1

בע"ה

מה לאחר שנסתיימה עבודת הבירורים?

אור ל-כה חשון תשס"ה – בית משפחת שסל – כפר חב"ד

יום הולדת ששים לרב (מוקדם)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. מחכמת הבירורים לחכמה בעצם

בפרק השלישי [ניגנו 'לכתחילה אריבער', 'שאמיל']

הרבי אמר ש"נסתיימה עבודת הבירורים"[ב] ועל כן נשאלת השאלה, מה עושים עכשיו? מה העבודה שלנו עכשיו, אחר סיום עבודת הבירורים?

עבודת הבירורים התחילה מאז בריאת העולם. אפילו בגן עדן מקדם לפני החטא, כשהקדוש ברוך הוא שם את אדם הראשון בגן עדן "לעבדה ולשמרה"[ג], כתוב בזהר הקדוש[ד], "'לעבדה' ברמ"ח מצוות עשה, 'ולשמרה' בשס"ה מצוות לא תעשה". כל מצוות התורה קשורות לבירורים. כלומר, עבודת הבירורים התחילה מאז הרגע הראשון של האנושות, של האדם הראשון בעולם. במיוחד בעקבות החטא, העבודה הזאת נמשכת ומקבלת יתר שאת ותאוצה ויתר משמעות. בכל אופן היא נמשכת והולכת עד גמר כל הבירורים, שהוא הסימן-האות שהנה הנה משיח בא. הסיום של עבודת הבירורים הוא ה"מופת הייתי לרבים"[ה] שהגיע זמן הגאולה.

בכל אופן, היות שאנחנו לא בגאולה ממש, לעיננו, אז ודאי שצריך להמשיך לעבוד את ה', צריך לקיים את מה שהרבי גם אמר "עשו כל אשר ביכולתכם"[ו]. להיפך, צריך לעשות עוד יותר, להשקיע עוד יותר כחות ומאמץ, כל אשר ביכולתכם ממש, במסירות נפש ממש כדי להביא את המשיח. אז אם צריך עוד יותר לעבוד קשה ולהשקיע ולהתאמץ, איך אומרים את זה? מהי העבודה שלנו אם לא בירורים?

מקור חכמת הבירורים – חכמה שבבינה

קודם כל, כדי להבין את ענין עבודת הבירורים ומאין באה העבודה הזאת בשורש, ואז נוכל גם להבין מה קורה הלאה לאחר שהיא נגמרת, צריך להבין על דרך הקבלה והחסידות מהו בירור.

מה זה לעשות בירור? לברר את המציאות. הפסוק אומר "כלם בחכמה עשית"[ז], והזהר מפרש[ח] "כולם בחכמה אתברירו", שהכל מתברר על ידי חכמה. כתוב בקבלה באריכות – בכתבי האריז"ל[ט] וגם בחסידות[י] – שהחכמה היא לא סתם חכמה. זו לא חכמה תתאה, החכמה של בריאת העולמות. זו גם לא חכמה עילאה, חכמת התורה, אלא חכמת הבירורים היא החכמה הכי גבוהה, חכמה סתימאה. מה שכתוב "כלם בחכמה עשית", "כולם בחכמה אתברירו", שכל הבירורים על ידי החכמה – הכוונה מוחא סתימאה דאריך. לכן על דרך הפשט בירורים הם חכמה.

חכמה הייתי חושב שהכוונה למוחין דאבא, כך הייתי חושב, מוחין דאבא שייכים לתפלין של רבנו תם, אבל מצד אחד תפלין של רבינו תם במשך כל הדורות, עד לדורנו אנו, לא היו שווים לכל נפש והדבר ברור שעבודת הבירורים כן שווה לכל נפש. כמו שאמרנו, כל התורה והמצוות כולן הם לברר בירורים, להבדיל בין הטוב והרע. לכן צריך לומר שאם כי "כלם בחכמה עשית", שבירור דורש חכמה, "חכמה מוחא"[יא], בכל זאת החכמה של הבירור היא חכמה שמצד הבינה, מצד תפלין של רש"י, לא של רבנו תם. תפלין של רש"י הם מוחין דאמא. במוחין דאמא כתוב בכתבי האריז"ל יש חכמה, תפלין שבראש, "חכמה מוחא".

איך אני יודע שבירורים הם חכמה אבל זו חכמה דאמא? עיקר החכמה המבררת. בגלל שכאמור חכמה היא כח שמבחין, אבל החכמה המבחינה-המבררת – בירור פרושו להבחין – היא חכמה של שמיעה, זו חכמה של "אזן מלין תבחן"[יב]. יש בה גם ראיה מסוימת, אבל יש התכללות בין החושים. התפקיד של הראיה, הראיה היא עצם החכמה, הוא גם להבחין, לא רק לזכור ולייחד הכל. יש שכאשר האדם מסתכל, הוא יכול להסתכל על משהו, להסתכל על ציבור, כאשר כח ההסתכלות שלו פועל יחוד ואחדות, שכולם מתחברים. זו חכמה נטו. זו ראיה אמתית. ראיה חובקת, סוקרת, "כולם נסקרים בסקירה אחת"[יג]. ממילא היא מאחדת את כל מה שאני רואה, הכל, כל התמונה, אני רואה כאן תמונה מורכבת ומגוונת בהרבה גוונים והרבה חלקים, אבל אני רואה תמונה אחת, הכל אחד. אני רואה איך הכל אחד, על כל הפרטים שבו.

חכמה – ראיה בעצם

ידוע המשל המפורסם של רבי אייזיק מהומיל[יד], המשכיל הגדול בחב"ד, שאדם מסתכל על גלגל מסתובב, הוא לא בתוך הגלגל ממש רק מסתכל, הגלגל מסתובב מאוד מהר, ואף על פי שעל הגלגל יש הרבה ציורים דקים ומורכבים עד אין סוף הוא לא רואה שום דבר, הוא רואה רק לבן, בגלל שהוא מתגלגל מאוד מהר. אבל לו יצוייר, כותב רבי אייזיק, שאותו אדם היה נכנס לתוך הגלגל ונוסע, מסתובב ומתגלגל יחד עם הגלגל, שזה נקרא "גל עיני", שהעין נכנסת לתוך הגלגל, אז עכשיו הוא יכול בישוב הדעת גמור להבחין מצד אחד בכל הפרטים, אבל הוא לא מאבד את תחושת האחדות, שהכל אחד והכל לבן, הכל לובן העליון. אדרבה, הוא רואה, זה הפרדוקס.

זה משל של רבי אייזיק איך לראות איך שה' "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"[טו] על כל פרטי פרטיו של כל מעשה בראשית, מה שהיה מה שהווה ומה שיהיה, כל פרט ופרט, והכל באחדות פשוטה לגמרי.

את המשל הזה מביא רבי אייזיק כשהוא כותב מכתב אגרת לחבר ילדות שלו, שלא זכה להיות חסיד. הוא מסביר מיהו אדמו"ר הזקן, שהוא רופא עינים, כך הוא מתאר אותו. רופא העיניים הוא אותו רופא שיכול להכניס את העין שלך לתוך הגלגל, זה נקרא רופא עיניים. שאתה יכול לראות גם את איך ה' שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל לפני הצמצום ולראות את כל פרטי פרטיה של תכנית-העל של מעשה בראשית לפני הצמצום, וכמובן שלא רק שזה לא סותר אלא שעוד יותר מגביר את תחושת האחדות האמתית, שהכל אחד יחיד ומיוחד, שזהו פרדוקס, דבר שלא נתפס בשכל.

זו חכמה אמתית. לא על החכמה הזאת כתוב "כולם בחכמה אתברירו". חכמה היא ראיה, אבל יש ראיה כמו שמיעה. עיקר כח השמיעה הוא להבחין, "אזן מלים תבחן", וכך יש גם ראיה שבאה להבחין. שוב, אני רואה פה הרבה אנשים, אז להבחין היינו לראות שכל אחד הוא משהו אחר.

נאמר את זה קצת יותר דק. אם המגמה שלי כאן היא להבחין, אז כנראה שיש לי בדקות או בגסות איזה אינטרס להבחין. יש לי איזו סיבה, אני רוצה פה לראות אם אתה אמין ואתה אמין, כדאי לסמוך עליך או לא כדאי לסמוך עליך. אם אני בא להסתכלות של הבחנה בין האנשים כאן, כנראה שאני מודד פה אחד מול השני לאיזו מטרה, בשביל משהו. אם כל כולי רק במטרה לראות את האחדות כאן, אז אין לי שום אינטרס בזה כלל וכלל, כלומר שאני מסולק. הראיה האמתית של החכמה האמתית היא רק לראות איך כל הפרטים קיימים בתוך האחדות הפשוטה, ותו לא מידי, שזה פלא עליון. בשביל זה צריך רופא עיניים, פלא יועץ, שהוא אדמו"ר הזקן, שאין בזה שום אני, שום אינטרס. אבל אם יש לי הסתכלות, מהי עבודת הבירורים? היא גם אינטרס, להבחין בין הטוב והרע, שהטוב והרע הם כלפי שמיא, יש טוב לה' ויש לא טוב לה', ה' לא אוהב אותו. יש גם טוב ורע כלפי, בגלל שמה שטוב ורע למעלה הוא גם טוב ורע למטה, טוב לי, או שרע לי.

אם ההסתכלות היא מה טוב לי ומה רע לי, או מה טוב לנו עם ישראל, טוב ליהודים או רע ליהודים, זוהי ראיה-חכמה של בינה. זה טוב ליהודי או לרע ליהודי, הגוי הזה טוב ליהודים או רע ליהודים – זה אינטרס, אפילו שהוא של האומה, של הכלל.

שוב, הראיה הזאת היא חכמה של בינה, היא אכן תפלין של רש"י, לא של רבנו תם, לא תפלין של משיח. היא תפלין של כל הדורות, מאדם הראשון ועד משיח ולא עד בכלל.

נחזור להסבר על פי קבלה של "כולם בחכמה עשית" ו"כולם בחכמה אתברירו". אפשר היה לחשוב שזו חכמת עולם, "חכמת שלמה", חכמת הטבע[טז]. לא, יותר גבוה ממנה, זו חכמה עילאה, חכמת התורה. אפילו יותר גבוה מזה, חכמה סתימאה. אבל כתוב בעמק המלך[יז] ובעוד מקומות ברמז, בכתבי האריז"ל בעץ חיים וגם בחסידות, שחכמה סתימאה, מוחא סתימאה של אריך, שהוא הראש השלישי התחתון מבין ג' רישין עילאין של הכתר, היא בעצם הבינה של העולם הקדמון – אם זה עולם התהו של עץ חיים, או איזה עולם תהו של עמק המלך, שיותר גבוה מעולם הנקודים של עץ חיים ואין כאן המקום להרחיב[יח]. אבל מה שמוסבר בעמק המלך, שיש תהו לפני עולם הנקודים ולפני א"ק, ולאותו תהו שלפני א"ק יש גם כתר חכמה ובינה. עולם התיקון שבסוף, הבינה הראשונה הזאת, הוא שנתקן להיות חכמה סתימאה דאריך.

סיום עבודת הבירורים – עליה לחכמה בעצם

זאת אומרת שחכמה סתימאה דאריך היא בעצם בינה, היא לא חכמה-בכלל, בשורש. ולכן בפסוק "כלם בחכמה עשית", "כולם בחכמה אתברירו", עיקר הפירוש הוא חכמה סתימאה, שהיא בעצם בינה, הבינה המקורית. אבל לחכמה האמתית לא הגענו.

לכן הפירוש הראשון והעיקרי על דרך הסוד של "נסתיימה עבודת הבירורים", לפני שמתחילים לפרש בפרטיות מה עלינו לעשות, וכמו שאמרנו היא השאלה העיקרית, מה עכשיו עושים לאחר סיום עבודת הבירורים, אז הדבר הראשון הוא להבין שמה שהיה עד עכשיו הוא "כֻלם בחכמה עשית", "כולם בחכמה אתברירו", ועד לשורש הכי עליון שלו, שהוא חכמה סתימאה של אריך, ועם זאת סך הכל הוא תיקון של הבינה הראשונה. כל הבירורים כולם הם משורש הבינה, או החכמה של הבינה.

מה שמתבקש הוא להגיע לחכמה אמתית, מוחין דאבא בעצם, שהיא תפלין דרבנו תם בעצם. לכן באמת מה'מבצעים' החשובים של כל שוחרי הסוד ובמיוחד של הרבי, של "להביא לימות המשיח"[יט], אחד מהפירושים הפשוטים בזה, שמתבקש מכל גבר מגיל בר מצוה להניח תפלין של רבנו תם.

עד כאן היא רק פתיחת הדברים, שהמעבר מעבודת הבירורים למה שצריך להיות עכשיו אחריה הוא בעצם מעבר ממוחין דאמא, מהמדרגה הכי גבוהה שיכולה במוחין דאמא, חכמה דאמא בדרגה הגבוהה ביותר, ואילו עכשיו צריך חכמה אמתית, חכמה בעצם.

נעשה פה פֶּסֶק.

ב. עבודת הנסיונות

מעבודת הבירורים לעבודת היחודים

הדבר הראשון שצריך לחשוב כשאומרים שעבודה מסויימת נגמרה, הוא מה יש דומה בחסידות, אפילו בבחינה לשונית, כשאומרים עבודת הבירורים? אם נגמרה עבודת הבירורים איזו עבודה יכולה להיות? איזה עוד סוג עבודה ישנו חוץ מעבודת הבירורים? לכן באגרת הקודש, בסוף אגרת כו, יש בפירוש. הפירוש הראשון ואולי העיקרי מבין כל הפירושים השונים מה עושים אחרי עבודת הבירורים הוא מה שמופיע בסוף אגרת כו, שבימות המשיח במקום עבודת הבירורים יש עבודה אחרת, 'עבודת היחודים'. אם הדבר כתוב בספר תניא קדישא, מן הסתם כשהרבי אומר שעבודת הבירורים נגמרה הוא מתכוון שעכשיו הגיע הזמן של עבודת היחודים.

הרבה הרבה דיברנו מהי עבודת היחודים, אבל הדבר הראשון דומה למה שהרגע אמרנו, כמו שבהסתכלות שאדם יכול להסתכל על מנת להבחין, שזו בעצם הסתכלות של שמיעה, או שיכול להסתכל על מנת לייחד, שזו הסתכלות אמתית, וזו חכמה בעצם.

נקח את הדוגמא שלנו ברגע זה ממש, שיש ציבור, הרבה אנשים, הרבה יהודים, שמסתכלים עליו. יכולה להיות כל הזמן עין של שדכן, להסתכל על כולם כמו ששדכן מסתכל, שכל הזמן מחפש לעשות שידוך, שזה מתאים לזה. זה כל הראש שלו, לעשות שידוכים. יש שידוכים רק בין זוג, שזה מתאים להיות שידוך-זיווג של זה, ויש שידוכים במובן יותר רחב של הרבה אנשים יחד, ציבור שלם שצריך לשדך ולאחד את כולם בכח ההסתכלות. כמו שיש גם סיפורים של רבי נחמן על כך שיש כח של קול, שהכח הפשוט מביא נשמות שונות ורחוקות אחת מהשניה יחד.

אם נקח דוגמא הכי פשוטה, אהרן הכהן, שהיה "אוהב שלום ורודף שלום", הוא יכול היה לעשות שלום בין שני יריבים בדיבור שלו, שהוא אומר לאחד 'זה אוהב אותך' ולשני 'זה אוהב אותך', אפילו שמשנה אבל "מותר לשנות"[כ] ומצוה לשנות[כא] מפני השלום, עד כדי כך שמוסבר בחסידות[כב] שזה בכלל לא שינוי, זהו גילוי מילתא, גילוי האמת לאמתו, מה שהוא עושה. מי שמספר את האמת לאחד ששונא את השני זהו השקר בסופו של דבר. כלומר, יש אמיתות שהאמת היא שקר והשקר הוא האמת. אהרן הוא בבחינה כזו שמה שחושבים שהוא שקר זו האמת, האמת לאמיתו. גם מותר ומצוה לשנות מפני השלום.

אהרן הוא כהן, וכהן מצטיין בחוש הראיה שלו, כך הוא גם מרפא את החולה, את המצורע, החולה הכי קשה הכי מסוכן, "וראהו הכהן"[כג]. גם אהרן, איך הוא מחולל שלום בין אנשים, חוץ מכך שהוא פותח בדיבור? לפני שהוא מדבר קודם כל הוא רואה אותם ביחד. יש ווארט של רבי נחמן, כתוב בלקוטי מוהר"ן[כד], שמצוה שהאדם כל הזמן יראה את עצמו ביחד עם הצדיק, שזהו יחוד, שהוא רואה את עצמו איך אני יחד עם הצדיק. זו ראיה אמתית, לראות יחד.

ידוע שלכח הראיה יש כח ממשי אדיר, כאילו קרניים, "קרנים מידו"[כה], נאמר על מלך המשיח. אפשר אפילו לומר יותר: יש כל מיני תירוצים לשאלה הידועה למה האדם נברא עם שתי עינים, ויש גם בזה פירוש מקדים לעבודת הבירורים. הפירוש הרגיל הוא שעין ימין היא לראות טוב, ובעיקר רואים טוב בזולת, ועין שמאל היא לראות רע, לראות רע בעצמי, עין ביקורת בעצמי. אלו שתי עיניים שעובדות יחד בעבודת הבירורים. אבל אפשר לומר ששתי עינים הן כמו שני עדים. צריך שני עדים על אותה מציאות כדי לראות אותו דבר משתי נקודות מבט. יש גם שתי עינים גם כדי לראות שנים על מנת להביא אותם יחד. יש כח ממשי בעיניי, כביכול לתפוס, שבעין ימין אני תופס אותך ובעין שמאל אני תופס אותך, ובכך אני מקרב את ההסתכלות שלי, אני גם מקרב את האנשים בחוץ, את הנשמות. הכל ראיה של יחוד, לעשות יחודים.

בירורים – בין אדם לחברו; יחודים – בין אדם למקום

כמובן שהיחוד העיקרי מכל היחודים הוא ליחד קודשא בריך הוא ושכינתיה בתחתונים. כלומר, לייחד את הקב"ה ואותנו כולנו, אבל קודם צריך יחוד בינינו לבין עצמנו כדי שיהיה "אתר שלים", כמו שאדמו"ר הזקן מביא בפרק לב בתניא. קודם צריך לעשות "אתר שלים" בינינו, אחדות ישראל, שתכלית אהבת ישראל היא להגיע לאחדות ישראל, ואז כשיש "אתר שלים" אזי "שכינתא שריא", ואפשר באמת ליחד קודשא בריא הוא ושכינתיה בשם כל ישראל. דוקא כשיש כל ישראל אפשר ליחד קודשא בריך הוא ושכינתיה בתחתונים.

כלומר, בסוף תכלית עבודת היחודים היא להביא את ה' למטה, לשכון כבוד בתוכנו-בקרבנו, לעשות לו יתברך "דירה בתחתונים". מי התחתונים? אנחנו, כאשר אנחנו ביחד, "כאיש אחד בלב אחד"[כו]. לכן, כמו שנסביר יותר בהמשך, עבודת היחודים היא בעיקר בין אדם למקום. אם כי שקודם צריך שהאדם הזה, "אתם קרויין אדם"[כז], יהיה אדם אחד "כאיש אחד בלב אחד", אבל עיקר היחוד הוא לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, לייחד את הקב"ה והאדם, "שכינתיה" היינו כנסת ישראל.

מה הרווחנו וחידשנו בזה? שמאז ומתמיד, מאז מתן תורה על הר סיני, יש מצוות בין אדם למקום, כמו שיש מצוות בין אדם לחברו, אבל כל עיקר קיום רמ"ח ושס"ה, מצוות התורה, עד ביאת המשיח ולא עד בכלל – הכל עבודת הבירורים, כמו שנסביר בהמשך. כללות עבודת הבירורים היא להבחין, בכללות, בין אדם לחברו. כמו שאמרנו קודם, השפיץ של עבודת הבירורים הוא מי טוב ומי רע, מי טוב לעצמו, מי טוב לי, מי טוב לעם ישראל, שזה טוב וזה לא טוב.

אחרי שאני הבחנתי שזה לא טוב אולי אני יכול להואיל לקיים מצות "הוכח תוכיח את עמיתך"[כח], להשיב אותו לדרך טובה, אבל קודם כל צריך להבחין, צריך לדעת, צריך "עץ הדעת טוב ורע"[כט] למעליותא, לדעת מי טוב ומי רע.

אחר כך, אפילו אחד רע, אם אני אעשה לו טובה אני אחזיר אותו בתשובה. כלומר, איך שלא יהיה, כל עבודת הבירורים, אי אפשר לומר שהיא באלקות. אלקות היא אחדות. לא צריך בה ולא שייך בה בירורים. בירורים הם רק בנשמות. לכן כללות עבודת הבירורים היא בין אדם לחברו, ואילו כללות עבודת היחודים היא בין אדם למקום, לעשות לו יתברך, "אחד יחיד ומיוחד", דירה בתחתונים. לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, ליחד קודשא בריך הוא ושכינתיה בתחתונים דוקא.

בירורים – "דרך ארץ" ש"קדמה לתורה"

אמרנו שעבודת הבירורים היתה אפילו בגן עדן מקדם, לפני החטא. מי היה שם? קודם כל, יוצא כאן שעבודת הבירורים היא בכללות בבחינת דרך ארץ, זה תורה, אבל הרי החלק שבין אדם לחברו זה חלק הדרך ארץ של התורה בעצמה, דרך עץ החיים, "דרך ארץ קדמה לתורה"[ל].

דרך ארץ, דהיינו להיות אדם טוב ולא להיות רע, כבר התחילה בגן עדן מקדם. בין אדם לחברו היינו בין אדם לחוה, שם יש שנים, צריך להיות איש טוב ואשה טובה. בפרט בלשון חז"ל "דרך ארץ" פרושו יחסי איש ואשה[לא]. כל סוד הזיווג על מנת להוליד, "פרו ורבו ומלאו את הארץ"[לב], הוא מצד אחד יחוד, אבל תהליך התולדה הוא בירור. זהו בירור הבר מן הפסולת, לאט לאט, תוך כדי תשעת חודשי העיבור, עוד בירור ועוד בירור ועוד בירור, עד שבסוף נמצא הולד זך וטהור, שלם ברמ"ח ושס"ה שלו, ואז הוא יוצא לאויר העולם בשעה טובה ומוצלחת.

במאמר מוסגר, מוסבר אצלנו במקום אחרת באריכות[לג] בענין שכינה ביניהם, שיש ארבע כוונות כלליות בסוד הזיווג כנגד ארבעת העולמות, כאשר הכוונה שכנגד עולם הבריאה היא זיווג לשם "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻה", ואילו הכוונה שכנגד עולם האצילות היא רק להידמות אליו, שהזיווג של אשה למטה הוא בדמות הזיווג העליון ותו לא מידי.

אדם וחוה לפני החטא לא היו בדרגה הזאת של זיווג. הלואי שהיו כמו שהקב"ה ציווה אותם במפורש "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה". הכוונה בזיווג של "פרו ורבו" היא בירור, זו עדיין עבודת הבירורים, זו לא עבודת היחודים לשמה. גם כשקוראים לזה יחוד או חיבור, אבל "פרו ורבו" הוא בירור והוא בעולם הבריאה. בריאה גם כשמה כן היא, מלשון בירור, בין היתר.

הרי כל הדורות מאדם עד נח, מנח עד אברהם, כולם בירורים כידוע...

[חסר בהקלטה]

מיחודים לעבודת הנסיונות

מה עכשיו אמרנו? שלכאורה עיקר הניגוד נאמר בין עבודה לעבודה, בין עבודת הבירורים לעבודת היחודים. כעת אמרנו שעבודת הבירורים במושגים שלנו היא עד עולם הבריאה ועד בכלל, ועבודת היחודים היא עולם האצילות.

זה בדיוק תואם למה שאמרנו קודם, בגלל ש"אמא עילאה מקננא בכורסיא"[לד]. אמרנו שבירורים הם אמא, חכמה של אמא, ואילו אצילות היא "אבא עילאה מקנן באצילות"^לז, שזו עבודת היחודים לשמה. בכל אופן, על הדברים האלו כבר דובר אצלנו פעמים רבות[לה], ומה שבודאי דיברנו פעם אבל לא כל כך הוא שיש עוד סוג שנדרש בהשוואה לעבודת הבירורים. מה אנחנו מחפשים? עבודה אחרת במקום עבודת הבירורים. אמרנו שבתניא, בסוף פרק כו באגרת הקודש, יש עבודת הבירורים בעולם הזה ועבודת היחודים של משיח.

איפה עוד יש שני סוגי עבודה, זה לעומת זה? יש על כך דרושים, החל מדרושי אדמו"ר הזקן[לו] על הפסוק "כי מנסה הוי' אלקיכם אתכם לדעת"[לז] ובהרחבה גדולה אצל הצמח צדק בסוף דרך מצותיך במאמר החשוב ביותר "אחרי הוי' אלקיכם תלכו"[לח], כל אחד צריך ללמוד את המאמר הזה, ואפשר לומר שמאמר השפיץ של הדבר הזה הוא בתר"פ של הרבי הרש"ב על הפסוק "נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קשט סלה", בפרק ס' בתהלים[לט]. שם מוסבר באריכות שעבודת הבירורים היא לעומת עבודת הנסיונות.

היהודי הראשון התייהד והתעצם ביהדותו רק בזכות עשרה נסיונות שעמד בהם, אברהם אבינו, לא בזכות עבודת הבירורים. קודם אמרנו שעבודת הבירורים היא בעצם להיות אדם טוב. אין אדם יותר טוב מאברהם אבינו, הכי טוב שיכול להיות. אז אפשר גם לחשוב שהקב"ה בחר בו בגלל שהוא כל כך טוב, אין טוב גמור כמותו בעולם, טוב לכולם. כך באמת משמע – "כי ידעתיו למען אשר יצוה .. ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט"[מ] – שהוא הולך בדרך ה'. אבל בכל אופן אנחנו רואים יותר עמוק מזה.

נאמר את זה כך: בשביל ה' עצמו לבחור באברהם, יותר מכל מי שקדם לו, מספיק שהוא היה הכי טוב מכולם. ה' ראה שכולם לא היו מאה אחוז טובים והוא אלף אחוז טוב, הכי טוב שיכול להיות – זה ודאי מספיק בשביל הקב"ה. אבל מה חז"ל אומרים לנו[מא]? שבשביל להשיב לשטן ולאומות העולם שמקטרגים ואומרים 'מה פתאום אתה בוחר ומפלה אותו יותר מכולנו?'. הקב"ה צריך איזה קלף מול הקליפות, לשלוף מולם איזה קלף שמוכיח להם שהוא צודק בזה שבחר באברהם אבינו. מהו הקלף? קלף שכתוב בו עשרה נסיונות. הקלף של הקב"ה שמנצח במיוחד את כולם הוא הקלף האחרון, שעמד בנסיון העקדה שקראנו בתורה לפני שבוע. כמו שרש"י מביא[מב], פשוטו של מקרא, שהקב"ה אומר 'אני צריך עוד קלף אחד, בבקשה ממך, רק תעמוד בנסיון הזה, שיהיה לי מה להשיב לכולם'.

קודם כל אנחנו פה רואים שיש לכולם אותו משקל. יש עבודת הבירורים, יש עבודת הנסיונות, שני דברים שונים לחלוטין, הפכיים לגמרי, כמו שמוסבר בחסידות.

נסיון העקידה האחרון בדורינו

יש עבודת הבירורים ויש עבודת היחודים. היות שהרבי כאן מדבר שנגמרה עבודת הבירורים, ודאי מתבקש לומר שהוא התכוון לעבודת היחודים, בגלל שמה שכתוב בתניא הוא בפירוש שקודם ישנה עבודת הבירורים עד ביאת המשיח ולא עד בכלל, אבל ברגע שמתחיל להתנוצץ התנוצצות של ממש, אורות של מלך המשיח, כבר עוברים מהלך לעבודת היחודים, ואילו עבודת הנסיונות לכאורה שייכת גם לזמן הגלות. אדרבה, עיקר הגלות היא נסיון. לכאורה זה לא כל כך מתאים לפרש את דברי הרבי שסיימנו את עבודת הבירורים ועכשיו מתחילה עבודת הנסיונות. בכל אופן, אם תשאל חב"דניק, משיחיסט, אחרי ג' תמוז, הוא אולי לא ידע לנסח זאת כך, אולי כן, אם הוא מספיק חכם הוא יאמר לך שבאמת עכשיו נכנסנו לעבודת הנסיונות, שיש העלם והסתר, והנסיון האחרון, בדיוק, והיות שהרבי אמר שנסתיימה עבודת הבירורים אז כנראה שעכשיו אנחנו בעבודת הנסיונות.

אולי זה באמת כמו אברהם אבינו. מהי עבודת הבירורים? שמספיק הוכחנו שאנחנו טובים. "היטיבה הוי' לטובים ולישרים בלבותם"[מג]. ברור שיהודים טובים. אז אם יהודים כל כך טובים למה המשיח לא בא? בדיוק כמו אברהם אבינו. צריך להביא את המשיח לעם ישראל. המשיח יהיה גם טוב לכולם, גם יגאל את כל העולם כולו, אבל קודם כל יהודי שיבוא לגאול את עם ישראל גם ילחם מלחמות ה' וינצח נגד רשעי אומות העולם. אז אם לאברהם אבינו הקב"ה צריך את הקלף הזה להוכיח למה אני בוחר בו יותר מכולם, כל שכן וקל וחומר בן בנו של קל וחומר שהקב"ה צריך קלף מאוד חזק להביא את המשיח עכשיו לעם ישראל. שוב, כשמסתכלים במבט מן החוץ, "הללו... והללו"[מד], כמו בקריעת ים סוף שהיה גם קטרוג, מאוד קשה להבחין, במיוחד לאומות העולם. מה תאמר? איך תלמד? איך תסביר להם שלנו מגיע?

לא צריך להיות משיחיסט בשביל לדבר על עבודת הנסיונות, יש מספיק נסיונות. הנסיון הכי גדול של עם ישראל, מתי הוא היה? מתי התחילה עבודת הנסיונות? עכשיו, לקראת ביאת המשיח – השואה. אצלנו מוסבר[מה], על פי כל ספרי החסידות, שיש כמה סוגים שונים של נסיון, ארבעה סוגים שונים של נסיון כנגד ארבעת המינים של הלולב. במאמר "נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קשט סלה" של הרבי הרש"ב מתר"פ, שהוא המאמר הכי חשוב בכל חסידות חב"ד על עבודת הנסיונות, ששוב, מצוה גדולה שכל אחד ילמד את המאמר הזה. זה מאמר שהרבי הרש"ב אמר ביום ההולדת האחרון שלו בעלמא דין, כמו שגם כתוב ב"יום יום" לכ' מרחשון לפני כמה ימים, ושם הוא מונה חמשה סוגים שונים של נסיונות. כמובן שאם לומדים אותו בעיון אפשר להשוות ולהבין איך חמשת הסוגים שהוא מסביר שם מקבילים בעצם למה שאנחנו הגדרנו כארבעה סוגים כלליים של נסיון ואין כאן המקום, בכל אופן יש סוגים שונים של נסיון.

הכלל, כמו שנסביר, של כל סוגי הנסיון הוא להוכיח באמת ש"ועמך כֻלם צדיקים"[מו]. הפסוק שהוא מביא הוא "הוי' צדיק יבחן"[מז], וגם הוא על פי מאמר חז"ל[מח] שמביאים את הפסוק הזה, ומסבירים שכמו צמר נקי וטוב, אם יש סחורה טובה שאני מנפץ אותה, היא רק משתבחת ולא מתקלקלת, ואילו אם היא גרועה וזולה אז הניפוץ וההכאה שהם נסיון רק יקלקל אותה. כדי לשבח את הסחורה צריך גם להכות. להכות היינו נסיון, להעמיד בנסיון.

נסיון – נס האמונה

מבין כל ההסברים מהו נסיון, ההסבר הכללי ביותר הוא מה שרבי מענדלי ויטבסקר כותב בפרי הארץ, ומובא גם בדרך מצותיך של הצמח צדק בשמו^מב וגם אחר כך בשאר מאמרי החסידות, שעיקר הנסיון, כמו נסיון העקדה, הנסיון הכי גדול של אברהם אבינו, הוא נסיון באמונה – "אתמול אמרת 'כי ביצחק יקרא לך זרע'[מט] והיום אתה אומר 'העלהו שם לעולה'[נ]"[נא]. אברהם לא הרהר. משה רבינו הרהר, "למה הֲרֵעֹתָה"[נב], ולכן "חבל על דאבדין ולא משתכחין"[נג], "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"[נד], ולא מאברהם אבינו, לפי דעה אחת בחז"ל[נה]. עיקר הנסיון הוא באמונה.

איך? מה הווארט שמסביר הרבי רש"ב בשאר המאמרים שלו לגבי עבודת הבירורים לעומת עבודת הנסיונות? הווארט הוא פשוט מאוד, שעבודת הבירורים היא ב'חפצא', ואילו עבודת הנסיונות היא ב'גברא'. עבודת הבירורים היא לברר את המציאות החיצונית. יש משהו במציאות של תערובת טוב ורע וצריך לברר אותה, להוציא את הטוב מהרע, את הפסולת מהבר, או את הבר מהפסולת. עבודת הבירורים פרושה להתייחס לעולם כמציאות קיימת. לכן ברגע שהקב"ה ברא את העולם ושם את אדם הראשון בגן עדן מקדם, והיינו שגם שם אותו בעולם, ודאי שאדם הראשון הרגיש "עולמות בהתחדשות", יש כאן עולם, אמנם העולם הוא טרי, רק הרגע הוא יצא מהתנור, "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון"[נו], אבל יש פה עולם, יש מציאות.

אדם הראשון לא הרגיש את עצמו חולם חלום של עצמו, שזו סוגיה עמוקה מאוד בחסידות שרבי אייזיק גם נוגע בה. אדם הראשון לא נברא לתוך מציאות של חלום. הוא נברא לתוך מציאות של עולם, "עולמות בהתחדשות". אמנם "אלקות בפשיטות", אבל יש כאן עולמות.

ברגע שיש פה עולמות אז יש חומר גלם אובייקטיבי בחוץ שצריך לטפל בו, וזה בדיוק מה שכתוב, כמו שאמרנו קודם, שהקב"ה שם את האדם בתוך מצב של גן עדן, ונותן לו תפקיד ושליחות "לעבדה ולשמרה", לעבדה ברמ"ח מצוות עשה ולשמרה בשס"ה מצוות לא תעשה. לכן אמרנו שבכללות עבודת הבירורים היא בין אדם לחברו. החבר שלך הוא כל מה שנמצא במציאות. כל חפצא שיש בעולם, אם הוא שייך לחלקך בעולם, זהו חבר שלך. כמו שהבעל שם טוב אומר[נז] שמי שבשפלות כדבעי כל מה שרוחש על פני האדמה, כל הנמלים והחרקים – כולם חברים שלך. אפילו האבנים חברות שלך. כל הבירורים הם בינך לבין המציאות האובייקטיבית, הכל בין אדם לחברו.

עבודת הנסיונות –  בין אדם לעצמו

עבודת הנסיונות לא שייכת למציאות. היא מחוץ לך כלל וכלל. מה שנדמה לך לנסיון כאובייקט שמאיים, מה זה נסיון? משהו שמאיים, ענן כבד, משהו במציאות. הדבר המאיים הזה אינו במציאות כלל. בדומה לכך שגם בנסיון הכי גדול של אברהם אבינו, נסיון העקדה, השטן העמיד את עצמו ועשה עצמו נהר שוטף ועוד כל מיני דברים שלא היו במציאות. זה באמת היה חלום. הוא גרם לאברהם אבינו לחלום כמה חלומות, חלומות זוועה, חלומות קשים, אבל זה חלק מהנסיון. בנסיון אין אובייקט. האובייקט של הנסיון הוא דמיון.

מה יש אם כן? מהו נסיון? רק עבודה בינך לבין עצמך. נסיון הוא רק עבודה של התעצמות פנימית. כמו שאמרנו קודם, אברהם היה הכי טוב בין אנשים, אין מישהו טוב כמו אברהם אבינו. שוב, זה עצמו יכול לספק את הקב"ה. מכאן אפילו אפשר להסביר למה הקב"ה צריך גוים בעולם. בלי גוים קל לשכנע את הקב"ה שאברהם הוא הכי טוב, אבל ברגע שיש לקב"ה גם גוים שהוא צריך להוכיח להם למה אני בוחר באברהם אבינו, זה גם עושה סוויצ' בראש של הקב"ה שלא מספיק לו שאברהם טוב. בבחינה אובייקטיבית זה לא מספיק. הוא חייב לעמוד בנסיונות. כמו שאמרנו קודם, רק זה הכלל שלי מול השטן ואומות העולם.

אמרנו שעבודת היחודים היא התכלית בין אדם למקום, בגלל שתכליתה ליחדא קודשא בריך הוא ושכינתיה בתחתונים, ה"חסיד המתחסד עם קונו". אותו חסיד שמתחסד עם קונו הוא מי שעוסק בעבודת היחודים, לא בעבודת הבירורים. אם אמרנו שעבודת הבירורים של עלמא דין בכלל, מאז בריאת העולם, מאז אדם הראשון בגן עדן מקדם, ועד לימות המשיח ולא עד בכלל – הכל בין אדם לחברו, בגלל שכל מה שיש בעולם זה החבר שלך, אז אם כן עבודת הנסיונות היא בין אדם לעצמו.

לכן הרבי הרש"ב מביא שם ובכמה מקומות, שמי שנמצא בנסיון אין לו אפילו מה להתפלל. גם לא יעזור להתפלל. אין פה מה להתפלל. נסיון הוא מאבק פנימי, כולו ב'גברא', כולו בין אדם לעצמו. בשביל להוכיח מיהו אברהם אבינו ולהוכיח מי הם עם ישראל, כדי שמשיח יבוא – לא מספיק כל הדברים הטובים.

מצד אחד זו באמת חידה. בגלל שמצד אחד אומרים לעשות עוד מצוה ועוד מצוה וככה נביא את המשיח, עוד פרוטה לצדקה, עוד משהו טוב, כך מן הראוי. בשביל להביא את המשיח רק צריך לצבור מצוות ומעשים טובים, שזו הזכות, זה הכלי, אבל כאן רואים שלא מספיק.

נסיון השואה

זה דבר שקשה לומר, כאילו שנאמר שנגמרה עבודת הבירורים, כמו סרט רע. נאמר שלפני השואה מישהו יבוא ויאמר לעם ישראל שנגמרה עבודת הבירורים, כל מה המצוות והמעשים הטובים שעשיתם, עכשיו משהו חדש מתחיל – עבודת הנסיונות. אם תעמדו בנסיון יבוא משיח. לכן באמת אחרי השואה אמר הרבי הקודם[נח] בענין המדינה כאן שהחליפו את המשיח בסוכריה.

הרבי לא חושב כך, ובודאי לא מאחל דבר כזה. אבל כמו שאמרו קודם, לפי ירידת הדורות, אז זה שיש העלם והסתר, במיוחד אצל חסיד שהוא גם מקובל –

נספר סיפור על אחד מגדולי הצדיקים, לא של חב"ד, הרבי מקומרנא. הוא כותב בפירוש שלו על המשניות[נט] שתחית המתים תהיה בשנת תשל"ו. מי שזוכר, מי שחי בתשל"ו, זה היה קץ של תחית המתים. מהי תחית המתים? אחרי ביאת המשיח, אחרי הכל. כשהוא הדפיס את הספר שלו, מי גדול כמוהו, הוא היה גדול מאוד מאוד, סיפרו את הדבר שכתוב בתוך הספר לדברי חיים מצאנז, והוא מיד, במחי כף ביטל את זה, ואמר שרק שלשה גילו להם את הקץ, יעקב אבינו, קודם לו אדם הראשון, אולי לפני החטא, צריך לבדוק שם[ס], והשלישי הוא אפילו לא הבעל שם טוב, אלא רבי מרדכי מנשכיז. רק יעקב אבינו ורבי מרדכי מנשכיז ועוד מישהו שאני לא זוכר, כך אמר הדברי חיים, שרק שלשתם ידעו את הקץ, ולכן לא משנה מה הוא כותב, הוא בטל את זה. אז אנחנו רואים שהדברי חיים צדק... אנחנו לא ממחשבי קצין, ואף על פי כן "עד מתי". "עד מתי" הזה בשבילנו הוא בגדר נסיון.

אם כן, יש עוד פירוש, פירוש הכי לא נעים, שנסתיימה עבודת הבירורים, מספיק היינו טובים, עשינו מספיק מצוות, ועכשיו הוא רק תהליך של התעצמות, כמו צירוף, כמו להיכנס לתוך תנור ולהצטרף איזה צירוף פנימי, וכשבעזרת ה' נצליח לצאת מהתנור הזה אז יתגלה מלך המשיח.

ימות משיח "שאין בהם חפץ"

ודאי על הדברים האלו נוכל לומר כשיבוא המלך המשיח שעכשיו אלו "ימים אשר תאמר אין לי בהם חפץ"[סא]. על סתם קיום תורה ומצוות לא כל כך פשוט לומר שכאשר יבוא המלך המשיח שנאמר שאלו ימים אשר אין לי בהם חפץ. למה? בגלל ששם "נעשה לפניך... כמצות רצונך"[סב]. אדרבה, נעשה את המצוות בשלימות. אז מה הכוונה "אשר תאמר אין לי בהם חפץ"? שלא יהיו נסיונות. כמו שהרבי הקודם, שספר את השניות כמה זמן היה במאסר, אחרי המאסר שלו הוא אומר[סג] שעבור כל הון דעלמא שיתנו לו הוא לא יקבל על עצמו עוד שניה להיות ביסורים ובנסיונות האלו, וגם אם יתנו לו כל הון דעלמא הוא לא יוותר על שניה אחת. לכן הוא אמר שמצוה להיזכר כל פעם, להעלות בזכרון את הנסיונות והיסורים, איך שהקב"ה הוציא אותנו מאפלה לאור גדול, בחיי הפרט ובחיי הכלל. יש עוד הרבה מאוד סיפורים על צדיקים שאמרו שאם אדם זוכה אז גם דבר קטן מאוד נחשב ליסורים, כמו שחז"ל אומרים[סד] מהו גדר יסורים? יסורים הם נסיון. מה הגדר שלהם? אדם מושיט את היד לכיס להוציא מטבע גדולה ומוציא קטנה זה כבר יסורים, רק שיכיר שאלו יסורים.

יש סיפור מאחד הצדיקים על כך שאנשים שלא מרגישים את היסורים הם לא עוזרים, רק לאחד שמרגיש שאלו יסורים. אז אם גם דבר קטן יכול להיחשב יסורים. גם את זה נסביר טיפה, כשיהודי עם הקב"ה, חי ביחד עם ה', הכל צריך להיות חלק מאה אחוז, הטבע צריך להיות בסיעתא דשמיא תמידית. אם יש איזה הרף עין בחיים שלי שאני לא זורם, שהכל לא חלק מאה אחוז ועל הצד הטוב ביותר, סימן שאני לא עם ה', שאנחנו לא באותו תדר. עצם התחושה הזאת שאני עכשיו לא בתדר עם הקב"ה מאה אחוז, בשביל יהודי רגיש – אין נסיון יותר מזה.

נאמר את זה יותר פשוט, כמו שאמרנו: עבודת הבירורים היא עם ה'חפצא', ועם זה גמרנו, מספיק התעסקנו עם 'חֶפצוֹת'. עכשיו צריך כל אחד רק להתעצם עם ה'גברא'.

לראת משיח – מכח העמידה בנסיונות

הסבר זה יעזור לנו גם להבין. הרבי לא אמר בפירוש דבר כזה, שכוונתי בזה שהסתיימה עבודת הבירורים היא שעכשיו מתחילה עבודת הנסיונות. אבל מה הוא כן אמר, שנגיע לזה תיכף, רק דבר כמו "עכשיו אין לנו מה לעשות רק לפקוח עינים ולראות משיח". זה משפט שהרבי אמר[סה]. אם נמשיך עכשיו לנסות להבין מה המשפט הזה אומר, אז הדבר הזה הוא רק כתוצאה של עמידה בנסיון. "נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קשט סלה". צריך רק דבר אחד, לפקוח עינים. מה זה לפקוח עינים? בשביל לפקוח עינים צריך לעצום עינים. לעצום עינים פרושו להתעצם, ולהתעצם זה רק נסיון. "כי מנסה הוי' אלקיכם אתכם לדעת", אם האדם עובר את הנסיון ומתעצם הוא פוקח את העינים. לאחר העצימה הוא פוקח את העינים ורואה את מלך המשיח.

זו הראיה האמתית של חכמה עליה דיברנו קודם, מעבר לגמרי ממוחין דאמא בדרגה הכי גבוהה למוחין דאבא בעצם – הוא פוקח עינים ורואה את המשיח.

בירורים, יחודים, נסיונות

נעשה סיכום ביניים: על אותו משקל של 'עבודת ה...', יש ג' כאלו – עבודת הבירורים, עבודת היחודים ועבודת הנסיונות. בכללות אמרנו שעבודת הבירורים היא עם ה'חפצא' של הבריאה, קראנו לה התעסקות עם ה'חפצא', בין אדם לחברו; עבודת היחודים היא עם קודשא בריך הוא, ליחד קודשא בריך הוא ושכינתיה, גם כדי ליחד אותנו, בינינו לבין עצמנו, להשרות שכינה ולגלות את הנקודה המשותפת, שזו הנפש האלקית שבכל יהודי וגם הניצוץ האלקי שבכל דבר שבעולם. אם יש כאן ניצוץ אלקי וכאן ניצוץ אלקי, אפשר ליחד אותם, בגלל שהאלקות מתאחדת בעצם. כל זה בין האדם בין המקום, בין המציאות והמקום.

לעומתן, עבודת הנסיונות היא בין האדם לבין עצמו. כמו שהרבי הרש"ב כותב לגבי תיקון הברית[סו], שענינו רק לקרוא מחדש אל השלימות הפנימית העצמית שהתעלמה מיניה וביה. הוא אומר שפגם הברית הוא שהשלימות העצמית מתעלמת מיניה וביה, ותיקון הברית הוא רק להוציא אותה מחדש. לא יעזור לו להתפלל ולא שום דבר, לא לעשות תשובה, זה לא שייך לתשובה, זה משהו אחר. זה לקרוא לאותו אחד שהתעלם שיחזור. לא שאני עושה תשובה. מישהו התעלם ואני צריך לקרוא אותו בחזרה. מי שהתעלם הוא אני, אני האמתי. אני ברחתי והברחתי את עצמי, עכשיו צריך לקרוא לו לחזור. איך עושים זאת? יש סגולה, להתעסק ולהתעמק בפנימיות התורה. זה קשור לעבודת הנסיונות.

כל מה שהוא עבודת הנסיונות נקרא "הוי' צדיק יבחן", כמו שנרחיב בהמשך. עבודת הנסיונות היא בספירת היסוד בפרט.

יש לנו ג' עבודות: עבודת הבירורים, עבודת היחודים ועבודת הנסיונות. הסימן הוא "בני בכרי ישראל"[סז], או בנֵי ישראל, כל פעם שכתוב בני ישראל. בנֵי או בנִי בא להוכיח שאנחנו הבן של הקדוש ברוך הוא, שאנחנו "בני בכרי ישראל". אלו בירורים-נסיונות-יחודים, בְּנִי הוא הסימן.

שלבי התבגרות בכלל ובפרט

הסימן הזה הוא גם לפי הסדר, גם בחינוך ילד. קודם צריך להיות טוב, ללכת בדרך הטובה, לקיים תורה ומצוות, כל זה בירורים. יש חינוך, לא בדיוק חינוך חסידי, אנחנו מדברים בהרבה הזדמנויות שיש בתי ספר, יש אפילו מי שיקרא לעצמו חסידי, בהם כל החינוך הוא 'אנחנו והם', אנחנו בסדר והם לא בסדר, ולכן צריך להזהר לא להיות כמותם. כמובן, כל חינוך צריך להגדיר הגדרות, יש את זה, אבל זה לא צריך להיות בוטה גס. בכל אופן, גם כשהחינוך הוא בעדינות יש איזה משהו, כל חינוך, של הגדרה מה טוב מה רע. לכן ההתחלה של בנִי, "בני בכרי ישראל", היא בירורים.

אחר כך מגיל בר מצוה והלאה, שאז מתחיל במיוחד הנסיון של שמירת הברית, מתחילים נסיונות. גיל הטיפש-עשרה הוא הזמן של הנסיונות. כמובן, יכולים להיות גם נסיונות אחר כך, בגלל שהגדילה והתבגרות האדם אחרת אצל כל אחד, במיוחד לפי תורת הגלגולים של האריז"ל, זה לא פשוט בכלל. אבל אפילו נאמר שגיל העמידה, הביניים, הוא תקופת הנסיונות בחיים. "צדיקים תחלתן יסורים וסופן שלוה"[סח]. כל אחד, "ועמך כלם צדיקים", חייב לעבור איזו תקופה בחיים של נסיונות. יש אחד שעובר בגיל 13, בגיל 17, בגיל 20, 25, עד 50-60 גומרים עם זה... גומרים עם התקופה הזאת. זו תקופת הנסיונות בחיים. אם כי שלאברהם לקח עד גיל 137. כל זה יחסי. אחרי זה הוא חי עוד 38 שנים טובות. עבודת הנסיונות היא נסיון פנימי בין אדם לבין עצמו. אחר כך הוא שלב היחודים.

בהחלט אפשר לחזור להיסטוריה של עם ישראל: עבודת הבירורים היא שיהודים שומרים תורה ומצוות, הולכים בדרך הישרה, "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו את דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט". חינוך, טוב. אחר כך בא משהו כמו השואה, רחמנא ליצלן, זהו נסיון. ואם כבר הזכרנו את השואה, הנסיון הוא לא רק בזמן השואה, הנסיון הכי גדול של עם ישראל זה הרשימו שלה, במיוחד של כל מי שעבר אותה ושהקב"ה הציל את החיים שלו. אבל השואה "רבים חללים הפילה"[סט] באמונה, שלית דין ולית דיין, רחמנא ליצלן. כמו שרבי מענדל אומר שנסיון הוא בעיקר באמונה.

שוב, "בני בכרי", יש בן של בירורים-נסיונות, אחר כך יש י של בנִי בעבודת היחודים. כל פעם שכתוב בתורה "בני ישראל" זהו הסימן, זה הרמז.

[יש הרבה נסיונות בעם ישראל (לא רק השואה)] יש המון תקופות בעם ישראל, יש הרבה נסיונות. אברהם אבינו עמד בעשרה נסיונות, כנראה, ולא כאן המקום, היות ש"מעשה אבות סימן לבנים"[ע], צריך לומר שבכללות תולדות עם ישראל יש עשרה נסיונות, שהאחרון שהוא העקדה הוא השואה. זה אנחנו נקבע, שהיא סוף הנסיונות הגדולים. עכשיו יש איזה רשימו, הרשימו האחרון.

הרי חז"ל דורשים[עא] את השם יצחק, בנו של אברהם אבינו: י היא על שם עשרת הנסיונות, צ על שם תשעים השנים של שרה, ח על שם שנימול לשמונה ימים, ו-ק על שם מאה שנים של אברהם אבינו. כלומר, יצחק מתחיל עם י, "הכל הולך אחר הפתיחה", כי העצם של לידת יצחק הוא י הנסיונות של אברהם אבינו. כנראה שכל י, גם אות י הראשונה של שם הוי' ב"ה. שם העצם גם מתחיל עם י. מהי ה-י? מוחין דאבא בעצם, כמו שעכשיו אנחנו מדברים, שגמרנו עם בירורים. כנראה שכל י, אפילו י של יחודים, שהיא ה-י של בנִי או בנֵי, גם היא בזכות י הנסיונות שקדמו. בזכותם זוכים ל-י של יחוד אמתי, יחודים של ליחדא קודשא בריך הוא ושכינתיה בתחתונים.

רמזי שמות שלש העבודות

עכשיו נראה כמה רמזים יפים שבאמת הולכים יחד. יש פה ג' בחינות כלליות של עבודת ה' יתברך. קודם כל בלשון יחיד: יש ברור-נסיון-יחוד. כמה שוה ברור? 408, זאת. פעמיים צדיק. כמה שוה נסיון? 176. כמה שוה יחוד? 28. כמה הם נסיון-יחוד? 204, צדיק, חצי של ברור. כלומר, היחס בין ברור לבין נגמר-הברור, ועכשיו יש נסיון-יחוד, הוא בדיוק חצי של ברור.

בסוד 'שלם וחצי' יש הרבה פעמים, או שצריך לומר שבעצם החצי יותר גבוה מהשלם. הדוגמה בגשמיות היא היחס בין הקדש לבין קדש הקדשים במשכן ובבית המקדש, שהקדש במשכן הוא 20, ואילו קדש הקדשים הוא 10, או 40 ו-20 בבית המקדש, שזהו יחס של שלם וחצי. כלומר, החצי – כך גם אבולעפיה מסביר – הוא קדש הקדשים, ואילו הקדש הוא השלם. גם לעניננו, הקדש-השלם הוא הברור, והחצי, שהוא עצם הצדיק, הוא נסיון-יחוד.

נאמר את אותו הדבר בסגנון אחר: כמה הכל יחד? ברור-נסיון-יחוד עולה ברית. מה הממוצע של שלש המלים? 204, צדיק, כמנין נסיון-יחוד. כלומר, ברור-נסיון-יחוד שוה נסיון-יחוד-נסיון-יחוד-נסיון-יחוד. הממוצע של שלש העבודות הוא יחוד נסיון-יחוד, שהוא צדיק, "ועמך כלם צדיקים". זה כבר אומר שיש פה מבנה משוכלל.

עכשיו נעשה זאת בלשון רבים: עבודת הברורים, עבודת הנסיונות, עבודת היחודים. כמה שוה ברורים-נסיונות-יחודים? לא פחות ולא יותר מאשר מצות היחוד "שמע ישראל הוי' א-להינו הוי' אחד"[עב], שהוא המספר הראשון שמתחלק גם בהוי' וגם באלהים.

זו גימטריא מופלאה, אבל עוד יותר מופלא: הרי יש פה שלש בחינות לפי סדר, אמרנו שזהו גם סדר ההתבגרות – מבירורים לנסיונות וליחודים. מ'בין אדם לחברו', שזה החינוך, ל'אדם עם עצמו' שזה הליבון, הכּוּר, ובסוף 'אדם ומקום', הוא מקומו של עולם ברוך הוא, בעבודת היחודים.

מה יש כאן בפסוק הזה? הוא גם מחולק לשלשה משפטים. שמע ישראל, הוי' א-להינו, הוי' אחד. נאמר, והדבר מתבקש לגמרי, שהם ממש מקבילים. קודם כל הפסוק הזה נקרא 'פסוק היחוד'. על שם איזה חלק ממנו הוא מכונה מצות היחוד? על שם "הוי' אחד", החלק-השליש האחרון שלו. אבל מה השליש הראשון? "שמע ישראל". מה זה שמע? שמע מלשון אסיפה. שמע הוא בירור, "אזן מלין תבחן". "ישראל" הוא בין אדם לחברו, ו"שמע ישראל" היינו לאסוף את כל רפח הניצוצין שנפלו.

יש בקבלה בכתבי האריז"ל[עג] בין הכוונות של שמע ישראל, שהמלה 'שמע' היא בירור רפח ניצוצין בשמיעה. קודם כל במלה שמע גופא, שֵם-ע, שֵם עולה רפח בן. כלומר, כל הכוונה של שמע היא בירור רפ"ח בכח השמיעה. משה רבינו רצה לומר 'ראה ישראל', אבל הוא לא היה יכול, עד ביאת המשיח, רק 'שמע'. אבל יש בזה 'ראה', למה? בגלל שיש לכוון[עד] כשאומרים שמע ישראל "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה"[עה], אבל זו הראִיה שבשמיעה, כמו שאמרנו קודם בהתחלה.

אם כן, 'שמע ישראל' היא עבודת הבירורים. מה זה 'הוי' א-להינו'? "כחנו וחיותנו"[עו], זה ה' שבתוכי. 'הוי' א-להינו' פרושו להתעצם עם הקב"ה שבתוכי. זו עבודת הנסיונות. אחר כך 'הוי' אחד' ב-ז' רקיעים וארץ ו-ד רוחות העולם, שזה ליחדא קודשא בריך הוא ושכינתיה בתחתונים.

אם כן, יש פה כוונה מופלאה של "שמע ישראל הוי' א-להינו הוי' אחד", של שלש העבודות – עבודת הבירורים, עבודת הנסיונות ועבודת היחודים – לפי הסדר. הרמז הוא שברורים-נסיונות-יחודים עולה בדיוק "שמע ישראל הוי' א-להינו הוי' אחד".

עד כאן החלק השני, לחיים לחיים.

[ניגנו אתה בחרתנו במנגינה של הרב]

בירורים-נסיונות-יחודים: צירוף הגבורה

קודם כל אולי רק עוד נקודת סיכום עד עכשיו. אמרנו שבירורים הם בעיקר אמא, החכמה של אמא; נסיונות הם כמו שהפסוק אומר "כי מנסה הוי' אלקיכם אתכם לדעת", בעיקר מצד הדעת. זו גם חכמה, אבל של דעת; יחוד הוא כמו שכתוב בספר התניא (פרק לה) בשם הרב המגיד ש"אחד-האמת שורה בחכמה", בפנימיות החכמה, "פנימיות אבא פנימיות עתיק"[עז].

אם כן בעצם הצירוף של בנִי הוא משמאל לימין, ה-ו-י, שהוא הצירוף של הגבורה עצמה, צירוף של יראת שמים, בירורים-נסיונות-יחודים.

יש משהו בדעת כמובן, היות שהיא באמצע, שהוא "מברִחַ מן הקצה אל הקצה"[עח], עולה עד לכתר. אם כי שגם "פנימיות אבא פנימיות עתיק", אבל גם שם יש מדרגות. פנימיות עתיק היא חכמה דעתיק, לא חכמה סתימאה. הדעת עולה עד למעלה-מעלה, עד כתר דעתיק, כתר דרדל"א. לכן, כמו שאמרנו קודם, לעתיד לבוא אלו "ימים אשר אין בהם חפץ" מצד שורש הנסיונות שלמעלה גם משורש היחודים.

זה עדיין שייך לנושא הקודם. עכשיו נמשיך את הפרק הבא.

ג.  שבעת פירושי "נסתיימה עבודת הבירורים"

עכשיו אנחנו נזהה שבע בחינות, שבעה פירושים, יתכן שאמרנו עוד פירושים, של 'נסתיימה עבודת הבירורים', לאור מה שדובר עד עכשיו.

מבירור א' לבירור ב' (גבורה)

חוץ מעבודת היחודים, אמרנו שהפשט הכי פשוט נסתיימה עבודת הבירורים הוא שהתחלנו עבודת היחודים, עבודת המשיח. אבל – שוב, אני מסתמך על מה שדובר הרבה פעמים אצלנו^נ, בכל השנים עברו, מאז שהרבי חידש את החידוש הזה שנסתיימה עבודת הבירורים – אמרנו פירוש כזה שאף על פי שנסתיימה עבודת הבירורים, אבל יש מה שנקרא בקבלה וחסידות[עט] בירור ב', יכול להיות שהרבי התכוון שרק בירור א' הסתיים. בירור א' הוא הבירור של שם בן. כמו שאמרנו קודם בכוונת "שמע ישראל, שמע, שם-ע, שֵם עולה רפח-בן. הבירור של שם בן הוא של השבטים, "ששם עלו שבטים שבטי י-ה"[פ]. זו עליה מעולם הבריאה לאצילות שבבריאה, לאצילות שבבי"ע, אבל לא לאצילות ממש. אחר כך יש עוד בירור שנעשה רק על ידי יוסף הצדיק, צדיק עליון, לא על ידי שאר השבטים, שהוא להעלות את הרפח שכבר התבררו בירור א' עד לאצילות ממש, להיכלל בשורש. כדי להעלות אותם עד לאצילות ממש צריך גם המשכת מ"ד, אבל עיקר העבודה הוא להעלות את הבירורים שיוכללו באצילות. שוב, אני אומר בקיצור נמרץ, בלשון החסידות בירור א' הוא בטול היש לאין האלקי שמהווה את היש. זהו האצילות שבבי"ע, ואילו בירור ב' הוא העליה לתוך האצילות ממש, שהוא בטול במציאות, לא בטול היש לאין.

לכן יכול להיות שזו היתה הכונה, שנגמר בירור א', אבל עכשיו צריך בירור ב'. מה הווארט? שעד עכשיו לא כל הדור היה חייב להיות קשור ל"צדיק יסוד עולם" של הדור, ויש הרבה שבילים לרקיע, לכל שבט ושבט יש את הנוסח שלו ואת המסלול שלו, השער שלו לשמים. אבל אם נגמרו הבירורים, עכשיו כולם זקוקים לתפוס טרמפ על יוסף, חייב עכשיו כל הדור להתקשר ליוסף שבדור, שהוא הצדיק שבדור. רק יוסף יכול עכשיו להקפיץ אותנו ממש לתוך האצילות.

לכן הפירוש הזה דורש התקשרות של "פנים". כמו שכתוב פרק ב' בתניא, שכולם קשורים לצדיק של הדור, ויש מי שלא יודע את זה, ולכן הוא מסתכל מצד האחור לצדיק, הוא לא בבחינת פנים אליו, אבל עכשיו חייבים כולם להיות פנים אל הצדיק, שיקח אותנו מבטול היש, מה שאנחנו יכולים לעשות בעצמנו, לבטול במציאות ממש, שזו המדרגה שלו, שהוא יעלה אותנו למדרגה שלו.

זה פירוש אחד שאמרנו תמיד.

מבירור קליפת נֹגה לקליפות הטמאות (חסד)

יש פירוש אחר, ממש אחר, משהו אפילו קיצוני, שיכול להיות שהרבי התכוון שנגמרו הבירורים, שלפי הקבלה הבירורים הם של רפח ניצוצין, וכל הרפח לפי הקבלה נפלו בקליפת נגה. אז אם סיימנו את הבירורים – לפי פשט הקבלה – לברר את הרפח, סיימנו להתעסק עם קליפת נגה, מה נשאר? נשארו ג' הקליפות הטמאות לגמרי, שאין להן בירור בדרך הרגילה, ואף על פי כן התפקיד של עם ישראל הוא להיות אור לגוים. לכן אנחנו קישרנו את הדברים האלו של הרבי, שנסתיימה עבודת הבירורים, עם המבצע של שבע מצוות בני נח, שנתחיל לחשוב על גוים. התפקיד שלנו, כמו שהרמב"ם מגדיר זאת בהלכה[פא], הפשט בהלכה הוא להתעסק עם הגוים, ללמד את העולם את התורה ששייכת לכל אחד ואחד. את זה אפשר להתחיל רק אם סיימנו את עבודת הבירורים. אפילו הדברים יצאו בפירוש מפיו של הרבי[פב], ששנים לפני שיצא עם מבצע שבע מצוות בני נח הוא בפירוש אמר וכתב[פג] שלא הגיע הזמן להתעסק עם הגוים, שאנחנו עדיין צריכים להתעסק עם עצמנו. זה שהרבי אמר שצריך להתחיל להתעסק גם עם הגוים הוא  סימן או שהוא התייאש מלהתעסק עם עצמנו, שזו אפשרות אבל לא כל כך מסתברת, או שהוא הבין שכבר די, לא שאין מה לעשות יותר, אבל  מספיק בשביל המשיח, מספיק לעכשיו להצדיק את המעבר לשלב הבא שהוא להיות גם אור לגוים.

להתעסק עם הגוים פרושו להתעסק עם ג' קליפות הטמאות לגמרי, כך כתוב בפרק א' בתניא, ששורש אומות העולם הוא ג' קליפות הטמאות, ואף על פי כן גם להם יש עליה. מי הראשון שעשה זאת? אברהם אבינו, "אב המון גוים"[פד], "את הנפש אשר עשו בחרן"[פה], הוא נטע אשל בבאר שבע, "ויקרא שם אברהם בשם הוי' א-ל עולם"[פו], ואברהם מגייר את האנשים ושרה את הנשים. אם כן, יכול להיות שהענין של "נסתיימה עבודת הבירורים" עכשיו הוא עוד קריאה לצאת לעולם, עוד יותר "חוצה". אם קודם "יפוצו מעינֹתיך חוצה" הכוונה היתה עד המקום הכי "חוצה" של עם ישראל, עכשיו "חוצה" הוא המקום הכי "חוצה" של העולם – צריך להגיע לכל הגוים שבעולם.

זה עוד פירוש.

ברור שהפירוש הראשון שאמרנו, של בירור אחר בירור, שגמרנו את בירור א' ועכשיו מתחילים את בירור ב', הוא בדרך העלאה, ואילו הפירוש שגמרנו עם קליפת נגה ועכשיו מתחילים לעבוד עם ג' קליפות הטמאות לגמרי, שגם בהם יש ניצוץ רק שאלו לא רפח ניצוצות, לא בתוכם בפנימיות, אלא רק מקיף, אבל גם המקיף מחיה אותם, צריך גם אותו לברר ולגלות ולגאול – כל זה בדרך המשכה וירידה למטה מטה.

לכן בכללות, הפירוש שנגמר בירור א' ועכשיו מתחיל בירור ב' הוא פירוש של קו שמאל, פירוש של עילוי אחר עילוי, "מחיל אל חיל", ואילו הפירוש השני שאמרנו שנגמר בירור קליפת נגה עכשיו מתחיל הבירור עם ג' קליפות הטמאות להיות אור לגוים, כולו קו ימין, הוא חסד פשוט, "לו ישמעאל יחיה לפניך"[פז] של אברהם אבינו, "אב המון גוים".

מבירור בדרך מלחמה לדרך מנוחה (מלכות)

אמרנו שבין שני הפירושים האלו, בין שני הקצוות של ימין ושמאל, יש את עבודת היחודים, שהיא יעקב אבינו. אחר כך אמרנו שיש עוד פירוש, פירוש רביעי שֶׁיִחַדנו אותו למלכות. עכשיו הולך להיות חודש כסלו, חודש של גאולה בקרב החסידים, גם חנוכה הוא גאולה ו"פדה בשלום נפשי"[פח], אבל בעיקר במסורת החסידית אלו י"ט כסלו וי' כסלו. יש פסוק של הימים האלו של גאולה, "פדה בשלום נפשי מקרב לי". פדה בשלום נפשי הכוונה מלחמה בדרך שלום. כלומר, לא צריך להילחם ראש בראש, אפשר להילחם ולנצח מלמעלה.

כמו שגם דיברנו הרבה מאוד פעמים, ויש מאמרים כתובים[פט], במיוחד במלכות ישראל[צ], איך עכשיו צריכה להיות דרך המלחמה. יש מלחמת חרב, שהיא ממש ראש בראש בקירוב בשר, ויש מלחמת קשת, שהיא יותר מרחוק, אבל יש מלחמה שהיא לגמרי במנוחה, מלמעלה. לא לוחמה ביולוגית... משהו אחר. גם על זה יש, יכול להיות שזה פסיכולוגי. לא מלחמה קרה, היא דוקא יכולה להיות חמה מאוד... אבל הכל בדרך מנוחה. גם לא וירטואלית. יש מלחמה שהיא "פדה בשלום נפשי", מלחמה בדרך מנוחה. אפילו מה שכתוב בתורה "כי תצא למלחמה על אֹיבֶיך"[צא], ידוע הפירוש בחסידות[צב] שאם אנחנו יוצאים לגמרי מלמעלה, אז בצורה ממילאית "ונתנו הוי' אלקיך בידך", לא צריך אפילו להילחם, העיקר הוא להיות במנוחה מלמעלה. וזו תכלית הגאולה. זה נקרא שדוד המלך, המלכות, אוספת את רגליה מלמטה, מהעולמות התחתונים בהם ישנה יניקת החיצונים, שם "רגליה ירדות מות"[צג], היפך החיים, וכשהמלכות מצליחה לאסוף את רגליה למעלה לתחום האצילות, כל המלחמות של דוד מלכא משיחא, "דוד מלך ישראל חי וקים"[צד], כולם בדרך של מנוחה, של "על איביך", "פדה בשלום נפשי מקרב לי".

לכן אמרנו שבדוקא בספירת המלכות, הסיום של בירור המלכות, איך המלכות מבררת? כל ספירה מבררת בצורה אחרת. המלכות מבררת במלחמה, שהמלך שלוחם מלחמות. למה? בגלל שהוא נוגע-גובל בתחתונים, והוא נכנס לתוכם, ושם יש התנגדות של ממש, שם צריך להילחם מלחמה. דוד המלך ידיו מלוכלכות בדם[צה], גם בדם של לטהר אשה לבעלה, וגם בדם של מלחמה, שזה הפשט, שידיו מלאו דם, לכן הוא לא זכה לבנות את המקדש, כך הנביא אומר לו בשם ה' במפורש[צו]. אבל על המלך המשיח כתוב שילחם, "ברוח שפתיו ימית רשע"[צז], פסוק על מלך המשיח. יש עוד הרבה הרבה מדרגות של זה, שהבירורים של המלכות הם בירורים של להלחם. אם אני אומר שהבירורים נגמרו במלכות, אני לא אומר דוקא שהמלחמה נגמרה, אני רק אומר שאופי המלחמה נגמר, שלא צריך להילחם יותר עם נשק, יש צורות אחרות איך להילחם ולנצח, הכל בדרך של מנוחה, הכל בדרך של "פדה בשלום נפשי", יותר אפילו מימי שלמה, "איש מנוחה", שאצלו הכל "שלום ושקט אתן על ישראל בימיו"[צח], והמשיח עוד יותר על אחת כמה וכמה.

אם כן, אמרנו שזה עוד פירוש של "נסתיימה עבודת הבירורים", הפירוש של המלכות, שיש עדיין מה לברר, ואפילו יש עדיין מלחמה, אבל במלכות היא כבר לא מצריכה נשק ושפיכות דמים, רק "פדה בשלום נפשי מקרב לי".

מה נשאר לנו כאן? אם כן, יש לנו פה מרכבה. עכשיו ניתן כדרכנו סימן לכל אחד. אנחנו בונים כרגע פרצוף, או של ז"ת דאבא, בגלל שבירורים הם אמא, או שעכשיו מה שאנחנו מדברים כאן הם ז"ת דאבא, או שזה האור של אבא, המוחין...

[הפסקה בהקלטה]

זה כל מה שצריך עכשיו, זה מה שנשאר לנו לעשות, להפיץ תורה לגוים, ואז יבוא מלך המשיח בחסד וברחמים.

כמובן שגם יהודי יכול לעלות על ה'אתה' הזה, אבל הוא צריך להיות כל כך כולל, כל כך גדול, שלא רק ליהודים, זה לכולם.

שמות הפירושים השונים

עכשיו ניתן לכל אחד סימן:

לעבודה של החסד לאחר שנסתיימה עבודת הבירורים נקרא 'אב המון גוים'. אברהם אבינו קיבל ברית מילה, הוא נעשה "אב המון גוים", והוא אמר "לו ישמעאל יחיה לפניך". זו התוצאה הראשונה שלא היתה כל כך טובה אז, בגלל שעוד לא נסתיימה עבודת הבירורים. מה שרה אמרה לו? "גרש את האמה הזאת ואת בנה"[צט], "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה"[ק], "שמע" כמו "שמע ישראל". אנחנו עדיין בעבודת הבירורים, בה צריך לגרש את האמה הזאת ואת בנה.

לפירוש של עילוי אחר עילוי ניתן את הסימן 'מחיל אל חיל'. ידוע מהרבי האמצעי, שמה שכתוב ש"צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא שנאמר 'ילכו מחיל אל חיל'[קא]"[קב], הוא מצד הגבורה, מצד ה הגבורות, כך הוא כותב בפירוש[קג], לא כמו שכתוב בפירוש בספר תניא קדישא[קד] שבסוף תהיה רק מנוחה, אלא הוא אומר שמצד הגבורות תמיד יהיה עילוי אחר עילוי, לעולם ועד ממש, מצד ה הגבורות של הקדושה.

יחודים אמרנו שהם מצד התפארת, מצד יעקב, שהוא מְיַחֵד יחודים, "מטתו שלימה"[קה], בית יעקב, בית ישראל, מה יש לנו? חסד-גבורה-תפארת-מלכות. מלכות היא 'פדה בשלום נפשי'. [מה הסימן של תפארת?] 'יחוד', נקרא לו רק 'יחוד'. מצות היחוד היא "שמע ישראל," של ישראל סבא.

נסכם: 'אב המון גוים', 'מחיל אל חיל', 'יחוד', 'פדה בשלום נפשי'. תיכף נוכל גם לשיר את זה. זו המלכות.

מבירורים לנסיונות (יסוד)

מה שבעצם הוספנו עד עכשיו, הוא שיש עוד משהו לגמרי אחר, שהוא 'נסיון', נסיונות. כמו שבתפארת נשים את המילה 'יחוד', כך בספירת היסוד, כמו שאמרנו שעיקר הנסיון הוא לצדיק, לשלימות העצמית של האדם. לכן הפסוק העיקרי של הנסיון, כך הרבי הרש"ב וכל הרביים מביאים, הוא הפסוק "הוי' צדיק יבחן". גם חז"ל מביאים את הפסוק הזה במדרש^נד. זה הפסוק של עבודת הנסיונות. אפשר גם להשתמש בו, וזה עושה גימטריא אחרת כמובן, גם טוב, אבל בינתיים ביסוד הסימן הוא 'נסיון' – "נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קשט סלה".

מבירורים לפקיחת העינים ולקבלת פני משיח (נצח והוד)

מה נשאר? רק נצח והוד. יש לנו כבר חמש, ועוד נצח והוד.

כאן נפתח ממש את השיחות של הרבי, ונשאל חסיד פשוט שמעיין בדברי הרב, באותיות של הרב: כשהרבי אמר שנגמרו הבירורים, מה הוא התכוון? מה צריך לעשות? כשמסתכלים בשיחות של הרבי, רואים הרבה דברים דומים, אבל אנחנו נבחין בין שני דברים. הרבי אמר שעכשיו כל הפוקוס-הריכוז צריך להיות על משיח, זה פשוט. שהכל צריך להיות להביא לימות המשיח.

נאמר שככל הוא ביטא זאת זה היה בשתי צורות שונות. קודם הוא ביטא זאת מאוד מאוד בביטוי שאמרנו קודם, שאין לנו מה לעשות רק לפקוח את העינים ולראות את המשיח. עבודת הבירורים היא עדיין להבחין בין טוב לרע בעולם. זו התעסקות עם ה'חפצא' של העולם. מספיק התעסקנו עם ה'חפצא' של העולם, עכשיו כל הראש שלנו צריך להיות מרוכז רק לפקוח עינים ולראות שהנה הנה משיח בא.

קודם רמזנו, היות שהרבי אומר את זה וחוזר וצועק את זה פעם אחר פעם וזה לא הולך לנו, אז כנראה – גם על פי פשט הסברנו זאת קודם – שזה קשור עם הנסיון. אז קודם כל נקרא לדבר הזה 'פיקוח עינים', שאין לנו מה לברר יותר במציאות, רק לפקוח עינים. יש לנו עינים סתומות, ויתכן כמו שרבי אייזיק אומר צריך בשביל זה רופא עינים הכי מומחה בעולם, שזה אדמו"ר הזקן, חסידות חב"ד. אבל העבודה שלנו עכשיו, מה שצריך להיות, "דאגה בלב איש"[קו], הדאגה שלי היא רק שאני לא רואה את המשיח. שהמשיח פה ואני לא רואה אותו. כל המחשבה שלי היא רק לפתוח את המחשבה שלי ולראות, "הנה הנה משיח בא", הוא נמצא כאן. ההתגלות נמצאת, המשיח נמצא, הכל נמצא.

נקרא לדבר הזה 'פיקוח עינים', ונאמר שהעבודה הזאת היא עבודה של כל היום, מהבוקר עד הלילה, כל זמן שאתה לא רואה משיח יש לך רק דבר אחד לעשות בחיים, להשתדל לראות את המשיח.

[זה כנגד הנצח או ההוד?] נצח, זה יכול להיות נצח והוד, אבל בפרט זו ספירת הנצח. ידוע שבשורש, במדרגה העליונה, נצח והוד נקראים שניהם נצח. הרבה פעמים בכתבי האריז"ל, במיוחד בז' תיקוני הגלגלתא שלו[קז] הוא מסביר זאת, הנצח כולל את נצח והוד מצד שני הפרקים העליונים, שהם הכליות, שהם השורש של העינים, והם בכללות נקראים נצח, ואילו הפרקים התחתונים של נצח והוד, שהם הרגלים נטו, השוקיים של המלכות, שניהם נקראים הוד.

כל זה בשנים האחרונות ממש, אבל בהתחלה היו הביטויים יותר האלו "לפקוח עינים", אחר כך, בדבר מלכות, ממש בסוף, הניסוח טיפה השתנה, ויותר היה הביטוי "לקבל פני משיח צדקנו" – אין יותר מה לעשות בחיים, רק לקבל את פני המשיח.

מה ההבדל הדק בין "לפקוח עינים" ולראות "הנה הנה משיח בא" ובין "לקבל את פני המשיח"? בביטוי לקבל את פני המשיח קצת משמע שכבר רואים אותו, רק עכשיו צריך לקבל אותו. זה נקרא ללכת לקראת המשיח. לכן אני אומר שזהו ההוד הכללי. חוש ההילוך בספר יצירה[קח] הוא רגל שמאל, שהוא ההוד. הליכה עם שתי רגלים, המנהיג שלה בקבלה הוא רגל שמאל, ההוד.

אז כמו שלנצח לזה 'פיקוח עינים', להוד אני קורא 'קבלת פנים'.

אני לא אעשה כאן את הגימטריאות, רק שתהיו בטוחים שהן יוצאות טוב מאוד, ותן לחכם ויחכם עוד, רק לזכור את הלשונות של הסתיימה עבודת הבירורים: מצד החסד 'אב המון גוים', מצד הגבורה 'מחיל אל חיל', מצד התפארת 'יחוד', מצד הנצח 'פיקוח עינים', מצד ההוד 'קבלת פנים', מצד היסוד 'נסיון', מצד המלכות 'פדה בשלום נפשי'. כל אחד הוא פירוש אחר מה עכשיו קורה איתנו, ומה אנחנו צריכים לעשות:

שבע הצהרות אישיות

כדי לחדד, ועוד יותר, יש שמתחילים במילתא דבדיחותא, נסיים במילתא דבדיחותא וניתן לכל אחד עוד משפט. הרי כל הז"ת בסוף באים גם לתקן. השאלה מה אני עושה? מה אני בכלל? מה אני עושה עכשיו? זה מה שכל אחד רוצה לדעת, מה אני עושה. הרי אמרת שהרבי אמר שנסתיימה עבודת הבירורים צריך רק להביא את המשיח, "עשו כל אשר ביכולתכם", להביא את המשיח בפועל ממש, תיכף ומיד ממש. אבל תכל'ס, מה אני עושה? היות שבאמת לא הבינו, החסידים שאלו אחר כך מה עושים, אז הרבי אמר להתעסק בעניני גאולה ומשיח, ללמוד, זה עדיין דבר כללי. עכשיו הכל יהיה במשפטים שכל אחד מתחיל במלה 'אני', מה אני עושה עכשיו, היות שהז"ת כולם אני– איזה ראש, לאיזו תווית אני צריך להכניס את עצמי. סגולה שאם נתבונן מספיק במשפטים אלו הדבר יפעל את פעולתו בשלימות ויבוא מלך המשיח תיכף ומיד ממש ויגלגל אותנו.

מה המצוה מצד החסד? אמור להיות אור לגוים. איך אני צריך עכשיו להזדהות? אני מתגייס לצבא של המשיח, כל אחד מקבל תפקיד בצבא. יש אחד שהתפקיד שלו הוא 'אני מאיר לגוים'. זה מי ששורש נשמתו שייך לספירת החסד. בירורים במובן הרגיל, במובן הגלותי, מה שהיה עד עכשיו – זה נגמר. עכשיו הכל מוחין דאבא. אבל במוחין דאבא יש שבעה גוונים שונים וכולם בהזדהות 'אני'. הבחינה הראשונה במשפט אחד היא 'אני מאיר לגוים'. אפשר ללכת לישון עם זה, לקום בבוקר עם זה – זה מה שאני עושה בחיים. איך בדיוק עושים את זה? יש הרבה עצות טובות. אתר אינטרנט לדוגמא.

יש מישהו שני, שמצד הגבורה – 'אני עולה מחיל אל חיל'. זה נקרא שטייגען. שטייגען אִין תורה, או שטייגען אִין עבודה. שזה ראש ידוע, אבל כאן ה"מחיל אל חיל" הוא כמו שאמרנו קודם העילוי אחר עילוי. זה נקרא מחיל אל חיל, שלא להסתפק בבטול היש עד שאני לא אגיע לבטול במציאות. המתנגד עושה שטייגען אִין תורה לבד, אבל אמרנו שאנחנו יודעים שאי אפשר לעשות את זה בלי ההתקשרות לצדיק, שרק היוסף יכול להקפיץ אותנו מבטול היש לבטול במציאות. כמובן שיש התכללות, לכן אפשר לחזור את כל המשפטים לפני שהולכים לישון, וגם כשקמים בבוקר. אם כן, המשפט של הטיפוס השני הוא 'אני עולה מחיל אל חיל'.

המשפט השלישי, טוב בשביל מקובלים וגם בשביל חסידים, שכל אחד יפרש אותו לפי דרכו – 'אני מְיַחֵד יחודים'. מה אתה עושה? אני מיחד יחודים... מה אתה עושה בחיים? אני מיחד יחודים, זה מה שאני עושה, זה כל מה שאני צריך לעשות כאן.

בנצח, "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם"[קט], מה אתה עושה? 'אני רואה את מלך המשיח'... צריך לתרגל את זה, גם לומר וגם לראות זאת. אני רואה את מלך המשיח. זו ויזואליזציה, זה צריך סוד ההצלחה לאחר ההצלחה, שאדם משכנע את עצמו שהוא כבר הגיע, לא שהוא צריך להגיע. אמרנו קודם 'פיקוח עינים', שיש עבודה לפקוח את העינים, אבל כאן אם האדם כבר כולו בזה, כולו מזוהה רק עם זה, הוא לאחר המעשה, הוא כבר אחריו.

מה זה הוד? 'אני הולך לקבל את פני מלך המשיח'. מה זה מזכיר לנו? משפט שאמר רבי נחמן[קי] "כל מקום שאני הולך, אני הולך לארץ ישראל". שם הוא דוקא מתאר איך הוא נסע לקמניץ, זה היה הסיפור שם, וכשהוא נוסע לקמניץ הוא נוסע לארץ ישראל. גם כן, יש אחד שענינו הוא 'כל מקום שאני הולך – אני הולך לקבל את המשיח', כשאני יוצא לעבודה בבוקר אני הולך לקבל את המשיח, כשאני חוזר הביתה אני גם הולך לקבל את פני מלך המשיח, אין לי משהו אחר בחיים, אני רק הולך כל הזמן לקבל את פני מלך המשיח.

ביסוד, העמידה בנסיונות קשה מאוד, אבל יש אחד שהוא כבר שם – 'אני עומד בנסיון'.

הכי טוב זו המלכות – 'אני תמיד בשלוה'... 'נסתיימה עבודת הבירורים' היא עבודה קשה, לא משנה מה שאני עושה, כל הקשיים של החיים, אני תמיד בשלוה. Take it easy [= קח את זה בקלות]. זו המלכות.

עוד פעם, זה משהו מופלא ביותר, תן לחכם ויחכם עוד. 'אני מאיר לגוים', 'אני עולה מחיל אל חיל', 'אני מיחד יחודים', 'אני רואה את מלך המשיח', 'אני הולך לקבל את פני מלך המשיח', 'אני עומד בנסיון', 'אני תמיד בשלוה':

[ניגנו פדה בשלום]

שבע ההצהרות כנגד שבעת הרועים

[חסר קצת בהקלטה]

...אברהם הוא "אב המון גוים", יעקב "מטתו שלימה" מְיַחֵד יחודים. איפה עוד יעקב יִחֵד יחודים? עם הצאן, עם המקלות, עם העקודים והנקודים והברודים, כל מה שהוא עשה – הכל היה ליחד יחודים, זו כל העבודה של יעקב אבינו.

מה שנשאר באמת אלו שני הדברים של הרבי, הפשט של הרבי, שהוא לפקוח עינים ולקבל פני משיח צדקנו. לפקוח עינים ולראות שהנה הנה משיח בא, ותמיד לקבל את פני המשיח, לחשוב עליו, אלו כנגד משהו ואהרן, דוקא כנגד שני בדי ערבה, שאין להם לא טעם ולא ריח. העבודת האלו של לפקוח עינים ולקבל פני משיח צדקנו, אין בהם לא טעם ולא ריח, כמו שתי ערבות, אבל דוקא הם כנגד משה ואהרן. משה הוא כמו אדמו"ר הזקן, כמו שאמרנו, שרבי אייזיק אמר שהוא רופא העינים, לכן כל הענין של משה הוא "לעיני כל ישראל"[קיא]. "אשר עשה משה" הוא התכלית של כל עבודת משה, כמו אדמו"ר הזקן, לתקן את העינים. התורה היא סם החיים, זהו גם המשל של רבי אייזיק שלרופא עינים יש סם מיוחד, טיפות, שהוא מכניס לתוך העינים והוא מרפא, מבהיר את הראוּת, עד שאפשר לפתוח את העינים ולראות. בשביל לפקוח את העינים ולראות ש"הנה הנה משיח בא" צריך את משה רבינו, צריך את צדיק הדור שבבחינת משה רבינו, משה שבדור.

ההליכה בַּתֹּם, שכל הזמן הולכים, 'לאן שאני הולך אני הולך לקבל פני משיח צדקנו', היא כנגד ההוד, אהרן, התמימות. אמנם קודם אמרנו שגם אהרן מצטיין בראיה, "וראהו הכהן" של מוחין דאבא. כאן גם כתוב ששניהם עינים, אבל בפרטות משה הוא הפרקים העליונים, זה אפילו כתוב בפירוש בתניא, באגרת הקדש[קיב], הוא מביא זאת בשם האריז"ל, שמשה זכה לנבא משני הפרקים העליונים של הנצח וההוד, שבכללות שניהם נצח, לכן הוא בבחינת נצח. שם הוא קיבל את הנבואה שלו בפנימיות. כל מה שלמעלה מזה היה רק בחיצוניות, במקיף, אבל בפנימיות נבואת משה היא מהפרקים העליונים של נצח והוד בעולם האצילות. לכן הכח המיוחד של משה רבינו הוא לפעול אצלנו פקיחת עינים, לראות ש"הנה הנה משיח בא", "אשר עשה משה לעיני כל ישראל".

לעומתו, אהרן הוא "הולך תמים"[קיג], הוא כאן הרגלים של עם ישראל. מצד אחד הוא מעלה את הנרות, את הנשמות של עם ישראל מלמטה למעלה[קיד], אבל זה שעם ישראל כל כולו הוא בקבלת פנים, קבלת פני משיח, זהו הוד. כמה ששני האחים משה ואהרן – "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד"[קטו] – יותר גבוהים לכאורה מכולם, אף על פי כן הם כנגד הערבות, הנצח והוד, שני בדי ערבה, שאין להם לא טעם ולא ריח. כלומר, בכנסת ישראל המדרגות האלו הן למעלה מטעם ודעת.

לכן באמת בתור הסבר של "נסתיימה עבודת הבירורים", הוא בעצם הכי חידוש, בגלל שלכאורה מה הקשר בכלל? בכל הפירושים שאמרנו, כמו זה שנגמרה עבודת הבירורים ועכשיו תור עבודת היחודים, או עבודת הנסיונות וכיוצא בזה, יש איזה שכל, איזה הגיון, אבל לומר שאין לנו יותר מה לעשות בחיים רק לפקוח עינים ולראות את המשיח, ואין לנו רק לקבל את פני מלך המשיח – זו בכלל לא מסקנה הגיונית, גם אם נאמר שנסתיימה עבודת הבירורים, זה משהו אחר, דילוג הערך. דילוג גם נעשה בנצח והוד. זה פשוט שינוי ראש, ראש השנה, לשנות את הראש. רק להסתכל לראות את המשיח. רק לקבל כל הזמן את פני מלך המשיח. זו הליכה.

לחיים, שנזכה להתייחד בתוך המשיח גופא עם כל הבחינות של אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד מלכא משיחא, לחיים לחיים!

כתוב על דוד המלך[קטז] שלא היה לו לילה אחד שלא בו חלם חלום רע. הוא לא נח ולא שקט, לא היה שלו, כמו שאפילו איוב אומר "לא שָׁלַוְתי ולא שקטתי ולא נחתי"[קיז]. איוב אמר זאת תוך כדי איזו תלונה כלשהי, אבל דוד לא אמר את זה, רק אנחנו יודעים שהוא קיבל זאת כך באהבה כל החיים שלו. שבעים שנה הוא חי ולא היה שלו, לא שקט ולא נח, לא ביום ולא בלילה. כל לילה הוא חלם חלום רע. עכשיו נאחל לו חיים שלוים... שיחלום חלומות חסידיים, ושתמיד יהיה בשלוה.

לחיים לחיים!

ד. שאלות ותשובות

[רבי נחמן אומר שהחלומות הם לפי המאכלים שאוכלים] כן, זה ווארט חשוב. בירורים, כמו אדם שרוצה לקבל החלטה על מה ללכת, כל זמן שהוא מברר לעצמו, עושה חושבים ושוקל בדעתו מה כדאי, אלו בירורים. בירורים הם באמת סימן שהאדם לא קיבל החלטה. לכן הוא צריך להתנסות, הנסיון הוא ההתנסות שלו, האם באמת קיבלת החלטה מוחלטת ויהי מה, באש ובמים. אלו נסיונות, שכאשר הוא כבר עומד בהם הוא כמו בעל תשובה אמתי, שהקב"ה מעיד עליו שהוא לא יחזור לסורו עוד[קיח]. הוא "עשה והצליח"[קיט], זה עלה יפה, הוא כבר "יבנה בית המקדש במקומו", ויעשה לו יתברך דירה בתחתונים. הנסיונות הם באמת לומר שאין ושם מונע ומעכב במציאות, הכל דמיון. כל העיכובים הם דמיון, זה רק אני, כמה שאני אתעצם. זה הנסיון כנגד כח המדמה, שלא יהיו לנו דמיונות שווא, רק "וביד הנביאים אֲדַמֶּה"[קכ], תיקון כח המדמה. לחיים לחיים!

[נגנו 'יחי אדוננו' בשתי מנגינות בשילוב ניגון 'עקבתא דמשיחא' של הרב (ניגון 197)]

נצח והוד – בטחון גמור בביאת המשיח

לְמה הרבי באמת מתכוון, בפשט, כשהוא אמר רק לפתוח את העינים ולראות את המשיח? מסתמא הוא כיוון על עצמו, זה פשוט. כשהרבי אמר רק לפקוח את העינים ולראות את המשיח הוא כיוון על עצמו, ואכן כולם הסתכלו, כולם ראו אותו. מה צריך עוד לעשות, למה הוא אמר? כולם רואים אותו. מה זה לפקוח את העינים ולראות..? גם את זה נבין לפי מה שהסברנו, שזה כנגד הנצח. גם לגבי קבלת פני המשיח שבהוד, הוא אומר 'תקבלו אותי' וכולם היו שם, כולם קיבלו, אז למה מה הוא צריך לומר זאת? הרי פשיטא לכאורה!

אלא מה? גם זה מוסבר לפי מה דברינו, ששתי הוריאציות – לפקוח עינים ולראות את המשיח או קבלת פני המשיח – הן בעצם "תרין פלגי גופא"[קכא]. הרי נצח והוד הם שני צדדים של אותו מטבע, הם נקראים "בַּטוּחוֹת חכמה". כמו שאנחנו יודעים, אלו שתי בחינות של בטחון, פעיל וסביל – "איהו בנצח איהי בהוד"[קכב]. הדבר שמציין את שתי הספירות נצח והוד הוא הבטחון, ואם הרבי אומר לפקוח את העינים יש לכך קשר. הרי על פי פשט אפשר לחשוב שאם המשיח פה ולא רואים אותו אני יכול לומר שאני לא רואה אותו, תן לי איזה סם בעינים שאולי אני אראה אותו, אני לא רואה אותו בכלל. אבל הרבי לא התכוון לכך. עכשיו מדברים על הפשט. הפשט הוא שהרבי אומר שאתם רואים אותו, בעינים הבשריות שלכם, אתם מסתכלים עליו ואתם רואים אותו. אבל אתם לא רואים אותו, אז מה הבעיה? הבעיה היא, שוב, דבר הכי פשוט שבעולם, כמה שאתם 'חסידים' לכאורה, במירכאות, אתם לא בטוחים שזה המשיח. זהו חסרון בבטחון, זה הכל. לא באמונה. כולם מאמינים במלך המשיח.

כמו שמוסבר אצלנו באריכות[קכג] ההבדל בין אמונה לבין בטחון. צריך להיות בטוח, כמו שאמרנו שאחרי נסיונות באה החלטה בבטחון, בבטחה גמורה. אם אין לכם בטחון, אם אתה לא בטוח, אז תראה אותו מעכשיו ועד להודעה חדשה. תראה אותו בעינים הבשריות, אני מסתכל עליך, אבל לא תראה אותו, לא תראה שזה מלך המשיח, בגלל שאתה לא בטוח שהוא מלך המשיח. כל זמן שאתה לא בטוח, כמה שתראה אותו, אתה לא רואה אותו. כל זמן שאתה לא בטוח, כמה שתאמר 'אני מוכן לקבל את פני מלך המשיח' – אתה לא מקבל אותו. it all boils down [= הכל מתנקז ומסתכם] הכל מגיע רק לנקודה אחת, בטחון. בטחון הוא נצח והוד. צריך לומר, כמו שאנחנו מסבירים, שהבטחון הפעיל דרוש לראות אותו, שאתה יודע, שאתה רואה אותו, זהו זה. לכן הרבי תמיד ביטא את הכל כך, "הנה הנה זה משיח בא". צריך להצביע ולומר "זה", בבטחון גמור, לקבל אותו. הדבר נכון גם לגבי תמימות, בה לקבל פרושו פאסיבי, "איהי בהוד", אבל גם הוא צריך להיות עם בטחון גמור, סביל.

עוד פעם, יש חב"דניק שמאמין אבל יש עדיין לו בעיה בבטחון. מי שלא חב"דניק לא רואה בכלל, אבל הרבי נותן כח שכולם יזהו את המשיח. זה מה שהרבי רוצה. אפילו שתלך על מישהו שהוא בכלל לא המשיח... אבל תהיה בטוח שהוא המשיח, העיקר הוא לראות את המשיח. כמו שאמרנו, בנצח אני הוא שרואה את מלך המשיח, לא משנה את מי אני רואה, זה אני שרואה את מלך המשיח. אצל מי שכולו נצח – אני רואה את מלך המשיח, ואני הוא שהולך עכשיו לקבל את פניו. זה משוגע-משוגע, אבל זה מה שהרבי אמר. הרבי אמר 'אני משוגע על משיח'. הוא רצה לדבק את כולם, שכולם יהיו משוגעים על משיח.

אז הנקודה האחרונה היא לא לפקוח את העינים כדי לראות משהו שאינו בעולם הזה, אלא לראות את המשיח. רק תהיה בטוח שהוא המשיח, זה הכל. הכל בעיה בבטחון, בנצח והוד.

לחיים לחיים!

למה המשיח באמת רוצה שיהיו בטוחים? בגלל שהוא עצמו לא בטוח, הוא רוצה שאם יהיו בטוחים אז זהו, זה יביא את הגאולה.

לחיים לחיים!

[ניגנו 'הרבי מליובאוויטש מלך המשיח']

מעלת היהודים הפשוטים

יש עוד ווארט יפה, שהלמדנים לא יקבלו את מלך המשיח. הגאונים, הלמדנים, קשה להם, הם לא יקבלו את מלך המשיח. רק היהודים הפשוטים. למה? בגלל שזו בחינת ערבות, וערבות הן היהודים הפשוטים שיש להם בטחון שזהו המשיח, שהולכים לקבל את פניו. לאלו שאינם ערבות, שיש להם קצת טעם וריח, קשה להם. כל הקונץ של חב"ד הוא שגם למדנים יזכו להיות יהודים פשוטים.

לחיים לחיים!

[פעם דיברנו שיעקב אבינו רצה את רחל לפני לאה כי הוא רצה המתקה לפני הבדלה. יש צדיקים כאלו שגם רוצים ישר את ההמתקה. מאיפה אנחנו יודעים שאנחנו לא כמו יעקב אבינו? איך אדע שאני לא עושה את הטעות שלו?]

שוב, זו אמונה ברבי, הרבי הורה כך. זה רק להיות יהודי פשוט.

עבודת הנסיון – לעורר את עצמי האמתי

שואלים על מה שנוזכר קודם לגבי נסיונות, שאפילו תפלה לא עוזרת. אז אין הכוונה שהאדם לא פונה לה', אבל הוא לא צריך לחשוב שה' יֵעָנֶה לו לעמוד בנסיונות. הוא יכול להתפלל שיהיה לו כח, אבל בסוף הוא לא ירגיש שזה בא מלמעלה. גם אם ה' אכן יענה את לתפלה, בכל אופן הוא זה שצריך להילחם-להיאבק בעצמו. אם הוא יצליח הוא יכול לומר ולזקוף את זה לזכות ה', גם מה שהוא ביקש מה', אבל זה לא כמו שמבקשים מה' ישועה או מבקשים מה' שיפעל. זהו רק כח פנימי ועצמי לעמוד. ודאי שמותר, כל דבר צועקים לה', יהודי תמיד צועק לה'.

[זו לא בחינה של "בעתיקא תליא מילתא"?] מה היה שם? באמת התפללו עליו, ה' אומר לא לחשוב, שעכשיו זה יבוא. שם זה אפילו קצת הפוך. שם "בעתיקא תליא מילתא"[קכד], כלומר, "מה תצעק אלי"[קכה], לא צריך לעורר שום דבר, ה' יעשה הכל, כאן בדיוק ההיפך, אתה כביכול לא סומך. כמו שאמרנו על "הוי' אלהינו" שפרושו שהוא כחי וחיותי, רק להתעצם עם זה שה' הוא אלקָי.

[בקיצור להיות אלוקיסט] להיות אלוקיסט. אפילו בקבלה כתוב "הוי' אלהָי". בשמע ישראל כתוב "הוי' אלהינו", אבל יש הרבה תפלות, הנה זו דוגמא יפה, יש תפלה שכתובה בקריאת שמע שעל המיטה, שאף אחד בחב"ד לא אומר אותה אבל היא כתובה, שאדם יזכה לקום לתיקון חצות. מבקשים שאני אזכה לקום לחצות ומזכירים את השם הקדוש "הוי' אלהָי", וכל הזמן חוזרים עליו בתפלה הזאת, ריבון עולמים – "הוי' אלהָי", "הוי' אלהָי". כתוב[קכו] שהכוונה בו היא לשם עב, בגלל שאלֹהָי הוא המילוי של עב. רק אלֹהָי עולה מו, וביחד הוי' אלֹהָי עולה בגימטריא עב. שם עב הוא ה"איתן שבנשמה"[קכז], כמו עצם הנשמה. אז מי בעצם מאיר? כמו גם המאמר שיש לנו על האדם שמקיץ מהשינה או מתעורר. במי שמתעורר יש קצת פעולה של מישהו אחר, אבל מקיץ הוא לגמרי מתוך עצמותו. זה כתוב במאמר בסוף מעין גנים חלק א[קכח], תסתכלו שם. מי שמקיץ אותי, שהוא בעצם אני עצמי, נקרא "הוי' אלהי", גילוי של שם עב, ה"איתן שבנשמה". [כפשוטו, זה מה שמעיר אותו?] כנראה שעמידה בחצות היא כמו לעמוד בנסיון, "נתת ליראיך נס להתנוסס". אפילו כתוב ש"אעירה שחר"[קכט] היינו ש"אני מעורר את השחר ואין השחר מעורר אותי"[קל]. משהו אז יש בו גילוי עצמי, תיקון חורבן ירושלים. מה זה תיקון חצות? מי שזוכר את הדבר הזה, תיקון חצות, הוא בונה את ירושלים. [רבי נחמן אומר שחורבן הבית הוא חורבן המוחין העצמיים של האדם] הנסיון הוא לעמוד ב"הוי' אלהי" [הכל מתעצם עם ה' שבי, זה הנסיון] כן, זו עבודת הנסיונות. [כמו הביטוי קול פנימי] כן, זה הקול הפנימי, הקול הפנימי יעורר אותי, "לב ישראל חי"[קלא].

סגולת התיקון הכללי

[מה ההבדל בין לימוד פנימיות התורה בשופי גדול לבין תיקון הכללי מצד התיקון עצמו?] הדבר הכי פשוט הוא שתיקון הכללי הוא סגולה, איך שלא נפרש. זו סגולה. יכול להיות שכל חיי הצדיק היו לגלות אותה, כמו שאחד רוצה לרפא איזו מחלה, הוא יכול כל החיים להתפלל וה' יעזור לו שיגלה איזו תרופת פלא שמרפאת את כל המחלות. זו סגולה אלקית. לתיקון הכללי של רבי נחמן, כך הוא גם אמר, הוא זכה במסירות נפש, נתנו לו סגולה. זה בגדר סגולה. כשהרבי הרש"ב מדבר על פנימיות התורה זו לא סגולה, זה הדבר עצמו, כך האדם מתעצם, בהתבוננות של החסידות, וכך הוא קורא לשלימות.

[אבל מה ההבדל אם אחד יקרא תיקון הכללי, התיקון יפעל בדיוק באותה מדה שהוא מתעצם עם התורה?] כנראה שבסגולה הזאת, בעצם הפרקים האלו, גם יש משהו, ויש גם משהו באמונת הצדיק. הסגולה גם קשורה לצדיק שגילה את התיקון, ומסתמא באמת יש גם סגולה בתיקון. אבל כמו שכתוב בקבלה, יותר יקרה העבודה בכח עצמו מאשר ש'לוקחים' אותך. איך שלא יהיה, התיקון הזה אינו שונה מכל החסידות הכללית, שדרכה היא "צדיק באמונתו יְחַיֶה"[קלב], שהצדיק לוקח אותך. כל מה שאמרנו על 'עילוי אחר עילוי' שצריך להיות קשור לצדיק, אבל עילוי אחר עילוי הוא שהאדם מגיע לבטול במציאות. אדמו"ר הזקן מסר את נפשו שהיהודי הפשוט יטעם ממש מהו יחודא עילאה[קלג] מתוך הדרכה, ולא שהוא רק סתם עולה טרמפ על הצדיק. תיקון הכללי הוא סגולה, כמו בכל החסידות הכללית, של פוילישער'ס, שעולים טרמפ על הצדיק, אבל לא שמתעצמים בעצם. הדרך של חב"ד היא הדרך האידיאלית של עבודה בכח עצמו. "העכער איז אז מ'נעמט מען", זה הביטוי. יותר גבוה כשלוקחים אותך, אבל יותר יקר כשאתה עושה, כשאתה עובד בכח עצמך, "טייערער איז".

[יוצא שגם התבודדות אמתית היא להרגיש שה' מדבר מגרונך] כן. [זו אמיתות הענין, דו שיח אלקי] נכון, התבודדות של רבי נחמן היא לא סגולה, ולכן הוא אומר[קלד] שלא אני גליתי אותה, לא התגלית שלי. התיקון הכללי הוא תגלית, שבשביל לזכות. כמו מדען שכל החיים עובד על איזה משהו ובסוף זוכה, כך הוא התיקון הכללי אצל רבי נחמן. אבל התבודדות היא 'נישט שייך' בכלל. כולם עשו את זה, הוא לא חידש פה שום דבר בכלל. [ראש השנה של רבי נחמן?] זו התקשרות בעצם. כל הצדיקים רצו שיהיו אצלם בראש השנה. [הוא אומר שהוא קבל זאת מתנה] בסדר, יש בזה גם את הפשט של התקשרות, ושאצלו זה משהו מיוחד.

[אם לאדם אין כסף, זה נסיון?] כן, אפילו אם יש לך כסף, אתה רק מחזיק בכיס, זה גם נחשב. אין הכי נמי, בחב"ד לא צריך להתפלל על כסף. יש נסיון ויש נסיון. לחיים לחיים. [הרבי אומר שכל יהודי צריך להיות עשיר] הרבי הבטיח הרבי יקיים. שיקיים את זה..

בירורי עומק ובירורי רוחב

[לגבי מה שאמרת על שוני בעבודה עם המצוות, דברים כמו הרב לייטמן שעושה קבלה אונליין, ומדונה שעושה יחודים] טוב, זה סתם, חבל על הזמן, הכל חיצוניות, זה לא אמתי בכלל. זהו בירור פשוט להבחין בין האמת לבין האשליה.

[עבודת היחודים הכי משקפת את מה שמשיח אמר לבעל שם טוב] כן, זה הפשט, כמו שאמרנו קודם. הפשט הכי פשוט גם של הרבי, זה כתוב בתניא בפירוש, הוא שיש עבודת הבירורים ואחר כך יבוא משיח ותהיה עבודת היחודים. [אז כל התורות של רבינו הן בחינת יחודים בין הפסוקים שבכלל לא מצאו חן אחד בעיני השני] בכל דברי חז"ל יש גזירה שוה [כל התורות שלו זה יחודים] נכון, אלו שידוכים. יש יחוד לרוחב ויש יחוד לעומק, זה גם כלל גדול אצלנו לגבי ברסלב וחב"ד. בברסלב הבחינות והחן הם לרוחב, מכאן לכאן, ובחב"ד הן לעומק, בממד אחר, משהו אחר.

[נסיונות הם גם סוג של יחוד] לכן אפילו אמרנו ברמז הקודם, שנסיון-יחוד הולכים יחד. נסיון-יחוד הם הצדיק. אפילו במלכות גופא, המלכות-השכינה, יש שני יחודים, שנקראים[קלה] שני ראשי חודשים – יסוד ומלכות ותפארת ומלכות. הנסיון עושה יחוד יסוד ומלכות, ומה שקראנו כאן יחוד בתפארת הוא יחוד תפארת ומלכות.

[תיקון המלכות הוא דוקא כשכל הדברים מסתדרים אחד עם השני לתמונה ענקית, זה בעצם תיקון לרוחב. תיקון לרוחב אתה עושה יותר מאשר תיקון לעומק. כשאתה מקשר בין כל מיני דברים שאין ביניהם לכאורה שום קשר, אתה רואה איך שיש תמונה אלקית כאן] זה קצת כמו שאמרנו על ההבדל בין אדם לחבירו לבין אדם למקום. היחוד לרוחב הוא כמו בין אדם לחבירו ויחוד לעומק של חב"ד הוא בין אדם למקום.

[האם יש גם הבדל יש בשידוך בין איש לאשה בין רוחב לעומק?] כן, זה גם מה שאמרנו על ההבדל בין "פרו ורבו" לבין להידמות לעליון ["פרו ורבו" זה לרוחב?] כן. "מושיב יחידים בָּיתָה"[קלו], לצורך "פרו ורבו".

לחיים לחיים!

ודאי ש"והאלהים נסה את אברהם"[קלז], ה' מביא את הנסיון, מתפללים בתפלה וכך אדמו"ר הזקן הקפיד, ש"לא על ידי נסיון", בסדר, זה מותר להתפלל, זה לא הנסיון [כל מעשה בעולם הוא נסיון, לאדם שקשה – זה נסיון] אין הכי נמי. יש אחד שמצליח להסיח את הדעת ולעשות מצוות, הנסיון לא קשה לו מדי. גם בנסיון יש קל ויש קשה, יש הרבה דרגות. אם יותר קל הוא עדיין יכול לתפקד. הנסיון הקשה הוא כמו אצל אברהם אבינו, שברגע זה הוא לא יכול לתפקד, עליו ללכת להרוג-לרצוח את הבן שלו אז הוא כבר לא יכול להכניס אורחים, לא יכול לעשות שום דבר. יש דרגות בנסיונות. אפילו בנסיונות ממש של אברהם יש גם דרגות.

בסדר, ברכה אחרונה, מה שצריך לברך.

אז "אל תביאנו לידי נסיון", רק להתנוסס, מלשון להרים נס.

[ניגנו 'אכן אתה']