דעת נכונה

משיעור מוצאי י"ח תמוז פ"ה – אור יהודה

קיצור מהלך השיעור

בהתוועדות "שבע ברכות" לנכדת הרב זכינו להגדרות חדשות ועמוקות על קשר האהבה בין איש ואשה. נקודת המוצא היא רמז בפסוקי ההתגלות של ה' לאליהו הנביא, שבשיעור סמוך הוסבר כיצד הן קשורות לבית היהודי. פרק א מגדיר "דעת נכונה", שהיא מפתח הקשר העמוק והבריא בין איש ואשה. פרק ב עוסק בהכרה הפנימית בה מזהים בני הזוג זה את זו – הכרה הקיימת בנפש ב"קול דממה דקה" – שהיא הבסיס להכרות ולעבודה המשותפת שלהם לאורך ימים ושנים טובות.

א. דעת נכונה

אהבה ודעת נכונה

פסוקי ההתגלות של ה' לאליהו בחורב, המבטאים סדר של עליה בעבודת התפלה וגם בחיי הנישואין[א] – "וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי הוי' וְהִנֵּה הוי' עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי הוי' לֹא בָרוּחַ הוי׳ וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ הוי'. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ הוי' וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה"[ב] – עולים בגימטריא 7865. המספר הזה הוא כפולה של 13, אחד וגם אהבה. כעת ננסה להסביר הכל בקשר לחתן וכלה. ידוע שהרבי הקודם רמז את אותיות אהבה בראשי-התיבות של פסקאות ההזמנה לחתונה של הרבי, כי עיקר הענין של חתונה הוא אהבה[ג].

שוב, שני הפסוקים הם כפולת אהבה, השאלה כמה פעמים אהבה. אם מחלקים 7865 ל-13 מקבלים 605 – הכל שוה 13 פעמים 605. מה אומר המספר 605? כמובן, בכל מספר יש הרבה דברים[ד], אבל אנחנו נבחר משהו מיוחד לכבוד החתן והכלה: יש ביטוי, שלא מופיע בתורה ולא בחז"ל, אבל הוא מופיע בראשונים והלאה – הרמב"ם משתמש בניב הזה פעם אחת בחיבור הגדול שלו, והאבן עזרא אוהב אותו במיוחד – "דעת נכונה". כל הענין של חתונה הוא דעת – "והאדם ידע"[ה], כמו שכתוב בתניא בפ"ג. שני הפסוקים האלה הם אהבה פעמים דעת נכונה[ו].

"דעת נכונה" ביחוד חתן וכלה

הטור מביא את הביטוי "דעת נכונה" בהקשר של היחוד בין החתן והכלה. בסעיף העוסק בחיבור והיחוד של חתן וכלה הוא כותב שראוי לאדם "להרגיל עצמו בקדושה יתירה ובמחשבה טהורה ובדעת נכונה"[ז]. משהו יפהפה. מבין שאר הפוסקים, מי שמצטט את הטור בלשונו הוא דווקא רבי שלמה גנצפריד בקצור שלחן ערוך[ח]. כידוע, גם בין הרביים של חב"ד[ט], הוא נחשב צדיק מיוחד – הוא עשה מבצע אדיר להביא את ההלכה[י] לכל שכבות העם, לכולנו. אפילו הרבי אמר – כמו אחרי הסתלקות הרבנית ע"ה – 'תביא לי קצור שלחן ערוך', לדעת על אתר את ההלכה למעשה. במעלת הקצור שלחן ערוך שהוא מביא את לשון הטור, שבין איש לאשה צריך קדֻשה יתרה, מחשבה טהורה ודעת נכונה[יא].

ברור – ומסתמא הטור כיוון לכך – שהביטויים האלה הם כנגד חכמה-בינה-דעת. אנחנו פה חב"דניקים, ובשביל להיות חב"ד צריך את שלש התכונות האלה: "קדושה יתרה" היא בחכמה – "קדש מלה בגרמיה"[יב]; "מחשבה טהורה" בבינה – כשם שקדושה היא חכמה כך טהרה היא בינה[יג] וגם מחשבה היא בינה[יד]; והכי בולט – "דעת נכונה" היא בפירוש דעת (וכן המושג "נכון" מתאים לבינוני, "מדת כל אדם"[טו], מי שמכיר את מקומו בדעת נכונה – בגימטריא ענוה[טז] – יודע שאינו צדיק, אך מתאמץ ונכון לכך אם יזכה מן השמים[יז]).

צריך להבין מה אומר הביטוי "דעת נכונה" – דווקא הדעת, שמחברת את החתן והכלה, צריכה להיות "דעת נכונה".

שמירה מתאוה

האבן-עזרא כותב את הביטוי כמה פעמים[יח]. ההקשר העיקרי של הביטוי הוא משל מפורסם שלו על "לא תחמֹד"[יט]: לאיש כפרי פשוט הזדמן לראות את בת המלך ביפיה. אם לאיש הכפרי הזה יש "דעת נכונה", אין לו שום הוה-אמינא שבהוה-אמינא שהוא יכול להיות קשור אליה, ולכן אין לו גם תאוה אליה. כמה שהיא יפהפיה, אם יש לו דעת נכונה הוא מבין, הוא חש, ש'אין לי שום קשר לבת הזו כלל וכלל'. זהו המשל שמביא האבן עזרא להבין מה נקרא "דעת נכונה". כלומר, מי שבסיטואציה הזו יתאוה לבת המלך – הדעת שלו משובשת, אין לו דעת נכונה.

אהבה שאינה תלויה בדבר

איפה הרמב"ם מביא את הביטוי "דעת נכונה"? הוא מביא אותו פעם אחת – גם היא בהלכות אישות[כ] – ביחס לאשה שמוחלת על כתובתה. היא מוחלת על הכתובה לגמרי, אומרת לבעלה – 'אתה לא חייב לי כלום'. לא שהיא רוצה חלילה להתגרש. אדרבא, אם היתה רוצה להתגרש – היא היתה תובעת את הכתובה. אבל היא כל כך אוהבת את בעלה, ומרגישה בפנים ש'לא מגיע לי כלום', הכל חסד חנם, ולכן מוחלת הכל. כנראה "כמים הפנים לפנים"[כא], גם הוא מרגיש ככה. יש היום כאלו שרוצים לומר שחתונה היא עסק ממוני, ענין עסקי. יש מי שכתב על זה ספר שלם – שכל ענין האישות באידישקייט היא דיני ממונות[כב]. רחמנא ליצלן לומר כזה דבר. כאן יש לנו אשה שאומרת שאני מוחלת לך, בעלי האהוב, את כל הכתובה שלי.

מה הפסק? מה עושים במקרה הזה? כותב הרמב"ם שצריך לבדוק אותה היטב, אם היא לא אמרה זאת מתוך שחוק או מתוך היתול, ואם הדיינים רואים שהיא מחלה ב"דעת נכונה" – זהו הביטוי שלו – המחילה חלה[כג], היא מוחלת על הכתובה לגמרי, אין לה כלום, והם ממשיכים לחיות יחד חיים הכי מאושרים שבעולם.

שוב, מה הרגש כאן? כמו שאומרים[כד] שראשית עבודת ה' כלפי שמיא היא 'לא מגיע לי כלום'. אמרנו ש"כמים הפנים לפנים", כנראה גם האיש מרגיש ככה. הרי יש חובות של כתובה, מה שהאיש חייב לאשה, ויש מה שהאשה חייבת לו[כה]. אם היא אומרת לו 'לא מגיע לי כלום', מסתמא – מרגישים "כמים הפנים לפנים" – גם הוא אומר לה 'לא מגיע לי כלום', מוחל על כל החובות של האשה לבעל. הכל חפשי, משוחרר, הכל רצוני, הכל "אהבה שאינה תלויה בדבר"[כו], 'אהבה בטהרתה'[כז]. אם הכתובה קובעת את היחס בין האיש והאשה קוראים לו "אהבה התלויה בדבר". ברגע שהיא מוחלת היא אומרת 'האהבה שלי לא תלויה בשום דבר, רק אהבה לשמה', ועל זה הרמב"ם אומר שזה צריך לבוא מתוך "דעת נכונה" – בודקים אותה אם יש לה דעת נכונה, ובכך רמוז שהמחילה עצמה היא-היא תמצית הדעת הנכונה. זו הפעם היחידה שהרמב"ם משתמש בביטוי הזה.

לב טוב

נאמר עוד משהו על "דעת נכונה": בפרקי אבות רבן יוחנן בן זכאי שאל את תלמידיו "איזו היא דרך טובה שידבק בה האדם"[כח]. כל אחד ענה את התשובה שלו. רבי אלעזר בן ערך אמר "לב טוב" ורבן יוחנן בן זכאי אמר לתלמידיו "רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם". יש מפרשים שאומרים[כט] ש"לב טוב" הוא "דעת נכונה". לכאורה דעת נכונה היא בראש, אבל לפי הפירושים האלה היא "לב טוב", שכולל את כל המדות הטובות שבעולם – הדעת היא "מפתחא דכליל שית"[ל] הכוללת את שש מדות הלב[לא].

שוב, מה יצא לנו? שני הפסוקים של אליהו הנביא שוים אהבה פעמים דעת נכונה, שכוללת את כל הדברים הטובים בקשר בין חתן וכלה.

ב. 'אני מכיר אותך!'

יסוד הכל – ההכרה

נסיים עם עוד דבר חשוב מאד בחסידות:

כתוב בתניא, מפ"ג והלאה, שבשביל להוליד אהבה בלב צריך להתבונן. זו דרך חב"ד, שנקראת "דרך ארוכה וקצרה"[לב], שדרך ההתבוננות מגיעים לפנימיות הלב[לג], מולידים אהבה פנימית בלב. יש מאמרים[לד] שכתוב בהם שעוד לפני התבוננות צריך הכרה. מהי הכרה? כמו שרות אומרת לבעז "מדוע זה מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה"[לה], וחז"ל אומרים[לו] שב"להכירני" היא נבאה שהוא עתיד לשאת אותה לאשה, כי הכרה היא לשון נישואין.

מה הווארט? כתוב ששום התבוננות לא תעזור להוליד אהבה ויראה בלב, אלא אם כן יש יסוד של הכרה לפני כן. מה הכוונה יסוד של הכרה? שאני אומר לה' 'אני מכיר אותך'. על זה כתוב ש"אל אחר איסתריס ולא עביד פירין"[לז], שבסטרא אחרא אין דעת[לח]. הכוונה היא שאין בסט"א הכרה מוּלדת של ה'. הגוי, לפני שהוא חושב על כך, לא מכיר את ה'. אבל ליהודי, שיש לו נפש אלקית, יש הכרה יסודית בקב"ה – הוא מכיר את ה' עוד לפני שהוא מתבונן בגדולת ה' וכיו"ב. עכשיו, היות שהוא מכיר את ה', אם הוא ישכיל בסוף הוא ישיג אלקות. כך כתוב, שחכמה היא השכלה, בינה היא השגה ודעת היא הכרה[לט]. הסדר הוא שקודם צריך להכיר את ה' הכרה מוּלדת, טבעית, שהיא השרש של אהבה טבעית – 'אני מכיר אותך, הקב"ה, זוכר אותך'. לכל יהודי יש את ההכרה הזו, הזכרון הזה, ועל הרקע הזה, על היסוד הזה, הוא יכול להשכיל בחסידות עד שהוא זוכה להשגה מלאה ו'שמחה בטהרתה' בעבודת השי"ת.

הכרת חתן וכלה

מתי אצל חתן וכלה ההכרה? עוד לפני הווארט, לפני החתונה – הם נפגשים ומכירים. מה צריכה להיות התחושה של פגישה? 'אני מכיר אותך'. רק עכשיו, כשאני רואה אותך, אני פתאום נזכר שאני מכיר אותך. ההכרה הזו, פנימיות הדעת, היא התחושה של "קול דממה דקה"[מ] ש"תמן אתי מלכא", שם מכירים-מרגישים – בשקט-בשקט – את נוכחות המלך, את הנוכחות של נשמת בן הזוג. לפני המפגש הקול הזה הוא "קלא פנימאה דלא אשתמע", קול נעלם לחלוטין, ואחרי שהחתן והכלה רואים זה את זה הוא הופך להיות "קלא פנימאה דאשתמע"[מא] (בסוד "הקֹל קול יעקב"[מב], מ"קֹל" חסר, בלתי נשמע, ל"קול" מלא, הנשמע בחשאי) – קול פנימי מלא האומר 'אני מכיר אותך'.

נוסיף כאן נקודה חשובה ויסודית, שהזכרנו הרבה פעמים[מג], שבמקרה של ספק יש יותר לסמוך על הדעת – דעת נכונה – של הכלה מזו של האיש. מדוע? ראשית, האיש הוא בבחינת "חפצא", ולכן הוא מסתכל על ה"חפצא" של הכלה, החיצוניות שלה ('מחפיץ' אותה, כלשון ימינו). לעומתו האשה היא בבחינת "גברא", חשה את הפנימיות, ודווקא בנוגע אליה יש הכרה אמתית. אסור לאיש לקדש אשה עד שיראה אותה, כדי שלא תתגנה בעיניו[מד] – הוא תפוס בחיצוניות. לעומתו, האשה סומכת יותר על האינטואיציה שלה – ההכרה הפנימית – גם בלי שתראה אותו[מה]. ועוד, לדאבוננו, פגם הברית של הבחור (הקשור לכך שהוא תפוס בחיצונית, כפשוט) מטשטש ומעלים את יכולת ההכרה שלו, ודוק.

נחזור לנקודה: בתניא כותב אדמו"ר הזקן שדעת היא "התקשרות והתחברות"[מו], אבל לפי מה שכתוב במאמרים, הכל מתחיל מהכרה. אחרי שיש הכרה – שיש בפגישה עם בן/בת הזוג העתידי תחושה של הכרה – עושים ווארט, שהוא ה"התקשרות". אחר כך מתחתנים, זו ה"התחברות"[מז]. זהו הסדר (סדר מובהק של מחשבה-דבור-מעשה: מהכרה במחשבת הלב, לדבור של התקשרות – 'ווארט' כמשמעו, נתינת 'מלה' כהבטחת נאמנות – ומעשה של יחוד בפועל). אבל הכל מתחיל מההכרה, שנקראת "דעת נכונה".

התפתחות ההכרה בחיי הנישואין

אחר כך אני צריך להתחיל ללמוד אותך, להשכיל אותך. מהי חכמה? מה שאדם למד מרבו[מח]. בסוף, אם אני זוכה, אני יכול להשיג אותך. זה יכול לקחת ארבעים שנים של נישואין, ואחרי ארבעים שנים אדם עומד על דעת רבו[מט], שכאן הוא בן או בת הזוג שלו, ואז אפשר לומר שאני משיג את בן הזוג שלי, את החצי השני של עצמי (החלק המודע משיג את החלק העל-מודע[נ]). אבל שני הדברים האלה, השכלה והשגה, טפלים ליסוד של עצם ההכרה.

ככל שמגבירים את ההכרה, ממילא האהבה היא "אהבה שאינה תלויה בדבר" בכלל, כי מאז ומתמיד את אתי, יש לנו שרש אחד משותף. אני מכיר את שנינו בשרש שלנו. זהו היסוד האמתי של כל הקשר שלנו. ההכרה הזו היא בעצם בלב. מי שיש לו "לב טוב" מסוגל להכיר, יש לו "דעת נכונה"[נא]. מי שיש לו לב לא טוב לא יכיר, לא יזכור. הלב הלא-טוב שוכח, לא זוכר. המלה זכר היא מלשון הכרה, אותו שער בלשון הקדש (כר[נב]). שרש זכר, זכרון, הוא – בסגנון בו חז"ל דורשים תמיד[נג] – זה-הכרה, את זה אני מכיר. משה רבינו, הדעת של כל עם ישראל[נד], מתנבא ב"זה הדבר אשר צוה הוי'"[נה] – זה הדבר שאני מכיר. ככה צריכה להיות ההרגשה הפנימית של כל חתן וכלה.

הרוגאטשובר אומר שחתונה היא "פעולה נמשכת"[נו]. הוא אומר כך גם על הקידושין[נז] וגם על הנישואיןנז, שני דברים, שני קניינים[נח], שהם "פעולה נמשכת". לפי מה שהסברנו עכשיו, אפשר לומר שאם יש הכרה שבבחינת "זה הדבר" – זהו זה, זה את, זה אתה – היא נמשכת תמיד, היא מתחדשת תמיד. אני משכיל יותר, משכיל פחות – לפעמים יכול להיות מצב שאין כל כך הבנה בין האיש והאשה – לא נורא, הרי כרתנו ברית, למעלה מטעם ודעת[נט]. שוב, 'אני משכיל אותך יותר, משכיל אותך פחות, משיג אותך יותר, משיג אותך פחות – לא משנה, עס מאכט-נישט אויס' – העיקר הוא ההכרה, החידוש המרענן של הקשר, אור חדש תמיד.

נאמר "לחיים לחיים", שיהיה בנין עדי עד.