שתי שפלויות

שבת ויחי תשפ"ה – כפ"ח

נקודה ממוצאי עשרה בטבת

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

עשרה בטבת חל בשנה זו בערב שבת, ובשיעור בשבת לתלמידי ישיבת "דורשי יחודך" הסביר הרב ששני הצומות עשרה בטבת ותשעה באב הם שתי נקודות-שפל של השנה המקנים שני סוגים של שפלות בנפש – שפלות מול אנשים, השייכת בעיקר לעבודת התשובה, ושפלות מול ה', השייכת בעיקר לקבלת הדין באופן מתוקן.

עשרה בטבת ותשעה באב

אתמול היה עשרה בטבת ואמרנו בסליחות "אבותי כי בטחו בשם אלהי צורי, גדלו והצליחו וגם עשו פרי, מעת הֻדחו והלכו עמו קרי, היו הלוך וחסור עד החדש העשירי"[ב]. מהביטוי "הלוך וחסור עד החדש העשירי" מובן שעשרה בטבת הוא נקודת השפל של כל השנה.

עשרה בטבת הוא היום העשירי לחדש העשירי, ובקביעות כמו השנה (בה חשון וכסלו מלאים) הוא גם היום ה-100 של השנה (עשר ברבוע, עשר פעמים עשר). בספירות העשירי שבעשירי היינו מלכות שבמלכות, הנקודה הכי נמוכה של השתלשלות הספירות, והיות שפנימיות המלכות היא השפלות זו מדרגת השפלות שבשפלות, המבוקש-התיקון של כל הירידה.

אמנם, בדרך כלל מבואר בחסידות[ג] שנקודת השפל של כל השנה היא תשעה באב (כשממנה עולים לשיא של השנה, חמשה עשר באב). גם נקודת-השפל של תשעה באב מקנה שפלות בנפש, כפשוט, כאשר השפלות היא הכח הפנימי של חדש-מנחם אב בכלל[ד]. ב"סדר פורעניות"[ה] עשרה בטבת ותשעה באב הם נקודת ההתחלה של החורבן, המצור על ירושלים, ונקודת הסיום שלו, בחורבן בית המקדש. לכאורה, מבין צומות החורבן תשעה באב הוא החמור ביותר[ו], אך יש גם חומרה מיוחדת בעשרה בטבת (עד שיש אומרים[ז] שאם היה חל בשבת היה דוחה את השבת, משום שנאמר בו "בעצם היום הזה"[ח], כמו ביום כיפור[ט], בעוד תשעה באב אינו דוחה את השבת) – לכל אחד מהצומות יש פן מיוחד שהופך אותו לנקודת השפל של השנה.

שפלות בפני אדם ושפלות בפני ה'

מההגדרה של שני הצומות כנקודות-שפל של השנה מובן שישנן שתי מדרגות של שפלות הנדרשות בנפש, שני סוגים של שפלות (כאשר כל שפלות מביאה לידי הכנעה):

יש שפלות שמופנית כולה כלפי שמיא, חלק מההתבוננות היסודית ברוממות א-ל ובשפלות האדם[י] – כאשר אדם מתבונן ב"רוממות אל" ומתוך כך מגיע להכיר ב"שפלות האדם"[יא]. יש גם תחושת שפלות בפני אדם – "והוי שפל רוח בפני כל אדם"[יב] – כשאדם מרגיש שהוא גרוע יותר מכל הסובבים אותו. דוגמה לכך היא רבי אהרן הגדול מקרלין, שכתב בצוואתו שאין בישראל רשע גדול ממנו[יג], רבי מאיר'ל מפרימישלן, שהקפיד לא לצאת ל'טיש' לפני שהוא מתבונן ומוצא במה הוא גרוע יותר מכל אחד מהיושבים סביב שולחנו[יד], ועוד ועוד מגדולי החסידות (ובדומה לכך מבואר[טו] שמשה רבינו הוא "ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"[טז] – לא רק שמדת הענוה הגדולה שלו היא הגדולה ביותר, אלא שהוא ענו מתוך שהוא משוה את עצמו ל"כל האדם אשר על פני האדמה", ומוצא במה כל אחד טוב ממנו).

השפלות של עשרה בטבת היא עוד לפני החורבן. הטלת המצור על ירושלים היא אזהרה חמורה, אחרונה, שאם לא יעשו תשובה החורבן עתיד לבוא. התשובה העיקרית הנדרשת היא תיקון המדינה והחברה, התיקון בתחום של "בין אדם לחברו", כפי שהנביאים מתרים במקומות רבים[יז] ביחס לבית ראשון, וכפי שאומרים חז"ל[יח] על שנאת חנם שגרמה לחורבן בית שני (אפילו בנינוה זו התשובה שנדרשה כדי למנוע חורבן[יט]). תשובה כזו נובעת מתוך ההרגשה שהחבר טוב יותר ממני – שפלות ביחס לאדם והכנעה מתאימה כלפיו. השפלות של תשעה באב היא כבר אחרי החורבן, 'לאחר מעשה', כשכבר אין תשובה שתביא להצלה מידית. אחרי החורבן, כמו אחרי כל דין, נדרשת פשוט הכנעה בפני הקב"ה – קבלת הדין בהרגשה ש'מגיע לי', מתוך שפלות מוחלטת.

ורמז לסיום: תשעה באב עולה 780, ל פעמים הוי' (יוסף פנים ואחור, היהלום של טל, "הוי' אחד"). עשרה בטבת עולה 988, לח פעמים הוי' (תוספת של ח"פ הוי', יצחק). אם כן, ביחד עולה הכל חיים פעמים הוי'. השפלות היא "ארץ חיים"[כ], הרגשת הקרקע – "ונפשי כעפר לכל תהיה" – המצמיחה מתוכה חיים, עד לתחית המתים גם אחרי הנפילה הגדולה ביותר, עד מיתה וקבורה (וכן יב צירופי המלה חיים עולים שפלות והמלה שפלות עולה שמחת חיים, בסוד יחוד השפלות והשמחה[כא], דהא בהא תליא). דוד המלך, שמדתו שפלות[כב], אמר "אתהלך לפני הוי' בארצות החיים"[כג], ומבואר בחסידות[כד] ש"אתהלך" היינו הליכה בשני הכיוונים, כלפי מעלה וכלפי מטה, וכאן היינו השפלות בהילוך כלפי מעלה ובהילוך כלפי מטה, בין אדם למקום ובין אדם לחברו, בנסיון לתשובה ותיקון לפני החורבן ובקבלת הדין בשפלות אחרי החורבן (כדי לזכות לתיקון בהמשך). כל ההליכה היא "לפני הוי'" ובסופו של דבר כל השפלות מצמיחה חיים.