"צלי אש ומצות על מרֹרים"

סעודת משיח תשפ"ב – כפר חב"ד

נקודות עבודה בפסח, מצה ומרור

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

קיצור מהלך השיעור

בסעודת משיח – הקצרה, לרגל השבת הממשמשת ובאה – נגע הרב במספר נקודות 'פסחיות', שכללו "פסח מצה ומרור" – התבוננות ב"וימררו את חייהם... בחמר ובלבנים" בעבודת האדם; התייחסות לעבודת "צלי אש" המצטרפת "על מצות ומרורים" ו'נעיצת' אכילת המצות בסעודת משיח ב"בערב תאכלו מצֹת" שבתחלת החג. בין אלה משובצת גם התבוננות משעשעת על סוסים וחמורים ומבט כולל על שלשת הרגלים.

[התחילו ב-4, עם איחור קל, וסיימו בשש בדיוק.]

ניגנו שלש תנועות, ממצרים גאלתנו.

כעת אוכלים משיח ושותים משיח – לא לשכוח לכוון.

"בחמר ובלבנים" – שתי טענות היצר

בשעבוד מצרים המצרים מררו את חיינו "בחמר ובלבנים"[ב]. רבי משה מקוברין הסביר[ג] שכאשר אדם רוצה לעבוד את ה' היצר הרע בא ומחליש אותו, מייאש אותו, בשתי טענות שהן "חמר ולבנים".

קודם כל, הוא אומר לו – אתה שקוע בחומר, שקוע בחומריות, מזוהה עם החומריות, אין שום סיכוי שתוכל לעבוד את ה'! זהו השעבוד "בחמר", לשון חומריות.

הטענה השניה שלו היא "בלבנים". הוא אומר לאדם – אתה לבן, אתה בסדר גמור. בעבודת ה' אתה עושה כל מה שאתה יכול, אתה צריך להיות מבסוט מעצמך.

מהשעבוד בשתי הטענות האלה האדם כמעט לא יכול לצאת – צריך נס של הקב"ה כדי להוציא אותו.

כמובן, עיקר החידוש שלו כאן הוא איך שמסביר את "ובלבנים", שהכל בסדר. אפשר לפרש "בלבנים" גם מלשון לבן הארמי – "לבן בקש לעקור את הכל". אני מחבר את הדברים לווארט נוסף[ד]: את הגזרה של "גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אֹתם ארבע מאות שנה" היה אפשר לקיים גם בארם נהריים, אצל לבן. יעקב היה שם, התחתן והוליד ילדים – הוא די השתקע שם. הוא היה שם עשרים שנה, אבל היה אפשר להשאר שם ולקיים שם את כל הגלות. למה היה צריך לרדת למצרים? לבן הארמי הוא לבן הרמאי, הוא הקליפה של השקר. אם היינו משתקעים במקום של שקר לא היינו יכולים לצאת משם גם אחרי ארבע מאות שנה – כששוקעים בשקר, כשאין נקודה של אמת, אי אפשר בכלל לעבוד את ה'.

חמורים וסוסים

כמה עולה בגימטריא חמר ועוד לבנים, שהם עיקר השעבוד? חמר בגימטריא רמח, אברהם, ו-לבנים עוד 132 – כמה ביחד? 380, בגימטריא מצרים. רק ראשי התיבות הם חל, עשירית של מצרים. רואים שהשעבוד "בחמר ובלבנים" הוא המהות של מצרים.

איזה עוד רמז אפשר לעשות כאן? אם מוסיפים ו ל-חמר מה מקבלים? חמור. אם מורידים את ה-ו מ-לבנים נשאר 126 – בגימטריא סוס. כלומר, מצרים גם עולה בגימטריא חמור-סוס. זה לא סתם רמז – על המצרים כתוב "אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם"[ה]. יש גם חמור וסוס למעליותא – המשיח הוא "עני ורֹכב על חמור", כמו שדברנו בחול המועד, וכנראה שיש לו גם סוס. כאן הסוס קשור ל"לבנים" – איפה יש סוסים לבנים? במרכבת זכריה. כנראה יש מעלה בסוס לבן – החמור הוא לא לבן, החמור הוא חום (לשון חמור)...

דברנו בחול המועד שצריך לחזור לילדות. איך קוראים לסוס כשהוא קטן? סיח. פסח כנראה רומז גם לסיח – פה-סיח (כמו פה-סח, ה-סח גם לשון שיחה וגם לשון סיח[ו]). איך קוראים לחמור קטן? עיר, כמו בפסוק שכבר הזכרנו – "הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא עני ורֹכב על חמור ועל עיר בן אתֹנות". והנה, סיח ועוד עיר שוה משיח! מה יוצא מזיווג של סוס וחמור? פרד. אפשר לומר שה-פ של פסח רומז גם לפרד. פרד-סוס-חמור ר"ת פסח (וס"ת סדר, סדר פסח) ושאר האותיות עולות חמור חום סוס לבן! לכאורה פרד הוא דבר שלילי, יוצא מכלאים ואינו מוליד, אבל מצאנו שדווקא המלכים רוכבים על פרדים – גם לדוד המלך היה פרד, כנראה שיש גם מעלה של הפרד[ז] שקשור למלכות וממילא קשור למשיח[ח].

"הלך בתם" בשלשת הרגלים

בהמשך לקשר למלכות נאמר עוד משהו חשוב, לא קשור למה שדברנו עד עכשיו:

פסח הוא חג של מלכות. שלשת הרגלים מכוונים בספירות כנגד מלכות-תפארת-בינה – שלש הספירות שהסימן שלהם הוא "בתם", "הֹלך בתם ילך בטח". חג הפסח הוא חג של מלכות – בפסח אנחנו יוצאים מבית עבדים להיות עבדים של ה', מקבלים את מלכותו; חדש ניסן הוא החדש של שבט יהודה, שבט המלכות, והחוש שלו הוא חוש הדיבור ("מלכות פה"); וכן ניסן הוא "ראש השנה למלכים". בשבועות מקבלים טוב-טעם של תורה ומצוות – התורה היא התפארת בכל מקום, "תפארת גופא" "גופא דאורייתא" (היינו והתורה ומצוותיה). סוכות הוא החג של הבינה – בסוכות נאמר "ושמחת בחגך", השמחה היא פנימיות הבינה, "אם הבנים שמחה", וגם כתוב שהסוכה היא מקיפין דאמא.

בסדר של הרגלים יש כאן עליה – ממלכות לתפארת לבינה – אבל הכל מתחיל מהמלכות וכלול במלכות, בפסח שהוא "ראש השנה לרגלים".

נגנו ארבע בבות, ניע זשורצי.

[לפני כוס שניה:] אנחנו כעת בכוס של "והצלתי", שתיכף נסביר מה זה.

ניגון הקאפליא.

"והצלתי" – "צלי אש"

הלשון השניה של הגאולה היא "והצלתי". "והצלתי", לשון הצלה, בא גם מלשון צל. בפרק החדש של הרבי כתוב "הוי' צלך על יד ימינך". יש ווארט ידוע של הבעל שם טוב, שהקדושת לוי מביא כמה פעמים[ט], ש"הוי' צלך" היינו שה' מתנהג ביחס לאדם כמו צל, שתנועותיו הן בהתאם לתנועות האדם. "על יד ימינך" אומר שהדברים אמורים בעיקר על הנהגה של קו ימין – האדם צריך להתנהג בחסד, לעשות חסדים כלליים ופרטיים, ואז ה' מתנהג גם הוא בהנהגה של חסד.

בפסח יש עוד לשון חשוב של שער צל – את הפסח צריך לאכול "צלי אש" (אותיות צל איש). הביטוי "צלי אש" מופיע בפסח פעמיים, בשני פסוקים רצופים – "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרֹרים יאכלֻהו. אל תאכלו ממנו נא ובשל מבֻשל במים כי אם צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו"[י]. זו אפילו שאלה בפשט למה צריך לחזור פעמיים על "צלי אש" בשני הפסוקים.

מה ההסבר לפי חסידות? כתוב[יא] ש"צלי אש" היינו התבוננות באלקות – התבוננות שמעוררת אש-התלהבות (כמו שדברנו בחול המועד[יב] על "שרפים", שהאדם בוער לעבודת ה'), זו בעיקר התבוננות בסובב כל עלמין, התבוננות באין סוף, התבוננות של "מאין יבא עזרי". את ההתבוננות הזו צריך לחבר לעבודות שיש בשני הפסוקים. בפסוק הראשון כתוב ש"צלי אש" צריך להיות עם "ומצות על מרֹרים". בעבודה הפנימית, "מצות" היינו אמונה, "מיכלא דמהימנותא", ו"מרֹרים" היינו התעוררות רחמים, כמו שרבי לוי'ק מסביר על מיקום המרור בקערת הסדר בספירת התפארת (ולא בגבורה, כמו שמתאים לכאורה למרירות), שהרגשת המרירות מעוררת רחמים[יג]. בפסוק השני כתוב שה"צלי אש" צריך להיות "ראשו על כרעיו ועל קרבו" וכתובלב שהיינו עבודת השפלות. אם כן, צריך לחבר את ארבעת הדברים האלה – את ההתבוננות ("צלי אש") עם האמונה ("מצות"), הרחמים ("מרֹרים") והשפלות ("ראשו על כרעיו ועל קרבו").

וכמה רמזים: רק המלה צלי (130) הוא כפולה של 13 (י"פ 13, ה"פ הוי') והמלה אש (301) היא כפולה של 7 (43 פעמים 7), זוג מובהק של 13 ו-7 (צלי הוא לשון זכר ו-אש לשון נקבה, מתאים לכלל שה-13 הוא הזכר וה-7 הוא הנקבה). הר"ת של "צלי אש", צא, הם כפולה של 7 ו-13 – 7 פעמים 13 שהוא המשולש של 13, כידוע. שני הפסוקים יחד עולים 6006, 66 (משולש 11) פעמים ראשי התיבות (משולש 13, כנ"ל).

שתו כוס שלישית ורביעית והשלימו את סדר הניגונים.

"בערב תאכלו מצֹת"

כעת נעשה "נעוץ סופן בתחלתן". פסח מתחיל מאכילת מצות, בלילה הראשון האכילה היא חובה ובשאר החג האכילה היא רשות – לומדים שבכל החג האכילה היא רשות משביעי של פסח, כך שההתחלה היא החובה והסוף שאנחנו נמצאים בו כעת הוא הרשות שברשות. אבל התקנה של הבעל שם טוב והרבי הרש"ב לעשות סעודת משיח, לאכול מצות ולשתות ארבע כוסות, נועצת את הסיום בהתחלה, שאוכלים גם בסוף. כעת נאכל מצות לסיום סעודת משיח וננעץ את הסיום בהתחלה.

את החיוב לאכול מצות בלילה הראשון לומדים מפסוק "בערב תאכלו מצֹת", "הכתוב קבעו חובה". ראשי התיבות של "בערב תאכלו מצֹת" הם שוב המלה שהזכרנו קודם, "בתם", ר"ת בינה-תפארת-מלכות. בערב היינו הערבוּת של הבינה, ה"ערבות" אליה מגיעים בסוכות; "תאכלו" היינו הטוב-טעם של התפארת, אליו מגיעים בשבועות (בו "לכולי עלמא בעינן נמי 'לכם'", בחינת "תאכלו"); "מצֹת" היינו המלכות של חג הפסח, קבלת עול מלכות שמים שהיא היסוד של הכל, כנ"ל.

ורמז: "בערב תאכלו מצֹת" עולה 1261 – 13 (אחד-אהבה) פעמים 97 (מהיטבאל, זמן, מה-בן)[יד], כאשר רק ראשי התיבות עולים טוב פעמים הוי' (442), סוד "טוב הוי' לכל ורחמיו על כל מעשיו", והשאר עולה 819 (אחדות פשוטה, הפירמידה של 13, 9 פעמים – ממוצע כל אות – 91, ר"ת "צלי אש" כנ"ל).

[בשש:] עכשיו נברך, כי צריך לסדר כאן – כדי שלא יהיה חילול שבת ח"ו.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• היצר הרע משעבד את האדם "בחֹמר ובלבנים" – בטענה שהוא שקוע בחומריות ובטענה שהוא בסדר.
• קליפת השקר של לבן הארמי-הרמאי גרועה יותר משעבוד מצרים.
• פסח רומז לפרד-סוס-חמור – בקליפה (בגלות מצרים) ובקדושה (בגאולת מצרים).
• בפסח יוצאים מבית עבדים כדי לקבל את מלכות ה'.
• פסח-שבועות-סוכות הם כנגד מלכות-תפארת-בינה.
• את עבודת "צלי אש" של הפסח – התבוננות המעוררת התלהבות – יש לצרף לאמונה (מצות), להתעוררות רחמים (מרור) ולשפלות ("ראשו על כרעיו ועל קרבו").
• עבודת "בערב תאכלו מצֹת" של ליל הסדר כוללת את פסח-שבועות-סוכות.
• בפסח "נעוץ תחלתן [מצות ליל הסדר] בסופן [מצות סעודת משיח]".