י"ב - עבודת הדור השביעי – הורדת השכינה לארץ

1

שיעור במאמר "באתי לגני" (תשי)

בע"ה

י"ב שבט תשנ"א – כפר חב"ד

אות א

עבודת הדור השביעי – הורדת השכינה לארץ

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור לנשים, סמוך ונראה לי' שבט, לימד הרב את אות א' מהמאמר המפורסם מכ"ק אדמו"ר הריי"צ (שנאמר בשנת תש"י לכבוד הילולת סבתו, הרבנית רבקה) – "באתי לגני אחותי כלה". הרב מתחיל מהמדרש המובא במאמר על עבודת הורדת השכינה לארץ, באמצעות עבודת צדיקי הדורות. לאחר עיון במאמר והוספת פנינות נפלאות עובר ההסבר באריכות לעבודת דור השביעי, הסגולי והחביב, ולהכרה הנדרשת ממנו שסגולתו אינה מצד עצמו, אלא בהשגחה ומכח עבודת הדרות הקודמים אליו. כך יכול הוא להגשים את יעודו – סיום עבודת הדורות הקודמים והורדת השכינה לארץ ממש, בביאת משיח צדקנו.

א.     המאמר – הורדת השכינה לארץ

הקדמה

נתחיל ללמוד את המאמר "באתי לגני" של הרבי הקודם[ב]. גם השנה יצא קונטרס של הרבי שליט"א על המאמר[ג], בעיקר על הפרק הראשון שלו, שהוא הפרק ששייך לשנה זו. כל שנה לומדים פרק והשנה מתחילים פעם שלישית את כל ה'המשך', וממילא הפרק הראשון הוא הפרק המיוחד של השנה הזו. יש כאן מאמר שהרבי אמר לפני עשרים שנה, בשנת תשל"א, שרק עכשיו הוצא לאור. אולי נאמר כמה דברים בתוך הקונטרס של הרבי. ידוע שי' שבט הוא היארצייט של הרבנית רבקה, סבתא של הרבי הקודם, ולכן הוא היה אומר כל שנה מאמר לכבוד י' שבט.

הרבי פותח מהמדרש "במקומו", היינו בשיר השירים[ד], שם יש דיוק שמדייקים – הרי הרבי לא אמר בצוואה שלו מי ימלוך אחריו, מי יהיה הרבי, הנשיא, אחריו. אבל יש כמה רמזים, ואחד הרמזים המובהקים הוא שהרבי הקודם כותב כאן בסוגריים 'במקומו' – כלומר, אם מסתכלים במדרש רבה בשיר השירים, המדרש שם פותח במלים "פתח רבי מנחם חתניה" דרבי פלוני. תחילת המדרש היא "פתח רבי מנחם חתנו". זה רמז מאד מובהק, במה שכתוב כאן "במקומו" כלומר להסתכל במדרש שם.

באתי לגני אחותי כלה, ואיתא במד"ר (במקומו) לגן אין כתיב כאן אלא לגני, לגנוני [לא כתוב 'לגן' סתם גן, אלא "לגני" – הגן המיוחד שלי, ומפרשים זאת – 'גני' היינו 'גנוני', כלומר חדר יחוד של חתן וכלה, "גנוני". אז זה מקום של התחברות והתקשרות בין הקב"ה לבין נשמות עם ישראל], למקום שהי' עיקרי בתחילה, דעיקר שכינה בתחתונים היתה. עכ"ל.

אותו מקום שהעיקר שלי, כלומר העצמות – תיכף נקרא בלשון המדרש – "עיקר שכינה בתחתונים היתה". כלומר, כאשר הקב"ה ברא את העולם – "עולם במילואו נברא"[ה], הוא נברא מלא. לומדים זאת מהפסוק "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם"[ו]. המלה "תולדות" כתובה עם שני ווי"ן, "מלא דמלא"[ז]. מכאן שהעולם נברא על מילואו. אם כן, מילויו של העולם, כלומר גילוי האלקות שהיה אז בעולם, נקרא 'עיקר שכינה'. בדרך כלל שכינה היא גילוי של ה' בעולם, שה' שוכן ומתגלה בתוך המציאות, אבל ב'עיקר שכינה', הדיוק מהמלה עיקר הוא גילויה של עצמות ה' כביכול. יש 'אור הממלא כל עלמין', יש 'אור הסובב כל עלמין', ויש את עצמותו יתברך. "שכינה" היינו התגלות[ח] ועיקר שכינה, עצמותו כביכול של ה', "בתחתונים היתה".

ועל ידי חטא עץ הדעת נסתלקה השכינה מארץ לרקיע.

בתחילת הבריאה, לפני חטא אדם הראשון, העולם היה שלם, 'מלא'. אבל כשאדם הראשון חטא, הוא גרם בכך לסילוק השכינה. כלומר שההתגלות הזו של 'עיקר שכינה', כמו שנסביר בהמשך, היא גם הרגשת הכוונה עליונה בבריאת העולמות, לשם מה ברא הקב"ה את העולם.

סילוק השכינה לשבעת הרקיעים

כידוע, הרבי מסביר את זה תיכף, המדרש – שמובא גם בתניא הוא "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים"[ט]. יש לה' תאוה לדוּר, כלומר להתגלות בכל עצמותו דוקא בתחתונים, ב"תחתון שאין תחתון למטה ממנו"[י]. כאן, במאמר הזה שיצא בקונטרס של השנה, הרבי מסביר שעיקר שכינה היינו גילוי התאוה. כלומר, בתוך העולם כל דרי מטה, כל דרי עולם הזה, מרגישים וחשים כביכול את התאוה שיש לה' במציאות הזו התחתונה. זהו כל חפצו וכל חשקו של ה' – לדור למטה. ככל שהאדם זכאי הוא מרגיש זאת יותר ויותר וגם מפנים בכל מעשיו, יותר ויותר, את הרגשת תאות ה' בעולם התחתון. הוא מרגיש שככל שהוא חוטא הוא מסלק את ה'עיקר שכינה., כלומר, שההרגשה הזו מתעלמת ומתרחקת מהמציאות, להרגיש את התאוה והרצון של ה' בעולם. זה מה שהוא אומר – "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" – בתחילה 'עולם במילואו נברא', עיקר שכינה בתחתונים היתה. "גנוני", עיקר מקום היחוד בין ה' ובינינו הוא למטה דוקא, לא בגן עדן העליון.

על ידי חטא אדם הראשון השכינה הסתלקה מהארץ לרקיע הראשון. יש שבעה רקיעים מעל הארץ, וכל פעם שבא דור וחטא הוא סילק  הדורות הראשונים סִלקו את השכינה למעלה למעלה, מרקיע לרקיע למעלה.

ועל ידי חטא קין ואנוש נסתלקה השכינה מרקיע א' לב' וג' ואחר-כך בדור המבול נסתלקה מרקיע ג' לד'.

כאן הוא לא מביא את כל הסדר, אבל במדרש יש אחר כך את דור מגדל בבל, ששייך באופן במיוחד לתקופה שלנו היום, שצריך להחריב – כמו שאז ה' החריב – את בבל. גם היום מחכים לחורבן בבל, כמו שהרבי אומר שכאשר בבל תחרב כולה אז תיבנה ירושלים[יא].

זהו הדור החמישי, החטא החמישי שמסלק את השכינה מרקיע ד' עד רקיע ה'. אחר-כך הדור הששי הוא הדור של סדום ועמורה, שסִלקו את השכינה מרקיע ה' לו'. בסוף, לפי המדרש, המצרים "בימי אברהם אבינו" – כך לשון המדרש – באותו דור של אברהם אבינו סִלקו את השכינה לגמרי, עד לרקיע השביעי, "רקיע ערבות". כתוב[יב] שלכל רקיע יש שם והרקיע הכי עליון נקרא "ערבות" – "לרוכב בערבות"[יג]. אחר כך, באותו דור ממש, היה מפנה גמור, ש"עמד עמודו של עולם"[יד], כלשון הרמב"ם, אברהם אבינו, והוא התחיל להמשיך את השכינה מלמעלה למטה.

הורדת השכינה על ידי צדיקי הדורות

אם כן, סילוק השכינה לקח 19 או 20 דורות, עד דורו של אברהם אבינו. לא בכל דור ודור היה סילוק. כלומר – הדור הראשון, אדם הראשון, סילק את השכינה מהארץ לרקיע א', ואחר כך – הדור השני, קין, סילק, הדור השלישי, אנוש, שוב סילק, אחר כך היתה ארכה עד דור המבול, הדור העשירי. אחר כך שוב ארכה עד הדור ה-15, מגדל בבל הוא הדור הט"ו, הדור של פלג, ש"בימיו נפלגה הארץ"[טו]. אחר כך סדום ועמורה, לא כתוב בפירוש באיזה דור אבל כנראה הדור ה-19, או שכבר נכנס לדור ה-20, וכתוב שהחטא האחרון הוא חטא המצרים בימי אברהם אבינו, שהוא הדור ה-20 על-פי-פשט.

הסדר הזה הוא כמו שכתוב בפרקי-אבות "עשרה דורות מאדם ועד נח... להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהן את מי המבול"[טז]. אחר כך עוד עשרה דורות מנח עד אברהם אבינו, שוב –  "להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכולם היו מכעיסין ובאין, עד שבא אברם וקיבל שכר כולם". זו לשון חז"ל בפרקי אבות.

[כמה שנים נחשב דור אחד?] הדור לא נמדד בשנים אלא לפי ראש הדור. לפי הראש, לפי אותו אחד שהוא הנשמה הכללית של אותו דור, כמו שכתובים בתורה הדורות מאדם הראשון עד אברהם אבינו. אחד מהדברים הכי יסודיים הוא –  שוב, נאמר באמת מלה שהרבי אמר בזמן האחרון – שכבר עברו כמה דורות מהשואה. אחד הביטויים לגבי השואה הוא שאנחנו כבר כמה דורות אחרי השואה. החשבון הזה הוא לא לפי שנים, אלא חישוב אחר. זו בכלל שאלה.

[סליחה, אין שום הבדל בין הדורות לפי אורך החיים?] זהו, יש כמה שיטות מה נקרא דור. לגבי בריאת העולם, דור הוא ודאי אחר מאצלנו – אדם הראשון הוא דור אחד. אף על פי שחי הרבה שנים הוא דור אחד. שת הוא דור, אנוש הוא דור, כל אחד הוא דור, עד אברהם אבינו, שהוא הדור העשרים. אחר כך מתחיל סדר של שבעה דורות, מאברהם עד משה רבינו – שהוא השביעי, עליו נאמר בין היתר, אולי הכי חשוב, "כל השביעין חביבין".

הכלל הזה נאמר על כמה דברים – תיכף נאמר את זה במאמר: הוא נאמר על יום השבת במעשה בראשית, על חנוך, שהוא השביעי לאדם הראשון, הוא נשמה מיוחדת. הוא אמנם עוד לא יהודי אבל הוא נשמה כל כך גבוהה בקבלה[יז] ונחשב המורה – בחז"ל[יח] גם מובא – הרבי של משה רבינו. כמו שידוע[יט] שהבעל שם טוב קיבל מאחיה השלוני כך המורה של משה רבינו הוא חנוך בן ירד, שהוא השביעי. הם באמת כנגד שביעי, חנוך הוא השביעי מאדם הראשון ומשה רבינו הוא השביעי מאברהם אבינו. יש עוד הרבה דברים שעליהם נאמר, שהרבי יביא תיכף, "כל השביעין חביבין".

הדורות בתורה בהורדת השכינה

הרבי שליט"א מאד הדגיש את הענין הזה בתחילת הנשיאות. בכך הוא גם ראה רמז שהרבי מדבר על הדור הבא, כלומר על הדור שלנו. אצל הרבי פשוט שהרבי הקודם עדיין נשיא דורנו. הוא מתבטא כך גם במאמר שיצא עכשיו לאור, אבל פשוט גם שהרבי הקודם והרבי שליט"א הם מהות אחת, בלתי נפרדת כלל וכלל. למעשה, הדור שלנו עכשיו הוא הדור השביעי, "כל השביעין חביבין".

מהדברים הכי יסודיים בתורה הוא שכל חמשה חמשי תורה הם בטווח של כו דורות[כ], כמנין שם הוי', מאדם הראשון עד משה רבינו. יש קודם 19 דורות עד אברהם (ולא עד בכלל) והחל מאברהם אבינו יש עוד 7 דורות – ממנו עד משה רבינו וממילא כל התורה כולה היא הוי' דורות. אות י של שם הוי' היא הדור העשירי, נח; ה היא עוד 5 דורות, עד פלג, דור המגדל. כתוב שה-י היא דור המבול ו-ה היא דור המגדל; ו היא יצחק אבינו, שהוא האמצעי בין האבות, הדור ה-כא; והאות ה האחרונה של שם הוי' היא משה רבינו. הם שם הוי' של התורה כולה. הוא כותב כאן ומביא מהמדרש, שהיו דורות שסִלקו את ההשכינה מלמעלה למטה, שבעה דורות במשך 20 דור, שכל הזמן ה' מאריך אף, עד שבסוף בא אברהם אבינו ו'מקבל שכר כולם'.

אפשר לפרש את הביטוי הזה, לאור המאמר, ש"שכר כולם" הכוונה שאת כל ה"עיקר שכינה" שכולם סִלקו – הוא מקבל, כלומר ממשיך מחדש, מתחיל להוריד אותה למטה. במיוחד, כמו שהרבי אומר במאמר, עיקר הנקודה במאמר היא שכל ירידה היא לצורך עליה, ולכל חטא – אף על פי שלחטא יש תוצאה מידית רעה, וגם על פי פשט החטא הוא נגד רצון ה', שהוא דבר נצחי – יש כוונה עליונה פנימית, כך שבסופו של דבר גם 'ירידה זו', החטא, 'לצורך עליה'. דהיינו, את 'עיקר שכינה' שממשיכים עכשיו, אחרי כל החטאים הללו, משה רבינו בסוף מוריד לארץ בעשיית המשכן. יותר מזה, מה שכולנו, בני ישראל במשך כל הדורות, נוריד את השכינה למטה לארץ – כך היא באין ערוך יותר מאשר איך שהיה עיקר שכינה בתחתונים בתחילת מעשה בראשית.

שני 'מלא דמלא' – במעשה בראשית ובתולדות פרץ

לא הספקתי עדיין לקרוא את דברי הרבי מהשבת, אתמול[כא], אבל נקודה אחת ראיתי, שהרבי הדגיש את ה"מלא דמלא" של "תולדות פרץ"[כב]. כלומר יש רק פעמיים בתנ"ך שכתובה המלה 'תולדות' מלא דמלא: הפעם הראשונה היא בתחילת מעשה בראשית, "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם"[כג], שמכאן לומדים ש'עולם על מילואו נברא', וזה דומה ל'עיקר שכינה בתחתונים היתה'. ולעתיד-לבֹא, בביאת המשיח שנקרא 'פרץ', "עלה לפניהם הפורץ"[כד], כתוב "ואלה תולדות פרץ"[כה], גם עם שני ווי"ן. כל שאר ה'תולדות' בתורה כולה נכתבו עם ו אחת, או בלי ו בכלל (יש פעם אחת[כו]). יש רק פעמיים, בתחילת הבריאה ובסוף המרמז לביאת המשיח, שכתוב "מלא דמלא". הרבי תמיד מדגיש ש"מלא דמלא" של "תולדות פרץ" הוא באין ערוך יותר מאשר "מלא דמלא" של "תולדות השמים והארץ". זאת אומרת, שעל ידי כל החטאים וכל הירידות של העולם כולו ושל עם ישראל בפרט הכל לצורך עליה, אף על פי שהוא חטא, שנגרם בגלל חטא. שוב, זהו עוד יותר עמוק, שאברהם מקבל את "שכר כולם", שבחטאים שלהם יש שכר, תוספת שכר טוב שאברהם מקבל, שהוא ממשיך להוריד את השכינה מלמעלה למטה. זה מה שהרבי כותב כאן.

הוא מביא את המדרש בקיצור, ואחר כך מביא עוד חלק ממנו:

וכדאיתא במדרש רבה על הפסוק "וישמע את קול הוי' א-להים מתהלך בגן"^: "אמר רבי אבא, מהלך איך כתיב כאן אלא מתהלך, קפיץ ואזיל קפיץ ואזיל".

לאחר חטא אדם הראשון כתוב שאדם שמע את הקול של ה' מתהלך בגן. לא כתוב 'מהלך', לא הליכה רגילה, אלא "מתהלך"^[כז]. תמיד בבנין התפעל יש רצוא ושוב. כאן הוא מפרש 'מתהלך' – "קפיץ ואזיל"^[כח], קופץ ועולה. כאן 'מתהלך' הוא במובן של מסתלק והולך. שוב, קול ה' הוא גילוי האלקות שהיה לאחר מעשה בראשית, לאחר החטא – אז אדם הראשון שומע את ה' מסתלק. ענין זה דומה מאד למעשה מרכבה של יחזקאל[כט] שראה את הסילוק. כל המרכבה, הנבואה הכי עמוקה בתנ"ך, היא נבואה של סילוק השכינה, עם כל המרכבה האדירה של הקב"ה, מבית המקדש. זהו חלק מנבואה על חורבן בית המקדש. הוא רואה את ההסתלקות.

המעלה בהסתלקות השכינה

יש בענין הזה גופא "זה לעומת זה עשה אלקים"[ל], כי כאן בהמשך המאמר הוא יסביר את אחד ממשפטי המפתח של כל החסידות: "כד (כאשר) אתכפיא סטרא אחרא", כאשר אנחנו בעבודה שלנו כופים את היצר, "אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא בכולהו עלמין"[לא] – אור ה' מסתלק בכל העולמות. דומה גם להסתלקות צדיק. זהו קשר שהרבי מסביר תמיד בין המשפט הזה לבין ההסתלקות של הרבי הקודם. מי שזוכה רואה, כמו אלישע בזמן שלוּקַח ממנו רבו אליהו הנביא. אליהו עצמו אמר לו שאם תזכה לראות אותי, את ההסתלקות, תזכה אתה ב"פי שנים ברוחך אלי"[לב]. אז יש גם כן מבט על ההסתלקות, שבזכות ראית ההסתלקות  זוכים ל"כפלים לתושיה"[לג], להמשכה והתגלות. אבל מבחינת מה שרואים, רואים את האור 'מתרומם והולך'.

יש בזה לגריעותא, כמו בחטא אדם הראשון, "וישמע את קול הוי' א-להים מתהלך בגן", "מהלך אין כתיב כאן אלא מתהלך, קפיץ ואזיל קפיץ ואזיל", וגם במרכבה של יחזקאל אפשר לומר לשני הכיוונים: על פי פשט הוא ודאי הצטער בגלל הנבואה הזו, כי הוא ראה את השכינה הולכת ומסתלקת, אבל בכל זאת זה מה שנשאר לנו בתנ"ך כמעשה מרכבה. בשבילנו זהו אולי גילוי האלקות הכי גדול שיש בתנ"ך!

לכן קוראים את ההפטרה בחג מתן תורה. בשבועות קוראים את ההפטרה על מעשה מרכבה של יחזקאל כי הוא מקביל למעמד הר סיני, אף על פי שהוא ראה אותו דרך הסתלקות. יש גם לגמרי למעלה מזה, שהוא כמו במאמר "כד אתכפיא סטרא אחרא" – כאשר כופים את היצר רואים את אורו של ה' מסתלק בכל העולמות. כך כאשר זוכים לגילוי של כל פעולת הצדיק במשך כל ימי חייו, מה שהיה "פועל ישועות בקרב הארץ"[לד], כלשון הפסוק "פעֻלת צדיק לחיים"[לה], שהכל מתגלה בשעת ההסתלקות שלו – זהו גילוי עצום, שמי שיותר קרוב לצדיק זוכה לגילוי יותר ויותר גבוה. הגילוי הזה מתחדש גם בכל שנה ושנה ביום ההסתלקות של הצדיק, שזו גם נקודה שהרבי מדגיש בכל המאמרים[לו] – 'התגלות דרך הסתלקות'. יש בה לגריעותא, כמו כאן – סילוק השכינה מגן עדן – ויש בדיוק ההיפך, שהגילוי הכי גדול הוא אור כזה ש"שוה ומשוה"[לז], שבכל העולמות האור שוה. גילוי כזה מתגלה רק בדרך הסתלקות, בדרך רוממות. אור "ממלא כל עלמין" מתגלה בדרך ירידה והמשכה, אבל הגילוי של אור ה"סובב כל עלמין", ועוד יותר מזה – של 'אור עצמי', הוא רק בדרך הסתלקות מלמטה למעלה.

ב. עבודת הדור השביעי החביב

ואח"כ [אחרי כל החטאים שסִלקו את השכינה מלמטה למעלה עד הרקיע השביעי, שהוא הכי גבוה] עמדו שבעה צדיקים והורידו את השכינה מלמעלה למטה. אברהם זכה והוריד את השכינה מרקיע ז' לו', יצחק מו' לה', עד משה, שהוא השביעי

כאן הדורות עוברים על פי פשט דרך שבט לוי – אברהם יצחק יעקב, לוי, קהת, עמרם ומשה. עד שבא משה רבינו, שהוא השביעי ו"כל השביעין חביבין", והורידה למטה בארץ. בירידה הזו למטה, שהיא ודאי העיקר, כלומר העיקר הוא שהיא תרד לארץ – כל הירידה שלה דרך הרקיעים היא רק אמצעי, לא תכלית. התכלית היא להוריד למטה. כך גם מסביר הרבי, שבהסתלקות גם קורה אותו דבר. עיקר ההסתלקות היה שעל-ידי חטא אדם הראשון, שבו היא הסתלקה מהממד הגשמי – שהתכלית הכוונה היא שהשכינה תהיה בגשמיות ממש, תסתלק מן הארץ, מהגשמיות, לרקיע הראשון.

חטאו של אדם הראשון הוא החטא הכי כללי ולכן הוא גם גרם לשינוי הכי קיצוני. לפניו השכינה היתה איפה שהיא צריכה להיות, בתחתונים, בעולם הזה, ואחריו, כאשר הוא חטא הוא סילק את השכינה לממד רוחני, שהוא לא לפי תכלית הכוונה בכלל. אחר כך כל חטא וחטא נוסף העלה את השכינה למעלה, אבל עיקר המעבר הוא בחטא הראשון, שהשכינה הסתלקה מהגשמיות לרוחניות. זה לגמרי לא לפי התכנית, כמו שצריך להיות. וכך אותו דבר להיפך – עיקר ההמשכה – מבין כל הצדיקים שהורידו את השכינה – היתה במשה רבינו שגמר את הגשמת תכלית הכוונה להיות דירה בתחתונים. מהשמים לארץ.

הורדת השכינה על ידי הדור השביעי

הרבי תמיד מדייק במשפט שכתוב:

ו"כל השביעין חביבין",

הכח שיש בשביעי לחולל את החידוש הנפלא, להוריד את השכינה מרוחניות לגשמיות, הוא רק אם הוא יודע בעצמו שהדבר לא מכֹּחו, אלא אך ורק סגולה – הוא השביעי לראשון. כלומר, הוא מקושר אליו. הראשון התחיל והוא בסך הכל גומר. ודאי שהעיקר הוא הגמר, אבל כל היכולת שלו לגמור נובעת מסגולה על טבעית, שגם לא תלויה בשום זכות שלו. זו סגולה, שכביכול יצא בהשגחה שהוא השביעי וממילא יצאה בגורלו היכולת לגמור מה שהתחיל הראשון. ככה תמיד הרבי מרגיש לגבי עצמו, וגם  לגבינו, הדור שלנו. כל הזכות שיש לנו אינה זכות שזכינו במעשינו ועבודתנו, אלא רק מה שיצא בהשגחה שאנחנו הדור השביעי ושהקץ בא, הגיע הזמן.

אבל הכח להגשים זאת תלוי בכך שנתקשר היטב לראשון. אצלנו הראשון הוא אדמו"ר הזקן. [אז זה בהשגחה פרטית, אבל יש בזה גם נתינת כח?] כן, ככל שנזכור יותר שכל הזכות שלנו היא לא מעצמנו אלא רק זכות היותנו שביעי לראשון, בכך נוכל באמת להגשים את תפקיד הדור השביעי. כך הרבי תמיד התחיל להסביר בשנים הראשונות. לנו יש סגולה – לא מכוחנו ולא מזכותנו העצמית, רק יצא לנו שאנחנו השביעיים. אם נדע היטב את הזכות הנפלאה שנפלה בגורלנו, שאנחנו השביעי לראשון, זה יתן לנו את הכח להגשים, כלומר להוריד לארץ את כל האורות הרוחניים שהמשיכו הרביים, הנשיאים, מאדמו"ר הזקן עד עכשיו. השביעי הוא המסוגל להגשים את כל הענינים הרוחניים.  זו הנקודה של השביעי.

כך גם לשבת, מהי שבת? בימי החול, כשאדם מתפלל לומד ומקיים מצוות, העולם הרוחני שלו הוא עולם נפרד מהגשמיות: הוא עובד, מתעסק גם בעבודת הבירורים – יש תקונים שהוא עושה, ובכל זאת – הוא חי בפצול. הרוחניות אצלו היא תחום בפני עצמו, תחום נפרד, והגשמיות בתחום אחר. יש לו עניני קדש ויש לו עניני חול. לעומת זאת, בשבת – אנחנו רק מסבירים להבין מהו 'השביעי' כי אפשר לטעות לגמרי – היינו להביא את כל הרוחניות ולאחד אותה עם הגשמיות. זה מתבטא אצלנו של"ט המלאכות של "עובדין דחול" אסורות, אבל הגשמיות שנשארת מקודשת, כמו ענג שבת. בשבת אין שני תחומים – אדם לא חי בשבת בשני עולמות. העולם הרוחני שלו מתאחד לגמרי, יורד ומתאחד במציאות הגשמית. הוא אחיד בשבת. כל ששת ימי החול היהודי מפוצל, הוא שנים.

זו זכות, זה קורה מעצמו. מצד אחד זה קורה מעצמו – "שבת מִקדשא וקיימא"[לח], ומצד שני יש מצוה לקדש את יום השבת – "זכור את יום השבת לקדשו"[לט]. קודם היא "מִקדשא וקיימא", מעצמה, אבל יש גם ענין לזכור זאת. האדם מביא יותר ויותר לתודעה שלו את האחדות הזו. שבת היא אחדות. זו תכלית הכוונה, שהאחדות תתגלה למטה.

בדורו של משה רבינו זה קורה קודם כל בירידת ה' על הר סיני לתת תורה לעם ישראל. כתוב בפירוש "וירד הוי' על הר סיני"[מ], וידוע המדרש המפורסם[מא] שגם הרבי מצטט תמיד[מב], שעד מתן תורה היתה גזירה ש"עליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה" ובשעת מתן-תורה ה' בִּטל את הגזירה וגם אמר "אני המתחיל". על זה נאמר "וירד הוי' על הר סיני",  הוא ירד.

המקדש – עיקר הגילוי בתחתונים

אם כן, אפשר לחשוב שעיקר שכינה היורד לארץ הוא במתן תורה, אבל כאן כתוב אחרת – כתוב שהעיקר הוא אחר כך. תכלית הכוונה של מתן תורה היא לעשות מקדש לה', "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", בדרך קבע. כל הגילוי של מתן תורה ומעמד הר סיני הוא עראי, לא קבע וה' רוצה דירת קבע בעולם. זוהי עיקר תאותו של ה', ש"נתאוה הקב"ה... דירה בתחתונים" – דירת קבע, לא דירת עראי. לכן גם היום הר סיני אינו מקודש, ההר שמקודש הוא הר הבית. שם יש "בית עולמים", בית הבחירה לעולמים, הוא הר מקודש. זה מה שאומר, שאצל משה רבינו בהמשכת השכינה שלו למטה, לעולם הזה, יש כמה שלבים. קודם ודאי ה' ירד על הר סיני, אבל העיקר הוא משהו אחר.

מתן תורה הוא בפרשת השבוע, פרשת יתרו, אבל תכלית הכוונה של מתן תורה היא מה שמתחילים לספר החל מפרשת תרומה והלאה, הכל בחומש שמות. קודם יש יציאת מצרים, אחר-כך מתן תורה והתכלית של החומש הזה היא "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". זהו גם כן אותו משכן, שהוא התחלת קיום המצוה של "ועשו לי מקדש"[מג]. בכל זאת המשכן הוא גם כן דירת עראי ביחס לבית המקדש בירושלים, אבל בכל אופן הוא כבר בית, כבר מתחיל להיות בו קיום מצות "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

אותו משכן נקרא בדרך כלל "המשכן שעשה משה"[מד]. למרות שכל בני ישראל התנדבו, כך גם הרבי מדגיש במאמר שיצא השנה, שהעבודה היתה משותפת לכולם, בכל זאת עיקר נתינת הכח של השכינה במשכן בא על ידי משה רבינו. גם בכל דור ודור – כולנו בונים בכל דור ודור משכן לה' במעשינו, אבל עיקר הכח להשכין את ה' במשכן שאנחנו בונים הוא מ"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"[מה], כמו שהמשכן הראשון נקרא "המשכן שעשה משה". זה מה שהוא כותב כאן, שעיקר גילוי האלקות היה על ידי בית המקדש. הוא לא מזכיר לגבי משה את מתן תורה.

ועיקר גילוי אלקות היה בבית המקדש, דכתיב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", "בתוכו לא נאמר" [לא כתוב שכוונת המקדש היא רק להשרות שכינה במקום המקדש] – "אלא בתוכם"[מו] [מטרת המקדש היא להשרות את השכינה בתוכם] בתוך כל אחד ואחד.

אחר כך הוא מביא עוד פסוק, הכל מהמדרש – גם המדרש מצטט את הפסוק הזה:

וזהו "צדיקים ירשו ארץ וישכנו לעד עליה"[מז] ["ישכנו" כמו "ושכנתי" – "ועשו לי מקדש ושכנתי (לשון שכינה) בתוכם", עיקר שכינה. הוא מפרש כך את הפסוק] ד"צדיקים ירשו ארץ" שהוא גן עדן [יש ארץ התחתונה ויש ארץ העליונה], מפני מה? [באיזו זכות הצדיקים יורשים לעתיד לבֹא את הארץ? לפי שגם בעולם הזה, העבודה שלהם היום, היא להשכין] לפי שהם משכינים (היינו ממשיכים) את בחינת "שוכן עד מרום וקדוש"[מח] [שזו עיקר שכינה – "שוכן עד"], שיהיה בגילוי למטה.

כך הוא מפרש את הפסוק "צדיקים ירשו ארץ" – לעתיד, בזכות זה שעכשיו בעולם הזה "וישכנו לעד עליה", שהם מקדישים את עצמם, כל החיים, להשכין את השכינה – "שוכן עד מרום וקדוש" – שתתגלה למטה.

חיוב שיתוף הפעולה שלנו

וזהו באתי לגני, לגנוני, למקום שהיה עיקרי בתחילה, שעיקר שכינה בתחתונים היתה. והענין הוא דהנה תכלית הכוונה בבריאת והתהוות העולמות, דנתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים. שיהיה גילוי אלקות למטה על-ידי עבודת האדם, על-ידי אתכפיא ואתהפכא.

יש כאן קושיא: הקב"ה ברא את העולם והשכין בתחילת הבריאה את עיקר שכינתו בתחתונים – "עולם על מילואו נברא"[מט]. בכל אופן, החפץ הפנימי, התאוה הפנימית היא לא שהוא מעצמו יברא לעצמו בית ויבוא לגור בבית שלו, "באתי לגני", אלא הוא רוצה מאתנו את שיתוף הפעולה שלנו, מעשינו ועבודתנו, שמתיחסת לעניננו, כלומר למציאות שלנו.

נאמר בקיצור מה שהרבי כותב באריכות: מהן אתכפיא ואתהפכא? זאת אומרת שאדם עובד עם עצמו, 'מיט זיך', עם כל הנתונים שלו. יש לאדם יצרים, הוא צריך לכפות את עצמו, אתכפיא. תורה ומצוות אפשר לקיים בלי מלחמה פנימית, כמו שלמשל הרבי אומר היום שיש מלחמה עם בבל, צריכים לראות בפנים ולהכיר מי היא בבל, להלחם בה ולהשמיד אותה כליל. הקב"ה רוצה את שיתוף הפעולה שלנו בבנית הדירה לו יתברך, מקום שהוא יוכל להתגלות כל כולו בעצמותו. הוא רוצה מאתנו את העבודה שלנו עם המציאות שלנו. זוהי קודם כל אתכפיא ואחר כך אתהפכא, כלומר להפוך את המציאות שלנו כולה לה', להפוך את החשך לאור ה' – "כיתרון האור מן החשך"[נ]. שוב, זהו דבר לא מחוייב. על פי ההגיון מכך שה' ברא את העולם עם "עיקר שכינה בתחתונים" לא מחויב שאנחנו צריכים לשתף פעולה, במיוחד במובן כזה של להיאבק עם המציאות שלנו. זה נקרא "אתכפיא ואתהפכא". זהו חידוש!

הפרעות הנשמה בגוף ובלבוליה – מצרים ובבל

עכשיו הוא מסביר הלאה:

דנשמה תרד למטה להתלבש בגוף ונפש בהמית,

כך הוא הסדר: ה' ברא את העולם שנשמה תרד "מאגרא רמא לבירא עמיקתא"[נא], כלומר תפול מטה-מטה להתלבש בתוך הגוף והנפש הבהמית והם, הגוף והנפש הבהמית, יעלימו ויסתירו על אור הנשמה. הם מעלימים וכולאים לגמרי את הנשמה בבית הסהר ומגבילים כמו מצרים. עצם ירידת הנשמה לגוף נקרא ירידת מצרים. בתוך המיצר בא הגבול ואחר-כך, כשאדם מתחיל לפקוח עינים ולהסתכל על המציאות מסביב, הוא רואה עולם הפוך. בלשון חז"ל: "עליונים למטה ותחתונים למעלה"[נב]... הוא גם טועם את הכל הפוך – מר הוא מתוק, מתוק הוא מר, הוא שם אור לחשך וחשך אור – כמו שהנביא קובל[נג]. הבחינה הזו נקראת בבל.

רק להסביר: יש שתי ממלכות ויש הרבה צד שוה ביניהן. היום צריך להיאבק בבבל – לשון בלבול. מצרים לשון מיצר וגבול. מיצר וגבול הם עצם הכבלים על הנשמה בהעלמה וההסתרה של אור הנשמה כשהיא יורדת לתוך הגוף. אם האדם הוא עוד יותר שקוע בעניני והבלי עולם הזה הוא עצמו מוריד את עצמו עוד יותר לתוך מצרים, לתוך מיצר וגבול. בבל לשון בלבול, בבל היא היפוך היוצרות, שהוא מבולבל. פרעה לשון הפרעה. כלומר, יש הפרעה, כל מיני הפרעות בעולם להתבונן ולהתישב, שהאדם יהיה מיושב בדעתו. כל ההפרעות, כמו עבודת פרך של פרעה, הן בחינת מצרים שלא יוכל להתבונן באור ה', איך שה' ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין.

לעומת זאת, בבל היא היפוך בלב, "בכל לבבך"[נד], "בשני יצריך"[נה], לבב היפוך אותיות בבל. כאמור, בבל לשון בלבול, ועיקר הבלבול הוא שהאדם תופס את המציאות הפוך – "עולם הפוך ראיתי". חוץ מזה שהוא מוגבל, בתוך מיצר, הנשמה בתוך הגוף – הכל הוא רואה הפוך, טועם הכל הפוך. זה רק להבין מהי המלחמה עם בבל – להפוך החזרה נכון, להפוך את החשך, שלא נשים אור לחשך וחשך לאור אלא נראה את האור. עד כאן.

נסיים עם עוד שורה אחת: כתוב שהנשמה יורדת להתלבש בתוך הגוף ובנפש הבהמית והם יעלימו ויסתירו על אור הנשמה ובכל זאת תפעל הנשמה בירור וזיכוך הגוף ונפש הבהמית וגם חלקו בעולם. תפקיד הנשמה בעולם הזה הוא להיאבק עם המציאות הנתונה הזו ולהפוך הכל, לברר ולזכך את הכל. יש כאן שלש דרגות: הנפש הבהמית, הגוף והחלק שלו בעולם. לכל אחד יש חלק שלו בעולם שעליו לתקן. זהו "ועשו לי מקדש". אם כל אחד עובד את העבודה הזו מתקים "'ושכנתי בתוכם' – בתוך כל אחד ואחד".