חינוך והדרכה[רמה]

א

"הבעש"ט[רמו] הוא ראש המחנכים וכ"ק אדמו"ר הזקןב ראש המדריכים"[רמז].

עיין בשיחת כ"ק אדמו"ר[רמח] על הפסוק "והיה כי תבוא אל הארץ וגו' וישבת בה"[רמט], שענין מורנו הבעש"ט נ"ע הוא ה"ביאה" לארץ, "ביאת כולו" דוקא (ולא ביאת מקצתו); וענין כ"ק אדמו"ר הזקן הוא ה"וישבת בה" – "ישוב הארץ", דהיינו המשכת תוקף הרצון בתורה ומצות – שלמעלה מטעם ודעת – בשכל ומדות וכו', שהוא ענין הישוב.

נמצא שעיקר ענין החינוך (ענינו של הבעש"ט נ"ע, לפי מאמר כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע הנ"ל) הוא "ביאת כולו", ברצון הכללי לקיים רצונו יתברך, שהוא ענין התמימות ברצון[רנ], הן בתורה ומצות והן בעבודה של "כל מעשיך יהיו לשם שמים"[רנא] ו"בכל דרכיך דעהו"[רנב]. אבל הכח להמשיך מכללות רצון זה אל הפרט, בהכרה פנימית באיזו דרך ילך על מנת לתקן כל מדה ומדה שבו בפרט, וכן על מנת לתקן את "חלקו בעולם" ועד להיותו "נר להאיר"[רנג] (מטרת ייסוד ישיבת תומכי תמימים), הוא ענין ההדרכה שלאחר יסוד החינוך ובהמשך אליו.

והנה הפרוש הפשוט של "ביאת כולו – ולא ביאת מקצתו" הוא ביאת כל עם ישראל לארץ ישראל (שאז היובל נוהג, וכן לגבי רוב המצות התלויות בארץ). לפי זה, העבודה הפנימית בנפש האדם של "והיה כי תבוא אל הארץ" – עבודת החינוך – הוא ענין ההתקשרות וההתבטלות של כל פרט ופרט (–כל איש ואיש) בעם ישראל לכלל ישראל (מתוך התודעה שכאשר אתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו, כידוע ממורנו הבעש"ט). "וישבת בה" היינו העבודה של המשכת ההרגשה הנ"ל (ההתבטלות הגמורה לכלל) מן הכלל אל הפרט, בכל פרטי האישים (סוגי האישיות) השונים של עם ישראל, ועד לכל פרטי ההליכות של חיי היום־יום של כל פרט ופרט. זוהי עבודת ההדרכה.

החינוך הוא יסוד הרגשת ההתקשרות העצמית, עם כל ההתלהבות העצומה שנובעת מכך. ההדרכה היא "תפארת אדם לשבת בית"[רנד] – ישוב הדעת בעבודת ה' ברבוי גוונים, כולם בשלוב ובמזיגה נכונה, במתינות ובזריזות[רנה] כאחת.

החינוך הוא נטיעת השתיל בארץ הקדושה – "ארץ אשר הוי' אלקיך דורש אותה, תמיד עיני הוי' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"[רנו] – גילוי השגחה פרטית מלמעלה למטה (השותל בלב בטחון חזק בה'). ההדרכה היא הטפול הממושך באילן עד לשמחת הבאת בכורים לבית המקדש – "מהוי' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ"[רנז] בעליה "מחיל אל חיל"[רנח]יד מלמטה למעלה (בבטחון עצמי מתוקן – "כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל").

החינוך הוא השרשת העבודה של "התחלה" תמיד – "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים"[רנט]. והיינו כח ההתחדשות בעבודת הוי'. ההדרכה היא ההמשכה וההתגלות של ה"איתן" שבנשמה – כח היהודי לעמוד בנסיון החיים – "כי עיקר בריאת האדם בעולם הזה הוא בשביל לנסותו בנסיונות אלו ולדעת את אשר בלבבו"[רס], "כי מנסה ה' אלקיכם אתכם לדעת וגו'"[רסא], היינו המשכת הדעת בכם ע"י הנסיון (כאשר בחינת ה"חותם שוקע" מצד השי"ת פועל בחינת "חותם בולט" מצד דעת האדם – בחירת האדם בתקף ועז לדבוק בהוי' אלקי ישראל, ודוק), כמבואר בדא"ח[רסב]. והיינו כח ההתחזקות בעבודת הוי'.

והנה, כשם שהפרט נמצא בהעלם בתוך הכלל, כך דרכו הפרטית של איש נמצאת בהעלם ביסוד החינוך הראוי – כמו שכתוב "חנוך לנער על פי דרכו"[רסג] ואזי – "גם כי יזקין", ע"י התגלות ההדרכה בפרטי פרטיות (על דרך "ואברהם זקן בא בימים"[רסד] – ד"כל יומא ויומא עביד עבידתיה") "לא יסור ממנה" – מיסוד חינוכו (ד"אהבה עשויה" על פי ההתבוננות המתאימה לו, בשעת הנסיון ד"שבע יפול צדיק"[רסה])[רסו]; זאת אומרת שב"דרך" חינוכו, מצד דעת תחתון, ישנה כבר בהעלם את "דרך האמת לאמיתו", מצד דעת עליון, המתגלה ע"י ההדרכה בפועל ב"זיכוך החומר במאד מאד וגם תורה ומעשים טובים הרבה"[רסז].

וכן אמיתת הסימן ד"דרך האמת לאמיתו" הוא שיש בה, מעיקרה ושרשה, את הענין ד"חנוך לנער על פי דרכו", ולכן גם "כי יפול לא יוטל כי הוי' סומך ידו"[רסח]. והוא על דרך התכללות ההעלם דשם אלקים והגילוי דשם הוי' זה בזה בתכלית ("כי הוי' הוא האלקים"[רסט])[רע].

ומזה יובן ענין מסירות הנפש דאדמו"ר הזקן להיות נאמן בתכלית לתורת ה"סבא" הרוחני[רעא] – הבעש"ט נ"ע – בפרט ובפרטי פרטיות, וגם בעת הסכנה והנסיון, כידוע המעשה בזה, ודוק, ומבואר קצת לקמן בדרך אפשר בפרק ד עיין שם.

קצור

"הבעל שם טוב הוא ראש המחנכים וכ"ק אדמו"ר הזקן ראש המדריכים" – שתי הבחינות בשבעה אופנים:

א.ביאת כולו לארץ (מלשון רצון) הקדש; ישוב הארץ.

ב.התבטלות לכלל ישראל; הרגשת הכלל בכל פרט ופרט.

ג.רצון וחיות כללית בתורה ומצות; המשכתו בפרטיות.

ד.התקשרות עצמית; זריזות במתינות.

ה.נטיעת השתיל (בטחון בה'); גידול האילן ועד לטעינת פירות וכו' (בטחון עצמי מתוקן – "כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל" בעליה תמיד "מחיל אל חיל").

ו.גילוי השגחה פרטית מלמעלה למטה; "מהוי' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ" בעליה "מחיל אל חיל" מלמטה למעלה.

ז."בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" (כח ההתחדשות); התגלות ה"איתן" שבנשמה – הכח לעמוד בנסיון החיים (כח ההתחזקות).

צריכה להיות התכללות של שתי המדרגות דחינוך והדרכה זו בזו, והוא ענין "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה".

ב

יש לומר ש"חינוך" הוא ענין העבודה דהתבוננות ב"שמע ישראל וגו'"[רעב] ו"ברוך שם וגו'" – "יחודא עילאה" ו"יחודא תתאה"[רעג] – כמובן מזה ד"חינוך קטן" הוא ההקדמה ל"שער היחוד והאמונה" בספר תניא קדישא (ועוד, כללות חלק שני של ספר התניא – "שער היחוד והאמונה" – נקרא בשם "חינוך קטן" בדרושי דא"ח). שהוא "להבין מעט מזער מה שכתוב בזהר דשמע ישראל כו' הוא יחודא עילאה ובשכמל"ו הוא יחודא תתאה" ("להבין מעט מזער" היינו ענין התבוננות כללית, וד"ל).

ובזה יומתק הא דפותח אדמו"ר הזקן את שער היחוד והאמונה שבספר תניא קדישא בפירוש הבעש"ט: "הנה כתיב לעולם ה' דברך נצב בשמים ופי' הבעש"ט ז"ל כי דברך שאמרת יהי רקיע בתוך המים וגו' תיבות ואותיות אלו הן נצבות ועומדות לעולם בתוך רקיע השמים...". ועוד יומתק מה שמדייק אדמו"ר הזקן בהקדמת "חינוך קטן" ש"מצות החינוך היא ג"כ במ"ע כמ"ש בא"ח סימן שמ"ג", וממשיך לבאר אודות מדת האהבה דוקא, שהיא השרש והיסוד לקיום מצות עשה, בחינת "ועשה טוב". ובזה מרמז לתורת הבעש"ט על הפסוק "סור מרע (על ידי) ועשה טוב", שהרי מעט אור (כי טוב) דוחה הרבה מן החשך (ועד שמהפכו לטוב ממש).

"הדרכה", יש לומר מלשון "דריכת הקשת" לירות חצי התפלה – אותיות ותבות שמונה עשרה (כמבואר בדרושי דא"ח[רעד] על הפסוק "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי"[רעה] – "בצלותי ובבעותי"[רעו] – דהיינו קריאת שמע ושמונה עשרה. ומבואר במאמרים הנ"ל, שענין החרב דקריאת שמע, הוא ענין המלחמה ברע הגלוי – האויב שמקרוב, ואילו ענין הקשת הוא ענין המלחמה ברע הנעלם – האויב שמרחוק).

נמצא, שענין החינוך, שהוא מלשון "חך" (כדלקמן בפרק ג), הוא העבודה ד"טעמו וראו כי טוב הוי"[רעז] בבחינת "כי בהם ימצא מרגוע לנפשו"[רעח], מה שאין כן ההדרכה, היא להיות דרוך כמתיחת הקשת, שהוא ענין גדלות הדעת בתפלת שמונה עשרה.

קצור

שתי עבודות (כנגד חינוך והדרכה):

א. התבוננות ב"יחודא עילאה" ו"יחודא תתאה" בקריאת שמע.

ב. תפלת שמונה עשרה ("הדרכה" מלשון "דריכת הקשת").

ג

בספר השרשים לרד"ק, שרש "חך", מובא: "ואדוני אבי ז"ל כתב כי שורש 'חך' – 'חנך'. והדגש ב'חכּו', 'חכּך', בעבור הנו"ן וכו'". ובשרש "חנך" הוא כתב: "התחלת האכילה בבית חדש ייקרא חינוך, כמו שייקרא התחלת הלמוד בנער". נמצא, שעיקר הוראת "חנך", הוא על שם טעימת ה"חך", הן בגשמי הן ברוחני. ובעבודה דחינוך הראוי, הוא ענין "טעמו וראו כי טוב הוי'", כנ"ל בפרק הקודם.

והנה ידוע בסוד חכמה שהוא חך מה[רעט] (וה' נותן כח בחך לטעום מתיקות ועריבות האור כי טוב, בסוד "ומתוק האור וגו' לראות את השמש"[רפ], בהתגלות השמש מנרתיקה לעתיד לבא, שאזי נותן הקב"ה כח בצדיקים וכו'[רפא] – "ועמך כולם צדיקים"[רפב], ע"י החכמה שבנפש האלקית, כמבואר בתניא).

והנה "דרך" (הדרכה) הוא בחינת "שם מה דאיהו אורח אצילות", כדאיתא בפתח אליהו, והוא ענין תכלית הבטול ד"ונחנו מה"[רפג] שמתגלה בשעת תפלת שמונה עשרה ובפרט בהשתחוויות שבה, כמבואר בתניא[רפד].

נמצא שחינוך והדרכה הם חך מה, ומרמזים גם כן לסוד "אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר"[רפה], שהם האמונה ד"אתי מר" – לכש"יפוצו מעינותיך חוצה"[רפו] – מעינות תורת הבעש"ט ואדמו"ר הזקן כידוע, וההכנה לכך בפועל, שהן הן (האמונה וההכנה) ענין החינוך וההדרכה כנ"ל.

ה"חך" מחכה, בבחינת "חכלילי עינים מיין וגו'"[רפז] – "כל חך הטועם אומר לי לי"[רפח]. ו"יעשה למחכה לו"[רפט] – "למאן דדחקין במילי דחוכמתא וכו'"[רצ] – חכמה אותיות מחכה, שמחכה לגילוי של "עין לא ראתה אלקים זולתך"מה, שהוא סוד "עין החשמל"[רצא], כמשי"ת בפרק ד. ואילו המשיח עצמו (וכן הניצוץ של משיח שבכאו"א מישראל) "מתמהמה" כדי להתעצם עם בחינת ה"מה" שבו (בחינת משה רבינו, שאמר פעמיים "ונחנו מה", וד"ל). והיינו עבודת ה"היכונו" ממש לביאת המשיח.

נמצא שהחינוך הוא כח ה"מחכה" בגעגועים תמידיים לגילוי עצמי (בבחינת "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי וגו' כן בקדש חזיתיך וגו'", וכידוע פרוש הבעש"ט בזה – "כן" לשון "הלואי"), וההדרכה היא הבטול העצמי (בחינת משה־משיח ממש) ד"מה ידעת מה פשפשת וכו'"[רצב] (ועם כל זה עיקר ההכנעה צריכה להיות בעבודת הגעגועים, כדי שנמצא חן בעיניו יתברך, ועיקר ההמתקה היא בעבודת ה"מה", שהרי הבטול הוא באלקות – "אורח אצילות" דוקא, כדלהלן פרק ד, עיי"ש).

קצור

עיקר שרש "חנך" הוא "חך" (הנ' היא מאותיות האמנתי"ו שאינן עיקר בשרש). ובעבודה הוא ענין "טעמו וראו כי טוב הוי'". "הדרכה", מלשון "דרך", הוא ענין שם מה – "ארח אצילות". נמצא ששתי הבחינות הן חך מה – חכמה (אותיות "מחכה", ובפרט: חך בחינת "מחכה", ומה הוא ענין "מה פשפשת וכו'"). הכנעה בגעגועים, והמתקה בבטול.

ד

"חנוך" מרמז ל"חן כו" – חן הוי' ב"ה, שנמשך לכל נער מישראל ע"י החינוך הראוי שעל פי דרכו, כנ"ל. עיקר התגלות המלכות דקדושה, תלויה בהתגלות ה"חן של אמת", שהוא ה"חן" של "תורת אמת"[רצג] – "תורת ה' תמימה משיבת נפש"[רצד] (עיין בארוכה בפרוש פסוק זה מהבעש"ט – ראש המחנכים כנ"ל – ומכ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע בספר השיחות ה'תש"ג הנ"ל) – שנקראת "אילת אהבים ויעלת חן"[רצה], ש"מעלה חן על לומדיה"[רצו] כנודע[רצז] (המלכות דלעומת זה נקראת "שקר החן"[רצח], שהוא הכעור באמת, כמבואר בספר יצירה, ד"תמורת חן כעור"[רצט] הוא במלכות, ודוק).

המשכת החן לכל נער ע"פ דרכו היא על ידי התגלות ופיתוח החוש והכשרון המיוחד שבו, ע"י הכרת "שבטו" ברוחניות, על דרך יב אבני חן דחשן המשפט, שכנגד יב שבטי יה.

והנה עיקר ה"חן" דקדושה בא רק ע"י שפלות הרוח, שהרי כתוב אחד אומר "אשת חן תתמך כבוד"[ש] וכתוב אחד אומר "ושפל רוח יתמך כבוד"[שא] ("אין כבוד אלא תורה"[שב], שנקנית ע"י שפלות והכנעה דוקא, כמבואר בחז"ל[שג]). וכן מבואר שהשפלות מעוררת החשק: "חשק הוי' בכם וגו' כי אתם המעט וגו'"[שד] – ש"ממעטים את עצמכם"[שה].

ועיין בכתר שם טוב[שו] בפרוש "חשמל", ש"חש" הוא ענין ההכנעה והשפלות. והוא גם מלשון "חוש", היינו התגלות החוש כנ"ל, שבאה ע"י ההכנעה דוקא, שהוא ענין החינוך, ודוק.

ענין ההדרכה, על פי זה, י"ל על דרך "ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט"[שז] הנאמר באברהם אבינו ע"ה ("למען אשר יצוה וגו'" – הדרכת בניו ובני ביתו), דהיינו דרך החסד, דמדת אברהם היא מדת החסד כנודע (ומדת החסד גופא צריכה להיות במשפט, כמבואר מאדמו"ר הזקן, שקודם כל צריך לשפוט את עצמו, שהוא ענין הבקורת העצמית, התנאי הראשון של המחנך והמדריך, כנגד "בקר דאברהם"[שח]). והוא בחינת "מל" ד"חשמל", כמבואר שם, שהוא ענין המתקת הדין בחסד, שלאחר קיום מצות מילה (לעשות משפט בעצמו) – ענין ההבדלה (כמו שפסוק זה נאמר לאחר מילת אברהם) – שב"מל" שתי בחינות, שהן שני פרושים של "מל": "מל" מלשון "מילה" ו"כריתה", ו"מל" מלשון "מלול" ו"דבור" להמתיק הדין: וזהו "חש מל" – "חש מל מל" – "הכנעה, הבדלה, המתקה" – עיין שם.

והנה כתיב "אוהב צדקה ומשפט חסד הוי' מלאה הארץ"[שט] ו"אמר ר' אלעזר: כל העושה צדקה ומשפט כאילו מלא כל העולם כלו חסד, שנאמר אוהב וגו'. שמא תאמר כל הבא לקפץ קופץ, תלמוד לומר: 'מה יקר חסדך אלקים וגו''. יכול אף ירא שמים כן? ת"ל 'וחסד הוי' מעולם ועד עולם על יראיו'. אמר רבי חמא בר פפא: כל אדם שיש עליו 'חן'[שי] בידוע שהוא ירא שמים, שנאמר 'חסד הוי' מעולם ועד עולם על יראיו'"[שיא]. נמצא, שמי שיש בו יראת שמים, שעל ידה זוכה ל"חן" (לפי רבי חמא בר פפא בפרוש הפסוק "חסד הוי' מעולם וגו'". נמצא שהחן מכונה "חסד", וי"ל דהיינו ענין התכללות שרש ההדרכה בעבודת החינוך, כמבואר לעיל בפרק א), בחינת החינוך דקדושה, יכול "לקפץ" לעבודת החסד (כבסיום דברי ר' אלעזר בפרוש "וחסד הוי' מעולם וגו'") ע"י הדרכה נכונה, ודוק.

והנה פסוק הנ"ל "אוהב וגו'" הוא בפרק לג דתהלים המתחיל "רננו צדיקים וגו'", שיש בו יג שמות הוי' ב"ה, כנגד יג מדות הרחמים (כידוע בכונת סדר תשליך), ופסוק זה (על שם האזכרה שבו, לפי סדר יג המדות) הוא כנגד מדת "ארך". ויש לומר שמרמז למאמר השם יתברך לאברהם אבינו ע"ה: "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה"[שיב], שהוא ענין ההדרכה והחזקה (שלאחר החינוך של "לך לך וגו'"[שיג] ועד ל"ויבאו ארצה כנען. ויעבר אברם בארץ וגו'"[שיד] – ביאת כולו, כנ"ל בפרק א) ד"וירשתה וישבת בה" (ועל פי זה יש לומר דמדת "אפים" – "לא החזיק לעד אפו"[שטו] – הכנעת והמתקת האף והחימה, הוא סוד התכללות יסוד החינוך שבעבודת ההדרכה, כמבואר לעיל בפרק א, שהרי ע"פ פשט, "ארך אפים" היא מדה אחת, ודוק). וביתר דיוק, "קום התהלך וגו'" הוא ענין קימת הברית, "מל" מלשון "מילה" שלפני ההמתקה דישוב הארץ ממש (בחינת הזווג ד"יבעלוך בניך"[שטז]), "מל" מלשון "מלול" (ובכאן רמז ה' לאברהם שעתיד לצוותו במצות מילה, ולאחר מכן, בהוולד לו יצחק בנו – "מי מלל לאברהם וגו'"[שיז], ודוק).

ובזה רמז נפלא לאמירת תבת "אף" ע"י מורנו הבעל שם טוב נ"ע, שעל ענין זה היתה מסירות הנפש דאדמו"ר הזקן כנ"ל בפרק א. ועוד רמז נפלא, דהפסוק בפרק הנ"ל שכנגד מדת "אפים", הוא "בדבר הוי' שמים נעשו וגו'"[שיח], שעל זה נאמר "'לעולם הוי' דברך נצב בשמים'[שיט] ופי' הבעש"ט ז"ל וכו'"[שכ], בחינת "חינוך קטן" כנ"ל. ועיין בלקוטי מוהר"ן א סימן קנה, שמדת ארך אפים היא מדתה וענינה של ארץ ישראל, שעל זה נאמר "וימהר משה ויקד ארצה וישתחו"[שכא], ומ"ד בגמרא[שכב] "מה ראה – ארך אפים ראה".

נמצא ש"חינוך והדרכה", הם על דרך "חן וחסד". וידוע הסוד בזה בכתבי האריז"ל, דכללות חן חסד עולה בגימטריא עין, וסוד עין הוא אחורי שם מה (יוד, יוד הא, יוד הא ואו, יוד הא ואו הא), שבו גופא אותיות "שרש" ואותיות "מלוי". אותיות השרש (י, יה, יהו, י־ה־ו־ה) עולה חסד ואותיות המלוי (וד, וד א, וד א או, וד א או א) עולה חן. והוא סוד "עין החשמל". והנה תבת "חשמל" כתיב ג' פעמים במקרא, וכל פעם בסמיכות ל"עין": "עין החשמל"; "עין חשמל"[שכג]; "עין החשמלה"[שכד]. וב"עין" ג' פירושים: "עין המים"[שכה]; "ועינו כעין הבדולח"[שכו]; "עין בעין יראו"[שכז]. והם על דרך "חש מל מל", וד"ל. והוא גם כן ענין "יפוצו מעינותיך חוצה", שעל ידי זה "אתי מר" כנ"ל.

קצור

חינוך והדרכה הם על דרך "חן וחסד", שהם ענין "חש מל". וישנה בחינה ממוצעת בין "חש" מלשון שתיקה, ל"מל" מלשון "דבור", והוא "מל" מלשון "מילה" ו"כריתה". שלש בחינות "חש מל מל" הם "הכנעה, הבדלה, המתקה" – בעבודה; "עולמות, נשמות, אלקות"[שכח] – בעלית, התקשרות, ויחוד האותיות וכו' של תורה ותפלה[שכט]. בדרך כלל הן ענין הכלים[של] (שבהם סוד ה"השתלשלות"); אוא"ס הממלא כל עלמין ("התלבשות"); אוא"ס הסובב כל עלמין ("השראה").

התגלות ה"חן" המיוחד לכל אחד מישראל הוא ענין פיתוח חושו הפרטי, המתאים לשרש נשמתו ביניקתה מאחד מ־יב שבטי יה, שהוא ענין יב "אבני חן" שבחשן (סוד ש – הוי' באתב"ש מצפצ – מאיר ב"חן"; היינו חן הוי' – חן כו – חנוך) המשפט (ענין "אהב צדקה ומשפט – חסד הוי' מלאה הארץ"). והוא מתגלה ומתפתח על ידי שפלות רוח דוקא.

ענין "ארך אפים" – שתי המדות ד ו־ה ב־יג מדות הרחמים (שבתורה, כנגד "לשארית נחלתו, לא החזיק לעד אפו" שב־יג המדות הפנימיות שבסוף ספר מיכה). "ארך" הוא ענין "לארכה ולרחבה", ו"אפים" הוא ענין הכנעת והמתקת האף.

והנה לפני "ארך" נאמר "וחנון", בחינת "חן" ו"חינוך", כמו שנתבאר לעיל. "ארך" הוא בחינת "דרך" – "הדרכה", ו"אפים" שנאמר אחריו (שעל פי פשט הן מדה אחת, מה שאין כן לפי סודן, כמבואר בזהר ובכתבי האריז"ל), הוא ענין ההכנעה שנכללת בהמתקה (התכללות יסוד החינוך שבעבודת ההדרכה, כנ"ל בפרק א). "ארך אפים" היא מדת ארץ ישראל.

שתי הבחינות חן חסד עולות עין. שלש בחינות: "עין החשמל", "עין חשמל", "עין החשמלה" הן כנגד "חש מל מל" הנ"ל.

ה

"חינוך" הוא סוד נשמת חנוך בן ירד וגלגולו באליעזר עבד אברהם ("וירק את חניכיו וגו'"[שלא]), יוסף ויהושע וכו', כמבואר בכתבי האריז"ל. והוא נקרא "נער" בכל מקום, בסוד "'נער הייתי גם זקנתי'[שלב] – שרו של עולם אמרו"[שלג]. והוא המלאך מטטרון ש"שמי בקרבו"[שלד], ש"שמו כשם רבו"[שלה]צא דעולה בגימטריא שדי – "שאמר לעולמו די"[שלו] – והיינו צמצום האלקות שבהנהגת הטבע, כמבואר בדא"ח. והוא בעולם היצירה ששם אפשרות הטעות דשתי רשויות ח"ו, על דרך אלישע אחר, שראה למט"ט יושב וכו', כמבואר בגמרא חגיגה פרק אין דורשין[שלז]. ועל כן חינוכו צריך להיות בשער היחוד והאמונה כנ"ל, שהוא ענין ההתבוננות ביחודא עילאה ויחודא תתאה כנ"ל.

ו"הדרכה", יש לומר בסוד תקון סנדלפון, שהוא בעולם העשיה[שלח] (ודורך בדרך עולם, כמובן), ששם הרע מתגבר ביותר[שלט] – וכמו בענין הנסיונות כנ"ל; ולתקון מדרגה זו צריך גילוי ה"איתן"[שמ] שבנשמה כנ"ל (והוא גם כן בחינת "וצדקה כנחל איתן"[שמא] שהוא "דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט", בחינת "חסד לאברהם" כנ"ל בפרק ד, בפרוש "חן וחסד").

ובפרט, יש לומר, דיחוד ב' המדרגות דחינוך והדרכה מרמז לתקון נשמת אליעזר עבד אברהם [ש"יצא מכלל ארור ונכנס לכלל ברוך" על ידי התגלות עצם האלקות בהשגחה הנפלאה דמציאת רבקה ליצחק כו', בסוד "והאיש משתאה לה"[שמב] (וי"ל שעל כן אינו נקרא בשמו בכל הפרשה, ואף כאשר מזהה את עצמו אומר "עבד אברהם אנכי" מבלי להזכיר את שמו הפרטי, להורות על בטול כל מציאותו ותדמיתו האישית הקודמת – "פושט צורה" על מנת להיות "לובש צורה" חדשה[שמג]. וכידוע בדא"ח בענין נקודת האַיִן דבחינת "קרן זוית" בין שתי מציאויות שונות), כמבואר בדא"ח[שמד], שהוא התגלות "מצח הרצון" – "רעוא דרעוין"[שמה], וד"ל], שהוא כנען בגימטריא מנעל הנקרא "סנדל", וכן גלגול חנוך (שהיה תופר מנעלים[שמו]) כנ"ל, והוא ה"חניך" היחיד בתורה (ד"חניכיו" – "שמונה עשר ושלש מאות"פז, היינו חשבון שמו של אליעזר לבד, כמובא ברש"י). והנה, פלא: חנוך הדרכה עולה בגימטריא אליעזר; חנוך והדרכה עולה עבד אברהם.

לפי זה יוצא שעיקר דמות המחנך והמדריך בתורתנו הקדושה, הוא אברהם אבינו ע"ה, ושבזכות כשרונו האלקי בחינוך ובהדרכה והתמסרותו לזה, בחר בו ה' וחיבבו, כמו שכתוב "כי ידעתיו (לשון חבה) למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו וגו'" (כנ"ל בפרק ד), ועיקר דמות המחונך והמודרך הוא אליעזר עבד אברהם (בגימטריא "אהב צדקה ומשפט" – עיין לעיל שם). ומרומז גם בזה, דהנה "עיר פרא אדם יולד"[שמז] (כמבואר ב"כללי החינוך וההדרכה" פ"ב), וכל מטרת המחנך והמדריך היא לתקן את ה"עיר פרא" (בחינת אליעזר, שעליו דרשו חז"ל את הפסוק "שבו לכם פה עם החמור"[שמח] – "עם הדומה לחמור"[שמט] – בחינת "עיר פרא"), וכנ"ל, שע"י חינוך והדרכה, "יצא מכלל ארור ונכנס לכלל ברוך" (ומזה יובן ענין "וירק" את חניכיו – לשון זריזות וכו' – היינו ענין "דריכות" כנ"ל בפרק ב, ודוק).

כמובן שאצלנו מדובר ביהודי, שמצד נשמתו האלקית הוא טהור ו"קדוש יאמר לו"[שנ], אך עיקר התעסקותו של המחנך וכו' הוא בבירור וזיכוך הנפש הבהמית הטבעית הנקראת "אליעזר עבד אברהם"[שנא] כמבואר, ודוק.

מזה יובן גם הטעם שיוסף דוקא זכה להיות המחונך וכו' העיקרי של יעקב אבינו ע"ה, וכן יהושע לגבי משה רבינו עליו השלום ("יעקב מלבר ומשה מלגו"[שנב]), שבהם נתגלגלה נשמת אליעזר כנ"ל.

והנה אברהם אבינו ע"ה נקרא "אחד", ובזה שתי בחינות: "כי אחד קראתיו"[שנג]; "אחד היה אברהם"[שנד]. "כי אחד קראתיו" הוא ענין המשכת בחינת "אחד" מלמעלה למטה (כמבואר בדא"ח בפרוש לשון "קריאה" בכל מקום). "אחד היה אברהם" הוא על שם עבודתו של אברהם אבינו לפרסם האלקות בעולם, ובמסירות נפשו לגלות את אחדותו יתברך – "הוי' אחד". וכן כתוב: "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם"[שנה] (ומבואר בדא"ח ד"אל העולם" לא כתיב (שאזי היה משמע ש"אל" ו"עולם" הם שני דברים) אלא "אל עולם", ש"אל" ו"עולם" הכל אחד ממש).

והנה ב' הבחינות הנ"ל, המרומזות בב' הפסוקים שבהם נקרא אברהם אבינו "אחד", הן ממש ב' הענינים דחינוך והדרכה (כמבואר לעיל בפרק א). והן הן ב' הבחינות דאות ח ואות ד בפרוש תבת אחד (כמובא להלכה בשלחן ערוך[שנו]): ליחדו יתברך ("אלופו של עולם") ב־ז רקיעים וארץ (ח – היינו ענין הביאה לארץ – "ביאת כולו". ופירש כ"ק אדמו"ר הריי"ץ זי"ע בד"ה "כל המאריך באחד" תר"ץ, ש־ח זו מרמזת לירידת הנשמה דרך ז רקיעים עד ביאתה לארץ התחתונה, העוה"ז הגשמי, "שאין תחתון למטה ממנו"[שנז], להתלבש בגוף בשר ודם) וב־ד רוחות העולם (הרומזת לפרסום האלקות בעולם, במסירות נפש, על דרך אברהם אבינו, כמבואר במאמר הנ"ל. והוא ענין "ישוב הארץ" – "לארכה ולרחבה" כנ"ל בפרק א ופרק ד). והנה ח ד (ד"אחד") הן הן ראשי התבות של שני השרשים "חנך" "דרך", שעל ידן מתגלה "הוי' אחד", והן כללי החינוך וההדרכה.

שני השרשים "חנך" (שעיקרו "חך" כנ"ל בפרק ג), "דרך", הם בנוטריקון סוד חדרך – שמו של משיח[שנח] (שהוא "חד" לאומות ו"רך" לישראל[שנט]. והיינו, דעיקר החינוך וההדרכה הנקראים חד כנ"ל הם לשם התקון של הנפש הבהמית, בחינת אליעזר עבד אברהם הנקראת "אומות", משא"כ הנפש האלקית שבישראל, שמצד עצמה אינה צריכה תקון כנודע) בנבואת זכריה[שס]: "משא דבר הוי' בארץ חדרך ודמשק מנוחתו וגו'". "דמשק", היינו התקון השלם של "דמשק אליעזר"[שסא], ש"דולה ומשקה מתורת רבו"[שסב] – לעתיד לבא ע"י משיח צדקנו (בחינת "אתי מר" לכשיפוצו מעינותיך חוצה כנ"ל).

וזהו שעתידה ירושלים להתפשט עד דמשק[שסג] – צרוף אותיות "מקדש[שסד], אדני כוננו[שסה] ידיך"[שסו], "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[שסז] ("'בתוכו' לא נאמר אלא 'בתוכם', בתוך כל אחד ואחד מישראל"[שסח]). והוא ענין "דירה בתחתונים", בגילוי "שלמות היראה" (ירושלים[שסט]) עד "דמשק אליעזר".

ואזי יקוים "ושם האחד אליעזר"[שע], שיתעלה התלמיד (יהושע) בסוד הבן (אליעזר – בנו של משה רבינו ע"ה), שהוא ענין יחוד "סובב כל עלמין" ו"ממלא כל עלמין" לעתיד לבא, כמבואר בדא"ח. והוא סוד התגלות חדרך (סוד רלב, ד מלויי הוי': עב סג מה בן – ד פעמים חן – כללות כל האצילות) לתקן את דמשק (ד פעמים אלף – אבן חן – כנודע בסוד "מדת ימי מה היא"[שעא], כמבואר בכתבי האריז"ל[שעב], ד"ימים יוצרו ולו אחד בהם"[שעג], סוד התגלות אחד ע"י עבודת החינוך וההדרכה במסירות נפש)[שעד], שאזי יקוים סיום הנבואה הנ"ל: "כי להוי' עין אדם (צפית עין כל אדם) וכל שבטי ישראל"[שעה] – היינו, תקון כל יב החושים והכשרונות שכנגד יב שבטי יה, שהם סוד יב אבני החן שבחשן (כנ"ל פרק ד), בהקדם התקון ד"עין אדם" (שכולל אזן לב פה, סוד שרש האלף המסתתר בעין, וכידוע שתקון העין הוא ע"י התגלות האין האלקי שהוא ה"אור"[שעו] המתכסה ב"כתנות עור"[שעז]).

והוא סוד "בטח בדד עין יעקב"[שעח] – "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם קדמאה"[שעט]. ובהיותו בן עין שנה ירד יעקב אבינו ע"ה למצרים [שכבר תקן את חטא אדם הראשון (שפגם בהוז"ל עד גיל עין שאז "ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת"[שפ] – שת יעקב עולה אמת אמת) – "תתן אמת (תקון הברית בשלמות) ליעקב"[שפא], כאשר נודע לו ש"עוד יוסף חי"[שפב] ומטתו שלמה, וד"ל], ומאז היה בסוד "חיים נצחיים", ד"יעקב אבינו לא מת"[שפג], עד שנאמר "ויחי יעקב – בארץ מצרים"[שפד] דוקא, כמבואר בדא"ח, וד"ל. במצרים חי יעקב טוב שנים, ואזי נתקיים בו "טוב עין הוא יברך"[שפה] ("אל תקרי 'יבורך' אלא 'יברך'"[שפו]) – והיינו שלאחר הכרזת בניו פה אחד "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד"[שפז], ענה "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"[שפח]. ואזי ברך את בניו כל אחד ואחד "כברכתו"[שפט].

והוא מרומז בתבת אחד: ה־א הוא כנגד יעקב אבינו – "עין אדם" [והוא בסוד "עין חשמל"[שצ], כמבואר לעיל בפרק ד, דדם דאדם הוא מלשון דממה[שצא] – בחינת "חש", וה־א דאדם הוא שרש הדבור ד"מל" – קול פשוט[שצב] – והוא כנודע, דבכל מקום א הוא פנימיות ע בגימטריא מל ודוק, ובשרש אדם שרש ה"מל" (א) קודם לשרש ה"חש" (דם) בסוד התכללות עבודת ההדרכה ב(ראשית) עבודת החינוך, כמבואר לעיל בפרק א ופרק ד[א], דהנה "נעוץ סופן בתחלתן"[ב] ו"סוף מעשה במחשבה תחלה"[ג]] – והחד כנגד "וכל שבטי ישראל" [ובזה שתי דרכים: א. ח כנגד ח בני לאה וזלפה שפחתה ו־ד כנגד ד בני רחל ובלהה שפחתה, או ב. ח כנגד ח בני הגבירות ו־ד כנגד ד בני השפחות[ד]].

ועל ידי עבודת החינוך וההדרכה במסירות נפש יקויים בקרוב "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[ה], אמן כן יהי רצון.

קצור

נשמת חנוך וגלגולו באליעזר עבד אברהם ("כנען" מלשון "הכנעה", ויצא מכלל ארור כו' ע"י חינוך והדרכת אברהם אבינו עליו השלום). חינוך והדרכה הוא תקון ה"עיר פרא אדם יולד", בחינת אליעזר – "שבו לכם פה עם החמור" – "עם הדומה לחמור".

אברהם אבינו נקרא "אחד", ובזה שתי בחינות: "כי אחד קראתיו" ו"אחד היה אברהם", כנגד חד שבאחד ר"ת חנך דרך.

היחוד האמיתי של שתי הבחינות חנך דרך הוא ע"י משיח צדקנו הנקרא "חדרך", ואזי יתוקן "דמשק אליעזר" בתכלית השלמות, שהוא ענין "ודמשק מנוחתו" – דמשק אותיות מקדש – "דולה ומשקה" – "יפוצו מעינותיך חוצה" (והוא גם כן ענין "דירה בתחתונים", שבשם חדרך אותיות דר מוקפות באותיות חך דחנוך, שהוא ענין ההכנעה ושפלות ד"תחתונים", בחינת "עולמות" כנ"ל, "געגועים" ו"התחלה" תמיד עד ש"כל חך הטועם אומר לי לי" ו"עד שיבלו שפתותיכם מלומר די"[ו]).

הארץ על מה עומדת