"יכול לא" זה הרוממות העצמית שלו. (ב-ג אמרנו שה"מותר בו" ו"אסור בו" זה פנימיות וחיצוניות החכמה, וכאן זה עוד העמקה בענין זה).

יד. אמרנו ש"הורמנותא דמלכא" זה לעו"ז של "חמסנותא דמלכא" בלשון חז"ל, ואמרנו ווארט שלא הוסבר כל צרכו בענין התחלת הזהר – "בריש הורמנותא דמלכא". תמיד מתרגמים "רשות המלך" אבל זה קשה מה המשמעות, אבל כעת מובן שהכוונה שזו הרשות שמותר למלך לעשות זאת ואינו גזלן. כלומר שבריאת העולם זה קשור ל"בראשית ממלכת" ("בראשית נמי מאמר", מאמר סתום וחתום), והתורה מתחילה מ"דינא דמלכותא דינא". בהמשך כתוב "גליף גליפו בטהירו עילאה" – ה' חקק חקיקה, גם לשון חוקה, באוא"ס. זה מה שה' שער בכח מה שעתיד להיות בפועל. שאלה אם המלך לפני המלכות או המלכות לפני המלך, הסנהדרין לפני המלך או המלך לפני הסנהדרין שלו. זה גופא מה שאמרנו ש"דינא דמלכותא דינא" הראשון הוא המלך והשני המלכות. ה"גליף גליפו" שעושה המלך זה הופך לחוקת המדינה, מתחיל מהוראת שעה והופך להיות חיי עולם.

במאמר "בריש הורמנותא דמלכא" של רבי הלל, עצם ה"טהירו עילאה" – התפשטות אוא"ס – זה בעצמו המחשבה של "אנא אמלוך". מה שאמרנו שהרצון למלוך כאשר מתגלה מתוך ההעלם שאינו במציאות תקיף ביותר – זה ה"אנא אמלוך" של "טהירו עילאה", התפשטות עד אין סוף. אחרי הצמצום זה פגום, ורק לפני הצמצום – ה"אנא אמלוך" של ה' – זה מושלם, זה כולל הכל, וזה סיבה ל"שער בעצמו בכח" ואחר כך לצמצום הראשון (בו ה' 'הורג מעצמו' ששית מעצמו לטובת העם שלו), ואז מתחיל תהליך בריאת העולמות (בו בורא חמשה עולמות, אחרי ש'הרג ששית').

טו. בקטע של הרמב"ן עושה מליצה ופעם אחת כותב "דינא דשמואל דינא" – ממש מקשר את זה לשמואל, "שבור מלכא", שזה ממש ענינו. (מה שאסור למלך בפרשת המלך מותר לשמואל הנביא – ודאי מותר לו לומר זאת... כלומר שתמיד זה מותר באיזה רובד – גם אם אסור במעשה מותר באמירה).

טז. יש מקומות בגמרא, בהקשר ל"דינא דמלכותא דינא", שמביאים מאמר משמואל עצמו שמשמע הפוך, ומתרצים זאת. זה שייך לזה ששמואל הוא כתר דיצירה – כולל הן ולאו בענין זה גופא. יש מאמרי שמואל שמשמע בהשקפה ראשונה – של הגמרא – שלא סובר דינא דמלכותא דינא, אבל הוא זה שסובר זאת.

יז. עוד ענין כללי:

מתי לא אומרים במסים (שהם העיקר) "דינא דמלכותא דינא"? במוכס שאין לו קצבה או מוכס שעומד מאליו (זו הדוג' החוזרת כל הזמן של "חמסנותא" וגזל ולא "דינא דמלכותא דינא"). [אפשר לחלק אותם לשנים שהם ארבע: מלך שמינה מוכס שיקח בלי קצבה, מוכס ממונה שלוקח בלי קצבה מעצמו, מוכס שעמד מאליו לקחת עם קצבה, ומוכס שעמד מאליו לקחת בלי קצבה.]

ר"ת מוסיף לזה – וזה לא אותו דבר – שחוץ מקצבה צריך להיות שויון (לא אותו דבר). לדוגמה, אם המלך אומר שהיהודים צריכים לשלם עשרים אחוז והגויים עשרה אחוז – הפוסקים אומרים שזה בסדר גם לפי ר"ת. לגבי יהודים לעומת גוים זה בסדר שיהיה אחרת – בתוך כל מחנה יש שויון. אבל אם אומר שכל הסנדלרים צריכים אחוז אחד והקצבים אחוז אחר – זה מחלוקת אחרונים. גם מי שסובר שאפליה בין יהודים לגוים זה עדיין שויון, לחלק ככה זה לא שויון (לא ראיתי הסבר להבדל). נראה לומר שאפילו אצל הגוי יהודי וגוי זה חפצא אחר, משהו אחר באופן מהותי, ואומנות זה לא במהות אחרת. בלשון הרמב"ם זה כמו עצם ומקרה. חלוקה בין יהודי לגוי זה חילוק עצמי, ואפילו הגוי יודע זאת, ולכן אצל כל עצם זה שויון. אם מחלקים לפי מקצוע זה מקרה, ואז זה לא שויון. אם אפשר למצוא את זה כתוב – חייב להיות כתוב מה ההבדל בין זה לזה – זה משהו מאד יפה, שהגוי תופס באופן פשוט שיהודי זה משהו אחר. אפשר לשאול, אם יש לך במדינה כל מיני דתות ותחלק בין דתות אחרות – בין מוסלמים לנוצרים – אם זה גם יהיה בסדר (ואז זה יסתור את העקרון הזה, ונצטרך לומר שיחסית דת זה הבדל עצמי יותר מאשר מקצוע).

יש "קצבה", "שויון", מנהג מלכי המדינה, מנהג מלכים בין לאומי.

הגר"א מפקפק בכך שיש הבדל בין הפלית ישראל מעכו"ם לבין הפליה בין בעלי מלאכה. ממש דיון חסידי-מתנגדי כמה ניכרת מעלת ונבדלות ישראל.

יח. יש מקום שהרמב"ן כותב שדין היהודים כדין הפרשים. אם היהודי עבר למדינה אחרת והמלך החרים כל נכסיו, כי עזב את המדינה, יש שאלה אם אחר יכול לקנות מהמלך את נכסיו? האם זה חמסנותא או דינא? הרמב"ן אומר שזה חמסנותא, ואסור ליהודי לקנות מהמלך, בגלל שליהודים יש "דין הפרשים" שיכולים לדור בכל מקום, לצאת מהמדינה ולהכנס אליה באופן חפשי (דרור). מענין מאד מה הרקע ההסטורי של הדיון הזה, ומה פתאום שהיהודים כמו פרשים (מהיכן זכו?). היהודים הם בעצם פרשים, בעצם ציפור דרור – יש פה איזה ווארט בפני עצמו שהגלות זה לא רק שעבוד ובעל כרחם של היהודים, אלא מן גילוי שמגלה את החופש (מאד מתאים לישראלים של היום, הגלות זה טיול בהדו). לכן אם בגלל שעזבת את המקום המלך מחרים את הרכוש זה גזל בידו.

יט. אב-טיפוס של הנאת המלך זה "מכס", ומה שהוא דין מלכות אבל לא להנאת המלך (מחלוקת הרמב"ם ואחרים) נקרא "שטרות".

אם מישהו נתן לי שטר מתנה חתום בערכאות שלהם – כזה שבדיני המלכות תופס ובדיני ישראל לא שוה – אז, בלשון חריפה, האם זה שאני לא מקשיב לחוקת המדינה מרגיז את המלך או לא? אסור לי להרגיז את המלך (אא"כ נוגד את התורה, ואז אני חייב להרגיזו). סברא פשוטה שאם אני גונב את המכס זה ודאי נוגע לו. אם אני מסרב לצו של המלך שאין לו אינטרס בזה – השאלה כמה הוא מזוהה עם החוקה, כמה זה אכפת לו? יש איזה סברא פנימית שלא אכפת לו (אף שלמראית עין יאמר שאכפת לו). היות שבאמת זה לא נוגע לו כל כך, אז אין "דינא דמלכותא". "דינא דמלכותא" זה משהו ש'נוגע' למלך. היינו ש"הנאה" מתפרש בשני כיוונים, שהא בהא תליא – או שנהנה מזה, או שמאד מתקומם אם אין לו את זה. אם יש מלך צריך לשמור על שלוותו – "הוי מתפלל בשלומה של מלכות" – שיהיה בשלום ושלוה ויוכל להנהיג בשלוה את המדינה.

מכס = 120 = משולש 15 (15 פעמים )8. שטרות = 15 פעמים 61. מכס שטרות = 45 (ג"פ 15) במשולש = ה"פ משה = ג"פ אור וכו'.

כ. אמרנו שאבני מילואים אומר ש"דינא דמלכותא דינא" זה דין תורה, משא"כ "הפקר בי"ד הפקר" זה תקנת חכמים – בפירוש לא כסברת רבינו יונה. שניהם על אותו משקל – צריך לחפש אם יש עוד לשונות כאלו. דינא – כפולת יג. הפקר – כפולת שבע (הפקר הפקר = 770. דינא דינא = 130. יחד = 900, ל בריבוע וכו').

כא. יש דרוש ארוך ב"פרשת דרכים" של המשנה למלך שהוא אסמכתא לחכמה בפרצוף שלנו. הוא מקשה על הגמ' בשבת ש"מכאן מודעה רבא לאורייתא" – מה המודעה? הרי דינא דמלכותא דינא וכ"ש מלך מלכי המלכים הקב"ה?! יש לו דרוש שלם רק על זה. קודם כל רואים ש"דינא דמלכותא דינא" קשור לעצם מתן תורה. אבל לפי מה שהסברנו שזה מעשה בראשית, אפשר להסביר שכל הענין של מתן תורה זה לעבור מ"עשרה מאמרות" ל"עשרת הדברות", שזה יותר גבוה, ואחר כך לחבר ביחד – "עשרה עשרה הכף". בשביל להגיע יותר גבוה צריך להיות מרצון, ו"מכאן מודעה רבא לאורייתא" דווקא. מודעה רבה לעשה"ד ולא לעשרה מאמרות. בשביל להבין את זה טוב צריך להביא את כל המהלך שלו, להבין מה שכותב שם ולחבר זאת למה שאמרנו.

כב. לפי רוב הראשונים "דינא דמלכותא דינא" זה כי הארץ שייכת למלך ואם אינך משלם יכול להעיף אותך. הוא מסביר למה אין בא"י: (תוס' והר"ן אומרים שבגלל שלכל יהודי יש חלק, והוא מחדד) אם זה דין ירושה, שירשנו זאת מאברהם אבינו (ממוצע, שקבלנו את זה מאברהם לפני מ"ת), ירושה בידינו מלפני מ"ת, אז אין "דינא דמלכותא דינא" גם כלפי שמיא, כביכול.

כג. בזהר שני דימויים חשובים של "דינא דמלכותא דינא". אמרנו שזה מופיע בבבלי ט"פ בשם שמואל, ולא מופיע בכלל בירושלמי, אבל כן כתוב בזהר. לפי זה הזהר כאן כמו הבבלי.

קודם כל זה מופיע בדין שעושים עם הנפטר כדי שיזכה לעלות לגן עדן – זה יסורים, נהר של אש, נהר דינור, שצריך לטבול כדי לשכוח מחיזו דהאי עלמא וממילא לזכות לחזות בנעם ה' בגן עדן. הדין של נהר דינור נקרא "דינא דמלכותא דינא". מהדימוי הזה רואים שכמו שהדין הוא סמכות המלך, כך הוא גם תפקיד המלך לקראת איזה תכלית. בהרבה מקומות כתוב שהתכלית של המלך זה להעלות את הנתינים שלו לדרגה יותר גבוהה – הדינים והאימה שמטיל על המלכות כדי לזעזע אותם מהבהמיות שלו ולהאניש אותו (לעשות ממנו בן אדם). כך מוסבר בנגלה ובדרוש ובחסידות. בלי מלכות "איש את רעהו חיים בלעו" – האדם מתדרדר להיות "רוח הבהמה היורדת היא למטה בארץ". המלך, מזעזע אותו כדי לשמור על צלם אנוש שבו ולהעלותו. האדם יצור מדיני לא רק כצורך נפשי, אלא כדי שיגשים פוטנציאל להיות בן אדם – תפקיד המדינה לעזור לו לצאת מהבהמיות ולהיות אדם. זה לקשר לזהר, שזה כטבילה בנהר דינור – לצאת ממנטליות ראשונה כדי להשיג מנטליות יותר מתוקנת.

עוד פעם אומר בזהר שזה סוד חוט התכלת בציצית. אתמול אמרנו שה"דינא דמלכותא" זה ד' רבתי של "אחד". התכלת גם מבער את החיצונים – לשון תכלא – וגם רומז לתכלית הכוונה. לכן אמרנו שאם היום הבחורים הולכים עם תכלת נותנים תוקף של דינא דמלכותא דינא לממסד הקיים, ר"ל. אם הם סוברים שאין בא"י "דינא דמלכותא דינא" – דווקא בארץ לא צריך ללכת עם תכלת... אבל מתי שמשיח יבוא באמת צריך תכלת – זה לתת תוקף של "דינא דמלכותא דינא" למלך האמיתי.

כד. ב"ישמח משה" כותב זאת בנוגע לגזירת פרעה להרוג את הילדים הזכרים. כותב שלפי ר"ת זה לא היה שוה לכל נפש – רק היהודים ורק יום אחד. זה דוגמה שגזירת המלך לא חלה משום דד"ד כי לא היה שוה. לפי זה דד"ד גם להרוג אזרחים, אבל צריך להיות שוה...

כה. "צדק מלכותא קדישא" זה בעצם "דינא דמלכותא דינא" (לקו"מ). כותב שזה מחנה דן שמאסף לכל המחנות. גם כותב – עוד דבר חשוב – שזה מוחין דקטנות. אצלנו מוחין דקטנות זה מוחין של אינטרסים (אחת ההגדרות; כל מי שמצליח להתרים אנשים זה מוחין דקטנות...). שם כותב שמוחין דקטנות זה מעות כסף, וכותב שיש סגולה להמתיק דינים דקטנות כאלו כאשר מניחים את הידים על המעות.

כו. לשון ברשב"ם ובאו"ז שמה שמקבלים ודעתם סומכת היינו בכללות, אפילו "שלא קבלו בפירוש על דעת כן". לא צריך להאריך בזה – כי חייבים בכתיבה לחפש כאן כל לשונות הראשונים ולצטט בלשונם.

כז. "האלף לך שלמה" = ישראל. רמז שאת ישראל צריכים להשאיר שלמים. אפשר להרוג מאתים גוים במדינה, אבל "האלף לך שלמה" – שישראל ישארו שלמים. כל מיני רמזים – תן לחכם ויחכם עוד.

כח. הגאון שאומר שהקב"ה השליט את המלכויות מביא פס' מנחמיה – "ועל גויותינו מושלים ובבהמתנו כרצונם".

כט. יש מי שאומר ש"דינא דמלכותא" רק בנוגע לקרקעות, ואין לו שום נגיעה במטלטלין. זה ממש בחינת קין.

ל. לכו"ע דינא דמלכותא דינא חל על המטבע היוצאת במדינה, וכאן המלך כן יכול להחליף אפילו למי שאומר שלא יכול לעשות דברים חדשים – יכול לחדש מטבע ולאסור מטבע קודמת. לפי"ז, מלך זה כסף וקרקעות. בגמרא אומרים "דינא דמלכותא דינא" רק על מלך שמטבעו יוצא (אפשר לפרש מטבע גשמי או טבע, מטבע רוחני יותר – הכסף הגשמי ביטוי של המטבע הרוחני). רואים שיש משהו עצמי במלך שקשור למטבע. הוא היצרן של הכסף, ואחראי לתת חוק קצוב לכל אחד מנתיניו – לדאוג שלכל אחד יהיה כסף, יהיה כל צרכיו.

לא. חידוש של הרא"ש שאם המוכס לוקח יותר מקצבת המלך אז הכל גזל, כי המלך לא חפץ בכך ואז הוא 'אויס-שליח' והמלך אומר שהוא לא צריך בכלל. הרא"ש עושה בכך מהמלך קצת צדיק. נפק"מ: כשהמערכת מושחתת הכל גזל ומותר להבריח את כל המכס. ראשונים אחרים חולקים ואומרים שהקרן איננה גזל. מחלוקת מענינת ביחס לפסיכולוגיה של המלך.

לב. יש "ים של שלמה" שמקצין את הרמב"ם (בניגוד לבד"כ שחולק עליו) ואומר שהמלך יכול לעשות כל תקנה וכל עונש – ובלבד שזה לא יהיה נגד התורה – וכחו כמעט בלתי מוגבל, הכל לתיקון המדינה.

לג. מלך שכעס על עבדיו או שריו ולקח להם את כל מה שיש להם – זה דינא דמלכותא דינא – אבל אם עושה זאת למישהו שלא כעס עליו, אלא סתם חומד, כמו "כרם נבות", אין בזה "דינא דמלכותא דינא" (נפק"מ לעובדי גל עיני...). כעס על הקרובים זה מנהג המלוכה...

לד. צריך לחזור לעשרה מאמרות וללמוד אותם מחדש כחוקה. כתוב שהיחיד מעשרה מאמרות שפעיל כמחדש כל הזמן זה "תדשא הארץ". אפשר לומר שהמלך – בחינת ארץ – הוא כח הצומח שבארץ, לכן כל הזמן מחדש "דינא דמלכותא דינא".

לה. אם המלך אמר להחזיר אבידה אחר יאוש המרדכי אומר שצריך לציית משום דד"ד, והרמ"א אומר שכך נוהגים להחזיר כל אבידה בגלל דד"ד. יש מי ששואל איך אפשר לומר שחייבים להחזיר אבידה אחר יאוש? ואומרים שזה לפני משורת הדין, אבל בתור סניף או אסמכתא מוסיפים את הדד"ד. זה גם סוגיא מעניינת מאד, שאפשר לומר אחרת – שדד"ד יכול לקבוע דבר שהיה לפנים משורת הדין כהלכה גמורה (ואם הרמ"א אומר שלכן כך נוהגים, זה כבר נעשה "מנהג ישראל" מחייב). זה ממש בבחינת "איזהו חכם הלומד מכל אדם" כולל גוים. כמו שלומדים כבוד אב ואם מגוי (ובעצם כתוב שזה עשו לגבי יעקב). שאלה – למה ה' עשה גוים בעולם? כנראה כדי שנלמד מהם כל מה שצריך (אחר כך לא צריך אותם). וזה חוזר – אם צריך ללמוד מהגוי להחזיר עבודה אחר יאוש למה בתורה כתוב אחרת? הצורה יותר צרת עין מהראש של הגוי? צריך להגיד שהתורה זה אצילות, ושם זה הכי טוב והכי צודק, אבל בעולמות התחתונים יתכן שיש מנהגי גוים שאצלנו הם רק לפנים משורת הדין והם טובים לתיקון עולם. נאמר אחרת: שיש משהו בגוים שכעין תקנה מדרבנן (על רבנן כתוב "מאן מלכי? רבנן"). גם ממלך גוי אפשר ללמוד תקנה שגוזר על עמו. אולי אחת הנקודות הכי פנימיות מה שאמרנו קודם – שעיקר ענין המלך להקפיץ כלפי מעלה את הנתינים, מבהמות לבני אדם. החזרת אבידה לאחר יאוש זה גם ויתור (מתוך איזה בטול) וגם אהבת הבריות. זה שלא מבחין בין לפי יאוש לאחר יאוש זה גם קשור למוחין דקטנות של גוי – התורה זה מוחין דגדלות ומדייקת בכל זה מתוך הבנה מה זה יאוש, אבל גוי בקטנותו עלול להתבלבל ולכן עדיף לכתחילה שילה לפי שורת הדין. העולם צריך להתנהג לפי קטנות מוחין הכי מתוקן שיכול להיות.

לו. לגבי דד"ד בא"י (הנספח למאמר של המכון) – אומרים שאין דד"ד בא"י, רק נימוסים וכו' לטובת הכלל שאינם דד"ד באמת. זה גם מפוקפק, איך אפשר לומר ששמירה על חוקי תנועה זה "מנהגים ונימוסים לטובת המדינה"? למה זה מנהגים ונימוסים וכו' ולקחת מסים לצורך בטחון או כבישים זה לא לצורך. זה אחת הנקודה, שבשביל שלא יהיה כאן דד"ד אומרים שיש משהו אחר פחות –לא ברור ההבדל. מי שאומר שיש מנהגים ונמוסים לטובת המדינה זה החת"ס – קודם כל, לעיין בדבריו בפנים. ועוד, הרמב"ם לא מחלק בזה בשום מקום (אולי על זה מסתמך החת"ס), ואומר שכל האמור בפרשת מלך המלך מותר בו. צריך הוכחה שהוא סובר שאין דד"ד בא"י. באו"ז משמע קצת שאפי' אם בא"י אין "דינא דמלכותא" ליהודים, יש לגוים (זה היה יסוד או"ז שלמדנו). לומדים זאת באמת מר' אליעזר ור' שמעון – זה עיקר הבעיה כאן – שתפסו גנבים יהודים שמסר אותם למלכות והרגו אותם. אם כי אין הלכה כמותם, כי יש חולק עליהם, אבל זה מעשה שהיה. כל הסיפור הזה מצריך הרבה לימוד.