מלחמת נקמת מדין

התוועדות פורים

אור לי"ד אדר תשנ"ו – תל אביב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בהתוועדות פורים בשנת תשנ״ו, בתקופה רוויית פיגועים ר״ל, לימד הרב על פי מכתב באגרות קודש ושיחה של הרבי, על ארבעה סוגי מלחמות שעם ישראל לוחם (והקבלתם לכוחות הנפש): מלחמת מצוה, מלחמת רשות, מלחמת ז׳ עממין ומלחמת עמלק. בייחוד התמקד הרב במלחמת מדין, שהיא מלחמת נקמה, והשייכות שלה לימינו.

בפרק א מדבר הרב על המתקת הדינים במגילת אסתר על ידי העלאתם לשרשם אצל שרה אמנו. בפרק ב על מלחמת מדין – המלחמה בהעלם הרע (ולכן מכל עם ישראל יוצאים למלחמה זו), ובפרק ג על מהותה של הנקמה שנתנה בין שתי אותיות (כמו המקדש והדעה, שאף הם נתנו בין שתי אותיות). בפרק ד ובפרק ה על מלחמות ההגנה-הכיבוש-הרשות והמצוה, והקבלתן לכוחות הנפש. ולסיום, בפרק ו, עסק הרב בחינוך המיוחד של חג הפורים, והיחס לתחפושות ילדים (ובסיומו שוב חוזר למלחמות, ומסדרם בשרשם בכתר).

נגנו "ויהי בימי אחשורוש״.

א. סוד המספר 127 במגילת אסתר ובחיי שרה

המספר 127 במגילה ובפרשת חיי שרה

השמחה של מצוה ממתיקה את כל הדינים על עם ישראל. לחיים! שיהיו ישועות ונחמות לעם ישראל, לחיים לחיים!

על נס פורים כתוב ש"הקורא את המגלה למפרע לא יצא ידי חובתו"[ב]. אם חושבים שזה סיפור של פעם – לא יוצאים ידי חובה[ג], צריך לדעת שזה סיפור של עכשיו. לחיים לחיים!

כבר מתחילת המגילה, מהפסוק הראשון שעכשיו שרנו, רואים שיש מספר שהוא קשור באופן מהותי עם החג הזה, חג פורים, עם ה"ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים [אנחנו] המה בשֹנאיהם"[ד], והוא המספר "שבע ועשרים ומאה". "הכל הולך אחר הפתיחה"[ה], וככה המגילה פותחת "ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש המלך מהדו ועד כוש", ומדייקים ומדגישים שהמספר הכולל של כל המדינות עליהן מלך אחשורוש ואחר כך אסתר המלכה הוא "שבע ועשרים ומאה"[ו].

כתוב בחז"ל, כך רבי עקיבא אומר, שהמספר הזה הוא כנגד חיי שרה אמנו: ״תבא אסתר שהיתה בת בתה של שרה שחיתה מאה ועשרים ושבע ותמלוך על מאה ועשרים ושבע מדינות״[ז]. זהו מספר מאד בולט. כבר בתורה הוא מופיע בתחילת פרשה, ״ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה״[ח], וכך גם כאן זוהי תחילת המגילה.

בני בניהם של סיסרא, סנחריב והמן שלימדו תורה

מה הסיפור שם בחז״ל? כאשר רבי עקיבא רצה לעורר את הציבור הוא דרש את המספר הזה. האריז"ל אומר שרבי עקיבא הוא ניצוץ קדוש שהיה בלוע בתוך פיו של עשו, ויצחק אבינו, "פחד יצחק"[ט], היה צד ציד מתוך פיו של עשו, לצוד-להוציא את הניצוצות הקדושים שיש שם, שהם רבי עקיבא ורבי מאיר, כך כתוב בכתבי האריז"ל[י]. אז הוא יוצא מעשו וקשור לעמלק. באמת במקום אחד כתוב בחז"ל שהוא מאותם בני בניו של סיסרא שלימדו תורה בירושלים[יא]. יש מדרש[יב] מפורסם שהיו שלשה רשעים גדולים מאד שלחמו בחירוף נפש נגד עם ישראל, כולם גוונים שונים של קליפת עמלק. אם כי שהשנים הראשונים על פי פשט הם לא עמלק, אבל בפנימיות כולם עמלק ממש. מיהם הרשעים? סיסרא, סנחריב והמן. על כל אחד מהשלשה האלה כתוב שמבני בניו של אותו רשע שנלחם, שוב, להשמיד את העם היהודי, יצאו צאצאים שלא רק למדו תורה אלא גם לימדו תורה.

על בני בניו של סיסרא כתוב "לימדו תורה בירושלים", ועל בני בניו של סנחריב כתוב "לימדו תורה ברבים", זו הלשון. על בני בניו של המן הרשע, חג פורים שלנו, כתוב ש"לימדו תורה בבני ברק". זה השרש הרוחני של בני ברק... בני בניו של המן, ששמה לומדים ומלמדים תורה. ככה כתוב בחז"ל.

מי בדיוק ה״בני בניו של המן״, שלימדו תורה בבני ברק – נסביר את זה בהמשך. כתוב בפירוש, גם בחז"ל וגם בקבלה – בכתבי האריז"ל, מיהו אותו אחד שעליו כתוב במיוחד "מבני בניו של המן לימדו תורה בבני ברק". אבל קודם, הסוגיה הזאת מתחילה עם בני בניו של סיסרא שלימדו תורה בירושלים, ואומרים שזה הולך על רבי עקיבא. במקום אחר בקבלה כתוב בפירוש מה שאמרנו קודם, שהוא היה שייך גם לעשו, וממילא לעמלק. על עשו כתוב "כי ציד בפיו"[יג], שלפי הקבלה "ציד בפיו" זה לא לפי הפשט שעשו היה צד את יצחק, להפך – לפי הסוד יצחק היה צד את עשו בנו[יד]. יצחק היה צד מתוך הפה שלו, מתוך הפנימיות שלו – פה זה פנימיות – את הנשמות-הניצוצות הקדושים שהיו אסורים שמה בתוך פנימיותו של עשו.

גבורת שרה אמנו

שוב, רבי עקיבא היה דורש בפני הציבור, וכדרכו של ציבור, באים לשמוע את הדרשה וקצת מתעייפים באמצע, אז הולכים לישון קצת. חז"ל אומרים שכשהוא רצה לעורר אותם, לעורר את האנשים, את היהודים, אז הוא דרש להם את הדרשה הזאת, ״תבוא בתה של שרה אמנו שחיה מאה ועשרים ושבע שנים, ותירש-תשלוט-תמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה״. כאשר הציבור שמע את זה – אז הוא התעורר, כך כתוב, התעורר בשמחה. אז יש פה קשר בין תחילת המגילה לבין חיי שרה אמנו.

סימן שגם הכח הרוחני וגם כח הגבורה – האל-פחד, ומה שנפל "פחד היהודים"[טו] ו"פחד מרדכי"[טז] על הגוים – הכל בא משרש שרה אמנו. יש משהו מיוחד במגילה שזה מתחיל עם המספר, בה״א הידיעה, של שרה אמנו. מה אנחנו יודעים על שרה אמנו? שהיא גבורה ושהיא תקיפה. אמנם היא נשואה לאברהם אבינו, איש החסד[יז], ואם היא הבת זוג של החסד היא גם כן צריכה לסמל את החסד והאהבה והטוב – אבל בכל זאת היא גם משלימה אותו בכך שהיא מגלה את הגבורה[יח], שרש הגבורה שבתוך החסד, שמשתלב עם החסד, שמשלים את החסד.

מה שרה אומרת? היא אומרת לגבי ישמעאל "גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק"[יט], היא מגלה גבורה שצריך לגרש את ישמעאל, שהוא לא יירש. אברהם היה קשה לו הדבר, קשה מאד עד כדי כך שזה נחשב נסיון קשה, והנסיון הכי קשה אצלו חוץ מעקדת יצחק. היו לו עשרה נסיונות, והנסיון הכי קשה לאברהם, הנסיון שלפני עקדת יצחק – הוא הנסיון של "גרש את האמה הזאת ואת בנה". בשביל אברהם שהוא איש החסד והאהבה ויש לו בן ישמעאל, הרי הוא "אב המון גוים"[כ], והוא אומר לקב"ה "לו ישמעאל יחיה לפניך"[כא], הוא מלמד עליו זכות, הוא מתפלל-מתחנן לה' שהוא יזכה שיחזור בתשובה שיהיה בן טוב, ילד טוב, בסדר. אבל שרה רואה את האמת לאמתה והיא אומרת "גרש את האמה הזאת ואת בנה כי לא ירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק", והקב"ה מסכים על ידה והוא אומר לאברהם אבינו "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה כי ביצחק יקרא לך זרע"[כב]. יש הסכמה מפורשת מפי ה', ולכן הוא מצוה על אברהם לשמוע-לציית לקול שרה, שמכאן גם לומדים שהיא גדולה מאברהם בנביאות[כג]. ברוח הקדש היא יותר מאברהם, לכן "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה", והוא חייב לציית לה ולעשות מה שהיא אומרת. שוב, זה נחשב לו נסיון קשה ביותר, אבל הוא מקיים, עומד בנסיון.

סוד השתיה בפורים – זיווג אבא ואמא עילאין

אז שוב, יש משהו לפי המספר הזה שכל הסיפור של המגילה מסתעף מהכח, מההשקפה, מהמבט לעתיד, מהמבינוּת של שרה. הרי "בינה יתרה ניתנה באשה יותר מבאיש"[כד], ומה זה "בינה יתרה"? זה מבינות לעתיד, "מבין דבר מתוך דבר"[כה], חש מה עתיד לצמוח מזה. עושים כל מיני דברים, עושים הסכמי שלום, כל מיני ענינים עושים ולא יודעים מה יצמח מהדבר הזה. אבל למי יש את המבינות להבין דבר מתוך דבר? לשרה אמנו. זה השרש בעם ישראל של המבינות לחוש מה יצמח מזה, מהדבר שאתה הולך לעשות עכשיו. זו ה"בינה יתרה" שניתנה לשרה, יותר מכל הנשים של התנ"ך היא הבינה, היא אמא, אמא עילאה, בינה עילאה בלשון הקבלה. ויותר מכולן היא מבינה דבר, מבינה דבר מתוך דבר, מבינה מה עתיד לצמוח.

ידוע שבינה נקראת בקבלה "עמק אחרית"[כו]. חכמה היא "עמק ראשית", החכמה חשה את העבר הרחוק, את השרש, המקור של הדברים, מאין צמח מה שנמצא, מה שישנו, "מאין באת"[כז]. חכמה היא החוש "מאין באת", עד לאין הראשון[כח] – האין האלקי ממש. אבל בינה זה החוש "ולאן אתה הולך". למה צריך להיות זיווג בין איש לאשה, בין אבא לאמא, בקבלה, שזיווגיהו תדיר[כט], שגם כן לצורך כך גם אנחנו מחר מקיימים את המצוה של "עד דלא ידע"[ל] ששותים, "שתו ושכרו דודים"[לא]? זה כדי להעלות את היחוד שלנו גם כן ליחוד של אבא ואמא עילאין.

עוד הפעם, סוד השתיה מחר, אחד מהסודות של השתיה הוא כדי להעלות בנפש את אותם כוחות שלא מזדווגים תמיד, שלא מתקשרים-מתחברים תמיד, שגם הם, ה-וה של שם הוי' גם כן יעמדו במעמד של יה, שאולי גם כן נסביר את זה קצת יותר בהמשך.

חזקה של "שבע ועשרים ומאה" במגילה

בכל אופן, אנחנו עכשיו פותחים בשבחה של שרה אמנו שהיא חיה שנים שלמות. מה החשיבות של המספר הזה? אולי נאמר עוד דבר, חוץ מזה שהמספר הזה מוזכר מיד בתחילת המגילה, ושוב, זה ודאי אומר משהו חשוב מאד, אחרת לא היו טורחים לכתוב את המספר הזה באריכות "שבע ועשרים ומאה מדינה". בהמשך קריאת המגילה, מי ששם לב הערב כשקראנו את המגילה, המספר הזה ״שבע ועשרים ומאה״ חוזר על עצמו שלש פעמים. פעם אחת מה שראינו בפסוק הראשון, ועוד פעמיים קרוב לסוף של המגילה, והפעם השלישית והאחרונה היא ממש כמה פסוקים לפני הסוף של המגילה.

אם כן יש לנו בשביל זה כלל גדול בחז"ל, בכל מקום "בתלת זמני הוי חזקה"[לב]. קודם אמרנו את הכלל "הכל הולך אחר הפתיחה", שאם משהו כתוב בכותרת של הענין סימן שזה באמת הענין הכתר-הכותרת, "בתר רישא גופא אזיל"[לג], הכל הולך אחרי הראש. אבל חוץ מזה יש עוד תופעה כאן שהמספר ״שבע ועשרים ומאה״ חוזר על עצמו בדיוק שלש פעמים, ו"בתלתא זמני הוי חזקה", שיש פה איזו חזקה שהמספר הזה הוא החוט הפנימי – חוט השדרה, הציר הפנימי – של כל המתרחש בסיפור מגילת אסתר.

הקשר בין שרה לאסתר מעורר

עכשיו, מה ההבדל בכל זאת בין המספר כמו שהוא מופיע אצל שרה אמנו "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה" לבין איך שאותו מספר מופיע במגילת אסתר? אצל שרה אמנו הוא מופיע מלמעלה למטה: ״מאה שנה, ועשרים שנה ושבע שנים״, אבל אצל אסתר, במגילה, זה מופיע מלמטה למעלה: ״שבע ועשרים ומאה״. שוב, מי דורש את זה? רבי עקיבא, הוא דורש כדי לעורר את הציבור. אני אמרתי את זה בגלל שהציבור הוא לא רק אנחנו שיושבים כאן היום, אלא הציבור הוא כל עם ישראל, וכל עם ישראל נרדם לדאבוננו, הוא נרדם לו, וצריך לעורר אותו. לפעמים, כשצריך לעורר אותו – ה' עושה דברים קשים כדי לעורר אותו, וגם ספק אם זה עוזר. רואים שה' עושה את הדברים הקשים וזה בקושי עוזר, אז צריך לעורר אותו.

יש משהו במגילת אסתר שיש בה מצב ראשוני של תרדמה, כמו שכתוב "ישנו עם אחד מפזר ומפרד בין העמים"[לד], כל המגילה הזאת היא על רקע תרדמה של העם, שהעם ישן לו, "ישנו עם אחד", דורשים את זה מלשון ישן, "׳אני ישנה׳[לה] בגלותא״[לו]. עד כדי כך שנדמה שאפילו ״אלקיהם של ישראל ישן לו״[לז], שגם ה' לא מראה שום סימני ערנות ודאגה והשגחה. ככה אפשר לחשוב במבט חיצוני, ״איפה ה'?״.

אבל באמת עם ישראל אומר, יש פסוק שאומר, "עורה למה תישן הוי'"[לח], פונים לקב"ה שיתעורר. כמו שתמיד יש ויכוח בין עם ישראל לקב"ה על מי להתחיל. כמו לגבי תשובה[לט]: שאנחנו אומרים לה' שאתה תשוב אלינו, ״השיבנו ה׳ אליך״ ואחר כך יש סיכוי שגם אנחנו נשוב אליך, ״ואשובה״[מ]; אבל ה' פונה אלינו ואומר הפוך – קודם אתם "שובו אלי״ ואחר כך ״אשובה אליכם"[מא]. אותו הדבר לגבי להתעורר משינה, שגם אנחנו ישנים וכביכול למעלה גם כן ה׳ ישן. יש ביטוי בקבלה "דורמיטא דז"א", תרדמה למעלה. אז השאלה היא מי צריך להתעורר קודם? ידוע שבמגילה אנחנו מתחילים. כשמגיעים באמצע קריאת המגילה לפסוק, שלפי חז״ל הוא עיקרו של נס[מב], "בלילה ההוא נדדה שנת המלך"[מג], צריך להגביה את הקול[מד], בגלל שהמלך, "מלכו של עולם", מלך מלכי המלכים הקב"ה, צריך להתעורר מתעורר. שוב, "ישנו עם אחד": אנחנו ישנים, הוא ישן, ועל שנינו להתעורר.

המתקת הדינים במגילה בשרשם אצל שרה

חז"ל מספרים, שבדרוש הזה של "שבע ועשרים ומאה מדינה" מתעוררים. מה גם כן אפשר להרגיש מהסיפור הזה בחז"ל? שנרדמים תוך כדי לימוד תורה. לא רק שנרדמים אלו שרחוקים מהתורה, אלא אלו שיושבים ולומדים תורה הם נרדמים. זה מה שהסיפור הזה אומר, ורבי עקיבא הוא אובד עצות, הוא לא יודע מה לעשות. עד שבא לו רעיון לקשר בין המגילה לבין שרה אמנו. מה זאת אומרת שהוא יקשר בין המגילה לבין שרה אמנו? שהוא יקשור, הוא יעלה את המצב של "ישנו עם אחד" לשרש הראשון. ידוע הכלל שכאשר יש דין, ״דינים״, כל דבר בלתי רצוי, ורוצים להמתיק את זה –צריך להעלות את הדין לשרש הראשון שלו, וכשזה מגיע לשם הדין ״נמתק בשרשו״, יש המתקת הדינים[מה]. איך זה כך? בגלל שכל דבר בשרש הוא טוב, רק שהוא משתלשל, יורד למטה ומקבל לבוש חיצוני רע-שלילי. אבל אם אפשר להעלות אותו לשרש – שם הוא מתמתק.

ככה רבי עקיבא רצה לעשות. הוא מעלה את כל הסיפור הזה, החל מהפסוק הראשון במגילה – וכמו שאמרנו, בכל שלש ההופעות שלו במגילה – לשרש, אצל שרה אמנו, "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה". שם זה מתמתק, ואז כולם מתעוררים.

חיי שרה – מלמעלה למטה; מגילת אסתר – מלמטה למעלה

עדיין לא אמרנו מה התוכן הפנימי של המספר הזה. אמרנו שיש הבדל, שאצל חיי שרה כתוב בדרך של מלמעלה למטה, הסדר הוא "מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים", אבל כאן במגילה כתוב שלש פעמים לפי הסדר של מלמטה למעלה – "שבע ועשרים ומאה מדינה". זהו אותו מספר, אבל במגילה הוא שייך אל המטה בעצם, ובפרשת חיי שרה זה שייך אל המעלה בעצם, לכן שם זה השרש האמתי של מה שקורה כאן.

רק נאמר בקצרה, שאם היינו מקבילים כנגד שם הוי׳ את ההופעות של 127 עליהן דברנו, באופן יחסי אצל חיי שרה זה החכמה, ה-י של שם הוי׳ – כתוב שה-י היא מלמעלה למטה – אבל כל שלש הפעמים שיש במגילה, כולן בדרך מלמטה למעלה כנגד שאר האותיות, ה-ו-ה, של שם הוי'.

נחזור, איך יודעים שבכלל כל הסיפור של מגילת אסתר זה אור שעולה מלמטה למעלה? יש סימן או רמז אחד די מובהק שכתוב "ליהודים היתה אורה"[מו], לא "אור"[מז], כתוב "אורה ושמחה וששן ויקר", מה ההבדל הפשוט על פי סוד בין "אור" ל"אורה"? "אור" זה זכר, זכר הוא אור ישר שיורד מלמעלה למטה; "אורה" זה נקבה – כתוב ש"אורה" היא כנגד אסתר[מח], לכן כל המגילה נקראת ״מגילה אסתר״ – ו"אורה" היא אור שעולה מלמטה למעלה. זהו ההבדל וההשלמה של ה"אור" ל"אורה", אבל בפורים זה לא "אור", זה "אורה" – "ליהודים היתה אורה ושמחה וששן ויקר".

"מאה" – כתר; "ועשרים" – מוחין; "ושבע" – מדות

מהן כאן שלש המדרגות "שבע ועשרים ומאה"? כמו שאמרנו, אצל שרה אמנו זה הולך מלמעלה למטה ״מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים״. כתוב בקבלה בפשטות שה"מאה" הוא הכתר[מט]. הכתר הוא השרש של כל הספירות, כמו שאמרנו שהכל חוזר לשרש, ובו מתגלים עשר הספירות וכל ספירה בפני עצמה כלולה מכל העשר ספירות – סך הכל 100. זהו גם המקור, כמו שנסביר, של מאה ברכות ש״חייב אדם לברך בכל יום״[נ], להמשיך ברכה מהראש והמקור של כל הברכות, שהוא כתר עליון.

מה זה "עשרים"? כתוב ש"עשרים" זה חכמה ובינה[נא], השכל. למי שלא מתמצא: כתר הוא למעלה מהשכל, הוא כמו כח של מסירות נפש, שאדם פועל למעלה מטעם ודעת, כמו שגם כן נסביר את זה קצת בהמשך. אבל יש שכל – יש שכל מתוקן, ויש שכל מקולקל. יש שכל מעוות שאדם רואה דברים לא נכון, כמו שאמרנו קודם – אם אין בינה רואים את העתיד בצורה מעוותת, ואם אין חכמה אז גם כן רואים את העבר, את השרש, מאין באנו, בצורה מעוותת. אבל יש חכמה ובינה מתוקנות שזה להרגיש את המקור, את השרש מאין באתי לכאן, איך הגעתי לכאן בצורה נכונה, וגם מה עתיד לצמוח מכל פעולה שאני עושה, תוך כדי הכרת תכלית הכוונה לשם מה נבראתי. זה קשור עם בינה "עמק אחרית", עם שרה אמנו. אז יש שכל מתוקן – חכמה ובינה.

בחכמה ובבינה, בכל אחת יש התכללות של עשר. יש התגלות של כל עשר הספירות בתוך החכמה, ויש התגלות של כל עשר הספירות בתוך הבינה, ויחד יוצא עשרים.

מה זה "שבע"? שבע אלו המדות של הלב, הרגש שבלב – החסד, הגבורה, התפארת, הנצח, ההוד, היסוד והמלכות, כמו שאומרים לה' "לך ה' הגדֻלה והגבורה וכו'"[נב]. בעולם הזה עוד אין תיקון מספיק שתהיה התגלות של התכללות כל הספירות בתוך כל ספירה, לכן זה רק שבע ספירות, כל אחת בפני עצמה, שבע יחידות.

יוצא לנו אם כן שיש יחידות ויש עשרות ויש מאות. ש"מאה" זה כתר, "ועשרים" – חכמה ובינה, שכל, "ושבע" – שבע מדות הלב, הרגש שבלב, ויחד כתר-מוחין-מדות הם כנגד עשר ספירות, ובמקום עשר יש מאה עשרים ושבע.

מאה עשרים ושבע זה תיקון שלם לפי המצב-המציאות של העולם שלנו, עד לעתיד לבוא, שהכל יהיה מאה. אם יש מאה בכל אחד מהעשר ספירות כמה יוצא בסך הכל? אלף. לעתיד לבוא יהיה אלף, "האלף לך שלמה"[נג] יש פסוק בשיר השירים. אלף זה שלמות, שלמה לשון שלמות, "דקימא סיהרא באשלמותא"[נד], וכשיש שלמות של הכל יש אלף. אבל היום, השלמות המקסימלית שיש היא מאה ועשרים ושבע.

מלחמה, מנוחה ומשתה

איך נסביר את הווארט הזה בדרך של עבודה?

אצל שרה אמנו האור של הכתר יורד מהמסירות-נפש שבכתר, שלמעלה מטעם ודעת, לתיקון של המוחין. התיקון של השכל הוא להרגיש את ה"מאין באת ולאן אתה הולך" נכון, זה ה"עשרים". ואחר כך בא התיקון של המדות שבלב, שבע הספירות של הלב, מחסד עד מלכות – תיקון המדות.

אבל כאן, במגילת אסתר זה אותו מספר אבל הפוך, הוא עולה מלמטה למעלה – "שבע" ואחר כך "עשרים" ואחר כך "מאה מדינה". בעצם, מה שהפסוק הזה אומר הוא שאדם נמצא במצב של פורים או טרום-פורים, טרום-נס פורים, והוא צריך להתחיל את העבודה שלו מה"שבע", ואחר כך לעלות בעבודה שלו ל"עשרים" ולבסוף להגיע למדרגה של "מאה". הכל בדרך של אור חוזר, של "אורה" – אור חוזר שעולה מלמטה למעלה[נה].

מה זאת אומרת להתחיל את העבודה מה"שבע"? הכוונה להתחיל את העבודה מהמלחמה. המלחמה בדרך אתכפיא עם שבע המדות הרעות, כאשר הכללות של שבע המדות הרעות היא עמלק, עליו נאמר "ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אבד"[נו], שהוא מתפשט מהדעת ועד ליסוד[נז] והוא כולל את כל הז' מלכין קדמאין דתהו[נח], שכנגד הז' ספירות תחתונות, שנשברו[נט] – אלו מושגים של קבלה – וצריך להילחם עם כל ה-ז' עממין. היו שבעה עמים בארץ כנען, כאשר הכללות של כולם, שרש הרע – "תמצית הרע" בלשון החסידות – הוא עמלק, ואולי נסביר את זה יותר בהמשך. כאשר מתחילים את העבודה עם ה"שבע", הכוונה להתחיל את העבודה ממלחמה עם המדות, עם היצר הרע.

אם האדם מתחיל את העבודה עם מלחמה, שזה נקרא להתחיל מה"שבע", ואחר כך הוא עולה ל"עשרים", לשכל, מה זה נקרא? הוא עולה ממלחמה עם השבע מדות שלו, שזו עבודת הברורים, ל"עשרים", שזה תיקון המוחין. כאשר הוא זוכה בעזרת ה' לנצח את המלחמה – הוא זוכה למנוחה, כמו שכתוב במגילה שקודם לחמו, "ונהפוך הוא", אחר כך "ונוח"[ס] כתוב. כל פעם אחרי המלחמה היתה מנוחה.

איפה זה מנוחה בנפש? מנוחה בנפש שזה כמו שלום, אחרי נצחון המלחמה האדם עכשיו נח, איפה זה? זה במוחין. זה כמו שנאמר ישוב הדעת, כל זמן שאדם נלחם אין לו ישוב הדעת. כשיש לך אויב בשטח אתה לא יכול לנוח בשקט, אין לך שום ישוב הדעת אמתי. כשיש אויב כל הזמן צריכים להיות ערניים, ולהיזהר ממנו ולהילחם בו כאשר הוא תוקף, ואולי אפילו לתקוף אותו עוד קודם, עוד לפני שהוא תוקף אותך – "הבא להרגך השכם להרגו"[סא]. אבל אחר כך כשמנצחים את המלחמה באים למנוחה.

ושוב, איפה המנוחה? מנוחה היא כמו שבת[סב], זה מוחין – יש מוחין דאמא ויש מוחין דאבא. כמו שאדם לומד תורה גם כן מתוך מנוחה, מתוך שלוה, שקט בנפש. זה "עשרים".

עכשיו, מה כתוב במגילה? מה קורה לאחר שיש מלחמה ומנוחה? זה לא די. מה עושים אחרי המנוחה? עושים משתה, עושים שמחה. עכשיו זכיתי לנוח, להגיע לישוב הדעת לאחר כל התהפוכות והתלאות והצרות, ו"לפום צערא אגרא", על פי פשט צריך להודות קודם כל לרבונו-של-עולם. היות שכאן זה אור שחוזר מלמטה למעלה – מודים תוך כדי משתה ושמחה. צריכים כל כך לשמוח וכל כך לשתות, הרי זה נקרא משתה, "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", כמו שננסה להסביר את זה קצת בהמשך. ואז עולים אל המאה ברכות של הכתר, וממשיכים משם, מהכתר עליון שהוא למעלה מטעם ודעת, את כל הברכות לעתיד לבוא – כל הברכות לעם ישראל.

כלומר, שאם האדם רק יסתפק במנוחה במצב שהוא נח מהמלחמה, 'בסדר, עכשיו הכל בסדר', והוא לא ימשיך להתעלות מעלה, עד לכתר, "עד דלא ידע", אז הוא גם לא ימשיך את המאה ברכות. אבל אם הוא רוצה להמשיך בשלמות את הברכה, להמתיק את כל המציאות, אז הוא צריך לא להסתפק במנוחה. שוב, יש שכל ויש פנימיות השכל, כתוב ש״פנימיות אבא פנימיות עתיק״[סג], ו״פנימיות אמא״ גם ״פנימיות עתיק״[סד]. שלפי הדברים שלנו עכשיו השכל בפנימיותו הוא עצמו מכיר שלא די להסתפק בי, בשכל, שאני השכל עכשיו ורק מעבר כדי להתעלות למעלה מן השכל, שעל כן פנימיות אבא הוא-הוא פנימיות עתיק, בגלל שפנימיות אבא אומר לי שצריכים להתעלות למעלה מהשכל, להגיע לכתר, ל"מאה" שהוא בכתר, שהוא מסירות נפש למעלה מטעם ודעת.

היות ש"נעוץ סופן בתחלתן"[סה], יש ודאי כח של מסירות נפש בתחילת המלחמה, שזה שיוצאים למלחמה גם יוצאים לקרב מתוך מסירות נפש. אז יש כאן מעגל, "נעוץ סופן בתחלתן" – יש מסירות נפש ראשונית שאדם יוצא להילחם, אבל עבודת המלחמה היא עבודה עם המדות, וזה ה"שבע". ושוב, זה בדיוק כמו הסיפור של נס פורים שמתחילים עם מלחמה, חייבים לדעת שלא יתכן ואין מנוס מלברר את המדות, חייבים להתחיל מכך... יהודי יש לו את התפקיד לברר את המדות, וזו עבודה קשה, יש בזה אתכפיא, יש בזה מלחמה, כמו שכתוב בקהלת "עת מלחמה" ורק אחר כך "עת שלום"[סו], והוא נכנס לעבודה הזאת של המלחמה עם הרע מתוך מסירות נפש. ואחרי שהוא גומר עם ה״שבע״ ובעזרת ה' מנצח אז הוא מגיע ל"ונוח מאֹיביהם״ – שזה ה"עשרים" – ואחר כך הוא יכול לשבת לשתות, "עד דלא ידע", שזה ה"מאה".

זה היה בקיצור, להסביר לנו את הסדר הזה, שכל מגילת אסתר היא על פי הסוד של "שבע ועשרים ומאה" בדרך של מלמטה למעלה. בעוד שהשרש שלו הוא אצל שרה אמנו, המבינה הגדולה, ה"בינה יתרה" של עם ישראל, שרה אמנו, אצלה זה בדרך של מלמעלה למטה – מאה עשרים ושבע שנים. עד כאן ההתחלה הראשונה. לחיים לחיים!

עלית אדר באור חוזר למעלה מהשרש

אפשר לפי ההסבר הזה לשיר עוד הפעם. באמת הרבה שואלים – הרבה שלא חב"דניקים שואלים – מה החב"דניקים עושים רעש מהפסוק הראשון? מה כתוב שם? זה לא "ליהודים היתה אורה" וזה לא שום דבר, זה בסך הכל "ויהי בימי אחשורוש", "ויהי" לשון צער[סז], מה עושים מזה רעש? עכשיו ניסינו קצת להמתיק את זה, שיש בזה משהו בפסוק הזה – שעיקר מה שיש בו זה ה"שבע ועשרים ומאה מדינה".

אולי נאמר עוד דבר, עוד סימן. באמת פורים הוא הרי "ונהפוך הוא"[סח], ומה זה "ונהפוך הוא"? שגם כן – שהוא מתחיל מלמטה למעלה. העבודה של פורים היא אור חוזר, כמו שפורים חל בסוף השנה, הוא חל בחדש אדר שהוא הסוף, ותמיד בסוף האור עולה מלמטה למעלה, "ונהפוך הוא". לכן גם כן המן שמח כל כך שנפל לו הפור-הגורל על סוף השנה. חוץ מזה שהוא שמח שזה הסתלקות של משה רבינו[סט], אבל כתוב ששמח שעצם הדבר שזה חדש אדר, שהדבר היה הפוך, הוא חשב שזה הסוף, שהחדש הזה הוא המדרגה הכי נמוכה שבשנה לגבי עם ישראל. על עם ישראל כתוב "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה"[ע] זה חדש ניסן, "לכם ראש חדשים", סימן שאדר הוא 'סוף חדשים' "לכם". כלומר שיחסית לעם ישראל זו המדרגה הכי נמוכה. לכן הוא שמח שנפל לו המזל על החדש הזה.

אבל מה? מה יש כאשר מתקנים את החדש הזה? יש אור חוזר מלמטה למעלה, "ונהפוך הוא", והאור חוזר ״חוזר לקדמותו״[עא], לדרגה יותר גבוהה, גם ב"מאה", אפילו יותר מה"מאה" של השרש, של שרה. כתוב שאור חוזר שהוא חוזר לשרש – הוא חודר יותר עמוק בתוך השרש, אפילו מאשר ההתגלות של השרש לעצמו בתחילה.

כמה שהשרש הזה של "מאה" היה יכול להתגלות לשרה בתור הראשונה-השרש, עכשיו כשעולים "עד דלא ידע" ל"מאה" – חודרים לפנימיות ועצמיות של אותו שרש הרבה יותר מאשר היה גלוי גם בהתחלה של האור ישר, כמו שזה ירד לנו משרה אמנו.

מלך שאחרית וראשית שלו

עוד דבר, איך דורשים את השם אחשורוש? האר"י הקדוש מביא בשם המדרש שאחשורוש הוא גם רמז לה'[עב]. חז"ל אומרים במדרש שכל מקום שכתוב "המלך" זה "מלכו של עולם"[עג], כמו שאמרנו קודם על הפסוק "בלילה ההוא נדדה שנת המלך", מלך מלכי המלכים. האריז"ל מוסיף שגם אחשורוש זה רמז על הקב"ה, איך? זה נוטריקון, זה קיצור של הביטוי אחרית וראשית שלו, אחשורוש – אחרית וראשית. אבל מה המיוחד בביטוי הזה? המיוחד הוא שהוא הפוך – מה זה אחרית וראשית שלו? צריך להיות ראשית ואחרית, מה זה אחרית לפני ראשית? אז גם כן זה שאחשורוש הוא אחרית וראשית, שהסוף אצלו בא לפני ההתחלה זה גם אומר שכל הסיפור כאן הפוך. לכן באמת הוא היה טפש[עד]. יש הרבה פירושים של הפוך, אצלו זה הכל הפוך. אבל יש הפוך של הקדושה, ויש הפוך של הקליפה – שהראש פשוט הפוך לו, שיש לו אחרית לפני ראשית. אם כי, שוב שמצד אחד זה רמז על הקב"ה, גם כן אחרית וראשית שלו, אבל למטה איך שזה משתלשל-יורד למטה – זה מלך כזה שהוא הפוך לו.

מה זה אומר בקדושה? זה אומר שהכל כאן בפורים באמת בדרך הפוכה, בדרך של מלמטה למעלה. לכן הוא ממשיך "ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש המלך מהדו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה".

אז שוב, אחרי ההסבר הזה ננגן שוב ״ויהי בימי אחשורוש״.

[נגנו.]

יש ניגון על מילים שיש כאלו שאומרים אותן ב"יוצר" של חג פורים. לפי הנוסח של האריז"ל לא אומרים את זה, אבל היות שזה כתוב בסידורים – אז חיברו על זה ניגון. ניגון מאד פשוט, אבל אם שרים את זה נכון, חזק, אז זה מאד חזק, ואפשר להגיע "עד דלא ידע" עם הניגון הזה. שוב, אז זה מאד פשוט ומאד תקיף, "תקיף מזליה"[עה]. המילים של הפיוט הן "פורים פורים פורים לנו ברוך אשר בחר בנו", זה הכל – ככה זה כתוב וככה זה הולך. אז קודם אני אשיר את זה, אולי יש כאלה שזוכרים את זה מדי שנה, אבל מי שלא זוכר – שישמע את זה ואחר כך גם נלמד לשיר את זה ביחד.

[נגנו "פורים לנו".]

ב. מלחמת מדין – מלחמה בהעלם הרע

השגת משה את שער הנו"ן על ידי מלחמת מדין

קודם, אחרי שקרה מה שקרה היום בצהריים[עו], מישהי בכפר חב"ד, אולי היא נמצאת כאן, פתחה אגרות קודש של הרבי. ידוע שיש ספר של מכתבים, אגרות קודש, הרבה כרכים שהרבי כותב-עונה תשובות לשואלים את עצתו, ובאופן מאד-מאד מופלא הרבה פעמים שיש שאלה אקטואלית – לפרט או לכלל – ופותחים את הספר הזה, רואים משהו שהוא מאד שייך לענין. חוץ מזה כמובן שהרבי רצה שילמדו את הספר לפי הסדר, ואז יבינו את כל התשובות לכל השאלות בדרך ממילא. אז שוב, היום אחר הצהריים מישהי פתחה את האגרות קודש בתור תמיהה ושאלה וצעקת הלב והנפש היהודית 'מה קורה כאן?!' ו"עורה למה תישן ה'", כמו שאמרנו קודם את הפסוק. והיא פתחה במקום כזה במכתב שהרבי כותב על נושא בחסידות. הוא לא רק עונה תשובה אישית למישהו, זה מכתב שהוא מכתב ענייני, והנושא שלו הוא מלחמת מדין[עז].

לכאורה מה ששייך לפורים זה מלחמת עמלק, אבל תכף נקשר את זה. ידוע שמלחמת מדין היא המלחמה האחרונה של משה רבינו[עח], "רעיא מהימנא"[עט], הרועה הנאמן וגם הרועה את האמונה, שהוא זן ומפרנס את האמונה בנשמות ישראל[פ]. השיא של כל עבודת חייו – ככה ה' אומר לו בסוף חייו, בשנת המאה ועשרים שלו – שהוא ילחם במדין. הוא יבחר מתוך עם ישראל נבחרת, מתוך כל שבט ושבט "אלף למטה"[פא], ושיצאו להילחם במדין – לנקום "נקמת ה' במדין"[פב], זוהי הלשון בפסוק. בהתחלה כתוב "נקמת בני ישראל"[פג], אז רואים ש"נקמת בני ישראל" ו"נקמת ה'" זה היינו הך, זה מתחלף. אז ה׳ אומר למשה, שאחרי המלחמה הזו "אחר תאסף אל עמיך". כלומר שבמלחמה הזאת תלויה השלמות של כל עבודת חיי משה רבינו, ולאחר שהוא נלחם והוא נוקם את נקמת ה' במדין – הוא נאסף אל עמו. הוא גמר את העבודה שלו בעולם הזה, והוא מסתלק מן העולם.

ידוע שעל הפסוק "כי לא יראני האדם וחי"[פד], שמשה רבינו ביקש מה' "הראני נא את כבודך"[פה], וה' ענה לו "כי לא יראני האדם וחי" – "וראית את אחורי ופני לא יראו"[פו] – אז זה בחייו "לא יראני האדם וחי", אבל במותו "יראני", וכשהוא מת אז הוא השיג את שער הנו"ן. שער הנו"ן הוא ה"עץ גבה חמשים אמה"[פז] שמשם המן חשב להפיל את מרדכי. אבל המן לא ידע שמשה רבינו באמת השיג את זה בשעת ההסתלקות, והוא הנחיל את זה לגלגול העיקרי שלו בתנ"ך, שלפי הקבלה הוא מרדכי היהודי[פח]. לכן למרדכי יש גישה וזיקה גם לשער הנו"ן, ודווקא שם המן נופל ומרדכי קם לתחיה.

באיזו זכות הוא השיג את זה? בזכות מלחמת מדין. כלומר, שאם תילחם עם מדין – תנצח את מדין במסירות נפש – "אחר תאסף אל עמיך". שוב, הפירוש הוא שבזכות מלחמת מדין תזכה להשיג את שער הנו"ן, מה שאתה חשקת והשתוקקת במשך כל ימי חייך. כך משה אמר בעת רצון בפרשת כי תשא, שזה פרשת השבוע של פורים השנה, הוא מבקש מה' "הראני נא את כבודך". שוב, ה׳ אומר לו שעכשיו לא תזכה ולא תוכל, אבל בשעת ההסתלקות כן תוכל, ואחר כך תנחיל את זה אחריך ל"אתפשטותא דמשה שבכל דרא"[פט], שבעיקר הדברים נאמרים כלפי מרדכי היהודי. הוא עיקר ההתפשטות של משה רבינו, ועיקר זה שזוכה להמחיש ולהגשים את מה שמשה רבינו השיג רק בשעת ההסתלקות, שזה שער הנו"ן. כמו שאמרנו, משה רבינו עצמו השיג את שער הנו״ן בזכות מלחמת מדין, שהיא מלחמת נקמה – "נקמת בני ישראל" ו"נקום את נקמת ה' במדין".

השתתפות שבט לוי במלחמת מדין

עכשיו, הרבי שואל כאן, הוא קודם מביא שעל פי המפרשים ישנה מחלוקת לגבי שבט לוי ביחס למלחמה הזאת. המלחמה הזאת היא מלחמה משונה ואחרת בהרבה הרבה דברים, היא שונה מכל שאר המלחמות של התורה – גם המלחמות של משה רבינו בעצמו שלחם קודם עם סיחון ועוג – וגם מכל שאר דיני המלחמות שיש בתורה. אחד מדיני המלחמות שיש בתורה הוא ששבט לוי לא יוצא למלחמה[צ]. הוא למעלה מזה, לא יוצא לקרב. הוא יושב ולומד, בחור ישיבה אמתי שבאמת בזכות הלימוד שלו הוא מגן ומציל על עם ישראל כולו, והוא עצמו לא יוצא לקרב.

אבל כאן כתוב בפסוק לגבי מלחמת מדין "אלף למטה", ושוב, יש שאומרים וכנראה שזו הלכה, שכאן במלחמה הזאת "אלף למטה" וכל השנים-עשר שבטי ישראל – זה כלל גם את שבט לוי[צא]. כלומר שיש פה יוצא מן הכלל – גיוס תלמידי הישיבות, יש פה משהו מיוחד במלחמה הזאת, שכולם יוצאים לקרב, גם שבט לוי, מי שבדרך כלל יש לו איזו פרוטקציה שהוא לא יוצא למלחמה. למה על פי פשט הוא לא יוצא למלחמה? בגלל שעיקר המלחמה זה כיבוש הארץ, והרי לו אין חלק בארץ, אין לו נחלה בארץ, "ה' הוא נחלתו"[צב], אז כמו שאין לו חלק בארץ, "ה' הוא נחלתו" – אז ככה הוא לא יוצא לקרב לכבוש את הארץ על פי פשט.

אבל כאן, במלחמה הזאת – מה באופן מהותי המיוחד של מלחמת מדין? המהות היא שהמלחמה הזאת היא לא כיבוש הארץ, זה לא על מנת לכבוש. מה שקודם משה בעצמו נלחם נגד סיחון ועוג במו ידיו, במסירות נפש, זה על מנת לכבוש. הוא כבש בכך את עבר הירדן שהוא חלק מארץ ישראל המורחבת, מארץ ישראל המובטחת לאברהם אבינו. אבל כאן זה לא בשביל לכבוש שום דבר, זו נקמה נטו, רק לנקום.

היות שזה רק לנקום "נקמת ה'", ושוב, זה השיא של משה רבינו, וזה יותר גבוה – העבודה הזאת של לנקום את נקמת ה' הרבה יותר גבוהה, כמו שנסביר, מאשר כל המלחמות שלכאורה הן מוצדקות על פי טבע – שצריך ארץ לגור בה.

שער הנו"ן ושם אהי"ה

מה זה על פי פשט שער הנו"ן? שער הנו"ן זה כמו מה שדברנו קודם – פנימיות ה"מאה", פנימיות הכתר. זה שער הנו"ן. נאמר רמז מאד-מאד חשוב, שאותו שער הנו"ן, מצד אחד הוא שייך למספר חמשים – קודם דברנו על מספרים, דברנו על "שבע ועשרים ומאה", שער הנו"ן הוא גם מספר, הוא חמשים. בקבלה יש שם קדוש, מהשמות הקדושים של הקב"ה, שמשתייך לשער הנו"ן. השם הזה הוא השם אהיה[צג]. כמו ביציאת מצרים, אהיה, "אני אהיה" – "אהיה אשר אהיה"[צד], ואותו שם ״אהיה״ שעתיד להתגלות הוא השם של שער הנו"ן שגם כן עתיד להתגלות. כלומר שעכשיו "לא יראני האדם וחי", אבל לעתיד לבוא כן.

משה זכה לזה, לאותו שם "אהיה אשר אהיה" – ל"אהיה" הראשון הוא זכה ברגע שהוא גאל אותנו מארץ מצרים בגאולה הראשונה, אבל היות ש"הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון"[צה], כדי להפוך להיות הגואל האחרון-המשיח, הוא צריך לזכות בשם ״אהיה״ השני, שהוא בעצם שער הנו"ן, מה שהוא ביקש "הראני נא את כבודך", והוא התחיל לזכות לזה ברגע ההסתלקות, אבל אז הוא עזב את העולם. עכשיו צריך להמשיך את זה מחדש למטה, בתוך העולם. מי התחיל להמשיך את זה מחדש מאותו מקום שהוא עלה בהסתלקות שלו? מרדכי היהודי בפורים. מרדכי ואסתר.

אז שוב, יש אם כן עוד סוד: יש חמשים – שער הנו"ן ויש את השם ״אהיה״. כמה זה אהיה בגימטריא? 21. אני רק עכשיו אומר רמז לרווחא דמילתא: אם אני לוקח את שני המספרים האלה – שם אהיה פעמים שער ה-נ – 50 פעמים 21 כמה זה? 1050. לא נאריך להסביר מה המשמעות של המספר הזה, זה מספר מאד חשוב בקבלה[צו]. אבל הוא המספר אם עושים בדיוק את הגימטריא של המילים "שבע ועשרים ומאה", המספר של המגילה. בספרי הקבלה קוראים לזה "מספר מספרי"[צז] – עושים את הגימטריא של המילים של המספר. יש לי מספר 127, אבל אם אני אעשה את החשבון של המלים כמו שזה כתוב בתורה – "שבע ועשרים ומאה" אז אני אראה שהחשבון הזה של "שבע ועשרים ומאה" הוא שוה נ פעמים אהיה – שער ה-נ פעמים אותו שם אהיה, שעל פי הקבלה הוא השם הקדוש ששייך לשער הנו"ן. לדבר הגדול הזה, לשלמות הזאת, זוכים על ידי מלחמת נקמה.

שייכות שבט לוי למלחמת מדין

עכשיו הוא אומר, שהיות שכאן זו מלחמת נקמה, לא מלחמת כיבוש, לכן גם שבט לוי שייך לענין, הוא בעסק, לא פטור מזה.

הרבי מסביר את זה בצורה עמוקה. הוא אומר ששבט לוי, למה הוא בדרך כלל פטור מכל המלחמות של כיבוש, שזה גופא קשור לזה שאין לו נחלה בארץ, שהרי "ה' הוא נחלתו"? זה בגלל שהוא אמור להיות אחד כזה שכבר גמר לתקן את המדות הגסות שבלב, את ה-ז' עממין שיש בלב, הסוד של המלחמה עם השבע, שאמרנו קודם שנקרא גסות הרע. אז אותו תלמיד חכם אמתי, שהוא הלוי האמתי, אם הוא באמת לוי, הוא אמור להיות אחד כזה אז הוא גמר את התיקון הזה. והיות שברוחניות הוא גמר את התיקון של המלחמה הפנימית, כלומר שזה לא מעניינו, ולכן הוא אפילו גם כן לא יצליח בכך. אם אדם עבר משהו וגמר משהו, איזה פרק בחיים, פרק של עבודה בחיים ואומרים לו להיכנס לזה שוב – הוא גם לא יצליח בזה, בגלל שזה כבר לא שייך לו.

מי שיצליח להילחם, להיות חייל טוב, חייל מנצח בקרב – זה אחד שבאמת שייך לקרב, שזה באמת אויב שלו. אם אתה נלחם נגד אחד שהוא לא אויב שלך אתה לא תצליח גם כן. אתה צריך לדעת שזה אויב שלך – שלי, באמת. אז אותם אויבים כמו המלחמות על כיבוש הארץ, הם לא האויבים האמתיים של לוי, לכן הוא גם לא יצליח שם במלחמה. הם כן האויבים האמתיים של כל עם ישראל, אבל לא שייך ללוי, לכן הוא פטור מאותן מלחמות.

מהי מלחמת נקמה, שהיא לא מלחמה לשם כיבוש – רק לשם נקמה טהורה – שזה קשור גם לחג הפורים? זו מלחמה כדי לבער את העלם הרע. יש רע שהוא לא רע בגסות, יש אצל האדם 'רע בדקות' קוראים לזה, או בדקות שבדקות. היום בפסיכולוגיה קוראים לזה 'רע שבתת מודע' – לא רע שבמודע, אלא רק בתת-מודע. רע שבתת-מודע גם ללוי יש, ולכן הוא שייך למלחמה הזאת. כדי להגיע לתת-מודע שבנפש ולבער משם את הרע הנעלם, בדקות או בדקות שבדקות – זה רק כאשר נלחמים מלחמת נקמה. נקמה נטו, לא לשם כיבוש.

קליפת מדין – הגברת תחושת היש בתת מודע

עכשיו, למה זה? מה פתאום? מה קורה כאן? מי זה מדין? עיקר הנקמה כאן הוא נגד מדין. מיהו מדין? כתוב שמדין הוא מלשון מדון ומריבה[צח] – בקליפות הרוחניות מדין הוא השרש של קליפת המחלוקת, שעושה מדון ומריבה בין אנשים או בין נשמות. איך הוא עושה מדון ומריבה בין אנשים? על ידי שהוא מגביר גם בתת מודע, בפנים, את הרגשת היש. הוא מגביר את האגו שלי בפנימיות, אפילו שאני לא מרגיש את זה בחיצוניות, אבל כאילו שמה שאני זה נכון, ואם מישהו אומר אחרת ממני או חולק עלי – אז הוא ודאי לא צודק. אני בטוח בעצמי שאני צודק, וממילא הוא לא צודק, אם הוא חולק עלי. ושוב, זה מגביר את המחלוקת.

כתוב בחסידות עוד יותר מזה, שקליפת מדין כל כך מגבירה בפנים בתת-מודע את האגו של האדם – עד כדי כך שעצם המציאות של הזולת במדה מסוימת עוינת לי. והדוגמא, כך כתוב בחסידות, שאם אני יושב למשל בתוך חדר בו אני היחיד, אני המולך בחדר, אין אף אחד בתוך החדר חוץ ממני – אני כאן יושב לבד והמציאות שלי, האגו שלי מתפשט בתוך כל האויר של החדר הזה. במצב כזה, כאשר מישהו סתם – בלי לדפוק – נכנס לחדר, הוא בעצם פולש לתוך התחום שלי – זו ההרגשה בנפש. לא שזה החדר שלי, לא משנה – האגו כל כך מתפשט שברגע שמישהו אחר נכנס לתוך התחום שלי, אז הוא פוגע בי. זה כמו שיתן לי סטירת לחי. ככה ההרגשה מצדי. ההרגשה הזו היא דוגמא שמסבירים בחסידות על הרגשה שבאה מתוך קליפת מדין.

במקום אחר מובא הסבר נוסף, אבל אפשר לומר שבעצם זה היינו הך, שקליפת מדין זו קליפה בנפש שהיא נוגדת אחדות אמתית. כל מחלוקת נובעת בגלל שאני לעצמי ואתה לעצמך, וידוע מה שכתוב בפרקי אבות שמי שאומר "שלי שלי ושלך שלך" אז או שזו מדה בינונית או שזו מדת סדום[צט]. זה לא כל כך פשוט שזה נחמד לומר וטוב לומר ובסדר לומר "שלי שלי ושלך שלך" – הפרדה. זה יכול לגלוש ולהיות ממש מדת סדום, כך כתוב בפרקי אבות.

כל הדבר הזה שנוגד אחדות נקרא קליפת מדין. לכן, כדי לנקום את הנקמה הזאת במדין זו "נקמת ה'" – היות שה' הוא אחד יחיד ומיוחד, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[ק], והקליפה שנוגדת את האחדות של הקב"ה, את האחדות האמתית, היא קליפת מדין, כך כתוב בחסידות. וממילא, להילחם נגדה זה להילחם מלחמת נקמה. אחד שסותר את האחדות האמתית של ה', שהיא כל האמונה שלנו וכל המציאות שלנו, ועליה אנחנו מוסרים את נפשנו, מוכנים למות על זה, שזה יותר חשוב מכל ערך אחר, אין שום ערך בעולם שמתקרב אצלנו, אצל היהודים, לחשיבות כמו שיש לאחדות אמתית. לא "שלום" במרכאות ולא שום דבר במרכאות, ברגע שדבר נוגד אחדות – אז הוא מוקצה מחמת מיאוס אצלנו וצריך להילחם נגדו בחירוף נפש. ובמלחמה כזו לא חשוב אם כובשים משהו או לא כובשים משהו, משיגים משהו או לא משיגים משהו. הרי גם בפורים, מה כתוב בפורים? "ובבזה לא שלחו את ידם"[קא], לא היה שום אינטרס כאן, לא הרוויחו מזה כלום, שום כסף לא היה בזה – "ובבזה לא שלחו את ידם". רק נקמה נטו.

כמו שנסביר, על ידי מלחמת הנקמה מצילים ומרימים את כבוד ישראל. ומי שלא עושה את זה, ולא מאמין בזה – הוא מוריד ומבזה חלילה-וחס את כל היקר האמתי לעם ישראל. לכן בסוף כתוב גם "ליהודים היתה אורה ושמחה וששן ויקר". בפסוק הזה עצמו יש הרבה דברים שצריך להסביר – מהו ה"יקר" בסוף, "נעוץ בסופן בתחלתן" וקשור עם ה"אור". כתוב שלעתיד לבוא יהיה "אור יקרות", כך הביטוי בזכריה לגבי לעתיד לבוא "לא יהיה אור יקרות וקפאון"[קב] – מי שיבוא מחרתיים לירושלים, כולם מוזמנים לבוא, אולי נסביר את הביטוי הזה "אור יקרות". אבל הביטוי "אור יקרות" הוא בעצם שילוב של הסוף בהתחלה ביחס לפסוק "ליהודים היתה אורה ושמחה וששן ויקר", "כן תהיה לנו"[קג].

מלחמת מדין – גיוס שוה

נחזור לענין שלנו. קודם כל, עכשיו אני מאריך להסביר את המכתב שפתחו היום לאחר מה שקרה, מה שהרבי כותב באגרות קודש. הוא כותב על המלחמה במדין, שהיא מלחמה אחרת מכל המלחמות. בכל המלחמות שבט לוי לא משתתף, בגלל שהוא לא שייך למלחמה עם גסות הרע, אבל ברגע שזה נוגע למלחמה עם דקות הרע – אז הוא גם שייך לזה ולכן הוא גם חייב להילחם במו ידיו בפועל ממש, לצאת לקרב ממש.

עוד דבר, המלחמה של "לתת נקמת ה' במדין" היא מלחמה שלא מתחשבת בריבוי או במיעוט של האוכלוסין של השבטים – היא משהו שוה לכולם – "אלף למטה אלף למטה". כלומר, שהגישה למלחמה הזאת יורדת מאיזה מקום שכולם באמת שוים בו, וכולם צריכים להיות שוים ושלמים, כמו שאמרנו קודם בסוד המספר אלף – "האלף לך שלמה" – שמכל מטה, מכל שבט ושבט צריכים להיות בדיוק אלף אנשים, לא פחות ולא יותר. אין לזה שום קשר לריבוי או למיעוט של האוכלוסין של השבט, זה משהו רוחני.

בשביל המלחמה הזאת הגיוס למלחמה הוא גיוס רוחני, גיוס קבלי. לגבי שאר המלחמות הגיוס הוא גיוס פיזי, גיוס כמו כל מלחמה, שמגייסים את כולם. אבל כאן זוהי מלחמה אחרת, זה סוג אחר של מלחמה לגמרי. וגם רואים את זה בגיוס שהוא "אלף למטה אלף למטה".

מלחמת מדין רק בהנהגת משה רבינו

נוסיף עוד דבר. הרבי אומר שהמלחמה הזאת היא באופן מיוחד חייבת להתנהל על ידי רמטכ"ל ששמו משה רבינו. רואים את זה גם לגבי מלחמת עמלק. המלחמה הראשונה של עם ישראל בתורה, מיד לאחר שיצאנו ממצרים, היא מלחמת עמלק, והמלחמה האחרונה היא עם מדין. גם סימן ש"נעוץ סופן בתחלתן" שיש קשר ביניהם. גם במלחמת עמלק רואים את זה, שמשה רבינו משגיח באופן מיוחד. הוא אומר ליהושע "בחר לנו אנשים"[קד] – תיצור יחידה נבחרת... כתוב "אנשי משה"[קה], אנשים מיוחדים שמוכרים לנו – אנ"ש הקרובים – סימן ששם דווקא היו בעיקר לויים, אנשי משה.

בפרשת השבוע גם כן אנחנו קוראים על חטא העגל. לאחר חטא העגל היתה מלחמה פנימית בתוך עם ישראל, לתקן את החטא – אז גם כן היו הלויים הלוחמים. אחר כך החשמונאים היו גם כן כהנים. רואים שהרבה פעמים בהיסטוריה של עם ישראל הכהנים נלחמים ממש. אז צריך לומר שבכל פעם שהכהנים משתתפים במו ידם להילחם – יש בזה מוטיב של "נקמת ה'". בכל פעם שיש "נקמת ה'", היות שכאן זוהי מלחמה עם דבר מאד נעלם בהעלם העצמי של הרע שבנפש – זה חייב להתנהל בפיקודו של משה רבינו, ו"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא". כלומר כל מלחמה אחרת, כמו שנסביר, לא חייבת להיות שמשה רבינו בעצמו יהיה הרמטכ"ל. אבל במלחמה הזאת דווקא משה רבינו חייב להיות הרמטכ"ל של המלחמה – לא יתכן מישהו אחר[קו].

שוב, הנקודות שעכשיו חזרתי זה המכתב שהרבי כותב, שהיום פתחו לאחר מה שקרה בצהריים. הנושא של המכתב הוא מלחמת מדין, מלחמה שחייבת להתנהג על ידי משה רבינו, מלחמה שהיא מלחמת נקמה – ולא לשום אינטרס אחר. ושיש משהו במלחמת נקמה שזו הדרגה הכי גבוהה של מלחמה שיש בעם ישראל, לכן חייבים להשתתף בזה גם הלוי, ובעיקר הלוי, היות שהמלחמה הזאת היא מלחמה לבער את העלם הרע שיש בתוך היהודי.

מה שיש במדין, בחוץ, זה בגלל שבתוכנו יש רע נעלם – והמלחמה החיצונית היא בגלל, או שהיא-היא חלק מהמלחמה, או ביטוי חיצוני של המלחמה הפנימית-הרוחנית של היהודי עם ההעלם הרע שלו. ושוב, זה כולל גם את שבט לוי, את כולם, ללא יוצא מן הכלל.

ג. שלשה דברים שניתנו בין שתי אותיות

דעה-מקדש-נקמה – ניתנו בין שתי אותיות

עד כאן היה המסר שהרבי ענה במכתב הזה כתגובה למה שהיום קרה, והדברים די ברורים. אבל עדיין צריכים לפרש קצת יותר את המושג הזה. זה עדיין מאד מוזר כל המושג של נקמה, ומה שחז"ל אומרים ש"גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות"[קז].

יש רק שלשה דברים שחז"ל מציינים שנרשמו ונכתבו בין שתי אותיות – מה זה שתי אותיות? שני שמות של ה' – דעה ומקדש ונקמה. על דעה כתוב "אל דעות הוי' ולו (ולא, כתיב) נתכנו עלילות"[קח], המילה "דעות" מופיעה בין שני שמות של ה' – זה נקרא בין שתי אותיות בלשון של חז"ל – "אל" שם א-ל, "דעות הוי׳" שם הוי'; גם מקדש, על מקדש כתוב "מכון לשבתך פעלת הוי' מקדש אדנ-י כוננו ידך"[קט], ה״מקדש״ מופיע בין שם הוי' לשם אדנות; בנקמות אנחנו אומרים את זה בתפלות שלנו כל יום "אל נקמות הוי' אל נקמות הופיע"[קי]. השמות כאן הם שוב ״אל״ והוי׳ – רואים שבאופן מיוחד ופרטי הנקמה דומה לדעה, אפילו יותר מאשר מקדש.

לפי הבעל שם טוב כל דבר, כל עבודה בנפש, מתקדמת ומשתכללת בשלשה שלבים שנקראו הכנעה-הבדלה-המתקה[קיא] – כלל גדול אצלנו. אז גם פה, אם חז"ל אומרים ומציינים שיש שלשה דברים שמוקפים קדושה, כלומר שהם נכללים לגמרי בתוך קדושת שמו יתברך – הם ודאי מקבילים לשלשת השלבים. מה הכוונה שניתנו בין אותיות? מה הפשט? הפשט הכי פשוט שהדברים האלה הם מכל צד בתוך הקדושה, בתוך קדושת ה', שיש ה' מכאן ויש ה' מכאן –איך שלא תסתכל על התופעה הזאת בנפש או בעם ישראל – כולו אומר קדוש, כולו אומר ה'. יש שלשה דברים כאלו, שוב, דעת ובית המקדש ונקמה – בזמן הנכון. חז"ל בגמרא אומרים שלגבי נקמה זה נקמה בעיתוי הנכון, בזמן הנכון[קיב]. [נקמה אישית?] נקמת ה', תכף נסביר את זה יותר. נקמת ה' כמו מלחמת מדין, מלחמה שנועדה בשביל להוריד את הבזיון של האי-כבוד נגד עם ישראל. שלא לסבול פגיעה בקדושת עם ישראל, שזה דבר בלתי נסבל – עד כדי מסירות נפש. וכמו שאמרנו, הדבר הזה מבער ומברר את העלם הרע שיש בתוך הנפש של היהודי הפרטי, וגם הנפש של כולנו – של כל עם ישראל בכלל, כולנו שיעור קומה אחד בשלמות.

נקמה-דעה-מקדש – הכנעה-הבדלה-המתקה

אמרנו שכל דבר מופיע בהכנעה-הבדלה-המתקה, אז גם כאן כתוב שהנקמה בזמן הנכון – מה שחז"ל אומרים בגמרא – "אל נקמות ה' אל נקמות הופיע", זה הכנעה[קיג]. לפעול את ההכנעה הסופית, האמתית, המוחלטת נגד העלם הרע שבנפש.

אחר כך דעה. על דעה כתוב "אם אין דעת הבדלה מנין"[קיד]. היכולת להבדיל הבדלה אמתית בין הטוב לבין הרע, בין האמת לבין השקר, בין קדושת ישראל לבין ההפך, בין ישראל לעמים – היכולת להבדיל באמת זו הדעה. וזה בא רק לאחר ההכנעה האמתית של הקליפה, גם של העלם הרע, שנקראת נקמה.

בסוף המקדש בהמתקה. על מקדש כתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[קטו], וכתוב "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך"[קטז]. המקדש הוא מקור הברכה לכל העולם לעתיד לבוא, שייבנה במהרה בית המקדש – "ומעין מבית הוי' יצא והשקה את נחל השטים"[קיז], וזה יהפוך את כל המים המרים שיש בכל העולם כולו, וכל המרירות בכלל שיש בעולם – ימתיק את הכל. המקדש הוא מקור מים חיים שיוצאים מירושלים, שזה גם משל רוחני, אבל גם בגשמיות כדי להמתיק את כל המר שיש בעולם. זה נקרא בית המקדש, מקור המתקת המר, "לאהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למתקא"[קיח], בלשון הזהר. אבל לפני המקדש, שהוא בין שתי אותיות, צריכה להיות דעה – להבדיל, ועוד לפני הדעה שבין שתי אותיות צריכה להיות נקמה בזמן הנכון, זה נקרא "אל נקמות ה'". אלו שלשה דברים שנתנו בין שתי אותיות.

עד כאן הקדמה נוספת.

"מחה אמחה" ו"תמחה" – מלמעלה ומלמטה

נחזור למושג מלחמה. איך התחלנו קודם? אמרנו שחג פורים מתחיל מה"שבע", אחר כך ה"עשרים" ואחר כך ה"מאה". "השבע" קשור עם היציאה לקרב, למלחמה עם המדות הרעות שבנפש וגם עם העמים הרעים שיש בעולם, ובמיוחד אלו שיושבים כאן על אדמתנו, ושמונעים מאתנו להגשים את היעוד שלנו כאן בארץ ישראל. והראשית – מי הראשית שלהם, מי אחרית שלהם, מי כולל את כולם? עמלק, זה ששונא את ישראל בתכלית.

למה אמרנו שגם סיסרא וגם סנחריב הם עמלק? ידוע בהלכה, ככה האחרונים פוסקים את ההלכה, שכל גוי – אינו יהודי – שמגמתו היא להשמיד את העם היהודי, יהיה מי שלא יהיה, לא מסתכלים על היוחסין שלו, הוא נקרא על פי ההלכה עמלק, ועליו כתוב "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח"[קיט], מצוה למחות אותו[קכ]. כל מי שבא לו בטוב, כאילו כל נשמתו קשורה עם השנאה שלו לעם ישראל, עד כדי כך שכל המגמה שלו היא להשמיד את העם היהודי, זה כל החיות שלו – אז זו ההגדרה של עמלק.

על זה כתוב – פסוק בפרשת בשלח שקוראים מחר בבוקר – "מחה אמחה את זכר עמלק"[קכא], שה' ימחה. הפסוק השני מצוה לנו "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח", כידוע שביחד זה ראשי תיבות אמת – אמחה מחה תמחה. האמת תלויה, וצריכים פעולה מלמעלה – "אמחה" – וצריכים גם פעולה מלמטה – "תמחה" – וכך בכל נקמה. אנחנו אומרים לה' "אל נקמות הוי' אל נקמות הופיע", אבל צריכים גם כן להידמות אליו מלמטה, זה ה"תמחה". המצוה לנו היא "תמחה", והקב"ה מקיים מלמעלה "אמחה".

גם כתוב בקבלה למה צריך באמת שתי פעולות? אפילו כאשר נלחמים נגד העלם הרע – יש בו עצמו שני ממדים, גם באגו הנעלם הזה: יש ממד שאני יכול לפגוע בו, שהוא יחסית חיצונית; אבל עדיין נשארה איזו דקות שבדקות שאני לא מסוגל בשום אופן להגיע אליה ולפגוע בה ולהשמיד-לבער אותה מהלב. זה רק הקב"ה יכול לעשות, לכן צריך להיות "אמחה" מלמעלה, וצריך להיות "תמחה" מלמטה.

ד. מלחמות הגנה-כיבוש-רשות-נקמה

מלחמת הגנה מול מלחמת כיבוש

כמו שאמרנו, יש כמה וכמה מדרגות של מלחמה. עד עכשיו הזכרנו מלחמת כיבוש ומלחמת נקמה, ואמרנו שמלחמת נקמה זו מלחמת מדין והיא הרבה יותר גבוהה – גם בפעולה הרוחנית – מאשר מלחמת כיבוש. אם כי שלכאורה מלחמת כיבוש קצת יותר מוצדקת בשכל החיצוני, בשכל האנושי, ממלחמת נקמה.

חוץ מאלו יש גם מלחמת כיבוש, והיא "לא כל כך מוצדקת", במרכאות, אצל הגוים... הרי כתוב[קכב] שאותם ז' עממין טוענים נגדנו שאנחנו באים לכבוש את הארץ, לשבת כאן בארצנו, הארץ שמובטחת לנו, שניתנה לנו מעליון. אם אומרים ש'אתם גזלנים שכבשתם ארצות שבעת עמים! מה אתם עושים כאן?! כיבוש זה לא אנושי!', ככה העמים הרעים האלה, עמי כנען, טוענים נגדנו. עד שאנחנו צריכים להצדיק את עצמנו, להצטדק ולומר שכל הארץ של הקב"ה, כמו שרש"י מביא את זה בתחילת התורה – שהקב"ה נותן את הארץ למי שהוא רוצה. ולפי מדרש אחר כתוב שהקב"ה ברא את כל העמים והוא בחר מתוכם את עם ישראל, וככה הוא ברא את כל הארצות ובחר מתוכן בשבילו, בשביל ה', את ארץ ישראל והוא אמר שיבואו בני – חלקי שבחרתי מבין כל העמים – וירשו וינחלו את הארץ שגם כן בחרתי לי לעצמי מבין כל הארצות, שהיא ארץ ישראל. "טובה הארץ מאד מאד"[קכג].

אז ככה אנחנו צריכים איכשהו להצטדק להסביר את עצמנו – מה אנחנו עושים כאן? נכנסים למקום שלא היינו שם קודם וכובשים אותו?... איזו מלחמה באמת מוצדקת לכאורה, גם על פי השכל של הגוים? לכאורה, היום זה גם קושיא גדולה על זה – זו מלחמת הגנה. כמו שהתחיל כאן, איך קוראים כאן לצבא? "צבא הגנה לישראל", אז מה זה אומר? כל דבר יש לו מודע ויש לו תת-מודע. התת-מודע שלו הוא באמת ככה, שיש פה כניעה כבר בכינוי הזה "צבא הגנה לישראל". זה נחמד מאד, נשמע ממש פנטסטי הדבר הזה – צה"ל. אבל כבר מי שנתן את המטבע הזה הוא כבר אומר – כמו כל מה שקורה כאן בארץ, הכל שטיפת מח מהיסוד – שהדבר המוצדק היחיד זה רק להגן על עצמך. חוץ מלהגן שום דבר לא מוצדק – זה לא אנושי, זה לא מתקבל, זה לא עובר לסוחר.

מה שאמרנו עכשיו, אם כי שאנחנו קצת מגנים את זה, אבל צריך לומר וחייבים לומר שאפילו בהלכה יש מי שאומר שבזמן הזה שאין מלך, שאין משיח עדיין, בחיצוניות, אז באמת מה שמותר זה רק להילחם על הגנה – אין כיבוש. מתי יהיה כיבוש? מתי שיהיה מלך. יש מי שחושב ככה. אז באמת זו הצדקה להשקפה הזאת של צה"ל, שאיזה צבא מוצדק להיות לעם ישראל? רק צבא כזה שהוא מגן, "צבא ההגנה לישראל". אבל אנחנו יודעים שיש דעה בהלכה – ואין כאן המקום להאריך – שגם בזמן הזה מצוה עלינו לכבוש את ארץ ישראל, איך שלא יהיה. זו דעת הרמב"ן[קכד]. מי שחושב ומסתמך על כך שאולי אין כל כך מצוה לכבוש היום – רק לשבת ולהגן, אולי על ידי משא ומתן עם האומות להשיג מה שניתן להשיג – זה בדיוק הראש של "ההגנה", זה הכל התחיל מ"ההגנה" – צה"ל. מה זה צה"ל? צה"ל זה המשך של "ההגנה". אז לפי אותו ראש מותר רק לקיים מגעים של משא ומתן, להשיג מה שניתן להשיג, ואם להילחם – רק על הגנה ולא מעבר לכך.

שוב, אם תוקפים אותך – כמו שלמשל במלחמת השחרור תקפו אותנו, אז היה מאד קשה להם להשיג עוד סנטימטר שלא היה מובטח על ידי האו"ם אז. זו היתה בעיה, אבל בסדר, השיגו עוד קצת. אין כאן המקום להיכנס להיסטוריה, כולנו מכירים את זה פחות או יותר...

גם בהלכה יש אסמכתא להשקפה כזאת. ששוב, אין מלך – אז מה אתה הולך לכבוש? מטעם מי? מכח מי? הרי יש מושג שברגע שיש ציבור מלוכד ומאוחד יש מצוה ראשונה למנות מלך ואז המלך עושה מלחמות[קכה], ולבסוף אותו מלך שהציבור מינה אותו, בהיותו ציבור בארץ ישראל, כאשר הוא מנצח את כל המלחמות שלו הוא בונה את בית המקדש במקומו ואז ״שלום על ישראל״... שלום אמתי על ישראל, "ונתתי שלום בארץ"[קכו], "נתתי משכני בתוככם"[קכז]. כתוב שהא בהא תליא, זה בא אחר זה – ברגע שהוא מנצח ויש שלום אז יש את תכלית הכוונה של המלך, לבנות את בית המקדש. אבל אם אין מלך אמתי על פי תורה אז גם אין בכלל מושג של כיבוש. בכל אופן, לגבי מה הרמב"ם סובר – זו שאלה, ואין כאן המקום – לא רוצה להיכנס ולפרט את זה יותר מדי, אבל יש דבר כזה כמו שאמרנו שכל דבר, כל השקפה, אפשר למצוא רבנים שגם יחתמו על ההשקפה שלך.

תשובה כבקשתך

לפני כמה ימים שמעתי בדיחה, בדיחה עצובה, אבל כנראה שזו אמת. יש היום תוכנה במחשב של שאלות ותשובות בהלכה, שאפשר לשאול כל שאלה שיש לך שאלה בהלכה את המחשב, והמחשב ידפיס לך את כל התשובות השייכות לשאלה שלך – כל הדעות. בסדר, טוב, זה לא הצחוק עדיין. עכשיו יש משהו חדש, שאתה ביחד עם השאלה שלך כותב איזו תשובה אתה רוצה... יש לך שאלה, ואתה גם כן רוצה תשובה, שוב, זה צחוק אבל שמעתי שזה קיים. רק מה? אם באמת אין שום רב בעולם שאומר את התשובה שאתה רוצה לשמוע-לקבל – אז המחשב אומר לך בסוף שאין לו. פשוט אין לו את התשובה הנדרשת שלך.

זה צחוק אמתי הדבר הזה, צחוק של פורים – שאדם שואל את המחשב גם את השאלה בהלכה וגם הוא אומר לו מה הוא רוצה לשמוע. בדרך כלל זה עובד מצוין, בגלל שבדרך כלל יש ודאי איזה רב שאומר כמעט כל דבר שבעולם. מה שאתה רוצה אתה מקבל ישר את אותו רב שאומר כמו שאתה רוצה לשמוע.

מה לומדים מכאן, תכל'ס? מי שיש לו מדת יראת שמים צריך לבחור רב קודם כל, ואחר כך הוא חייב להסתמך על הרב הזה איך שהוא פוסק מההתחלה ועד הסוף. הוא לא קודם מחפש את התשובה שהוא רוצה לקבל ואחר כך, כל פעם הוא יקבל את זה מאיזה רב אחר. בסדר, עד כאן המאמר המוסגר, הבדיחה הזאת.

מלחמת מצוה ומלחמת רשות

בעניין שלנו, יש ודאי רב שיאמר לך שבזמן הזה מותר רק מלחמת הגנה, זה לא מלחמת כיבוש אפילו. יש שלב ב', ושוב, שלב ב׳ מסתמך על דעתו של הרמב"ן שמצוה גם בזמן הזה לכבוש את ארץ ישראל, "לא להשאיר את ארץ ישראל שממה בידי הגוים", זו הלשון.

אחר כך יש עוד דבר: במלחמת כיבוש גופא יש שתי מדרגות, שתי הגדרות בהלכה של כיבוש, וכמובן שאם רוצים ללמוד את הדברים האלה על פי סוד אז צריך להבין את זה בנפש. זה מה שאנחנו חותרים כעת, להסביר כעת נפשית.

יש מלחמת כיבוש שהיא לכבוש את הארץ שלנו, את הגבולות של ארץ ישראל כמו שכתובים בתוך התורה, ולא יותר מזה. מי שכובש, מלך שיוצא לכבוש את הארץ כמו שהיא כתובה לנו בתורה, היא רשומה לגבולותיה, אז זה נקרא מלחמת מצוה[קכח].

אבל אם יש מלך שלאחר שהוא כבש את כל התחום של ארץ ישראל, הוא רוצה להרחיב את הגבולות של הארץ, וזו בהחלט אפשרות בתורה שניתן להרחיב את הגבולות. כאשר אתה מרחיב את הגבולות – כל מה שאתה מרחיב נכלל בתוך קדושת ארץ ישראל. מתי? אם כבשת קודם את כל מה שבתוך ארץ ישראל. כתוב שדוד המלך שכבש את סוריה הוא עשה את זה לא נכון, הוא קודם השאיר משהו שהוא לא כבש בתוך התחום של ארץ ישראל והלך לכבוש את סוריה[קכט]. לכן סוריה לא התקדשה בקדושת ארץ ישראל ממש, רק במדרגה פחותה מארץ ישראל. אבל אם היה גומר את כל הגבולות של ארץ ישראל ואחר כך יוצא לכבוש את סוריה – סוריה היתה הופכת להיות ארץ ישראל לכל דבר, לגמרי.

להרחיב את הגבולות של הארץ זה להרחיב ולהגדיל את כבוד עם ישראל בעולם, וגם כן להתקרב לתכלית היעוד שלנו להיות אור לגוים. הכיבוש הוא לא כיבוש בשביל להשמיד, הוא בשביל ״לתקן עולם במלכות שדי"[קל]. כידוע שמרדכי היהודי שוה שדי[קלא] – כוונה מאד חשובה שכשקוראים את המגילה מחר, בכל פעם שכתוב "מרדכי היהודי" כתוב בקבלה לכוון את שם שדי, נוטריקון "שאמר לעולמו די"[קלב]. הכח של השם הזה הוא להרחיב את הגבולות, כדי "לתקן עולם במלכות שדי", כמו שאומרים כל יום כמה פעמים ב"עלינו לשבח". זה רמז למרדכי היהודי.

שוב, המלחמה הזאת נקראת מלחמת רשות, לא מלחמת מצוה. וכמובן שיש קצת דינים אחרים לגבי מלחמת רשות ממלחמת מצוה. וכמו שאמרנו, חוץ ממלחמת מצוה – לכבוש את הארץ הכתובה בתורה – ומלחמת רשות – שזה אחר כך, להרחיב את הגבולות של הארץ – יש מלחמת נקמה. זה החידוש במה שהרבי דיבר כאן במכתב שפתחו היום, ומלחמת נקמה היא מלחמת מדין – אז זה לא זה ולא זה ולא זה.

מלחמת מצוה ומלחמת רשות

אז אם כן, מה שיוצא לנו וזה הנושא שרצינו להסביר כאן, שיש התבוננות על פי קבלה של שם הוי׳. שיש בעצם ארבע מדרגות של מלחמה:

במלחמת הגנה, כאשר הצר הצורר בא ותוקף אותנו, או אפילו נכנס – יש ביטוי מפורסם בהלכה, שלכן המלחמה הזאת שייכת גם בחוץ לארץ, כשיש קהילה יהודית בחוץ לארץ – יש גם כן מלחמת הגנה בהלכה. מה המקרה? אם בא גוי "אפילו על עסקי קש ותבן", כך הלשון, שהוא מאיים, רוצה לגזול אפילו גשמיות – קש ותבן, אז אפילו בעצם יום השבת יוצאים עליו בכלי זין להילחם נגדו. בגלל שיש כאן סכנת נפשות, זה פיקוח נפש. הדבר היחיד שדוחה שבת זה פיקוח נפש, פיקוח נפש שגוי בא רק לגזול, לא להרוג, יוצאים בשבת בכלי נשק גם בחוץ לארץ – זה לא שייך דווקא לארץ ישראל בכלל – ונלחמים נגדו, זו מלחמת הגנה. למה זה ככה? בגלל שאם לא נילחם נגדו זה פיקוח נפש ממש.

הדבר הזה אמור להתקבל על השכל הכי אנושי, הכי פשוט, הכי חיצוני, הכי לא קדוש אפילו. לכן תמיד הרבי, כשהוא רצה לצטט הלכה ששוה לכל נפש – שהוא קיוה שכולם יבינו את זה, שזה דבר נכון ודבר פשוט ומובן מאליו – אז תמיד היה מצטט את ההלכה הזאת. זה נקרא סימן שכ״ט באורח חיים. זה בהלכות שבת, שכתובה הלכה גם לגבי חוץ לארץ, שברגע שהגוי בא לאיים אפילו רק על גזל – אז יוצאים נגדו בשבת, בגלל שזה פיקוח נפש.

עכשיו, למעלה מזה יש את כיבוש ארץ ישראל – מלחמה לשם כיבוש הגבולות של הארץ. ולמעלה מזה מלחמת רשות, שהיא מלחמה בשביל להרחיב את גבולות ארץ ישראל.

כשאני אומר כאן 'למעלה' אז תשימו לב שהכוונה 'למעלה' היא למעלה בתפיסה. צריכים תפיסה שכלית ונפשית יותר רחבה כדי להצדיק את המלחמה הזאת. זו הכוונה 'למעלה'. זה נקרא שאני עכשיו עולה בדרך מלמטה למעלה, כמו "שבע ועשרים ומאה מדינה", שהדבר הכי פשוט בשכל הוא שיוצאים להילחם על הגנה, על פיקוח נפש. זה שאנחנו עם, והעם הזה צריך ארץ, והוא קיבל ב״ה – הקב"ה נתן לו ארץ, וצריך להילחם ולכבוש את הארץ, זו מצוה בתורה לכבוש את ארצנו. בשביל זה צריך לפחות להאמין בתורה. זו מדרגה אחת יותר, שהתורה אומרת שאנחנו עם ישראל – שאנחנו באמת עם, אנחנו לא "מפזר ומפרד בין העמים"[קלג] בלבד כמו שכתוב במגילת אסתר, ויש לנו מקום – צריכים לכבוש את המקום, ככה התורה מצוה. אז שוב, זה דורש תפיסה, זה כבר נקרא שאדם נכנס במודעות לתחום הקדושה, שהוא צריך איזו תפיסה של קדושה, של אמונה בתורה בשביל זה.

אחר כך לומר שלא להסתפק בגבולות שלנו – שאני פתאום רוצה עד הפרת, אולי אפילו יותר מהפרת. עד הפרת זה אברהם אבינו[קלד], אבל כתוב ש״עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות״, בכל העולם. למה? בגלל שדווקא בכך אנחנו מקיימים את היעוד שלנו, של העם היהודי, "לתקן עולם במלכות שדי". אותו מרדכי – ו-מרדכי היהודי בגימטריא שדי – היה מחוץ לפרת, בשושן הבירה. בצד השני של הפרת, זה לא בתוך הגבולות המובטחות.

אבל יש עוד דבר, שזה לא זה ולא זה ולא זה. לא הגנה ולא מצות כיבוש גבולות ארץ ישראל ולא לשם הרחבת ארץ ישראל כדי להמליך את ה' בכל העולם – זה שמישהו פגע בעצם היהודי, ויש כאן "נקמת בני ישראל" שהיא-היא "נקמת ה' במדין". ודווקא כשעולים למדרגה של המלחמה הזאת, אז "אחר תאסף אל עמיך". משה רבינו עצמו, שהוא הרמטכ"ל של המלחמה הזאת, הוא חייב להיות המפקד, ואז אפשר להשיג את שער הנו"ן. שער הנו"ן זה עצם פנימיות הכתר, פנימיות האלקות, פנימיות אבא, פנימיות אמא – פנימיות עתיק, "עד דלא ידע".

ה. הקבלת המלחמות לאותיות שם הוי'

מלחמת הגנה – מלכות

כדי להסביר את המבנה הזה צריך להסביר את היסודות של הקבלה. אפשר להסביר את זה, קודם כל בפשטות שארבע המדרגות האלו של מלחמה הן תיקונים מלמטה למעלה כנגד האותיות י-ה-ו-ה. כלומר שמלחמת הגנה זה תיקון בדרגת המלכות, ושוב, כל העמים הם במלכות – הכל מסתעף מהמלכות, כמו שכתוב "מלכותך מלכות כל עלמים וממשלתך בכל דור ודור"[קלה]. ושמה מה שמובן – מה שמוכר על ידי האו"ם – שמותר לך להילחם על הגנה. אם כי שאמרנו שהשכל היום אצלנו, לדאבוננו, כל כך מעוות שגם הדבר הזה הוא מעורער, וגם ההגנה היא גם כן כבר בשאלה מאד מאד חמורה בארץ, כמו מה שקורה לאחרונה.

מלחמת מצוה – מדות הלב

יותר מזה, כאן מתחיל התיקון, זה כיבוש ז' עממין של ארץ כנען, וזו מלחמת חובה[קלו]. מלחמת הגנה היא רק להיות עם או מלך ככל הגוים. באמת הגוים נותנים לנו, יש לנו זכות קיום. עוד הפעם, זה דבר גם כן מובן מעצמו, שיש לכל אחד זכות קיום – אז יש לנו זכות קיום, מגיע לנו שהאו"ם חייב לתת לנו איזו חתיכת ארץ, ושם אנחנו צריכים להקים ממשלה ולהגן על עצמנו ולהיות עם כמו כל העמים. שוב, זה נקרא מלכות ברמה הכי תחתונה, בלי שום הארה של אורות עליונים ממנה. אם יש רק את המדרגה הזאת זה כמו "קיצוץ בנטיעות" בלשון בקבלה. המלכות כמו שהיא נפרדת מהמדרגות העליונות. ה-ה תתאה של שם הוי' כמו שנפרדת מה-יהו של שם הוי' – זה נקרא לקצץ בנטיעות.

ברגע שיש חיבור – וה, שעולים במדרגות, כאילו שהמלכות מקבלת את כל המדרגות העליונות – זהו אור יותר עליון שמאיר בתוך המלכות. באור מה-ו של שם הוי' יש כבר השגה או תפיסה שחייבים לתפוס. יש אמונה ויש תורה ויש שבעה עממין כנגד המדות שבלב כמו שאמרנו קודם, וצריך לכבוש את זה. ושוב, הרמב"ן אומר שגם בזמן הזה, בכל הזמנים, בכל התנאים, בכל המצבים של עם ישראל – יש מצוה לכבוש את הארץ וליישב את הארץ. [שאלה: לכבוש פיזית?] פיזית, לכבוש את זה פיזית וליישב את זה פיזית – זו דעת הרמב"ן. כל מה שאנחנו יודעים היום על ישוב ארץ ישראל על פי מקורות – זה לפי דעת הרמב"ן.

בקבלה, האריז״ל כותב שהרמב"ן שייך לימין[קלז], הוא השרש של הימין – לא נאריך להסביר את זה – ולכן הוא קשור עם זעיר אנפין, עם ה-ו של שם הוי'. יש שיטה שאומרת הפוך[קלח] – מי שרוצה לחפש לעצמו, זה דבר שמוטל בספק – השיטה מסתמכת על הרמב"ם שלא מונה את המצוה הזאת כמצות עשה בזמן הזה של כיבוש ארץ ישראל, וזה נקרא שהמלכות נבנית רק מהגבורות, מהשמאל. ככה האריז"ל אומר מה היחס בין שני אלה, בין הרמב"ן לבין הרמב"ם.

מלחמת רשות – אמא

עכשיו, יותר גבוה זה מלחמת הרשות – להרחיב את הגבולות. זו כבר השגה שעלינו, עם ישראל, לא להסתפק אפילו בארץ הכתובה, מה שכתוב לנו בתורה – אלא צריך ללכת הלאה ולכבוש הלאה. קודם כל צריך להגיע לארץ המובטחת של אברהם אבינו, שזה עד הפרת, ואחר כך גם הלאה. רק מה? כתוב, מי שלומד קבלה וחסידות אומר, שברגע שנגיע לפרת – כל השאר יהיה כמו כדור שלג, זה ייעשה מעצמו, בלי צורך להילחם פיזית. זה כבר ילך, העמים יתקפלו כביכול מעצמם בפנינו מרצון טוב. זה נקרא בטול – מתוך בטול אמתי לא נצטרך להילחם בכלי נשק.

אבל בכל זאת יש את התנופה הזאת, שהתנופה באה מתוך תפיסה שעלינו להתעצם בארצנו על מנת להתפשט בכל העולם כדי לתקן אותו. זה היעוד שלנו.

בקבלה זה נקרא תפיסה של אמא. למה? אמא זה התפשטות עד אין סוף. שוב, ז"א – זעיר אנפין, ה-ו של שם הוי', נקרא אהבה זוטא[קלט] – זו אהבה, אהבת ה'. אהבת ה' היא ביטוי לתיקון המדות בנפש – אהבה מוגבלת. אהבה עם תחומים, עם גבולות, ארץ ישראל עם גבולות. אבל המבט שצריך הלאה, להתפשט, זה כבר אמא, "נחלה בלי מצרים"[קמ]. אמא זה דבר שהוא גם מתגלה בשבת – "נחלה בלי מצרים".

אז זו תפיסה יותר גדולה, כאשר נלחמים על זה – זה נקרא מלחמת הרשות. כידוע בקבלה וחסידות בהרבה פעמים שהמושג רשות יותר גבוה מחובה[קמא]. הייתי חושב שחובה זה העיקר, אז באמת מלמטה, כשבונים בנין מלמטה – קודם צריך להשלים את החובות. וכמו שאמרנו קודם, אם האדם עושה דבר שהוא רשות לפני שהוא משלים את החובה – אז הוא לא עשה לפי הסדר ואז הוא לא תיקן את התיקון. כמו דוד המלך בסוריה, שהוא עשה את הרשות לפני שהוא עשה את החובה.

בכל החיים זה ככה. כמו שאדם מתחתן, אז יש חובות, חובות זה לא הנישואין האידיאלים. יש כתובה, יש חובות על פי תורה – מה האיש חייב לאשה, מה האשה חייבת לאיש. אם יש בית של איש ואשה שכל פעם מסתכלים בכתובה מה אני חייב לך ומה את חייבת לי, אז אוי ואבוי לנישואין האלה, ל״שלום בית״ הזה. אם כי שזה מאה אחוז על פי תורה, זה החובות.

כשאדם רק עושה את החובות שלו אז בסדר. זה איזה בסיס – הוא חייב לקיים את החובות, אבל זה לא האידיאל. האידיאל זה שהוא חודר לתוך הרשות. כמו באהבה בין איש ואשה, שאהבה חובקת את הכל. מה זה נקרא רשות? רשות זה כמו "לפנים משורת הדין", הוא לא עושה רק מה שהוא חייב לעשות – הוא עושה מעל ומעבר.

אז מלחמת הרשות היא למעלה מחובה, וזה מוחין דאמא, שייך ל"הנסתרֹת להוי' אלהינו". ה-וה של שם הוי' נקראו "והנגלֹת לנו ולבנינו"[קמב]. אז יש שתי בחינות של נגלות: נגלה ופשוט שצריך להגן, מלחמת הגנה זה נגלה; וגם מלחמת כיבוש זה נגלה, רק שנגלה למי שמאמין בתורה, אז הוא חייב לכבוש את הארץ לפי הגבולות. שתי הבחינות האלו נקראות וה – "והנגלת".

אבל ברגע שעולים למלחמת רשות – הוא כבר עולה מה"והנגלת" אל "הנסתרת" – "הנסתרת לה' אלהינו". ושוב, "הנסתרת" הם שצריך לכבוש עד בלי די, "נחלה בלי מצרים" – מוחין דאמא, זה ה עילאה של שם הוי'.

מלחמת נקמה – אבא

אבל מלחמת מדין, ושוב, זה דבר שכתוב בפירוש בכל מאמרי החסידות על מלחמת מדין, שעל פי הפסוק "החלצו מאתכם", שמלחמת מדין זו מלחמה בדרגת החכמה – ה-י של שם הוי'. ושוב, זה לא לשם שום הגנה, ולא לשם שום כיבוש – רק לשם נקמה. למה? בגלל שיש פה פגיעה, אותו אחד שצריך להנקם ממנו, אותו גוי, הוא מהוה פגיעה עצמית בעצם ה״חלק אלוק ממעל״[קמג] שיש בעם ישראל. לכן פעם אחת זה נקרא "נקמת בני ישראל" ופעם שניה זה נקרא "נקמת ה'" ממש – בגלל ש"ישראל וקוב"ה כולא חד"[קמד]. איפה מתבטא "ישראל וקוב"ה כולא חד"? בכך שמי שפוגע בכם הוא כפוגע בבבת עינו של הקב"ה[קמה]. מה זה בבת עינו של הקב"ה? זו נקודת החכמה האלקית שממנה נשמת כל יהודי יוצאת מה', כמו נשמת הבן מהזרע שנמשך ממח האב[קמו].

תפיסה כזו שכל יהודי הוא קדוש – "קדש מלה בגרמיה"[קמז] – בקדושת קוב"ה ממש, שהוא חלק אלוק ממעל ממש, וגם הגוף שלו קדוש, לא רק הנשמה שלו, גם הגוף של היהודי קדוש בקדושת ה' ממש – זו תפיסה של מוחין דאבא, של ה-י של שם הוי', כמו שמבואר בפירוש בכל דרושי החסידות מהי מלחמת מדין. ומה המצוה במלחמה הזו? המצוה היא להנקם.

מנהלי המלחמות

המיוחד במלחמה הזו היא שמי שמנהל אותה חייב להיות משה רבינו. בגלל שמשה רבינו הוא גם בחינת חכמה, ורק לו יש את הראיה, את המבט, את העין של החכמה. מי שיכול לנהל מלחמת הרשות לאחר החובות, שזה יותר גבוה מהחוב, הוא דוד המלך – בשביל זה צריך להיות מלך אמתי. מי שיכול לנהל את המלחמה של הכיבוש זה ציבור מגובש בארץ ישראל, עם איזו ממשלה שמסדרת את הציבור הזה, ממשלה מתוקנת על פי תורה. מי שיכול להילחם מלחמת הגנה זה כל יהודי "באשר הוא שם", לא צריך אפילו ארץ ישראל, לא ציבור, לא שום דבר.

יש אם כן ארבע מדרגות של מי הרמטכ"ל פה במלחמה: אם המדובר במלחמת הגנה – "הבא להרגך השכם להרגו"[קמח], גם אתה הפרט. ומי שאומר לך 'לא, אל תעשה את זה', ש'יש כללים, יש חוקים, מתי לירות במי שמיידה אבנים' – אתה צריך להבין, בשכל הכי פשוט, אנושי, שלא להשגיח על הדברים המעוותים האלה. בגלל שזו מלחמה של כל אחד ואחד. כמובן שהאחריות היא על הכלל, זה פשוט. אבל השכל והמצוה להגיב היא על כל אחד ואחד. כל אחד ואחד הוא רמטכ"ל לעצמו במלחמת הגנה, במדה מסוימת.

ברגע שהמדובר במלחמת כיבוש אז זה כבר באמת מצוה שמוטלת על הציבור. אבל שוב, לפי הרמב"ן אפילו ציבור כזה בארץ ישראל שאין עדיין מלך, אם כי שהמלך עושה את זה הכי טוב, רצוי שיהיה מלך, אבל בכל מצב עם ישראל מחוייב ליישב את ארץ ישראל.

ולסיכום:

י	מלחמת נקמה	משה רבינו (ו״אתפשטותיה דמשה בכל דרא ודרא״)	חכמה
ה	מלחמת רשות	מלך	בינה
ו	מלחמת מצוה	ציבור מלוכד	מדות
ה	מלחמת הגנה	יחיד	מלכות

יחיד המקבל השראה מהמלחמות

עכשיו, אפשר לומר שמתוך הציבור, מתוך ההשראה של הציבור גם כל אחד יכול לעשות זאת. אפשר לומר למשל אחד שיקנה חלקה, כמו שהיה לפני מאה שנה שהיו גבירים גדולים שקנו אדמות בארץ ישראל – ודאי גם הפרטים האלה קיימו לפי הרמב"ן את המצוה של ישוב ארץ ישראל. אבל שוב, הוא פעל פעולה, הוא נציג של הכלל. ברגע שאיזה ברון שקנה משהו בארץ ישראל, אז הוא באמת נציג של כלל ישראל – הוא רכש חלק של ארץ ישראל, כל הכבוד לו.

זה שייך ל-ו של שם הוי'.

בשביל מלחמת רשות – להרחיב את הגבולות, שזה נקרא "נחלה בלי מצרים", לזה צריך מלך אמתי.

אבל בשביל מלחמת נקמה צריך אפילו יותר ממלך אמתי. צריך מלך אמתי שיש בו את הניצוץ, הנשמה של משה רבינו. כמו שכתוב על המשיח, שמשיח מצד הפנימיות שלו, הנשמה שלו, הוא משה רבינו, שעל כן כתוב "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון", ומצד החיצוניות-הגוף, היחוס שלו, הוא דוד המלך[קמט].

אז זה שהמשיח כולל את שני אלה – את משה רבינו ודוד המלך לפי ההסבר שלנו, איך שמסבירים עכשיו, זה על דרך "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין"[קנ], זה הזיווג התדיר בין אבא ואמא. מצד אמא צריך מלך בשביל להרחיב את הגבולות, ומצד אבא צריך משה רבינו שיהיה רגיש – הרגישות לעצם קדושת עם ישראל ואיך שעצם קדושת עם ישראל הוא עצם קדושת הקב"ה. ומי שפוגע בזה – כפוגע בבבת עינו של הקב"ה, וצריך מיד לצאת להילחם מלחמת נקמה, ואז זוכים לגילוי שער הנו"ן, "עד דלא ידע" של חג פורים.

עכשיו, כמו שאמרנו קודם לגבי ה-ו של שם הוי', שיכול להיות נציג שפועל בשם עם ישראל, כמו לרכוש איזה שטח בארץ ישראל בשביל עם ישראל. זה לא רכוש פרטי, כמו שמישהו קונה איזו אדמה בחוץ לארץ ששם הוא קונה לעצמו – כאן אפילו אם הוא קונה לעצמו, הוא בעצם קונה לעם ישראל.

אותו הדבר צריך לומר שבמדה מסוימת גם ב"נסתרת" זה יכול להיות. אם זה מתבטא בחיצוניות זה יכול להתבטא לפעמים בדרך של שבירה. היות שזה בא ממקום כל כך גבוה, כאשר הדבר הזה יורד למציאות שלנו – זה יכול לרדת בדרך של שבירה מסוימת, כאילו להתקבל כשבירת הכלים, בגלל שזה בא ממקום כל כך גבוה.

זה למשל יחיד היום שיקבל השראה מהמדרגה הזאת של משה רבינו, של "נקום... נקמת ה' במדין", והוא גם כן בתור נציג של עם ישראל יעשה את זה במסירות נפש. אז זה יכול לרדת כאילו על המפה של המציאות החיצונית כשבירה, מהמקום הזה הגבוה של משה רבינו. איך שלא יהיה, "אל נקמות הוי' אל נקמות הופיע" – עיקר התכלית והכוונה שלנו בדיבורים זה כמו שאנחנו אומרים הרבה פעמים. אבל היום זוהי מצוה מיוחדת, מה שקרה היום, מה שקרה אתמול, מה שקרה לפני שבוע, מה שכל הזמן קורה לדאבוננו. במיוחד שהיום זה יום חג פורים, שחייבים לדבר על זה – שעם ישראל, כמה שאנחנו טובים, זה בדיוק בגלל שאנחנו כל כך נחמדים וטובים, זה כל כך קשה. זה כל כך לבוש שלכאורה לא מתאים לנו, לא תואם אותנו – הלבוש הזה של להתלבש בלבוש נקמה, זה כל כך זר לנו, שחייבים הרבה מאד לדבר על זה, כדי קצת להחדיר את זה לתוך המודעות, שיש בזה תיקון.

ו. החינוך של פורים

החינוך של פורים בתחפושות לחייל

מה השרש של התיקון? נסיים עם עוד דבר מאד מאד פשוט ועממי. יש מנהג בעם ישראל שמתחפשים בפורים, ילדים מתחפשים. מה המקור של המנהג הזה? מי הראשון שהתחפש בתורה? מי היחיד שכתוב עליו שהתחפש בתורה? יעקב אבינו – "הקֹל קול יעקב והידים ידי עשו"[קנא]. למה הוא התחפש? הוא התחפש לעשו – יעקב התחפש לעשו. מי זה עשו? על עשו נאמר "על חרבך תחיה"[קנב] – הוא חי על החרב, זו החיות שלו. יעקב הוא מי שאוהב, "איש תם יושב אהלים"[קנג], הוא 'ישיבה בוחער' נחמד מאד, אוהב את כולם, וסולד מכל דבר קשה. אבל בשביל להשיג את הברכות – שוב, זה המאה ברכות, שזה הברכות שקיבל מיצחק אבינו – הוא צריך להתחפש. זה הפורים הראשון, הפורים שלפני פורים. הוא צריך להתחפש בבגדי החמודות האלה של עשו[קנד], להתחפש לעשו, וכאילו לרמות את אביו שהוא עשו.

עכשיו, כתוב – גם דבר שדברנו עליו הרבה מאד פעמים – מה זה המלה הזאת להתחפש? זה לשון מתפעל, משרש חיפוש – לחפש, אז מה השרש המילולי של להתחפש? להתחפש זה לחפש את עצמי. איך אדם מחפש את עצמו, שזה נקרא שהוא מתחפש? על ידי שהוא מתלבש בלבושים זרים והפוכים למהות שלו. מה הילדים, למה מנהג ישראל להתחפש בפורים? למה מתחפשים? מתחפשים לחיילים עם רובים, ושבא במגילה המקום להכות "המן" אז עושים את זה בהידור עם קפצונים וכל מיני פצצות...

איזה מין חינוך זה? מה החינוך של פורים? החינוך של פורים זה להתחפש לאחד שעושה פצצות נגד המן והבנים שלו, הוא תולה אותם על העץ. זה להזדהות – אפילו יותר מפסח. זה פשט, הדבר הכי פשוט – לכן כל כך פוחדים מזה. מי שלא מאמין בתורה הוא כל כך לא אוהב את החג הזה בגלל הדבר הזה, שהפן החינוכי של החג הזה, שהיהודי מוחה את עמלק. איזה יהודי? דווקא ילדים, ילדים הם הכי תמימים, הכי טובים, הכי "ילד טוב ירושלים", אז אומרים 'יום אחד תתחפש, תהיה חיל, תהיה עם רובה ותהרוג את המן'. זה מנהג ישראל בפורים, שהיום כל הילדים התמימים-הטובים נעשים חיילים עם נשק חם, עם פצצות, והורגים את המן ושבעים וחמשה אלף עמלקים, כמו שכתוב במגילה – הורגים אותם ושמחים.

מה זה שמחים? על מרדכי היהודי, שהוא ראה בנקמה, דורשים חז"ל "ישמח צדיק כי חזה נקם"[קנה] – אין שמחה יותר מאשר הצדיק רואה את הנקם. זה החינוך של פורים.

תיקון עמלק בחינוך – רב שמואל בר שילת

עכשיו שוב, אין לנו כבר את הזמן והמקום להאריך בזה, אבל אמרנו בהתחלה שיש אחד שהוא מבני בניו של המן שלימד תורה אחר כך בבני ברק. שכתוב בקבלה ובחסידות שהוא בעצם הניצוץ של כל השושלת הזאת של עשו ועמלק ואגג והמן. בכל השושלת הזאת היה ניצוץ אחד קדוש, והוא – לא כולנו מכירים אותו – קוראים לו רב שמואל בר שילת, אחד מגדולי האמוראים. מה היה העסק שלו? העסק שלו היה ללמד תינוקות[קנו], הוא היה מלמד בחיידר, מלמד דרדקי, והוא האב-טיפוס בחז"ל של מלמד מסור לילדים שלו. כתוב שבמשך שלש עשרה שנים – אפילו לשניה אחת הוא לא הוריד את העינים, לא הסיר את ההשגחה שלו מעל הילדים אותם הוא חינך.

זה דבר שצריך להאריך בו הרבה, בגלל שיש הרבה מאד סודות בדבר הזה. אבל המלחמה של פורים, וגם מלחמת נקמה קשורה עם יסוד החינוך של עם ישראל. עיקר המלחמה נגד עמלק היא מלחמה על חנוך, על משרד החנוך... דוקא שם יש מלחמת עמלק יותר מכל מקום אחר. ושוב, זה דבר שצריך הרבה הרבה לתת עליו את הדעת. ועל זה אנחנו בעזרת ה' נמשיך בשושן פורים בירושלים. אבל עיקר המלחמה ועיקר הבעיה זה מתחיל מחינוך. ושוב, הניצוץ הקדוש בעצמו שיוצא מהמן, מבני בניו של המן הוא אותו רב שמואל בר שילת, שהוא בחז"ל האב טיפוס של מחנך מסור בלב ובנפש, שזה התיקון, מה שניתן לתקן בעמלק. אפילו כתוב בחסידות שזה מה ששאול סבר להשאיר את אגג בחיים נגד רצון ה', נגד מצות ה'. מי שזוכר את הסיפור – שזה הפטרה שקוראים בשבת זכור – להשאיר אותו בחיים, כדי לברר ולהוציא ממנו את הנשמה הזאת.

התחפשות להפך מהאדם מגלה את עצמיותו

שוב, יש הרבה הרבה מה לומר בנוגע לדבר הזה, ואין לנו את המקום כאן. אבל מה שכן רצינו לומר כאן הוא שיש משהו, שגם כן ידוע מאד מאד בפסיכולוגיה. כידוע שכל הפסיכולוגיה היא אחוריים של הקדושה – של החסידות במיוחד, הקבלה והחסידות – ומהדברים הכי ידועים, שיש משהו בתת-מודע שהוא ההזדהות והאימוץ לעצמך של ההפך שלך, שבכך אתה מגלה את עצמיותך, וזה המסר הכי פשוט של התחפושת של פורים. להתחפש זה להתחפש בהיפוך שלך, ויש יום אחד בשנה שצריך גם לבצע את זה, ממש להזדהות עם זה – כדי למצוא את עצמך שלכאורה אתה בדיוק ההפך מזה.

שוב, השרש של הדבר הזה הוא יעקב אבינו. בזכות זה שהוא התחפש לעשו הוא זכה לקבל ברכות כאלה שהן מהשרש הנעלם שלו עצמו, שרש כל כך עמוק שבאמת בכל שכל בעולם זה לא היה ברור למי הוא שייך, למי זה צריך ללכת. כמו שכתוב על הגואל, על משה רבינו, שהמצרים באיצטגננות שלהם לא ידעו האם הגואל של היהודים עתיד להיוולד מבין היהודים או מבין המצרים. זה בא ממקום כל כך גבוה שלא יודעים לאן הוא יפול. אז גם כן הברכות של יעקב, שיצחק חשב לתת אותן לעשו, עד שזה התברר תוך כדי התחפושת שזה באמת מגיע ליעקב. לכן יצחק תכף ומיד הסכים ואמר "גם ברוך יהיה"[קנז] ולא התחרט[קנח]. "ויחרד... מאד", אבל מיד כשהוא תפס מה קרה אז הוא מיד אמר "גם ברוך יהיה", גמרנו. עכשיו התברר שאפילו שאני בעצם רציתי לברך את עשו, חשבתי שהברכות האלה שייכות לעשו – עכשיו אני יודע שהן שייכות ליעקב.

זה דבר שאף אחד לא יכול לדעת. זה נקרא שהדבר בא ממקום שבקבלה נקרא רדל"א – "רישא דלא ידע ולא אתידע". ועל ידי החיפוש-ההתחפשות, שזה לחפש את עצמך – שאתה מתחפש בהפך, זה נקרא "הקל". מה זה הכח שלנו? זה "הקל", "הקל" מתחפש ב"ידים". על פי פשט "הקל" – אנחנו טובים בקול שלנו, בדבור, והידים זה לעשות משהו בעולם המעשה, גם להלחם עם הידים. "הקל קול יעקב" מתלבש בתוך "הידים ידי עשו". זו התחפושת. ברגע שזה קורה בטהרה – כמו שאמרנו שזה נקמה נטו, בגלל שהוא פגע בבבת עינו של הקב"ה, שזה עם ישראל קדושים, "ובבזה לא שלחו את ידם" – אז מוצאים את השרש הנעלם, מקבלים מלמעלה את הרדל"א, שרדל"א זה גילוי נשמת משיח[קנט].

שמחת מחזה הנקמה במות המן ובניו

נסיים בזה. שוב, בעזרת ה' צריך להמשיך, במיוחד להמשיך להסביר את הסוד של רב שמואל בר שילת. מי שרוצה ללמוד עליו אז שיחפש אותו במקורות איפה הוא מופיע, שעליו דרשו חז"ל[קס] "ומצדיקי הרבים ככוכבים"[קסא]. הפסוק אומר בסוף דניאל "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע", שזה הפסוק ממנו לקח רשב"י את השם של הספר שלו, ספר הזהר הקדוש שבזכות הלימוד שלו "יפקון ביה מן גלותא ברחמים"[קסב], יוצאים מן הגלות ברחמים. וההמשך של אותו פסוק הוא "ומצדיקי הרבים ככוכבים", "כגון רב שמואל בר שילת". חז"ל אומרים שמצדיקי הרבים זה מי שמלמד, מי שמחנך את עם ישראל, מי שבמסירות נפש מחנך את הדור הבא, כמו שצריך לחנך – שצריך לחנך אותו ודאי לתורה ומצות, לתמימות, לאהבה ולחסד. אבל יש עוד חלק בחינוך. במקום אחד^ר אפילו קוראים שהיה לו גן כמו גנן, ״גינתיא״ – הוא היה מלמד דרדקי ממש, גנן ממש, כמו גן של ילדים. היה לו גן לרב שמואל בר שילת, וחלק מהעבודה בגן זה שבפורים מתחפשים לאחד שיש לו כלי נשק חם, ולזה הילדים צריכים נשק, והוא הורג את המן ואת כל ההמנים ואת כל הבנים שלו, מפרשנדתא ועד ויזתא. ובסוף הוא רואה את כולם תלויים על ה״עץ גבוה חמשים אמה״[קסג]. ככה חז"ל אומרים, שאת כולם תלו שם על העץ – כמו מחרוזת של דגים כתוב[קסד], ככה היו כולם תלויים על העץ. כולם תלויים שם על העץ, וכל אחד תפס שלש אמה והיתה אמה אחת של רווח. יש מדרש של חז"ל בדיוק איך היה המחזה הזה, שכולם תלויים – גם המן למעלה, וגם הבנים שלו אחד אחרי השני – על זה כתוב "ישמח צדיק כי חזה נקם".

שה' יעזור לנו שנזכה לנקמה האמתית הזאת, ומתוך הנקמה נזכה לנחמה. גם כתוב בקבלה שמנקמה באים לנחמה, זה חילוף של ק ו-ח באותיות אלב"ם, "ובא לציון גואל"[קסה]...

נסיים עם עוד מילה פשוטה, שהמן שמח בכך שהוא חשב שמשה רבינו מסתלק בחדש הזה, מה שלא ידע שמשה רבינו גם נולד מחדש בחדש הזה. איך הוא נולד מחדש? הוא נולד עם אותו שער הנו"ן שהוא השיג בשעת ההסתלקות. לכן באמת הבעיה היום, בה״א הידיעה, בעם ישראל היא שנדמה שאין מנהיג ומה ששותים "עד דלא ידע" זה שיתגלה לנו שיש כן מנהיג – שמשה רבינו לא הסתלק, ושהוא גם נולד [אמן]. לחיים לחיים!

שרש המלחמות בכתר

אותו משה רבינו הוא עושה את הנקמה במדין, שהוא עמלק, וממילא בכל המדרגות. שוב, בקיצור הכי נמרץ כמו שאמרנו זה י-ה-ו-ה מלמטה למעלה – השרש של כל ארבע המלחמות האלה הוא בתוך הכתר. נאמר בקיצור: השרש של מלחמת ההגנה הוא במוחא סתימאה שבכתר, מי שמבין בקבלה, ששם יש את מקור השכל, כאילו הצדקה שכלית; והמקור של שתי המדרגות של מלחמת כיבוש ומלחמת רשות הוא באוירא ובגלגלתא שבכתר; והשרש של הנקמה הוא ברדל"א שזה הרישא עילאה שבכתר. אז כמו שיש את זה בשם הוי׳ למטה, מי שמבין בקבלה, צריך להעתיק את זה בעתיקא – למעלה בכתר, שיש שם את השרש של כל המדרגות האלה.

בפורים שותים "עד דלא ידע" וזוכים להמשיך את הרדל"א.

ולסיכום:

מלחמת נקמה	רדל״א
מלחמת רשות	גלגלתא
מלחמת כיבוש	אוירא
מלחמת הגנה	מו״ס

לחיים לחיים!