1

בע"ה

ח"י אלול ע"ט – ירושלים

התוועדות ח"י אלול

כינוס נשים – אמונה ובטחון (26)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. תש"פ – "פי ידבר חכמות"

הנהגת הדבור בחכמה ובחסד

ח"י אלול שמח לכולם, יום טוב, יום הולדת שני המאורות הגדולים – הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן. היום הזה גם מתחיל את שנים עשר הימים האחרונים של השנה, כנגד שנים עשר חדשי השנה החולפת, אז היום עושים תשובה על תשרי של השנה שעברה ומתכוננים לחדש תשרי של השנה הבאה עלינו לטובה, שנת תש"פ[ב], תהא שנת פדות ("פדות שלח לעמו צוה לעולם בריתו קדוש ונורא הוא"), תהא שנת פתיחות ("פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון" על ידי האתערותא דלתתא שלנו – "פתח תפתח את ידך לאחיך וגו'") ותהא שנת פריחה ("פרח תפרח ותגל אף גילת ורנן").[ג]

בקשו – בפרט המוסדות של הבנות – לתת סימן של השנה החדשה, איזה פסוק ששוה תש"פ. בחרנו פסוק מתהלים[ד] שמתחיל באות פ, לשון פה (תהא שנת פה), שחציו הראשון, בטוי יפה בפני עצמו, שוה תש"פ – "פי ידבר חכמות והגות לבי תבונות". תש"פ שוה "פי ידבר חכמות"[ה]. הפסוק הזה שייך לכולם, אך במיוחד שייך לבנות ונשים, כי "פי ידבר חכמות" מזכיר את הפסוק באשת חיל "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה"[ו], ולגבי "חכמות" נאמר "חכמות נשים בנתה ביתה". וביחס לאות פ, לשון פה, נאמר "מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה", והרי המלכות (הספירה העשירית – "העשירי יהיה קדש להוי'") היא האשה. המלכות מכונה עולם הדבור ("פי ידבר" ר"ת פי – "פי ידבר" = אשה!), סוד "פרצוף רחל" בלשון הקבלה – "אותיות הדבור" (בעוד פרצוף לאה הוא "אותיות המחשבה"), תכונה נשית בכלל (כמאמר חז"ל שתשעה קבין של דבור נתנו לאשה).

אם כן, זו שנה מיוחדת שהבת-האשה תדבר דברי חכמה וחסד. לדבר פירושו גם להנהיג, כמו "דַבָּר אחד לדור"[ז]. כח הדבור, "באשר דבר מלך שלטון"[ח], מנהיג את הזולת. אמא בבית – הדבור שלה מנהיג את הבית. כך לכל אחד בסביבה שלו, בזירה שלו, יש לו את המלכות שלו[ט] – ההנהגה היא הדבור ("פי" = מלך – הפה שלי הוא המלך שלי, המנהיג שלי). שהדבור יהיה בחכמה, שהלב יהגה תבונה ושיהיה "תורת חסד על לשונה". זהו מוסר השכל, עבודה שלמה שאפשר להקדיש לה את השנה הזו. צריך להתבונן ב"בינה יתרה נתנה באשה"[י] מהי החכמה המיוחדת של "פי ידבר חכמות והגות לבי תבונות".

אם יש חכמה ותבונה צריכה להיות גם דעת. כאן, בפסוק הזה, הדעת מרומזת במלה "חכמות", ששוה בגימטריא בדיוק דעת. אף על פי שזו חכמה, כנראה כאן הדעת כלולה ב"חכמות" של "פי ידבר חכמות".

סדרת פי-ידבר-חכמות

נפתח עם עוד גימטריא מאד יפה: בשלש המלים "פי ידבר חכמות" יש סדר עולה, כל מלה שוה יותר מהמלה הקודמת – 90, 216, 474. אם כן, אפשר לעשות סדרה רבועית עולה – מחשבים את ההפרשים בין פי ל-ידבר ובין ידבר ל-חכמות ואחר כך את ההפרש בין ההפרשים, שהוא בסיס הסדרה. מוסיפים את הבסיס להפרש בין ה"ידבר" ל"חכמות", מוסיפים ל"חכמות" ומקבלים את המספר הבא בסדרה.

אם עושים זאת – תרגיל חשבון יפה וחשוב (בכלל, אחד הנושאים בחשבון בתורה שאנחנו מאד אוהבים הוא זיהוי סדרות ופיתוח שלהן) – המספר הבא הוא 864, שלמרבית הפלא שוה בדיוק תבונות, ההמשך-התכלית של הפסוק, "פי ידבר חכמות והגות לבי תבונות". מ"פי-ידבר-חכמות" יוצאת המלה "תבונות".

הענין הזה חשוב לנו להמשך הדיבור שלנו על הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן, שני בעלי יום ההולדת של היום, ח"י אלול. יחסית, הבעל שם טוב (שעל כל אחת מאמרותיו הקדושות נוהגים לחתום "ודברי פי חכם חן") הוא "פי ידבר חכמות" ואדה"ז (מייסד חסידות חב"ד, שעיקר העבודה הפנימית שלה היא התבוננות בלב) הוא "והגות לבי תבונות". מהגימטריא הנ"ל רואים שחידושו של אדה"ז ("והגות לבי תבונות") יוצא באופן טבעי מחידושו של הבעש"ט ("פי ידבר חכמות").

ב. הבעש"ט, המגיד ואדמו"ר הזקן

נשמת הבעש"ט – תרופה מתוקה

הבעל שם טוב עצמו הסביר:

למה נולדתי בח"י אלול? מה מיוחד ביום זה? קשור לשליחות שלי, הסבה לשמה ירדה נשמתי לעולם הזה – בשביל להוסיף חיות, דהיינו שמחה, לעבודת חדש אלול. חדש אלול הוא חדש של חשבון נפש ותשובה לפני הימים הנוראים, ימי הדין. בכל הדורות החדש הזה היה מאד רציני. גם היום הוא רציני ביותר, אבל רציני יכול להשמע בכמה אופנים שונים – יכול להשמע קצת עצוב, קצת מרה שחורה, וכך באמת היה.

אומר הבעש"ט שאמנם זהו חדש מאד רציני, אבל רציני שמח, עם המון חיות – לא מרירות. מרירות אינה עצבות[יא], היא גם חיה אבל מרה – כמו לקחת תרופה מרה. התשובה נתפסה כתשובה המצילה את האדם מרדת שחת – אבל תשובה כזאת היא תשובה מרה (עם טעם מר בפה). אומר הבעל שם טוב – אני באתי לתת לנפש החפצה לשוב אל ה' תרופה מתוקה. מה שירפא את תחלואי הזמן ויקרב את הגאולה והמשיח היא תשובה מתוך שמחה, חיות, לכן יום ההולדת שלי – ה"מזל גובר שלי" – הוא ח"י אלול (חי אלול = פה, שייך במיוחד לשנה הבאה עלינו לטובה, תהא שנת פה. התרופה של הבעל שם טוב היא "היתר פה", כדברי חז"ל על "ועלהו לתרופה" – "היתר פה אלמים והיתר פה עקרות", שבזה שמחה גדולה עד מאד).

"משכיל לאיתן האזרחי" – השכלת אדה"ז את אמונת הבעש"ט

אדמו"ר הזקן, הנכד הרוחני של הבעל שם טוב, נודע בעולם על שם ספרו – וכך באמת ודאי התכוון – בעל התניא. למה לספר התניא עצמו קוראים תניא? כי מתחיל במלה "תניא", כמו האדרא-רבה בזהר הקדוש שגם כן מתחילה במלה "תניא". יש בכך הרבה סודות[יב], אבל עיקר הסוד בחסידות שתניא צירוף אותיות איתן – הספר הזה בא לגלות את ה"איתן שבנשמה". איתן הוא דבר חזק ותקיף – תוקף הנשמה היהודית, כח מסירות הנפש שלה, וגם לשון יושן. איתן הוא אזרח, ישן – לא מחודש אלא קדמון. הוא "קדמון נצחי"[יג] והוא חזק ותקיף ביותר. לכל יהודי יש איתן.

בהשגחה פרטית, התהלים שאומרים כל חדש ביום ה-חי – כמו היום, ח"י אלול – חותם עם פרק פט בתהלים, שמתחיל "משכיל לאיתן האזרחי". הפירוש בחסידות[יד] הוא שלאיתן – התוקף והנצחיות, הקדמות והנצחיות של הנשמה – יש "משכיל". מה פירוש? מי שמשכיל השכלות, מאיר הארות, מבריק הברקות. ואותו "משכיל" הוא "אזרחי" – מזריח ומאיר בכל כחות הנפש, בשכל, בלב, בכחות המעשה. הוא משכיל ומזריח אור מתוך האיתן, מתוך התוקף העצמי של הנשמה, לכל שאר כחות הנפשו – זהו "משכיל לאיתן האזרחי".

הפסוק הזה, שבהשגחה פרטית אומרים אותו היום, בח"י אלול, רומז לפי החסידות לשני המאורות הגדולים, בעלי ימי ההולדת של היום. האיתן שבנשמה הוא האמונה הפשוטה של הנשמה – הבעל שם טוב. מי שמשכיל את האיתן – כח המשכיל בנפש, ל"איתן" יש "משכיל" – הוא אדמו"ר הזקן. הבעל שם טוב זכה שתלמיד-תלמידו, נכדו הרוחני, ישכיל את ה"איתן" בספרו, תניא, עד שיהיה "האזרחי", יזרח בכל כחות הנפש של כל יהודי ויהודי. ככה מסבירים פסוק זה, שכולל בתוכו גם את הבעל שם טוב, עצם ה"איתן", וגם את אדמו"ר הזקן, ה"משכיל" של ה"איתן".

אפשרות ראשונה: הבעש"ט-הרב המגיד-אדה"ז – אמונה-תענוג-רצון

הבעל שם טוב הוא האמונה, שהיא הראש העליון של כתר הנשמה בקבלה וחסידות – בנשמה יש את כל הספירות, שהעליונה שבהן היא הכתר (העל-מודע, על הראש), ובכתר יש שלשה ראשים. הראש התחתון הוא רצון – גם למעלה מטעם ודעת, למעלה מהשכל – למעלה ממנו יש תענוג פשוט ולמעלה משניהם אמונה פשוטה, שהיא עיקר האיתן, עיקר מקור כח המס"נ שיש ליהודי על תורה ומצוות, על קידוש ה' יתברך.

אם מזכירים את הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן אי אפשר לדלג על מי שמחבר אותם – אם יש סבא ונכד יש גם בן-אבא. הבן הרוחני, תלמידו המובהק של הבעל שם טוב, ממלא מקומו וממשיך דרכו, הוא הרב המגיד ממעזריטש. אדמו"ר הזקן היה מכנה אותו 'אבא', כמו שכינה את הבעש"ט 'סבא'. חייבים את שלשתם.

אחד מגדולי חסידי חב"ד – ה'משכיל' הגדול בחב"ד (כמו "משכיל לאיתן האזרחי"), רבי אייזיק מהומיל – אומר שחייבים להבין ששלשת הדורות הראשונים של החסידות הם מקשה אחת שנקראת 'סדר'. בדיוק כמו האבות שלנו, עם ישראל – אברהם, יצחק ויעקב. "לא סגי הא בלא הא" – לא יתכן אחד האבות בלי השנים האחרים. חייבים אברהם, חייבים יצחק וחייבים יעקב.

אך למרות ששלשת האבות הם מקשה אחת, יש זיקה מיוחדת בין הנכד והסבא, כמו שאומר הפסוק "יעקב אשר פדה את אברהם"[טו]. כמו שמוסבר בפרק לב בתניא, הפרק של אהבת ישראל, שאם חסרה לי אהבת ישראל למישהו צריך רחמים, מדת יעקב, ועל ידיהם אני מעורר מחדש את האהבה לאותו אחד שהיו סבות שכליות להפסיק לאהוב אותו ואולי גם להגיע למצב של היפך-האהבה. על ידי הכרה בנפש האלקית שלו, שבתוך הדברים שאינם לפי התורה והמצוה היא בגלות, ככל שאני מעורר רחמים על נשמתו שבגלות אני מעורר אהבה כלפיו. כך הוא מסביר בפרק לב בתניא, "הלב של התניא", ואומר שזהו פירוש הפסוק "יעקב אשר פדה את אברהם" – מדת יעקב, רחמים, פודים ומגלים את האהבה, מדת אברהם, כשהיא נעלמה.

זהו הקשר המיוחד בין הנכד לסבא.

היום-טוב המשותף של הרב המגיד ואדמו"ר הזקן

אבל כמובן יש גם קשר לאבא, ואפילו יותר – בכיבוד אב האבא קודם לסבא. אם יש יום מיוחד של קשר מיוחד בין הסבא והנכד – הבעש"ט ואדמו"ר הזקן – מהו היום בו רואים את הזיקה המיוחדת בין הבן לאבא? יבוא בעוד שלשה חדשים, י"ט כסלו, "היינט איז אונזער יום טוב" – לפני הסתלקות המגיד מהעולם פנה לתלמידו החביב אדמו"ר הזקן ואמר 'היום הוא היום טוב שלנו', ההילולא של המגיד באותו יום וכעבור 26 שנים חג הגאולה של אדמו"ר הזקן. כך הוא נבא לו עשרים ושש שנים מראש.

אם כן, יש יום מיוחד של זיקה בין יעקב לאברהם – בין אדמו"ר הזקן, התורה של החסידות (יעקב הוא עמוד התורה), לבעש"ט, "ראש כל המאמינים" של החסידות, אברהם אבינו. את הפסוק "משכיל לאיתן האזרחי" דורשים חז"ל[טז] על אברהם אבינו, שהוא-הוא "איתן האזרחי" והוא "ראש כל המאמינים"[יז]. אנחנו "מאמינים בני מאמינים" מאברהם אבינו, אבינו הראשון, "תשורי מראש אמנה"[יח]. את אמונתו הוא פרסם במסירות נפש בכל העולם, "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם"[יט] – לא 'אל העולם', שני דברים שונים, אלא "אל עולם"[כ], 'גאט איז אלץ, אלץ איז גאט'[כא] (ה' הוא הכל, הכל הוא ה'). זו מדת הבעל שם טוב.

שוב, יש לנו היום קשר בין הנכד והסבא, שניהם נולדו באותו יום, אותו מזל, בהפרש של 47 (בטול) שנים. כשהבעש"ט היה בן בטול נולד אדמו"ר הזקן, מייסד חב"ד, שעיקרה בטול. אחר כך, כעבור שלשה חדשים, בא היום טוב המשותף של אדמו"ר הזקן ורבו, אביו הרוחני, המגיד ממעזריטש.

למה מזכירים זאת עכשיו? כי כתוב[כב] שכל התקופה הזו – שלשה חדשים מהיום, ח"י אלול, עד י"ט כסלו – היתה אצל הרביים חג אחד גדול, יום טוב אחד גדול. היום הראשון של החג היום והיום האחרון של החג בי"ט כסלו. כך כולנו יכולים לקבל את הירושה הרוחנית הזו, שכל הזמן הזה – כולל ר"ה, יו"כ, סוכות ושמח"ת – הוא חלק מהיו"ט הגדול, שלשה חדשים רצופים, מהיום עד י"ט כסלו[כג].

שוב, מה מוסר ההשכל? חייבים את כולם יחד, אבל יש שני יחודים פרטיים – יחוד אדה"ז והבעש"ט ובסוף יחוד אדה"ז והמגיד. אבל הכל מתחיל מ"איתן", אברהם, "אחד היה אברהם"[כד], "כי אחד קראתיו"[כה] – "אחד" הוא גם ראשון אבל גם אחד יחיד ומיוחד.

אפשרות שניה: הבעש"ט-המגיד-אדה"ז – אהבה-יראה-רחמים

כשמדברים על סדר האבות, אבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, מתבוננים מה אומרת בנפש העובדה שלכל יהודי יש שלשה אבות בנפש ועליו להזדהות עם כולם. לגבי השבטים – לכל אחד יש מדה עיקרית, דומיננטית. אמנם יש התכללות, אבל מי שהוא ראובן הוא לא כל כך שמעון. לכל שבט יש את החוש המיוחד שלו. לא כך אצל האבות, "אין קורין אבות אלא לשלשה"[כו], שכולם נוכחים במלואם – כל אחד בכל עוצמתו – בכל יהודי ויהודי, אברהם אבינו, יצחק אבינו ויעקב אבינו. היות שיעקב הוא קו האמצעי יש לו זיקה מיוחדת לימין, אברהם, וגם זיקה מיוחדת לשמאל, יצחק – שני היחודים שהזכרנו כרגע.

מהם אברהם, יצחק ויעקב בנפש? בדרך כלל הם המדות העיקריות שבלב – אהבה, יראה ורחמים. לכל יהודי יש אהבה, לכל יהודי יש יראה ולכל יהודי יש רחמים – חסד-גבורה-תפארת. אם סדר החסידות – הבעש"ט, המגיד, אדה"ז – הוא על דרך סדר אבותינו הקדושים, הייתי יכול לחשוב שאותו דבר. באמת נכון, שלפי ערך הבעש"ט הוא חסד-אהבה, המגיד הוא יותר יראה ואדמו"ר הזקן הוא יותר רחמים, כמו שגם הסברנו קודם בסוד "יעקב אשר פדה את אברהם". אבל מסבירים את ה'סדר' החסידי גם הרבה יותר גבוה.

אמונה בפרק "איתן האזרחי"

לפני שנסביר איך יותר גבוה, נאמר עוד משהו מאד יפה לגבי פרק פט בתהלים.

בכלל, צריך לקבל החלטות טובות לגבי השנה החדשה, אז אולי יש מישהו שעוד לא אומר את ספר התהלים כפי שנחלק לימי החדש – לפי החת"ת – והיום, כמו ב-ח"י בכל חדש, אומרים שני פרקים, פח-פט. הפרק הגדול הוא פרק פט, פרק מלא וגדוש, מדבר על דוד המלך ועל המשיח, על שבועת ה' ונאמנותו לו, כריתת הברית עם דוד המלך. מאד בולט בפרק שיש שני מושגים, שתי מלים, שחוזרים הרבה יותר מבכל פרק אחר בתהלים ובתנ"ך בכלל – אמונה וחסד.

שרש אמונה חוזר יא פעמים בפרק – כמו שמתחיל "משכיל לאיתן האזרחי" מסיים "ברוך הוי' לעולם אמן ואמן", אמן לשון אמונה. "אמן ואמן" הן הפעמיים האחרונות, אבל קודם היו עוד תשע פעמים אמונה. אם היינו מחשיבים את "אמן ואמן" כביטוי אחד הוא משלים לעשרה, אבל היות שיש פה פעמיים אמן אז כבר "חד ולא בחושבן"[כז] – מעלת ה-11 על העשירי.

המלה חסד מופיעה שמונה פעמים בפרק. יש בכך גימטריאות מופלאות ביותר. אחרי הפסוק הפותח, הכותרת – "משכיל לאיתן האזרחי" – הפסוק הראשון הוא "חסדי הוי' עולם אשירה לדור ודור אודיע אמונתך בפי". הפסוק שאמרנו בהתחלה הוא "פי ידבר חכמות" (= תש"פ), וכאן כתוב "אודיע אמונתך בפי" – הפה שלי נועד להודיע את האמונה לכולם, לכל העולם, כפי שעשה אברהם אבינו, "אברהם מגייר את האנשים, שרה מגיירת את הנשים"[כח]. עוד לפני "אודיע אמונתך בפי" יש "חסדי הוי' עולם אשירה" – צריך לשיר, לנגן.

אדמו"ר הזקן, בעל יום ההולדת, אמר פתגם מפורסם – "הלשון הוא קולמוס הלב", מבטא את רחשי הלב הפנימיים, אבל "הניגון הוא קולמוס הנפש", עוד יותר עמוק. הסדר כאן שאת החסד צריך לשיר ואת האמונה להודיע בפה. אמונה וחסד הן המדות של "איתן האזרחי", אברהם אבינו, רק שהמזריח אותן הוא ה"משכיל", אדמו"ר הזקן, כנ"ל. שוב, יש כאן יא לשונות אמונה ו-ח לשונות חסד, וגם חסד וגם אמונה מופיעים כבר בפסוק הראשון. כדאי שכל אחת תאמר אחר כך את פרק פט, בתשומת לב לכל האמונות והחסדים בפסוקים.

למה אמרנו זאת? רוצים למקם בספירות. אברהם בלב הוא חסד, אבל בשרש הכי עליון הוא אמונה, הוא "איתן". אם אברהם הוא אמונה, מי הם יצחק ויעקב? הם שני הראשים הבאים בכתר. יצחק הוא תענוג, לשון צחוק ושמחה ותענוג, ויעקב, עמוד התורה, הוא רצון ה' – מה צריך לעשות. אם כן, בשרש הכי עליון האבות הם שלשת הראשים שבכתר, שבנפש הם אמונה-תענוג-רצון.

אפשר לכוון כך גם את אבות החסידות, לומר שהבעש"ט הוא האמונה – פשוט שכך; המגיד הוא התענוג – מי שמכיר קצת את תורתו יכול מיד להסכים להקבלה הזו, שהענג, הכיף הפנימי, של דברי אלקים חיים הוא בתורת המגיד ממעזריטש; אבל לומר לך מה בדיוק רוצה לומר תורת הבעש"ט, להשכיל ולדעת נכון מה הפועל יוצא, זה אדמו"ר הזקן – חסידות חב"ד.

אם כן, בהחלט אפשר לומר ששלשת אבות החסידות, כמו שלשת אבות האומה שלנו, הם אמונה-תענוג-רצון – הכל בכתר, למעלה מהשכל. רק שכתוב שכח המשכיל בקבלה הוא חלק מהכתר, בתוך הרצון. לכן אדמו"ר הזקן משכיל משם אל כל הספירות שמתחת לכתר, כל ספירות המודע, המודעות של הנפש. הכתר הוא העל-מודע.

זהו השרש הכי עליון של הסדר החסידי. שוב, לפי זה היום, ח"י אלול, הוא הקשר בין הרצון והאמונה, וכשנגיע לי"ט כסלו – שם הקשר בין הרצון והתענוג בנפש. כל שלשת החדשים האלה הם המשך אחד, חג אחד.

אפשרות שלישית: הבעש"ט-המגיד-אדה"ז – עתיק-אריך-חכמה

אבל יש עוד שמועות: בלקוטי דיבורים[כט] כותב הרבי הריי"צ שמקובל בחב"ד להסביר את היחס בין הבעש"ט, המגיד ואדה"ז כפנימיות הכתר (עתיק יומין בלשון הקבלה), חיצוניות הכתר (אריך אנפין) וחכמה. נתחיל מלמטה – אם אדמו"ר הזקן הוא חכמה, דבר מובן, הוא באמת החכם הגדול, גם בתורת הנסתר וגם בתורת הנגלה, לכן נקרא שניאור, שני-אורות, כפי שאמר הבעש"ט[ל], כי יהיה גדול גם באור תורת הנגלה וגם באור תורת החסידות, ולמעלה ממנו יש את שני הפרצופים הכלליים של הכתר, אריך אנפין ועתיק יומין. לפי מה שאמרנו קודם עתיק יומין הוא תענוג, וכולל גם את הראש העליון שלו, אמונה, ואריך אנפין הוא הרצון. אז הנה, יש שמועה מפורסמת – לא שלשת ראשי הכתר, אלא פנימיות הכתר, חיצוניות הכתר וחכמה.

לפי זה, מי הם שלשת הדורות הראשונים בחב"ד – גם 'סדר' – אדה"ז, אדהאמ"צ והצ"צ? חב"ד, אדמו"ר הזקן החכמה, אדמו"ר האמצעי הבינה והצמח צדק הוא דעת. כך מביא הרבי הקודם איך להבין את השתלשלות הקבלה והחסידות. הבעש"ט והמגיד בכתר, למעלה מחב"ד, ואחר כך מתחיל חב"ד – החל מחב"ד, חכמה-בינה-דעת, שלשת הדורות הראשונים של חסידות חב"ד. יפה, כוונה שמאד מתקבלת על הדעת.

אפשרות רביעית: הבעש"ט-המגיד-אדה"ז – כתר-חכמה-בינה

כבר ראינו שלש אפשרויות: או חג"ת, כפשט האבות; או ג"ר שבכתר; או ההקבלה האחרונה שכתובה בפירוש בשם אדמו"ר הקודם.

אבל יש גם אפשרות פשוטה, שהבעל שם טוב – שנקרא "שם טוב", על שם מאמר חז"ל "שלשה כתרים הן... וכתר שם טוב עולה על גביהן"[לא], ולכן גם ספרו נקרא "כתר שם טוב" – שהוא בכלל הכתר. כפי שאמרנו, כתר הוא בכללות למעלה מטעם ודעת – גם האמונה, גם התענוג וגם הרצון, הכל למעלה מהשכל. זה הכי מתאים לבעל שם טוב – שהוא כתר.

אם כן, המגיד הוא כבר הברקת החכמה – אמרנו שיש כיף מיוחד בתורת המגיד, תענוג, כי היא ה"ברק המבריק על השכל"[לב]. יחסית לבעש"ט זו כבר חכמה, אבל בשביל שתהיה הבנה בטוב טעם ודעת גם אצלי – ומתוך כך יוליד אצלי מדות בלב וגם מעשים ישרים, שאלך בדרך ישרה – צריך את אמא, בינה, אדמו"ר הזקן. ממנו מתחיל כל סדר חב"ד, כל הרביים – לפי זה הכל סדר של פרצוף אמא, שכוללת גם אמא עילאה וגם תבונה, שהיא כח ההפנמה והקליטה בלב. בינה עילאה היא תפיסה נכונה של הדברים ותבונה היא הפנמה-קליטה נכונה של הדברים – היא התכל'ס, בלי הפנמה זה לא שוה.

זהו סדר שמאד מתאים, גם למי שמכיר את הדמויות – הבעש"ט הוא כתר, המגיד הוא ברק, לוקח מהכתר, מתחיל להשכיל אותו, אבל בהברקות, והתלמיד שלו שתפס הכי טוב את ההשכלות-הברקים של הרב המגיד והפנים אותם וגם היה מסוגל להסביר בטוב טעם ודעת ולהעביר הלאה הוא אדמו"ר הזקן. לפי זה, ח"י אלול הוא המזל המשותף של הכתר, למעלה מטעם ודעת, עם עיקר הטעם ודעת – היכולת לתפוס נכון ולהפנים נכון, לקחת ללב, את הדברים. לפי זה, "פי ידבר חכמות" מתאים למגיד ו"והגות לבי תבונות" לאדמו"ר הזקן (קודם אמרנו ש"פי ידבר חכמות" רומז לבעל שם טוב, אך אין כאן קושיא שהרי הכתר והחכמה הם הקוצו-של-יוד והיוד של שם הוי' ב"ה שהם אות אחת בעצם, ודוק. הבעל שם טוב הוא ה"פי ידבר" של אותו חכם עליו נאמר "דברי פי חכם חן", ואילו המגיד הוא ה"חכמות" המאירות מתוך הפה של אותו חכם – "פתח פיך ויאירו דבריך". פירוש המלה "מגיד" הוא ממשיך – הוא ממשיך דרכו של מורו הבעל שם טוב והוא הממשיך חכמות מתוך פיו של הבעל שם טוב, "מגיד דבריו [של הבעל שם טוב] ליעקב [אדה"ז כנ"ל]").

תקון המעשה על ידי הפה והלב

איך אדמו"ר הזקן מתחיל את ספרו תניא קדישא? הוא כותב בשער הספר שהוא על פי פסוק – שתיכף נקרא, בשבת שלפני ר"ה, פרשת נצבים – "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשֹׂתו"[לג]. "הדבר" בפסוק הוא עבודת התשובה, ובחסידות ובקבלה ההסבר הוא שעל ידי עבודת התשובה ממשיכים אורות מקיפים לתוך הפנימיות. "בצלם אלהים עשה את האדם"[לד] – ה-צ היא האור הפנימי של הנשמה, נר"נ, ה-ל היא המקיף הקרוב, החיה, וה-ם היא המקיף הרחוק, היחידה.

התשובה של חדש אלול רמוזה בפסוק נוסף מנצבים, "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך"[לה] – פסוק עם חי מלים ו-אלול אותיות. על ידי תשובה אדם ממשיך את המקיפים – משהו שלא במודע – שיתלבשו ויאירו, יזריחו, בפנימיות הנפש. על זה כתוב "כי קרוב אליך הדבר" – הדבר הוא המקיף, והוא "קרוב... מאד, בפיך ובלבבך לעשותו". "כי קרוב" רומז למקיף הקרוב, וההמשך, "מאד...", למקיף הרחוק. אומרים בכל יום "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך"[לו], ה-צ של הצלם, "ובכל נפשך", ה-ל של הצלם, "ובכל מאדך", ה-ם של הצלם.

כאן יש "פי ידבר חכמות והגות לבי תבונות" – "בפיך ובלבבך" – ואז, עיקר החידוש של אדה"ז, בדרך ממילא יוצאים מעשים מתוקנים, "לעשֹׂתו". עשיה היא גם תיקון[לז] – כעת הזמן של תיקון כל המעוות, חוש המעשה של חדש אלול[לח]. הכל תלוי "בפיך ובלבבך", ואם תקוע נכון בפה ובלב – ממילא יהיה "לעשֹׂתו", התיקון.

אם כן, אמרנו שאפשר לכוון את שלשת הדורות הראשונות, הסדר החסידי, כנגד שלש הספירות הראשונות (ג"ר) – כתר, חכמה, בינה. אולי אפשר לכוון אותם גם כנגד חב"ד, ואולי יש עוד דרכים איך לכוון אותם – ויש – אבל בשבילנו כעת נסתפק בהקבלה שהגענו אליה עכשיו, אולי ההקבלה הפשוטה ביותר. הבעל שם טוב הוא כתר, "כתר שם טוב עולה על גביהן". המגיד ממעזריטש – הוא גם מגיד, ספרו נקרא "מגיד דבריו ליעקב" (כנ"ל), כמו "פי ידבר חכמות" (= תש"פ) – הוא החכמה. אדמו"ר הזקן הוא יחסית "והגות לבי תבונות", אבל הוא לוקח מה"פי ידבר חכמות", ומזה נעשה "בפיך ובלבבך לעשותו", התיקון, עד לתיקון של כלל ישראל והתיקון של כלל העולם, גאולה ומשיח, עוד בשנה הזאת, עוד לפני תש"פ.

ג. אמונה-בטחון-בטחון

עם הבנות של אחד המוסדות אנחנו לומדים באופן קבוע – והשיעורים מתפרסמים ומגיעים לכל קהל הנשים, ובכלל לכולם – את הנושא של "אמונה ובטחון", מאמר שלנו בספר לב לדעת. כבר שנתיים לומדים, ו"עוד חזון למועד" ללימוד זה. כל מה שלמדנו כעת – המבנים שעושים סדר בראש – מאד קשור לנושא של אמונה ובטחון. עיקר החידושים שהסברנו שאמונה היא דבר אחד, אמונה פשוטה, אבל לבטחון יש שתי פנים: יכול להיות בטחון סביל, שאני בוטח שה' יעשה את הטוב בטוב הנראה והנגלה, כמו הביטוי המפורסם (שכל אחד צריך לשחזר הרבה) 'טראכט גוט וועט זיין גוט', חשוב טוב יהיה טוב. לא צריך לעשות משהו מיוחד, אבל מעבר לאמונה שכל מה שה' עושה הוא טוב אני רוצה שהחולה יתרפא עכשיו – זהו בטחון, לא רק אמונה.

אמונה היא שמה שה' עושה – הוא הכי טוב. בטחון סביל הוא שאני רוצה שהחולה הזה יתרפא היום, ולשם כך צריך "חשוב טוב יהיה טוב" – זהו בטחון סביל (בלשון המדוברת, לא מופיע במקורות, מובן מאליו). אבל יש בטחון פעיל – אם אני רוצה שהחולה יתרפא אולי צריך לעשות משהו. צריך בטחון שיש לי כח לעשות את הדבר הנצרך. אם אין לי מה לעשות – אני חייב ליפול על הבטחון הסביל. אבל אם יש מה לעשות – אני צריך לבטוח שה' יתן לי כח ליישם זאת ולהצליח, יותר מ"חשוב טוב יהיה טוב".

בספירות נצח והוד נקראו "בטחות חכמה"[לט], לשון בטחון. יש בהן גם חכמה – חכמת כליות, חכמה מעשית. ההוד הוא בטחון סביל, "איהי בהוד", והנצח הוא בטחון פעיל, "איהו בנצח"[מ]. אמונה פשוטה היא, שוב, בכתר – הראש הכי עליון של הכתר. המלה סביל עצמה שוה אמונה, סימן – דבר מובן על פי שכל פשוט – שהבטחון הסביל מתבסס על האמונה, רק שיש בו כח חשיבה, שה' ודאי רוצה שיהיה טוב, בטוב הנראה והנגלה לפי הבנתי. אני מכוון חזק שה' ירצה זאת, ובאמת ה' רוצה ויהיה טוב – חשוב טוב יהיה טוב. זהו בטחון סביל.

הסבר חמישי: הבעש"ט-המגיד-אדה"ז – אמונה-בטחון סביל-בטחון פעיל

זהו הבסיס של המאמר שלומדים הרבה זמן. למה אמרנו זאת? כי יש כאן עוד דרך יפה ופשוטה להבין את הסדר החסידי – היחס בין הבעש"ט, המגיד ואדה"ז:

הבעש"ט הוא האמונה הפשוטה – האיתן, תוקף האמונה וגם היושן של האמונה (אזרח לשון "אזרח הארץ", שתמיד היה ותמיד יהיה, "קדמון נצחי"). לפי זה, המגיד – שמקבל מהבעש"ט, כפי שהבטחון הסביל מקבל ישר מהאמונה, אבל נותן לה גוון חדש (ובכל אופן עדיין האמונה הפשוטה משתקפת בבטחון הסביל) – הוא הבטחון הסביל. הבטחון הפעיל, לקום ולעשות משהו, ולדעת שמה שאני עושה אינו אני כלל – לא "כֹחי ועצם ידי"[מא] ח"ו, רק "הוא הנתן לך כח לעשות חיל"[מב], אבל הוא אין סוף ולכן יתן לי כח אין סוף לעשות חיל ולהצליח להביא לידי טוב הנראה והנגלה, מתוך אמונה ובטחון שמה שאני רוצה הוא מה שה' רוצה – זהו אדמו"ר הזקן.

זה מה שרוצים להבין עכשיו – איך שלשת הדורות, הבעש"ט המגיד ואדה"ז, הם אמונה-בטחון-בטחון.

הסבר ששי: הבעש"ט-המגיד-אדה"ז – עדן-נהר-גן

בשביל להבין את זה צריך עוד שלישיה חשובה ביותר בקבלה, שקשורה למעשה בראשית וגן עדן מקדם. הכל מתחיל מאדם וחוה בגן עדן. כשה' ברא את העולם הוא ברא את גן עדן ושם בו את האדם. עוד לפני כן כתוב פסוק מפורסם – "ונהר יֹצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים"[מג]. יש סוד בקבלה של עדן-נהר-גן. קודם יש מקום נעלם, נסתר, שבכלל אינו בעולם שלנו. גם הגן אינו בעולם שלנו, אבל יש מקום עוד יותר נסתר – עדן. ממנו יוצא נהר כדי להשקות את הגן, ואחר כך הוא ממשיך לזרום – "ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים", פישון-גיחון-חדקל-פרת. "והנהר הרביעי הוא פרת" נקרא על שם ארץ ישראל, לכן הוא החשוב שבכולם.

בקבלה[מד] דורשים את ראשי התבות של עדן-נהר-גן – ענג, כמו ענג שבת. שבת היא גן עדן. מהו ענג שבת? להרגיש, להיות שם, כמו שנסביר תיכף – להיות בעדן, להיות בנהר שיוצא מהעדן ולהיות בגן שהנהר יוצא מהעדן להשקותו.

עדן-נהר-גן – אין האמתי-אין של היש הנברא-יש הנברא

כתוב[מה] שעדן-נהר-גן הם עוד שלשה מושגים, עוד שלש מלים – אין-אין-יש. אנחנו מכירים אין ויש, "יש מאין", ומהו אין-אין-יש? כתוב שיש שתי בחינות אין. יש אין האמתי, אין בעצם, עליו אמר הבעש"ט[מו] ש"אין מזל לישראל" – איזה ישראל? ישראל בעל שם טוב, הוא עצמו. "אין מזל לישראל" הוא המזל של ישראל בעל שם טוב – ששייך לכולנו, וכולנו ישראל, לכן הוא נקרא ישראל, כנשמה הכללית של כולנו. המזל הוא אין אמתי, אמונה, "גאט איז אלץ, אלץ איז גאט", "אין עוד מלבדו" – זה מאיר היום, ח"י אלול, המזל של הבעש"ט. שוב, כתוב בחז"ל "אין מזל לישראל" והבעש"ט אמר "אל תקרי אֵין אלא אַיִן" – זהו השרש האמתי של כל יהודי. מאותו מזל נוזלת המשכה, יוצא ממנו נהר להשקות את הגן.

המזל העליון הוא העדן, וממנו נוזל הנהר – כנגד הרב המגיד ממעזריטש, וכמו שנאמר בפירוש, "ונהר די נור נָגֵד ונפק מן קדמוהי". בסוף הנהר הזה יפרד ל"נהרא נהרא ופשטיה", ארבעה ראשים, שהם ארבעת סוגי החסידות הכללית הראשיים, שאין כאן המקום לפרט ולהסביר אותם.

עיקר תפקיד הנהר, עוד לפני שהוא נפרד ונעשה ארבעה ראשים, הוא להשקות את הגן – את אדמו"ר הזקן. איך אני יודע שהגן הוא אדמו"ר הזקן? הוא הרי יעקב אבינו, עמוד התורה של האבות, ובספרו – ספר התניא, ספר של בינונים כמו שנסביר – יש גן פרקים, כנגד "גן סדרים דאורייתא". בתורה יש גן, נג, סדרים – בראשית, נח וכו'. לכן גם בספר התניא יש גן פרקים. למה הוא הקפיד על ה-גן? כי הוא הבין שאני הגן. הנהר הוא תורת רבי ומורי, אבי הרוחני המגיד. הכל יוצא מעדן, הבעל שם טוב.

אם כן, זו גם כוונה מאד מיוחדת של היום, ח"י אלול, לכוון את סוד עדן-נהר-גן. הגן הוא כבר ה'יש' – 'זה מה יש', "עשה מאינו ישנו" כביטוי בספר יצירה[מז]. הנהר הוא גם אין, אבל לא האין האמתי אלא 'האין של היש' – זהו הביטוי – האין עליו נאמר שה' ברא את העולם "יש מאין". מאין, כמו "מאין יבא עזרי. עזרי מעם הוי' עשה שמים וארץ"[מח], הוא האין של היש. זו הבחינה של המגיד ממעזריטש. מה שבסוף מתהווה היש, תכלית הכוונה, ודווקא בגן הזה ה' רוצה דירה בתחתונים – שהוא יהיה בתוך הגן, יחד עם אדם וחוה, אם לא היו חוטאים הוא היה שם וזו היתה הגאולה והמשיח, תכלית הכוונה, "באתי לגני אחתי כלה"[מט], ה' רוצה לבוא ולהיות בתוך הגן שלו, לשם כך הוא ברא את העולם, לשכון ביש שלו. הרמז היפה על מה שאמרנו כעת, שעדן-נהר-גן עולה אין-אין-יש. המספר הוא 432, שאם מחלקים בשלש – לדעת מה הערך הממוצע – מקבלים קדם, "גם בעדן מקדם"[נ], 12 ברבוע. והנה, פלא – ב"פ 432 (עדן-נהר-גן אין-אין-יש) = 864 = "[פי ידבר חכמות והגות לבי] תבונות"!

'סדר' החסידות – השתקפות הצדיקים הנסתרים

אמרנו שעדן-נהר-גן הם הבעש"ט-המגיד-אדה"ז. היה משהו לפני הבעל שם טוב, משהו עוד יותר נעלם ונסתר? כן, היו שלשה בעלי שם נסתרים – צדיקים נסתרים לגמרי. לראשון קראו אליהו בעל שם, לשני קראו יואל בעל שם ולשלישי קראו אדם בעל שם. הבעש"ט רק קבל, בצורה מופלאה ומסתורית ביותר, כתבים מסוימים דרך רבי אדם בעל שם.

אם כן, היו עוד שלשה צדיקים נסתרים לחלוטין לפני הבעש"ט – אליהו-יואל-אדם, בגימטריא קדם, שהוא בעצם המכנה המשותף של עדן-נהר-גן, שכנגד הסדר העיקרי של החסידות.

התורות העצמיות ביותר של הבעש"ט, המגיד ואדה"ז

הבעש"ט למד אותנו ש"אין עוד מלבדו". הוא גלה את האין האמתי, דבר על האין האמתי שהוא-הוא ה"אין מזל לישראל".

מה עיקר הווארט של המגיד? שה' ברא את העולם יש מאין כדי שיבואו צדיקים – כולנו, "ועמך כֻלם צדיקים לעולם יירשו ארץ"[נא] – ויחזירו את היש לאין[נב]. לא שנבטל את מציאות העולם, אבל שנכיר את בטול היש לאין – נכיר שהעיקר בתוך היש הוא האין האלקי. שנראה – "טעמו וראו"[נג], חכמה לגבי כתר – את האין שממנו יוצא היש עכשיו, בכל רגע, כשה' "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית"[נד]. זו התורה העיקרית של המגיד על העבודה שלנו – לראות את האין בתוך היש. שוב, ה' ברא את העולם מלמעלה למטה, יש מאין, ותפקידנו מלמטה הוא להחזיר את היש לאין.

כמו שנסביר תיכף, תורה זו באה לידי ביטוי במשפט "טראכט גוט וועט זיין גוט", בבטחון סביל. הבעל שם טוב הוא אמונה פשוטה, אמונה טהורה. אבל בשביל בטחון פעיל, בחינת אדמו"ר הזקן, צריך את עצם היש – ה' נותן לי כח לעשות חיל.

מה הווארט של אדמו"ר הזקן? אנחנו אומרים מה הווארט, הנקודה הכי עצמית, של כל אחד מהסדר. אמרנו שהנקודה הכי עצמית של הבעש"ט היא "אין מזל לישראל", והכי עצמי אצל המגיד גם אין, אבל בטול היש לאין – עבודת הצדיקים, "ועמך כֻלם צדיקים", והמגיד מתייחס לכולם כצדיקים, כל אחד צריך לממש את פוטנציאל הצדיק שלו – החזרת היש לאין, כל מה שהצדיק רואה הוא מחזיר לאין. מה הווארט הכי עצמי של אדמו"ר הזקן, בעל יום ההולדת של היום? שהיש הנברא משקף את היש האמתי. השלחן שהוא יש נברא, ונדמה ש"מציאותו מעצמותו" – איני רואה מאין הוא בא, כאילו שכאן היה וכאן הוה, כאילו מציאותו מעצמותו, בפשיטות, בלי להיות תלוי במשהו. זהו שקר, אם ה' לא היה מהווה את העולם יש מאין כרגע הוא היה חוזר לאין כמו קודם ששת ימי בראשית – עלמא דשקרא. אבל התובנה הכי עמוקה של אדה"ז היא למה ה' ברא כזה דמיון, למה השלחן הזה – וכל דבר בעולם הזה – נדמה כיש ודבר נפרד בפני עצמו. למה ה' רוצה שאתרשם כך, ולא אראה שה' מהווה אותו יש מאין בכל רגע תמיד? כי הוא רוצה שאבין, עוד יותר לעומק, שהדמיון הזה של "מציאותו מעצמותו" משקף את עצמות ה' יתברך – אפילו יותר גבוה מהאין האמתי, שה' הוא היש האמתי המוחלט, שבאמת מציאותו מעצמותו ואין לו שום עילה שקדמה לו ח"ו.

הווארט הזה – שכעת אנחנו אומרים שהוא הווארט הכי עמוק והכי עצמי של אדמו"ר הזקן – מוסבר באגה"ק כ, אולי החלק הכי עמוק בתניא.

בכל אופן, בשביל בטחון פעיל צריך את התובנה הזו, את הבינה הזאת, שהיש הנברא – גם אני יש – הוא יש מאין, ומאידך ה' ברא אותי ככה כדי שאבין שהישות הנדמית שלי משקפת את העצמות שלו. לא את כח ההארה שלו, האין שמהוה את היש, ואפילו לא את האין האמתי – אלא את עצמותו ממש, היש האמתי. זה מה שיתן לי כח ליזום דברים גדולים ולקיים אותם למעלה מהטבע, נצח, "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם" – נצח הוא אזרח, ה"משכיל לאיתן האזרחי" שאמרנו קודם.

ד. סוד המחשבה של שלשת הצדיקים

הבעש"ט-המגיד-אדה"ז – צדיק וטוב לו-ורע לו-בינוני

נסביר את שלשת השלבים האלה עוד יותר לעומק:

כל אחד מהצדיקים האלה הוא צדיק גמור. גם הבעש"ט, גם המגיד וגם אדמו"ר הזקן. אבל בתוך הצדיק הגמור יכול להיות "צדיק וטוב לו" וגם "צדיק ורע לו" – לא כמו שמוגדר בתחלת התניא, אלא לפי הפשט. לפי הפשט "צדיק וטוב לו" הוא אחד שה' עושה לו טוב, הולך לו טוב בחיים, ו"צדיק ורע לו" הוא ביש-מזל, לא הולך לו בחיים.

חז"ל[נה] מדברים על שני צדיקים גמורים בזמן האמוראים בבבל, רב חסדא ורבה – שניהם היו מתפללים ומיד היה יורד גשם, סימן של צדיקים גמורים – ולאחד היה טוב לו, עשיר ועם בנים וכו', רב חסדא, והשני, רבה, שאולי היה אפילו צדיק ממנו, היה לו רק רע בחיים. חז"ל אומריםנא ש"לאו בזכותא תליא מילתא" – לא תלוי בזכויות שלהם – אלא "במזלא תליא מילתא", אין מה לעשות. רואים ששניהם צדיקים גמורים של התניא, אבל לא שצדיק גמור הוא "צדיק וטוב לו" וצדיק שאינו גמור הוא "צדיק ורע לו" – כך מוסבר בתניא, אבל לא מחויב בפשט. יתכן "צדיק גמור" שהוא "צדיק ורע לו", כפי שהגמרא מספרת. אם יכול להיות צדיק גמור שהוא צדיק וטוב לו ויכול להיות צדיק גמור שהוא צדיק ורע לו, יכול להיות גם צדיק גמור בינוני.

צריך להתבונן אם יכול להיות צדיק גמור רשע וטוב לו וצדיק גמור רשע ורע לו, אבל אם הגמרא אומרת בפירוש שיתכן צדיק גמור שהוא צדיק וטוב לו וצדיק גמור שהוא צדיק ורע לו, די שנוסיף שיתכן גם צדיק גמור בינוני. אותו רבה, הדוגמה לצדיק ורע לו, אומר על עצמו בגמרא "כגון אנא בינוני"[נו].

למה אמרנו זאת? כי רוצים להסביר כך לפי הסדר החסידי. הבעש"ט הוא צדיק גמור וצדיק וטוב לו, המגיד הוא צדיק גמור וצדיק ורע לו, ואדה"ז הוא צדיק גמור בינוני – לכן כתב ספר של בינונים. כל צדיק כותב בספר מה הוא, וגם רוצה ש"ממנו יראו וכן יעשו" – אם אדמו"ר דורש מאתנו "הלואי בינוני", זה מה שהוא. אבל הוא צדיק גמור! הוא בינוני שבצדיק גמור.

מה פירוש? יש דרוש בלקו"ת שמסביר. כמו שאמרנו קודם שהווארט של אדה"ז הוא שהיש הנברא משקף את היש האמתי, מה עיקר ההוראה והלימוד של התניא? בעצם ציטוט מהזהר[נז], אבל קנה את מקומו כמשפט המפתח והבסיס של ספר התניא – "מח שליט על הלב"[נח]. ה' ברא כל אחד עם יכולת לשלוט על חיצוניות הלב שלו, שמשמעותה היא גם להכניע את תאוות לבו הרעות, וגם – העיקר – להוליד בחיצוניות הלב שלו אהבה ויראה של קדושה, אהבת ה' ויראת ה' של קדושה, באמצעות ההתבוננות של המח. זהו עיקר מה שאדמו"ר הזקן רוצה מאתנו – וזו הכוונה להיות חסיד חב"ד. חסיד חב"ד צריך להתבונן ומכח המח לשלוט על הדברים הלא-טובים שבלב ולהוליד את הדברים הטובים שבלב – זהו. הכל מתייחס למה שנקרא חיצוניות הלב.

מה המדרגה שלמעלה מאדמו"ר הזקן? אמרנו שהמגיד הוא "צדיק גמור" שהוא "צדיק ורע לו" – צדיק ורע לו יכול להיות שרע לו בחיים. המגיד היה חולה ברגלים – בזכות זה הגיע לבעש"ט. הבעש"ט נסע כל חייו והפיץ את האמונה, כמו אברהם אבינו – המגיד לא יכול היה לנסוע, היה חולה בבית, רק שלח את תלמידיו. מחלת הרגלים היא הבטוי החיצוני לכך שהיה קצת "רע לו" בחיים האישיים שלו. אבל יש משמעות אחרת של "צדיק וטוב לו" ו"צדיק ורע לו". "צדיק ורע לו" הוא צדיק משרש השכינה, ש"שכינתא מרעא בגלותא"[נט] – "מרעא" היינו חולה בארמית. כתוב שהשכינה – אור ה' השוכן בתחתונים, הממלא כל עלמין – "מרעא בגלותא", היא מצטערת בגלות, חולה. מי שמשרש השכינה – רע לו, כל הזמן רע לו.

היות שיהודי הוא נושא הפכים, כל הזמן גם שמח. הרי כתוב ש"בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא"[ס]. אם בא מישהו לבקש עצה – יש לו צרה והוא מספר אותה צדיק – "צדיק ורע לו" הוא צדיק שמזדהה לגמרי עם הצרה של היהודי שבא לבקש ממני עצה, אני בוכה יחד איתו, מעורר רחמים מהקב"ה עליו מתוך שצר לי ממש את הצרה שלו.

כולם ודאי שמעו שהיה פה, בירושלים עיר הקדש, צדיק בשם ר' אשר פריינד ע"ה. כשמישהו היה בא אליו עם צרה הוא היה אומר לו – 'בא נלך יחד לכותל, או לקברי הצדיקים, ונאמר תהלים יחד'. הוא היה בוכה ואומר אתו תהלים – כל התהלים, או חלק מהתהלים, או כמה פעמים תהלים – עד שהרגיש שפעל, וכך הושיע לו. הוא צדיק וטוב לו בחיים או צדיק ורע לו? צדיק ורע לו, כי מרגיש את הצער של כל אחד, את צער גלות השכינה, "שכינתא מרעא בגלותא", "שכינתא שכיבת עד עפרא".

יש צדיק מספירת היסוד ומעלה, אבל הוא צדיק – הבעש"ט – גם הוא מושיע אנשים. איך? הוא רואה שהכל טוב, גם המחלה טובה. אבל הוא לא רוצה שתשאר חולה, מרפא. איך? כמו שכתוב בתניא – הכל כתוב בתניא, כל המדרגות – באגרת הקדש יא, "להשכילך בינה", שצריך לדעת שהכל בא מעדן העליון (משתמש בביטוי עדן, מדרגת הבעל שם טוב כנ"ל). אם אתה רק מאמין – הבעש"ט כולו אמונה – שהכל מהעדן העליון, בסוף גם יתהפך מרע לטוב.

יש צדיק שיכול להקרין אמונה זו – שגם הכי לא טוב הוא הכי טוב – לא בשביל שתשלים, או שתשאר חולה, רק שתאמין ואם תאמין באמת תראה, יקרה נס. למה קוראים לו בעל שם טוב? כי הוא עושה נסים, בעל מופת. יהיה נס – לא טבע – שהלא-טוב יתהפך להיות טוב הנראה והנגלה. הכל היה על דרך נסיון – נס גם לשון נסיון – האם אתה יכול במצב לא טוב להאמין שבאמת טוב, להאמין שהכל בא מהעדן, שרש הבעש"ט, מהאין. זה בדיוק מה שהוא כותב שם באגרת יא.

עצמיות נקודת הלב-הארת נקודת הלב-חיצוניות הלב

אם כן, יש צדיק שטוב לו, ועם ה"טוב לו" הוא מרפא את החולה, ויש צדיק ורע לו, ועם ה"רע לו" הוא מרפא את החולה, כי מעורר עמו רחמים רבים מלמטה למעלה. הכל כאן יחסי, ויחסית המדרגה הכי עליונה, ה"טוב לו", נקראת "גילוי עצמיות נקודת הלב". כעת משתמשים בלשונות מתוך לקו"ת של אדמו"ר הזקן[סא], בעל יום ההולדת של היום. אם מאירה עצמיות נקודת הלב, אור האצילות ממש, זהו הצדיק וטוב לו. אבל אם מאירה רק "הארת נקודת הלב" – אצילות שבבי"ע, האצילות שיורדת להאיר בעולמות התחתונים בי"ע – זהו הצדיק ורע לו. כאן יש ראיה, כעין הוכחה ממש, שזו מדרגת המגיד ממעזריטש – כי מהווארטים העיקריים שלו הוא "אצילות איז אויך דא"[סב], שצריך לדעת שהאצילות, האין, נמצאת גם בעולם הזה, "אף עשיתיו", עולם של אף ושרובו רע. זו בדיוק ההגדרה של הארת נקודת הלב בחסידות. מתוך זה, מי שמקושר לזה, הוא חושב טוב ויהיה טוב. יש לו מקור אין סופי של בטחון סביל.

מי שדווקא בינוני – עיקר החידוש – אינו נקודת הלב. הוא כותב עליה, מכיר אותה, בוודאי חוה אותה – אבל מלמד אותי לשלוט על חיצוניות הלב, "מח שליט על הלב". דווקא שם, היש שלי, הוא היש הנברא שמשקף את היש האמתי – ואתו אני יכול לקבל החלטה לעשות משהו, תכל'ס, בחיים, ולקיים דבר גדול מאד שלמעלה מהכח הטבעי שלי. זהו גם נס, אבל נס שלגמרי מלובש בטבע, ביש שלי – "הוא הנתן לך כח לעשות חיל" – ובא דווקא מעבודת הבינוני, לא עבודת הצדיק.

מחשבת הבעש"ט – הקרנת טוב עליון על המציאות

נסביר עוד קצת: בכל אחד מהשלשה יש 'סוד המחשבה'. עיקר התיקון שלנו הוא מה לחשוב, "בתר רישא גופא אזיל"[סג] – הכל מתחיל מהמחשבה, ואם אדם חושב נכון הוא גם מדבר נכון ועושה נכון. יש את המחשבה של הבעש"ט, המחשבה של המגיד והמחשבה של אדמו"ר הזקן.

המחשבה של הבעש"ט היא תורה מפורסמת שלו, שחוזרים עליה בכל ספרי החסידות, בפרט בחב"ד – "במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא ממש"[סד]. לפעמים אומרים "במקום רצונו של אדם" – סימן שזו מחשבה של רצון, מחשבה בכתר.

נאמר בקיצור, באותיות של קבלה: רצון הוא גלגלתא ומחשבה שם היא מוחא סתימאה, כח המשכיל שהזכרנו. הווארט הוא שהבעש"ט הוא למעלה מזמן ומקום. בכח המחשבה של כל אחד ואחת מאתנו – כל אחד יכול לשים את עצמו במקום הכי טוב. רק פונקציה של מחשבה, תלוי במחשבה. אם אתה חושב שאתה בעולם האצילות – אתה שם.

מאיפה הוא לומד זאת? צריכים אסמכתא בתורה. הוא לומד זאת מהשרפים בנבואת ישעיהו הנביא – "שרפים עֹמדים ממעל לו"[סה]. קודם[סו] כתוב שישעיהו ראה את שם א-דני – מלכות דאצילות – יושב על כסא רם ונשא. אחר כך הוא אומר "שרפים עֹמדים ממעל לו" – שהשרפים, המלאכים של עולם הבריאה, עומדים ממעל שם א-דני. איך יתכן? הרי הוא המהווה אותם! הוא אומר שהיות שהם חושבים באור אין סוף הסובב כל עלמין שמאיר באצילות, למעלה ממלכות דאצילות, ויש להם תשוקה לשם – הם חושבים יותר גבוה מהסבה שמהווה אותם, ולכן הם שם, מעליו. מכאן הוא לומד "במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא ממש".

כל אחד יכול להבין זאת: מה מהווה אותי? יש סבה. אם אני במצב לא טוב, ברוחניות או בגשמיות – יש סבה. אולי אני עצמי הסבה, "מפני חטאינו גלינו מארצנו", אני אשם. אבל יש גם מי שמהווה אותי במצב הזה – השכינה. אם אני אשם – גם השכינה בברוֹך, "שכינתא בגלותא", בגללי. אבל ברגע אחד, בכח המחשבה, אני יכול להתעלות יותר גבוה גם מהסבה שמהווה אותי.

מי אמר כזה דבר? זה מה שהרבי אומר לנו כל הזמן, "לחיות עם משיח". עכשיו אנחנו לא במשיח, עדיין חשך כפול ומכופל, יש גלות – והראיה הבחירות של אתמול... עוד לא יצאנו מהגלות שלנו – אבל תיכף ומיד נצא, צריך להאמין בזה. יש אפשרות עכשיו, ברגע הזה, להיות בגאולה – זו המחשבה של הבעל שם טוב. אפשר להיות יותר גבוה במחשבה – להגיע ולהיות באמת – לא רק מאיפה שאתה נמצא, אלא גם מהכח המהווה אותך, שהוא גם כח אלקי. אבל כמו שאמרנו, "שכינתא בגלותא", בגללך. לחיות גאולה, לחיות משיח – זה ישר מהבעש"ט. לכן אומרים שדווקא בדור האחרון "נעוץ סופן בתחלתן", בבעל שם טוב. זו מדרגת צדיק וטוב לו – להקרין מאותו טוב, לרפא מאותו טוב. כבר גאולה, עם קרן אורה מתוך הגאולה לרפא את המחלה.

מחשבת המגיד – יחוד המחשבה וסוד העולם הבא

מהי מחשבת המגיד? ביטוי בזהר – "מחשבה ויובלא תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[סז]. הכל הוא לפי מה שאמרנו שהבעש"ט-המגיד-אדה"ז הם כתר-חכמה-בינה – עצמיות נקודת הלב, הארת נקודת הלב ושליטה מלאה על חיצוניות הלב. המחשבה של הבעש"ט היא כתר, במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא ממש. מחשבת המגיד היא מחשבה שמחברת את החכמה והבינה, "מחשבה ויובלא" – יובל הוא שער הנון של הבינה. גם הכתר חושב, גם החכמה חושבת וגם הבינה חושבת – אלו שלש המחשבות של שלשת הצדיקים האלה. מחשבת החכמה היא מחשבה שמתחברת עם היובל.

מהו היובל, שער הנון? עולם הבא, עולם שכולו טוב. היכולת לחשוב טוב – מה פירוש 'חשוב טוב יהיה טוב'? מה ההבדל בין זה ל"מקום מחשבתו של אדם"? מקום מחשבתו של אדם הוא לשים את עצמי במחשבה שעכשיו טוב – להאמין שעכשיו טוב, לא על פי שכל בכלל. "חשוב טוב יהיה טוב" אומר בפשט שעכשיו לא טוב לך – יש לך צרה, "צדיק ורע לו", באמת רע לך – ומתוך שאתה מרגיש בכי רע תעשה מאמץ אדיר לחשוב טוב, מתוך הרע שלך תאמין ותחשוב שיהיה טוב, ואז יהיה טוב. מה פירוש "יהיה טוב"? תגיע לסוד היובל. תחבר את ההברקה – שיש לך כח בחכמה, "הרואה את הנולד"[סח] – לחשוב טוב, אני רואה את הנולד, מציץ שיהיה טוב, ואני חושב טוב, ומחשבה זו מתחברת לעולם שכולו טוב, היובל, ואז מתהפך ונעשה טוב. מתוך רע נעשה טוב, מתוך יש מתהפך וחוזר לאין והופך להיות טוב.

מחשבת אדה"ז – קביעה רצונית

מהי מחשבת אדמו"ר הזקן? סוג שלישי של מחשבה – "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה"[סט], שמקדיש לה פרק שלם בתניא[ע]. לפי פשט יש לאדם מחשבה לעשות מצוה, אך לפעמים נאנס ולא יכול לקיים את המצוה, אז אם היתה לו מחשבה טובה לעשות מצוה ה' מתחשב בזה – ומחשב כאילו עשיתי. ה' אומר – היית עושה, אני מנעתי ממך לעשות, ולכן אני מחשב כאילו עשית. זהו הפשט, אבל יש פירושים יותר לעומק במאמר זה, וגם בתניא.

לעניננו נסביר את הפירוש הכי עמוק והכי חזק שבעצם הוא הכי פשוט, שאם יש לאדם מחשבה טובה לעשות משהו שאינו לפי טבעו – לפי טבע הוא אנוס, לא יכול לעשות כזה דבר – בכל זאת, מכח היש של המח שלו, חושב כעת חזק "בעלי תשובה ישתלטו על המדינה", רוצה חזק ותלוי בי, אז הקב"ה מצרף מחשבה זו למעשה, יעשה שמחשבה זו תתממש בפועל. הוא יתן לו את הכח לעשות דבר שאינו שייך בכלל, ניט שייך. אם הוא חושב מחשבה טובה מתוך הישות דקדושה שלו, מתוך שהיש הנברא – הגארנישט הזה – משקף את היש האמתי של ה', ה"כל יכול וכוללם יחד", הדבר הזה בסוף יצא לפועל. זו המחשבה של היש הנברא שבא מהיש האמתי.

בלי אדמו"ר הזקן לא הייתי יודע מה הן כל מדרגות הפנימיוּת, אבל הוא עצמו – ומה שמנחיל לנו – הוא כח של "מח שליט על הלב" ובטחון פעיל ליזום דברים שלמעלה מהטבע שלי. אם יש לי מחשבה טובה לעשות אותם – יבוא הקב"ה ויממש את המחשבה, יצרף אותה למעשה בפועל.

במאמר שלנו, "אמונה ובטחון", קוראים לזה קביעה רצונית. אם יש לך מספיק רצון "אין לך דבר העומד בפני הרצון"[עא] ו"אין תקיף כרצון"[עב] – חוזר לפירוש שאדמו"ר הזקן הוא הרצון, המגיד הוא התענוג והבעש"ט האמונה.

אם כן, התבוננו בסדר שלשת הדורות הראשונים של החסידות, בדגש על בעלי יום ההולדת של היום, הבעש"ט ואדמו"ר הזקן, שאי אפשר להבינם בלי המגיד שבאמצע. בסוף נגיע לחג המשותף של אדמו"ר הזקן והמגיד. הכל הולך יחד, אבל התכל'ס היא להגיע לשלישי, כמו יעקב אבינו ה"בחיר שבאבות"[עג] – הכל עבורו, וכך משתלשל הלאה.

ולסיכום ההקבלות של שלשת אבות החסידות:

הבעש"טהמגידאדמו"ר הזקן

"איתן""משכיל"

אמונהתענוגרצון

אהבהיראהרחמים

עתיקאריךחכמה

כתרחכמהבינה

אמונהבטחון סבילבטחון פעיל

אין האמתיאין של היש הנבראיש נברא (המשקף את היש האמתי)

עדןנהרגן

אליהו בעל שםיואל בעל שםאדם בעל שם

צדיק וטוב לוצדיק ורע לובינוני

עצמיות נקודת הלבהארת נקודת הלבמח שליט על (חיצוניות) הלב

המשך סדר הדורות

כעת נאמר ב"אותיות פורחות" – תהא שנת פריחה, כמו שפתחנו – שאם שלשת הדורות הראשונים הם "צדיק וטוב לו", אמונה פשוטה (אמונה שוה ו צירופי טוב), "צדיק ורע לו" ו"בינוני", מה קורה הלאה? מי שיש לו קצת חוש, לא כל כך מסתדר שיחזור עוד פעם "צדיק וטוב לו" – זו תופעה חד פעמית, "אחד היה אברהם", "כי אחד קראתיו",  יכול להיות רק אחד כזה – אבל צדיק ורע לו ובינוני יכולים לחזור. לכן אני אומר שאדמו"ר האמצעי הוא שוב צדיק ורע לו (כמודגש מאד בדא"ח שלו, עם הרבה תיאורי מאיסה בחיים ממש של הבעל תשובה וכו', וכמבואר אצלנו במ"א), הצמח צדק שוב בינוני, הרבי מהר"ש שוב צדיק ורע לו, הרבי הרש"ב שוב בינוני, הרבי הקודם שוב צדיק ורע לו – מי שקצת מכיר, פשיטא – והרבי הוא שוב בינוני.

עבורנו נשאר או רשע וטוב לו או רשע ורע לו. מהו רשע וטוב לו למעליותא? אני יודע שאני רשע, אבל טוב לי, למה? כי ה' מרחם עלי, אני עדיין חי ונושם, עוד לא אבדה תקוותנו, "אולי יש תקוה"[עד]. מהו רשע ורע לו? פשוט, אני יודע כמה שאני רשע ורע לי – מאד רע לי, רע ומר הריחוק שלי מה'. כך שיש מעלה בכל אחד מהם. ולסיכום:

הבעש"ט צדיק וטוב לו

המגידצדיק ורע לו

אדמו"ר הזקןבינוני

אדמו"ר האמצעיצדיק ורע לו

הצמח צדקבינוני

הרבי מהר"שצדיק ורע לו

הרבי רש"בבינוני

הרבי ריי"צצדיק ורע לו

הרביבינוני

אנחנו             רשע וטוב לו/ורע לו

שכולם יתחברו לעם ישראל חי, יש פתגם מהבעש"ט "לב ישראל חי"[עה] – הלב של עמנו חי. זו ענינו של חי אלול – חי להחיות. עיקר החיות להחיות את כולם הוא אדמו"ר הזקן, ה"משכיל לאיתן האזרחי". יש הרבה רמזים על כך שהבעש"ט הוא חי, אבל החיות הפנימית שמעניק לנו היא דרך אדמו"ר הזקן (ישראל חי = חצי "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". שניאור זלמן חיות = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"!). זכותם יגן עלינו ועל כל ישראל, ונזכה כולנו מתוך שמחה וטוב לבב לאור הגדול שלהם. שנה טובה ומתוקה לכולם!