1

בע"ה

הכנסת ס"ת לע"נ הק' שלמה נתיב הי"ד - התוועדות חג הגאולה

ח' ניסן תש"ע – בת עין

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

ניגנו שאמיל.

א. אמונה שלמה

שלמה זה מלשון שלמות וגם שלֵמה – כמו "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח". הדבר העיקרי שצריך להיות שלם זה האמונה, שלמה זה "אמונה שלמה בביאת המשיח". ידוע שהרבי, כמו הרבה גדולי ישראל בכל עם ישראל, מאד חבב את הניגון המסורתי שנתחבר בשואר של "אני מאמין באמונה שלמה". גם תיכף לשואה, כשהניגון הזה הגיע לרבי ממודז'יץ – המחבר, ר' עזריאל-דוד, היה חסיד מודז'יץ, בעל מנגן ובעל תפלה מפורסם – וברכבת לטרבלינקה הוא, מתוך דבקות, עם הצפיפות של כל היהודים שם בקרון של הבהמות, הוא התחיל לנגן את זה, והוא ניגן יותר ויותר בקול, משך שעה ארוכה, עד שכולם למדו והצטרפו אליו. לאחר שעה ארוכה הוא הפסיק ואמר שיש לו עסקה – שכל מי שיצליח לקפוץ מהרכבת ולהביא את הניגון הזה לרבי שלו, האדמו"ר ממודז'יץ, הוא מבטיח לו חצי עוה"ב שלו. הוא בעצמו היה יהודי בעל שיעור קומה. היה שם בקרון חלון קטן עם סורגים של עץ, ולאדם מבוגר זה לא היה שייך בכלל לקפוץ מהחלון הזה – מה גם שהיה סגור ומסוגר – אבל היו שם שני חבר'ה צעירים, שני בחורים, שמיד קמו ואמרו שהולכים על העיסקה הזו. הם פרקו את העצים שם ובאיזה סיבוב, כשעדיין הרכבת נוסעת במהירות, הם קפצו מהחלון הקטן הזה. אחד מהם נהרג במקום, התרסק במקום, והבחור השני חי, ואחרי הרבה הרפתקאות הוא הצליח להגיע לרבי ממודז'יץ, שכבר היה באמריקה.

בכלל, אותו רבי מאד חבב את אותו חסיד, ר' עזריאל-דוד. הוא היה מלחין ניגונים של מודז'יץ, וכל פעם שהוא הביא ניגון חדש היה יו"ט, חג, אצל הרבי. כידוע שהרבי בעצמו היה בעל מנגן בחסד עליון. הוא היה באוטוואצק – אותו מקום שהרבי הקודם הביא את הישיבה של ליובאוויטש בגלות, לכן היתה קרבה רבה בין חב"ד למודז'יץ, והרבי עצמו ספר לא פעם את המופת של הרבי ממודז'יץ, להראות כח של ניגון. עשו לו ניתוח בלי הרדמה, והוא רק בקש מהרופאים שירשו לו להתחיל לנגן קודם, והוא התחיל לנגן ונכנס לדבקות, וכך עבר את כל הניתוח בלי להרגיש. זה סיפור שהרבי אוהב לספר.

אז כשהבחור הזה הביא את הניגון לרבי שלו באמריקה כמובן שהוא נורא בכה והתרגש, ואז הוא התבטא – עם הניגון הזה הלכו למשרפות, אבל עם הניגון הזה עם ישראל ילך לקראת משיח צדקנו. בשנים עוד לפני הנשיאות של הרבי הרבי אמר שבחים הכי גדולים על הניגון הזה, ואחר כך בתחלת הנשיאות, במשך כמה שנים טובות, כל התוועדות של הרבי הוא ניגן את הניגון הזה, צווה לנגן את הניגון הזה, וגם ב'פאראד' הראשון – תהלוכת ל"ג בעומר של הילדים – הוא פתח בניגון זה. הרבה פעמים הרבי חזר שניגון זה הוא ניגון של אמונה ומסירות נפש של עם ישראל – יהודי אחד חבר אותו, אך בשם כל ישראל. ואף על פי שבחב"ד לכאורה הכי חבבו את הניגונים של הרביים, הניגונים המכוונים, אבל זה ניגון של כל עם ישראל. כמו שנסביר, זה ניגון שעולה מלמטה, מתוך נשמות כלל ישראל, ה"אש תמיד תוקד על המזבח" שמביאים מלמטה, כמו שנסביר.

ידוע שהחלק השני, "אף על פי שהתמהמה", הוא לא מהנוסח של הרמב"ם. נוסח הסידורים הוא על פי עיקרי האמונה של הרמב"ם, אבל הוא לא כתב אותו, אז לא חייבים לדקדק. גם בניגון לא חייבים בכלל את הקטע הזה. אז אם אנחנו כבר בקטע של "הנה הנה משיח בא" ו"כבר בא" כמו שאמר הרבי, אז לא צריכים את הקטע של "ואף על פי שיתמהמה" – כנראה הוא כבר כאן, ורק צריך לפקוח עינים. אבל את ההתחלה, מה שהרמב"ם כותב, שזה העיקר – ודאי שייך בכל יום ובכל רגע תמיד עד שנזכה לראות את המשיח במו עינינו.

שלמה זה לשון שלמות, כמו שאמרנו, ו-שלמות = ביאת המשיח. אז חוץ מזה ש"אמונה שלמה" רומז לשלמה, אז גם ביאת המשיח זה שלמות. ידוע שהרבי מדבר על שלש שלמויות – שלמות התורה, שלמות העם, שלמות הארץ – וכל אחת מהן תלויה בביאת המשיח. כל שלמות היא פונקציה של ביאת המשיח, לכן ביאת המשיח היא שלמות.

ידוע שברמב"ם יש אכן יג עיקרי אמונה, אבל בשאר הראשונים זה לאו דווקא. למשל, לרמב"ן – כמו לעוד ראשונים – יש שלשה עיקרי אמונה: האמונה בבריאת העולם יש מאין (כמו שהרמב"ן מדגיש בפירושו ל"בראשית ברא", שאין מלה בלשון הקדש של בריאה יש מאין ואפס המוחלט חוץ מברא, וזה העיקר הראשוני). העיקר השני הוא שה' יודע הכל, והעיקר השלישי זה השגחת ה'. כמובן שמהשגחה פרטית נגזר שיש שכר ועונש, ביאת המשיח, תחית המתים. תיכף נשיר "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח", העיקר ה-יב, וזה כולל את העיקר ה-יג, תחית המתים. כמו שחז"ל אומרים, והרבי הדגיש הרבה פעמים, שאם נזכה יכולה להיות תחית המתים ממש באותו זמן, בד בבד, עם ביאת המשיח. בכל מקום ה-יג הוא הכולל של כל ה-יב שקדמו לו, ובפרט ה-יב בעצמו. ה-יב וה-יג של הרמב"ם הולכים יחד, אבל כאמור אצל הרמב"ן הכל נכלל בשלש – בריאה, ידיעת ה', השגחת ה' (כולל תכלית הכוונה של בריאת העולם, שהעולם ודאי וודאי יגיע לתכליתו, לשם מה שהוא נברא, ושזה יהיה תיכף ומיד ממש, בחסד וברחמים).

למה אמרנו את זה? כי שלש השלמויות של הרבי גם מקבילים לשלשת העיקרים. שלמות הארץ שייכת לכך שה' ברא את העולם יש מאין – "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים" – ה' ברא את ארץ ישראל, בינתיים מסר לכנען אבל עתיד ליטלה מהם וליתנה לנו. זה לא רק אמונה בבריאה, אלא צדיקים – "ועמך כֻלם צדיקים" – חווים ממש את הבריאה יש מאין ואפס המוחלט בכל רגע, ואיפה חווים את זה? בארץ ישראל. זו הסגולה והיחוד של ארץ ישראל, המקום שבו חווים "תמיד עיני הוי' אלהיך בה מרשית שנה ועד אחרית שנה", וידוע ומבואר שיש קשר בין ההסתכלות המתמדת לבין הבריאה המתמדת. את זה חווים בארץ ישראל, ואם יש צדיק שחווה זאת גם בארץ זה כי אצלו ארץ ישראל מתפשטת לשם, "מאך דא ארץ ישראל" כנודע – "מאך דא ארץ ישראל" זה להרגיש את הבריאה יש מאין בכל רגע ובכל אתר ואתר. ידיעת ה' קשורה לשלמות התורה, שהתורה היא החכמה, הבינה והדעת של הקב"ה (ויש כאלה שאצלם שלשת העיקרים הם בריאה, תורה מן השמים והשגחה – כשהידיעה כלולה בהשגחה – ואז עוד יותר בולט שהעיקר השני קשור לשלמות התורה). אבל ההשגחה של ה', שמכוון את הענינים לכיוון הטוב, הכי טוב, שזה כולל את ביאת המשיח ותחית המתים – כל יעודי התורה – זה שלמות העם. שלמות עם ישראל זה שכל מה שקורה – גם דברים משמחים למראית עין, טוב הנראה והנגלה, וגם דברים שבינתיים אי אפשר לברך עליהם "הטוב והמטיב" אלא רק להיפך (עד תחית המתים) – זה שלמות השגחת ה', זה לטובה בין אם רואים את זה ובין אם טרם רואים את זה. ההשגחה – שלמות העם, הידיעה – שלמות התורה, הבריאה – שלמות הארץ. שנזכה לכל השלמויות.

אחרי הקדמה זו נשיר את "אני מאמין".

למחבר קוראים עזריאל-דוד, ר"ת עד – "עד הוי' בכם". כמו שאומרים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" יש עד רבתי. כשעושים את הגימטריא, עזריאל-דוד = מנחם-מענדל. זה רמז יפה, שמ"מ מחבב ביותר ניגון זה, ואומר שזה ניגון של אמונה ומס"נ של עם ישראל, וודאי מסכים עם דברי הרבי ממודז'יץ שעם ניגון זה ילכו לקראת משיח צדקנו. "משיח מנחם שמו" ולא בכדי ש-עזריאל דוד = מנחם מענדל, ר"ת עד, "עד הוי' בכם" ו"אתם עדי נאם הוי'".

ב. שתי דרגות ב"אש מן השמים" – פעולת העולה-הדורון (לעומת פעולת החטאת)

אמונה שלמה ר"ת אש. מוסבר אצלנו באריכות בשכינה ביניהם, שיש את ה-אש של האשה וה-אש של האיש – "רבי עקיבא אומר איש ואשה זכו שכינה ביניהם", יש אש-י ואש-ה, ואם זוכים מתגלה ה-יה ואז האש נעשית אש קדש. ה-אש של האשה זה אמונה שלמה (והרמז: אשה במילוי = אמונה שלמה) – זו האש שמביאים מלמטה, מהמלכות, ה"אש מן ההדיוט". יש אש שיורדת מהשמים ואש מההדיוט. זה כמובן שייך לפרשיות השבוע – סיימנו ויקרא והתחלנו צו, הפרשיות של הקרבנות, של אש המזבח. כמו בתחלת הפרשה, "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" – זו אש שמורכבת מכמה אשות, על פי פשט שתים – זו המובאת מן ההדיוט וזו היורדת מלמעלה בדמות אריה של אש (כשזוכים). כתוב בזהר שהאש מלמעלה היא מלאך קדוש ששמו אוריאל. אנחנו מביאים את האמונה-שלמה שלנו מלמטה ואז אוריאל (מתחיל ב-אור ועולה רמח, אברהם) יורד מלמעלה. בדרך כלל אש זה גבורה, אבל אם קוראים לאש מן השמים אוריאל – העולה אברהם, ח"פ אל ("חסד אל כל היום") – אז יש בזה גם חסד ורחמים. לגבי איש ואשה הסברנו בשכינה ביניהם שה-אש של האשה זה אמונה-שלמה – לכן יש הרבה סיפורי חסידים שהאשה היא זו שמחזקת את בעלה באמונה פשוטה ואמונה שלמה, היא היסוד של האמונה – והבעל מביא לבית את אור התורה, אור השכל (שם של אחד מספרי ר"א אבולעפיא, ויש לו גם גימטריא יפה), ה-אש שלו היא אור שכלי.

אז יש אש עולה ואש יורדת, אבל כתוב בזהר בפרשתנו שבאש שיורדת יש אש מעל אש – שתי בחינות של אש יורדות. יש ביטוי בזהר, לשון הזוה"ק בפרשתנו, שאבא של הרבי – רבי לוי יצחק, שנפטר בגלותו כידוע – מסביר את הזהר ומדייק את הלשון. בתחלה כתוב שהאש שיורדת על המזבח היא "אריה תקיפא רביעא על טרפיה" – אריה תקיף שרובץ על הטרף, העלאת הניצוצין שעל המזבח (טרף זה הרי רפח ע"ה, כמו שכתוב באשת חיל "ותתן לביתה וחק לנערותיה"). אבל בהמשך וסיום הקטע בזהר כתוב, לכאורה על אותו אריה שיורד על גבי המזבח, "אריה רברבא רביע על קורבנא" – אריה גדול שרובץ על הקרבן. קודם הוא אריה תקיף שרובץ על הטרף ובסוף אריה גדול שרובץ על הקרבן. בקיצור, אבא של הרבי מדייק שבתחלה אריה זה הוא בחינת גבורה, האש היא אש של גבורה – אריה מצד טבעו הוא גבור, "גבור כארי". אבל במרכבה העליונה כתוב "פני האריה אל הימין" והימין זה החסד.

אז איך מסתדר שמצד אחד האריה הוא גבורה בטבעו הראשוני ומצד שני הוא אל הימין במרכבה? הוא אומר שזה הסוד בזהר, בקבלה, של "אחליפו דוכתייהו" – אור הגבורה בכלי החסד. ידוע שבקריאת שמע בפרשה הראשונה – שבלשון חז"ל זה ה"עושין רצונו של מקום", שיש "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (= שלהבת, "עד שתהא שלהבת עולה מאליה"), רק עם "בכל מאדך" זה "עושין רצונו של מקום" – יש מב תיבין, ושם מב הוא בגבורה. מצד אחד אהבה זה חסד, וזה שיא האהבה, ומצד שני השם הקדוש שמתלבש שם הוא שם שמצד הגבורה – איך מסבירים זאת? זה נקרא "אור הגבורה בכלי החסד. כידוע הפתגם המפורסם של הרבי, שמביאים את המשיח על ידי "אורות דתהו אבל בכלים דתיקון". יחסית אור הגבורה זה אור רב ותקיף של תהו, אבל הוא מתלבש, וזה מתקן אותו, דווקא בכלי החסד. זה "פני אריה – פנימיות האריה, הולך – אל הימין", שאור הגבורה התוהי יורד ומתלבש בכלי החסד. זו התכונה, האופי והפלא של הפרשה הראשונה של קריאת שמע – זה נס. הפרשה השניה היא נס בכיוון הפוך – ששם עב, שם ה-חסד, מתלבש בפרשה שתוכנה הוא גבורה ("אין עושין רצונו של מקום", וגם יש שם בפירוש מה קורה כאשר עוברים על רצון ה' ומה קורה כשכן מקיימים מצוות) – זה אור החסד בכלי הגבורה.

אז אבא של הרבי אומר שכל תופעת האש שיורדת מן השמים על גבי המזבח לקראת האש שעולה מלמטה זה אור הגבורה בכלי החסד, כמו הפרשה הראשונה של קריאת שמע. לכן קודם הוא "אריה תקיפא דרביעא על טרפיה", שזה מצד הגבורה שבו – גם "תקיף" זה גבורה וגם פשט המושג טרף, שהאריה טורף, זה מבטא את כח הגבורה שלו, חיה טורפת. אם כן, הביטוי הראשון כולו אומר גבורה. ואילו הביטוי בסוף, 'אריה גדול שרובץ על הקרבן', שייך לחסד – גדולה בקבלה זה שם נרדף לחסד, "רברבא" זה בחסד (רב בחסד, אפילו כמו רב ושמואל בגמרא), ו"קורבנא" זה לשון קירוב, "אדם כי יקריב מכם קרבן להוי'", שמקרב את הכחות שלו. אדם מביא קרבן כדי להתקרב לה', וכשה' יורד לקבל את הקרבן זה "ימין מקרבת". שוב, כשהאריה יורד לאכול – שזה להעלות – את הקרבן, וזה נקרא קרבן ולא טרף כבר, זה מצד החסד, מצד הימין. אני מביא את הקרבן מתוך רצון להתקרב ולהתדבק בה', ו"כמים הפנים לפנים" האריה יורד מן השמים בבחינת ימין מקרבת, וזה 'אריה גדול שרובץ על הקרבן'.

מה קורה במעבר הזה? אפשר להתבונן איך זה בחיי האדם, בעבודת ה' שלנו. איך מביאים את התוקף, את האריה התקיף עם הטרף שלו, והופכים את זה, מלבישים את זה, בתוך האריה הגדול עם כח הקירוב העצום שלו. אז כתוב בזהר, בין שתי הלשונות של "אריה תקיפא" ל"אריה רברבא", משל למלך שהעם הביא לו דורון, וזה מאד מצא חן בעיניו שמביאים לו דורון, לכן שלח שליח מיוחד לקבל בסבר פנים יפות מהעם את הדורון ששלחו למלך. אז, אחרי הסיפור הקצר הזה, בא הביטוי שאותו שליח הוא "אריה רברבא וכו'". שוב, קוראים לשליח אוריאל. לפי הזהר גם האריה התקיף וגם האריה הגדול נקראים אוריאל, רק שהראשון הוא לפני השליחות, והשני אחרי שנודע למלך ששולחים לו דורון – שי, רק בשבילי, וזה מאד מוצא חן בעיני המלך – ואז הוא שולח את אוריאל, ואומר לו שעכשיו אתה לא סתם אריה תקיף שאוכל את טרפו, אלא שליח שלי לקבל את הדורות מאת אהובי-עמי, וזה בעצם הופך את הטבע, ממתיק את הטבע, של האריה, שהוא בא בתור שליח של המלך לקרב, לקבל בסבר פנים יפות – בגלל נשיאת ומציאת החן – את הדורון שהעם שלחו.

ידוע שהביטוי "דורון" על קרבן נאמר בחז"ל בעיקר על עולה. בכללות יש שני סוגי קרבנות – חטאת, על חטא, ודורון (יכול להיות על מצות עשה, אבל שמו מוכיח עליו – זה לא חטאת ולא אשם אלא עולה, "כליל להוי'"). לכן בחז"ל הקרבן שנקרא דורון זה בעיקר העולה, ואילו החטאת היא לשם כפרת נפשו. נכוון שכל פעם שאומרים היום קרבן זה גם יהודי שמוסר את הנפש שלו – קדוש. כל קדוש הוא "קרבן צבור" (ר"ת קץ, כידוע – בזכותו בא הקץ). שוב, כשמביאים קרבן לה' יש שתי אפשרויות – או שזה בשביל לכפר על הנפש שלי, לכפרת נפשו, או שהקרבן זה דורון. מסביר הרבי שאף על פי שבדרך כלל כפרת הנפש שייכת לקרבן חטאת והדורון לקרבן עולה, יש התכללות ביניהם. גם בחטאת יש בחינה מסוימת של דורון. או, בלשון אחר, של לומדות יותר, "כפרת נפשו" זה דין בגברא ואילו "דורון" זה דין בחפצא. אז גם בדין של גברא, שזה קרבן לשם כפרת הנפש, יש גם בחינת חפצא – דורון (תיכף נסביר יותר מה הכוונה), וגם בחפצא יש בחינת גברא. הרי בכל דבר שבקדושה יש התכללות. בכל אופן, החטאת היא בעיקר כפרת הנפש והעולה היא בעיקר דורון, רק שהתכונה השניה כלולה.

"אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות". אם האדם זקוק להביא חטאת סימן שמשהו לא בסדר, שעבר עבירה, וזה אומר שנכנסה בו רוח שטות – אחרת לא היה עובר. בתניא כתוב שרוח השטות היא שנדמה לו שנשאר ביהדותו גם אם יעבור עבירה זו. קצת יותר בפשטות, כל התניא זה "אל תהיה שוטה", ועיקר השטות זה מודעות עצמית – הרגש, התודעה, התכונה, שהשתלשלו מחטא אדם הראשון, שאדם נעשה מודע לעצמו במקום להיות מודע לה'. אם האדם מודע לעצמו, מרוכז סביב עצמו – אגוצנטרי – אז נדמה לו שמה שלא יעשה זה לא נורא, לא יפסיד, זה לא סוף העולם. הוא נשאר תמיד סביב עצמו ומתנחם שהכל בסדר. אם כן, השטות זו המודעות העצמית המופרזת של האדם – עצם ההסתכלות וההתייחסות שלו לעולם. מה זה להביא קרבן? לשרוף משהו, שהדבר יעלה באש. זו ה"אש מן ההדיוט". האש מן ההדיוט היא בעיקר האש לשם כפרת הנפש, שאני צריך לשרוף את זה – לשרוף את המודעות העצמית, ותוך כדי זה היא הופכת למודעות אלקית, שלא אני מרכז העולם אלא ה' הוא מרכז העולם, הוא הבורא את העולם ומהווה אותו בכל רגע מאין ואפס המוחלט. זה קרבן – לשרוף. הרמב"ן אומר שמי שמביא קרבן צריך לכוון כאילו הוא עצמו נשרף על גבי המזבח. כמו שנסביר כך לגבי העקידה באברהם ויצחק – שאברהם הקריב איל וכיוון כאילו עושה כך ליצחק, ויצחק גם כיוון כך ביתר שאת, עד שהסתלק ממש בשעת העקידה (והיה ג' שנים בגן עדן).

מה שלומדים כעת זה כלל גדול בתורת הנפש: תיקון הגברא, שזה להביא קרבן חטאת, זה קודם כל להזמין את האריה התקיף שרובץ על הטרף, מצד הגבורה, שהוא ירד ויאכל אותי, בגלל שהאש שאני מביא מלמטה זה בעצם תשוקה שהמודעות העצמית שלי תשרף ותוכלל בתוך המודעות האלקית, מכח זה שהאריה התקיף – אוריאל כאריה תקיף – ירד מהשמים ויאכל אותי, ישרוף אותי, בתוספת למה שאני שורף את עצמי עם האש שלי. זה תיקון הגברא. ידוע שבחב"ד אדה"ז אומר חידוש ביחס ל"לשמה" ו"שלא לשמה". על פי פשט משמע שאם אדם עובד את ה' כדי לתקן את עצמו – "אליבא דנפשיה" – זה מאה אחוז בסדר, יש 'תיקונים' (מתיקון הכללי ועד להודעה חדשה), אבל בחב"ד זו המדרגה הכי גבוהה של עבודת ה' שלא לשמה. בהתחלה כל מה שהאדם עושה זה "אליבא דנפשיה". יחסית, בקרבנות, זה הכל תיקון הגברא, ומי שעוזר לך להפיק את הרצון שלך – שזה לתקן את עצמך – זה האריה התקיף שיורד על הטרף שלו, שקוראים לו אוריאל, שעולה אברהם כנ"ל. בשעת העקידה הקב"ה קרא לו "אברהם אברהם", ואז הוא אמץ לעצמו את מדת היראה של יצחק – זה סוד העקידה, שכל אחד כלל את מדת זולתו, כשאצל אברהם באה לידי ביטוי יראת יצחק ואצל יצחק באה לידי ביטוי אהבת אברהם, לפשוט צווארו על גבי המזבח. לא מספיק שיש התכללות – לפעם הצד ההפכי צריך להיות העיקרי, ואז ההתכללות היא אמיתית. זה מה שקרא בעקידת יצחק. שם ה' קרא לו "אברהם אברהם" – זה "אוריאל אוריאל" – הראשון כמו שאברהם אימץ לעצמו את מדת יצחק, היראה, ואחר כך "פני אריה אל הימין", זה כבר תיקון החטא (תיקון החפצא).

מה זה אצל האדם תיקון החטא, עיקר סוד הדורון? להביא דורון, למצוא חן, הופך את האריה התקיף לאריה גדול, הופך את הטרף לקרבן, לשון קירוב – קירוב הדדי, שאני קרוב לה' וה' מקרב אותי בבחינת ימין מקרבת. זה כבר לא אני בכלל – לזה קוראים מודעות טבעית. מודעות טבעית זה תיקון החטא. הדורון הוא "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה", "ליחדא קוב"ה ושכינתיה – בתחתונים דווקא – בשם כל ישראל". "איזהו חסיד? המתחסד עם קונו, עם קן דיליה [לשון קן, קן צפור]" – רק לעשות למען הקב"ה והשכינה, ליחד אותם בשם כל ישראל. זה לא בשביל לתקן את עצמי. זה נקרא להביא דורון. ברגע שמביאים דורון זה כבר משהו אחר לגמרי, נשיאת ומציאת החן שיש בזה היא באין ערוך ממה שהקב"ה מבין שהאדם תפס שהוא שוטה ורוצה לתקן את עצמו, לשרוף את המודעות העצמית המוגזמת שלו. כשזה מה שהאדם רוצה – נעזור לו, נשלח את האריה התקיף לאכול את הטרף. אבל כשהקב"ה רואה ששולחים לו דורון, מציאת חן לגמרי, ולא תיקון האדם – זה משהו אחר לגמרי. אפשר להבין את זה גם ביחסי אנוש – אם רואים שהכוונה היא טהורה לגמרי, "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני", זה משהו אחר.

איך יודעים שהדורון זה מודעות טבעית? הצמח-צדק מדייק בחסידות שהביטוי "ריח ניחוח" – שבפרשיות אלה – הוא "שאמרתי ונעשה רצוני", בלשון נפעל, בדרך ממילא, וכל "בדרך ממילא" זה במודעות טבעית. בשליחת דורון לא אני שולח דורון – אם אני שולח זה חוזר להיות איזה תיקון גברא – אלא "שאמרתי ונעשה רצוני". לא שמישהו עשה את רצוני – לא ששולח הדורון עשה את רצוני, "אמרתי ועשו את רצוני" – אלא "אמרתי ונעשה רצוני". בכל אופן יש מישהו שעשה את זה, אבל אם הוא עשה את זה באופן שה' יכול לומר "ונעשה רצוני", זה מודעות טבעית. כך גם בקידוש ה', כמו שנסביר – "ונקדשתי בתוך בני ישראל". צריך שמישהו ימסור את הנפש, אבל כתוב "ונקדשתי" – לא כתוב "לא תחללו את שם קדשי ותקדשו אותי", אלא "לא תחללו... ונקדשתי" בדרך ממילא. לכן מצוה זו היא המצוה התמידית של תחית המתים, כמבואר אצלנו. גם כאן, "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני" בלשון נפעל זה תיקון החפצא האמיתי. חפצא גם מלשון חפץ – חפץ ה', "תהיו אתם ארץ חפץ נאם הוי'". מתי אנחנו "ארץ חפץ"? אפשר לומר ש"ארץ" בלי "חפץ" זה עדיין רצון שלי, שעדיין יש לי איזה רצון, איזה מבוקש – שהמבוקש זה איזה תיקון עבור עצמי – אבל חפץ, פנימיות הרצון (אריך זה חיצוניות הכתר), זה תיקון החפצא. אם ארץ זה תיקון הגברא, חפץ זה תיקון החפצא. זה שהדורון הוא "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני" בלשון נפעל, ולא בלשון פועל יוצא.

כל זה הקדמה חשובה לענין שלש דרגות המודעות – שהחטאת זה להעלות את המודעות העצמית למודעות אלקית, באש של גבורה – ואילו העולה, דורון, זו דרגה עוד יותר גבוהה של אש שיורדת מהשמים, שבעצם הופכת ומכניסה את האריה התקיף לתוך הימין מקרבת, צווי המשלח, הקב"ה. וכאן שרש הכלים יותר גבוה משרש האורות – אור הגבורה בכלי החסד, פרשה ראשונה של קריאת שמע זה הדורון, זה התיקון החפצא, וזו המודעות הטבעית, המודעות של משיח, של "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח". עד כאן בקיצור הפירוש של אבא של הרבי על הזהר הזה, עם קצת מהביאור שהרבי עצמו ביאר את הדברים של אבא שלו, עם עוד קצת תוספת.

השלמה (לפרק זה): נחזור לאריות, הפירוש העיקרי על הזהר הוא הרמ"ז, והוא כותב שיש בעצם שלש בחינות של אש (ואמרנו רמז שג"פ אש = ז"פ "הוי' הוא האלהים"). הוא כותב, באותיות של קבלה, ש"אש מן ההדיוט" היא אש של שם מב, "אש מן השמים" שם יה (הוא לא כותב כאן, אולי כן כותב במקום אחר, שזה ה-יה של "שכינה ביניהם" שיש שם שתי בחינות אש, אש-י ו-אש-ה, וה"שכינה ביניהם" זה "אש מן השמים" לקראת ה"אש מן ההדיוט"). מב יה – אש עולה ואש יורדת – עולה מזבח (= אל הוי'). משיח = אש מזבח. הממוצע בין שתי המלים יום ו-משיח הוא אור (כלומר, בשביל "ויקרא אלהים לאור יום", בשביל ש-יום יעלה אור, צריך להוסיף לו משיח ולעשות ממוצע. בתוך הפסוק גופא, בשביל שהיום יהיה אור צריך להוסיף חצי בקר, קנא) – משיח מחזיר את ה-יום ל-אור (בסוד אור חוזר, אחרי המשכת האור ליום – "ויקרא אלהים לאור יום – באור ישר, וד"ל). הפסוק של האש השלישית הוא "ותצא אש מלפני הוי' ותאכל על המזבח" – כך מפורש בזהר. הרמ"ז כותב שס"ת "ותצא אש מלפני הוי'" הן אש-יה, רומז לאש מן ההדיוט (מב) ואש מלמעלה (יה), אבל פשט הפסוק הוא האש השלישית שלמעלה משניהם. הס"ת זה הבסיס, והאש השלישית יורדת על הבסיס של שתי האשות הראשונות.

לפי רבי לויק, אש מן השמים היא בעיקר מצד הגבורה, אריה תקיף שרובץ על טרפו. בתנ"ך מופיע ד"פ "אש מן השמים" – זה אצל אליהו הנביא, אש מן השמים שאוכלת אנשים (פעמיים), זה דינים. זה מתאים לפירוש של האריה התקיף. בחז"ל יש "אש מן השמים" ו"אש מן ההדיוט", אבל בזהר הביטוי "אש של גבוה" – לפעמים זה כינוי ל"אש מן השמים", אבל פעם אחת זו האש השלישית, עליה נאמר "ותצא אש ותאכל מן המזבח". על פי פשט, אש זו – "אש מן הגבוה" – היא "גבוה מעל גבוה [שומר וגבוהים עליהם]", מעל "אש מן השמים", שזה הפשט כאן (כמו שאצל משיח אחרי "וגבה" יש עדיין גם "מאד"). הסברנו שזה אוריאל שהופך לחסד, שמקבל דורון, אבל ודאי שאוריאל הוא לא האש אלא זו אש שמתלבשת בו לשנות אותו. הרמ"ז אומר ש"אש מלפני הוי'" זה בינה ו"אש מן השמים" זה גבורה שהופכת בסוף לחסד, אבל אפשר גם לומר שזה תפארת (סתם שמים זה תפארת, שבאמת כלולים מאש ומים, גבורה וחסד בטבע ראשון וטבע שני). בסוף כתוב שבכללות ג' אשות זה בינה-תפארת-מלכות (אש מן ההדיוט זה מלכות, השאלה אם באש שעולה מן המלכות צריכה להיות הנאה לכתחילה, או רק בטול ושפלות). היות שעל האש של גבוה נאמר "ותצא אש מלפני הוי'" – ביום כפור דורשים "לפני הוי' [דז"א] תטהרו" בבינה, אבל לפי פשט זה בכתר (כי הוי' זה אבא-אמא-ז"א-נוקבא, ו"לפני הוי'" זה עתיק). בתור שמות קדושים שם הכתר הוא אראריתא, ויש כמה הבדלים בין המקובלים מה רוצה לומר, אך הפירוש הרווח שהוא לשון אריה – האריה של הכתר. שם זה עולה בדיוק "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור", וגם אריה עצמו לשון אור. זה שכתוב ב"פ אור בפסוק זה – כנגד "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" – השם עצמו שוה את כל הפסוק. על כן – חידוש שלנו, אבל די פשוט – אפשר לומר שאם רוצים לכנות שם לעצם האש של גבוה, מה שמתלבש באריה כדי להפכו מגבורה לחסד – שהאש הכי גבוהה היא סוד שם "אראריתא". המפרשים אומרים שאת האש מהשמים רואים ממש כמו אריה, אבל האש של גבוה היא לא נראית ונתפסת, ואף על פי כן "מזליה חזי" ו"וירונו ויפלו על פניהם".

וכמה גימטריאות יפות בזה: יש כאן שלשה שלבים – אראריתא (813) אוריאל (רמח, אברהם) מזבח (יה-מב) = 1118 (כוונה יפה בקריאת שמע). אש של גבוה אראריתא, אש מן השמים אוריאל, אש מן ההדיוט מזבח = 2924 = הדיוט פעמים אלהים (יחוד של ההדיוט עם "אני אמרתי אלהים אתם"). אש מן ההדיוט = ה"פ אלהים, וכל השאר כט פעמים אלהים = 2494 – אחד המספרים שבין כפולת אלהים לבין כפולת הוי', כדלקמן בהשלמות לענין שבעת האוורת (מספר שהוא אחד פחות מ"אנכי הוי' אלהיך וגו'"), ממוצע חמשת המספרים המוזכרים שם. בלי השמות הקדושים, רק לשונות חז"ל – אש של גבוה, אש מן השמים, אש מן ההדיוט = 1863 = ט"פ אור (הערך הממוצע של כל מלה הוא אור, אין סוף). אפשר לעשות הכאה פרטית של הדיוט עם שם אלהים = 595 = הדיוט במשולש (כללי). אז בסוף יוצא שהכל זה הדיוט אחד. זו טעות נדב ואביהוא, שהרגישו שהכל תלוי בהדיוט, אבל צריך הכל יחד לפי הסדר הנכון והמתבקש – שלא יהיה רק "אליבא דנפשיה" אלא "כל זכר בבני אהרן", אחד שרק מסור להשפיע למטה (וכידוע שחלק מחטאם היה שלא היו נשואים).

ג. שבעה אורות שקדמו לבריאה

בהמשך לאותו קטע בזהר הקדוש כתוב עוד משהו מאד מענין ונוגע לעניננו: כתוב שלפני שנברא העולם הקב"ה ברא שבעה אורות. ז' האורות שה' ברא לפני בריאת העולם הם רמז למה שיהיו שבעה ימי בראשית – מיום ראשון בו נברא האור, ועד יום השבת קדש, יום השביעי. ידוע ש-שבת זה 702 ו-207 (אור) הוא מספר משלים לו. שלמות גילוי האור הוא בשבת קדש, ובעצם כל יום הוא על מנת לגלות אור אחד שכבר נברא ומוכן להתגלות מקדמת דנא, לפני הבריאה. יש כמה מאמרי חז"ל על דברים שמוכנים מלפני הבריאה, אבל המיוחד בזהר כאן שקורא לזה "אורות", וכל אחד הוא מכנה "אור...", וזה לא כתוב בחז"ל בסגנון זה. זה מופיע דווקא אצלנו, בפרשת צו, בזהר. כל זה שייך לאוריאל, אותו מלאך של האש שיורדת מהשמים לאכול את הקרבן. מה הם שבעת האורות לפי הסדר שהזהר מונה? אור תורה, אור גיהנם, אור גן עדן, אור כסא הכבוד, אור בית המקדש, אור תשובה, אורו של משיח (השביעי-החביב). אמרנו את זה בדיוק איך שכתוב בזהר, שבכל אחד כתוב "אור..." ורק באחרון "אורו של...". שוב, זה סדר שבעת האורות – אור תורה, אור גיהנם, אור ג"ע, אור כסה"כ, אור ביהמ"ק, אור תשובה, אורו של משיח.

השלמה (לפרק זה): יש כאן גימטריא יפה: כל שבעת האורות – אור תורה אור גיהנם אור גן עדן אור כסא הכבוד אור בית המקדש אור תשובה אורו של משיח – עולים 4731. ע"ה – 4732 – עולה ז"פ 26 ברבוע (ממוצע). כבר בשביל זה מוצדק להוסיף את הכולל. המספר השלם עולה, כמובן, הוי' פעמים יעקב (שעולה ז"פ הוי'). אבל תוספת יוקר מרובה, למה בכל אופן המספר הוא 1 פחות: אם מתבוננים במספר שלפניו, 4730, הוא המספר המדויק של שלשת הפסוקים בהם חמשת האורות של היום הראשון של מעשה בראשית: "ויאמר אלהים יהי אור... יום אחד" (הפסוקים שאחרי תהו ובהו של הפסוקים הראשונים). היינו שפסוקי האור בתוספת הכולל עולים שבעת האורות. ועוד, המספר הזה – 4730 – הוא כפולת שם אלקים, הכל פעמים אלהים (על דרך הכל פעמים הוי'). היות שהעולם נברא בשם אלקים, אז האור בא לגלות את הבורא בתוך הבריאה שלו. זו בעצמה גימטריא יפהפיה, שראויה להתפרסם בפני עצמה, שכל פסוקי האור הם "הכל אלהים". המספר 4731 הוא בין כפולת שם אלהים לכפולת שם הוי'. לפעמים בכתבי האריז"ל גם מורידים כולל. זה קשור להלכה של מעשר בהמה, אם קרא לתשיעי או לאחד עשר עשירי.

בכל אופן, יש פה תופעה חשבונית שצריך לבדוק – כל כמה מספרים יהיה מספר שהוא בין כפולת אלקים לכפולת הוי'? במקרה שלנו זה בין "הכל אלהים" להוי' ברבוע, שזה עוד תוספת, אבל השאלה הנ"ל היא ההכללה של הענין. הדילוג יהיה המספר הראשון שמתחלק גם ב-הוי' וגם ב-אלהים – 1118. המספר הראשון הזה הוא 259 (לפניו 258 – ג"פ אלהים, אחריו 260 – י"פ הוי', מספר שבין ג' מוחין דקטנות לה"ח וה"ג של גדלות). התכונה המיוחדת של מספר זה במעשה בראשית – הוא עולה ז"פ 37, ז הבלים בהם נברא העולם. אז הסדרה של ז אורות מתחיל ב-ז הבלים. זה כבר פלאי פלאים. המספר הבא – 1377 = טבע (9 ברבוע) פעמים טוב (לפניו 1376 = טז פעמים אלהים; אחריו 1378 = גן פעמים הוי', משולש בן). הכי חשוב זה המספר הבא – 2495, המספר השני הכי חשוב בתורה = "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (הכתר של הכתר). תמיד העיק עלי שאם היה עוד 1 זה היה כפולת שם הוי' (סוד הוי' פעמים הוי'), וכעת רואים את הסוד האמתי – שרוצים שזה יהיה מספר שמיחד שם אלקים עם שם הוי' – "אנכי הוי' אלהיך" ועוד יותר, יחוד של "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר" ל"אנכי הוי'". לכן זה מספר בין שם אלהים לשם הוי'. אם אני מתחיל מ-259 ועולה עד 4731 יש 5 מספרים – בין 2495 ל-4731 יש עוד אחד. היות שהדילוג הוא קבוע, זאת אומרת שהממוצע יהיה המספר האמצעי – "אנכי הוי' אלהיך וגו'". אז לא רק שהוא מופיע בסדרה, אלא הוא גם הערך הממוצע של חמשה הראשונים, משבעה הבלים עד שבעה אורות.

והנה, המספר של כל ז האורות שקדמו לעולם – 4731 – הוא בדיוק מצוה הנאה בהכאה פרטית, לומר שלפני שנברא העולם מצוה (= אין עוד) והנאה (= אין) כולא חד, אך דוקא לאחר הצמצום כו' בחלל מקום פנוי על מנת להמשיך את אור הקו על ידי קיום מצות המלך כעול על צואריהם, אמרינן מצות לאו להנות נתנו, שהיום לעשותם ומחר לקבל שכרם, היום היינו מצד החלל הפנוי ומחר מצד גילוי אור הקו, וד"ל.]

בכל כיוצא בזה צריך לכוון אותם כנגד הז"ת, כך משמע בזהר. זה גם כנגד ז ענני הכבוד שבזכות אהרן – הם כנגד הז"ת, כמו שאהרן מעלה את שבעת הנרות, שבע שרשי נשמות ישראל. אהרן לוקח אש מהמזבח החיצון – שמורכב מאש מן ההדיוט ואש מן השמים – ומשם לוקח להעלות את הנרות (כמו שלמדנו לפני לא הרבה זמן). שבע לא תמיד חייב להיות כנגד הז"ת, יש עוד אפשרויות, אבל כאן משמע חזק שכנגד הז"ת, וכך מסבירים כל המפרשים – גם בגלל שזה כנגד שבעת ימי בראשית, שפשיטא שהם כנגד הז"ת. רוב המפרשים של הזהר הקדוש מפרשים אותם בדיוק לפי הסדר, כפי שתיכף נסביר. כלומר: בהקשר הזה אור תורה הוא חסד, אור גיהנם גבורה, אור ג"ע תפארת, אור כסה"כ נצח, אור ביהמ"ק הוד, אור תשובה יסוד ואורו של משיח מלכות. כבר כשאמרתי, בלי להסביר, הרבה מהם מיד מסתדרים. לא כולם, בהשקפה ראשונה, אבל רובם. ככה כותב הרמ"ז – פירוש מאד מוסמך בחב"ד – וככה כותב ומסביר הזהר חי (הרבי מקאמרנא, שמסביר כדרכו, עם כמה ווארטים מאד חשובים), אבל אבא של הרבי כותב לפי הסדר חוץ משני האחרונים. הוא אומר שאור תשובה דווקא במלכות – ה תתאה, סתם תשובה במלכות – ואילו "אורו של משיח" זה תיקון הברית, החל ממשיח בן יוסף. הוא מסביר את זה באריכות גדולה. כלומר, אצלו הכל לפי הסדר, כמו שאר המפרשים, ורק את השנים האחרונים הוא מדגיש ומסביר באריכות למה צריך להפוך אותם. [השלמה: הסברא של רבי לויק היא שתשובה היא אור חוזר ומשיח אור ישר – כמתאים לכך שהכל כאן אורות. זו סברא פשוטה וטובה שמשיח צריך לסיים את הז"א ותשובה היא או"ח, מלכות, תשוב ה תתאה. אז בהתאם לאורות השיטה של רבי לויק מאד טוב. אף על פי כן, על פי פשט – וכן פירוש הרמ"ז וזהר חי – הכל ישר, על פי הסדר].

אבל היות שרוב המפרשים מפרשים את זה לפי הסדר, שאור תשובה זה יסוד – נתחיל  מכאן, להסביר למה זה יסוד: זה אומר שעיקר התשובה קשורה לברית. "שאול מרחובות הנהר", שרש התשובה באמא – "ולבבו יבין ושב ורפא לו" – ומשם מתפשט ליסוד. אז בקלות אני יכול להסביר, כמו שמוסבר בזהר חי, שאור תשובה מקביל ליסוד. אז "אורו של משיח" לא רומז למשיח בן יוסף, אלא יותר פשוט – משיח בן דוד, עיקר מלך המשיח. גם הביטוי "אורו של משיח" נאמר במדרש בפרשת יהודה ותמר. ידוע שכל אחד שם עוסק במשהו אחר, ואילו הקב"ה אומר – אני עוסק באורו של משיח. מה שהקב"ה שם עוסק באורו של משיח זה שפרץ יוולד מתמר, ופשיטא שזה הולך על משיח בן דוד – פרץ בן יהודה ותמר זו שושלת משיח בן דוד.

נחזור להתחלה: בהשקפה ראשונה, שחשבתי על זה לפי דרכנו, חשבתי שאולי אור תורה צריך להיות בתפארת (תורה זה תפארת גופא), וג"ע וגיהנם זה שכר וענש, חסד וגבורה. גן עדן וגיהנם זה גם ג-ג – "לך הוי' הגדולה והגבורה". אז בלי הפירושים, בהשקפה ראשונה בא לי להקדים את התפארת – תורה-גיהנם-ג"ע – כמו שהרבה פעמים היכל הרצון (היכל התפארת) הוא למעלה מהיכל האהבה והיכל הזכות (חו"ג), וכמו שלפעמים הגבורה יוצאת מהדעת לפני החסד. בהשקפה ראשונה מתאים שג"ע לעומת גיהנם, שכר לעומת ענש, זה חו"ג. זה ש"אור בית המקדש" זה הוד פשוט – "'וההוד' זה בית המקדש". לגבי אור תשובה ואורו של משיח שתי אפשרויות, אבל ננקוט כפשט רוב המפרשים – יסוד ומלכות לפי הסדר. מה שנשאר להבין, הכי לא פשוט, זה "אור כסא הכבוד", שחייב להיות בנצח – זה מה שנשאר. שוב, זו היתה ההשקפה הראשונה. אבל אחרי שהתבוננתי יותר – ההשקפה הראשונה לא נשארת בסוף – ראיתי שחייבים לפרש כמו שכולם מפרשים, לפי הסדר.

קודם כל, כי אחת ההקבלות שיש כאן היא לימי בראשית, ומה ה' ברא ביום ראשון? את האור, וכתוב ה"פ "אור" ביום ראשון ("ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. ויקרא אלהים לאור יום...") כנגד ה חומשי תורה. כל השבעה כאן זה אור, וזה אורות שלפני מעשה בראשית – חמשה אורות ביום ראשון זה אורות של מע"ב – אך בכל אופן הם השרש של ימי בראשית, והראשון הוא השרש של כל חמשת האורות ביום אחד של מע"ב, שהם כנגד חמשה חומשי תורה. אז צריך לומר שהזהר פותח עם אור תורה לומר לנו שהתורה היא בעיקר "תורת חסד", וזה האור שנברא ב"יום אחד" – כך באמת מסבירים המפרשים.

"אור גיהנם" פשיטא שזה הגבורה, ואם זה גבורה זה שייך גם לאריה התקיף, שגם קוראים לו "אוריאל" (העולה אברהם). הרי האריה התקיף רובץ על טרפו, שזה שייך לתיקון הגברא, לכפרת נפשו. בתחלה האדם עובד את ה' "אליבא דנפשיה". ביום שני – שיוצא מאור של גיהנם – נבראה מחלוקת. כל פעם שיש מחלוקת היא בא מאור גיהנם. ובאמת חז"ל אומרים שהגיהנם עצמו נברא ביום השני של מעשה בראשית. מה זה מלמד? שאור גיהנם זה מחלוקת. מחלוקת בין עליונים לתחתונים, שיש כאלו שהם עליונים ויש אחרים שהם תחתונים, ואין עדיין גילוי של "כי טוב" – אין גילוי כמה חלוקה זו היא טובה – כי אין "טוב" בפירוש ביום שני. יש רק מחלוקת בלי טוב. אם היה "וירא אלהים כי טוב" זה היה ממתיק, אבל אין בפירוש, אז יש רק מחלוקת. יום שני זה משהו גדול מאד, כי כל מע"ב זה אור-מים-רקיע, וכל הרקיע ביום שני. כל עשרת המאמרות זה אמ"ר, והתכלית שלהם הוא יום שני – רקיע, בלי זה אין כלום. את זה הרבי מקומארנא יסביר, מה טוב באור גיהנם. הרי הכל זה אורות – שבעה אורות שה' ברא. לפי מה שאמרנו שזה בעצמו אוריאל, האריה שיורד על הטרף התקיף, שזה פועל את תיקון הגברא – זה טוב מאד, "מתוך שלא לשמה בא לשמה". כל הראש של תיקונים – איך לתקן את החטאים של עצמי – צריך איזה הארה, אור להראות לו את הדרך, ומאיפה הוא מקבל הארה זו, איך לתקן את עצמו? זה בא לו מאור גיהנם. זה אור חשוב ביותר, שנותן לאדם הארה איך לעשות תיקונים בעצמו. הרי בספירת הגבורה נמצא היכל הזכות, שם בית דין של מעלה, שלא רק כדי להעניש אלא גם כדי לזכות (לכן נקרא זכות, ולא עונש).

למה אור גן עדן זה תפארת? המפרשים מסבירים, וזה ודאי הצדק, שגן עדן זה בעיקר עצים. כל האורות הללו הם לפני מעשה בראשית, וההוצאה לפועל בימי בראשית. ביום השלישי יצאו לפועל כל הצמחים, וגם נקוו המים – הנהר שיוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד. אז גם מחזור המים וגם מחזור הצמח והעץ נבראו ביום שלישי, ולכן זה שייך לאור של גן עדן.

אז יש אור גיהנם לפני הבריאה, שיצא לפועל ביום שני, וביום שלישי יצא לפועל אור גן עדן. ביום רביעי יצא לפועל אור כסא הכבוד – שמש ירח וכוכבים. את זה הכי קשה להבין – צריך להבין טוב טוב – ואם הכי קשה להבין זה כנראה גם הכי חשוב.

אחר כך יום חמישי זה ההוצאה לפועל של אור בית המקדש. הדבר היחיד שלכאורה קשור זה שנבראו עופות, שיכולים להיות קרבן. אבל לגבי הדגים – אולי באיזה מקום גבוה מקריבים דגים. כמו כשהקב"ה שחט את בת הזוג של הלויתן ומלח אותה לצדיקים לע"ל – זה גם בחינת קרבן. אבל צריך לומר שהקשר לבית המקדש ביום החמישי, שאם כי הבהמות והאדם המביא את הבהמות נבראו ביום ששי, אבל עצם המושג "נפש חיה" נברא ביום חמישי. המקום של תיקון הנפש – גם "כפרת נפשו" – זה בית המקדש. עצם המושג נפש שייך ליום חמישי, גם הגברא וגם החפצא.

מה קרה ביום ששי? לא רק שאדם הראשון נברא, אלא זה גם היום שהוא חטא, לכן מאד מתאים שהאור של יום הששי זה אור תשובה, בגלל שהוא חטא באותו יום ועכשיו צריך אור להנחות לו את הדרך (כמו שאמרנו שכל אור זה להנחות את הדרך – "אור לנתיבתי"), וזה תשובה, "ולבבו יבין ושב ורפא לו".

אחר כך שבת קדש כנגד אורו של משיח. אם אדם הראשון היה מתאפק שלש שעות ולא אוכל מעץ הדעת ביום ששי, בזמן שזה אסור לו, אז כשהיה נכנס לשבת זה היה מותר ואף מצוה, ענג שבת. מי שיתקן את זה הוא מלך המשיח, אכילה מ"עץ הדעת טוב" יחד עם "עץ החיים" – שניהם כאחד טובים – זה על ידי מלך המשיח ביום שבת קדש. אז מאיר אורו של מלך המשיח, מאיר אורו של תחית המתים (כמו שאמרנו שאם זוכים זה קורה בעת ובעונה אחת).

אמרנו שמה שקשה, או לכל הפחות קצת פחות מובן, זה הנצח. המפרשים – כולל אבא של הרבי – מביאים שכסא הכבוד שייך לנצח. קודם, למה קביעה-הקבלה זו קצת קשה? כי בהשקפה ראשונה הייתי חושב שזה מלכות או הוד או בינה, אבל לא היה עולה על דעתי – בהשקפה ראשונה – שכסא הכבוד צריך להיות נצח. לכן זה דורש ביאור. הפסוק שמביאים הוא "והוכן בחסד כסא" – שהכסא הוכן בחסד, והיות שהנצח הוא ענף החסד, אז החסד מכין את הענף שלו, הכסא. ידוע שבנין המלכות מתחיל מהנצח – בנין מלכות בית דוד – והמלך זקוק לכסא. הכל שייך למלכות, אבל הכסא שלו הוכן – כמו הכיור וכנו, שבדרך כלל הכיור זה הנצח והכן זה ההוד, אבל כאן הכן-הבסיס הוא הנצח – הוכן בחסד. מה זה אצלנו נצח בעבודת ה'? בטחון פעיל, לקחת יוזמה. יש משהו בכסא של המלך, לפי הפירוש הזה, ששייך לבטחון פעיל בנפש. זה לא פשוט, צריך להתבונן בזה.

יש עוד פסוקים שאבא של הרבי מביא, שאף אחד מהמפרשים האחרים לא מביא: כתוב "יקראו לירושלם כסא הוי'". כמו ש"'וההוד' זה בית המקדש" כך "'והנצח' זה ירושלים", והנה יש פסוק מפורש שיקראו לירושלים – לא לבית המקדש – כסא ה'. הביטוי "כסא הוי'" מופיע רק פעמיים בתנ"ך – בפסוק זה, ובשלמה המלך (על שמו שלמה שלנו), "וישב שלמה על כסא הוי' למלך". גם עיקר השם ירושלים על שם שלמה – שלמות היראה. שלמה יושב על כסא הוי' למלך, והנה הנביא אומר שלכל העיר ירושלים – בחינת שלמה – יקראו "כסא הוי'". היות שחז"ל אומרים "'והנצח' זה ירושלים" (לפני "'וההוד' זה בית המקדש") יש לנו רמז יפה שמקשר את הנצח וכסא הכבוד. זה פסוק, קשר יפה, אבל כדי להבין את זה לעומק צריך עוד הסברה. הכל קשור למלכות. אם ירושלים היא עיר הבירה של עם ישראל, זה גם מתבקש שעיר הבירה היא כסא ה'. אם באמת הקב"ה מסכים על הממשלה הזאת, אז היא הופכת להיות כסא ה' בירושלים, בגלל שזו עיר הבירה. כך זה היה כאשר זכינו, בימי שלמה המלך – בתחלת מלכות שלמה, לפני שהוא קצת סטה מן הדרך. אבל בתחלה הוא ישב על כסא ה', וכאמור יש רק עוד פעם אחת בתנ"ך כסא ה' – "יקראו לירושלם כסא הוי'".

יש עוד רמז שמקשר בין כסא הכבוד לנצח, פסוק קצת יותר מוכר שמביא האבא של הרבי – "כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו". הייתי יכול לחשוב בטעות שכסא כבוד זה מקום מקדשנו – שהמקדש וכסא הכבוד זה אותו דבר – ואז היה צריך להיות הוד. אבל "כסא כבוד מרום מראשון" היינו שהוא יותר גבוה – נצח זה עומק רום והוד זה עומק תחת. כאן הפסוק משוה את ה"תרין שוקין", נו"ה, ואומר ש"כסא כבוד מרום מראשון", והוא מתחבר ל"מקום מקדשנו". "מקום" זה תמיד התפשטות בינה – "ואיזה מקום בינה" – ו"בינה עד הוד אתפשטת", עד "מקדשנו". ו"מרום מראשון" יותר גבוה, זה נצח. זה עוד רמז יפה, אבל עדיין לא מספיק כדי שנבין את הקשר בעבודת ה' בין כסא הכבוד לספירת הנצח. נצח זה חיים נצחיים, זה נצחון – "דידן נצח" – ולפי הזהר והמפרשים כאן "כסא הכבוד" קשור דווקא לנצח.

השלמה (לפרק זה): אמרנו שיש כמה חידושים יפים ב"זהר חי" של הקומארנר. כדרכו בקדש, הוא אומר ששרש שבעת האורות האלה הוא ז"ת דעתיק שמתלבש ב-ז תקוני גלגלתא דאריך. אז כדי להבין את זה בעומק צריך לעלות ולהתבונן איך זה ב-ז תקוני גלגלתא – איך אור תורה זה חסד דעתיק שמתלבש בגלגלתא דאריך, ואז יוצא שאור גיהנם זה גבורה דעתיק שמתלבש במו"ס דאריך. אמרנו שזה אור שמאיר את הדרך לעשות תשובה. הוא מסביר שאור גיהנם זה דווקא מו"ס, ולומר כך זה מאד מרחיק לכת, כי לכאורה התיקון הכי חשוב – הכי פעיל – זה מו"ס. הכי בעל משמעות – כח המשכיל בנפש. לומר שדווקא כח המשכיל בנפש זה אור גיהנם – זה חידוש יפהפה. איך הוא מסביר את זה? גם משהו מאד יפה. הוא אומר שאור גיהנם זה בעצם היצר הרע, ומתי שזה מתמתק ומתקן – פעולה של גבורה דעתיק – זה הופך להיות "חדותא דשמעתא" ו"שמחה של מצוה". זה חוזר לאגלי טל – בית המדרש והנאת התורה זה המקום שהופכים את יצר הרע לאור חיובי ("משכהו לבית המדרש", כמו שרבי צדוק כותב הרבה פעמים). זה יסוד גדול בכתיבת ענין זה של ההנאה.

עוד חידוש אצלו: בכתבי האריז"ל יש את הסדר של ג"ט קע"ר פ"ח וגם ג"ט קר"ע פ"ח. כשמעיינים בכתבי האריז"ל יותר לעומק זה ג"ט קע"ר פ"ח (בהתחלה נראה יותר ג"ט קר"ע פ"ח) – כי הפומא זה התפארת, ועמר נקא זה פרקין עילאין של נו"ה שניהם, ו"פקיחא" זה הפרקין תתאין של נו"ה, והרעוא דרעוין זה היסוד. אם אומרים לפי השיטה הראשונה, ג"ט קר"ע פ"ח, הוא מכוון את זה – זה חידוש, שאיני יודע מהיכן הוא לוקח אותו – כך שאף שעיקר תיקון הרעוא זה היסוד המתלבש בו, בכל זאת יש קשר של נצח-מצח (כתוב בזהר), ולפי זה רעוא דרעוין צריך להיות נצח. אז ג"ט קר"ע פ"ח יכול להיות חגתנהי"ם לפי הסדר, בלי לחלק פרקין תתאין ועילאין של נו"ה. גט"ק זה חג"ת, אחר כך ה-ר זה נצח-מצח – וזה כסא הכבוד כאן (אז יש לו תוספת, שזה הרעוא דרעוין) – ואז עמר נקא זה פשוט הוד (ולא פרקין עילאין דנו"ה), שזה בית המקדש. אחר כך פקיחא יוצא יסוד (ולא פרקין תתאין דנו"ה), והחוטמא – כמו בכל השיטות – זה המלכות. אז בשתי אפשרויות אלה יש שינויים חשובים בנה"י. מה שיוצא לו טוב, בין היתר, שאור התשובה – שאבא של הרבי מחליף בינו לבין אורו של משיח (הרעיון אצלו שקודם עושים תשובה ואז בא משיח, אם הסדר הוא מלמעלה למטה זה בסדר, אבל לפי ההבנה שהתשובה היא מלמטה למעלה אז התשובה היא המלכות וביאת המשיח זה כבעל שבא על המלכות; לפי זה אפשר קצת לומר שמי ששם את התשובה במלכות ואת המשיח ביסוד זה רבי אליעזר, שצריך קודם תשובה, אבל מי שישים את זה הפוך, "חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו", זה רבי יהושע, וזה מה שמתאים לחדש ניסן) – הפקיחא, העינים, שם התשובה. זה שחוטמא זה אורו של משיח זה פשיטא – זה כתוב בזהר (ומבואר בלקו"מ ב). אבל העינים זה תשובה. אם תשובה זה יסוד עיקרה תיקון הברית, וכאן יוצא שעיקרה תיקון העינים – השבירה היתה באור העינים, וזה מה שצריך לתקן, "פקיחא" של אריך. לפי מה שהסברנו בהתחלה, שהשגחה היא כנגד שלמות, אז עיקר התשובה היא משהו יותר נחמד – אהבת חנם, שלמות העם. זה תיקון העינים, כי פגם העינים זה רע עין. אם התשובה זה פקיחא, השגחה, זה גם לראות את החבר שלך באהבת חנם וגם להשגיח עליו (לפקח – פקוח נפש), אהבת ישראל ואחדות ישראל.

[עוד דבר שבכלל לא הזכרתי בשיעור, שמאד מענין (ראיתי בכמה מקומות, אבל כאן הכי בולט) – שלא פעם ולא פעמיים לא רק שה"דמשק אליעזר" מפרש לא כמו אביו, אלא הפוך לגמרי. או שלא היה לו את הספר של אביו, או שעושה כך דווקא – מאד מוזר (כדאי להתענין אם יש על זה מסורת בקאמרנא). אמרנו שכל הפירושים שהזכרנו הם כמעט אותו דבר – חוץ מזה שאבא של הרבי הופך שני האחרונים – אבל הדמשק אליעזר הופך הכל, ממטה למעלה: תורה זה תושב"ע במלכות, אור גיהנם ביסוד מה שקורה למי שלא שומר את הברית). אחר כך עוד דבר מוזר, שעולה מיסוד לנצח – במקום מיסוד להוד – ואומר שג"ע בנצח, כסא הכבוד בהוד (מה שהיה מוסכם אצל כולם, שכסה"כ היה נצח, הופך להוד). הוא עושה גם איזה היפוך בימי בראשית – עיי"ש. תפארת במקדש, תשובה בגבורה ומשיח בחסד. הכל הפוך, והרבה פחות מסתבר ומתקשר מאשר הפירוש הרגיל.]

ד. ארבעה תיקוני השכינה – מטה שלחן כסא מנורה

הזכרנו שהכל זה "תיקוני שכינתא". בזהר יש ד' תיקוני שכינתא – לא רק תיקוני גברא, אלא גם תיקוני חפצא. זה בא מהסיפור של האשה השונמית, שראתה "איש אלהים קדוש הוא עובר עלינו תמיד", ואז אמרה לבעלה שנעשה "עלית קיר קטנה" ונשים שם "מטה ושלחן כסא ומנורה", וכל פעם שיסור הנה הוא יסור לעלית קיר קטנה שנעשה לו. כך היא עשתה, ובזכות זה זכתה לבן – חבקוק הנביא. אותו חבקוק קם לתחיה – הוא מת ואלישע החיה אותו – הכל בזכות מה שעשתה לאלישע הנביא, "איש אלהים קדוש הוא", עלית קיר קטנה, ושמה לו שם מטה ושלחן וכסא ומנורה. ארבעה הדברים שהיא שמה בתוך עלית הקיר הקטן הם ארבעת תיקוני שכינתא. כתוב בזהר שכל אחד ואחד צריך לעשות לקב"ה, שהוא ה"איש אלהים קדוש הוא", את כל הדברים הללו. "איש אלהים קדוש הוא" = אחדות פשוטה וכו' וכו', כידוע סגולות המספר 819 (שהוא גם הפירמידה של אחד). איש אלהים קדוש הוא אלישע = קדוש קדוש קדוש (והיינו מה שעתידים מלאכי השרת לומר קק"ק לפני הצדיקים). עלית קיר = 820 = משולש 40, מספר אחד יותר מ"איש אלהים קדוש הוא", אז אפשר לרמוז שצריך להקדים ב-1 ואז יתאים שה"איש אלהים קדוש הוא" יכנס לשם.

באחת ההתוועדויות לפני הנשיאות – שאז הרבי היה בוכה הרבה – אמר שלמלך יש ארמון עם כל החדרים וכל החפצים וכו', אבל בתוך נקודת לבו הפנימית הוא משתוקק רק לדבר אחד, שיהיה לו חדר קטן שיוכל להכנס שם ולהתבודד בלי קשר לאף אחד. כשהרבי אמר זאת התחיל לבכות נורא, במשך זמן ארוך. עם כל הארמון המלך רוצה רק חדר קטן – שם אולי צריך רק שלחן וכסא ומטה ומנורה – ולהכנס ולהתבודד שם. ה' רוצה לבכות בחדר קטן – "במסתרים תבכה נפשי" – וכנראה שזה הסיפוק הכי גדול של המלך (כמה שאנחנו לא אוהבים את המלה ספוק), שיש לו את החדר הזה שיכול לבכות בו (כמו שיוסף הלך לחדר לבכות). בכל אופן, כשהרבי אמר את זה הוא פרץ בבכי רב. החדר הזה הוא עלית הקיר שעושים ל"איש אלהים קדוש הוא", ושמים שם ארבעה תיקונים.

כתוב בזהר שאת ארבעת התיקונים האלה מתקנים אברהם-יצחק-יעקב ודוד, שהם סוד מרכבתא עילאה בעולם האצילות. אברהם מתקן את הכסא (כנראה שאברהם הוא נגר של כסאות...), דוד מתקן את השלחן, יעקב מתקן את המטה, יצחק מתקן את המנורה. זה גם פלא, אבל כך כתוב בזהר. בפסוק הסדר הוא מטה-שלחן-כסא-מנורה, ולפי כוונות האריז"ל – שיותר פשוט מהזהר – זה העליות בתפלה. קרבנות זה מטה-עשיה, פסוד"ז זה שלחן-יצירה, ק"ש וברכותיה זה כסא-בריאה, והכל צריך להתבטל לאור עולם האצילות, המנורה. אבל כאן כתוב בסדר אחר, בשרש, בנהי"ם דאצילות, ומי מתקן את התיקונים האלה.

כתוב בזהר עוד משהו שהוא לא שכל פשוט בכלל. כתוב שאם אני עושה לך עלית קיר, מה הדבר הראשון שאתה צריך? כסא. נכנסים לחדר – צריך להתיישב. מה הדבר השני שצריכים? שלחן. מה הדבר השלישי? מנורה. ומה הדבר הרביעי? מטה, כשאתה מתעייף אתה צריך לשכב, ללכת לישון. אבל סדר הצורך הוא איזה סדר אחר. אם נקביל את זה – נאמר בקיצור, אני רואה שצריך קצת להזדרז כאן – לסדר התפלה, ואומרים לך שהדבר הראשון שצריך זה כסא, זה הרי לא ראשית התפלה. ראשית התפלה זה המטה, עולם העשיה, ואחר כך עולים – הכסא כבר בבריאה, קריאת שמע. מה זה אומר לי בעבודה? כמו שרבי הלל כותב בשער היחוד באריכות, שיטת חב"ד היא שתחלת העבודה היא מההתבוננות. הדבר הראשון שצריך זה כסא – להתיישב. אדם נכנס מהדרך, הוא עיף, ודבר ראשון צריך להתיישב בדעתו, לסדר את מחשבותיו, כלומר להתבונן. דא עקא, שלפי ר"ה עולים מהתבוננות להסתכלות ודבקות, ורק אז יורדים להתפעלות, אבל בזהר הסדר הוא שאחרי הכסא יש שלחן – יצירה, התפעלות. צריך לשבת, לאכול, ואז ללמוד עד שאני מתעייף. קודם להתיישב, אז שלחן כדי לטעום משהו, על פי פשט, ומנורה כדי ללמוד "תורה אור", ובסוף הולכים לישון במטה עד שקמים.

שוב, כאן ראוי להאריך מאד מאד, אבל אנחנו נקצר מאד מאד: אברהם תיקן את הכסא, הוא הראשון – וזה באמת התיקון הראשון. איך הוא תקן את זה? בגלל שהוא חסד, ועל זה כתוב "והוכן בחסד כסא". זאת אומרת שאברהם תקן את ההתבוננות, קרא בשם ה' א-ל עולם, הוא הראשון שקרא "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – הראשון שפרסם אחדות ה' בעולם. זה נקרא תיקון הנצח, ענף החסד. כאן זה כן לפי הסדר של רבי הלל, שאחרי אברהם בא יצחק ותקן את המנורה – שזה באין ערוך יותר גבוה מכולם. זה כמו שלע"ל נקרא ליצחק דווקא אבינו, כי הוא מתקן את האצילות – האור, תורת משיח, תורה חדשה. איך הוא זכה לתקן את המנורה? שקדש שם שמים, שפשט את צווארו על גבי המזבח. חוץ מזה שאור זה גם אש, אבל כתוב בזהר שתקן את המנורה בזכות קדוש ה' שלו. כאן אנחנו מדברים על קדוש ה' של שלמה, ופתחנו בקדוש ה' של כל קדושי השואה, אז כתוב שקידוש ה' מתקן את המנורה – האצילות. זה בדיוק כמו שרבי הלל אומר שמהתבוננות עולים להסתכלות ביקרא דמלכא, י, ומשם בדרך ממילא לקוצו של י, ורק אז יורדים להתפעלות. את המטה תקן יעקב אבינו, ש"מטתו שלמה", ובא דוד ותקן את השלחן – "תערוך לפני שלחן נגד צוררי". השלחן הוא שלחן מלכים, כידוע שהזר סביב השלחן במקדש הוא כתר מלכות, ומי שתיקן את השלחן זה דוד. לכן במקום אחד כתוב בזהר שזה לא רק ד' תקונים בשחרית, אלא תקון המטה זה יעקב, שתקן ערבית, והשלחן כולל את הקרבנות בבקר – תפלת העשיה פלוס פסוקי דזמרא – וכסא זה ק"ש והברכות שלפניה ולאחריה, ובסוף מנורה זה שמו"ע. רק צריך להוסיף, מה שלא כתוב בפירוש, שכמו שיעקב תיקן את ערבית, כך עיקר השמו"ע זה להיות זהיר – לשון אור – בתפלת המנחה, שתיקן יצחק, "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב". אז אם כי שכתוב שהמטה זה ערבית, ואחר כך הסדר הוא קרבנות ופסד"ז, ק"ש ושמו"ע של שחרית – צריך לומר שעיקר תיקון המנורה (המודעות הטבעית של המנורה, שתהא "שלהבת עולה מאליה") הוא במנחה.

השלמה (לפרק זה): שיעור זה גם שייך לענין הנאה ממצוות – ס"ת מטה שלחן כסא מנורה – תכלית תיקוני שכינתא, הסוף שלהם, התכל'ס, הוא לתקן את ההנאה. מטה שלחן כסא מנורה ר"ת משכם (לשון משיכה ולשון שכם), ממוצע כל אות הוא 100, ושאר האותיות עולות משיח בן דוד. כמו שהס"ת הנאה, הכל יחד עולה שמחה של מצוה (ב"פ בית). הכל אומר "הרוצה להנות יהנה כאלישע". כתוב "הרוצה להנות יהנה כאלישע" ו"הרוצה שלא להנות לא יהנה כשמואל הרמתי" – שמואל הוא בחינת רבא, "לא להנות נתנו", ואלישע בחינת אביי. יש משהו מתוקן בשמואל ומשהו תוהי באלישע, לכן אלישע = תהו.

הפשט של "עלית קיר" הוא שעושים את העליה בתוך הקיר ממש, כחלק שיוצא מהקיר. קיר רומז לקירות הלב (כנראה שיש מי שכותב זאת), כמו חזקיהו שהסב פניו אל הקיר – התפלל מקירות הלב. אז זו עליה שנעשית על ידי התפלה מקירות הלב. זה היה קשור לווארט של הרבי, שהמלך רק רוצה שיהיה לו מקום קטן שהוא יכול לבד עם ה', חדר התבודדות. אחד מהדברים שהיא ראתה עליו, וזה קבע אצלה שהוא "איש אלהים קדוש הוא", שלא ראתה קרי על סדינו – קיר זה תיקון קרי. עלית קיר שלחן מטה כסא מנורה = "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (1644) = ד"פ אלישע (ארבע פעמים עצמו, כנגד היותו בארבעת העולמות).

אמרנו ש"כסא הוי'" מופיע פעמיים בתנ"ך – "כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו" ו"וישב שלמה על כסא הוי' למלך". בהמשך הפסוק השני כתוב "ויצלח" – הצלחה זה או בנצח או ביסוד, אבל עיקר הפשט שהצלחה שייך לנצח. זה עוד רמז ש"כסא כבוד" או "כסא הוי'" שייך לנצח.

חנן פורת הי"ו אמר אחרי ההתוועדות שהמטה קשורה לתחית המתים – עליה אלישע החיה את חבקוק – ושם מגיעים לדבקות, פיו על פיו וכו'. אמרנו שלפי סדר הצורך המטה בסוף, אבל באופן פשוט – מלמטה למעלה – היא בהתחלה. יש משהו במטה של "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן". לפי הזהר המטה היא תיקון של יעקב, ואבא של הרבי אומר שזה יסוד ז"א. השלחן זה יסוד הנוקבא – "תערך לפני שלחן" – שתקן דוד. הכסא זה הנצח והמנורה ההוד בתיקוני שכינתא. שני הסדרים השונים ענין עמוק, איך שהמטה בתיקוני שכינתא כנגד יסוד ז"א ובעולמות כנגד העשיה. אפשר לומר שעולם העשיה זה עולם התיקון, "לעשות", "אף עשיתיו", ועיקר התיקון הוא תיקון הברית. לפי הפירוש של אבא של הרבי זה גם המקום של "אורו של משיח". לפי מה שאמרנו קודם "אורו של משיח" שייך לתחית המתים. "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום" – תהום אותיות המות – "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" כאלישע השוכב-מרחף על הילד, ואז התחיה "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור", "נבלתי יקומון כי טל אורות טלך וארץ רפאים תפיל". על כל פנים, יש כאן קשר מחודש בין יסוד ז"א לעולם העשיה. את יסוד הנוקבא צריך לקשר לעולם היצירה, למדות. אפשר לומר שבשלחן יש את "ואל אשך תשוקתך", ובעולמות תשוקה מורגשת – יש מי שאוהב – זה ביצירה. הכסא זה בעולם הבריאה, אבל זה תיקון של נצח – קשר של "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו". כתוב שהכסא היינו מה שהמלך משפיל עצמו – מלכות דאצילות משפילה עצמה לעולם הבריאה, ראשית המודעות העצמית. צריך לומר שזה בהשראת הנצח, שהמלך יורד ומשפיל את עצמו לפקוד את העם מתוך השראה של לנצח על המלאכה, שזה גם לנצח את הכחות השליליים (יושב על כסא לעשות משפט). המנורה זה הוד, תיקון של יצחק, בזכות קידוש ה' ומסירות נפש שלו – זה נשאר בעולם האצילות. ההיפך הגמור מ"הודי נהפך עלי למשחית" – באצילות אין שום יניקת החיצונים. היות שכתוב "אף עשיתיו", "'אף' הפסיק הענין", אז החלוקה הכי פשוטה באבי"ע היא בין אב"י לעשיה (יש שיחה של הרבי על החלוקות השונות – בדצח"מ הדומם נפרד מצומח-חי-מדבר, בהם יש חיות גלויה). שלחן כסא מנורה = 770. המטה כנגד דומם, אין חיות גלויה, לכן צריך שם תחית המתים – "ויפח באפיו נשמת חיים" (כמו אלישע שנופח נשמת חיים במת שעל המטה). גם סתם כשאדם הולך לישון על המטה זה אחד מששים במיתה. כדי להחיות את המת הוא השתחוה, השתחויה זה בכתר, כאן זה דבקות, "אתדבקות רוחא ברוחא", סוד "חדר המטות".

ה. יב אורות כנגד יב ימי קרבנות הנשיאים

נפסיק פה, נסיים את ספר התורה. רק נאמר את הכיוון שרצינו להגיע אליו: שאחרי שיש שבעה אורות לפני בריאת העולם יש עוד חמשה אורות של "יום אחד" בעצמו, שמצד אחד זה גילוי והוצאה לפועל של האור הראשון שקדם לעולם, ומצד שני כל אור כאן קובע ברכה לעצמו, שזה אורות של בריאת העולם. אם כן, יש לנו סדר של ז ואחר כך ה – שבעה אורות ואחר כך חמשה אורות. זה אורות, נבואת משה רבינו, "מוסיף עליהם משה רבינו שנתנבא ב'זה הדבר אשר צוה הוי'" – ז אורות לפני הבריאה ו-ה אורות אחריה, ואפשר להקביל את זה ל-יב הימים הראשונים של ניסן, שהם כנגד יב החדשים הבאים עלינו לטובה ("החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה", ולכן אומרים את הנשיאים, וכל נשיא נגמר ב"זה קרבן..."). יוצא לפי זה שעד אתמול ועד בכלל היו שבעת האורות שלפני בריאת העולם, המסתיימים בקרבן נשיא אפרים, שהם בעצם שבעת החדשים מניסן עד תשרי – חדשי החגים, חגי ישראל מדאורייתא. אבל היום הוא היום הראשון של חמשת האורות המפורשים בתורה, שהראשון ביניהם הוא "ויאמר אלהים יהי אור". לפי הרמז הזה, שצריך לפתח אותו הרבה, היום – ח' ניסן, כנגד חדש חשון הבא עלינו לטובה – הוא "יהי אור", שהוא בעצם זה שממשיך את כל האורות שלפני הבריאה, שיתחילו להאיר בתוך המציאות של הבריאה. כן, שה' יתן לנו, שנזכה – "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח ותחית המתים" תיכף ומיד ממש. ושנזכה לכל האורות – דברנו על אורות ועל אשות שנזכה לאש העולה, ויש גם הרבה להאריך ב-ג האשות (וראה בהשלמות לעיל), אש שעולה ואש שיורדת ועוד אש שיורדת (מי שמסביר הכי באריכות זה הרמ"ז), ג"פ אש = ז"פ "הוי' הוא האלהים" שאומרים ביו"כ (והיתה התוועדות אחת שהרבי חזר על זה עם כולם בשיא ההתרגשות), זה המשולש של מב – ושה' יזכה לתחית המתים וביאת המשיח תיכף ומיד ממש.

השלמות (מכאן עד הסוף): אמרנו שיש ז אורות לפני הבריאה ו-ה אורות במע"ב – סוד זה. במדרש כתוב ש-ה אורות של יום ראשון של מע"ב הם כנגד חומשי תורה, וזה מה שקובע שנשים את אור תורה בחסד, אפילו שלפני הבריאה, כי זה שרש ורמז ל-ה אורות שבמע"ב – כפי שנתבאר. אך אמרנו שלפני כן היתה הו"א שהתורה תהיה בתפארת (שלא כמו המסקנה כאן, שגן עדן זה התפארת, סוד עץ החיים). בכל אופן, ידוע שיש שיטות באריז"ל אם בלע בן בעור בדעת או בחסד, מה שאומר שיש ביניהם זיקה – שניהם "ברא בוכרא". לעניננו, כנגד ימי בראשית אור תורה מתאים ליום ראשון, אף שמצד עצמה מתחילה בדעת (גם אפשר לומר שביום ראשון של מעשה בראשית מצד עצמו יש בחינה של דעת, ולא רק חסד). דעת זה נשמת היום השלישי, יום התפארת, מה ש"עץ חיים היא למחזיקים בה", "ועץ החיים בתוך הגן" (וכידוע, עץ החיים = אור הוי', "תורה אור").

הקבלנו את זה הימים הראשונים של ניסן ל-זה אורות. ב-י' ניסן זה "וירא אלהים את האור כי טוב" לגנזו – ביום זה 'גנזו' את הפסח לשימוש ב-י"ד ניסן. י"א ניסן – יום ההולדת של הרבי – כנגד "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך". ידוע ש-זה מתחיל את המלה זהב, בה ז = הב, אז היה יפה אם היינו יכולים להשלים את הרמז מ-זה ל-זהב. ואכן, באותו יום ראשון, בנוסף לאור, כתוב "ויקרא אלהים לאור יום" – שה' ממשיך את האור בתוך היום, הגילוי והכלי שמגלה את האור – ובסוף כתוב "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד", אז אחרי ה"פ אור יש עוד ב"פ יום, שהוא בעצם השם של האור. אז יש ז אורות לפני הבריאה, ה אורות של "יום אחד", ואחרי ה-ה (ה קצוות) יש עוד ב כוללים (יסוד ומלכות) – ב"פ יום.

אם ה האורות הם כנגד חמשה חומשי תורה צריך לחשוב מזה ב"פ יום. היו כמה הוה-אמינות, אבל בסוף התיישב הכי טוב שזה תהלים ושיר השירים. דוד המלך בקש שתהלים יחשב כנגעים ואהלות – זה ספר שכולל בעצם את כל התורה שבעל פה, העליה מלמטה למעלה. כאשר דוד המלך סיים את ספר התהלים זחה עליו דעתו ובאה הצפרדע ואמרה שאני שרה יותר יפה וממך, והצפרדע זה שלמה המלך – שיר השירים עולה גם על תהלים, "כל השירים קדש ושה"ש קדש קדשים". אם אומרים שהשבעה לפני הבריאה מקבילים לשבעה שאחריה, אז על דרך שינוי שני האחרונים אצל רבי לויק, גם כאן – תהלים נכתב לפני שה"ש, אבל שה"ש זה היסוד (ונכון לומר עליו "אורו של משיח") ותהלים כנגד המלכות (וזה "אור תשובה"" שהוא אור תפלה). ידוע הדגש הגדול על אמירת תהלים מהבעל שם טוב והלאה, אבל לגבי תורה – הספר היחיד שנחשב בלקו"ת כאחד מחמשה חומשי תורה זה שה"ש. זה גם שם את שה"ש כיסוד אחרי ה"ק, באופן בו מופיע בלקו"ת, ואילו תהלים זה המלכות. בראשית שמות ויקרא במדבר דברים =2480 = י"פ אברהם (במדבר) = ה"פ מלכות (ממוצע), משולש אל. תהלים שיר השירים = ס"פ הוי' (הממוצע הוא 780 – המשולש של טל). חיבור שני שרשי המשולשים הממוצעים – 31 ו-39 – עולה 70, רמז ב"שבעים פנים לתורה". זה משלים את ימי ניסן עד "ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם".

היה בזה נושא שרק התחיל ולא המשיך, שהמלה "זה" בולטת בנשיאים שאומרים בימים אלה, וזה הרמז העיקרי לקשר את המלה זה ל-יב ימים אלה – כל נשיא נגמר "זה קרבן...". אחרי סיום הנשיאים כתוב "זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו" ובסוף הפרשה "זאת חנכת המזבח אחרי המשח אותו". זה אותו מבנה של זהב – זה פעמים "זה" ועוד פעמיים "זאת" (שני סיכומים, כמו חותם וחותם בתוך חותם – יסוד ומלכות). זה קרבן = יעקב יעקב = דוד פעמים הוי'. אם מוסיפים את המלה בן שחוזרת – "זה קרבן פלוני בן פלוני" – ר"ת בזק והגימטריא היא יצחק-יצחק.

בכל יום מהנשיאים, בתוך הנוסח הקבוע, יש ה פעמים את האות ז (מזרק, זהב, עזים, ולזבח, זה) – גם רמז מובהק למלה זה. מזרק זהב עזים ולזבח = ישראל, ובתוספת זה = 553 = ז"פ 79, המספר האטומי של זהב, וכמו שמוסבר אצלנו על מחזור היסודות כשסופרים מסוף 92 היסודות אז המספר ה-14 (זהב) הוא 79 (מספרו האטומי של הזהב). אם יש 12 נשיאים אז יש 60 אותיות ז (= שלמים, "ולזבח השלמים"), אבל בכל הפרשיה יש גם ז של זבולון, וביום העשירי יש עוד ב"פ ז – "אחיעזר בן עמישדי" בתחלה ובסוף – ואז יש שלמות של זפ"ז. אז סה"כ יש 63 אותיות ז – ז"פ סג = אמת, כוונה חשובה באריז"ל, שעמה אליהו החיה את המת ("עתה ידעתי כי דבר הוי' בפיך אמת"), ובפרט על ידי ז הבלים (מילוי סג הוא הבל) שיוצאים מפה התבונה (שם סג), וזה ז ההבלים שהיו בתחלת הסדרה. אז זה לא רק שבעת הבלי בריאת העולם, אלא שבעת ההבלים של שם סג שבהם מחיים את המת.

הפסוק האחרון בנשיאים – "ולזבח השלמים בקר שנים אילים חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה זה קרבן פב"פ". רק בפסוק הזה יש פעמיים את האות ז – "ולזבח... זה...". בין שתי המלים יש זה מלים. זבח = יז, מספר המלים בכל הפסוק, וזה גם סה"כ הבהמות המוקרבות שבפסוק (חייב להיות שמישהו שם לב לכך). אחרי זה המלים יש את הסיום של "זה קרבן פלוני בן פלוני". גם הבטוי "זבח השלמים" (= זבח פעמים הוי', היינו שרק השלמים עולה זבח פעמים כה) הוא ר"ת זה, לכן מתאים שבסיום יהיה כתוב "זה קרבן" (אם כי כולל גם את הפסוקים הקודמים, אבל רומז בפרט לפסוק הזה).

ו. "ולא צויתים... על דברי עולה וזבח"

עוד ענין שיוצא מה"זבח": כתוב בהפטרת צו "כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח. כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי וגו'". לפי מנהג חב"ד ועוד מנהגים מדלגים על עוד קטע, ומסיימים "אל יתהלל חכם בחכמתו וגו'". בדומה לפרשת "צו" יש פרשת "תצוה". בדרך כלל בשנה פשוטה "תצוה" זה פרשת זכור, ואז קוראים את הפטרת זכור, בה כתוב משהו דומה – "הלא שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים". בפסוק מירמיהו, של תחלת הפטרת צו, כל המפרשים מתחבטים מה הפירוש של "לא צויתים" על קרבנות. בשמואל כתוב "הלא שמוע מזבח טוב" – לא שאין צורך בזבחים, אלא שהזבח הוא טפל והעיקר זה לשמוע. כאן זה יותר חריף, פשוט שלילה, כאילו שה' אומר שאני לא רוצה את זה בכלל, אלא "כי אם את הדבר הזה צויתי". יש פירושים (ראה רד"ק) שמסבירים שהכוונה היא שבעשרת הדברות לא מוזכר שום קרבן, ולזה מתייחס "ביום הוציאי אותם מארץ מצרים". אבל זה קצת קשה, כי הייתי חושב ש"ביום הוציאי אותם מארץ מצרים" זה פסח, ואז כן יש חיוב של קרבן (חיוב חזק – עשה שיש עליו כרת, שרק מילה כמותו).

לגבי חטא נדב ואביהוא – בפרשה הבאה, שמיני – כתוב "אש זרה אשר לא צוה אותם", ובדעת זקנים מבעלי התוס' הכוונה שהביאו אש מההדיוט בלי לחכות שקודם תרד אש מהשמים, אתעדל"ת בלי אתעדל"ע, ומקשים על עצמם שקודם כתוב שירדה אש מהשמים ורק אז שהביאו, אז דוחים תירוץ זה. אבל יש כזו הו"א, וגם ברור שהאש הספציפית שלהם היא אש שהביאו מדעתם, בלי מצוה. יוצא שאף פעם לא צריך להביא אש אם אין איתות מהשמים שמבקשים. כלומר, קרבן זה לא דבר שעושים מעצמי, לפי מה שעולה על דעתי. מה שאין כן בדברים אחרים, בכל התורה – "והלכת בדרכיו" – אני צריך ללמוד את דרך ה' וליזום כזו פעולה, בלי לחכות לאיתות כל פעם. זה עיקר ההבדל בין קרבנות לבין השאר. לפי זה "לא צויתים" אומר שכל עוד "לא צויתים" אין מצוה ואין מקום ליזמה.

זה נוגע לרמב"ם במו"נ שיש שלומדים ממנו שלא צריך מקדש לע"ל – דבר שמשומם את הדעת, כי בכל היד החזקה כתוב ביד חזקה הפוך, אבל אם יש פסוק עיקרי שהקרבנות זה לא הענין ולא הנקודה זה הפסוק הזה מההפטרה, פסוק של ירמיהו נביא החרבן, שמחד מקונן על החרבן ומצד שני שמח שה' משליך את חמתו על העצים ועל האבנים ולא על עם ישראל. הרד"ק עה"פ מביא מדברי הרמב"ם, שכל הקרבנות לעומת מנהגי ע"ז שנהגו, וכשאין קרבנות של ע"ז אז צ"ע אם צריך קרבנות בקדושה (יש "ואמרתי שנעשה רצוני", אבל צריך עיון מה ה' 'צריך את זה' – "לצרף את הבריות" בכל המצוות זה "כפרת נפשו", אבל הדורון זה "שאמרתי ונעשה רצוני").

[ולשלמות הענין, אלה הם דברי הרד"ק עה"פ:

כי לא דברתי, ביום הוציאי אותם מארץ מצרים - י"מ כי היא המצוה הראשונה והוא מה שצוה אותם במרה שנאמר בו שם שם לו חק ומשפט והוא מה שאמרו רז"ל שבת ודינין במרה איפקוד ולא צוה על דבר עולה או זבח ויש לפרש גם כן כי עקר המצוה לא היתה על דברי עולה וזבח אלא שמעו בקולי והייתם לי לעם ובזה התנאי נתן להם התורה ואין בכל עשרת הדברים שהם כלל התורה כלה זכר עולה וזבח ואף כשידבר על הקרבנות לא צוה להם שיקריבו קרבן אלא אדם כי יקריב מכם קרבן אם יעשה מדעתו יהיה כך וכך והתמידים שצוה בהם הוא לכבוד הבית והיו באין לצבור אבל ליחידים לא צוה להקריב קרבן כמו שצוה ליחידים לעשות משפט ושאר המצות ולא צוה ליחיד לעשות קרבן אלא אם כן יחטא בשוגג וצוה בשרפת האמורין להשיב החוטא אל לבו לכוף התאוות הבהמיות לפי שתולדתם מחלב ודם ויהיה נזהר שלא יהיה שוגג במצוה כל שכן מזיד והתמידים גם בנין הבית לעבודה אפשר שהוא כמו שכתב מורה צדק רבינו משה ז"ל להעתיק הדעות הזרות ובנין ההיכלות שהיו לשם עכו"ם רצה להעתיקם לעבודת האל ושימחה שם עכו"ם מהם:]

בחת"ת של האזכרה היה קרבן תודה, שכל הקרבנות בטלים חוץ מקרבן תודה. גם את זה אפשר לפרש – שהקרבנות בטלים היינו שה' לא רוצה. כש"את רוח הטמאה אעביר מן הארץ" אין חטאת, אבל גם אין דורון אחרי הפרקליט, אז גם אין עולה. אבל כשה' עושה לך נס גלוי, כמו ארבעה צריכים להודות – שתמיד מסבירים שזה לשון הד, אור חוזר – אז הנס עצמו הוא הבקשה-הצווי מהשמים להביא את הקרבן. לכן כל הקרבנות בטלים חוץ מקרבן תודה.

אם לא יהיו קרבנות אז ה-תריג יחסרו כמה מאות, ח"ו (אא"כ יגיעו למנין תריג לפי שיטות אחרות...). בכל אופן, הפשט שאף על פי שנצטוו קודם על פסח – הפסח הוא (גם) כדי להרגיז את המצרים, ששוחטים ע"ז שלהם (עוד יותר מ'הכנסת' הקרבנות מע"ז לתחום הקדושה). הצווי על המשכן מופיע לפני חטא העגל, וזה דיון אם היה קודם או אחר כך, אך יש מקום לומר שכל המשכן עם התיקון זה לכפרה על חטא העגל. זאת אומרת שכל הסיפור שצריך משכן וקרבנות זה בגלל שחטאנו, בעגל דווקא, ולכן כעת צריך להקריב קרבנות כתיקון חטא העגל, ולכן למחרת הירידה מן ההר, אחרי סליחת ה', הוא צוה על המשכן. כתוב "ביום פקדי ופקדתי" – יש רשימו מהעגל בכל פקידה – אז כל זמן שהרשימו נשאר באמת צריך בית מקדש וקרבנות. זה רק להרחיב את היריעה של הנושא הגדול הזה, בהתאם לפסוק.

[נתבאר בשיעור בנעם אלימלך – כ"ג אדר שנה זו – ביחס לחטא נדב ואביהוא ש"אש מן ההדיוט" (ההנאה) בסדר בדרגה הנמוכה, אבל למעלה מכך זה לא בסדר, וצריך לברר.]

ז. תפארת שלמה לפרשת צו

לכבוד שלמה הי"ד רציתי להביא מהתפארת שלמה (שבכלל כדאי ללמוד אותו לזכרו) – נאמר מה שכותב בסוף ובתחלת פרשת צו. בסוף הפרשה מדבר על "כי אם בזאת יתהלל המתהלל", ש"לא בשופטני עסקינן" שמישהו סתם מתהלל, אלא אומר – על דרך נעם אלימלך, שכל הספר זה עבודת הצדיקים להשפיע ברכה לעם ישראל, כך גם תפארת שלמה – ש"אל יתהלל החכם בחכמתו וגו'" זה "אליבא דנפשיה", שהחכמה היא כדי להתעלות בקדש (הוא קורא לזה עבודה לשמה, לא בשביל להתפאר שהוא חכם, אלא שככל שהוא מחכים יותר הוא משתלם יותר), וכך גם גבורתו בכפית היצר ועשירותו בנתינת צדקה היא כדי לתקן עצמו – הכל תיקונים. אבל הוא אומר לא להתהלל בשום דבר כדי לתקן את עצמך, אלא "כי אני הוי' עושה חסד ומשפט וצדקה בארץ, ובאלה חפצתי נאם הוי', כי אם השכל וידוע אותי". הוא מסביר ש"השכל וידוע אותי" היינו שכל ההשכלה והידיעה היא כדי להמשיך מהמוחין ליסוד – "אותי", אות ברית קדש – כדי שהיסוד ימשיך את הברכה והשפע לעולם. זו כוונה פשוטה להמשיך חסד ליהודים – "עושה חסד ומשפט וצדקה בארץ". הוא מביא הלשון "תכף לתלמידי חכמים ברכה" – יש שלש תכיפות, ואביי מוסיף "תכף לתלמידי חכמים ברכה". זה קשור לכל הרוח של הרבי, עם ה"תכף ומיד ממש". כלומר, שמי שמארח ת"ח אמתי זוכה מיד לברכה ושפע בגשמיות. התפארת שלמה אומר שזה הסימן של ת"ח אמתי, שתיכף לנוכחות שלו בעולם הוא ממשיך ברכה. אם הוא לא תכף ממשיך ברכה בגשמיות סימן שהוא לא ת"ח. אביי זה הראש של הבעל שם טוב, כמו שאמר אדמו"ר הזקן. יש כמה "לשיטתיהו" של אביי ורבא, וצריך לבחון איך זה מתאים לאביי דווקא. אביי = 23 (חיה), ו"תכף לתלמידי חכמים ברכה" = 37 (יחידה) ברבוע = "ורוח אלהים מרחפת על פני המים", ותיכף לזה הברכה של "ויאמר אלהים יהי אור". כלומר, הת"ח מגיע למציאות של "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום" ואז מתחיל לרחף שם – "ורוח אלהים מרחפת על פני המים", רוחו של משיח, הת"ח – ואז תיכף ברכה של "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" ("אברהם התחיל להאיר" ולו נאמר "והיה ברכה").

[וזה לשון התפארת שלמה:

בהפטרה פ' צו (ירמיה ז, יח) אל יתהלל חכם בחכמתו וגו' ואל יתהלל עשיר בעשרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאום ה'. דלכאורה הדבר תמוה מה שמזרז הנביא בזה אטו בשופטני עסקינן בבעל גאוה ח"ו שיתהלל בחכמתו וכדומה. אולם הנראה כי הכתוב רמז בזה דרך הישרה שיבור לו האדם אף אם הוא לומד תורה לשמה אם הוא מתכוון למענו ואינו משגיח להשפיע בתורתו ע"י לימודו טובת העולם לכלל ישראל או אם הוא גבור הכובש את יצרו ג"כ רק למענו. או העשיר אשר הוא גומל חסד בעשרו הוא ג"כ למענו דורש טוב. בזה לא יתכן עבודתו כי העיקר שיהיה לימודו וכל הגמ"ח שעושה יהיה כוונתו להשפיע טובות וחסדים לכל העולם. וז"ש חכז"ל (ברכות מב, א) תיכף לת"ח ברכה כי הוא עיקר הלימוד להשפיע טובות וברכה. לזה אחר ברכת התורה אומרים תיכף ברכת כהנים יברכך וגו' כי מקור הברכה ע"י לימוד התורה לשמה. וז"פ הפ' אל יתהלל חכם בחכמתו דייקא חכמתו לבד ולעצמו וכו' גבור בגבורתו כנ"ל. כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי. כידוע לי"ח בחינת ידיעה כי הדעת הוא המחבר ומשפיע לבחי' יסוד להוריד השפע. וזה היה בחי' משרע"ה הי' כולל הדעת מבנ"י כמ"ש (שמות לה, א) ויקהל משה את כל עד"ת בנ"י אותיות דע"ת. וז"ש (שם ב, ד) ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו. פי' שהיתה מצפה ומסתכלת על בחינת הדעת איך יבוא בחי' הדעת לבנ"י אם משה לא יהי' בדור הזה כי דור המדבר נקרא דור דעה מחמת כי משרע"ה הי' ביניהם. וז"ש השכל וידוע אותי. פי' שיהי' חכם כזה להביא בחי' הדעת לבחי' יסוד נקרא אות. כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאום ה' כי זהו רצונו ית"ש להביא שפע טוב לעולם:]

הקטע הראשון של צו הוא על "כל זכר בבני אהרן יאכלנה... כל הנוגע בהם יקדש". הוא אומר ש"זכר" זה משפיע, ו"בני אהרן" זה משפיעים, אנשי חסד. "כל זכר בבני אהרן יאכלנה" זה צדיקים שמשפיעים חסד, ולשם כך אוכלים, ומי שמקיים כך אז "כל הנוגע בהם יקדש" (לא כפשט שהולך על קרבנות) – "כל המחובר לטהור טהור". לכן אומר שגם אחד שהוא בשפל המדרגה לגמרי, אבל אם הם מחוברים ורק נוגעים בצדיק אז הכל הופך להיות קדש. זה רמז להלכה של טעם כעיקר – הוא אומר שזה נלמד מפסוק זה. על פי פשט דין זה נלמד מ"משרת ענבים", אבל יש מקום שלומדים מכמה פסוקים הלאה – "כל הנגע בבשרה יקדש" – והוא אומר שלומדים דווקא מ"כל הנוגע בהם יקדש". הוא אומר ש"יקדש" היינו טעם בעבודת ה' – ברגע שאדם נוגע בצדיק, אפילו אם הוא בשפל המדרגה, הוא מקבל געשמאק בקיום מצוה. הוא אפילו דורש שאפשר לומר שהטעם הוא העיקר. כלומר, לצדיק שענינו להשפיע יש סגולה שכאשר נוגעים בו מקבלים טעם בעבודת ה'. אחר כך הוא מביא סיפור – שמופיע בחב"ד – על רבי חייקא מאמדור, שלפני שהגיע למגיד הוא צם אלף צומות (עשה תעניות וסיגופים, צם הפסקות משבת לשבת, והיה ער אלף לילות). המגיד שלח מישהו ש'יצוד אותו', והוא אמר לו שאין לך טעם בעבודה, וכך היה ולכן הלך למגיד ואז קבל טעם בעבודה. זה הווארט. הוא חשב שעבד את ה' בסדר, בלי טעם – אולי חשב שכך צריך לכתחילה – אבל כשהגיע לצדיק שראוי לזה זכה לטעם. האגלי טל אומר שכל אחד צריך טעם בלימוד תורה. "טעם כעיקר" – צריך צדיק שנותן טעם, וארגיש שהטעם בא ממנו. "טוב מעט לצדיק" = שלם, שע נהורין, תיקון "ואמת" (טוב, טעם, צדיק – סדרה של כפולות טוב). שתי הלשונות – "כל אשר יגע בהם יקדש" ו"כל אשר יגע בבשרה יקדש" = הוי' פעמים אלהינו (אמונה).

[וזה לשון התפארת שלמה:

כל זכר בבני אהרן יאכלנה וגו' כל אשר יגע בהם יקדש. ופרש"י להיות כמוה כו'. הנ"ל בזה שהתורה מרמזת בזה גודל מעלת דיבוק חכמים וצדיקי הדור כל המסתופף בצילם ומתאבק בעפר רגליהם. אף כי הוא אינו במדריגה הנכונה עכ"ז אם הוא מחובר לטהור יש לו תקומה להיות לו עלי' ע"י הצדיק כי (ב"ק צב, ב) כל המחובר לטהור טהור. כמ"ש במשנה במס' זבחים (פ"ט מ"ה) הקרנים והטלפים כ"ז שהם מחוברים יעלו פרשו לא יעלו רמז על הנ"ל אם הוא מחובר לצדיק יעלו עמו אף שהוא בשפל המדריגה. וזה המרומז בפ' כל זכר בבני אהרן בחי' דכר ומשפיע הוא הכהן בחי' החסד כו'. כל אשר יגע בהם יקדש להיות כמוה להעלות אותו עם עבודתו. ובגמ' יליף מהכא (פסחים מד, ב) טעם כעיקר כי כן הוא כח הצדיק לתת טעם בתו"מ שלו להרימם למעלה. כמו ששמענו מאת הרב הצדיק המנוח מהו' חייקא המדורא זלה"ה שהיה עוסק בתעניות וסגופים כמה פעמים משבת לשבת והיה נעור אלף לילות לעסוק בתורה ועכ"ז לא הרגיש בנפשו תיקון השלימות עד אשר בא אל הרב הקדוש המגיד מוהד"ב ממעזריטש זלה"ה ותיכף נגמר תיקונו הראוי. כי הטעם שנותן הצדיק בעבודתו הוא העיקר כנ"ל:]

מייל מהרב:

הבאת את הרד"ק מירמיהו אך לא מתהלים (זה בערך אותו הדבר), חשוב מאד לצטט גם הפסוק בתהלים שכתבתי לך, זבח ומנחה לא חפצת אזנים כרית לי [לשמוע בדבריך, ע"ד שני הפסוקים האחרים] עולה וחטאה לא שאלת. נמצא שיש ג פסוקים, הראשון אמר שמואל שמע מזבח טוב וגו' השני אמר דוד זבח ומנחה לא חפצת והשלישי ירמיהו, וי"ל שהם בסוד חש מל מל, שהראשון הוא תוכחה לשאול שמע מזבח טוב, אך שני הבאים הם שלילת זבח מעיקרא, בזני כתוב רק אזנים כרית לי בין שתי השלילות, בעיקר הבדלה, אך בשלישי בא באריכות הרצוי הטוב, המתקה, הכל באותו ענין. הסימן: שמואל דוד ירמיהו ר"ת שדי שאמר לעולמו די בזבח וכו' ועוד שמח = ו"פ חן וכו