רוח הצדיק

שבת פרשת ויקהל, כ"ה אדר א' ע"ט – כפר חב"ד

כתר שם טוב יח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור כתר שם טוב נוסף  מדובר על ההתנגדות לצדיק, שבעצם נובעת מ'גלגול' של רוחו שלו עצמו (שמקבלת בשיעור מגוון פירושים). כאשר הצדיק מתפלל על שונאיו-מתנגדיו הוא יכול להחזיר את הרוח לשרשה ולכלות-לתקן את ההתנגדות.

המתנגד מרוח הצדיק

הגענו בלימוד הכתר שם טוב לאות יח:

מהבעש"ט. צריך להתפלל על שונאיו שהם רוחו של צדיק בגלגול כו',

שונאי הצדיק הם המתנגדים אליו. מה הדוגמא בתורה ל'מתנגד' לצדיק? קרח, שהתנגד למשה רבינו. כתוב שקרח הוא הרוח של קין, בעוד משה הוא נשמת הבל. אחד הרמזים הכי ידועים של האריז"ל הוא על הפסוק "שבעתים יֻקם קין"[ב], יקם ראשי תבות יתרו-קרח-מצרי[ג], שהם הנשמה-רוח-נפש של קין בהתאמה. שלש הדמויות כאן קשורות למשה רבינו, כאשר בתוכן הרמז הכי מובהק הוא קרח נוטריקון קין רוח. אם כן, לכאורה, קרח שייך לרוח המנוגדת לצדיק ולא לרוחו של הצדיק – קרח שייך לרוחו של קין, בעוד משה שייך להבל!

אכן, האריז"ל מסביר שהשייכות של קרח לקין היא בסוד "ויקח קרח"[ד], "שלקח מקח רע לעצמו"[ה], והיינו מה שבשעת המחלוקת רוחו של קין מצד הרע התעברה בו, אבל מיסודו קרח הוא חלק הרע של הבל ומשה מיסודו הוא חלק הטוב של הבל. כלומר, שניהם מאותו שרש של הבל, בו היו הבל ניצוצות טובים ועוד שח ניצוצות רעים – משה (העולה הבל-שח) תיקן את כל הניצוצות ואילו בקרח (העולה שח) נאחזו שח הניצוצות הרעים. נמצא שמשה וקרח שייכים שניהם להבל, "הכל הבל"[ו], כאשר קרח הוא רוחו של הצדיק, וד"ל.

כליון הרשע

ועל ידי התפלה נמתק בשרשו ומוציא מהם רוחו והנשאר בהם כלה מאליו וכו' ודפח"ח.

בפשטות, הכוונה של "והנשאר בהם כלה מאליו" היא שאחרי שהצדיק הוציא משונאו את ניצוצות הקדושה הוא מת. [אפשר לפרש על דרך "'יתמו חטאים'[ז] ולא חוטאים"[ח] של רבי מאיר.] זהו מאמר של ברוריה, אשת רבי מאיר – השגה של "בינה יתרה נתנה באשה"[ט] ("ולבבו יבין ושב ורפא לו"[י]).

יש סיפורים שחכם – כמו רבי שמעון בר יוחאי – "נתן בו עיניו ועשהו גל של עצמות"[יא], "גל עיני"[יב], פעולה של העינים. כאן הפעולה היא על ידי התפלה (אכן בשעת התפלה צריך להיות "עיניו למטה ולבו למעלה"[יג]).

[אפשר לראות כאן מחלוקת בין רבי מאיר לרבי שמעון?] "את והב בסופה"[יד], שניהם תלמידי רבי עקיבא, רשב"י גילה את התורה שאיתה מביאים את המשיח, אבל רבי מאיר הוא המשיח בעצמו[טו], והוא למד זאת מאשתו ("אשת חיל עטרת בעלה"[טז], ש"עושה [מעצבת] רצון בעלה"[יז]).

אכן, ניתן לפרש שכאשר מדובר בשונא יהודי מה ש"כלה מאליו" הוא הרע שבו, הרע שבנפש הבהמית שלו, והוא עצמו חוזר בתשובה (ואזי "רב תבואות בכח שור"[יח] – יש יתרון גדול בעבודה שלו, "כיתרון האור מן החשך"[יט]).

סוד הרוח

מה הכוונה הרוח של הצדיק? מובן אחד של רוח הוא חלק מנפש-רוח-נשמה (כנ"ל בענין "יֻקם קין"), שם הרוח היא המדות, הרגש. עולם המדות והרגש יכול להיות מקור יניקה לקליפות, ממנו שואב המתנגד לצדיק את כוחו – דווקא מהמדות הצדיק, שכולו אהבה, יכולה לצאת שנאה ההפוכה מהאהבה. לפי ההסבר הזה, כאשר הבעל שם טוב אומר שהצדיק צריך להתפלל על שונאיו הכוונה שהוא צריך להתפלל על המדות ולהעלות אותן למוחין, לבחינת נשמה שבבינה ("נשמת שדי תבינם"[כ]), עליה כתוב "מינה דינין מתערין"[כא] ובה דוקא המתקת הדינים בשרשם ("ולבבו יבין ושב ורפא לו", כנ"ל).

"רוח" בחז"ל גם מתפרש במובן של "רוח גבוהה" (בניגוד ל"רוח נמוכה")[כב]. בעלי גאוה מכונים "גסי רוח" (לעומת "שפל רוח"[כג]), ולא 'גסי נפש' או 'גסי נשמה' – דווקא ברוח יש משהו לא מתוקן, ישות לא מתוקנת, ממנה יונק הרשע. הרבה פעמים קורה ב'מבצעים' שאנשים לא רוצים לקבל ממך, מתנגדים לך, כיון שרואים שאתה מלא בישות. התקון הוא להיות בשפלות. [הצדיק מתפלל על עצמו או על הרשע?] לפי התורה הזאת, הצדיק מתפלל על הרוח שלו שנמצאת אצל השונא שלו.

עוד פירוש לרוח של הצדיק הוא האופי שלו, האוירה שהוא משרה, השקפת העולם שלו, כמו שאומרים היום 'מה הרוח שלו?'. בחז"ל הביטוי לכך הוא "רוח חכמים נוחה הימנו"[כד]. השונא של הצדיק שונא את הרוח שלו, את השקפת העולם שלו, דווקא מפני שבפנימיות הוא עצמו שייך לאותה רוח. כלומר, שנאת הצדיק היא ביטוי חיצוני של שנאת עצמו – כל רשע בפנימיות, בלא-מודע, שונא את עצמו...

המלה רוח קשורה גם עם ריח, כמו שכתוב במשיח "ונחה עליו רוח הוי', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת הוי'. והריחו ביראת הוי'..."[כה]. אם כן, רוח יכול להיות דבר מאד נעלה. אבל יש גם ריח מסריח... הריח של האדם קשור לרוח שלו – אם הרוח שלו מתוקנת יוצא ממנו ריח טוב, ואם לא יוצא ממנו ריח רע, ריח מסריח (כמו הבטוי של רבי נחמן, שאסור להעלות ריח רע בנשמות[כו]).

בלשון ספר יצירה, הרוח היא הגבוהה ביותר – "אחת רוח אלהים חיים"[כז] היינו פנימיות הכתר, פרצוף עתיק יומין (כאשר "שתים רוח מרוח"[כח] היינו חיצוניות הכתר, אריך אנפין, כמבואר בפירוש הגר"א לספר יצירה). על הרוח בנר"נ, מדות הלב, מדרגת ז"א, נאמר "ז"א בעתיקא אחיד ותליא"[כט] ועד ש"ז"א ועתיקא כולא חד"[ל].