ו' אייר ס"ט – כפר חב"ד

"את שבתֹתי תשמֹרו" (5)

א. רמזי פתיחה

"[ו]את שבתתי תשמרו" בתורה

התחלנו ללמוד מאמר "את שבתֹתי תשמֹרו" ה'ש"ת של הרבי הקודם לפני כחדש. הסימן של שנת אמירת המאמר, ש"ת הוא "שבתתי תשמרו" (ר"ת שת, בן אדם הראשון). בתחלה דברנו על כמה פעמים כתוב בתורה הבטוי "את שבתתי תשמרו" – כאן מביא את הפעם האחרונה, חותם פרשת בהר – "את שבתתי תשמרו ומקדשי תראו אני הוי'". פסוק זה, כצורתו ממש, מופיע בפרשתנו – לקראת סוף החת"ת של היום, בהשגחה פרטית. היות שבע"ה נסיים היום את המאמר, והפסוק הזה מסיים את החת"ת של היום. אבל הפסוק מופיע גם בתחלת פרשת קדשים, זה בעצם מסגרת של רוב הנפח העיוני של פרשת קדושים – מתחיל ומסיים ב"את שבתתי תשמרו". אפשר לומר שמתחלת פרשת קדושים עד סוף בהר הכל בתוך המסגרת הזאת, כי בתחלת הפרשה, מיד אחרי "קדשים", כתוב הפסוק הזה "איש אמו ואביו תראו ואת שבתתי תשמרו אני הוי' אלהיכם".

אבל הפעם הראשונה היא בפרשת שבת בכי תשא – בסיום כל מלאכת המשכן, אחרי מינוי בצלאל לאמן המשכן, התורה מסיימת את כל המלאכה בשבת – "ויאמר הוי' אל משה לאמר. ואתה דבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתתי תשמרו כי אות הִוא ביני וביניכם לדֹרֹתיכם לדעת כי אני הוי' מקדִשכם". בהמשך יש את הפסוקים שמביא כאן במאמר, "ושמרו בני ישראל את השבת", שאנחנו אומרים בתפלת שבת וגם בקדוש של שבת – על כך מדבר כאן, שיש שמירת שבת ויש עשית שבת. על כל פנים, שם פותח גם עם "את שבתתי תשמרו", אבל שם כתוב "אך", ועל זה גם דברנו בתחלת הלימוד.

נחזור בקיצור: רש"י אומר ש"אך" בא למעט את שבת ממלאכת המשכן, אבל הרמב"ן אומר ש"אך" תמיד בא למעט משהו בגוף הדבר שעוסק בו, ולכן אומר שזה בא למעט פקוח נפש וכו', שיש מקרים שממעטים שמירת שבת. הסברנו באחד השיעורים[א] באלו מקרים השבת נדחית ועשינו מהם פרצוף. בכל אופן, יוצא לנו שיש ד"פ בתורה – ד"פ בכל התורה כולה – את המלה "שבתתי". כל פעם זה כתוב ביחד עם המלה "תשמרו" ובכל פעם יש לפני זה "את" (ג"פ "את" ופעם אחת "ואת" – בתחלת קדשים). אם כן, ברור שיש כאן איזה מכלול, שהתורה מכוונת כאן למשהו עמוק מאד – שיש ד"פ "את שבתתי תשמרו" (בהתחלה דברנו על שלש, אבל כעת משלימים את המבנה שיש ד"פ).

"שבתתי" = "תמים תהיה עם הוי' אלהיך"

נתחיל עם רמזים, ואחר כך נכנס לתוך הענין: אם היה כתוב "שבתותי" מלא (כמו שהיו כותבים היום), היה עולה "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". כהמלה כתובה בכתיב חסר, "שבתתי" (= 1112), היא עולה עוד פסוק מאד עיקרי בתורה, שהרמב"ם כותב שזה כולל את כל התורה ולכן לא מונה בתור מצות עשה (בעוד שהרמב"ן כן מונה) – "תמים תהיה עם הוי' אלהיך" (ו פחות מ"שמע...").

שתי בחינות שהן שלש

כתוב "שבתתי", לשון רבים ו"מיעוט רבים שנים" (כפירוש בחסידות, וזה שיש בתוך כל שבת שתי שבתות – "מעלי שבתא" ו"יומא דשבתא", רק שהיום מתחלק גם לבקר ול"רעוא דרעוין" או "רעוא דכל רעוין"), שתי בחינות שעליהן כתוב "תשמרו" כפי שמבאר במאמר – שיש שמירת שבת עליונה ושמירת שבת תחתונה, ובשבת האמצעית כתוב "לעשות את השבת", מה שאנחנו מקדשים את השבת, "זכור את יום השבת לקדשו" ("קדשהו על היין").

"תן חלק לשבעה וגם לשמונה"

המספר של המלה "שבתתי" מתחלק ל-4 – ד"פ אור הגנוז. יש קשר מיוחד בין אור לשבת. אור = 207, היפוך ספרות 702 = שבת. לפי זה היחס הכללי בין ימות החול לשבת – לא רק ביום ראשון של הבריאה – הוא, "ברישא חשוכא והדר נהורא". הדר הוא המלך השמיני, שאחרי כל השבירה מתחיל התקון. כמו שנסביר, בשבת יש גם את הבחינה השמינית, ולא רק השביעית. על כך כתוב "אז תתענג על הוי'". קודם כתוב "וקראת לשבת ענג" וזה בבחינת "תן חלק לשבעה", אבל אחר כך כתוב "אז תתענג" וזה כבר השמיני, בבחינת "וגם לשמונה". זה פסוק בקהלת – "תן חלק לשבעה וגם לשמונה", ובגמרא דורשים שזה שבת ומילה, אבל יש גם בתוך השבת גופא גם את השבעה וגם את השמונה[ב]. "וקראת לשבת ענג" זה רק ז"ת דעתיק, אבל "אז תתענג על הוי'" הוא ענג עצמי, ג"ר דעתיק (ה-א שמעל ה-ז כוללת את כל הג"ר), רדל"א כנודע.

ד"פ "שבתתי" לשון רבים יוצא שמונה – יש שמונה בחינות של שבת, אף שעל פי פשט שבת היא שבע, אך על כך נאמר "תן חלק לשבעה וגם לשמונה" מיניה וביה. צריך לומר שבכל "תמים תהיה עם הוי' אלהיך" יש גם כן שתי בחינות של תמימות, כמו שיש שתי שבתות. אם כן, היות ויש ארבע פעמים "שבתתי" זה כבר שמונה דרגות של תמימות. אצלנו התמימות היא פנימיות ספירת ההוד – "הוד מלכות" – וספירת ההוד היא הספירה השמינית מלמעלה. יש משהו 'שמיני' בתמימות. מה פירוש "תמים"? כמו שרש"י כותב את הפירוש המפורסם, ש"התהלך עמו בתמימות, ותצפה לו, ולא  תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות, ואז תהיה עמו ולחלקו". זו בחינת שבת, כי אז "כל מלאכתך עשויה", אין עבר, אין עתיד, הכל פשוט ובסדר. בזכות שמירת שבת האדם זוכה כל השבוע להיות תמים. אם בהמשך נדבר על ישיבת חב"ד, ישיבת "תומכי תמימים" – הרעיון שהתלמידים יהיו תמימים – אז להיות תמים צריך דגש גדול מאד על שבת קדש.

עד כאן דברנו רק על המלה "שבתתי", אבל כל פעם כתוב "שבתתי תשמרו" (י אותיות), וביחד כבר יוצא 2058. כבר רמז מובהק לשבע, כי מתחלק לשבע ג"פ – זה שש פעמים 7 בחזקת 3[ג] (ששת ימי החול המתכללים ב-7 בחזקת 3).

חזקה של "אך"

נחזור על ארבעת הפסוקים: הראשון מתייחד בכך שכתוב "אך את שבתתי תשמרו", אז סימן הפסוק הוא "אך" – יש אך מלים בפסוק – "ואתה דבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתתי תשמרו כי אות הִוא ביני וביניכם לדֹרֹתיכם לדעת כי אני הוי' מקדִשכם". רואים ששבת היא ענין של דעת, "לדעת", וכמובן תמיד הולך עם קדושה – "מקדשכם" או "ומקדשי תראו". המשפט כאן, הדבור של ה', מתחיל מהמלה "אך". לפני זה יש שש מלות הקדמה (מתחיל ב"ואתה", שזה די נדיר), שבתוכן יש אך אותיות – זו דוגמה של סלף-רפרנס אצלנו, שמספר אותיות הפתיחה הוא מספר מילות כל הפסוק שזה ערך המלה הפותחת את הדבור. אם כן, יש "בתלת זימני הוי חזקה" – שלשה רמזים מובהקים שכל הפסוק הזה סביב המלה "אך".

אברהם ושבת – רמזים בפרשיות השבת בתורה

אמרנו שיש קשר בין שבת והאבות. אם יש ג בחינות בשבת ויש ג אבות ודאי יש קשר ביניהם, אבל בכל אופן יש קשר מיוחד לאברהם אבינו. דברנו על זה קצת בשיעור הקודם, ונראה כעת גם כמה דברים מופלאים. "אך את שבתתי תשמרו" = 2480 = י"פ אברהם. הייתי חושב ששבת תהיה קשורה דוקא לדוד כיוון ששבת היא מלכות, ולא כל כך פשוט שדוקא אברהם. איך הגענו לזה שיש הרבה דגש על אברהם בשבת? קודם כל, אמרנו שבתורה כולה, ב-גן סדרי דאורייתא, יש יג פרשיות שמוזכרת בהן שבת. זה גם אחד מסודות השבת בתורה. זה איזה רמז ל-יג מדות הרחמים.

בכל אופן, בין הפרשיות, המצוות העיקריות של שבת, יש ארבע פרשיות העיקריות (הרבה פעמים יג מצטמצם ל-ד): "ויכֻלו השמים" (שבת בחותם מעשה בראשית), "זכור את יום השבת לקדשו" בעשרת הדברות של פרשת יתרו (יש גם בפרשת המן שלפני זה, אבל זה חלק מפרשת המן ולא רק מצות שבת), "אך את שבתתי תשמרו" (בכי תשא, שם עיקר הפרשה של שבת), "שמור את יום השבת לקדשו" בעשרת הדברות של ואתחנן. זה מתוך יג סדרים שמוזכר שבת, ד הסדרים העיקריים של 'שבת נטו'. המלים של כל ארבע הפרשיות הן רמח בדיוק. האותיות הן 959 – אברהם במספר קדמי. וכאן ראינו גם י"פ אברהם.

אם איני מחשיב את מלות ההכנה, "ואתה דבר אל בני ישראל לאמר", אלא רק מ"אך" עד סוף ארבעת פסוקי "את שבתתי תשמרו" = סד פעמים אברהם[ד] (היינו שבהתחלה י פעמים אברהם ובהמשך עוד נד פעמים אברהם – שבת = נד פעמים אברהם, ועל אברהם כתוב "אחד היה אברהם" ו"כי אחד קראתיו", שני פסוקים שהנביא קורה לאברהם "אחד"). אם בכל אופן אני כולל את כל ארבעת הפסוקים – עם שש המלים הראשונות – זה גם מספר פלאי לגמרי, שזה אולי הכי פלא וברור שהתורה רוצה שנעשה את החשבון הזה בחיבור הפסוקים, 7 פעמים 2485 (המשולש של 70).

ידוע שהערך של שמות חמשה חומשי תורה – בראשית שמות ויקרא במדבר דברים – עולה "אך את שבתתי תשמרו", י"פ אברהם, י"פ במדבר (י"פ "בצלם אלהים"). הקשר הראשון החשוב בין שבת לאברהם – ששמירת שבת מגלה את ה"צלם אלהים", היינו שהוא נבדל וקדוש מהבריאה כולה. כמו שכתוב אצל צדיקים גדולים – ויש סיפור מפורסם מבעל אוה"ח הקדוש, ומעוד צדיקים – שמי שמאיר אצלו הצלם אלקים החיות מפחדות ממנו, כי הוא אות, הוא 'מכוכב אחר'. זה בזכות השבת.

אבל, שמות החומשים המקובלים הם לפי הכתוב בתורה חוץ מדברים, שכתוב "הדברים", ואם מצרפים את ה-ה זה כבר 2485. זה 70 במשולש (סכום כל המספרים מ-1 עד 70) – זה "שבעים פנים בתורה", שבעים זקנים, ביאור התורה בשבעים לשונות כדי לפרסמה ולהאירה בכל התורה. בכל אופן, יש י"פ אברהם ובתוספת ה – שגם רומזת לתוספת ה-ה של אברהם עצמו – זה נעשה סכום כל המספרים מ-א עד ע. כשמכפילים את זה פי 7, 7 פעמים משולש 70, זה סכום כל ארבעת הפסוקים בדיוק. זה גם רמז מופלא ביותר.

רמזים נוספים

נשלים עוד כמה דברים: סוף הפסוק הראשון הוא "[לדעת] כי אני הוי' מקדשכם" – זו תכלית שבת – וזה עולה 621 = כתרא (שנת הולדת הרבי רש"ב, כפי שהדגיש הרבי הצמח צדק) = ג"פ אור (אור קדמון, אור מצוחצח, אור צח). אמרנו שיש קשר בין שבת לאור, ואם מחשבים את הפסוק מ"אך... לדעת" הוא עולה ז"פ 621 = אך פעמים אור. אח"כ, במשפט האחרון, יש עוד ג"פ אור. זאת אומרת ש"אך... כי אני הוי' מקדשכם" זה פי 8, כמו "אז" – יחס של א ל-ז. מהמלה "היא... לדעת" = 1837 (מספר מגן דוד) = "זכור את יום השבת לקדשו", היינו שיש כאן רמז לפתיחת פרשית השבת בעשרת הדברות. ארבע מלים מראש וסוף כל פסוק מהארבעה = 2187 = 3 בחזקת 7. קודם היה 7 בחזקת 3 – או ז תחתונות בחזקת ה-ג ראשונות או ג ראשונות בחזקת ה-ז תחתונות.

שמירת הגוים על המלכות התחתונה בשבת

יש כלל גדול בענין שבת, ודברנו על כך בשיעור האחרון, שאצל יהודים ברגע שמגיעים ליום השביעי לא שוהים אפילו שניה למטה, בספירת המלכות, אלא מיד המלכות עולה ל-ג ראשונות. אם שואלים בשביל מה צריך גוים בעולם – אצל גוים כתוב "יום ולילה לא ישבֹתו" (אסור לשבת), כמו שמוסבר אצלנו בספר על הגוים שמהותם היא שלמות ה-ז תחתונות, לכן יש להם שבע מצוות. הגוי שלא שובת – ואם שובת חייב מיתה – חייבים אותו כדי לתת מציאות למלכות במקומה, שלא תעלה. אצל יהודים ברגע שמגיעים ליום השביעי מתגלה בחינת "שבת מקדשא וקיימא", המלכות עולה לבינה, כשמקדשים את השבת זה חכמה, ואז עולים לכתר במתנת ה'. או, יותר גבוה, ג רישין שבכתר, כפי שהסברנו. אבל הגוים נותנים מציאות למלכות למטה, במקומה, כספירה השביעית. זה איזון במעשה בראשית שנצרך כדי לתת מציאות למלכות.

מה יהיה לעתיד לבוא כשהכל יתעלה, וגם שאלה אם יהיו גוים בכלל או שכולם יתגיירו – צריך להסביר את זה. בכל אופן צריך, לפחות בינתיים, עוגן למלכות של גוי שאסור לו לשבות בשבת. שביתה זו עליה.

אמצעי הפסוקים

עוד רמז: אם עשינו רמז של ראש וסוף כל פסוק, מה עם האמצע? בפסוק הראשון יש אך מלים, זאת אומרת שיש לפסוק אמצע (היות וזה מספר לא זוגי), "כי", ובשני הפסוקים הבאים יש ז מלים, אז גם יש אמצע, "ומקדשי" (גם מבנה מובהק של שבת, שבע מלים שמתחלקות ל-ה ו-ב, חלוקת ז-הב, "את שבתתי תשמרו ומקדשי תראו, אני הוי'", וזה גם מופיע באותיות בשתי המלים הראשונות), אבל בפסוק של תחלת קדושים יש י מלים (כמו י אותיות של "שבתתי תשמרו"), אז לכאורה אין אמצע, ומה עושים במקרה כזה? שתי אפשרויות, ליותר מתוחכם לא נתייחס כרגע, אבל היותר פשוט זה לקחת שתי מלים.

קביעת אמצע לפי הטעמים

זה קצת מעושה, אבל לעניננו נשים לב לתופעה שהיא כלל (נעשה פעם הרבה כללים...), שלפעמים מתייחסים למספר המלים על פי הטעמים – שייך לגילוי טעמי תורה על ידי משיח. טעמים לא משנים מספר אותיות, אבל כן משנים מספר מלים. כאשר יש טעם אחת לשתי מלים הן 'מוקפות', ולפי טעמי המקרא הן נחשבות כמו מלה אחת[ה]. בכל ארבעת הפסוקים הללו יש מקף אחד בכל פסוק – ב"את שבתתי". בפסוק של י מלים האמצע הוא "ואת שבתתי" – המוקף. כשרוצים את האמצע של י, לקחת את שתי המלים שבאמצע, זה סוד אותיות אהוי – לקחת א-י והאמצע הוא ה-ו. כך האבן עזרא מסביר אותיות אלו, השייכות לשמות ה'. גם כאן שתי המלים באמצע הן "ואת שבתתי", היחידה היחידה המוקפת בפסוק זה. מכל זה ודאי נכון לומר שזה אמצע הפסוק הזה (שדוקא בו האמצע הוא שבת).

רמזי הראש-תוך-סוף

אם נוסיף את מה שבאמצע למה שיש בהתחלה ובסוף. אז הראש-תוך-סוף של כל הפסוקים (רת"ס הוא סוד "אתה סתר לי", לקמן נבאר ששבת היא סתר): ואתה (גילוי עצמי של משה) כי מקדשכם איש ואת שבתתי מקדשם את ומקדשי הוי' את ומקדשי הוי' = משולש צו. המשולש הקודם שהתבוננו היה ע, סוד, יין. צו = סוד הוי', הבטוי הראשון של נתינת הסוד ליראים-ישרים-נביאים כנ"ל בשיעור הקודם (סוד הוי' סודו סודו = אברהם, והסוד של כל התורה, של כל השבוע, של כל העולם-שנה-נפש, הוא שבת, כפי שנסביר).

אם כן, כל ארבעת הפסוקים הם ז"פ משולש סוד, וראש-תוך-סוף שלהם הוא משולש סוד הוי' (48 פעמים 97 – מח פעמים זמן). עד כאן הרמזים העיקריים. רמזים מופלאים ביותר לגבי ארבעת הפסוקים.

מדרגות הסוד בשבת – יראים-ישרים-נביאים

עכשיו נעבור יותר לתוכן: היות שסיימנו עם הרמז של משולש "סוד הוי'" נעבור לענין זה, שיותר קשור לעצם התוכן של המאמר. אמרנו שבעצם כל השבת אצלנו, שה' נתן דוקא לנו את השבת – "אות היא ביני וביניכם לדעת כי אני הוי' מקדשכם" – זה, פשוטו כמשמעו, "סוד הוי' ליראיו". כתוב שבראשית אותיות ירא-שבת, וזה תחלת גילוי הסוד – ליראים. ככה הסדר תמיד: קודם צריך להיות ירא, אחר כך ישר, אחר כך נביא – וזו בעצם גם העליה בשלש דרגות שבת. הפסוק "סוד הוי' ליראיו ובריתו להודיעם" גם רומז שבסוף השמונה נכלל בשבע, כי "ובריתו" רומז ל"ביום השמיני ימול בשר ערלתו", והוא קשור ל-סוד, 70, הענין של היום השביעי. "להודיעם" הוא על דרך "לדעת כי אני הוי' מקדשכם".

שבע בתוך שש

בשיעור הקודם הסברנו שזה ששבת היא סוד יוצא מהאריז"ל, שהאריז"ל היה לומד כל דבר בתורה ו"פ נגלה, על פי פשט – זה גם איזה הוראה תיאורטית להקמת ישיבה (שכל מה שלומדים צריך ו"פ פשט ואז סוד). כך בונים גיאומטרית, שאם אני שם שש מטבעות יש מקום לשביעי באמצע (זה רק במספר שבע, ולכן זה מתחיל סדרת מספרי בשבת – גופים שוים שיש מקום לגוף אחד באמצע בלי רווח – 1, 7, 19, 37...; מספר השבת ה‑13 הוא 469, שהוא מספר המלים בכל מעשה בראשית הראשון, עד סוף שבת, שזה גם פלא עצום).

כך זה התבטא אצל האריז"ל, שלומדים שש סברות בנגלה – כשלומדים נגלה זה כמו שמסתובבים במעגל מבחוץ, עם כוונה להכנס פנימה. אני בונה את המסגרת, אבל כל הזמן אני מתכוון שכאשר אסגור את המעגל החיצוני אוכל לחדור פנימה. זה כמו שמסתובבים סביב לעיר כדי להכנס לתוכה. זה הראש של הלימוד של האר"י הקדוש – ו"פ פשט ואח"כ סוד כנגד שבת קדש. כאן רואים באופן מובהק ביותר ששבת היא בחינת סוד, נסתר.

כוונות המלה "שבת" אצל האריז"ל

איך האריז"ל עצמו ניסח את הכלל (חוץ ממה שהוסיף שבימות השבוע אומרים "הריעו להוי' כל הארץ" ר"ת הלכה ובשבת "השתחוו להוי' בהדרת קדש" ר"ת קבלה, ו"פ הלכה ו"המכה בפטיש" פ"א קבלה)?

שוב, ההוראה גם אצלנו בישיבה, שהפנימיות תמיד צריכה להיות כשמה – פנימיות של משהו. אפילו דברנו הרבה פעמים שגם ר' חיים מבריסק היה קורה לדרך שלו "פנימיות הפשט". בדורות האחרונים תופסים שגם הפשט צריך פנימיות, ואי אפשר להסתפק בפשט. הפנימיות האמיתית היא הקבלה והחסידות. גם בפנימיות יש פנימיות לפנימיות, רזין ורזין דרזין וכו'. אבל לאריז"ל יש כוונות, עם מספרים, ואיך נסח את זה? הכוונה של שבת אצל האריז"ל היא תרפז יה (לא אומר, לדוגמה, שזה היהלום של שם הוי' – זה עדיין לא בראש של האריז"ל להסביר כך מספרים, אלא כהרכבים של שמות קדש). לכל מלה יש כוונה, ובפרט המלים החשובות בתורה. כל מלה בתורה היא שמות של הקב"ה, ולכן כל הכוונות מבוססות על כך שכל המלים הן הרכבים שונים של שמות ה' יתברך. מה לגבי שבת, מלה כל כך חשובה בתורה? תרפז יה.

המספר תרפז עצמו מורכב משני מספרים חשובים, רלב תנה, הנקראים "ז מרגלאין טבין" בלשון הזהר, ארבעת מילויי שם הוי' (עב סג מה בן = רלב) ושלשת מילויי שם אהיה (קסא קמג קנא = תנה, שסימנם "תנה הודך על השמים"). ה-ז רומז, כמובן, לשבעת ימי שבתא. זה הדבר הכי מושלם, כל מילויי שם הוי' ושם אהיה. השמות הוי' אהיה בעצמם הם יה, חכמה ובינה, אז יש כאן כל מילויי שם הוי' וכל מילויי שם אהי', ועוד שרש הכל – יה. זו הכוונה של שבת לפי כוונת האריז"ל, שהכל זה יה.

אם רוצים להוסיף לזה וה – זה נעשה תשובה. מה זה אומר לי? שבאמת כל השבת היא "הנסתרֹת להוי' אלהינו" – כל הענין של שבת הוא "הנסתרת", זה הסוד. הכל גם שייך לסוד של "כל כבודה [כבוד שבת] בת מלך פנימה". הרי לומדים את כל המאמר שיהיה מאמר בת מצוה. ידוע מה שכתוב בתקוני זהר שיש יה עם א למעלה (כתר) ויש וה עם א למעלה (דעת) וזה מלמטה למעלה – הוא-היא[ו]. היא הסוד והוא הנגלה, "והנגלֹת לנו ולבנינו". זה רמז מפורסם.

ההסבר במאמר "ואפו עשר נשים וכו'": דכורא – חיצוניות, נוקבא – פנימיות

איפה זה נמצא בחסידות? במאמר המפורסם "ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד" בלקו"ת, שבחינת הנוקבא היא הפנימיות של כל הספירות והדכורא הוא החיצוניות (חידוש מופלא שהוא מסביר שם), ו"ואפו עשר נשים את לחמכם בתנור אחד" זה אפית התורה שלומדים בהתלהבות על ידי עשר כחות הנפש. ידוע שזה מהמאמרים שהחסידים הכי התלהבו מהם מאז שנאמר. זה צריך להיות בתכנית של הישיבה ללמוד מאמר זה. שוב, לעניננו מתאים לרמז ש"הנסתרת" הם "היא" ו"והנגלֹת" הם "הוא". לכן באמת בנות לא לומדות כל כך נגלה, אבל חסידות כן – בנות באות מיד לתכל'ס, בלי להסתובב סיבובים.

שבת – שלהבתיה

עוד תוספת לכך ששבת היא סוד "הנסתרת": שבת היא סוד "שלהבת יה". חוץ מזה ששבת אותיות ש-בת, שלשה גוונים שבעין ובת עין – יום של "לאסתכלא ביקרא דמלכא" – זה גם קיצור של שלהבת, שעליה כתוב "שלהבת יה", שזה י של איש ו-ה של אשה, ש"שכינה ביניהם". שלהבת יה = שלום שלום. ידוע שיש מחלוקת במסורה אם זו מלה אחת ("שלהבתיה") או שתי מלים ("שלהבת יה"). איך שלא יהיה כתוב, זה עולה שלום שלום. יש כאן שתי בחינות, והממוצע ביניהם הוא שלום. ב"פ שלום רומז ל"שלום שלום לרחוק ולקרוב" – ה"רחוק" היינו ששת ימי המעשה, שנעשה "קרוב" בשבת קדש. כלומר, כל שבת היא "שלהבתיה".

ב. סתירות השבת

נסתר לשון סתירה (שבירה)

אם כן, יש פה כמה סימנים מובהקים שהשבת היא בחינת הסוד. מה שהוספנו הרגע – בשיעור הקודם דברנו על המלה "סוד" לפי מאמר חז"ל שבתחלה ה' נתן את הסוד ליראים וכו' (סוד הוי' סודו סודו, וכפי שהסברנו אין עוד בתנ"ך בטויים אלו). עכשיו הוספנו, בזכות ה-יה, ששבת היא "הנסתרֹת להוי' אלהינו", אותיות יה.

לאור מה שלמדנו עד עכשיו, צריך להתבונן שיש שלש דרגות של שבת, שלש דרגות של נסתר. בשיעור הקודם הסברנו מה הן שלש מדרגות של המלה סוד, ולא נחזור עליהן עכשיו. כעת צריך להתייחס למלה "נסתר", ולהסביר בה שלש מדרגות. ההסבר שנאמר הוא לפי כלל גדול שדובר אצלנו הרבה מאד פעמים, שנסתר הוא מלשון סותר. לא רק שדבר נסתר, סמוי בפנים – שהפשט ב"הנסתרֹת להוי' אלהינו" שמה שאתם לא יודעים אני יודע, ואני אתחשבן איתו, והאחריות שלכם לדון את הנגלות (באמת בי"ד של מעלה יותר מיקל, יותר חסד מלמטה, גם נושא שלא נדבר כרגע) – אלא גם מלשון סתירה.

הבנה פנימית באה על גבי סתירת ההבנה הקודמת

הפשט שמה שלא ידוע הוא נסתר, לכן הוא סוד. מלים מקבילות, שמות נרדפים. אבל במלה נסתר יש עוד משמעות שקשור לעצם המושג נסתר – שבכל נסתר יש סתירה למשהו. את מה הוא סותר? אם יש שש פעמים פשט ואז סוד, כנראה שהוא סותר את הפשט. זה חידוש שלא אמרנו קודם. אם מתבוננים בראשי התבות "הריעו להוי' כל הארץ" ו"השתחוו להוי' בהדרת קדש" רואים שהקבלה סותרת את ההלכה, כי בפסוק "הריעו להוי' כל הארץ" המלה הלכה כתובה ישר, ואילו בפסוק "השתחוו להוי' בהדרת קדש" המלה קבלה כתובה הפוך. אם כן, קודם כל רואים שהראש של הקבלה הפוך, שמגלים את זה מהסוף לההתחלה, בעוד הלכה לומדים מההתחלה לסוף.

זה גם הוראה כללית ללימוד. כשלומדים קבלה, איפה שלא תתחיל התחלת מהסוף[ז]. לכן יש תמיד בעיה, שאתה לא מבין מה שקורה (אדמו"ר הזקן אמר שלימוד העץ חיים מתחיל מההיכל השביעי – מתחילים מהסוף). תמיד כשמסבירים נקודה זאת מקשרים לווארט מפורסם של הבעל שם טוב, שאמר – לא בשביל לומר כמה הוא גדול, אלא בשביל להסביר זאת – שכל סברא שאיזה גאון עולם יאמר אני סותר (לא צריך לסתור, רק לדעת שתמיד מה שמתנגד אומר – ההיפך הוא הנכון... אבל זה לא מה שאמר כאן).

למה טוב לומר זאת? מסבירים שזה כמו שכתוב בזהר שיש גן עדן תחתון וגן עדן העליון, ויש עמוד ביניהם, וכדי לעבור צריך להגיע לפנימיות הגן עדן התחתון והפנימיות של התחתון חלולה, צריך להכנס לעמוד חלול ששואב למעלה (כמו משאבה). אם אתה מצליח להכנס לחלל, הנקודה האמצעית של המדרגה התחתונה, אז אוטומטית אתה נשאב, "לאשתאבא בגופא דמלכא", דרך העמוד החלול ש"צדיק שמו" (זה גם סוד ההתקשרות לצדיק, שהוא עצמו העמוד החלול), והוא שואב אותך לגן עדן יותר גבוה.

בשביל לעשות את זה צריך להגיע לנקודת האין. בכל מה שיש בשטח, איזה שטח שלא יהיה, יש באמצע נקודת אין. גם העולם נברא יש מאין. האין הוא האמת. את זה גם כותב בתניא, שיש עמוד שמקשר את כל העולמות, שזה האמת. האמת היא בעצם האין של כל מדרגה שנמצאים בה. לכן הסוד הוא פשוט סתירת הקיים על מנת לעלות.

איך אני יודע? אחת ממלאכות שבת – שעליה מדברים כעת – היא סותר על מנת לבנות. על הסתירה הזאת הבעל שם טוב דבר, לא סתירה לשם חורבן שישאר חורבן, אלא כדי לבנות חדש יותר טוב (כך גם כל חורבן בית המקדש, כידוע). אם כן, הסוד הוא בעצם "סותר על מנת לבנות" בקומה אחרת לגמרי. אתה לומד איזה סוגיא, גם בגמרא, אז הדבר הראשון שהסוד עושה – אם זה פנימיות אמיתית – זה לסתור את התפיסה שלך. התפיסה לא מושלמת, ואני רוצה להעלות אותך להבנת כל הסוגיא בדרגה הרבה יותר גבוהה, באין ערוך, ולכן צריך לסתור.

פורים – חג שמהותו מהסוף להתחלה

זו רק הקדמה, שסוד הוא סוד. גם צריך להבין את המשמעות של שער סד (האותיות המשותפות של חסד ויסוד) – אבל עכשיו מדברים על המושג "נסתר". העובדה שקבלה היא נקודת מבט הפוכה רמוזה גם בשרש סתר – סוף-תוך-ראש, מהסוף להתחלה. החג הכי נסתר הוא פורים, וזה "אחשורוש – אחרית וראשית שלו", "אחרית" לפני ה"ראשית" (כך האריז"ל מביא בשם מדרש שלא הגיע לידינו אלא דוקא דרכו – כנראה שזה חייב להגיע דוקא דרך האר"י הקדוש). אחשורוש = 1820 (כשמחשבים א כ-1000) = "סוד [פעמים] הוי'", מספר שמות הוי' בתורה. גם אסתר היא בסדר של סוף-תוך-ראש. אסתר נוטריקון אין סוף שבתורה, הארת א"ס בתורה, שזה מה שדוד היה מחבר את התורה בעצמות ה' (הכוונה השניה של "לשמה" שדברנו בשיעור הקודם). הפשט הוא "הסתר אסתיר", לשון סתר. כל החג הזה הוא מהסוף להתחלה. לכן זה סוף השנה, אבל בעצם ידוע בחסידות שכתוב שיש בחינה שפורים הוא בעצם התחלת השנה.

החורבן שביום השביעי

אחרי כל זה, שסתר הוא לשון סתירה, איפה רואים זאת בשבת? השבת של "שית אלפי שנין הוי עלמא" היא "וחד חרוב". יש ששת אלפי שנים של קיום העולם, ואחר כך מחריבים את העולם. אז היום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים זה "חד חרוב". בשביל שישאר חרב? קודם כל, הכוונה בחורבן שהוא חוזר לתהו. אבל האריז"ל אומר שתהו הוא כתר, זה גם רמז שכל המדרגות בשבת הן ג ראשים שבכתר (יש פסוק בישעיה "כל הגוים כאין נגדו מאפס ותהו נחשבו לו": שלשת המושגים אפס, אין, תהו [= תריג, כנודע] מכוונים כנגד ג רישין שבכתר – רדל"א, רישא דאין, רישא דאריך[ח]).

לפני בריאת העולם שלנו ה' היה בורא עולמות ומחריבן – כנראה שכל שבת היה מחריב את העסק. זה לא מפורש, אבל האריז"ל רומז לזה – גם בעקודים וגם בנקודים יש ז תחתונות, וכשמגיעה שבת גומרים את הסיפור. אפילו בחכמת הכוכבים יש את זה, כפי שמביא האבן-עזרא, שהכוכב של שבת הוא שבתאי שמקלקל דברים. לכן האבן-עזרא – ועוד ראשונים שמאמינים בזה – אומרים שלא כדאי לעבוד בשבת כי הכל לא יצליח לך.

שכלול החורבן

ככה ה' היה עושה – בורא עולמות ששה ימים, ואז היתה מגיעה שבת ומחריבה את הכל. אז מה קרה עכשיו? ה' הפסיק את המנהג הזה? יש כאן דוגמה מהי התבגרות. לא שעוזבים את המנהג, רק שמשכללים אותו. הרי תרגום "ויכֻלו" הוא "ואשתכללו" – הפשט הפשוט הוא שכלול מעשה בראשית, אבל הפשט הפנימי הוא שכלול השבת. כעת הגיע הרגע שצריך להחריב את העולם לפי המנהג, אבל צריך לשדרג את המושג "חורבן". זהו פירוש המלה "ויכלו", לשכלל את הבטול, שאפשר באמת לבטל את העולם בלי להרוס אותו טוטאלית.

זה שבת – לא עובדים יותר, שובתים. פעם הייתי מחריב את המציאות – זה היה קטנות. לא הבנתי שאפשר לנוח. כמו גוי, שכל הזמן צריך לעשות משהו – או לבנות או להחריב. הפשט במדרש שה' החריב כל פעם כי לא מצא חן בעיניו. כאן כל פעם כתוב "וירא אלהים כי טוב" ובסוף "טוב מאד", שהכל מוצא חן. הא בהא תליא – בגלל שהפעם הזאת פתאום מוצא חן, זה גם מראה על איזה התפתחות, גדלות מוחין, וכעת כשמגיע לרגע שלפי המנהג שלי מחריבים זה משתכלל.

כתוב בהמון מקומות, שאדם לא משנה את המדות שלו – יכול רק לשדרג אותן, לשכלל אותן, לקדש אותן[ט]. אז מגיע הרגע של החורבן – הרגע הראשון של שבת קדש – אבל אז יש שכלול, שבמקום להחריב אני יכול לנוח, וזה בעצם פועל אותו דבר. זה להבין שאם אני מפסיק זה נקרא להחריב את העולם, כי אני מאמין בהתחדשות הבריאה בכל רגע – אם אני מפסיק לדבר הכל חוזר לתהו ובהו. באמת הכל לא חזר, אבל יש ממד שזה כאן חזר. ה' כאן בגדלות, שזו נשיאת הפכים, שזה בעצמו סוד. אפשר שהעולם לא באמת יתאפס לחלוטין, אבל בממד פנימי באמת מתאפס.

כך לאלף השביעי קוראים "חד חרוב", המים מכסים את כדור הארץ, אבל ה' עושה לנו כנפים ועפים כנשרים אלף שנים בכיף, כך ה' עושה לצדיקים. בכל אופן זה "חד חרוב", המציאות הקודמת חרבה – טובלים במקוה, שמים ראש למטה, משהו עף למעלה, הנשמה, וכך זה אלף שנים. בשביל מה זה? בשביל עוד שמיטה ועוד שמיטה, עוד יובל ועוד יובל, עד נ אלפי יובלות. המנהגים קבועים, לא משנים אותם, רק משדרגים ומשכללים אותם על ידי תוספת מוחין.

תפיסת הגוי – בממלא כל עלמין בלבד

ככל שיש תוספת מוחין יש גם יותר יכולת של נשיאת הפכים. לכן בחיצוניות הגוי לא מבין את זה. בכלל, מה מותר ללמד לגוים ומה אסור? כתוב ש"מה לפנים" אסור לגוים (בפרק "אין דורשין" משמע שלכולם זה אסור, אבל לגוים זה ודאי אסור) – בלשון החסידות "מה לפנים" הוא מה שהיה לפני הצמצום. לגבי גוים בכלל, מה הרבי אומר? שכל מה שקשור לאור הממלא כל עלמין מתאים גם לגוים. צריכים להאמין בה' ולהרגיש את השגחתו הפרטית עליו ועל כולם. סובב כל עלמין שייך רק ליהודים – השרש שלנו הוא משם.

יש סיפורים, כמו סיפורי מעשיות משנים קדמוניות, שלא מספרים את כולם לגוים – כל מה שהיה. למשל, אם הגוי יבין שהמנהג שבונים משהו ומיד מחריבים אותו – אוי ואבוי. זה מה שאמרנו שצריכים את הגוי בשביל מלכות יציבה. המנהג לבנות ולהחריב הוא שלנו, זה קשור לסוד – זה סוד יהודי. גוי אסור שידע את הסוד הזה.

שלש מדרגות השבת – שלש מדרגות של סתירה

כל זה היה רק בשביל ההבנה מה היא חכמת הנסתר. מה זאת אומרת לגבי שבת? מה הן שלש הרמות של הנסתר? בקיצור נמרץ, אלה שלש דרגות של סתירה:

סתירה ראשונה: סתירת ה"הוא" – התמסרות פנימה

הסתירה הראשונה: כל השבוע אני עובד, עוסק בעבודת הבירורים לפי הפשט, נכנסת שבת, מהרגע הראשון "בורר אסור", צריך לשבות מכל מה שעשיתי עד כה. את מה אני סותר? את היחס ביני לבין המציאות החיצונית. מבחינה מסוימת אני מבטל את העולם החיצוני. בפנימיות, כמו שאמרנו, אני מחריב את העולם. כמובן, לטובת מה? לטובת בנית קשר עמוק ועצמי עם הקב"ה. כל זמן שאני שקוע במציאות איני יכול לבנות את הקשר שלי. כמו, אם אני האשה כאן, כל זמן שאני מטפלת בילדים ובבית, מנקה ומבשלת, זה חשוב מאד – אבל איני יכולה להתמסר לבעלי. ליל שבת פירושו של דבר שגמרתי לבשל – "מי שטרח בערב שבת", בשלתי הכל ונקיתי הבית – וכעת אסור לי יותר, כדי שאוכל להיות פנויה נפשית להתמסר לבעלי, לחתן שלי. זו הסתירה הראשונה. כדי להצליח באמת צריך לטרוח בערב שבת, שהכל יהיה מוכן, שלא אהיה טרוד.

סתירה שניה: סתירת ה"אני" – בטול במציאות

הסתירה השניה היא כבר יום שבת בבקר. ניתן לשלש הסתירות מלים, כדי לחדד את ההבנה שלהן: השלב הראשון הוא סתירת ה"הוא", המציאות החיצונית – הוא לא קיים יותר. יש בזה גם ממד של תשובה. היה עוד איזה "הוא" בתמונה, ח"ו, אז אותו הוא שהסיח את דעתי קצת מהחתן האמיתי שלי – לא קיים יותר במציאות, נחרב, נגמר, חוסל. הסתירה השניה, של שבת בבקר, היא לסתור את ה"אני" – שאני לא קיים. זה עתיקא קדישא, זה בטול במציאות. עיקר השבת הוא בטול.

סתירה שלישית: סתירת ה"אתה" – "לאשתאבא בגופא דמלכא"

מה היא הסתירה השלישית? במאמר קורא לכך שביתה מהשביתה, שמפסיק לבטל את האני – שאין יותר צורך לבטל את האני. אפשר לומר שבטול האני הראשון והבטול התכליתי הם כמו בטול במציאות, שלא צריך יותר לחשוב על בטול האני. אבל אם זה שביתה מהשביתה, זה אומר שלא רק שאני לא צריך לבטל את עצמי – באופן פסיבי – אלא שאדרבה, שאני מבטל את בטול עצמי. כל דבר כאן הוא כמו חזרה בתשובה. צריך לחזור מזה שבטלתי את עצמי. היתכן?! זה נקרא "לאשתאבא בגופא דמלכא", שהאני שלי הופך להיות האני של ה' (ה' הוא כבר לא 'אתה'). ככה צריך להסביר את שלש הדרגות של נסתר – ששבת היא הנסתר, והיא כוללת שלש סתירות.

סיפור לבושי השבת של הנעסכיזער

נאמר עוד ווארט: ספרנו[י] סיפור של הנעסכיזער לגבי שבת, שאחרי המאה ועשרים שלו עלה לשמים והושיבו אותו בהיכל של אחד מגדולי הראשונים (שלכבודו לא הזכירו את שמו), והזמינו אותו למנין קבלת שבת של מיכאל המלאך לפני כסא הכבוד (שמתקיים בהאוזנר כל ליל שבת...), ואת אותו 'ראשון' לא הזמינו. אז יש מנין מיוחד, של מיכאל המלאך, שהוא המתפלל לפני כסא הכבוד קבלת שבת. יש לו גם ניגון מיוחד ל"לכה דודי" שצריך ללמוד. הזמינו את הנעסכיזער למנין הזה, ואת ה'ראשון' שהוא 'מתארח' אצלו (עד שיבנו לו היכל בשבילו) לא הזמינו. הוא שאל את המלאך למה לא מזמינים אותו, אז המלאך אמר – אני רק שליח, איני יודע שום דבר, ואמרו לי להזמין אותך ולא אותו. הוא התעקש, שאני רק אורח ולא נעים לי ללכת למנין אם לא מזמינים אותו גם כן. השליח לא ידע מה לעשות, כי סך הכל רק שליח, אז הוא חזר למשלח. בסוף הוא התעקש והזמינו גם את ה'ראשון'. אבל בינתיים, לפני שהוא 'נצח', ה'ראשון' אמר לו – אל תתעקש, אני כאן הרבה שנים ואף פעם לא מזמינים אותי. ולמה? כי לא החלפתי חולצה לפני שבת. היו כמה פעמים שהחלפתי את החולצה בשבת בבקר, אבל לא נהגתי לפני שבת, ולכן לא מזמינים אותי. אל תתעכב בשבילי, אני אתפלל כאן, יש לי את התלמידים – יהיה בסדר. הוא התעקש, לא זז מכאן אם לא יזמינו גם אותך, אז בסוף נכנעו בשמים.

סוד "פושט צורה ולובש צורה" בשבת

לומדים מהסיפור הזה שאם רוצים לזכות למנין של מיכאל המלאך לפני כסא הכבוד צריך להחליף את החולצה לפני שבת. למה ספרנו סיפור זה (שהוא סיפור טוב לספר לילדים)? כי אחד מעניני סוד – שבת היא סוד – הוא להתפשט מהלבושים. גם האר"י אומר שהפשט הוא הלבושים, ובשביל להגיע לשבת צריך להתפשט מהלבושים וללבוש משהו חדש. שבת בכללות נקראת "מוחין דאבא", שהוא הכח של "פושט צורה ולובש צורה". יש משהו עצמי בשבת שנקרא "פושט צורה ולובש צורה".

מה הן שלש מדרגות בזה? פושט צורה, לובש צורה, פושט צורה. פושט-לובש-פושט. המדרגה הראשונה של שבת היא לפשוט את בגדי החול, בגדי העבודה. אתה עובד בגינה, יש לך בגדי עבודה, וצריך לפשוט אותם. אותו הדבר גם בנפש: בנפש בגדים-לבושים הם מחשבה, דבור ומעשה. הדבר הראשון שצריך לעשות בכניסת שבת הוא לפשוט את הלבושים, כמו שכתוב "ודבר דבר". לא לחשוב מחשבות חול, לא לדבר דבורי חול וכ"ש לא לעשות מעשי חול. ברגע שפשטתי את לבושי החול, עוד לפני שהתלבשתי, אני כבר זוכה למדרגה ראשונה של שבת. עיקר ליל שבת הוא היכולת בנפש להתפשט (התפשטות היא מעין סתירת המצב הקודם) מלבושי החול.

לאחר מכן, עיקר השבת בבקר הוא להתלבש בבגדי שבת אמיתיים. כמובן שגם בלילה צריך איזה לבוש. הרי אותו ראשון היה חכם והוא אמר שלפעמים היה לובש חולצה חדשה בבקר. כנראה שהוא כן פשט את בגדי העבודה, אבל הענין להתלבש בשבת זה שייך לבקר – עיקר יום השבת. איך אני יודע שבגדי שבת בעצם הם בבקר? בגדי שבת הם כוונות התפלה של שבת, כמו שכותב בתניא, ואף שיש כוונות בליל שבת, העיקר הוא בשחרית ומוסף. עיקר הזיווג של שבת הוא ישראל ורחל, שרק פעם בשבוע, וזה קורה בקדושת כתר. בפרשת המן כתוב "אכלהו היום כי שבת היום להוי' היום לא תמצאהו בשדה": "אכלֻהו היום" הולך על ליל שבת, "כי שבת היום להוי'" הוא שבת בבקר – כעת זה השבת. מה שמתלבשים בשבת, שאני כבר שבתי – עיקר ההתלבשות בבגדים המיוחדים של שבת נקרא "שבת היום להוי'".

אחר כך מנחה של שבת היא לשבות מהשבת, "היום לא [תמצאֻהו בשדה]", כלומר להתפשט גם מבגדי שבת העצמיים. זה "רעוא דרעוין". לכן נוהגים שיהיה חדש בסעודה שלישית, שלא יראו אותך מתפשט מבגדי שבת. גם נוהגים, מי שאוכל בכלל סעודה שלישית, שזה איזה מצות או משהו – שלא יראו שלא מכבדים את הסעודה השלישית כמו סעודת הלילה והיום. רואים שאנחנו בתנועה של התפשטות גם מענג שבת – לא שיוצאים מזה לקראת החולין ח"ו, אלא יוצאים למעליותא, עולים למעלה מזה. לכן כתוב שסעודה שלישית זה כמו יום כיפור – "שבת שבתון", תנועה נפשית של התפשטות מהשבת. "אכלהו היום" זה להכנס. "כי שבת היום להוי'" זה הבקר. אבל אחר כך "היום לא".

אבולעפיא אומר שכל פעם שכתוב "היום" לכוון שעולה "אין" – זה שלש מדרגות של בטול, של אין. גם בספירת העומר מתחילים "היום", וכל הימים של הספירה הם "ממחרת השבת", להמשיך משבת. בחסידות כתוב ש"היום" הוא לפני הצמצום ו"יום" אחרי הצמצום, המשכת הקו. בשבת ג"פ "היום", זה ג מדרגות שבכתר, ג מדרגות לפני הצמצום. בכל אופן, הסדר כאן הוא פושט-לובש-פושט.

ולסיכום:

סעודה ראשונה	סתירת ה"הוא"	תהו	התפשטות
סעודה שניה	סתירת ה"אני"	אין	התלבשות
סעודה שלישית	סתירת ה"אתה"	אפס	התפשטות

ג. ד"ה "את שבתתי תשמרו" ה'ש"ת

עד כאן היו כמה השלמות של הדבר הזה, של סוד השבת, וכעת נסתכל בפנים (נראה אם נספיק לגמור, אף אחד לא ממהר, וכל אחד מבין שזה נקרא שאנחנו מקימים ישיבה בירושלים – כל מלה במאמר שוה זהב, לכן יהיה לנו הרבה כסף לישיבה בזכות זה):

שלש מדרגות השבת: שמירה, עשיה, שמירה

אמרנו שיש שמירה-עשיה-שמירה. את השבת התחתונה ה' נותן לנו, בכך שאחרי כל ששה ימים יש שבת, ואת זה צריך לשמור. אחר כך צריך "לעשות את השבת" – לקדש, להמשיך קדושה – ואחר כך שוב "מתנה טובה" שה' נותן למי שמוצא חן בעיניו, ואי אפשר להגיע באתערותא דלתתא. אז שבת ראשונה היא אתערותא דלעילא, שניה היא אתערותא דלתתא המעוררת אתערותא דלעילא, ושלישית היא אתערותא דלעילא שאי אפשר להגיע על ידי אתערותא דלתתא.

המשך הסבר מדרגת השבת התחתונה

כעת מחדש שגם המדרגה התחתונה היא רק למי שטרח בערב שבת:

ובאמת הנה גם זה [שבת תחתונה, שלכאורה צריך רק לשמור] הוא ע"י עבודה שהרי בכללות ענין השבת אמרו מי שטרח בע"ש יאכל בשבת והוא ע"י עבודה בסדר והדרגה היינו שע"פ טו"ד [אבל איזו עבודה? לא מסירות נפש כמו שצריך בשביל לקדש את השבת, אלא אתערותא דלתתא של להיות כלים ראויים לקבל את "שבת מקדשא וקיימא" זו עבודה רגילה שעל פי טעם ודעת.],

דהנה ענין השבת דמקדשא וקיימא שהם שית יומין ושביעאה עלייהו [זה מה שדברנו קודם, שאצל הגוי השביעי נמצא למטה, אבל אצל היהודי השביעי הוא חביב כי יורדים יורדים יורדים אליו, ופתאום השביעי למעלה מהששה, שהוא סוד של "אשת חיל עטרת בעלה", סוד השבת. מהו השמיני? אז, א למעלה מ-ז, "אז תתענג", שזו ה"מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה".] הנה זה מה שהוסד כן בסדר השתל' שיהי' המשכת המדות כל יום ויום אותה המדה השייכה לאותו היום עד המדה הששית [היסוד, בערב שבת] ואח"כ תהי' [אוטומטית, מהרגע הראשון של שבת אצל יהודים, כמו שהסברנו] העלי' ויהי' המשכת המוחין [שהמלכות מיד עולה, ויהיה גילוי מוחין – "מקדשא וקיימא" בבינה, "לקדשו" בחכמה, ו"רעוא דרעוין" בכתר], והיינו שאין בזה התחדשות רק מה שהוסד בסדר השתל' ['מנהג' קבוע של ה', כמו שאמרנו, רק שפעם זה היה להחריב את כל העולם וכעת זה משוכלל.]

שבת – רושם של עולם התהו

נחזור לזה: יש עדיין רושם של חורבן העולם, זה לא נעלם לגמרי. מה נשאר מהחרבת העולם? ניצוצות, רשימו וכו'. כל העולם שלנו מלא במאובנים של אותם עולמות שה' ברא והחריב, כמבואר אצלנו באריכות. זה מסביר את השדרוג יותר טוב, שה' החריב והכל נפל. יש שה' מוציא את הדבור וזה מתאפס, אבל כאן זה כמו ארמון בחול – שאם הילד מחריב את מה שבנה החול לא מתעלם, הוא רק מתפזר. גם כשה' החריב את העולמות הכל התפזר, הכל נשבר לשברירים. איפה זה התפזר? זה עדיין נמצא אצלנו, זה המאובנים של הדינוזאורים, כמבואר. אבל עכשיו זה משהו אחר כל שבת, אותו הדבר רק בדרגה אחרת. לכן הגוים לא מבינים את הדינוזאורים, זה מבלבל להם את הראש לגמרי, ורק אנחנו יודעים מה זה[יא].

זכית האדם בשבת מכח עבודתו אינה פועלת חידוש בעולמות

כאשר עלה ברצונו ית' שיהי' באופן כך וכך, וממשיכים גילוי זה ע"י העבודה שע"פ טו"ד היינו ג"כ בהכחות שהן בסדר השתל' היינו בהכחות הגלוים שאין בזה התחדשות בהתגלות מעצמות הנפש והיינו שכללות עבודה זאת אינה התחדשות בהאדם למטה [לכן זה לא נקרא אתערותא דלתתא. כמו שאדם התחנך והולך בדרך התורה, אבל אם הגיע לפרקו וצריך להתחתן זה דילוג הערך. כל מה שהיה ילד טוב זה לא מספיק שישאר כך כדי להתחתן. שבת היא חתונה, אבל זה שהיה ילד טוב כן מזכה אותו ב"שבת מקדשא וקיימא" (כלה טובה לפי גניבא).] ואינו עושה עי"ז התחדשות למעלה כ"א אשר כן הוא שהוקצב והוסד ברצונו ית' בסדר השתל', וזהו נושא הענין דשבת מקדשא וקיימא,

מדרגה שניה: "וקראת לשבת ענג"

והמדרי' הב' הוא לעשות את השבת והו"ע וקראת לשבת עונג המשכת בחי' קדש [המשכת קֹדש לקדוֹש, משם העצם לשם התואר, כנ"ל] דהיינו הענג דפנימי' הכתר [כי הקדוש הוא בעצם חיצוניות הכתר, שצריך להמשיך לו את פנימיות הכתר] מה שממשיכים נש"י ע"י המס"נ וע"י התורה [כפי שאמרנו שזה על ידי התורה, וזה מה שדוד המלך היה מחבר את התורה של מעלה לה' – חיבור התורה לנותן התורה, וכשלא עשו זאת בהמשך חרבה ירושלים. אז יש עדיין סיכוי שה' יחריב את העסק, ואם רוצים שזה לא יקרה צריך לברך בתורה תחלה – לחבר את התורה עם נותן התורה, שזה לימוד "לשמה". איך עושים את זה? על ידי בטול כל הרצונות, שאין לי כל רצון חוץ מלה', "בלתי להוי' לבדו". זה מסירות נפש, ולא עבודה על פי טעם ודעת. זה כבר להתחתן, שזה מסירות בלעדית לחתן.],

וע"ז אמרו ומה נברא בו אחר ששבת [כלומר מה נמשך על ידי המסירות נפש והתורה שלנו,שזה עיקר ה"וקראת לשבת ענג", המשכה], דשביתה הוא עליית המדות [המעוררת המשכה] שאחר עליית המדות הוא שאנן ונחת שלוה והשקט שזהו המדרי' בענג שממשיכים בשבת [וזה עצם השבת, "כי שבת היום להוי'". זה רישא דאין, הרמוז ב"שאנן", שזה כמו "שנאן" שחז"ל דורשים "שאינן", שכל המציאות אינו, חוזר לאין. "שאנן" זה אפילו יותר אין מ"שנאן" (לפי סדר האותיות).],

מדרגה שלישית: המשכת עצמות התענוג

והמדרי' הג' [מנחה של שבת, רעוא דרעוין] היא מ"ש וישבות ביום השביעי [שלפי הפירוש שהביא – מהצמח צדק בשם המזרחי – היינו ששבת גם מהשביתה.] הוא בחי' שבתו של שבת, ששבת גם מבחי' השבת והיינו המשכת בחי' עצמות התענוג [שעל כך כתוב "אז תתענג", ולא רק "וקראת לשבת ענג".], דזהו השבת שהיא מתנה [שא"א להמשיך על ידי שום אתערותא דלתתא, גם לא מסירות נפש.],

שתי שבתות בכללות – שבת של אתעדל"ע ושבת של אתעדל"ת

וזהו השתי שבתות שבמדרי' הכללית הם השבת שבבחינת אתעדל"ע והשבת שבבחי' אתעדל"ת דהשבת שבבחי' אתעדל"ע הרי יש בו ב' מדרי' [שמירה שלפני העשיה ושמירה שאחרי העשיה], הא' מה שמקדשא וקיימא והב' מה שנק' מתנה כמא' מתנה טובה יש לי בבית גנזי [זה אור הגנוז, גילוי העצמות ממש] ושבת שמה, והם ב' מדרי' באתעדל"ע, הא' הוא האתעדל"ע שקודם האתעדל"ת והב' האתעדל"ע מה שאחר השבת דבאתעדל"ת אתעדל"ע [והאמצע זו השבת דבאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא], ושבת דמקדשא וקיימא הוא אתעדל"ע לעורר את האתעדל"ת [של המסירות נפש. זה בא על ידי עבודה בסדר והדרגה, של ילד טוב, אבל זה בשביל להתעורר במסירות נפש, שהיא עיקר האתערותא דלתתא.],

דוהשבת שבאתעדל"ת אתעדל"ע [השבת השניה, שאנחנו עושים] הוא המדרי' דלעשות את השבת [שכתובה אחרי "ושמרו בני ישראל את השבת" – "לעשות את השבת". "לעשות" פירושו לתקן[יב] – מה שאנחנו מתקנים. תקון הוא לבוש[יג], זה מה שאמרנו שצריך להתלבש בשבת. "לעשות את השבת" היינו לתקן את השבת שהיינו להתלבש בשבת. המדרגה שלנו היא עצם הלבוש של שבת – המחשבות של שבת, שעיקרן הוא תפלת שבת בבקר. הכוונות של "לכה דודי" הן להתפשט מהחול, ובמנחה של שבת כבר לא מכוונים (יש זמנים שהמקובלים לא מכוונים, מכל מיני סיבות). יחסית לכוונות, שעיקרן בתפלת שבת בבקר, עד לשיא היחוד של קדושת כתר. ב"אתה אחד" כבר אי אפשר לכוון – צריך ללמוד מאמר אדמו"ר האמצעי (גם מהכי חשובים, שכל תלמיד ישיבה צריך ללמוד), אבל אחר כך אפשר לסגור את הספר...],

השמירה שייכת לשבת הנמשכת באתערותא דלעילא

וזהו את שבתותי תשמרו, דהשמירה שייכת בהמשכה שהיא בבחי' אתעדל"ע מעצמו והיינו שצריכים רק לשמור [כמו שזרקו לך כדור מלמעלה, וצריך לתפוס אותו שלא יפול – זה שמירה. זורקים שבת מלמעלה, וכמובן שרק אנחנו מאומנים לתפוס את הכדור.],

שמירת השבת התחתונה – שמירה מחילול שבת

וב' שבתות צריכות שמירה, הא' ושמרו בנ"י את השבת שקאי על בחי' השבת דמקדשא וקיימא [השבת הראשונה, שנכנסת ובאה אוטומטית] דהשמירה היא מהחילול ח"ו בהל"ט מלאכות [זו שמירה בפשט, לא לעבוד – להתפשט מבגדי החול, מחשבה דבור ומעשה של חול, ובעיקר הולך על לבוש המעשה.],

התהפכות טל המלאכות-הקללות ל"טל אורת"

והלכתא רבתי לשבתא שצריכים לדעת כל פרטי דינים המסתעפים מכל הל"ט מלאכות [שנזכה בשבת לבחינת "טל אורֹת" – שבת היא בחינת אור, כנ"ל – טל של תחית המתים. צריך לשמור מה-לט, לשון קללה. כל הדברים הטובים שעשינו כל השבוע תופסים שזה קללה – שהיינו צריכים לעבוד, שזו באמת קללה, "בזעת אפך תאכל לחם". חז"ל אומרים שאדם הראשון קבל לט קללות. בגלל שקבל לט קללות צריך לעבוד לט מלאכות. גם בשביל לבנות את המשכן צריך אותן. כלומר שיש הדרגה – לט מלאכות של חולין לגמרי, ובשביל להפוך לט ל-טל צריך קודם להקדיש את כל לט המלאכות לבנין קדש, לבנות ישיבה, שזה לט מלאכות שדוקא עובד אבל בשביל לעשות מקדש לה'. אחר כך "באת שבת באת מנוחה", הוא שובת מ-לט המלאכות, ואז הוא זוכה ל"טל אורת טלך". "והלכתא רבתי לשבתא" – נדבר כבר על הסדר בישיבה, שההלכות הכי חשובות ללמוד בישיבה, למתחילים, הן הלכות שבת. בזה הוא מסיים את התניא קדישא. התניא מסיים בכך שצריך להיות בקי בהלכות שבת, והחותם שבחותם הוא לשבות מדבור של חול, שלזה יגיע תיכף.

שמירת השבת העליונה – שמירת הדבור

כאן בהמשך יש פנינה אחת של הרבי הקודם, של תקון הדבור, מה שנקרא "שמירת הלשון". אמרנו שבשבת יש שלש שמירות – שמירת העינים, שמירת הלשון ושמירת הברית. עינים לשון ברית = שבת במילוי, שין בית תו = הוי' תורה ישראל (שכולא חד), כנ"ל.] והב' הוא מ"ש את שבתותי תשמרו העיקר הוא בהשבת שבבחי' מתנה שהיא בבהי' אתעדל"ע מצ"ע וצ"ל השמירה מהדברים המונעים [כעת מחדש משהו, שהסדר כאן ממש פלא: אומר שעיקר השבת הראשונה הוא שמירת המעשה, ושמירת הדבור היא לשמור את השבת השניה. מה עם מחשבה, שלכאורה יותר גבוהה. גם בסיום התניא מזכיר זאת[יד]. הסדר כאן מעשה-מחשבה-דבור, כי המעשה בכוונות – זה שומר על הסדר של "חקל תפוחין קדישין" (עשיה) עתיקא קדישא (מחשבה, שתמיד בכתר – יש מחשבה בכתר ויש בחכמה ויש בבינה) וז"א (יצירה, עולם הדבור). זה מבנה פלאי כאן.],

המלחמה בשבת – שמירת הדבור

אם כן, איך שומרים את המתנה, את השבת הכי גבוהה? אומר שזה תלוי בשמירת הלשון:

דהנה כתיב כי הוי' אלקיך מתהלך בקרב מחניך להצילך כו' ולא יראה בך ערות דבר ["ושב מאחריך". עוד פלא, אמרנו שמה שמדובר כאן קשור עם ענין "בזבוז האוצרות" שמסביר הרבי הקודם. מתי רואים שיש לה' אוצרות בבית גנזיו? במאמר על שבת. כאן רואים שמקשר זאת בלי להזכיר, כי מדבר על מאמר של מחנה צבא. לכאורה זה דבר והיפוכו (אף שיש קשר, שכבשו את ירחו בשבת, וכן שאחד הדברים שממעטים משבת – "אך את שבתתי" – זה "'עד רדתה' אפילו בשבת"). אך רואים שיש קשר, שבסעודה שלישית – שיא השביתה בשבת – זה בזבוז האוצרות בשביל לנצח את המלחמה. מה יכול להפריע ולחלל שם? ערות דבר, "ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך"[טו], וחז"ל[טז] מסבירים:] וארז"ל ערות דבור [כאן רואים בפירוש שמה שנחוץ כדי לשמור את המתנה הטובה הוא שמירת הדבור.]

מעלת הדבור על המחשבה

אם המתנה הטובה היתה קשורה למחשבה יש הוה אמינא שאני פועל זאת. כמה שהמחשבה יותר פנימית מהדבור, היא הנותנת – בגלל שמחשבה היא כוונות אפשר לחשוב שאני פועל. איך אדמו"ר האמצעי יורד על מקובלים בהקדמת אמרי בינה, שיש מקובלים שנדמה להם שבכוונות מיחדים יחודים ומורידים שפע וכו' – שהכל עשה בכוונות שלו. אדמו"ר האמצעי יורד על זה "עד רדתה", "תכלית שנאה שנאתים". זה חיצוניות שבחיצוניות, שנדמה לו שעושה משחקים, 'כשופים', שמכוון כך וכך וכך ופועל כך וכך וכך. יש בעיה במחשבה שאתה יכול לייחס כל מה שקורה לעצמך. אבל בדבור לא, אין הוה אמינא שדבור יכול להמשיך.

רק מה, שלפי הויטבסקער, שההילולא שלו היתה בשבת, גם אומר אותו הדבר – שגילוי שכינה הוא בדבור. עצם השכינה מתגלה בפה. זה הפלא, שמה זה קשור? לכן הוא אומר שזה מפחיד, "מה נורא המקום הזה". שברגע שהאדם תופס שהשכינה בפיו זה מפחיד אותו. זה אחד הכללים הגדולים של הויטבסקער בכל מאמריו. זה גילוי השכינה בתוך הפה, "ועמך כֻלם צדיקים", וזה פועל בטול במציאות. שוב, הכלל כאן, הסוכריה לסוף – זה ממש מופלא – שהשמירה על בזבוז האוצרות, על המתנה הטובה, שהיא עצם התענוג, עצמות התענוג, תלויה בדבור.

אופנים שונים בדבור

כעת כמה שורות שאיני זוכר מקור בחסידות (אך צריך לחפש, ודאי נמצא אצל הרבי רש"ב ומן הסתם גם קודם), קטע יפהפה שאני אישית לא מכיר:

והוא שמירת הלשון דבדבור הרי יש כמה סוגי דבור, יש דבור האסור כמו לה"ר רכילות [החת"ת של עכשיו, "לא תלך רכיל בעמך"] ליצנות ונבול פה [במדה מסוימת זה הכי חמור, לכן אם מדברים על חינוך ילדים קטנים זה הדבר הכי חשוב, לא לנבל את הפה – זה ראשית החינוך, וזה קשור לשבת.] שהן אסורים לגמרי בכל זמן, ויש דבורים המותרים [אבל גם בזה שתי בחינות:], יש מי שאומרם בדברים רכים ונימוסי' ויש מי שאומרם בדברים גסים ["מענה רך ישיב חמה".],

חורבן מתוך כעס

אם אמרנו קודם שהמנהג הראשון של הקב"ה היה לברוא את העולם ולהחריב אותו כי לא מצא חן בעיניו, אז באיזה תנועה נפשית החריב את העולם? בפשטות זה כעס. יש בנפש תכונה, שעשיתי משהו ואני מסתכל ורואה שזה לא מושלם. למה? כי אני שוואנץ, לכן לא יצא לי טוב. ה' ברא את העולם ולא מצא חן בעיניו, על מי יש לו לכעוס? הוא ברא את זה, וזה לא יצא טוב. על מי כועסים כשעשית משהו ולא יצא טוב? על עצמך. הוא כועס על עצמו, אבל החפצא הוא הדבר שיצא לא מוצלח – המפלצת. אני עשיתי מפלצת. למה עשיתי מפלצת? כנראה שאני בעצמי מפלצת, מצא מין את מינו. תוך כדי שכועס על עצמו הוא מחריב את זה.

יש פה ענין, שהוא כל יכול אבל דוקא רצה ככה (באיזה מקור יותר קדום) – רצה לעבור את התהליך הנפשי הזה. כל מה שה' עושה הוא בשביל ללמד אותך. ה' רצה דוקא לעבור תהליך זה, שאני בורא משהו לא מוצלח – עד הסוף. כשאני בונה משהו לא מוצלח צריך לסתור אותו, תוך כדי שאני כועס על עצמי. לכעוס על עצמך זה טוב או רע? "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע". זה טוב, החוש של דן, "לישועתך קויתי ה'" של שמשון. בכל אופן זה קטנות מוחין, זה מאסף לכל המחנות.

מה קורה בעולם התקון? מתוך ריבוי כעסים וחורבנות, כנראה בזכות כל זה, יצא עולם שסוף כל סוף מתחיל קצת להיות בסדר. זה מלמד שצריך מספיק בטוש, כמה מליארדי שנים – ואפשר להוסיף עוד אפסים, כמו שהאריז"ל אומר שהיה א"ס זמן לפני הבריאה – בטוש של סתירת עולם כל שבוע. אחרי הרבה בטושים יצא משהו נחמד פחות או יותר, ועדיין צריך "לעשות" – שהברואים עצמם ישלימו זאת. אני בראתי על מילואו, אבל יש עדיין מה לשפר. זה מספיק טוב שאני לא כועס יותר, עדיין יש "לעשות" אבל למדתי שזה מספיק טוב שאני לא הורס טוטאלית, רק שובת ומאריך אף, ובזה גם ממשיך כח לתוך היצור הזה, העולם שיצרתי, כדי שהוא יוכל עכשיו לתקן את עצמו בעזרת ה' יתברך.

התהפכות הכעס לאריכות אפים – תקון ז"א

אם כן, מה קרה? חוית הכעס הפכה לאריכות אפים, מקצר אפים לארך אפים. זה עיקר הגדלות כמבואר אצלנו בהרבה מקומות, שעיקר הגדלות היא שגדלים מקצר אפים לארך אפים, מקצר רוח לארך רוח. ברור ששבת היא ארך אפים, לכן הוא גם יום של זיווג כמבואר אצלנו בשכינה ביניהם, שהכל קשור למושג ארך אפים.

עכשיו נבין עוד יותר לעומק את זה שחוזרים במנחה של שבת שהיא החלק הכי גבוה, "רעוא דרעוין" דוקא לזעיר-אנפין. זה מלמד שדוקא אז אפשר לחזור ולתקן את הקצר אפים. בעתיקא יש הבדלה – איני יכול להתמודד עם הכעס אז אני נבדל ממנו. בליל שבת אני זורק לבושי חול, כועס על ה'הוא' שבלבל לי את הראש ששה ימים. שבת בבקר אני עולה לעתיקא קדישא, מתלבש בלבושי שבת, אין לי שום עסק עם שום דבר – מבטל גם את האני הקודם – אבל השיא, רעוא דכל רעוין, הוא לחזור לזעיר אנפין שהוא קצר רוח, כנראה אז אפשר לעשות המתקה מיניה וביה. לכן זה קשור עם המלחמה, מחנה הצבא, שאני מקבל בזבוז אוצרות בשביל להביא את העולם לתכליתו האמיתית, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, לנצח את האויב.

תקון ז"א הוא דבור. איפה אדם כועס? בטוי הכעס הוא בפה, בדבור. ראשית החינוך היא לא לדבר נבול פה, כנ"ל, אבל בדברים המותרים יש שני סוגים – ברכות ובגסות.

המשך פירוט סוגי הדבורים

והיינו דשנים אומרים ענין אחד זה אומרו בדברים רכים כמו קום נא ושבה שאמר יעקב [בנמוס, "דרך ארץ קדמה לתורה"] וזה אומרו בדברים גסים כמו יקום אבי שאמר עשו, ויש דבור שהוא בדבורים המותרים ודבור רך ומ"מ הרי יש זמן שא"צ להיות דבור זה [אז יש ארבע מדרגות בדבור: אסור, מותר גס, מותר רך (עדין), זמן שגם זה לא צריך להיות. זה צריך להיות כנגד ארבעת העולמות: האסור הוא "אף עשיתיו", חרון אף ו"אף" הפסיק, שזה אסור. מי שנמצא בעולם העשיה, שזה רגלים, הוא "הולך רכיל" – זה דברים אסורים. הוא מדבר לשון הרע על החבר, וגם מתלוצץ מכולם כי אין לו אמונה וגם נבול פה – זה הכל תופעות של עולם העשיה מי שמדבר דברים מותרים בגסות זה ישות – מרגישים את עצמו מאד בעולם היצירה. כתוב בקבלה וחסידות שעולם היצירה הוא עולם של שניות, שם אפשר לטעות שיש שתי רשויות.],

אצילות-בריאה-יצירה-עשיה – אור אחד האמת-חשך-פירוד-שקר

יש כלל גדול בחסידות, שאיני זוכר אם כתוב בספר אבל זה ראוי להיות מאמר קצר בפני עצמו, לגבי שלשת העולמות התחתונים בי"ע: עולם הבריאה הוא עולם החשך, "בורא חשך". עולם היצירה הוא עולם הפירוד, שיש מינים נפרדים אחד מהשני (בעולם הבריאה לא רואים מינים שונים, כי זה רק אפשריות המציאות ועוד לא מציאות כללית – יש שם חשך, שהבורא נעלם מהנברא, גם מאפשרות הבריאה – ראשית העלם הבורא ממה שעתיד להיות כל הנבראים זה חושך שלא רואים את ה', אך בעולם היצירה לא רק שלא רואים את ה' אלא רואים דברים נפרדים, מינים ממינים שונים).

כל העולמות נקראים "טורי דפרודא", אבל עיקר המושג פירוד הוא בעולם היצירה, שם מתחדדת תחושת הפירוד, לכן שם יש טעות של שניות או כמה רשויות. הטעות בעולם הבריאה יכולה להיות שיתוף, שמותרת לגויים לפי הרמ"א (שזה הפסק, וכמו שהרבי מאריך במאמרו "מים רבים"), אבל אסור ליהודים. בבריאה זה שיתוף וביצירה שתי רשויות (כמו אצל עובדי עבודה זרה שיש אליל האור ואליל החושך) – שם המיתולוגיה, כל מיני אלים. זה מאפיין את תרבות יון, האידיאות האפלטוניות, שזה המינים של עולם היצירה, כמבואר אצלנו בהרבה מקומות.

העולם התחתון, "אף עשיתיו", הוא עולם השקר. הבטוי הזה מופיע בחז"ל במפורש, שהעולם התחתון נקרא "עלמא דשקרא". זה ש"עזב ה' את הארץ" זה דבר אחד, אבל זה יותר – "אמר נבל בלבו אין אלהים", מה שנקרא אתיאיסט – זה שקר. שקר זה שאין אלקים, פירוד זה שיש שני אלהים מתעמתים אחד עם השני, וחשך זה שיש עוד אחד משתתף. איך אפשר לטעות שמישהו משתתף? כי איני רואה את ה', ה' האמיתי נעלם ונסתר בחשך. אם הייתי רואה אותו הייתי מבין שלא יתכן משהו אחר כי אין מישהו אחר, אין שותף. זה שלשת העולמות התחתונים.

למעלה משלשת העולמות האלה יש את עולם האצילות. לפי ההגדרות הקודמות, איך נגדיר את עולם האצילות? לפעמים מגדירים אותו "עולם האחדות", רשות היחיד לעומת רשות הרבים של העולמות התחתונים. אבל לפי מה שאמרנו, עולם האצילות אמור לסתור כל מה שתחתיו. "יוצר אור" היינו אור שמגלה מינים נפרדים, אך "בורא חשך" זה חשך יחסית לה' (גם יחסית לנבראים, כי עוד אין מציאות מוחשית – זה חשך בשני הכיוונים). "יוצר אור" רק לגבי הנבראים. אבל עולם האצילות הוא אור של ה'. אמרנו ששבת היא אור. עוד דבר ששבת היא אצילות ביחס לחול, שיש עליה בימים ד-ה-ו בעשיה-יצירה-בריאה עד שבת אצילות, ואחר כך ירידה בסדר הפוך[יז].

לפי הקדמה זו (הקדמה שבאה אחרי 30-40 שנה...) נכנה את האצילות, על פי הבטוי "אחד האמת"[יח] – מה שמתגלה בפנימיות החכמה דאצילות, אבל החכמה היא "נקודה דנעיץ" ו"אבא מקנן באצילות", אז יחסית הכל חכמה – "אור אחד האמת". אור-אחד-האמת אלה שלש מלים כנגד שלשת העולמות – אור הוא לא חשך, אחד הוא לא פירוד (כך נכנה את עולם האצילות מעכשיו), ואמת היא לא שקר.

ארבע מדרגות הדבור במאמר

כעת נקשר כל זה לסוד הדבור שמסביר כאן: הדברים האסורים הם שקר. לשון הרע לא צריך להיות שקר ממש, שאז זה הוצאת שם רע, אבל זה כולל הכל. כשאתה אומר לשון הרע זה שקר, זה הפרת ברית – אתה כורת את הקשר עם אותו אדם שאתה מדבר עליו. גם נבול פה הוא פגם הברית, ברית הלשון מכוונת כנגד ברית המעור. דברים מותרים בגסות הם פירוד – שאתה מדבר בתור מציאות נפרדת. כשאתה מדבר את הדברים המותרים בעדינות ונימוס ורכות, אתה טיפוס עדין – כל הכבוד (צריך "עדון המדות") – אבל אלקות בגילוי אין כאן (עדיין "תתעורר תתעורר כי אתה נמצא בחשך חזק"). מי שבאמת זכה לזיק של אור אחד האמת, יבין ש"מלה בסלע ומשתוקא בתרין".

אצילות	עולם אור אחד האמת	שתיקה
בריאה	עולם החשך	דבורים עדינים
יצירה	עולם הפירוד	דבורים גסים
עשיה	עולם השקר	דבורים אסורים

מיעוט הדבור בשבת – ריכוז איכות הדבור

זה מה שהוא הולך להסביר לנו כאן. שהתפיסה של "מלה בסלע ומשתוקא בתרין" לא אומרת שלא אומר שום דבר, גם בשבת מדברים קצת, אבל השמירה על הדבור – שהיא החותם האמיתי של תניא קדישא (ו"הכל הולך אחר החתום"), זה מופלא – היא בשבת:

וכמארז"ל ע"פ ממצוא חפצך ודבר דבר [איך אני יודע שזה התכל'ס? יש שני פסוקים לפני קידוש היום של שבת – "וקראת לשבת ענג" ו"אז תתענג על הוי'". יש רמז מופלא, שכתוב אצלנו בספר סוד ה' ליראיו בסוף שער "שבת להוי'", שראש-תוך-סוף של שני הפסוקים יחד הוא אור, וגם ראש-תוך-סוף של הפסוק השני לבד הוא אור. ה-ר שבסוף המשותף היא במלה "ודבר דבר", זה הסיום. אם כן, החותם של פסוקי שבת הוא "ודבר דבר". לא ראיתי מי שאומר פשט בזה בחותם התניא. שהחותם של פסוקי ישעיהו, מהם לומדים על ענג שבת (שלא כתוב בתורה, שם רק שמירה ועשיה, חוץ מהרמז שהתבות "וינח ביום השביעי" עולות תענוג), הוא "ודבר דבר". רואים שהחותם הוא שמירת הדבור.]

יש גם משהו מופלא כאן, שמסביר ש"ודבר דבר" הוא מיעוט בדבור, "מלה בסלע ומשתוקא בתרין", שאפילו דבורים רכים ועדינים ומותרים צריך למעט מהם בשבת. אבל כתוב "ודבר דבר", יש פה ריבוי – פעמיים דבור. דוקא "ודבר דבר" זה למעט בדבור. למה זה רומז? על דרך ריבוי אחרי ריבוי שרק בא למעט. "נעוץ סופן בתחילתן", הכל מתחיל מהמלה "אך את שבתתי תשמרו", "אך" הוא מיעוט. מה צריך למעט? על פי רש"י צריך למעט את המעשה, אבל המלה למעט הכוונה ל"מועט מחזיק את המרובה" (כמו שמשמע לי), זה לא עשיה, שאין בכלל בשבת, אלא דבור. מחשבה לא צריך למעט בכלל, אלא להרבות במחשבה – להרבות בכוונות. מה צריך למעט? שזה יהיה מועט מחזיק את המרובה, שיהיה מעט אבל תהיה מודעות של מעוט, כמו "כי אתם המעט מכל העמים" (שלא שאתם לא קיימים, אלא פשוטו כמשמעו, שיש משהו אבל מעט, "ותחסרהו מעט מאלהים").

זה גם קשור לתחלת הפסוק "ואתה דבר אל בני ישראל לאמר – אך...", שיש במלים הראשונות אך אותיות, רמז מופלא שה"אך" היינו מיעוט הדבור. "ודבר דבר" הוא ריבוי אחר ריבוי כדי למעט, שיהיה דבור הכי עוצמתי ואחדותי שרק יכול להיות. אפשר לומר שאם זה היה גוי להבדיל לא היה יכול לדבר מלה. גם כתוב שגוי לפני גלוי אלקי בטל לחלוטין. אבל יהודי יכול להיות גם בפני העצמות וגם בבטול וגם לדבר, ומתי? בסעודה שלישית. כאשר הוא שובת משביתת האני, כנ"ל. זה כתוב בשער הראשון של סוד ה' ליראיו[יט] – "אני מדבר בצדקה", מי שמדבר הוא האני. אם אתה בתנועה של בטול האני אתה מבטל את הדבור לגמרי, אבל אם אתה שובת מלשבות, בגלל שאתה נכלל, אז אתה יכול לחזור ל"אני מדבר בצדקה רב להושיע", בזבוז האוצרות.

מה שמותר – מיותר

שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול, שהדבור הוא מותר רק שבשבת א"צ להיות דבור זה ['אין צריך' – יש פתגם של חסידים, ב"היום יום", שהאלף-בית של עבודת החסידות הוא מה שמותר לא צריך. יש דברים מותרים, אבל מה שסתם מותר לא צריך, אלא אם כן זה מצוה. זה יסוד מה שאדמו"ר הזקן למד את החסידות. זה גם יסוד של הקמת ישיבה. "מה שאסור – אסור, ומה שמותר – לא צריך". מתי מגיעים להשגה הזאת? בשבת. מה שמותר, החל מהדבור כאן, גם כאשר מדברים את זה בדרגה הכי גבוהה – של דבור רך – לא צריך, אלא אם כן זו מצוה.],

דבור בלשון הקדש בשבת

בחסידות אומרים שהיו כאלה – אפילו אצל גדולי החסידות – שהיו מדברים רק לשה"ק בשבת. אבל בחב"ד, וכך ברוב החסידויות, לא הקפידו על זה. הסבירו שפירוש לשון הקדש היינו לקדש את הדבור. קדש זה גם נבדל, שהדבור יהיה בתכלית הקדושה, וממילא דברים מעטים, אלא אם כן צדיק שדבורו כ"כ קדוש שיכול לדבר כל השבת ("ודבר דבר"), וזה עדיין "מועט המחזיק את המרובה".

הכנסת אורחים בדבור

והמשל בזה מי שיש לו אורה הגון בביתו מכבדו ומקרבו בדבור [חלק מהכנסת אורחים זה לדובב אותו: מה שלומך, מה נשמע, איך הילדים. זה דבר יפה, שחלק חשוב מהכנסת אורחים הוא לעשות מאמץ לדבר עם האורח. חושבים שזה להאכיל ולהשקות ולהלין, אש"ל (אכילה, שתיה, לינה או לויה), כמו אצל אברהם אבינו. אצל אברהם אבינו אומרים חידוש, שגם שהיה שבע – כבר הכניס אורחים ואכל ארוחת בקר – כשהגיע אורח חדש אוכל עוד ארוחת בקר, כי יש ענין לאכול איתו יחד (אם כבר אכל כמה ארוחות בקר, ה'בראנצ'' הוא כבר שבירת הכלים. על זה אומרים "אנכי מגן לך" – באידיש 'מוגן' זה בטן, ה' הבטיח לו שלא יפחד ויאכל עם כולם, "אנכי מגן לך").],

אם כן, רואים שיש ענין חשוב שלא סתם נותנים לו לאכול, אלא שאוכלים איתו יחד. אפשר לחשוב שזה בשביל הרגשה טובה, שלא רק אני אוכל, אבל האמת שזו הזדמנות להתידד איתו, וזה על ידי שמדובבים אותו, מדברים איתו, "גדולה לגימה שמקרבת את הלבבות". אוכלים יחד לפעול קירוב דעת, שבא לידי בטוי בדבור. האכילה עם האורח היא היכי תמצי לדבר איתו.

זה מה שאומר, שאם בא אורח הגון, חלק גדול מהכנסת אורחים הוא לדבר איתו דוקא, דברי חולין, ולא לשתוק. אמרנו שיש דברים מותרים ובשבת רק דברי מצוה. אפשר לומר שגם זה מצוה, מצות הכנסת אורחים, ואומר שיש מצוה אבל בשבת זה לא. יש כאן ממוצע בין דרך ארץ למצוה, כלומר הדרך ארץ מגדיר את זה כמצוה – אם זה דרך ארץ לדבר, וזה עושה קירוב דעת, זה מגדיר את זה כמצות הכנסת אורחים. אבל אם זה מלך שלא דרך ארץ לדבר איתו, זה עושה את זה לא מצוה. יש ענין של "דרך ארץ קדמה לתורה", וכאן הדרך ארץ מגדיר אם זה מצוה או לא.

מיעוט בדבור לפני אורח מכובד – ניגון בלי מלים

אבל כאשר האורח הוא מלך גדול או חכם מופלא הנה הבעל הבית נזהר בדבורו וממעט בו בכל האפשרי מפני כבודו של האורח הנפלא אשר אתו בבית [שכבודו לא לדבר איתו.], והדוגמא מזה יובן בענין השבת שלהיות שבשבת מאיר הגילוי דשם הוי' בכלל, ובפרט בהמדרי' דמתנה טובה שהגילוי הוא עצמות אוא"ס [מה עושים בסעודה שלישית? יש גם מאמר, דברי תורה, אבל העיקר אצל חסידים לנגן. אם יש מלך לא דרך ארץ לדבר איתו, אבל לנגן לו זה כן כבוד. אפשר גם להבין מכאן את המעלה של ניגון בלי מלים (ניגון נטו, ניגון חב"ד). אם יש מלך גדול לא דרך ארץ לדבר איתו, אבל כן יפה לנגן בשבילו. ניגון עושה הוד מלכות, לכל מלך יש מנגנים. אם זה מלים שלו, שאתה בטוח שהוא יאהב אותן (לא בגלל שהן יפות, גם המלים הכי יפות אם זה המצאות שלך בכלל לא בטוח שהוא יאהב את זה, גם אם זה הכי נחמד, אבל אם מאה אחוז בטוח שיאהב את המלים אפשר – אולי – לנגן עם מלים) – התורה היא המלים של ה', אז אולי אם נשיר פסוקים זה ימצא חן – אבל מה שבטוח זה ניגון בלי מלים. הרגשה ש'מי אני שאומר פסוק בתורה שלך', אבל בטוח שאם אני שר בלי מלים – אם זה יפה, אם יש לי קול יפה או שאני מנגן יפה בזמן שמותר (במקדש מנגנים בשבת) – זה על בטוח ימצא חן. זה רק לשבח הניגון.]

דבורים מותרים – דברי צורך ודברי בדחנות

צריך גם להסביר כאן: אמרנו שבכל אופן יש מועט המחזיק את המרובה. אפשר לחשוב לפי המשל הזה שלא ידבר איתו שום דבר, כמו שלא עושה שום מלאכה. "סיג לחכמה שתיקה", אבל יש דברים שכן צריך לדבר איתו. לפעמים יש דבר שאתה חייב לבקש מהמלך או לשאול אותו משהו – מה הוא צריך.

יש למלך עוד פונקציה, יש לו תמיד בדחן – דוד המלך הוא ה"בדיחו דמלכא" של ה'. אם אתה בדחן הדבורים שלך כן יכולים להיות בסדר, אם זה משמח את המלך. זה ודאי לא בדיחות של המלך, למלך אין לו בדיחות. זו המעלה שברא עולם נפרד – שאין לו בדיחות, גם בשבילו. אם אתה בדחן זה בסדר – אתה עושה משהו למלך. צריך להתבונן שיש בכל אופן מלים או דבורים שכן יכולים להיות בנוכחות המלך, אבל ככלל אתה ממעט בדבור.

'דבור של שבת'

הנה לא זו בלבד שצריך להיות נזהר מכל ערות דבור [דברים אסורים, שהכי גרוע זה נבול פה.] אלא עוד זאת שגם הדבורים הרכים צ"ל שלא יהא דבורו של שבת כדבורו של חול [לא שוללים דבור, רק שלא יהיה כדבור של חול. יוצא מחז"ל שיש מושג 'דבורו של שבת'. אין מושג 'מלאכה של שבת', כי מלאכה אסורה, אבל יש מושג "דבור של שבת" (א שבתדיקע שפראך). זה דבר שצריך לזכות לו – דבור שבתי. המחשבה השבתית היא הלבוש העצמי של שבת. הדבור השבתי יש בזה שביתה מהשביתה, כמו שאמרנו – זה פושט את הלבוש המחשבתי במדה מסוימת.],

תמצית ענין "את שבתתי תשמרו" – "להיות לו יתברך דירה בתחתונים"

וזהו בקרבך קדוש שממשיכים בחי' העצמות בחי' קדש הקדשים [הזכרנו קודם סדר של קדוש-קדש-קדש הקדשים, אבל כאן אומר זאת לראשונה. קדש הקדשים קדש קדוש = יג פעמים 129. 129 = הוי' הוא האלהים. בנעילת יום הכפורים אומרים "הוי' הוא האלהים" ז"פ, אבל כאן יג פעמים. זה "שלם וחצי" של שמע ישראל (1118).],

וזהו את שבתותי תשמרו דתכלית הכוונה המושרשת בעצמותו ית' הוא שיהי' לו ית' דירה בתחתונים [מכאן הבאנו בשיעור הקודם שה"לשמה" שכנגד המדרגה העליונה זה לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.], דאדם נברא יושב בתי חומר הנה בחומר מוחו הגשמי יבין וישיג השכלות עמוקות באלקות וההשכלות האלו יפעלו בו לבטל כל רצונותיו בעניני עולם ויהי' לו רק רצון [פשוט] אחד לה' לבדו [המסירות נפש ב"אחד", כנ"ל.], הנה כוונה זו נשלמה ע"י נש"י בהעבודה דתומ"צ בששת ימי החול להיות הגילוי מזה בשבת [זה השבת האמצעית בעצם, אבל בזכות זה – כאשר יש "אתר שלים" – גם השבת העליונה תחול על זה.],

סיכום וסיום המאמר

דבכללות יש בו ג' ענינים, הא' הוא המשכת האו"מ שמאיר בשבת בבחי' פנימי' [כל פעם שהסביר שלש המדרגות הביא גם דעת גניבא וגם דעת רבנן, אך בסוף רק דעת גניבא. הוכחה שהכלה היא העיקר, ולא החותם. זה גם כן רמז פלאי פלאים. עד עכשיו היה משמע ההיפך, שהחותם חשוב מהכלה, אבל בסוף – "הכל הולך אחר החיתום" – הכלה זוכה להיות העיקר של השבת הראשונה. ליתר דיוק, הוא כולל את שתיהם יחד – שהמקיף (כלה) יאיר בפנימיות (חותם), אבל בכל אופן הדגש שהעיקר זה הכלה, רק שהיא תאיר בפנימיות.] והב' המשכת דשאנן ונחת שלוה והשקט ["זכור את יום השבת לקדשו" "לעשות את השבת"] שהוא גילוי התענוג של מעלה [רק "וקראת לשבת ענג"] והג' גילוי בחי' מתנה שלמעלה והוא המשכת בחי' העצמות [שקורא לזה גם עצמות התענוג] שהוא בחי' קדש הקדשים [גם רמז, הכל מתחיל בכלה ונגמר בקדש הקדשים שהוא שיר השירים. מה שרים למלך בשבת? שיר השירים. כל השבוע שרים את כל השירים, אבל בשבת קדש שרים את שיר השירים אשר לשלמה, ר"ת "מזמור שיר ליום השבת".].

עד כאן, ב"ה שחתמנו את זה. עכשיו אפשר להקים את הישיבה בירושלים.

[השלמות (אחרי השיעור):]

ד. השלמת רמזים

שבת קדש ו"הנסתרֹת"

עיקר מה שיש להשלים זה רמזים. משהו שיותר מרמז, בקשר של שבת לנסתרות, לסוד. דוקא בפסוק שבתחלת פרשתנו, "איש אמו ואביו תראו ואת שבתתי תשמרו" יש קשר ברור ששבת היא מעל וגם הפנימיות של "אמו ואביו", מורא אם ואב, שזה מוחין דאמא ומוחין דאבא. זה מיד מקשר את השבת ל-יה, שזה אבא ואמא. הפסוק הראשון הוא בעצם קשר לדעת – "אך את שבתתי תשמרו כי אות הִוא ביני וביניכם לדעת כי אני הוי' מקדִשכם". זה מתחיל מדעת, אחר כך מקיש בין שבת לאבא ואמא, שהם מוחין, יה. אחר כך יש שני פסוקים של היקש בין שבת למקדש – גם כן, הכל זה יראה. חוץ מהפסוק הראשון, שלא מוזכר בו יראה, בשלשת הפסוקים הבאים יש יראה – לא בהקשר של שבת אלא בהקשר של מה שהוקש לשבת. בשלשתם אותה מלה – "תיראו" (= איש אשה; בא לרבות איש ואשה, כדברי חז"ל, וזה שכתוב בהתחלה איש כי אשה אין סיפק בידה תמיד).

אם כן, יש "לדעת כי אני הוי' מקדשכם" ואח"כ ג"פ "תיראו". "תיראו" בא תמיד בסמיכות לשבת, או על ההורים או על המקדש. "מקדש" הוא גם מוחין. 'בית המקדש' הוא אמא וסתם המלה "מקדשי", "ועשו לי מקדש", שייכת לשבת קדש (כל המדרגות של קדוש, קדש, קדש הקדשים – הכל נמצא במקדש, כולל את כל ה-ג ראשונות). רואים שכל הזמן יש היקש בין שבת לבין "הנסתרֹת".

בחת"ת של היום, אחרי "את שבתתי תיראו ומקדשי תשמרו" האיסור הראשון הוא "אל תפנו אל האֹבֹת ואל הידעֹנים" – "אבת" לשון אבא, ולשון רבים כולל גם את אמא, ו"ידענים" כנגד דעת. האובות והידעונים הם חב"ד של הקליפה. אח"כ "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" – הכל כמו אבא ואמא, לקשר ("נעוץ סופן בתחלתן") לפסוק הראשון של "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו".

מבני הפסוקים בפרשת קדשים

דבר חשוב שלא אמרנו, המבנה הגיאומטרי של ארבעת הפסוקים (כמו שהגימטריא מראה שהולך יחד, כך גם המבנים): מה תבות (אדם), משולש ט. קפב אותיות (יעקב), שזה יהלום של 13 (אמרנו ששבת קשור ליהלומים דוקא). אז יש ציור פשוט למלים וציור עוד יותר יפהפה לאותיות שזה יהלום 13. אם כן, זה מקשר את השבת גם לאברהם וגם ליעקב. יעקב קשור לשבת במספרו, ז"פ הוי'. הוי' במספר  קטן מספרי עולה ח, זה כמו ז פעמים ח (יהלום של ז) = יום (זה גם אחת מהופעות יעקב בשבת, "זכור את יום השבת לקדשו").

אמרנו שבדורות עולם הדור הראשון הוא אדם, מספר המלים בפסוקים, אבל הדור הראשון שהוא יהלום הוא קינן, הרביעי. בפסוק הראשון של שבת, שכתוב "אך את שבתתי תשמרו כי אות הוא ביני וביניכם". ביני וביניכם = 210 = משולש 20 = יהלום 14 = קינן (אותיות קנין, קנין תורה, "ברוך קונך" זה עולם האצילות).

בכלל זה ווארט, שכל ימי השבוע הם בחינת "עֹשה שמים וארץ" ושבת היא "קֹנה שמים וארץ" (שבו נשבע אברהם – זה קשר חשוב מאד בין אברהם לבין שבת). בכך שה' שובת קונה שמים וארץ, זה שמים וארץ באצילות, שמשם יתהוו לעתיד לבוא השמים החדשים והארץ החדשה שעומדים לפני ה' בעולם האצילות בבחינת "קנה שמים וארץ".

רמזי יהלום בסדר הדורות

אמרנו שכל היהלומים של התורה לפי דורות עולם הם קינן, למך (ב"פ אדם, משולש 9), עבר (ב"פ מהללאל, משולש 16). אחרי שלשה אלה – שעבר הוא כבר בחינת "אברהם העברי", שבא מעבר הנהר – בא יעקב ובבניו יהודה או יוסף. אם יוסף הוא החמישי, ממוצע כל החמשה הוא יעקב. אם כן, סך הכל – קינן למך עבר יעקב יוסף – הוא 910 (חצי מ-1820), ה"פ יעקב, שהוא גם סוג של יהלום. לא יהלום בשני ממדים אלא בשלשה, של 13. יעקב הוא יהלום 13 בשני ממדים, אבל בשלשה ממדים המשולש (טטרהדר) הוא 455 (תנה) והמשולש הוא כפול.

אם נקח את יהודה כחמישי במקום יוסף אז הכל – קינן למך עבר יעקב יהודה – יעלה יחי ברבוע כללי (28 ברבוע). סימן שבאמת יהודה הוא המלך. מיקומי הדורות הם 4-9-14-22-23 = עב = יהלום 8. בין למך ליעקב נמצא עבר, שהוא בדיוק הממוצע שלהם. קינן למך עבר יעקב יוסף (ה"פ יעקב) במילוי עולה ה"פ ישראל! כידוע ש-ישראל עולה יעקב בן רבקה. כלומר, רק חלק המילוי הוא ה"פ בן רבקה שמשלים ה"פ יעקב לה"פ ישראל. אם יהודה בסוף אז קינן-יהודה (ראשון ואחרון) זה יהלום ביחד. יהודה מעלה את יהלום קינן מ-14 ל-15 (הוד של יהודה, יה). יוצא ששני המשיחים הם יהלומים – או יוסף או יהודה. ראש וסוף תבות קינן למך עבר יעקב יוסף = קינן למך עבר (שהם לפי פשט לפני עם ישראל) = כב פעמים הוי'. זאת אומרת שאמצעי תבות = יעקב יוסף. איך נסביר? שיעקב יוסף הם הפנימיות של כולם, והמסגרת החיצונית היא ההקדמה האנושית לעם היהודי (הכל ביהלומים).

שלש מדרגות השבת – "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"

משהו כללי שלא אמרנו: הזכרנו ששבת היא נוטריקון שלהבתיה. ידוע ש-שלהבת = "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". משהו מאד מתבקש, ששלש העליות של שבת הן שלש עליות של אהבת ה'. אם כי יש בכניסה לשבת יראה עילאה, אבל הפנימיות היא "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא" (כמו בקונטרס העבודה). גם במקדש, יש "מקדשי תיראו" אבל עיקר העבודה הוא עבודת האהבה.

אפשר לומר שהיראה לא מתחלקת, הכל יראה עילאה (לא צריך לחלק לשלש מדרגות). יש יראים-ישרים-נביאים, אבל ירא-שבת כולל הכל, וגם לא צריך לחלק ביראה. מה שמתחלק הוא הפנימיות, העבודה, שזו האהבה. לפי זה "שבת מקדשא וקיימא", לפי עבודת החול בסדר והדרגה, היא בעיקר לפי "בכל לבבך" – "בשני יצריך" – ששיא העבודה הזו מגיע בליל שבת, היינו שזה החלק הלבבי של שבת. משיכת הלב של שבת. "בכל נפשך", "אפילו נוטל את נפשך", זו המסירות נפש (אם כי הבחין בין מסירות נפש ב"אחד" למסירות נפש של "בכל נפשך", אך עכ"פ אמר שזה נמשך על ידי מסירות נפש, לכן בתוך שלש מדרגות האהבה זו "בכל נפשך").

אם כן, יוצא ש"מתנה טובה וכו'", "רעוא דכל רעוין", דירה בתחתונים, היא מדרגת "בכל מאדך" – אז ממתיק מאמר חז"ל שיש מי שממונו חביב לו מעצמו. איך יתכן? לפי איך שהסברנו, שהמתנה כאן זהה למושג בזבוז האוצרות, אז זה "בכל ממונך", שיותר יקר מהאני. זה הממון שהמלך נותן לך, בלי גבול, בשביל לנצח את המלחמה. אם יש חיל שמוכן למסור את הנפש בשביל לנצח, אבל יודע שבשביל לנצח צריך המון כסף, והמלך נותן לו המון כסף – אז אם הוא רציני וכן יותר קשה לו לותר על הכסף מאשר על עצמו.

שלש מדרגות השבת – אהבת עולם, אהבה רבה, אהבה בתענוגים

לפעמים שלש מדרגות של האהבה זה אהבת עולם, אהבה רבה ואהבה בתענוגים – בלילה אהבת עולם, מתוך התבוננות בעולם בששת ימי החול שקדמו, ויש גם תחושה שאהבה זו תחזיק לעולם ועד – שהאהבה שיש מקצתה בחול, הארת שבת, זה עדיין בלי תוספת הממד הנצחי שיש בשבת (שגם מהעולם, אבל יש בזה גם הממד הנצחי של "אהבת עולם אהבתיך" על פי הפשט). זה כמו ההבדל בין משיכת הלב לפני הנישואין למשיכת הלב אחרי הנישואין, אחרי כריתת הברית, שזה קשר של קיימא. זה שיש משיכת לב בין בני זוג לעתיד, לפני שכורתים ברית, זה כמו אהבת עולם של חול, ואחרי הברית זה נצחי – שבתי. אהבת עולם של חול היא שמתוך ההתבוננות בעולם באים לאהבה – מתוך מציאת חן של המשודך באים לאהבה, אבל לפני שכורתים ברית אין בזה "אהבת עולם" במובן של נצחי. זה מה שמתווסף בליל שבת.

אחר כך ביום השבת זה כבר אהבה רבה – שכ"כ תופס אותי עד שאני נכלל ומתבטל בתוך זה, "באהבתה תשגה תמיד", שהאני שלי מתבטל בזה. בסעודה שלישית, שזה אחדות אמיתית, שנעשים אחד ממש – זה אהבה בתענוגים. לפי זה הפירוש של "תענוגים" היינו שנוסף תענוג על גבי תענוג. שעל גבי התענוג הראשון של "וקראת לשבת ענג" נוסף ה"אז תתענג על הוי'". [במקום אחר מוסבר בפירוש ששלש מדרגות השלהבת הן שלש מדרגות בשבת, עיי"ש.] אהבת עולם אהבה רבה אהבה בתענוגים שבת = 2070 = י"פ אור (207), היפוך ספרות שבת (702). עיקר הפלא ש-2070 הוא גם יהלום, של מה (מעלה את יהלום הוי', מספר שבת, ליהלום של מילוי שם הוי').

סעודה ראשונה	בכל לבבך	אהבת עולם
סעודה שניה	ובכל נפשך	אהבה רבה
סעודה שלישית	ובכל מאדך	אהבה בתענוגים

שבת ו"ארץ זבת חלב ודבש"

אמרנו שהשבת השניה, שאנחנו עושים, היא על ידי מסירת הנפש-הרצון בעיקר כשאומרים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". זה רמז ידוע אצלנו ששבת קשור לשמע ישראל, ש-שבת ועוד 1118 ("שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד") עולה 1820. זה רמוז בתורה שהמלים לפני "שמע" הן "ארץ זבת חלב ודבש", ס"ת שבת (למפרע, סוד סת"ר). שבת היא ש-בת וזבת זה ז-בת. ידוע ש"דבש" ר"ת דוד-בת-שבע, שהיא ז-בת. חוץ מהגימטריא, זה רמז חשוב לקשר של שבת לארץ ישראל, כפי שהוסבר בהתחלה. שבת היא הגילוי שהארץ זבת חלב ודבש. ארץ זבת חלב ודבש = בית שמש (גם נוטריקון בת-ש; שאר האותיות הן שמי – "זה שמי לעלם", "שמי עם יה", בחינת שבת, "הנסתרֹת להוי' אלהינו").

השלמה ליראים-ישרים-נביאים

ברמז של יין, ירא-ישר-נביא, גם עולה 28 ברבוע (קינן למך עבר יעקב יהודה). ראשי וסופי התבות = עבר, יהלום 16. אמצעי תבות רשבי (כנ"ל), שזה רבוע כפול (גם של 16). יחד זה בית כפול, שהוא רבוע בפני עצמו. נביאים מכונים גם "עבדיו הנביאים", כמו "רבן של כל הנביאים" שמכונה "עבדי" ו"עבד הוי'". המדרגה הכי גבוהה היא השראה של נבואה יחד עם "עבדיו הנביאים", כמו שאמרנו שהיראה מלוה את כולם. אם כי כותב בתניא שעבודה ויראה הן שתי מצוות, אבל היסוד זה אותו יסוד. היסוד של העבודה הוא יראה, ו"לית פולחנא כפולחנא דרחימותא" זה אהבה, אך בכל אופן יש בזה 'עבודה'. זה מתחיל מיראים ונגמר ב"עבדיו הנביאים". "עבדיו הנביאים" = קינן = יהלום יד. שני אלו שכתוב בהם "סודו" – ישרים עבדיו הנביאים = 770 = ז"פ ימין, ז"פ נס.

שלשה סודות בשבת: סוד הבריאה, סוד התורה, סוד הוי'

בטוי כללי שלא אמרנו בשיעור: עיקר מה שיוצא לנו ששבת היא סוד. השבת הראשונה, "שבת דמעלי שבתא", נקראת "סוד הבריאה". ה' ברא את השמים והארץ בששת ימים, ו"סוד הבריאה" הוא שבת – זה השבת ש"מקדשא וקיימא". המדרגה השניה היא "סוד התורה". השבת השלישית היא "סוד הוי'" ממש (אם כי אמרנו שהכל זה סוד ה', אבל יחסית דוקא השלישי זה "סוד הוי'"). "סוד הבריאה" הוא באמת עם ישראל. ה' ברא את העולם, אבל הסוד הוא שברא אותנו. לכן זה כמו שאמנו בשיעור הקודם, שזה כנגד ישראל-תורה-ה'. סוד הבריאה סוד התורה סוד הוי' = 1075 = שיר השירים = ישראל במילוי – יוד שין ריש אלף למד = ה"פ אור שכתוב ביום א דמעשה בראשית כמו שכתוב – אור אור האור האור לאור. הכל בהתכללות, אפשר לומר שישראל במילוי זה סוד הבריאה, וה"פ אור זה סוד התורה (שאנן וכו', "ויקרא אלהים לאור יום", "אני אמרתי אלהים אתם") ושיר השירים הוא כנגד אהבה בתענוגים – סוד הוי'.

רמזי הפסוקים בישעיהו

הפסוקים בישעיהו[כ] במלואם הם:

אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי וקראת לשבת ענג לקדוש הוי' מכבד וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר. אז תתענג על הוי' והרכבתיך על במותי [קרי: במתי] ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי הוי' דבר.

ראה בסוף שער השבת בסוד ה' לגבי רמזי האור וכו' שבפסוקים אלה. שני הפסוקים מתחילים ב"אם" "אז", ראה בהקדמה למטמונים לספירת העמר. הדבר עולה יפה עם המבואר כאן ש"וקראת לשבת ענג" (שבפסוק הראשון) היינו אתערותא דלעילא שעל פי אתערותא דלתתא, היינו "אם" (עבודה צורך גבוה כו'), ואילו "אז תתענג על הוי'" (שבפסוק השני) היינו אתערותא דלעילא שאין שום אתערותא דלתתא מגעת לשם (רק בבחינת "אז", בדרך ממילא; כל הפסוק הראשון מסבר בעבודת האדם בשבת, ואילו כל הפסוק השני מדבר במתנת הוי' לאדם בשבת, "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה"). אם אז = מט, ז ברבוע (כמבואר שם), שלמות סוד השבת, יום השביעי (אם עד יסוד שביסוד ואז עטרת היסוד שרש המלכות ו-ז ספירות המלכות עצמה).

הפסוק הראשון מסתיים "ודבר דבר" והפסוק השני מסתיים "כי פי הוי' דבר". יש כאן ג בחינות "דבר" – ודבר דבר דבר = יצחק יצחק יצחק (כד פעמים הוי'), היינו שבת שכנגד יצחק (פן המחשבה בשבת בחינת אברהם, שהדגשנו את שייכותו לשבת, ופן המעשה כנגד יעקב, גם אותו שייכנו במיוחד לשבת, אך עדיין לא ראינו את שייכותו המיוחדת של יצחק לשבת, ולכאורה הוא העצמי ביותר בשייכות לענג שבת, שעשועים עצמיים), שמירת המתנה טובה על ידי שמירת הלשון, הדבור, דוקא, כמבואר במאמר.

והנה, כמו שיש ג פעמים דבר, בסיום שני הפסוקים, "הכל הולך אחר החיתום", כך יש ג פעמים הוי' בשני הפסוקים (על דרך ג פעמים הוי', שם של יב, בברכת כהנים). ג שמות הוי' ועוד ג לשונות דבר הנ"ל שב-ג הפסוקים = שבת!