כ"א אייר ע"א – בית משפחת כי טוב

שיעור נשים – "מעשה בשתי אחיות"

א. תקון שתי הנשים בספירת העמר

עלית רבקה ורות מתוך הקליפות; "'מואבי' ולא מואבית"

אנחנו מתחילים את השבוע הששי של הספירה. נדבר היום קצת על שבועות ועל משמעות הספירה וההכנה לשבועות. ידוע שברגלים קוראים את המגלות – בפסח שיר השירים, בשבועות רות ובסוכות קהלת. יש בתנ"ך כמה דוגמאות של נשמה יקרה, ניצוץ יקר מאד, שהיה שבוי בחיצונים, בקליפות, ויצא משם. בעיקר מדובר בנשים, בסוד "כשושנה בין החוחים כן רעיתי[א] בין הבנות"[ב]. מצד אחד השושנה מתיפה מדקירות החוחים, החיצונים, המקיפים אותה ומעיקים עליה, אך מצד שני עליה לצאת, לברוח, מאחיזת החוחים בה (עם שלל יפיה – "ואחרי כן יצאו ברכֻש גדול").

כך כתוב על רבקה אמנו, "והנה רבקה יֹצאת"[ג], יוצאת מעמקי הקליפות והולכת לקדושה ברצון עז, וכמאמרה הנועז והנחרץ "אלך"[ד], אני הולכת בכל מקרה (גם ללא הסכמתכם).

כמו אצל רבקה שיוצאת מעמקי הקליפות – והזיווג העיקרי בתורה (בלשון הקבלה – עיקר זיווג מה ו-בן, כללות ענין התורה והמצוה) הוא בין יצחק לרבקה, כך כתוב – במדה מסוימת עוד יותר מכך קורה אצל רות, בת עגלון מלך מואב[ה]. היא היתה שקועה בעמקי הקליפות והנה היא יוצאת במסירות נפש, הולכת אחרי נעמי החוזרת לארץ ישראל אחרי שהמשפחה חטאה בכך שירדו מהארץ, עכשיו עושים תשובה, חוזרים לארץ, והיא חוזרת אחרי חמותה ומצהירה ששה דברים[ו], שיש בהם התמסרות של נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה ועד לעצם הנשמה שלה, ובכך היא נעשית יהודיה.

יש כאן עוד חידוש גדול, כי אסור לנו להתחתן עם מואבי, רק שבועז – שהיה אב בית דין – דרש ברבים באותו יום לפני שהיא באה "'מואבי' ולא מואבית, 'עמוני' ולא עמונית". כלומר, שהאיסור להתחתן עם מואב ועמון חל רק על הגברים ולא על הנשים. אם היה מחדש זאת אחר בואה לא היה מתקבל כי כבר היה נוגע בדבר.

החילוק בין גברים לנשים הוא חידוש מופלא. גם באותו דור, אחרים מבין הגדולים לא קבלו את הפסיקה הזו, וגם בדורות אחר כך היו הרבה שפקפקו לגבי פסיקה זו, עד כדי כך שרצו לפסול את דוד המלך והוציאו עליו דבה שהוא לא כשר להיות מלך ישראל. כל ההתקרבות של רות היא משהו מופלא ביותר. כל כך פלא שגם למעלה מטעם ודעת של התורה בעצמה, עד רובד מסוים של תפיסת התורה (עד שער ה-מט מבין נ שערי בינה של התורה). כלומר, שהחידוש נובע מאיזה רובד הרבה יותר נעלה ופנימי של התורה, איזה סוד של התורה, ש"'מואבי' ולא מואבית"[ז].

מגלת רות – הכנה להולדת דוד מלכא משיחא

בחסידות מובאת סבה שקוראים את מגלת רות בשבועות חוץ מהפשט. הפשט הוא כדי לייחס את דוד המלך, שהיארצייט שלו הוא בעצרת, חג השבועות, והוא גם נולד בשבועות (הוא חי בדיוק שבעים שנה מיום ליום – "ימי שנותינו בהם שבעים שנה"[ח]), המגלה נקראת על שם הסבתא-רבא שלו, רות, ומסיימת ביחוס שלו (כאשר המלים האחרונות של המגלה הן "וישי הוליד את דוד", נמצא שדוד חותם את המגלה – "הכל הולך אחר החיתום"). הסיפור איך נשמתו, נשמת משיח, התגלגלה דרך הקליפות וכו'. חז"ל מסבירים כמה סיבות לכך שנקראה רות, ואחת הסבות היא שנקראת רות מפני שזכתה לנין שרווה לקב"ה בשירות ותשבחות – ספר תהלים. בכח התהלים אנחנו יוצאים מהצרות שלנו, והתהלים הם בזכות רות (לשון רויה, "כוסי רויה", פכ"ג בתהלים). מה זה קשור לספירת העמר? כתוב שכל ספירת העמר היא בעצם הכנה למתן תורה[ט]. רות מתכוננת – כל הספירה היא התכוננות של נשמת רות, שנמצאת בתוך כל אחד מאתנו, ובמיוחד בתוך הנשים והבנות של עם ישראל. כל התקופה הזו מתאפיינת בפעילות רוחנית לקראת היציאה של רות מהטומאה לקדושה, להיות "אם המלכות", הסבתא-רבא של דוד מלכא משיחא.

אמא-חמות דקדושה משחררת את הבת-כלה מהאבא דקליפה

קודם כל, רואים מהסיפור הזה שכל בת זקוקה למשפיעה טובה. לרות יש את המשפיעה הכי טובה בעולם, שבזכותה היא גם מתקרבת – נעמי חמותה. נעמי אחר כך מדריכה אותה בהדרכה מאד פרטית בענין שידוך. צריך משפיעה טובה כדי לדעת מה צריך לעשות בשביל לזכות לשידוך הרצוי, השידוך האמיתי. רואים כאן שיש בחורה מסכנה, שאין לה הורים בעם ישראל, היא זרה לעם הזה (וכמו שהיא אומרת לבעז "מדוע זה מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה"), אבל היא מתקרבת במסירות נפש, ושוב, היא זוכה למשפיעה כזו שיודעת בדיוק איך לכוון אותה, וביחד פועלות עד כדי כך שהשכנות אמרו בסוף ש"יֻלד בן לנעמי". הבן נקרא עובד (הוא נולד בזכות העבודה הקשה של רות להדבק בקדושה), אבא של ישי, אבא של דוד המלך. יש הרבה הרבה מה ללמוד מהסיפור הזה. זו מגלה קצרה מאד, שיש בה סה"כ פה פסוקים, מקור של התורה שבעל פה[י].

בעז נתן לרות שש שעורים, קשור גם לקרבן העמר שהוא "עמר שערים". מתי היא התגיירה ממש?[יא] כתוב שבתחלת קציר שעורים (כך כתוב בסוף פ"א של ספר רות). כלומר, שכל מסירות הנפש שלה – וגם השיבה לארץ, עם חמותה יחד – קשורה עם תחלת קציר שעורים. מה היא תחלת קציר שעורים? קרבן העמר[יב].

היא יוצאת מהקליפה שנקראת מואב – לשון אבא. זו קליפה שכנגד האבא של הקדושה (רות היא אב-טיפוס של בחורה שעברה טראומה בילדותה ביחס לאבא שלה[יג]). יש את האבא של ה"לעומת זה" והיא יוצאת מקליפה זו. מואב = מט, רמז ל-מט ימי הספירה. כדי לצאת מקליפת מואב צריכים לספור ולעשות את כל התקונים של מואב ימי ספירת העמר. אז, ביום החמישים, חג השבועות שכנגד שער הנון – "תספרו חמשים יום" – יוצאים מהקליפה לגמרי. גם בתורה גופא כל ההיתר שלה בא משער הנון, שער הנון – יום החמשים – הוא דרשת "מואבי ולא מואבית"[יד].

כל מט הימים הם התמודדות כדי לצאת מהקליפה, וכשזוכים לעבור את מלחמת היצרים של ימי הספירה – כמו שנסביר – מגיעים אל המנוחה ואל הנחלה של חג שבועות, "זמן מתן תורתנו" (שלכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל, יום מנוחה, וכמו שמבאר הרבי שמתן תורה ענינו מנוחה ממלחמת היצר), ואז בשער הנון דורשים שאת מותרת, את בסדר, את יכולה להתחתן עם המנהיג של הדור, בעז (את האשת חיל, עליה נאמר "עז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון" – על ידי העז שלך את זוכה להנשא לבעז[טו]).

היא גם לא היתה מעיזה בלי המשפיעה שלה, בלי נעמי[טז], שהדריכה אותה כמו שאמרנו, ועד כדי כך שמהכתיב והקרי של הפסוקים משמע שנעמי ממש נמצאת איתה יחד, פועלת ועושה את כל המעשים של רות בהליכתה לבעז בלט ושכיבתה למרגלותיו, ולכן בסוף הכל מתייחס לנעמי. הקשר בין נעמי ורות הוא ה עילאה ו-ה תתאה של שם הוי', אמא ובת, חמות וכלה[יז]. נעמי היא בינה בחסידות, היא באמת מבינה את הענין. והמלכות, שנקראת אמא תתאה, היא רות – היא יוצאת מהקליפות. המלכות היתה שקועה בעמקי הקליפות והיא יוצאת מהקליפות, וזה בכח ההשראה שהיא מקבלת מאמא עילאה, מנעמי[יח]. יש רמז ש-נעמי רות עולה יחד ביאת המשיח, מספר מאד חשוב, ששוה גם "ופרצת" ועוד הרבה דברים חשובים[יט]. המספר הזה קשור גם לקרבן העמר, שיש לו כמה שמות בתורה, והשם הראשון שלו הוא "מנחת בכורים" שעולה אותו מספר[כ]. הגם שזה סמוך לסיום הסיפור – נישואי בעז ורות מכח הדרשה של שער הנון של התורה, "מואבי ולא מואבית" – אבל הכל תלוי בהתחלה, "בתחלת קציר שעֹרים". שערים = כתר, רות ועוד דוד[כא], ו"בתחלת קציר" עולה עוד פעמיים כתר (שערים), הכל שלשה כתרים (של רבי שמעון בר יוחאי בפרקי אבות).

לעבוד את ה' עם היצר הרע

מה המיוחד בעמר? העמר הוא שעורים, מאכל בהמה, ולכן מסמל את התקון וההעלאה של הנפש הבהמית. כל המנחות הן מן החטה, מאכל אדם, רק גילויים של הנפש האלקית, היצר הטוב, הטוב של האדם. אבל דווקא קרבן העמר, מן השעורים, הוא התעסקות עם הרע של האדם, היצר הרע שלו, השעורה[כב]. כתוב בקבלה ש-שערה בגימטריא יצר הרע. כשמביאים מהשעורה צריכים לתקן, להעלות את היצר הרע[כג].

מה פירוש להעלות את היצר הרע? על זה כתוב "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך", "בשני יצריך", ביצר הטוב וביצר הרע[כד]. כתוב שעיקר הזמן בשנה של עבודת "בכל לבבך" היא דווקא בימי ספירת העמר. אין כזו תקופה בכל השנה. כלומר, יש במצוה זו של ספירת העמר גם נתינת כח, שאפשר לעשות בזמן זה תקון גם ליצר הרע, לאהוב את ה' "בכל לבבך", "בשני יצריך".

בתחלת שיר השירים, שקוראים בפסח, כתוב "משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו". כתוב בחסידות ש"משכני" היינו בחדש ניסן, ש"נגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם". ה' מושך אותי. אנחנו נמשכים ככלה אחרי חתן, "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולֹתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", אבל ה' הוא המושך ואנחנו מבקשים "משכני" באתערותא דלעילא. אחר כך "אחריך נרוצה", מעצמנו. וההבדל הוא ש"משכני" נאמר בלשון יחיד, ומתייחס רק לנפש האלקית. כתוב שהמשיכה נותנת כח לנפש האלקית לכפות את הנפש הבהמית, "אתכפיא" (בבחינת "כי ברח העם" ממצרים, מהאחיזה ברע), אבל לא להפוך אותה. חדש אייר, שכולו ימי ספירת העמר ובו עובדים את ה' עם הנפש הבהמית, הוא חדש של "אתהפכא" – לקחת את אש הנפש הבהמית ולהכליל אותה באש קדש של הקדושה. ה"אתהפכא" הזו היא ה"אחריך נרוצה", לשון רבים – שתי הנפשות. קודם יש רק "משכני", אתערותא דלעילא כלפי הנפש האלקית, ואחר כך "אחריך נרוצה" שנינו יחד.

מי הם השנים שרצים? היצר הטוב והיצר הרע. מי רץ הכי מהר? היצר הרע, יש לו הכי הרבה כח. כתוב "ורב תבואות בכח שור"[כה], הכי הרבה כח יש בבהמה. בקדושה יש יותר אור, אבל יותר כח יש בנפש הבהמית, בבהמה. לכן האדם זקוק לבהמה, "אדם ובהמה תושיע הוי'"[כו]. מבקשים שה' יושיע בתוכנו, גם את האדם שבי וגם את הבהמה שבי ביחד. אחר כך "הביאני המלך חדריו" זה כבר חג שבועות, כך מוסבר, ששלשת הבטויים כאן הם פסח-ניסן, "משכני", "אחריך נרוצה" היינו עיקר עבודת ספירת העמר, בלשון רבים, ובסוף "הביאני המלך חדריו" בקבלת התורה בשבועות.

ב. "מעשה בשתי אחיות"

ערפה ורות, נפש בהמית ונפש אלקית

כל מה שדברנו עכשיו הוא הקדמה לקטע מהזהר שנקרא כעת. אנחנו עדיין בימי ה'היקף' של לג בעמר. 'היקף' הוא שבעה ימים. כתוב שכל חג ואירוע חשוב משפיע על שבעה ימים לפניו ואחריו. לג בעמר הוא הילולא דרשב"י. נמצא שאנחנו עדיין בהיקף האור של רשב"י. לכן רצוי שנקרא משהו מדברי רשב"י בזהר שקשור לעמר וקשור למה שדברנו עכשיו. בעצם, גם בחסידות – במיוחד אצל אדמו"ר הצמח צדק – כאן הוא המקור לכך שאני וכל אחד ואחת מאתנו (כל המשלים כאן הם נשיים במיוחד) מסוגלים דווקא בתקופה הזו לעשות תקון ואתהפכא על היצר הרע. אם יש מקור חשוב לנושא הזה – זה המקור שנקרא עכשיו.

כאן יש דוגמה שהזהר מסתמך על מדרש, בלי להזכיר אותו במפורש אלא רק ברמז, אבל המפרשים מסבירים שהזהר מסתמך – רומז כאן – למדרש במקום אחר[כז], "מעשה בשתי אחיות שהיו דומות זו לזו". צריך להבין את המשל והנמשל של שתי האחיות, שהן שני היצרים, שהיו דומות זו לזו.

דברנו על מגלת רות – רות היא ודאי יצר הטוב, מי אחותה? ערפה. חז"ל אומרים שערפה ורות היו אחיות, שתיהן בנות עגלון מלך מואב. מי עשה את הבירור? הרי בהתחלה גם ערפה רצתה להצטרף, לעלות על הרכבת, ומי עשתה את הבירור? נעמי, שהיא מוחין, היא "אשה משכלת" שפעלה את הבירור. בעקבות הבירור של נעמי ערפה חזרה, ומה היה סופה? היא היתה אמא של גלית ועוד כמה בנים ענקים, רשעים, שדוד ואנשי צבאו היו צריכים להלחם ולהרוג אותם אחד לאחד, כמסופר בספר שמואל. ערפה היא גם לשון ערף, אותיות פרעה. מגלת רות מתחילה מהבירור בין ערפה לרות. איך כתובים השמות שלהם בתחלת המגלה? "שם האחת ערפה ושם השנית רות". כלומר, שערפה מיוחסת כאן, היא "האחת", הראשונה, ורות היא השניה.

זה מזכיר את תחלת התניא, שיש הנפש האחת, הנפש "דאקדמא טענתיה" היא נפש הבהמית, "כי יצר לב האדם רע מנעוריו", ברגע שננער מהבטן מקבל את היצר הרע, ואילו היצר הטוב מחכה תקופה, רק כעבור שנים – בר מצוה או בת מצוה – ולכן הוא "הנפש השנית". כך גם הסדר בתניא, שבפרק א מדבר אודות הנפש הבהמית ופ"ב מתחיל "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש". לא סתם הוא אומר שנית, ולא סתם זו השורה הראשונה של פ"ב בתניא – זה משהו מהותי, שהטוב הוא שני והרע הוא ראשון. "כברייתו של עולם, ברישא חשוכא והדר נהורא" – קודם הולכות העזים השחורות ואחר כך הכבשים הלבנים, כמשל בחז"ל[כח].

בכל אופן, גם כאן, זו דוגמה קלאסית בתנ"ך – "שם האחת ערפה ושם השנית רות". איך אומרים זאת עוד באותיות של חסידות? "האחת" היינו "אורות דתהו", שנפלו בקליפות והן שרש היצר הרע, הנפש הבהמית, ו"השנית" היינו עולם התקון שבא אחרי עולם התהו שנפל ונשבר (וה' בדווקא ברא את עולם התהו ראשון[כט], במטרה שהוא יהיה הראשון, שהוא יפול ויתמוטט). אחרי השבירה בא אור חדש – שם מה החדש בלשון הקבלה – כדי לעשות תקון, והוא אור שני. כמו שיש לאדם טבע ראשון וטבע שני. הטבע הראשון הוא לא מבורר, והטבע השני שלו אמור להיות מבורר[ל]. שוב, אחת הדוגמאות החשובות היא הדוגמה של ערפה ורות[לא].

מכלול משולש

נשים לב לעוד תופעה לפני שנתחיל לקרוא בתוך הספר: יש כלל גדול בלשון הקדש שיש מכלולים של מלים – זוגות של מלים שהולכות יחד בתנ"ך, ניבים. הרבה פעמים כאשר יש זוג מושגים או שמות האות הראשונה של השני היא האות השניה של הראשון, כלומר שהשני יוצא מהראשון. כאן יש נעמי-ערפה-רות (לפי סדר הופעתן במגלת רות) – ערפה יוצאת מה-ע של נעמי ורות יוצאת מה-ר של ערפה. אין בנעמי ר, אין בה שום אות של רות, אבל ערפה יוצאת מנעמי ורות יוצאת מערפה. תופעה מאד מיוחדת. רמז שערפה היא המקשרת במדת מה את נעמי לרות. אך כמו זרז, לאחר שהיא פועלת את היחוד (בסוד הכלל הגדול של הבעל שם טוב ש"הרע כסא לטוב", הרע של ערפה גם מעורר את רות להדבק בקדושה וגם מבליט את הטוב של רות בעיני נעמי), היא מסתלקת ומתבטלת. נעמי מרחיקה את ערפה, עושה את הבירור, אבל בתחלה ה-ע של ערפה יוצאת מנעמי ואחר כך ה-ר של רות יוצאת מערפה, וזה הבירור האמתי, רוצים להגיע לרות.

מה הן שלש האותיות הללו (האות הראשונה של נעמי, האות השניה של נעמי שהיא האות הראשונה של ערפה והאות השניה של ערפה שהיא האות הראשונה של רות), שהן ראשי התבות של שלש הנשים נעמי ערפה רות? נער. שאר האותיות של נעמי-ערפה-רות עולות ישראל. הפסוק אומר "נער ישראל ואהבהו"[לב]. אם כי "יצר לב האדם רע מנעֻריו", ואפשר לחשוב שנערות היא משהו רע, אבל ה' אוהב את הנער – ה' אוהב גם את היצר הרע של היהודי. מתי הוא אוהב אותו? כשהוא מצליח לגאול, להעלות, לשחרר את הנערות שלו, שתהיה "נער ישראל [אותיות לי ראש]" דווקא. יש בכך רמזי רמזים – כל אחד יכול להתבונן באותיות, משהו מאד מאד יפה[לג].

המתקת עונש חוה על ידי מי המרים; בירור בין "אשת חיל" ל"אשת זנונים"

שוב, יש בחז"ל "מעשה בשתי אחיות שהיו דומות זו לזו". לפני שנקרא את הזהר נקרא את המדרש[לד]. רק נקדים לומר שחוץ מהעמר שבא מהשעורים יש עוד מנחה אחת יוצאת דופן שבאה מהשעורים – מנחת סוטה. אם אשה נחשדה על ידי בעלה שנסתרה עם גבר אחר, ואם הוא מקנא לה – חז"ל[לה] מתדיינים אם זו קנאה טהורה או טמאה, והמסקנה היא שה"רוח קנאה" שעוברת על הבעל היא רוח טהורה, תופעה רצויה – מביאים אותה לירושלים ויש טקס שלם, שקוראים עליו בפרשת נשא. נקרא בשבת הבאה, לפני מתן תורה, כנראה גם מאד קשור להכנה למתן תורה, ולכן גם יש נוהגים ללמוד מסכת סוטה – שיש בה מט דפים – ב-מט ימי הספירה.

כלומר, כל ימי העמר קשורים גם למנחת סוטה. על ידי שתיהן יש בירור ותקון. יכול להיות שהבעל סתם חשד את אשתו, לחנם, ואז מה קורה? בזכות שהיא שותה את המים המרים ומביאה את המנחה העלובה שלה, בלי שמן ולבונה וכו', כתוב שאם היא טהורה – שלא חטאה – "ונקתה ונזרעה זרע"[לו], היא תזכה לבנים, תזכה להוליד בנים יפים ובקלות. כלומר בעצם היא עשתה תקון לחטא חוה, שהרי כל ה"בעצב תלדי בנים" היא קללת החטא הראשון של חוה. דווקא האשה הסוטה המביאה את מנחתה מן השעורה אם היא טהורה פועלת תקון, "ונקתה" – גם למפרע, עד לחטא חוה – בלי שום עצב, רק שמחה. היא הופכת להיות מאה אחוז "אם הבנים שמחה".

ידוע שחנה היתה חשוכת בנים. גם שם יש סיפור של שתי נשים, פנינה וחנה[לז] – לפנינה היו ילדים ולחנה לא היו, ומחמת זה הלכה והתפללה במשכן שילה. חז"ל[לח] אומרים משהו מדהים, שחנה מתוך עומק העצב שלה, שלא זכתה לילדים, היא 'איימה' כביכול על הקב"ה ואמרה לו בתפלתה, שאם לא תביא לי ילדים אלך ואסתר עם גבר זר (וכמובן שאהיה טהורה, לא אחטא עם אותו גבר), ואז בעלי יקנא לי ויביא אותי לבית המקדש לשתות את המים המרים, ואז אני אשתה ויוכח שאני טהורה ואמרת בתורתך "ונקתה ונזרעה זרע". יש לי עצה, יש לי מה לעשות כדי לזכות זה. אם תתן לי רק בזכות התפלה – מה טוב. אם לא – יש לי מה לעשות. כל המים המרים באים לעשות בירור בין הטהורה לטמאה. שאם ח"ו היא טמאה "צבתה בטנה ונפלה ירכה"[לט] והיא מתה מיתה משונה ר"ל. אבל אם היא טהורה מתקיים בה "ונקתה ונזרעה זרע". כמו שיש בירור על ידי הסוטה, יש בירור יותר נעלה שנעשה על ידי העומר.

בלשון הזהר גם העמר וגם הסוטה, שתי מנחות מהשעורה, נקראות "בדיקו דאשת חיל"[מ] – הן באות לבדוק את האשת חיל, לעשות בירור פנימי באשה של הקדושה, להפריד לגמרי בין האשה האחרת, שנקראת "אשת זנונים". שתי הנשים האלה הן אחיות, כמו רות וערפה. חז"ל מספרים שערפה היתה "אשת זנונים", ההיפך הגמור של רות הצדקת והצנועה.

מעשה שתי האחיות; מפלת המן כתוצאה מבירור העמר

נקרא כעת את המדרש:

מעשה בשתי אחיות שהיו דומות זו לזו והיתה האחת נשואה בעיר אחרת בקש בעלה של אחת מהן לקנאות לה ולהשקותה מים המרים בירושלים [היא לא היתה טהורה, נסתרה עם גבר אחר, ובעלה קנא לה ורצה להשקותה] הלכה לאותה העיר שהיתה אחותה נשואה שם אמרה לה אחותה מה ראיתה לבא בכאן אמרה לה בעלי רוצה להשקות אותי מים המרים ואני טמאה אמרה לה אחותה [בטוב לבה] אני הולכת תחתיך [אי אפשר להבחין בינינו] ושותה אמרה לה לכי ועשי כן [האחות הטמאה שמחה שאחותה מתנדבת לעשות מסירות נפש בשבילה. לשתות את המים המרים זה לא דבר פשוט.] מה עשתה לבשה בגדי אחותה והלכה ושתתה מים המרים ונמצאת טהורה חזרה לביתה יצאה אחותה שזנתה [שעדיין היתה אצלה בבית] לקראתה חבקו ונשקו זו לזו [המבצע הצליח. היא הלכה לירושלים, שתתה ונמצאת טהורה וחוזרת הביתה.] כיון שנשקו זו לזו הריחה במים המרים מיד מתה [באותו רגע שנשקו זו לזו הטמאה הריחה בפה של הטהורה את המים המרים ומתה 'על המקום']...

יש כאן קצת חידוש. המדרש כל כך פשיטא לרבי שמעון בר יוחאי שלא מזכיר בפירוש, ועד שהמפרשים 'עלו על זה' לקח זמן – חידוש. אבא של הרבי אומר שכנראה כך, ואחר כך מציין שראה מישהו שאומר כך ושמח. יש הרבה מפרשים ששמו לב שהזהר הוא על פי המדרש שקראנו.

נקרא כעת את הזהר. הפסוק אומר "ממחרת השבת וגו'" – ממחרת היום הראשון של פסח[מא]. כתוב שבזכות העמר שמקריבים ביום השני של פסח, גם כשהמקדש חרב ולא הקריבו, היתה מפלת המן. לא בזכות הפסח אלא בזכות קרבן העמר. המשתה השני היה ביום השני של פסח, ובאותו יום תלו את המן, וחז"ל אומרים שמפלתו היתה בזכות העמר. כלומר, יש משהו בעמר שמפריד את הטוב והרע ומפיל את הרע תוך כדי שמעלה ממנו את כל הניצוצות הקדושים[מב]. אחרת הרע לא מת. הרע נגמר רק אחרי שמתברר.

יש משהו ביצר הרע שלי שצריך למות, אבל ימות רק לאחר ה"אתהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא", לאחר שלמות עבודת העמר להעלות איזה קדש שיש גם באש הזרה. אחר כך, מה שנשאר מת, וזו סגולת העמר. לכן ביום של הקרבת העמר היה הסוף של המן הרשע. כתוב ככה, בחלק הזהר שנקרא "רעיא מהימנא" (דו שיח בין רשב"י למשה רבינו), שהיחוד בו שדן במנין המצוות. כמו שבנגלה דתורה יש הרבה ספרי מצוות – הרמב"ם, החנוך ועוד – בזהר הספר שדן במצוות ומסביר אותן בדרך הסוד.

הפרדות מחטא, אשה רעה והתנקות מטומאת נדה

נקרא את ה"רעיא מהימנא"[מג]:

והניף את העומר וגו' [ואחר כך מתחילה הספירה], פקודא דא [זו הלשון בו מתחילים כל קטעי רעיא מהימנא הדנים במנין המצות] לקרבא קרבן העומר, קרבנא דא כלא איהו בדבקותא עילא ותתא [זה קרבן מיוחד שמובא מתוך דבקות של מעלה ומטה. איך מסבירים המפרשים? שלמעלה יש את ה"אשת חיל", מלכות דאצילות. שוב, כל הדימוי והמשל הוא משל של נשים, "בדיקו דאשת חיל", לברר ולבדוק את האשת חיל, ולהפריד ממנה את הסיגים הרעים, שתשאר אך טהורה. ידוע – משל יותר מפורסם – שכל שבעת שבועות ספירת העמר הן כמו אשה שסופרת שבעה ימים נקיים ואז טובלת בליל חג שבועות, כדי להיות מוכנה ל"'ביום חתונתו' זה מתן תורה", וכל הספירה הם ימי הכנה וטהרה.

לפי המשל הזה, הפשט של ספירת העמר הוא לא להבדיל בין אשה טובה לאשה רעה. יש לאשה דמים טמאים לא בגלל שהיא רעה – אכן זה קשור לחטא חוה, אבל לא מפני שהאשה הזאת חטאה – ואפילו יש בכך משהו טוב, "כל אשה שדמיה מרובים בניה מרובים". בכל אופן צריך שהיא תהיה נקיה מהדמים האלה, אבל לא בגלל שיש לה בעיה יסודית בהתנהגות שלה – כך ה' ברא אותה. אבל בסוטה הבירור הוא מסוג אחר. שאולי מישהי או מישהו – לא משנה כאן גבר או אשה, אבל המשל הוא אשה – נפל במשהו לא בסדר, וצריך בתקופה זו לעשות הבדלה ולהעלות את כל הניצוצות שנפלו מעולם התהו, בעלי עצמה גבוהה וגדולה ביותר, ואחרי שמוציאים את כל הניצוצות האלה מה שנשאר נפרד ומת לחלוטין.

תקון אש ותקון רוח

נחזור לסיפור המדרש: האחות הטהורה מן הסתם התאבלה על אחותה שמתה 'על המקום'. היה לה ודאי חבל (במיוחד לאחר כל המסירות נפש שלה להציל את חייה), אבל זהו זה – מה שנשאר בסוף הוא מאה אחוז טהור לפי רצון ה', וזה מה שצריך להיות (ובאמת מסירות נפשה של הטהורה הועילה להעלות את כל הנצוצין קדישין, את כל האש שאפשר לקדש, מתוך אחותה הזונה). כל קרבן מן השעורה הוא בירור, אבל בירור מסוג אחר.

מוסבר כך: הבירור הראשון של העמר הוא היכולת לקחת את האש של התאוה, "'בכל לבבך', בשני יצריך", ולהעלות ולהכליל אותה בתוך האש של הקדושה. כלומר, לאהוב את ה' – לאהוב את הקדש, לאהוב ישראל וכל מה שצריך לאהוב על פי תורה – עם עצמת האש של תאות היצר הרע. התקון הראשון הוא תקון יסוד האש. על כל קרבן כתוב "לחמי לאשי ריח ניחחי". קודם יש תקון של אש ואחר כך יש תקון של ריח.

כשמתבוננים בארבעת היסודות בהם ה' ברא את העולם בדרך כלל אומרים אש-רוח-מים-עפר, אש בראש, אבל בהקבלת היסודות לדצח"ם המדבר הוא כנגד הרוח – "ויהי האדם לנפש חיה", "לרוח ממללא" – ואילו החי, החיה, הוא האש, בגלל שיש משהו באויר שיותר גבוה גם מאור. אויר הוא אור-י. כמו שהרבי אומר לגבי תקופה זו, שלנשום ולחיות באויר של המשיח זה משהו אפילו יותר מלראות את האור של המשיח. אור הוא לא בדיוק אש, אבל כתוב "באור אש"[מד] – יש קשר – ויותר גבוה משניהם הוא האויר, ואויר קשור לחוש הריח, חוש של כתר, חוש של משיח – "והריחו ביראת הוי'".

מה ההסבר? שקרבן העמר הוא בירור של "אִשַּׁי", בירור האש, להעלות מה שניתן מהאש הזרה של התאוה ולהכליל אך ורק בקדושה. אבל יש משהו יותר מזה. גם אחרי בירור האש האחות הטמאה חיה, ויש עדיין זיקה בין האחיות, אולי בשידור על-מודע. משמע מכאן ששתי אחיות דומות זו לזו הן כמו תאומות, וכתוב שלתאומים יש קשר טלפאתי כל הזמן, הן במודע והן שלא במודע. התכלית של הריחה ומתה, כמה שהתגובה הספונטאנית ברגע הראשון בו הטמאה מתה היא צער, היא תקון שלם. זה לא בירור של אש אלא של ריח. קודם צריכים להכליל את האש, אבל אחר כך צריכים ריח טוב.

כל המושג טהורה קשור לריח בחז"ל[מה]. אם האשה היא טהורה לגמרי – גם שתתה את המים המרים והיא טהורה – יש לה ריח טוב, ריח גן עדן[מו], השראה מקיפה, גם בלא-מודע שלה, אור מקיף. האש היא יחסית בירור של אור פנימי (תאוה מורגשת בלב), אבל הריח הוא אור מקיף, ואצל הקליפה האור המקיף הוא עיקר חיותה. יתכן שהוציאו ממנו את האש, אבל האחות הטמאה עדיין חיה כי היא מקבלת מהמקיף. לכן צריכים לבוא עם ריח האחות הטהורה לגמרי, והריח הזה הוא הממית את האחות הטמאה. שוב, זו הפעולה הסופית של סיפור הסוטה, שהולך ביחד עם מנחת העומר.

"אשת חיל", "אשת חן", "אשה משכלת"

נמשיך לקרוא, היינו בקטע מיוחד שהוא מדבר על דבקות מעלה ומטה בהקרבת העמר. איך מסבירים? שהאשה כאן היא למעלה השכינה הקדושה, ה"אשת חיל מי ימצא". דרך אגב, מי האשה היחידה בתורה שנקראת בפירוש "אשת חיל"? רות, בה נאמר "כי יודע כל שער עמי כי אשת חיל את". היא היחידה בה כתוב בפירוש הבטוי "אשת חיל". "כל שׁער עמי" קשור לשׂעורים. הבטוי "אשת חיל" חוזר שלש פעמים בתנ"ך – הכי מפורסם "אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה" שאומרים לפני קידוש (סיום ספר משלי, ויש שם כמה פירושים למי התכוון שלמה המלך, והפשט הכי פשוט שכנראה התכוון לאמו בת שבע, כי קודם כתוב שאמא שלו ייסרה אותו וחנכה אותו והוא מודה לה מאד מאד ואז ממשיך "אשת חיל", אך במדרשים יש הרבה פירושים, כלומר שזה לא פשט לגמרי), "אשת חיל עטרת בעלה" (עוד קודם במשלי), וברות. כנראה שאלה שלש בחינות של "אשת חיל" – אולי נסביר בהמשך[מז]. יש "אשת חיל עטרת בעלה", "אשת חיל מי ימצא" ו"אשת חיל" ברות[מח].

אם כבר נכנסו לנושא של "אשת חיל", אילו עוד בטויים טובים יש על אשה? יש "אשת חן[מט] תתמך כבוד" (תומכת את התורה, "אין כבוד אלא תורה" ו"אין אמת אלא תורה", כלומר של"אשת חן" יש חן אמת, ההיפך מ"שקר החן"), יש "אשה משכלת". האשה הספציפית, המיוחדת בתורה, שכתוב שמצאה ונשאה חן בעיני כל רואיה היא אסתר המלכה. אם כי שסתם כך הייתי חושב ש"אשת חן" זו אולי רחל, "יפת תאר ויפת מראה", אבל הבטוי של נשיאת חן מופיע דווקא אצל אסתר. אשת החן המיוחדת בתורה היא אסתר[נ]. זו גם דוגמה של התמודדות עם הקליפות, שהיא יוצאת להתמודד עם אחשורוש.

מוסבר שאסתר משלימה את רות, יוצאת בכיוון הפוך להציל את עם ישראל בהליכתה לאחשורוש הגוי. רק שכתוב בקבלה שהיא שלחה רק את השד שלה לאחשורוש (כאשר היא עצמה שוכבת בחיקו של מרדכי בעלה), כלומר שלחה את היצר הרע ולא את היצר הטוב – עשתה הבדלה. זה נושא של פורים, אז נשאיר את זה לפורים.

בכל אופן, אסתר היא ה"אשת חן". יש עוד אשה – "ומהוי' אשה משכלת". מי היא ה"אשה משכלת"? אפשר לנחש, יש כל מיני. כל הנשים הטובות הנן נשים משכילות, אבל יש רק אשה אחת בתנ"ך שמתארים אותה כ"טובת שכל" – אביגיל, שהצילה את דוד מלכא משיחא מלבוא בדמים. הוא היה בדרך להרוג את נבל בעלה, והיא הצילה אותו שלא יכשל בעברה זו. אחר כך, כשה' נגף בו והרג אותו דוד קרא לה ונשא אותה לאשה. אבל היא ה"טובת שכל". כל זה מאמר מוסגר, שכל אשה צריכה להזדהות – למצוא קשר – עם ה"אשת חיל", רות, עם ה"אשת חן", אסתר, ועם ה"אשה משכלת", אביגיל[נא]. כמובן שבטויים אלה גם רומזים לנשים אחרות, אבל במפורש לשלש הנשים הללו.

הגברת אהבת ה"אשת חיל" והברחת "אשת זנונים"

נחזור לזהר: ראינו שכתוב שקרבן העמר מחבר את האשה למעלה, כנסת ישראל, והאשה למטה. יש משהו מיוחד של דבקות של האשה – כנסת ישראל למטה, אנחנו כולנו – עם כנסת ישראל למעלה. כלומר, שבקרבן הזה כולנו מזדהים ומתחברים ונדבקים ב"אשת חיל" למעלה.], מטרוניתא ובנהא [אנחנו] כחדא אזלין [הולכים יחד ומקריבים יחד], עמר דא מקרבין ישראל בדכיותא דלהון [ישראל מקריבים את קרבן העמר בטהרה שלהם, כל הענין שהאשה תטהר, שאנחנו נטהר.], וההוא קרבנא איהו מן שעורים [כמו קרבן הסוטה, שאם נמצאת טהורה אז "ונקתה ונזרעה זרע"], ודא אתקריב למיעל רחימו בין אתתא ובעלה[נב] [בשביל מה מקריבים מהשעורה, שהיא יצר הרע? בשביל להוסיף אהבה מהאשה לבעלה. זה כבר משפט מאד מאד חשוב. שצריך לקחת את השעורה, היצר הרע, ולהקריבה לה' על מנת להוסיף אהבה מהאשה לבעלה].

[מי האשה הטמאה? קוראים לה "אשת זנונים". היא גם אשה מסוימת בתנ"ך – גֹמר בת דבלים. "תחלת דבר הוי' בהושע" – הנביא הראשון שה' נבא אותו וכתב נבואתו הוא הושע בן בארי ("הכל הולך אחר הפתיחה"), והדבר הראשון שה' אומר לו הוא להתחתן עם "אשת זנונים", ששמה גֹמר בת דבלים[נג]. משהו פלאי, למעלה מפשט התורה, משהו מהשעורה – משער הנון. נבואה זו (שהמשכה קוראים כהפטרת פרשת במדבר, ההפטרה של השבת הקרובה, קשור בעצם לתקופת ספירת העומר והכנה לחג שבועות) והבאה אחריה בספר הושע ממשילה את עם ישראל לאשת זנונים, שזנו אחרי הבעלים, אך אהבת ה' לא סרה ממנה ומוכן תמיד לקבלם בתשובה (המעלה את הנצוצין קדישין שנפלו ממקום גבוה ביותר לתוך קליפת הזנות ומכלילם בקדושה), כפי שבאמת תהיה לעתיד, כך מבטיח הנביא (וכך פוסק הרמב"ם שסוף ישראל לעשות תשובה – ומיד הם נגאלים). בכל אופן, בסוף צריכים להפרד ממה שנשאר מאשת הזנונים עד כדי כך שהיא גם תמות.]

אשת זנונים אתרחקת גרמה מבינייהו [הווארט של הזהר, שככל שאני מוציא את התאוה מאשת הזנונים ומעלה אותה לקדושה, אני מבריח את מה שנשאר ממנה מהקדושה. ברגע שהאשה של הקדושה מתקרבת לבעלה בקדושה האשה הטמאה בורחת מהזירה. למה? כי היא מרגישה איום קיומי, שאם היא תשאר פה קרוב לזיווג הקדוש היא תמות. לכן היא בורחת מכאן.

ברגע שמוסיפים על ידי קרבן העמר אהבה של האשה של הקדושה השניה בורחת], דלא יכילת למיקם על גבה [היא לא יכולה לעמוד בקרבת מקום אליה], אשת חיל קריבת גרמה [זה קרבן העמר, שאשת חיל כאן מתקרבת], לקרבא לגבי כהנא רבא [כתוב "יניפנו הכהן", ב-ה הידיעה, והזהר אומר שהוא הכהן הגדול. בקבלה הכהן הגדול הוא הוא בעלה של ה"אשת חיל"], ודאי טהורה היא, ונקתה ונזרעה זרע [האשת חיל יוצאת טהורה. הזהר כאן משווה לגמרי בין קרבן העמר לקרבן הסוטה, ויוצא שה"אשת חיל" ודאי טהורה ואז מתקיים בה "ונקתה ונזרעה זרע"], ואוסיפת חילא ורחימו לגבי בעלה [ואז מוסיפה עוד יותר כח ואהבה לבעלה. קודם היה כתוב שהקרבן בשביל להעלות "רחימו", אהבה, ואחר כך מוסיף "חילא ורחימו" – ודאי דורש "חילא" מלשון אשת חיל. הכח הוא הוא מהאורות המרובים דתהו, ואז כתוב "כח ואהבה", כח קודם לאהבה].

"נגוף ורפוא", "בדיקו דאשת חיל סמא דמותא לאשת זנונים"

אשת זנונים ערקת מן מקדשא [היא בורחת מהמקדש, מהקדש], דלא למקרב לגביה, דאלמלא בההוא זמנא דאשת חיל אבדיקת גרמה [הכל כאן נקרא בדיקה, שהיא בודקת עצמה להמצא טהורה], איהי אתקריבת לגבה, אתאבידת מעלמא, ועל דא לא בעיא לקרבא למקדשא, וערקת מניה, ואשתארו ישראל [האשת חיל] זכאין בלא ערבוביא אחרא, לגבי רזא דמהימנותא [לגבי השכינה הקדושה למעלה. כל הענין כאן שבסוף, אנחנו עם ישראל הטהורים נדבק במקור האשת חיל, "רזא דמהימנותא" למעלה].

[כאן, בסיום, רומז למדרש הנ"ל:] רזא דסתרא דא, תרתין אחתן [שהיו דומות זו לזו], וכד ארחת דא לגבי דא בבדיקו דילה [במים שהיא שתתה ונשאר הריח עדיין בפה], צבתה בטנה ונפלה ירכה [של הטמאה], דהא בדיקו דאשת חיל סמא דמותא לאשת זנונים [מכל המשפטים בקטע הזהר הזה, זהו המשפט הכי מצוטט בספרי הסוד בכלל ובדרושי החסידות בפרט – זהו המשפט המסכם את הרעיון כאן, שהבדיקה והבירור של ה"אשת חיל" הוא סם המות ל"אשת זנונים". זה זמן שכל אשה צריכה לעשות בירור על עצמה. בירור הוא כמו חשבון נפש, ועל ידי הבירור שאני עושה ה"בדיקו דאשת חיל" הוא סם המות ל"אשת זנונים", וכך פועל את הריחוק והסוף של הרע.], ודא איהו עיטא דיהב קודשא בריך הוא לבנוי, לקרבא קרבנא דא, בגין אשת חיל, דתערוק אשת זנונים מינה, ואשתארו ישראל בלא ערבוביא אחרא, זכאין אינון בעלמא דין ובעלמא דאתי [הזהר מסיים קטע זה – אשרי עם ישראל בעולם הזה ובעולם הבא, שמקיימים את העצה של קרבן העמר וספירת העמר].

דחיפה לעריקות; מסירות נפש ה"אשת חיל" למען ה"אשת זנונים"

אפשר, ממש בקיצור נמרץ, להשליך את כל המראה הגדול הזה על כלל ישראל, כמובן. התקופה של ספירת העמר היא התקופה לבדוק את המצב הלאומי של כל העם כדי להפריד את הסיגים, כדי להפריד בין ה"אשת חיל" ל"אשת זנונים". התקופה לשם כך היא התקופה הזו, ואנחנו רואים באמת שזה קשור לדברים שקרו בדור האחרון וקורים עדיין דווקא בתקופה זו של הספירה. זו התקופה של בדיקת האשת חיל כדי שתערוק האשת זנונים (כמו עריק מהצבא). הפסוק שלפני הפסוק אותו דורש הזהר הוא "והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן" ואחר כך ממשיך "והניף את העמר לפני הוי' לרצונכם ממחרת השבת יניפנו הכהן", "עמר ראשית קצירכם" ראשי תבות ערק. משהו מאד חשוב, שהעמר הוא כדי לפעול עריקות. יתכן שיש איזו עריקות חיובית, אבל הכל קשור ל"עמר ראשית קצירכם".

ועוד יש לנו ללמוד לתקופתנו מהמעשה בשתי אחיות שהיו דומות זו לזו. יוצא ממעשה זה שהאחות הטהורה, האשת חיל, מוסרת את נפשה במודע גמור על מנת להציל את חייה של אחותה הטמאה. כך בימינו, שלומי אמוני ישראל מוכנים תמיד למסור את הנפש על מנת להציל את הכלל אף על פי שהוא נמצא במצב של אשת זנונים (ודווקא מתוך רחמנות עצומה עליו שאכן הוא נמצא במצב ירוד כזה). וכך בפרט, על כל "אשת חיל" בישראל (וכל בת המתחנכת על טהרת הקדש והולכת בדרכי תורתנו הקדושה, בצניעות הראויה לבת ישראל) להתמסר להציל את ה"אשת זנונים" בישראל, ולא להתעלם ממנה ח"ו. וזה מתוך העבודה הפנימית שגם בתוכי יש "אשת זנונים" (בפרט אם אני בעצמי בעל תשובה, והרי על כל אחד ואחד להיות בעל תשובה, הרי "משיח אתי לאתבא צדיקיא בתיובתא") ועל ה"אשת חיל" שבי להחזיר אותה בתשובה שלמה, תשובה מאהבה רבה (בחילא יתיר). ומה שבמשל סופה של האשת זנונים למות כאשר היא מריחה את ריח הבדיקה של האשת חיל, היינו שהמציאות החיצונית, ה'ציור' הקודם של האשת זנונים תמות ותעבור מן העולם (וכמו שכותב הרמב"ם לגבי כל בעל תשובה, שהנו נעשה אדם חדש, אדם אחר לגמרי ממה שהיה, וכמו גר המתגייר, כמו רות המואביה), אך מהותה תנצל, ועד כדי כך שבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם, כאשר זדונותיה נעשו זכויות ממש, ואין לצדיק מעיקרא זכויות מסוג זו (מעולמות האין סוף שלפני האצילות) כלל וכלל.

תקון קו שמאל ותקון קו ימין; חילא יתיר ורחימו יתיר

כתוב בחסידות שההבדל בין קרבן העמר למצות ספירת העמר – שממשיכה את ענין הקרבן במשך כל מט הימים (הקרבן היה רק יום אחד, והספירה ממשיכה את האור שלו) – הוא בכללות שהקרבן בעצמו עושה תקון לכל קו שמאל של הספירות העליונות. כמו שאמרנו, להוציא ניצוצות קדושים מהקליפות ולהכליל אותם בקדושה זה תקון קו שמאל. על כל הניצוצות שנפלו בקליפות כתוב "חיל בלע ויקִאנו"[נד]. הם קודם בולעים כח מהקדושה, ואחר כך אנחנו צריכים לפעול שיקיאו אותו. כלומר, כל אחד שנולד טהור – ילד טוב. נושא שדברנו עליו הרבה פעמים. אם משהו קרה במשך הנערות שלו, שהוא קצת ירד, זאת אומרת שהקליפה בלעה קדושה שלו. אבל "אין אבוד", אין מקרה אבוד, אין יאוש – הפסוק אומר "חיל בלע ויקאנו". הקאה היא קצת קשה.

כתוב[נה] שבקליפה יש שני סוגי ניצוצות – יש ניצוצות מעצם מהות הקליפה, שגם צריכים להוציא, ואז הקליפה מתה לגמרי, ויש ניצוצות שהקליפה בלעה מהקדושה. שוב, אם נער יהודי נפל ופגם בברית אז הקליפה בלעה מהקדושה, כי הוא קדוש. על זה כתוב "חיל בלע ויקאנו". מי עושה את זה? ה"אשת חיל". יש גם "בן איש חיל", אבל כאן עיקר הענין הוא של ה"אשת חיל" – החיל שלה, ה"חילא" שעוד לפני ה"רחימו", בא מכך שהיא עושה בדיקה לעצמה ועל ידי כך מבריחה ועד שהורגת את ה"לעומת זה", את ה"אשת זנונים". הכל קשור ל"חיל בלע".

כתוב שקרבן העמר מתקן את השמאל והספירה – לשון אור, ספיר – מתקנת את קו ימין, את החסד, בגלל שהיא ממשיכה חסדים. כתוב שראשית בנין המלכות מהגבורות, אבל תכלית הכוונה היא להמשיך חסדים. ככה מוסבר ההבדל והיחס בין קרבן העמר – שלכאורה אין לנו בזמן הזה, אבל אמרנו שגם אצל המן שלא היה קרבן הוא פעל, ובפרט כשלומדים זאת ומתבוננים בכך הפעולה נעשית – לספירה הוא בין העלאת הניצוצות מהשמאל, כל הדברים הלא טובים, לבין ההמשכה מהימין. הספירה בפה יותר דומה לריח, וזו עבודה יום-יומית. זו כוונה, בספירת העמר בפה מוציאים את ריח הטהרה שהורג את הקליפה. זה טוב, תקון של קו ימין.

אומרים שיש דוגמה בציצית, שיש תכלת ויש לבן. התכלת של הציצית היא קרבן העמר והלבן הוא ספירת העמר, לכן יש כאלה (האריז"ל והרביים) שסוברים שכל זמן שאין בית מקדש ואין קרבן העמר אין תכלת. היכולת קודם כל להתמודד עם הגבורות. מה זו מלכות? להקים מדינה כאן בארץ? גבורות, "ראשית בנין המלכות מהגבורות", משהו משיחי[נו]. זה קרבן העמר. ספירת העמר היא הלובן העליון, שהוא בעצם גומר את הכל, הוא הריח הטוב של המשיח, הריח הטהור.

אם כן, נגענו פה בכמה דברים חשובים, כשעיקר הווארט היה שהימים האלה הם ימים של תקון היצר הרע, של "אתהפכא" של היצר הרע, בזכות קרבן העמר, וזה נקרא "בדיקו דאשת חיל"[נז]. זה סוד התקופה הזאת, וכל יום שמתקרבים יותר – עוד יום ועוד יום מתקרבים לקרבן העמר – העוצמה גוברת וגם הדריכות לקראת הסוף הטוב (כמו אשה שסופרת נקיים) גוברת והולכת, וגם הבירור גובר והולך. כלומר, יותר ויותר יש יכולת בנו "להוציא יקר מזולל", להוציא את הטוב מהרע, "חיל בלע ויקאנו". שישאר לחג שבועות "אשת חיל", "'ביום חתונתו' זה מתן תורה" בקדושה ובטהרה, רק אשת חיל לגבי בעלה בחילא יתיר (בטוי שנאמר על תשובה בכלל, לא "רחימו יתיר", כי תשובה היא בעיקר מה שפועל את תקון הרע, הופך את הזדונות לזכויות, לכן כתוב שבעל תשובה עובד את ה' "בחילא יתיר") וגם "ברחימו יתיר", הכל כלפי בעלה. הכל בירור רגש של האשה כלפי בעלה בקדושה.

לחיים לחיים ל"אשת חיל". מזל טוב לבעלת הבית שהיום יום הולדתה, מזל גובר, בהצלחה והרבה "חיל".

ג. השלמות

לר' לוי'ק, האבא של הרבי, יש קטע קצר על הזהר, והוא אומר ששתי האחיות צריכות להיות קשורות גם ללאה ורחל – שלמדנו לא מזמן על הקשר ביניהן לחוה ראשונה וחוה שניה. כתוב שלאה היתה בוכה כדי לתקן את חוה ראשונה. "ועיני לאה רכות" מתוך בכי שלא תפול בחלקו של עשו הרשע, כפי שהבריות אמרו שגדולה לגדול. סימן שהיא שייכת, בטבע הראשון שלה, לעשו הרשע, בחינת אורות דתהו שנפלו כו'.

ה"אשת זנונים" היא מה שנפל מחוה ראשונה, לכן היא הראשונה ולכן היא בחינת ערפה (לא ראיתי שאף אחד כותב על רות וערפה כשתי האחיות של המדרש והזהר). ערפה בגימטריא מחשבה (בחינת לאה, אותיות המחשבה), ורות היא דבור (בחינת רחל, אותיות הדבור) – היא הולידה נין שרווה לקב"ה בשירות ותשבחות כנ"ל. בדבור, מצד החיצוניות, לא היתה הבחנה גמורה בין ערפה לרות, אבל חכמת נעמי היתה לראות את מחשבתה. ערפה היתה גויה, שאצלה מחשבה רעה הקב"ה מצרפה למעשה. נעמי היא ה עילאה בקדושה וערפה היא מה שיוצא מ-ה עילאה, בסוד "מינה דינין מתערין", לכן ערפה יוצאת מנעמי ברמז הנ"ל. כשיש "מין את מינו" הוא דוחה את הפסולת של מינו.

במלה עמר יש גם רמז פשוט – עמ של נעמי (ה-ע של נעמי עוברת לערפה) ו-ר של רות. מוציאים מערפה את העין שלה, מוציאים לה את העינים, על ידי עבודת לאה, "ועיני לאה רכות". לאה עשתה את התקון לגמרי וערפה לא – היא נפלה. העיקר מה שרוצים הוא רות. כשמחברים את ה-ע של ערפה ל-רות עולה הוי' ברבוע, רעות (וגם ערות, את זה לעומת זה). זה עוד נושא שלם שמוסבר, שבלי הבירור והאתהפכא של "בכל לבבך" האהבה היא רק "אחֹתי", בלי רשפי אש, אבל ספירת העמר היא להגיע ל"רעיתי", לשון רעות, רות עם ע, הוי' ברבוע. "רעיתי" זו אהבה כרשפי אש וגם לשון רע, בירור יסוד האש של היצר הרע.

לענין הנ"ל שלאה דווקא היא כנגד ה"אשת זנונים" ומבררת אותה מיניה וביה (שהוא עיקר נקודת השיעור היום), מביא רבי לוי יצחק חז"ל[נח] על הפסוק "ותצא לאה לקראתו" – "מקושטת כזונה"! וזה בנוסף לכך שהיא תבעה את יעקב בפה, כדרך הזונה.

"אשת זנונים" ראשי תבות אז, ותכלית בירורה בסוד "אז ירננו כל עצי יער" ("אז ירננו כל עצי יער" = שמחה של מצוה, יצחק ירנן בזיווגו עם רבקה אשתו, ועד שבסוף "באבֹד רשעים רנה"), פסוק דקאי על חג שבועות כדאיתא בדרושים[נט]. אשת זנונים = 864 = 3 פעמים רפח, כל הנצוצות אצלה, בחזקה של תלת.

בכח נעמי, כמו לאה, להתמודד ולברר את האשת זנונים, שמשרשה כנ"ל. ולכן היא שולחת את רות לנהוג כדרך אשה זונה (בקדושה ובטהרה!), והיא נמצאת אתה ממש על כל צעד כנ"ל. נמצא שיש אשת חיל לעומת אשת זנונים, וכן חוה ראשונה וחוה שניה, וכן לאה ורחל, וכן נעמי ורות, הכל = 2701, חכמה במשולש = "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ".

בדרושי דא"ח מדמים את הפרדת האשת זנונים מהאשת חיל לנאמר בהקשר למתן תורה "וזרח משעיר וגו'", שהחזיר את התורה על שעיר-עשו כו' ולא רצו לקבל, וברחו מזה, מפני שכתוב בה "לא תרצח", שזה כל חיותם. האשת זנונים היא משרש שעיר, לשון שערה, עמר שערים (שבסוף מתקיים "וסער מתחולל על ראש רשעים יחול"). אשת זנונים שעיר = חוה חוה ברבוע (ללמד שהשרש של חוה שניה נמצאת בהעלם בחוה ראשונה, האשת חיל באשת זנונים).

הגבורות דקדושה נופלות להיות "רצועה לאלקאה", חשק להעניש, לא לשם שמים באמת. קליפה קשה זו נמצאת גם אצל בני תורה ר"ל שאף סוברים שפועלים כדבעי על פי תורה, אך באמת זו קליפה קשה ביותר, קליפת אשת זנונים. לא זכו – אש אוכלתן – אש התאוה ואש הכעס, שהולכות יחד והא בהא תליא.

חז"ל אומרים ש"אף על פי שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט", מן ההדיוט ממש, "'בכל לבבך' – בשני יצריך".

שרש הגבורות גבוה משרש החסדים, שרש קין גבוה משרש הבל וכו', וכך לגבי האשת זנונים כו'. אך התכלית כנ"ל שהיא תוכלל באשת חיל, ואח"כ תמות, כדרשת רבי מאיר, שהיה לו חוש מיוחד בזה כנודע: "'טוב מאד' – טוב מות", לאחר בירור כל הטוב – מות.

מי שנולד במזל מאדים – או לסטים (רוצח, ג קליפות הטמאות לגמרי) או אומנא (קליפת נוגה, הגם שטוב שברופאים לגיהנם) או מוהלא (דם ברית קדש). עיקר הבחירה החפשית שייכת לבירור והעלאה של הקרבת וספירת העמר. ביום החמשים, שער הנון, עולים לידיעה ללא בחירה, לכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל, בחינת מנוחה ממלחמת היצר.

העמר צריך להיות "גרשׂ כרמל", מנופה ב-יג נפה עד שמעמידו על עמר, שלכן דווקא מנחה זו נקראת עמר. "גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק". גרש = "אברם הוא אברהם" (בזכות שרה). והוא גשר צר מאד, והעיקר לא לפחד כלל. "גרש כרמל" = 793 (שארית החדש, סוד העיבור), מספר מגן דוד = 13 פעמים 61, היינו לנפות את ה"אני" (על כל ישותו ותאוותיו), 61, ב-יג, 13, נפה עד שחוזר להכלל באין. כל הניפוי, הבירור, הזה הוא סוד "בדיקו דאשת חיל". והוא גם סוד "עמר התנופה", ודוק.

הדכורא דקליפה הוא סוד הכבד, ואילו הנוקבא דקליפה, האשת זנונים, שקשה מן הזכר, היא סוד יותרת הכבד. אך ממנה דווקא "כיתרון האור מן החשך".