קטנוּת וגדלוּת בספירת העמר

שבת אמר תשפ"ה – כפ"ח

ביאור חסידי לכוונות האריז"ל לספירה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בליל שבת זה – כהמשך לעניני הקטנוּת והגדלוּת שנלמדו באותה תקופה – זכינו לשיעור יסודי ומאלף, בו ניתן הסבר חסידי-פנימי לכוונות הקטנוּת והגדלוּת של האריז"ל בספירת העמר. המבנה המורכב שמשרטט האריז"ל הפך, ביד אמן, לסדר עבודה נפשי-קיומי המופיע כבר מהיהודי הראשון – מההשגה הראשונה, עובר לההכנה לשליחות, היציאה אליה, הנפילות והמשברים שבדרך, ועד להגעה אל היעד של ראית האלקות בבהירות במציאות כולה. השיעור, שנמסר לנשים ובנות צעירות, דורש קצת 'החזקת ראש' בהתחלה – לא להתייאש ממושגי הקבלה! – אבל עולה מתוכו סדר בהיר ומתיישב, גדוש פניני השכלה ועבודה.

מדרגות קטנות וגדלות בחסידות

מי שהיתה אתמול בהתוועדות ל"ג בעומר, או שצפתה בשידור, שמעה שדברנו בסוף על כוונה עיקרית באריז"ל לספירת העמר – הסדר של קטנות וגדלות. האריז"ל מדבר על ארבע-שהם-שמונה מדרגות – קטנות וגדלות ראשונות וקטנות וגדלות שניות, גם מצד אבא וגם מצד אמא.

בחסידות, בהסבר הרגיל של מדרגות הקטנות והגדלות, לא מחלקים בין אבא ואמא, אלא רק מסבירים בכללות את המדרגות קטנות א', גדלות א', קטנות ב' וגדלות ב':

קטנות א' היא אמונה – האמונה שיש בורא לעולם (כמו הביטוי שהשתמשנו בו לאחרונה[ב] – 'ס'איז דא א גאט אויף דער וועלט').

גדלות א' היא ידיעת המציאות – שמה שהאדם מאמין בו מתאמת אצלו גם על פי השכל, עד שהוא נעשה אצלו מחויב המציאות. אני מסתכל על השלחן הזה וברור לי שיש בורא שברא אותו יש מאין ואפס המוחלט, כי השלחן לא עשה את עצמו.

אחרי שאני יודע שיש בורא לעולם אני לא רוצה להשאיר את הידיעה הזו אצל עצמי לבד – אני רוצה להפיץ אותה לכולם, לצאת לשליחות לפרסם את אלקותו יתברך בעולם (כמו אברהם אבינו, היהודי הראשון), ולשם כך צריך בטחון. יש ביטוי בחסידות שעל יהודי 'ללכת בעולם'[ג] כדי לפרסם אלקות, ובשביל ללכת בעולם (להכנס ברצון להעלם והסתר העולם) צריך הרבה בטחון. אך כשיוצאים לדרך לשליחות כבר אין אותה בהירות שהיתה לאדם כשהוא ישב והתבונן בביתו – לכן זו שוב מדרגה של קטנות. זו קטנות ב', התקדמות שבאה אחרי גדלות א', אבל היא קטנות כי הבהירות מתמעטת. לכן יש צדיקים שלא אהבו לנסוע – הרבי לא נסע לשום מקום חוץ מלאהל. הבעל שם טוב נסע הרבה ולעומתו המגיד נשאר במקומו[ד]. היום יש יתרון שבאמצעות הטכנולוגיה אפשר להפיץ אלקות בכל העולם בלי לצאת מהבית (אכן, יש מעלה גדולה למי שאף על פי שיכול להפיץ חסידות מהבית מכתת רגלים וטורח להגיע אישית לצמאים לשמוע את דבר ה' פנים אל פנים – האיכות של ההשפעה היא אחרת לגמרי, יש בה הרבה יותר "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב ופועלים פעולתם"[ה] – "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם"[ו]).

אחר כך, בזכות קיום השליחות, זוכים לגדלות ב', שהיא ראית המהות – לא רק ידיעת המציאות של ה' (גדלות א'), אלא שאני ממש רואה את ה', את נוכחות ה' בכל ("שויתי הוי' [לשון מהווה[ז]] לנגדי תמיד"[ח]). דוגמה לכך היא דברי אדמו"ר הזקן לנכדו הצמח-צדק לפני הסתלקותו – 'האמן לי, אני מסתכל על התקרה ולא רואה את הקורה אלא את כח האין האלקי שמהווה אותה'[ט]. כמו שנסביר, בגדלות ב' גם רואים במוחש השגחה פרטית על כל צעד ושעל בחיים – אני רואה שכל מה שקורה במציאות הוא פעולה של ה', אחד יחיד ומיוחד.

עד כאן ההסבר השגור בדא"ח[י] לארבע המדרגות של קטנות וגדלות, בלי חלוקה אם הן מצד אבא או מצד אמא.

קטנות וגדלות בכוונות האריז"ל לספירה

הסדר בו מסביר האריז"ל[יא] את שמונה המדרגות של קטנות וגדלות בימי הספירה הוא מפתיע[יב]. הכלל הוא שקטנות קודמת לגדלות[יג] – בפשטות, אי אפשר להיות גדול בלי להיות קודם קטן. לכן הייתי מצפה שהמדרגות תהיינה לפי הסדר – קודם ארבע המדרגות שמצד אמא, מקטנות א' עד גדלות ב', ואחר כך ארבע המדרגות שמצד אבא, או, אולי טוב יותר, קטנות א' מצד אמא ואז קטנות א' מצד אבא, גדלות א' מצד אמא ואז גדלות א' מצד אבא וכו'. אבל הסדר אצל האריז"ל הוא לגמרי לא כך. איך האריז"ל מסביר?

בכל שבוע מאירות כל המדרגות ששייכות לאותה ספירה בסדר הזה: ביום הראשון, יום החסד, מאירה גדלות א' מצד אבא. ביום השני, יום הגבורה, מאירה גדלות א' מצד אמא. ביום השלישי, יום התפארת, מאירות שתי המדרגות של קטנות ב', גם מצד אבא וגם מצד אמא. ביום הרביעי, יום הנצח, מאירה גדלות ב' מצד אמא. רק ביום החמישי, יום ההוד, מגיעים למה שהייתי מצפה שיהיה בהתחלה – קטנות א', גם מצד אבא וגם מצד אמא. כעת לכאורה נשארה רק מדרגה אחת, גדלות ב' מצד אבא, אבל נשארו עוד יומיים, לכן המדרגה הזו מתחלקת לשתי בחינות – מה שלא ראינו באף מדרגה אחרת – כאשר ביום הששי, יום היסוד, מאיר הרשימו של גדלות ב' וביום השביעי, יום המלכות, נכנסת העצמות של גדלות ב' (זהו הדבר היחידי שהייתי מצפה לו לפי הסדר[יד] – שהכל יסתיים במדרגה הכי גבוהה, גדלות ב' מצד אבא).

ולסיכום:

יש כאן הרבה דברים שצריכים להבין: למה הכל מתחיל מגדלות א' (ולא מקטנות א')? למה בגדלות א' אבא קודם לאמא ואילו בגדלות ב' אמא קודמת לאבא? למה המדרגות של הקטנות, גם בקטנות ב' וגם בקטנות א', מגיעות ביחד, לעומת מדרגות הגדלות שלכל אחת יש את היום שלה? אפשר אולי קצת כבר להרגיש למה בקטנות אין הבחנה, אבל צריך להסביר יותר. מה המשמעות לכך שדווקא במדרגה של גדלות ב' מצד אבא יש חלוקה לשני ימים, הרושם והעצם? וכמובן, צריך להוסיף הסבר לפי חסידות להבדל בין ארבע המדרגות מצד אבא וארבע המדרגות מצד אמא. כעת ננסה בע"ה ליתן הסבר פנימי לכל התהליך הזה:

הכרה וידיעת המציאות

איפה אנחנו מכירים מישהו שהתהליך אצלו מתחיל מגדלות א'? אמנם הכלל הוא שקטנות קודמת לגדלות, כנ"ל, אבל "אין כלל שאין בו יוצא מן הכלל"[טו]. לדוגמה, על מורנו הבעל שם טוב – שנזכיר עוד בהמשך – כתוב ש'אף פעם לא היה ילד'[טז]. ואכן, יש נשמות מיוחדות, כמו אברהם אבינו וכמו מורנו הבעל שם טוב (שמקבילים אותו לאברהם אבינו בסדר הדורות של החסידות[יז]), שמתחילות את הדרך מגדלות.

על אברהם אבינו, היהודי הראשון, כתוב "בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו"[יח] – הכרה שהגיעה מתוך חקירה בשכל[יט]. אברהם אבינו לא מתחיל מאמונה (שהיא קטנות א') – הביטוי "והאמִן בהוי'"[כ] כתוב אצלו הרבה אחרי, לפי חז"ל הוא היה אז בן שבעים[כא]. כתוב[כב] שהכרה היא כמו ראיה בעיני השכל. חז"ל אומרים שאברהם חקר אם יש אדון לבירה "עד שהציץ עליו בעל הבירה"[כג]. לפי מה שמסבירים כעת ההצצה הזו לא היתה ראיה ממש, אלא הכרה שכלית בהירה מאד – גדלות א' מצד אבא (השייכת לאברהם, אבינו הראשון, "אב המון גוים"[כד] שבא להאיר לכולם שיש [רק] א-ל אחד).

במתן תורה כתוב "וכל העם רֹאים את הקולֹת"[כה], וחז"ל מסבירים "רואים את הנשמע"[כו]. בלשון הקבלה והחסידות החויה של ראית הנשמע שייכת לפרצוף ישראל סבא, ההארה של החכמה שמאירה בבינה – "חכם בבינה"[כז]. במושגים כאן, בכללות גדלות א', "ידיעת המציאות", היא בבינה (לעומת גדלות ב', "ראית המהות", ששייכת בכללות לחכמה), אבל גדלות א' מצד אבא היא הארת החכמה בבינה, חויה של ראיה בתוך השמיעה-החקירה של השכל, מה שנקרא בחסידות הכרה, כאילו רואה ממש.

אחרי שאברהם אבינו זוכה להכרה הזו הוא רוצה לשתף את כל העולם במה שהוא זכה לו, אבל הוא לא יכול לעשות זאת – את החויה הפנימית של ההכרה, הראיה שבתוך השמיעה, אי אפשר להעביר למישהו אחר. אברהם אבינו צריך הרבה מחשבה איך לתת אותיות ומילים למה שהוא חווה, איך לתת הסברים שיוכלו להעביר זאת לזולת. בסגנון של מדע, הוא צריך למצוא את הנוסחאות שמוכיחות את הגילוי לו זכה. זהו השלב השני, גדלות א' מצד אמא, שהופכת את ההכרה להתבוננות שכלית. את ההכרה עצמה אי אפשר להעביר, את ה'דערהער' הפנימי בשמיעה-ההבנה, ולכן גדלות א' מצד אמא היא לא הכרה אלא רק ידיעה, ידיעת המציאות של בורא עולם – הכרה היא הפנימיות וידיעה היא החיצוניות.

בשביל למצוא את המילים, את ה'הוכחות' כביכול, צריך צמצום של עצם חוית ההכרה. לכן, ההכרה עצמה היא ביום הראשון, יום החסד, אבל הידיעה שאפשר להעביר הלאה היא ביום השני, יום הגבורה. שוב, עוד לפני היציאה לשליחות, אחרי הגדלות הראשונה, צריך עוד שלב של חשיבה עמוקה עד שאפשר להעביר את הדברים לזולת באופן המתקבל. בשלב הזה אברהם אבינו גם מתבונן וגם משוחח עם הסביבה שלו, "את הנפש אשר עשו בחרן"[כח], אבל רק לאחר מכן, כאשר ה' אומר לו במפורש "לך לך וגו'"[כט], הוא יוצא לשליחות (מכח המשלח, השי"ת) ממש – לגלות את האלקות בכל העולם כולו (מתוך ארץ ישראל).

בטחון ורחמים בשליחות

כשאברהם יצא לשליחות בפועל, הוא היה בן שבעים וחמש (ככתוב בתורה)[ל]. ביציאה לשליחות יש קטנות, הדרך ממעטת את הבהירות כנ"ל. באברהם אבינו כתוב בפירוש ש"הדרך ממעטת" וצריך הבטחה מיוחדת של ה' שבסופו של דבר דווקא דרך המיעוט הזה הוא יגיע לגדלות האמתית[לא]. באמת, אברהם מגיע לארץ ואז יש בארץ רעב, והוא צריך לרדת למצרים, ושם לוקחים את שרה וכו'. הרעב בארץ והירידה למצרים הם מעשרת הנסיונות של אברהם אבינו[לב], מצב של קטנות, אבל זו קטנות ב', אחרי הגדלות הראשונה. כתוב בתניא[לג] שכאשר הצדיק נופל לקטנות שניה הוא לא מתרסק ממנה, יש בו כח לעבור את הקטנות הזו. לא בטוח שאם הנסיונות הללו היו בתחלת דרכו אברהם היה עומד בהם באותה צורה.

שוב, היציאה לשליחות – ללכת בעולם עם הבשורה של אברהם אבינו – דורשת בטחון (בגימטריא 75, הגיל של אברהם אבינו). אבל כתוב "הולך בתֹם ילך בטח"[לד] – לפני הבטחון (פנימיות הנצח, רגל ימין) צריך תמימות (פנימיות ההוד, רגל שמאל). כמו שהסברנו הרבה פעמים[לה], ההליכה היא 'שמאל ימין', כמו בצבא – קודם "הולך בתֹם" (שמאל) ואז "ילך בטח". שתי הרגלים, נצח והוד, הן שני סוגים של בטחון – בטחון פעיל ובטחון סביל[לו]. את הבטחון הסביל מקבל אברהם מההבטחה של ה' שהליכה זו היא "לטובתך ולהנאתך"[לז]. ההליכה מתחילה מבטחון סביל, בטחון בה' שיהיה טוב – "חשוב טוב יהיה טוב"[לח], בטוב הנראה והנגלה – וממשיכה לבטחון פעיל, בטחון בכך שהאדם יזום ויצליח, בטחון עצמי מתוקן הנדרש ביציאה לשליחות (כלומר, בטחון בה' שנותן לאדם כח לעשות חיל[לט]). שתי מדרגות הבטחון הן קטנות ב' מצד אמא (פנימיות ההוד, סיום קו שמאל, כאשר "בינה עד הוד אתפשטת"[מ]) וקטנות ב' מצד אבא (פנימיות הנצח, סיום קו הימין, שראשיתו בחכמה), אך ההליכה דורשת שיתוף פעולה מלא של שתי הרגלים – שתי מדרגות הקטנות באות באותו יום[מא].

הגילוי של שתי המדרגות הללו הוא ביום השלישי של כל שבוע בספירה, היום של התפארת שפנימיותה רחמים. אנחנו לא יוצאים לשליחות כדי לכבוש-לכפות את העולם להכנע לדעתנו. יהודי יוצא לשליחות מתוך הרגשה עמוקה של רחמים – אם יש מישהו שלא מכיר את ה', שלא יודע את מה שאני יודע, הוא מאד מסכן, אני מרחם עליו ורוצה לזכות אותו במה שאני יודע. על משיח כתוב "כי מרחמם ינהגם"[מב] ("כי מרחמם" בגימטריא משיח) – השליחות וההנהגה אצלנו באות מתוך רחמים, פנימיות מדת התפארת (היום השלישי של השבוע).

ראית ההשגחה הפרטית

בזכות היציאה לשליחות זוכים להגיע לגדלות ב'. השלב הראשון של הגדלות הוא גדלות ב' דאמא. בגדלות ב' זוכים לראית המהות – לא רק ידיעה בשכל, אפילו במדרגה של הכרה שדומה לראיה – אלא ראיה ממש, כמו נבואה (יש גם יתרון בידיעה, "חכם עדיף מנביא"[מג], אבל בפשטות הראיה הנבואית נעלית הרבה יותר).

גדלות א', הגדלות השכלית, כללה גם את הצד של אבא וגם את הצד של אמא, ישראל סבא ותבונה, שהסברנו כהכרה וידיעה. גם בגדלות ב' יש צד של אבא וצד של אמא, פרצופי אבא ואמא עילאין. איך נסביר את היחס בין שתי המדרגות? כתוב "הוי' בחכמה"[מד], ועל ראית המהות של שם הוי' כתוב "שויתי הוי' לנגדי תמיד".

הרבי ר' זושא אמר[מה] שהתשובה שהרב המגיד ממעזריטש תאר – "שובה ישראל עד הוי' אלהיך"[מו] (וכמו שכתוב בתורה "ושבת עד הוי' אלהיך"[מז]), עד ש"הוי'" שלמעלה מהטבע יהיה "אלהיך", הטבע שלך – 'גדולה עליו', ולכן הוא חלק את התשובה לחמשה חלקים: "תמים תהיה עם הוי' אלהיך"[מח], "שויתי הוי' לנגדי תמיד"‎, "ואהבת לרעך כמוך"[מט], "בכל דרכיך דעהו"[נ], "הצנע לכת עם הוי' אלהיך"[נא]. את התשובה של "שויתי הוי' לנגדי תמיד", האות הראשונה בשרש של תשובה, שוב, מסביר הרבי הרש"ב[נב] כתשובה מתוך ראית התהוות המציאות בכל רגע מחדש (סוד שם הוי' לשון מהווה תמיד, כנ"ל).

ה' מהווה את המציאות וגם משגיח עליה – שני הדברים האלה קרובים, עד שלפעמים מובן בחסידות שהם היינו הך[נג], אבל בפשטות אלו שני דברים שונים, להוות את המציאות ואחר כך להשגיח עליה (ודברנו השנה – תהא שנת השגחה פרטית – גם על ההבדל בין המושגים לפי תורת החסידות[נד]). שוב, "הוי' בחכמה", ראית ההתהוות שייכת לגדלות ב' מצד אבא (וכדלקמן) ואילו ראית המהות שמצד אמא היא ראית השגחה פרטית – שאני רואה בבירור, לא רק מאמין או יודע, אלא ממש רואה, אני רואה בעיני בשר שכל מה שמתרחש בעולם הוא בהשגחה פרטית. כך, אצל אברהם אבינו, יעד השליחות הוא להגיע "אל הארץ אשר אראך"[נה], "ארץ אשר תמיד עיני הוי' אלהיך בה"[נו] – מקום בו יש ראיה גלויה של ההשגחה הפרטית.

המדרגה הזו – שבהמשך עוד נחזור להסביר אותה יותר – היא ביום הרביעי, יום הנצח, שאחד הפירושים שלו הוא לשון ניצוח[נז], כמו מנצח על תזמורת. ה' מנצח על כל מה שקורה במציאות, הכל קורה בהשגחה פרטית, וכאשר חווים זאת מרגישים איך כל נברא שר לה' – כמו שכתוב ב"פרק שירה" – והכל מצטרף להרמוניה שלמה.

נפילה לקטנות

רק ביום החמישי, אחרי שמגיעים לגדלות ב' מצד אמא, מגיעות מדרגות קטנות א' (שבפשטות היו צריכות להיות ההתחלה). מה ההסבר? כשאדם רואה בעליל את ההשגחה הפרטית של השי"ת הוא רואה בעצם שני דברים: דברים טובים, בטוב הנראה והנגלה, שה' עושה-מחולל, אך גם דברים שבעיניו נראים לא-טובים והם מאד מבלבלים אותו. מה הכי מבלבל? מציאות של "צדיק ורע לו" ו"רשע וטוב לו"[נח].

אפשר לתת כל מיני הסברים שכליים לדברים שלא נראים לנו טובים, לענות על קושית "צדיק ורע לו" – גם בתניא יש לזה הסבר, ויש עוד הרבה הסברים – אבל כל ההסברים לא מדברים בכלל למי שנמצא במדרגה של ראיה. מי שהגדלות שלו מבוססת על שכל, על הכרה וידיעת המציאות, יכול לשמוע הסברים שכליים והם יספקו אותו. אבל מי שנמצא במדרגה של ראיה רואה את ה' עושה דברים שאי אפשר להבין, ושום הסבר לא יעזור לו[נט] (משה רבינו – ש"זכה לבינה"[ס], שלמות ראית ההשגחה, וכדלקמן עוד – שואל את ה' "למה הרעֹתה לעם הזה"[סא] וה' לא עונה לו בנימוקים שכליים אלא רק מבטיח לו "עתה תראה וגו'"[סב]). לכן, דווקא מתוך גדלות ב' של ראית ההשגחה, יש נפילה חזרה לתכלית הקטנות – כשאפשר להאחז רק באמונה.

הדוגמה לנפילה כזו לקטנות, בה יש רק אמונה, היא הסיפור על מורנו הבעל שם טוב בדרך לארץ ישראל[סג]: הבעל שם טוב אף פעם לא היה ילד, הוא התחיל את דרכו מהכרה, אבל יש שלב בו הוא נופל לתכלית הקטנות. הוא נמצא בדרך לארץ ישראל, הספינה מחשבת להשבר, בנס הוא מגיע עם המשרת שלו לאי בודד ושם תופסים אותם שודדים ורוצים להרוג אותם – הוא יודע ורואה שהכל בהשגחה פרטית, זהו עיקר החידוש שלו, אבל הוא לא מבין את הטוב של השגחה – והרי הוא הבעל שם טוב, אצלו הכל צריך להיות טוב גלוי – והוא נופל לקטנות גמורה. בקטנות אין לו שום השגה, שום שכל, עד שאפילו את האלף-בית הוא לא יודע והוא צריך לבקש ממשרתו ר' הירש להזכיר לו אותו. מתוך הזכרון חוזרים לו המוחין, הוא חוזר לגדלות, והם מצליחים להנצל – ואז הספינה שהם עולים עליה טועה בדרכה ובמקום להביא אותה לארץ היא מחזירה אותם לאיסטנבול, והוא מבין שה' לא רוצה שהוא יגיע לארץ ומקבל זאת עם ראית הטוב שבזה.

"ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו"

גם כאשר הבעל שם טוב נמצא בתכלית הקטנות, הוא ודאי לא מאבד לרגע את האמונה בה' ובכך שכל מה שקורה הוא בהשגחה פרטית – אבל זו אמונה בקטנות, ללא שום השגה. כמו שכבר הוסבר, האריז"ל אומר שנכנסים בבת אחת גם קטנות א' מצד אבא וגם קטנות א' מצד אמא, אז צריכים למצוא שתי מדרגות של אמונה (כמו שרמוז גם בפסוק "וצדיק באמונתו יחיה"[סד], יש לצדיק ב אמונות – צדיק בגימטריא ב"פ אמונה, כנודע[סה]). איפה יש פסוק מפורש עם שתי אמונות? "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו"[סו]. האמונה בה' היא מצד אבא ("הוי' בחכמה", כנ"ל) והאמונה במשה היא מצד אמא ("משה זכה לבינה", כנ"ל). כבר 'מרוויחים' מכאן שהאמונה במשה – וכך בנוגע למשה רבינו שבכל דור ודור – היא יחסית אמונה נשית, לנשים יש יותר אמונת צדיקים מאשר לאנשים (ואמונת צדיקים של אנשים היא מצד התכללות בחינת האשה באיש, בן ד-מה, וד"ל). בכל אופן, מוסבר בחסידות[סז] שאי אפשר להגיע לאמונה שלמה ואמתית בה' בלי האמונה במשה רבינו, וכמובן אין אמונה במשה בלי האמונה בה' – לכן שתי האמונות הללו באות יחד, באותו יום.

יחסית, האמונה בה' (שמצד אבא) היא אמונה במי שמהווה את כל המציאות ("שויתי הוי' לנגדי תמיד" כנ"ל) והאמונה במשה (שמצד אמא) היא אמונה שיש מנהיג לבירה שמשגיח על המציאות ומכוון אותה (על דרך שהוסבר ביחס לגדלות ב' מצד אבא ומצד אמא, שהיינו ראית ההתהוות וראית ההשגחה). לאמונה בהשגחה פרטית זוכים דווקא מהכח של הצדיק-המנהיג. הבעל שם טוב מסביר[סח] על הפסוק "ובקשו את הוי' אלהיהם ואת דויד מלכם"[סט] – ההקדמה לביאת המשיח[ע] – שדוד שייך לאמונה בהשגחה הפרטית, אבל כאן רואים שאת האמונה בהשגחה מקבלים ממשה[עא]. הדבר הזה רמוז באופן מובהק בפסוק בפרק לג בתהלים – פרק "רננו צדיקים" שאומרים בהשתטחות על קברי הצדיקים[עב] (ובפרט הוא קשור ל-לג בעומר[עג], בו משתטחים על ציונו של רשב"י, גלגולו העיקרי של משה רבינו[עד]) – "ממכון שבתו השגיח"[עה], שהאריז"ל אומר שיש לכוון ר"ת משה (בשבעת הרקיעים רקיע "מכון", גם לשון כוונה, מכוון כנגד החסד[עו] ו"שבתו" רומז לתכלית התיקון, "לא תהו בראה לשבת יצרה"[עז] – משה מנחיל לנו את האמונה שהשגחתו הפרטית של ה' כולה מכוונת לטוב וחסד ובמגמה של תיקון).

שתי מדרגות האמונה מופיעות ביום החמישי, יום ההוד של כל שבוע, שהרי הוד פירושו הודאה שלמעלה מטעם ודעת שקיימת באמונה פשוטה דווקא (באידיש מתרגמים את תמימות ההוד גם כ'גלייבן'[עח], שפירושו אמונה).

ראית המהווה-המשגיח

מה יכול להיות הפתרון למי שנפל לקטנות כי הוא רואה את השגחת ה' שכוללת דברים שלא נראים לו טוב, כמו "צדיק ורע לו" (ו"רשע וטוב לו")? רק לעבור מראית ההשגחה לראיה שה' הוא המהווה את הכל וגם משגיח על הכל (לעבור מראית המהות של ההשגחה לראית המהות של המשגיח עצמו)[עט]. בפשט ההתהוות וההשגחה הן שני דברים, אבל בשרש ודאי שהכל אחד – הכל בא מעצמות ה', הוא המהווה והוא המשגיח. כתוב[פ] שרבי לוי יצחק מברדיטשוב התבטא, כמו תלמידים נוספים מתלמידי המגיד ממעזריטש, שאם הנהגת העולם היתה נמסרת בידיו – הוא היה מנהיג אותו באופן אחר מאשר איך שה' מנהיג אותו. רק בסוף ימיו הוא אמר שכעת הוא עמד על סוד השגחת ה' ואף הוא היה מנהיג את העולם בדיוק כמו ה'. רק אדמו"ר הזקן, מבין תלמידי המגיד, הגיע להשגה הזו כבר בצעירותו[פא]. כשרואים שה' מהווה את הכל וכך משגיח על הכל מרגישים את הטוב של ה' בהכל וכך מזדהים עם ההשגחה שלו. בעצם, זה מה שכתוב באגרת הקדש "להשכילך בינה" בתניא[פב] – שההכרה שה' מהווה הכל בכל רגע יש מאין ואפס המוחלט מגלה שהכל טוב אמתי (ששרשו בעדן, בחכמה, מוחין דאבא). כשרואים את האין האלקי בתוך כל הבריאה – כפי שראה אדמו"ר הזקן בסוף ימיו – בודאי וודאי הכל "אך טוב לישראל"[פג] (לכלל ולפרט).

המדרגה הזו עצמה מתחלקת באריז"ל, כפי שהוסבר, לשתי מדרגות – הרשימו והעצמות שלה. בחסידות מוסבר[פד] (כפי שדובר גם בהתוועדות ל"ג בעומר) שיש שתי מדרגות של אין – האין של היש הנברא והאין האמתי. בראית האין של היש הנברא המציאות בה מסתכלים נעשית שקופה – אפשר לומר 'אוורירית', אולי יש מלה יותר טובה באמנות – יש מציאות, אבל רואים שהעיקר שלה הוא לא היש אלא האין הנוכח בה (וממילא מאיין את כל מציאותה כיש) להוות אותה (להראות כיש בפני עצמו). יש כמה תיאורים בשער היחוד והאמונה בתניא שמתאימים לחויה הזו[פה]. ראיה זו היא הרשימו של גדלות ב' דאבא – ההארה שנמשכת מה' להוות את המציאות יש מאין. אבל, שרש ההתהוות הוא בעצמות ה', שמציאותו מעצמותו ורק ביכולתו להוות יש מאין המוחלט, במדרגת האין האמתי של ה'. למה מדרגה זו נקראת אין? כי בשביל להוות את היש – את המקום למציאות העולמות ואת הישות שנראית נפרדת – ה' צריך כביכול לאיין את עצמו, לגלות את כח הגבול שבו (שהוא עיקר השלמות שלו[פו]). כשרואים את האין האמתי רואים בכל דבר את עצמות ה' – ה' הוא הכל (המציאות לא רק 'שקופה', אלא "אין עוד מלבדו"[פז], יש רק ה' בלבד) וגם הכל הוא ה' (מציאות היש הנברא היא-היא מציאות עצמותו יתברך[פח])[פט].

בימי הספירה, היסוד הוא ההארה של האין האלקי המהווה בפועל את המציאות – ביום הששי של כל שבוע מתגלה הרשימו של גדלות ב' – אבל תכלית הכל היא המלכות, "שעשועי המלך בעצמותו"[צ], כשעצמות ה' מתגלה בדירה שנתאווה לה בתחתונים[צא], וזו המדרגה של עצמות גדלות ב' דאבא, תכלית הספירה.

סיכום

אפשר לתת לכל אחד מהשלבים מלה אחת: גדלות א' מצד אבא היא הכרה; גדלות א' מצד אמא היא ידיעה; קטנות ב' מצד אבא ואמא היא בטחון; גדלות ב' מצד אמא היא השגחה; קטנות א' מצד אבא ואמא היא אמונה; רושם גדלות ב' מצד אבא הוא אין (של היש הנברא); עצמות גדלות ב' מצד אבא היא אין (האמתי)[צב]. והנה, החיבור של כל המדרגות הללו עולה בגימטריא אהבת ישראל (אהבה פעמים חכמה)[צג] – הכלל הגדול בתורה[צד], שהוא העיקר בימי ספירת העמר, בהם יש לתקן את מיתת תלמידי רבי עקיבא משום "שלא נהגו כבוד זה בזה"[צה]).

ולסיכום:

שבת שלום, שנזכה לכל המדרגות האלה בעבודת ה' שלנו!

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':