בסוד השופר

התבוננות וכוונה באותיות שופר (בדרך "מאמר", כנודע בחמש מדרגות ההתבוננות שבכל תבה: "תקון, צרוף, מאמר, מכלול, חשבון"[רכז]):

שו - קוֹל הוי' חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ[רכח]

כאשר באה אש (סוד האות ש של שופר, שהרי בכל מקום אות ה־ש היא אות האש[רכט]) ההתלהבות האין־סופית בלב היהודי, לצאת מגדרי הכלים שבנפשו, שכלו ומדותיו, בכלות הנפש ממש – "אליו ולא למדותיו"[רל] – אזי נמשך "קול הוי'" [סוד מלוי ה־ו שבשופר, כאשר נכתב מלא. והוא בסוד "עלה אלקים בתרועה (באש ההתלהבות) הוי' בקול שופר (המשכה מלמעלה למטה להמתיק כו')"[רלא]] ומצמצם, מודד ומתקן את אש ההתלהבות.

קול זה [שהוא הקול החמישי, בין שבעת הקולות שבפרק כט בתהלים, בסוד "בינה עד הוד אתפשטת"[רלב] (ובמקורו הראשון הוא בסוד בינה דרדל"א כו'), הוא קול תרועה הנמשך מאמא עילאה ומהדהד בלב האדם העליון והתחתון לצמצם ולמדוד את עצמת ההתלהבות שבו. וע"כ תרועה עולה ה פעמים קול עם הכולל (שהוא סוד ה־א הפשוטה של קול השופר, כנודע בכוונת הבעש"ט זי"ע[רלג])] נמשך משער הנון בגימטריא תרועה – "שש אנכי"[רלד], המרפא את בחינת ה"חולת אהבה אני"[רלה] – חולה בגימטריא מט (שחסר שער הנון).

פ - מַיִם עֲמֻקִּים דִּבְרֵי פִי אִישׁ נַחַל נֹבֵעַ מְקוֹר חָכְמָה[רלו]י

תקון אש ההתלהבות הנ"ל, הוא בסוד התלבשות גבורה דעתיק – חציבת אש הנ"ל, הנקראת "בוצינא דקרדוניתא" – במוחא סתימאה דאריך, שהוא התקון השני ד־ז תקוני גלגלתא, ונקרא "טלא דבדולחא"[רלז]. אח"כ נמשך האור לכללות הדיקנא קדישא ונכלל בסוד "פומא קדישא" (התקון ה־יב[רלח] – "וחטאה") – סוד האות פ (מלשון פה) דשופר – דאריך שבו גניז דעת עליון – דעת דרדל"א – המתגלה באויראט.

הנחל הוא בסוד "נצר חסד לאלפים"[רלט] והוא המקור דחכמה, דאבא יונק ממזל ה־ח[רמ] – "נצר חסד". וכן בתהלים פרק לג, "רננו צדיקים"[רמא], שבו יג שמות הוי' ב"ה כנגד יג מדות הרחמים, כנודע בכוונת "תשליך", השם של נפשנו חכתה להוי'"[רמב] הוא שם ה־יב – "פומא קדישא".

ר - רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת הוי' שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עֹשֵׂיהֶם תְּהִלָּתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד[רמג]

בבא גילוי הברק המבריק על השכל[רמד] באה יראת הוי' – יראה עילאה, ירא בשת[רמה], אותיות בראשית – והוא ענין "ראשית הגילוי" – סוד אות ה־ר (מלשון ראש וראשית) של השופר – פתיחת ה־י (סוד "פותח את ידך"[רמו] כנודע) שבחכמה (נמצא שהמדרגות העליונות, המרומזות באותיות שופ של שופר, הכל מתרחש בהעלם – ב"על־מודע" – של הנפש, טרם הברקת "ראשית הגילוי").

"כלם בחכמה עשית"[רמז] דוקא – "לכל עשיהם" ("לכל לומדיהם" לא נאמר. והיינו סוד הארת ה"חכמה שבראש" ב"חכמה שבסוף" דוקא). וכן "לפי שכלו יהולל איש"[רמח] (סוד גילוי אור השכל במדות שבלב, כמבואר בתניא[רמט]) – "תהלתו עמדת לעד" – שהרי אור החכמה הוא למעלה מהזמן והמקום.

באור - רמזי שופר

בפסוק הראשון הנ"ל מבין שלשת הפסוקים המתבארים כאן בסוד השופר, יש ה תבות וטוב אותיות. בפסוק השני יש ט תבות ואל אותיות. בפסוק השלישי יש יא תבות ו־מג (טוב הוי' – גדול) אותיות (והנה ג סימני הפסוקים: ה פעמים טוב; ט פעמים אל; יא פעמים מג יוצרים סדרה פשוטה של דלוג שוה: מ־פה ל־רעט ל־תעג, בסוד "צדק צדק תרדוף", ודוק). ב־ג הפסוקים יחד יש כה (ה ברבוע, ד בהשראה) תבות ו־צא אותיות (הוי' אד', והוא יג – אחד במשולש, היינו ז פעמים יג. יג הוא הנקודה האמצעית של כה הנ"ל, וכן ז הוא הנקודה האמצעית של יג).

ראש־תוך־סוף כה התבות: קול מקור (בצורת השראה, ההיקף החצוני עולה ט"פ הנקודה הפנימית – מקור! השאר עולה יעקב פעמים טוב, שהוא המספר הראשון שמתחלק גם על ידי יעקב וגם על ידי רחל, לרמז ליחוד השלם שלהם, וד"ל) לעד עולה שופר! ארבע פנות צורת הרבוע של התבות עולות כתרא – ג"פ אור, כנודע סודם (אור צח, אור מצוחצח, אור קדמון). ארבע פנות צורת ההשראה עולות ד"פ יוסף – כד פעמים הוי' ב"ה. בצורת המשולש של האותיות, ג הפנות הן אותיות קדם (יב ברבוע). האות האמצעית היא מ, וביחד עם הפנות – מקדם (בסוד "גן בעדן מקדם". רת"ס האותיות עולות עדן). שאר כל האותיות עולות לה פעמים יעקב – רמה פעמים הוי' ב"ה, וד"ל.

והנה, בפסוק הראשון, תבת "אש" (סוד ה־ש של שופר) היא התבה ה־ה; בפסוק השני, תבת "פי" (סוד ה־פ של שופר) היא התבה ה־ד; בפסוק השלישי, תבת "ראשית" (סוד ה־ר של שופר) היא התבה ה־א. ה ד א (שיוצרים סדרה בעלת "חן", עיין לקמן) עולים י; סכום המשולשים של כל אחד מהמספרים עולה כו; סכום הרבועים עולה מב, ודוק.

הסדרה הרבועית שיוצאת ממספרי התבות היא: ה ט יא – יא ט ה (הבסיס הוא ב למפרע). הסדרה הרבועית שיוצאת ממספרי האותיות היא: א יז לא מג נג סא סז עא עג – עג עא סז סא נג מג לא יז א (גם בסדרה זו הבסיס הוא ב למפרע. שתי הסדרות הן בבחינת "חן", ושתיהן מוגבלות באבריהן החיוביות, כאן ג־ג וכאן ט־ט. ה האברים נג סא סז עא עג עולים שכה, המשולש של כה – יג פעמים כה [לאחר ג אברים הנ"ל שעולים צא, המשולש של יג – ז פעמים יג כנ"ל. ג אברים אלה באים לאחר אבר אחד – א – המשולש של א – א פעמים א. שרשי ג המשולשים, של א, יג, כה (והנה אות ה־ש בפסוק "קול...אש" היא האות ה־כה; אות ה־פ בפסוק "מים...פי..." היא האות ה־יג; אות ה־ר בפסוק "ראשית..." היא האות ה־א, ודוק), מהווים סדרה פשוטה של דלוג יב החל מ־א. וכן ג הנקודות האמצעיות א, ז, יג, מהוות סדרה פשוטה של דלוג ו החל מ־א. מספרי האברים של ג המשולשים א, ג, ה, מהווים אף הם סדרה פשוטה של דלוג ב החל מ־א]. הסדרה הב' גדלה מ־א ועד לחכמה ("...מקור חכמה"; "ראשית חכמה...". והנה האבר ה־ז בסדרה – "כל השביעין חביבין" – הוא בינה. והוא סוד "הבן בחכמה", וד"ל) בסוד "אאלפך חכמה" (אאלפך בינה), וד"ל.

סך כל הפסוקים עולה בגימטריא ו תקנד שהוא חן פעמים סליחה, חן פעמים חן כלה, ע"ד "חן חן לה" [כאשר מציירים את צא האותיות בצורת משולש כנ"ל, אזי הנקודה הפנימית (מ) והיקף המשולש החצוני (כב פעמים עין) – "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן" – עולים נ פעמים חן, כאשר שאר ג היקפי הפנים (כאשר האמצעי שביניהם עולה כט – חצי חן – פעמים מט – ז ברבוע; וב' ההיקפים שמכאן ומכאן עולים כט פעמים מזל – ז פעמים יא) עולה חן פעמים חנה, ודוק היטב (סדרת כל ההיקפים של המשולש מולידה, כאבר הבא בסדרה: הוי' ב"ה פעמים לב שמח. ביחד עם האבר הקודם (הוי' פעמים נס, שהוא כב פעמים עין כנ"ל) עולה ז פעמים א'תתכ – מספר האזכרות של שם הוי' ב"ה בכל התורה כולה כנודע!)], שע"י מציאת חן בעיני הוי' נמשכה הסליחה מאתו יתברך, "סלחתי כדברך", ו"דברי פי חכם חן".

תבת שׂפר ("...אש"; "...פי..."; "ראשית...") עולה י פעמים חן. הפסוק הכולל את כל עיקר כוונת השופר: "עלה אלהים בתרועה הוי' בקול שופר" עולה כח פעמים חן, ביחד עם שלשת הפסוקים הנ"ל עולה חן פעמים מצוה – אין עוד, וד"ל. כאשר נוסיף לשלשת הפסוקים (שכנגד אותיות שופר) את תבת שופר יעלה הכל סוד פעמים אמונה; שהוא יהודי פעמים צדיק; שהוא ז פעמים השגחה פרטית – "שובה ישראל עד הוי' אלקיך".

כאשר נחשב את התבות בדלוג, יעלו ב החשבונות: לז (חכמה במ"ס) פעמים קיד; עג (חכמה, הפוך ספרות של לז וכו') פעמים לב (סוד לב נתיבות חכמה של מעשה בראשית), כאשר הערך הממוצע של לב וקיד הוא חכמה! והיינו כנ"ל, ששיא הסדרה הרבועית היוצאת ממספרי אותיות שלשת הפסוקים הוא חכמה, בסוד "אאלפך חכמה" (דהיינו סוד ה־א הפשוטה שיוצאת בקול השופר, כמבואר בפנים המאמר הערה ז).

ויעבר הוי' על פניו

ויעבר הוי' על פניו ויקרא הוי' הוי'[רנ]

א

מצאנו בחז"ל[רנא] ש"הויה" הוא לשון לידה ("משעת הויה"), וכן מצאנו שהוא לשון נשואין[רנב]. ידוע בקבלה (שכולה "הויה סודית", וד"ל) ש"ויעבר הוי'" הוא סוד העיבור – עב ריו (דהיינו ברור רפח, ט פעמים לב ב־ט חדשי העיבור, וד"ל). נמצא שיש לכוון את ג' שמות הוי' שבפסוק "ויעבר הוי' על פניו ויקרא הוי' הוי' וגו'" כנגד עיבור, יניקה (לידה), מוחין (נשואין, דאין זווג אלא ע"י המשכת מוחין דגדלות כנודע). והם בסוד הכנעה, הבדלה, המתקה – חש, מל, מל ("ויעבר" בחשאי, ואח"כ "ויקרא" שתי בחינות הוי', כנגד מל מל, קריאה לברית מילה וקריאה של דבור, וד"ל) – כנודע[רנג].

ע"י גילוי ג' שמות הוי' אלה (בסוד השם של יב אותיות – ג' שמות הוי' שבג' פסוקי ברכת כהנים: ברכה ושמירה בעיבור; אור וחן בלידה; "ישא", לשון נשואין, ו"שלום", דהיינו שלום בית, בנשואין, וד"ל) נמשכת שלמות הגילוי של יג מדות הרחמים (י"ל "אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת" כנגד העיבור; "נצר חסד לאלפים" כנגד הלידה; "נשא עון ופשע וחטאה ונקה" כנגד הנשואין, וד"ל).

ב

בין ב' השמות "הוי' הוי'" בא פסיק טעמא בגווייהו. והיינו בסוד עיבור שני (בסוד מסך הצמצום) בין יניקה לגדלות[רנד]. בחיי האדם, היינו "שכחת" ה"מזל" שמאיר, בהתגברות, בשעת הלידה (שכאילו "נפסק" ע"י משברי הילדות וההתבגרות), ע"מ להמשיך (בסוד "ירידה לצורך עליה") הארת המזל ממקור נעלם ונשגב יותר, דהיינו המזל־טוב המשותף (גילוי "השותף השלישי"[רנה]) של נשמות שני בני הזוג, בשרשם העליון לפני שנפרדו וירדו להולד, כל אחד לחוד, בעולם הזה התחתון. והיינו כידוע בדא"ח, שהנשואין הם בחינת לידה וירידת הנשמה בגוף פעם שניה, כאשר "כל הגבוה גבוה ביותר יורד למטה מטה ביותר".

ג

בשעת העיבור, בתוך "חדר" הרחם, "נר דלוק על ראשו ומלמדין אותו כל התורה כולה"[רנו]. אותו אור־תורה הוא בבחינת "אור המאיר לעצמו", ומצבו אז הוא מצב של "התבודדות" ו"התבוננות" (שכנגד אותיות יה שבשם[רנז]).

בשעת הלידה, מתחיל התינוק לבכות בהתרגשות והתפעלות עצומה, וכן גדל והולך בהתפעלות אחר התפעלות (כנגד אות ה־ו שבשם).

כאשר נושא אשה, משלים הוא את סוד הדבור (בחינת האשה, עטרת היסוד, שבו), דהיינו כח ההבעה וההתגלות לזולת באמת (כנגד אות ה תתאה שבשם).

נמצא שכל שלב ושלב הוא בבחינת "ירידה לצורך עליה", או, בעומק יותר, "ירידה, תכלית העליה", וד"ל.

ד

ידוע בדא"ח שג' בחינות יש בהתהוות: התהוות, חיות, קיום.

בג' שמות הוי' הנ"ל (ג' בחינות הויה, לשון התהוות), סוד העיבור הוא ההויה של עצם ההתהוות (התהליך של "יצירת הולד" וכו', כמבואר השלבים בזה במ"א);

סוד הלידה הוא ההויה של הולד החי בכח עצמו, בחינת החיות (ושעל כן המילדת נקראת "חיה"[רנח], שמחיה את הולד), המתבטאת בהתפעלות והתרגשות כנ"ל;

סוד הנשואין הוא ההויה של הקיום הנצחי (שע"י ברית הנשואין – "להיות עמה"[רנט] בעלמא דין ובעלמא דאתי. וכן בנשואין מתגלה כח האין־סוף שבבני הזוג להוליד דור ישרים יבורך, דהיינו קיום המין ורבוי הדמות האלקית, הנצחית לעולם ועד), קיום ההתלהבות הפנימית של החיות (ועליתה בקדש, מחיל אל חיל, ע"י המשכת מוחין עליונים "חדשים לבקרים", וד"ל) ע"י ה"רצוא ושוב" המתוקנים של חיי הנשואין.

נמצא שהכל הוא בסוד "זרעא (עיבור) חייא (לידה) וקיימא (נשואין)", ובסוד "דוד מלך ישראל (שהיה 'בר נפלא'[רס], בסוד העיבור) חי (לידה) וקים (נשואין)". [וכן בדוד נאמר: "ויעבר דוד העבר ויעמד על ראש ההר מרחק רב המקום ביניהם. ויקרא דוד אל העם ואל אבנר בן נר לאמר וגו'"[רסא], וד"ל].

ה

והנה על הפסוק "ויעבר מרדכי"[רסב], דרשו חז"ל[רסג] שעבר על דת (להתענות ביום טוב ראשון של פסח), בחינת "גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה"[רסד].

וכן ב"ויעבר הוי' על פניו", י"ל שלאחר חטא העגל, עבר ה' על מדת פנימיותו ("פניו" מלשון פנימיות כנודע), שהיא מדת תורתו, מה ש"אמרה תורה יביא קרבן ויתכפר לו"[רסה]. ועתה עבר ה' למעלה מפניו כביכול, ונתגלה במדת עצמותו ממש (שלמעלה גם מגילוי פנימיות רצונו, דהיינו תורתו, כשם שנתגלה במ"ת, בבחינת "אש דת למו"[רסו], וד"ל) – "אמר הקדוש ברוך הוא יעשה תשובה ויתכפר לו"טז (והיינו מה שיג מדות הרחמים מסתיימות ב"ונקה" – "לשבים"[רסז]).

מכח ה"עבירה לשמה", בחינת עיבור, נמשכת הקריאה הכפולה של לידה ונשואין ("שם המיוחד" ו"שם המפורש" מ"שם העצם", הכל בבחינת "שם הרחמים", כמבואר במ"א, וד"ל), מזל נשיאותו לעולם ("דרך כוכב מיעקב וגו'"[רסח]) של דוד מלך ישראל חי וקים ("ודוד עבדי נשיא להם לעולם"[רסט]), אכי"ר.

שבת שבתון

שבת שבתון

א

הלשון "שבת שבתון" נאמר שש פעמים בתורה, בשלשה הקשרים: א. שלש פעמים כתיב ביום השבת[רע]; ב. פעמיים כתיב ביום הכפורים[רעא]; ג. פעם אחת כתיב בשנת השמיטה[רעב].

והנה בפרוש "שבתון", מובא בספר השרשים לרד"ק בשרש "איש" בבאור המלה "אישון": "'כאישון עינו'[רעג] פירוש בת עינו, וקראה כן מפני שנראית בה צורת איש לפיכך סמך אישון על בת ואמר 'שמרני כאישון בת עין'[רעד]. וכתב אדני אבי ז"ל כי אמר אישון להקטין, לפי שהצורה נראית בעין קטנה. וכן דרך העברים להוסיף אותיות להקטין, כמו 'שבת שבתון'[רעה], 'שבת' אמר על יום השבת מערב ועד ערב, ו'שבתון' על התוספת שמוסיפין מחול על הקדש. וכן 'האמינון אחיך'[רעו], הוסיף בו אות להקטינו. וכן דרך לשון הלעז שמוסיפין אותיות להקטין הדבר. או קראה כן מפני שהיא שחורה, כמו 'באישון לילה ואפלה'[רעז], שפירושו בשחרות הלילה, וכן במשקל אחר בנפול עי"ן הפועל 'בֶּאֱשׁוּן חשך'[רעח]".

והנה ענין ההקטנה, על דרך הסוד, הוא בחינת צמצום אור־אין־סוף ב"ה באמצעות אותיות הקדש ["דרך העברים – שמעבר הנהר, בחינת אוא"ס הסובב כל עלמין כנודע[רעט] – להוסיף אותיות להקטין". "דרך לשון הלעז" היינו צמצום אחר צמצום ועד שמשתלשל ל"אשה זרה"[רפ] שכל עיקר אחיזתה הוא "באישון לילה ואפלה"ח, ועד ל"נפול עי"ן הפועל" (שבת הוא סוד העין: ש – שלשת גווני הקשת שמאירים בעין, ו־בת – בת עין, כמבואר בזהר בכ"ד): "מקלל אביו ואמו ידעך נרו באישון ('אישון' כתיב, 'אשון' קרי כנ"ל) חשך"[רפא]], סוד הכלים, וכידוע ששרש הכלים הוא למעלה משרש האורות, בעצמותו יתברך כביכול, ושעל כן בכח הכלים לצמצם את אור האין־סוף, כמבואר באריכות בדא"ח.

והנה כשם שצורת ה"איש" שנראית ב"אישון" היא הפוכה, מלמטה למעלה, בסוד "אור חוזר", כך סוד "שבתון" הוא בסוד אור חוזר לגבי בחינת "שבת" – אור ישר – כמו שיתבאר. ומה ש"שבתון" עולה "שבת להוי'" (שעולה "יום שבת"), היינו שנמשך על ידי הארה מאור השבת כמו שהוא לפני הצמצום הראשון, לסוד שם הוי' ב"ה – צמצום־התפשטות־ המשכה־התפשטות, כנודע. אך עיקר סוד "שבתון" הוא העלאה ע"י בטול (שבת) התחתון להוי' דלעילא (שם העצם), ע"ד "חטאתי להוי'"[רפב], סוד הודוי דיום הכפורים, כמו שיתבאר. והוא גם סוד "שמשון" – הקטנה וצמצום של "שמש הוי'"[רפג], והיינו "שמש ומגן"[רפד] – שהוא סוד משיח דתהו כנודע[רפה], בחינת אור חוזר דתהו, ובעיקר בסוף נקמתו "נקם אחת משתי עיני וגו'"[רפו], וד"ל. "אמנון" הוא בחינת "קטני אמנה" ועד להפרכת האמונה, בחינת "מחוסר אמונה" מעיקרו – ועל ידי תוספת אות ה־י ב"אמינון" התכוון אבשלום לבטלו לגמרי, וד"ל.

ב

והנה הדין שמוסיפים מהחול על הקדש נלמד מהפסוק שנאמר ביום הכפורים: "שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב מערב עד ערב תשבתו שבתכם"ו – "'בתשעה לחדש וגו''. יכול 'בתשעה' ממש ת"ל 'בערב', אי בערב יכול משתחשך ת"ל 'בתשעה', הא כיצד מתחיל ומתענה מבעוד יום, מלמד שמוסיפין מחול על הקדש. ואין לי אלא שמוסיפין בכניסתו, ביציאתו מניין, ת"ל 'מערב עד ערב', ואין לי אלא יוה"כ, שבתות מניין, ת"ל 'תשבתו', יו"ט מניין, ת"ל 'שבתכם', כל מקום שיש בו שבות מוסיפין מחול על הקדש"[רפז]. מכאן ששרש ענין "שבתון", וממילא החדוש שבלשון "שבת שבתון", קשור ליום הכפורים דוקא, וממנו נלמד – נמשך – לשאר בחינות השבת.

והנה "קדש – מלה בגרמיה"[רפח], סוד פנימיות חכמה עילאה שנמשכת ומאירה בדרך אור ישר מלמעלה למטה. אך "לפני הוי' תטהרו"[רפט] – סוד הטהרה שמצד אמא – "תשובה עילאה"[רצ] – שנאמר ביום הכפורים – אור חוזר מלמטה למעלה (והוא סוד סדר עבודת יום הכפורים בפרשת "אחרי מות" דוקא. וכן "אחר" הוא נוטריקון "אור חוזר", וד"ל).

והנה לפי הכלל המבואר בדא"ח ש"כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש", נמצא שסוד יום הכפורים עולה עד רזא דאין סוף ממש, סוד שרש הכלים – תוספת החול – שלמעלה, בעצמותו יתברך, משרש האורות – קדש בעצם (בחינת יום השבת קדש), סוד "שבתון" והחדוש שבלשון "שבת שבתון" כנ"ל.

ועל כן ה"ענג שבת" שביום הכפורים הוא בבחינת "ועניתם את נפשתיכם"ו דוקא, על דרך לעתיד לבא שאין בו אכילה ושתיה גשמית אלא "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה"[רצא]. והיינו סוד ה"הקטנה" והצמצום (צמצום אותיות צם צום), ע"ד "צמצם הקב"ה שכינתו בין שני בדי הארון"[רצב] – "צמצום" מלשון "רכוז" כל העצמות וכח הבלי־גבול בגבול – עיקר תכלית הכונה של "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים"[רצג]. ועל כן "עתידין צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש"[רצד], ע"ד "מאן 'פני האדון הוי''[רצה] – דא רשב"י"[רצו], המתגלה אצל הצדיקים הגדולים[רצז] – ש(בנוסף להיותם "צדיקים") הם גם כן בבחינת בעלי תשובה אמיתיים[רצח] – גם בזמן הזה.

נמצא שמעלת יום הכפורים לגבי יום השבת היא ע"ד "מקום שבעלי תשובה (בחינת יום הכפורים) עומדין אין צדיקים גמורים (בחינת יום השבת) עומדין"[רצט], והיינו בסוד "ירידה (הקטנת וצמצום ה'שבת' בבחינת 'שבתון') לצורך עליה (ו'כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש' כנ"ל)". והוא ענין תשובת אהרן הכהן – שכל עבודת היום הקדוש נעשית על ידו – על חטא העגל, שנסלח ונתכפר לו ולעם ישראל כולו ביום הכפורים, ביחס לעבודת משה רבינו ע"ה מצד עצמו. והוא בסוד "אשרי תבחר ותקרב"[ש], כמבואר בחז"ל[שא] – מעלת אהרן אפילו לגבי משה רבינו ע"ה, וד"ל.

ג

והנה ביום השבת כתיב: "שבת שבתון קדש להוי'"[שב], "שבת שבתון להוי'"[שג], "שבת שבתון מקרא קדש...שבת הוא להוי'"[שד]. בכלם נאמר "להוי'" – סוד "הוי' בחכמה"[שה] – אור ישר מלמעלה למטה כנ"ל.

בחינת ה"שבתון" שנאמר ביום השבת היינו בסוד ההתכללות והתקון שבבחינת "שבת מקדשא וקיימא"[שו] שנעשה על ידי עבודת ישראל מלמטה דוקא, כמבואר בדא"ח. והוא ע"ד התכללות סג ד־עב או בן ד־מה, וד"ל (והיינו סוד "ושמרו בני ישראל את השבת – דמקדשא וקיימא – לעשות את השבת לדרתם ברית עולם"[שז] – "לעשות – לתקן" כנודע – שנאמר כהמשך ובאור ל"שבת שבתון קדש להוי' וגו'" הנ"ל. וכן "לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת"[שח] הוא סוד התכללות בחינת "שבתון" בשבת עצמו, וד"ל).

וכן "שבתון" הנאמר ביום השבת הוא בסוד עלית כל העולמות כולם, אור חוזר שבדרך ממילא, דיום השבת, סוד "ויכולו וגו'"[שט], כמבואר בדא"ח. והיינו בחינת ה"תשובה" דשבת (שבת אותיות תשב) בסוד המוחין לבד (שבת עולה תרפז יה, כמבואר בכתבי האריז"ל, ורק בתשובה שלמה – ביום הכפורים – נשלמו אותיות וה), וד"ל.

והנה ביום הכפורים כתיב: "שבת שבתון היא לכם וגו'"[שי], "שבת שבתון הוא לכם"ו – "לכם" דוקא (ולא "להוי'", כמו שכתוב ביום השבת) – שעיקרו בסוד אור חוזר (תשובה) שחוזר לקדמותו ממש כנ"ל [והיינו שעיקר החדוש שב"תקראו אֹתָם – אַתֶּם קרי[שיא] – במועדם"[שיב] מתקשר בחז"ל[שיג] לקביעות יום הכפורים ע"י בית דין ישראל. והוא ענין היות יום הכפורים שביעי, שבת, ביחס לשאר הימים הטובים שבתורה, כנודע. והנה מדרבנן, לכל יום טוב, חוץ מיום הכפורים, יש בחינת יום טוב שני, וממילא נמצא שיום הכפורים הוא סוד היות ה־ז הנקודה הפנימית של יג מדה"ר, וד"ל].

בשנת השמיטה כתיב: "שבת שבתון יהיה לארץ שבת להוי'"ג, סוד "הוי' בחכמה יסד ארץ" כנ"ל, שהרי גם השנה השביעית היא "מקדשא וקיימא" ע"ד יום השבת (אלא שמצות עשה מדאורייתא על בית דין הגדול "לספור שבע שבע שנים"[שיד]. אך אין ספירה זו לצורך שנת השבע עצמה, אלא כדי לקדש את שנת החמשים, שנת היובל, בחינת יום הכפורים, ודוק). נמצא שסוד שנת השבע הוא בחינת אור ישר ("שבת להוי'") הפועל עלית אור חוזר עד המלכות דאצילות ("יהיה לארץ") ותו לא, כמבואר בכוונות האריז"ל.

באור חוזר זה יש את המעלה של אור חוזר בעצם (כלומר שישנה את עצמת עבודת התחתון, בבחינת "גבורי כח"[שטו], שנדרש על שומרי שביעית[שטז]. והיינו מה דכתיב "שבת שבתון יהיה לארץ" לפני אמרו "שבת להוי'", ודוק), סוד התשובה השלמה, גם באותיות וה שבשם – "ושבתה הארץ שבת להוי'"[שיז], וד"ל. והוא בחינת "תשובה תתאה" (ביחס לתשובת יום הכפורים – "תשובה עילאה"), שבזכותה נצא מן הגלות החל הזה ונגאל גאולת עולמים, וכפסק דין הרמב"ם[שיח]: "שסוף ישראל לעשות תשובה (סתם, דהיינו תשובה תתאה – עיקר מצות התשובה מן התורה שהיא עזיבת החטא בלבד) בסוף גלותם ומיד הם נגאלין", שהרי בן דוד בא במוצאי שביעית[שיט] ו"משיח אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא"[שכ] – תשובה עילאה לאחר שלמות התקון שבאה על ידי תשובה תתאה, וד"ל. והיינו סוד סמיכות שתי המצות של ספירת שבע שבע שנים וקידוש שנת החמשים, שנת היובל, בתקיעת שופר בעיצומו של יום הקדוש כנ"ל, וד"ל.

והוא סוד יום הכפורים – י' בתשרי – שחל ביום הראשון השלישי של מעשה בראשית (שהרי העולם נברא בכ"ה באלול ויום ה־ו' דמעשה בראשית היה בראש השנה. נמצא שי' בתשרי היה למחרת השבת השניה), לאחר שמירת שתי שבתות, ע"ד מוצאי שביעית, וד"ל. והנה כשם שיום הכפורים הראשון הוא יום ה־יה של מעשה בראשית (סוד ההתגלות של התכללות מעשה מרכבה – הרכבת ויחוד ב' אותיות, יה, ליצור שם קדוש ביום הקדוש – במעשה בראשית, וד"ל), כך הושענא רבה, גמר החתימה של יום הכפורים הוא יום ה־הוי' של מעשה בראשית, בסוד "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים"[שכא], סוד העבודה של "עד ולא עד בכלל", עבודת התשובה ואור חוזר בעצם, כמבואר בדא"ח[שכב] (ב"פ "עדי עד" היינו כנגד יום הכפורים והושענא רבה כנ"ל, וד"ל).

ד

והנה – "מחלליה מות יומת"[שכג] שנאמר בשבת היינו מטעם הפגם בחכמה עילאה – "להוי'" כנ"ל – "ימותו ולא בחכמה"[שכד], וכידוע שמיתת סקילה בכל מקום היא כנגד הפגם באות י של שם הוי' ב"ה[שכה] – "הוי' בחכמה" שבו, כנ"ל, וד"ל. משא"כ ביום הכפורים נאמר: "ונכרתה מעמיה...והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה"[שכו] – מצד אמא – "לכם" כנ"ל, כאשר גילוי עתיקא הוא באמא דוקא[שכז], סוד "תטהרו"[שכח] בגימטריא כתר אותיות כרת כנודע, וד"ל.

וכן מה שאומרים על יום השבת "ברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים"[שכט], היינו מצד הבחינה ד"מקדשא וקיימא" ("להוי'") כנ"ל. ובסוד מספר העולים לתורה – ידוע הרמז של מספר אותיות התבות של "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד"[של] שכנגד מספר העולים לתורה בשבת ומועדים: ג אותיות "שמע" כנגד העולים במנחה דשבת וימי ב' וה'; ה אותיות "ישראל" כנגד העולים ביו"ט; ד אותיות "הוי'" כנגד העולים בראש חדש; ו אותיות "אלקינו" כנגד העולים ביוה"כ; ז אותיות "הוי' אחד" כנגד העולים בשבת. נמצא שיום הכפורים הוא סוד "אלקינו" בגימטריא "הוא לכם" (שעולה אמונה, דהיינו האמונה בכח התשובה לשוב ולהכלל בעצמות ממש) מצד שרש נשמות ישראל בעצמותו יתברך כנ"ל, וד"ל (ובסוד "במי נמלך וכו'"[שלא] – לכם אותיות מלך). משא"כ "הוי' אחד" היינו יחוד האלקות בז' רקיעים וארץ וד' רוחות העולם, סוד "שבת שבתון להוי'" ו"שבת שבתון יהיה לארץ שבת להוי'", וד"ל.

ה

והנה מכל הנ"ל נמצאנו למדים שעצם בחינת "שבת שבתון" הוא הנאמר ביום הכפורים: "שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב מערב עד ערב תשבתו שבתכם" (יש בפסוק יה תבות בסוד "כי ביה וגו'" כנ"ל, סוד יום הכפורים הראשון, ואין אותיות, סוד רישא דאין – תענוג[שלב] במ"ס, וד"ל). [והנה בסוף סדר העבודה דיוה"כ שבפרשת אחרי מות כתוב: "שבת שבתון היא לכם ועניתם את נפשתיכם חקת עולם"מא, והוא סוד "אחת בשנה"[שלג] שנאמר ביום הכפורים, בחינת נוקבא – "היא לכם". אך בפרשת אמר, פרשת המועדים, שבה יום הכפורים הוא סוד השביעי, שבת, ביחס לשאר המועדים, נאמר "הוא לכם", בחינת דכורא – "יום אחד"[שלד]. "אחת בשנה" "יום אחד" במ"ק עולים ב"פ הוי' ב"ה, ובמ"ס עולים חכמה ושם מב (במ"ה) דמעשה בראשית, וד"ל. שלמות שני הפסוקים במ"ס עולה ו צרופי אור – "נעשה אדם"[שלה] ("יהי אור ויהי אור"[שלו]) ו"אעשה לו עזר כנגדו"[שלז]. במ"ק עולה "באור פניך"[שלח] – קבלה ו"יהי אור" – ג"פ ענג – חיי אהרן הכהן כנ"ל, וד"ל].

ו

והנה חוץ מארבע הפעמים שכתוב השרש "שבת" בפרוש בפסוק זה – "שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב מערב עד ערב תשבתו שבתכם" – יש עוד וה (ון דשבתון במ"ק) פעמים שבת בסוד הדלוג השוה (כאשר נעוץ סוף הפסוק בתחלתו כנודע) – ו פעמים ב"אור ישר" ו־ה פעמים ב"אור חוזר":

א. "שבת...בתשעה...שבתכם", בדלוג של כט אותיות ("שבת שבתון" במ"ק).

ב. "בתשעה...בערב...תשבתו", בדלוג של י אותיות.

ג. "נפשתיכם...בערב...שבתכם", בדלוג של יז אותיות.

ד. "לחדש...ערב...שבת", בדלוג של יג אותיות, כאשר נסב"ת כנ"ל.

ה. "נפשתיכם...מערב...שבתון", בדלוג של כא אותיות, כאשר נסב"ת.

ו. "נפשתיכם... תשבתו...את", בדלוג של כט אותיות ("שבת שבתון" במ"ק כנ"ל), כאשר נסב"ת.

עד כאן ו פעמים של "אור ישר" (כאשר מספר הדלוג הוא פחות מחצי מספר האותיות שבפסוק, ודוק). ועוד ה פעמים של "אור חוזר":

א. "את...בתשעה...לחדש", בדלוג של ח אותיות.

ב. "בתשעה...בערב...תשבתו", בדלוג של יא אותיות.

ג. "שבת...בתשעה...שבתכם", בדלוג של כז אותיות.

ד. "את...בערב...שבת", בדלוג של כ אותיות, כאשר נסב"ת.

ה. "ועניתם...בערב...שבתון", בדלוג של כג אותיות, כאשר נסב"ת.

והנה כשם ש"שבת" מופיעה ו פעמים בבחינת "אור ישר" ו־ה פעמים בבחינת "אור חוזר", כך "שבת" מופיעה ו פעמים בפסוק כמו שכתוב בבחינת "יושר", ועוד ה פעמים בפסוק כאשר "נעוץ סופן בתחלתן" – סוד "חזרת הגלגל", וד"ל [מספרי הדלוגים של היושר: כט, י, יז, ח, יא, כז עולים "הוא לכם"; כאשר נסב"ת: יג, כא, כט, כ, כג, עולים "היא לכם". ביחד עולים יצחק, וד"ל. ה"דלוג הפנימי" הכולל הוא קצז אותיות כמספר האותיות של "יום אחד" דמעשה בראשית, בחינת "יומא" – "אחת בשנה" – יום הכפורים, וכנ"ל ש"יום אחד" השלישי ("בתלתא זימני הוי חזקה") הוא יום הכפורים הראשון. דלוג כט הנ"ל העיקרי (רת"ס הפסוק מ"שבת" ל"שבת") הוא "דלוג פנימי" כח, מספר האותיות של הפסוק הראשון של "יום אחד", וד"ל].

נמצא שביחד עם ד הפעמים שמופיעה "שבת" בפרוש כנ"ל, סוד ה"שבת" שבפסוק זה נרמז ב־ג אותיות "הוד", סוד "בינה ('לפני הוי' תטהרו'נט – תשובה דיום הכפורים כנ"ל) עד הוד אתפשטת"[שלט], "הוד" מלשון "וידוי"[שמ]עא (עיקר מצות התשובה שבמעשה[שמא] דיום הכפורים), סוד "ועניתם את נפשתיכם" – "ועניתם" מלשון "ענוי" וכן מלשון "עניה" (סוד הוידוי כ"הד הרים", וד"ל). וכן הוד עולה יה, סוד "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים" כנ"ל (ששם יה מרמז ליום הכפורים בפרט).

ז

האותיות ש"בתוך" "שבת שבתון הוא לכם" הן אותיות בתוך (לפי הסדר), בסוד "ונקדשתי בתוך בני ישראל"[שמב] – מצות קדוש השם ברבים (שכתובה בסמוך ממש – וכעין כותרת – לפרשת המועדות), תכלית ועצם האור־חוזר שחוזר לקדמותו ממש כנ"ל, וכידוע בכוונת "שמע ישראל וגו'" שאומרים בסוף נעילה של היום הקדוש. "הוא לכם" עולה אמונה (כנ"ל) ו"שבת שבתון" מתחלק לחכמה (כדלקמן). והוא סוד "פנימיות אבא פנימיות עתיק" שיתגלה לע"ל דוקא[שמג], וד"ל (ומרומז בכך שחלק המילוי של שבת שבתון: ין ית ו ין ית ו ו ון עולה הוי' פעמים הוי' אחד, ודוק).

והנה "שבת שבתון" עולה כ (יוד) פעמים חכמה (שהוא י פעמים עולם). נמצא ש־ו פעמים "שבת שבתון" בתורה עולה עמוד פעמים חכמה, ומרמז ל"יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון (מצוי עולה עולם שעולה ב"פ חכמה כנ"ל. מצוי ראשון עולה ה'משולש' של לז – חכמה במ"ס – 'ואת הארץ', וד"ל) וכו'" – תחלת ספר היד החזקה לרבינו הרמב"ם ז"ל. והנה אם "עמוד החכמות" מרמז לעמוד פעמים חכמה (כלומר שכולל עמוד חכמות), אזי "יסוד היסודות" מרמז ליסוד פעמים יסוד (שכולל יסוד יסודות), שביחד עם עמוד פעמים חכמה עולה הכל כ (סוד כתר עליון כנודע[שמד]) פעמים שבתון (שהוא י פעמים "שבת שבתון להוי'", כתר ליוה"כ ו־י – חכמה – ליום השבת קדש), והוא פלא – "כי מלאה הארץ (סוד שביתת הארץ – "שבת שבתון" שנאמר בשנה השביעית) דעה את הוי' ('לידע שיש שם מצוי ראשון וכו'' כנ"ל) כמים (בגימטריא "שבת שבתון" במ"ס, שעיקרו קאי על יום הכפורים כנ"ל) לים (אל תקרי 'ים' אלא 'יום', שמרמז ליום השבת קדש) מכסים"[שמה], וד"ל, אכי"ר.

וארבעה לא ידעתים

וארבעה לא ידעתים

א

"שלשה המה נפלאו ממני וארבע (כתיב, וארבעה קרי) לא ידעתים: דרך הנשר בשמים, דרך נחש עלי צור, דרך אניה בלב ים, ודרך גבר בעלמה"[שמו].

ארבעה אלה הם ארבע הספירות שברדל"א (רישא דלא ידע ולא אתידע) – כחב"ד דעתיק (שלשה מהם "נפלאו ממני", היינו שלשה הראשונות שכנגד כח"ב, אך הארה בעלמא מהרביעי, שכנגד הדעת, מתגלה למטה – באוירא דאריך – ומשם משתלשל ויורד מטה מטה, ועד שמגיע למה שנאמר בהמשך: "כן דרך אשה מנאפת, אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און"[שמז]).

"דרך הנשר בשמים" הוא כנגד הכתר דרדל"א. "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואבא אתכם אלי"[שמח], "אלי" ממש, מכח האמונה הפשוטה שבכתר דרדל"א. וכן "כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף וגו'"[שמט] ב"מטי ולא מטי" – "נוגע ואינו נוגע" – כאשר "גוזליו" היינו כללות עשר הספירות שיוצאות מהכתר. ה"שמים" דכאן היינו סוד העגול הגדול, אור־אין־סוף ב"ה הסובב כל עלמין. "הנשר" הו"ס "הנך"[שנ] (כאשר ה־ך עולה ה מאות) ברחמים רבים (נשר) על בניו תמיד.

"דרך נחש עלי צור" הוא כנגד החכמה דרדל"א. "והנחש היה ערום"[שנא], "אני חכמה שכנתי ערמה"[שנב]. ערמת הנחש באה ממקור החכמה שבכתר, כמבואר בדא"ח. והוא סוד מאמר יוסף לאחיו: "כי נחש ינחש איש אשר כמני"[שנג]. צור הוא דרך עב, ושם עב הוא בחכמה (דעתיק), בחינת האיתן שבנשמה.

"דרך אניה בלב ים" הוא כנגד הבינה דרדל"א. "בינה לבא ובה הלב מבין"[שנד], ושם, בבחינת "אובנתא דלבא", הוא מקום היחוד של נתיב ה־לב ושער ה־נ – "לב ים". ה"אניה" היינו ראשית מציאות הכלי (בחינת "גרמוהי") לזהוי העצם (ה"אני") – בחינת בינה, שאלת "מי" (מי – ים), כנודע. [נחש עולה משיח; אניה עולה בן דוד. והיינו מה שחו"ב הן "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[שנה]].

"ודרך גבר בעלמה" הוא כנגד הדעת דרדל"א. "והאדם ידע את חוה אשתו"[שנו] [גבר עלמה בצרוף אדם חוה עולה אור אור[שנז], וד"ל].

ב

והנה שמים (יה פעמים הוי' ב"ה – "ביה הוי' צור עולמים"[שנח]), צור (ביחד עולים ב"פ ז פעמים ז פעמים ז), לב ים (ביחד, עד כאן, עולים ג"פ – כלומר שהערך הממוצע של כ"א עולה – אהרן – יו ברבוע, ח פעמים לב וכו'), עלמה עולה בראשית (והוא עולה הנשר נחש – משיח הנך – וכן עולה שלשה ארבעה, וד"ל).

הנשר, נחש, אניה, גבר עולה לב פעמים הבל (הלב), שהוא ד פעמים צור (הערך הממוצע של ד התבות).

דרך הנשר, דרך נחש, דרך אניה, דרך גבר – כו (ז,ו,ז,ו) אותיות כמנין הוי' ב"ה – עולה הוי' ב"ה פעמים יסוד (כלל וכו'). והוא סד במשולש.

בשמים עולה ב"פ יד בר"כ; "עלי צור" עולה כח (יד יד) במשולש. בלב ים עולה פד (ג"פ כח, ו"פ יד); "בעלמה" עולה ג"פ ז ברבוע. [ז.א. שכל אחד מארבעת הבטויים מתחלק ל־ז]. הכל עולה ג"פ ז פעמים ז פעמים ז [ביחד עם אות ה־ו של "ודרך", עולה הכל ג"פ משה, שהוא אדם במשולש ו־ה פעמים אור של יום אחד דמעשה בראשית].

כל הפסוק ("דרך הנשר...בעלמה") עולה ז פעמים "מעשה ידיו" של הקב"ה ב־ז ימי בראשית.

והנה, במלוי עולה כל הפסוק ד פעמים (כלומר שהערך הממוצע של ד הדרכים הוא) "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" (חכמה במשולש), שהוא חכמה פעמים נצח, וד"ל.

ג

והנה, ארבעה הנ"ל הם כנגד ארבעת היסודות:

"דרך הנשר בשמים" הוא כנגד יסוד הרוח ("ורוח אלקים מרחפת על פני המים"[שנט] – "רוח אלקים" עולה ש, שמרחפת על פני המים בסוד שמים);

"דרך נחש עלי צור" הוא כנגד יסוד העפר ("ועפר תאכל כל ימי חייך"[שס], "הכל היה מן העפר וגו'"[שסא] – "כלם בחכמה עשית"[שסב]. והו"ס "נעוץ סופן בתחלתן"[שסג], יסוד העפר בחמר ההיולי של מע"ב – היולי בגימטריא אין, "והחכמה מאין תמצא"[שסד]);

"דרך אניה בלב ים" הוא כנגד יסוד המים ("ולמקוה המים קרא ימים"[שסה]);

"דרך גבר בעלמה" הוא כנגד יסוד האש (בסוד אש היורדת מן השמים דאיש ואש העולה מן הארץ דאשה, שכאשר זוכים – "שכינה ביניהם"[שסו], י דאיש ו־ה דאשה, "ביה הוי' צור עולמים", אך באם לא – "אש אוכלתם"כא).

ד

נמצא שברדל"א סדר היסודות הוא רעמ"א שכנגד הצרוף והיה של שם הוי' ב"ה (שהרי ה־י שבשם היא כנגד יסוד המים; ה־ה עילאה כנגד יסוד האש; ה־ו כנגד יסוד הרוח; ה־ה תתאה כנגד יסוד העפר). והוא הצרוף השביעי, החביב, של שם הוי' ב"ה, שכנגד החדש השביעי, חדש תשרי[שסז] ("ירח האיתנים"[שסח] – "ירחא דעתיקיא"[שסט]). והוא לשון שמחה [כאשר שרש התפארת עולה בכתר דרדל"א – "דרך הנשר בשמים" – נשר בגימטריא רחמים רבים כנ"ל. והוא (הנשר, מבין ארבע החיות שבמרכבה) כנגד התפארת כנודע; שרש המלכות עולה בחכמה דרדל"א – "דרך נחש עלי צור" (בסוד "כלם בחכמה עשית" כנ"ל, "ה' בחכמה יסד ארץ"[שע] – "אבא יסד ברתא"[שעא]); מי החכמה נשפעים בבינה, בסוד "תרין ריעין וכו'"; ו"אם אין דעת אין בינה וכו'"[שעב], המשכת הבינה – "אובנתא דלבא" – במקור הדעת והיחוד, וד"ל].

ה

וזה שמצינו שדרשו חז"ל[שעג] "וארבעה לא ידעתים" על ארבעת המינים ד"זמן שמחתנו" (שבחדש השביעי, החביב, שצרופי והיה כנ"ל). ויש לכוונם בפרטיות:

"דרך הנשר בשמים" הוא כנגד הלולב, הגבוה מכל המינים (בסוד "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד"[שעד] שנאמר במלך המשיח), ושעל כן מברכים עליו דוקא (להמשיך את הברכה ממקור האמונה שבכתר דרדל"א);

"דרך נחש עלי צור" הוא כנגד ההדסים, שצורת עליהם היא כצורת עיני "נחש עלי צור";

"דרך אניה בלב ים" הוא כנגד הערבות, "ערבי נחל"[שעה], שגדלין במים;

"ודרך גבר בעלמה"ל כנגד האתרוג, "פרי עץ הדר"ל (סוד "הדר...ושם אשתו מהיטבאל"[שעו] כנודע), וכן "אתרוג" הוא מלשון "רגג" שפרושו "חמדה" (בחטא עץ הדעת נאמר "ונחמד העץ להשכיל"[שעז] ות"א "ומרגג אילנא לאסתכלא בה"). ומה שנוטלים את האתרוג ביד שמאל (מה שאין כן בשאר המינים, שנוטלים ביד ימין) היינו כדי להורות על אפשרות ההדרדרות של בחינה זו (כאשר אינה מחוברת וכפופה לימין), עד ל"כן דרך אשה מנאפת", כנ"ל.

כל הנ"ל תואם את כוונות האריז"ל[שעח], שסוד ההדס הוא בחכמה, הערבה בבינה, הלולב בת"ת (שעולה לכתר), והאתרוג במלכות, ודוק.

ו

בעולם התחתון הגשמי, סדר היסודות הוא ארמ"ע, כנודע. צרופו – הויה – הוא הצרוף החמישי שכנגד חדש מנחם־אב. וידוע שבראשית הו"ס אב תשרי, יחוד הצרוף החמישי והצרוף השביעי, והכל יוצא מהצרוף הראשון הישר: י־ה־ו־ה, שכנגד החדש הראשון, חדש ניסן, שלחד מ"ד בו עתידין להגאל. אך לאידך מ"ד, בתשרי עתידים להגאל[שעט], מסוד רדל"א, וד"ל.

נמצא שישנם שלשה סדרים עיקריים ביחס לארבעת היסודות: רעמ"א ברדל"א; מאר"ע בעשר הספירות הגלויות (וכנגד ד אותיות הוי' ב"ה, לפי הסדר הישר); ארמ"ע בגשמיות. והם כנגד "חש, מל, מל"[שפ] – "אילו ידעתיו הייתיו"[שפא]: "וארבע, לא ידעתים"; ידיעת הוי' ב"ה: "וידעת היום והשבת אל לבבך כי הוי' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד"[שפב]; "דעת אלקים"[שפג]: אלקים בגימטריא הטבע, וד"ל.

ז

והנה ידוע ששרש הדעת הוא בכתר, וכן ידוע הכלל ד"נעוץ סופן בתחלתן". ועל כן מצאנו רמז נפלא:

בהשתלשלות הדעת דרדל"א ("דרך גבר בעלמה") למטה מטה, נמצא "כן דרך אשה מנאפת" (כנ"ל). והנה "כן דרך אשה מנאפת" עולה בדיוק "דרך הנשר בשמים". וכן האותיות השניות של "דרך אשה מנאפת" הן נשר (למפרע).

והענין הוא, דהנה אש רוח מים עפר הוא (צרוף אותיות) אור שפע רחמים (בסוד התכללות ה"ארבעה לא ידעתים" ב"שלשה המה נפלאו ממני", ודוק): אור בחכמה (סוד "העלם וגילוי", בחינת "פנים מאירות"), שפע בבינה (סוד "עצם והתפשטות", בחינת "פנים מסבירות"), רחמים בדעת (שאסור לרחם על מי שאין בו דעת[שפד], שהרי הדעת היא פנימיות ונשמת התפארת – מדת הרחמים. והו"ס גילוי העצם ממש). שרש הרחמים (הדעת) הוא בפנימיות הכתר, שממנו מאירות יג מדות הרחמים. תקון הברית (התקון של "כן דרך אשה מנאפת") הוא על ידי מדת הרחמים (ששרשה בכתר דרדל"א – "דרך הנשר בשמים"), לרחם על שרש הנשמה שירדה פלאים מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, וכמבואר בתניא[שפה] בענין "וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך"[שפו], וד"ל.

ח

והנה, ידוע ש"לא ידעתים" – רדל"א – היא שרש נשמת משיח צדקנו, שיבא ויגאלנו תו"מ. וממילא מובן שכל ארבע הדרכים – "דרך הנשר בשמים, דרך נחש עלי צור, דרך אניה בלב ים, ודרך גבר בעלמה" – מרמזות לדרכי ביאתו והתגלותו של מלך המשיח. ובהיות שלכל יהודי בפרט יש נצוץ של משיח, שעליו לגלות כדי לזרז את ביאת המשיח הכללי, יש להתבונן, "אליבא דנפשיה", מה הן ארבע הדרכים הנ"ל בעבודת האדם והעם המחכה ומצפה לביאת המשיח בכל יום תמיד:

"דרך הנשר בשמים" היינו "גאוה יהודית"[שפז], בחינת "ויגבה לבו בדרכי ה'"[שפח] וכמו שנאמר במלך המשיח: "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד"[שפט]. והוא מה שבכל מעשיו יכוון להרים קרן ישראל ושתהא "יד ישראל תקיפה" עם כל המשתמע מכך הלכה למעשה.

"דרך נחש עלי צור" היינו "חכמה יהודית", בסוד "והנחש (נחש בגימטריא משיח) היה ערום"[שצ] – "אני חכמה שכנתי ערמה"[שצא]. והוא ענין "ערום ביראה"[שצב], שהרי "ראשית חכמה יראת ה'"[א], בחינת יראה עילאה, ירא בשת (בהיותו עומד "ערום" לפני המלך, שגם הוא, המלך כביכול, עומד "ערום" לפניו). חכמת היהודי צריכה להתדמות לחכמת ה', עליה נאמר "כלם בחכמה עשית"[ב], בבחינת "אין צור כאלקינו"[ג] – "אין צייר כאלקינו"[ד], לצור צורה בתוך צורה (ובכך להלביש, בערמה, את העצם ה"ערום" כנ"ל). על התלבשות החכמה הפנימית (חכמת התורה, החכמה המבררת ומתקנת את המציאות) בתוך החכמה החצונית (חכמת מעשה בראשית, החכמה המהווה – יש מאין – את מציאות העולמות) נאמר "חכמות בחוץ תרונה", כמבואר בדא"ח, וד"ל.

"דרך אניה בלב ים" היינו "חסד יהודי". דהנה שנו חכמים בלשון המשנה "הספנין רובן חסידים"[ה]. והיינו מפני שמכניסים את עצמם למקום הסכנה ביותר ועי"ז משברים את לבם להכנע לפני המקום[ו], וממילא החסד שהם (הספנים, החסידים) גומלים הוא גדול (ו"ספון") ביותר (יותר מאשר הגמלין, שרובן כשרין). "אניה" היא מלשון "אני" – "אני בצדק אחזה פניך"[ז]. "חסד יהודי" הוא גמילת חסד מתוך מסירות־נפש (עיקר הביטוי של האמונה היהודית – "זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל"[ח]), שמכניס את עצמו לתוך ה"לב" של ה"מים רבים" המקיפים את חיי הפרט והכלל, על מנת להטיב לזולת טובה אמיתית.

"ודרך גבר בעלמה" היינו "תאוה יהודית". "ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ"[ט]. על צדיקים נאמר "תאות צדיקים אך טוב"[י] ו"תאות צדיקים יתן"[יא]. תאות הצדיק היא להגשים בפועל ממש את תאות השם יתברך בבריאת עולמו: "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים"[יב]. והיא כתאות לאה אמנו ביציאתה לקראת יעקב בעלה ובאמרה אליו: "אלי תבוא"[יג] בהשתוקקה ל"בן חמישי"[יד] (בן משיחי).

ויש להקביל את ארבע המדות, הדרכים, של משיח ל־ד היסודות כנ"ל:

"גאוה יהודית" היא התיקון של יסוד הרוח (שב"לעומת זה", יסוד הרוח של הנפש הבהמית, היינו מקור ההתפארות החצונית, כמבואר בתניא[טו]. אך עצם הגאוה היא "מיסוד האש שנגבה למעלה", ובכאן, בקדושה, היינו מה שיסוד האש פועלת "הגבהה" – "דרך הנשר בשמים" – ביסוד הרוח – "רוח גבוהה");

"חכמה יהודית" היא התקון של יסוד העפר, שהרי "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר"[טז], וכן בבריאת האדם נאמר "וייצר הוי' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים וגו'"[יז] להיותו "צורה בתוך צורה";

"חסד יהודי" הוא התקון של יסוד המים, המצמיחים כל מיני תענוג וחסד (מתוך "אהבה בתענוגים");

תאוה יהודית היא התקון של יסוד האש, ובסוד "איש ואשה: זכו – שכינה ביניהם; לא זכו – אש אוכלתם"[יח].

ונעוץ סופן בתחלתן, תקון האש בתקון הרוח, כנ"ל בסוד "רוח גבוהה". ובא לציון גואל.

נעוץ סופן בתחלתן