מעלת דברי התורה

ב. חלק הזהר: מעלת דברי התורה

קרח – מצד הבינה

אחרי זה נפתח את הזהר בתחלת פרשת קרח: מתחיל במאמר של רבי אבא – הסופר של רשב"י, המכוון כנגד הבינה, כמו שמסביר רבי לוי'ק תמיד וכתוב במפורש בכתבי האריז"ל על התחלת האידרא. רבי אבא – בינה, השרש של קרח. קרח חלק על משה. משה בא מהמים העליונים, החכמה, אבל התכונה העיקרית שלו היא הדעת – הוא "רעיא מהימנא", שרועה ומפרנס את האמונה, ותכונתו העיקרית היא הדעת. בעצם הוא "דעת עליון", "דעת הנעלם", הדעת העיקרית, שאצלו גלוי ש"כולא קמיה כלא חשיב ממש", כמו שנלמד בע"ב, אבל מה שהוא מלמד את העם הוא "דעת המתפשט", "דעת תחתון".

יש למשה את שתי הבחינות, "משה משה לא פסיק טעמא בגוויהו", והן ענינו העיקרי. נקודת הדעת של כל יהודי – היכולת שלנו להתקשר ולדעת את ה' – היא ניצוץ משה שבנו, כמו שכתוב בתניא. יוצא שכאן זה הבינה (קרח) כנגד הדעת (משה). קרח חולק גם על אהרן, רוצה את הכהונה הגדולה – רוצה להחליף את היוצרות, כמו שנסביר. אהרן כאן הוא איש חסד. שלשת ה'גבורים' של הפרשה הם קרח, משה ואהרן. יש מעלה, קרח היה פקח – יהודי פקח, אבל לא עד הסוף. להיות פקח זה מסוכן, הגם שהבעל שם טוב אמר שיש שלש מצוות עיקריות שלא כלולות ב-תריג, והראשונה היא להיות פקח. צריך להיות פקח עם בטול למשה רבינו, וקרח היה פקח בלי בטול. פקח עם בטול פקחותו באה בעיקר מהחכמה, אבל אצל פקח בלי בטול – כמו קרח – הפקחות באה בעיקר מהבינה שלו. הוא יהודי פקח מאד, וגם עשיר מאד. מאיפה בא העשר? גם מהבינה, "מצפון זהב יאתה" (המשך הפסוק: "על אלוה נורא הוד" הרומז לרבי עקיבא, תיקון קרח, כנ"ל).

משה רבינו הוא הדעת. בין רשב"י והתלמידים הדעת היא רשב"י עצמו (הבינה רבי אבא), ואהרן הוא החסד – איש חסד (בין תלמידי רשב"י החסד הוא רבי יהודה, שגם מופיע בקטע הזהר שנלמד). זה רק להכנס לזהר.

יוקר ומתיקות התורה יותר מהעושר – מעלת משה על קרח

פותח רבי אבא בפסוק מתהלים יט: "הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונפת צופים". כך הוא פותח את פרשת קרח. כמו שידוע שבכל המדרשים פותחים באיזה פסוק בתנ"ך, שלא תמיד רואים את הקשר, ובהמשך הוא מתבהר. גם כאן, "'ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי'. פתח רבי אבא 'הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונפת צופים'. כמה עילאין אינון פתגמי אורייתא, כמה יקירין אינון, תאיבין אינון לעילא, תאיבין אינון לכולא". עד כאן הפתיחה – כמה עליונים דברי תורה, כמה יקרים דברי תורה, כמה הם חמודים למעלה וכמה הם חמודים לכולם. ההמשך הוא שהרי התורה היא "שמא קדישא", שם קדוש.

מה הקשר בין כל זה לבין קרח? כמו שאמרנו, קרח היה עשיר גדול, בעל זהב ופז רב. אם אני אומר "הנחמדים מזהב ומפז רב" – מה נחמדים? דברי תורה. הרי לפני כן יש את כל ששת הלשונות – כנגד ששה סדרי משנה, כולל כל התורה – במעלות התורה, הסיכום הוא שדברי תורה נחמדים מזהב ומפז רב. מה משמע מכאן? כנראה הוא לומד – וכך מסבירים – שקרח עצמו הוא ה"זהב ופז רב" (זהב ופז רב = קרח ע"ה. פז רב = ברא אלהים, טוב ברבוע, פתיחת מעשה בראשית, אך התורה יקרה מזה – וכידוע הרמז ש"יקרה היא מפנינים" = תורה – שהרי התורה היא סוד מעשה מרכבה, וראה לקמן שקרח רצה להחזיר את המציאות כפי שהיתה בראשית הבריאה). זה מובן, הוא הרי עשיר גדול.

הנחמדים הם התורה, משה רבינו, שיותר נחמד מקרח. כלומר, רבי אבא רוצה להדגיש שבין שני הטיפוסים כאן – משה וקרח – מי יותר נחמד. כל יהודי צריך להחליט מי יותר נחמד. כמו בבחירות, איך בוחרים? לפי הפרצוף, המועמד היותר נחמד. רבי אבא אומר – תסתכלו על הפרצוף של משה רבינו ועל הפרצוף של קרח, משה יותר נחמד. הוא והתורה שלו נחמדים יותר מקרח, עם כל הזהב והפז הרב. ההמשך פחות מובן, צריך לומר שקרח הוא "דבש ונפת צופים", אבל משה יותר מתוק. ההתחלה היא מי יותר חמוד, משה או קרח. ההמשך הוא מי יותר מתוק, זיס, געשמאק. רואים שקרח הוא "דבש ונפת צופים", אבל משה רבינו יותר מתוק, "ומתוקים מדבש ונפת צופים". לכאורה זה כאן הפשט.

אם כן, קרח הוא באמת משהו גדול – מאד עשיר, מאד מתוק – ואף על פי כן צריך לבחור בתורה. רואים כמה גדול הפיתוי ללכת אחרי קרח, להצטרף לעדתו (לדעתו). הרי יש לך בית חב"ד ואתה צריך תקציב. אצל מי התקציב? לא אצל משה רבינו. תצטרף לקרח – עדיין תקרא שליח, אבל רק תצטרף אליו – יהיה לך כסף, גם דבש. יהיה לך הכל, כסף וזהב ופז רב ודבש ונפת צופים – פיתוי גדול. לכן רבי אבא צריך לבוא ולומר שדברי תורה יותר יקרים ויותר מתוקים.

ארבעה לשונות למעלת התורה

כדי לרומם את הערך והיוקרה של דברי משה כנגד הפז והזהב וכו' של קרח הוא מביא ארבעה לשונות, ובסוף סיכום שהכל הוא "שמא קדישא". קודם ארבעה לשונות – "כמה עילאין אינון פתגמי אורייתא, כמה יקירין אינון פתגמי אורייתא, תאיבין אינון לעילא, תאיבין אינון לכולא" (תאיבין לשון חמדה). יש כמה פירושים בארבעת הלשונות, שכל אחד אומר את פירושו בפשטות בלי להזכיר שיש שאומרים אחרת. יש את הפירוש של מהרח"ו שמביא ה"מקדש מלך", יש את הפירוש של רבי לוי'ק – כל פירוש מאד יפה – בלי להזכיר את הפירוש המקובל, ויש את הפירוש של רבי משה זכותא, הרמ"ז, שהכי מקובל בחב"ד מכל מפרשי הזהר הקדוש. הכל על פי פנימיות סודות האר"י הקדוש.

פירוש מהרח"ו: התורה בארבעה עולמות

המהרח"ו בהגהות על דף הזהר, ומביא אותו המקדש מלך, כותב שארבעת הלשונות הם כנגד ארבעת העולמות[ב]. התורה נמצאת בכל עולם – יש בעולם האצילות, בעולם הבריאה, בעולם היצירה ובעולם העשיה. על התורה כמו שהיא בעולם האצילות אני אומר שפתגמי אורייתא הם "עילאין" – התורה היא בעולם העליון. מתאים למה שמקובל בחב"ד שכאשר אדמו"ר הזקן היה רוצה להצביע על אצילות היה אומר 'למעלה'. כמה עליונים פתגמי התורה. יקר עולה שי, כמו שי עולמות שעתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק – בחינת עולם הבא, בינה, "אמא עילאה מקננא בכורסיא". לכן ב"כמה יקירין פתגמי אורייתא" הכוונה לתורה מצד אמא, כפי שהיא מתגלה בעולם הבריאה, עולם הכסא. אחר כך, "כמה תאיבין לעילא" היינו התורה בעולם היצירה, שהיא שם חמדה – מדה ותשוקה בלב. כשאני אומר שגם חמוד ומתפשט לכולם, שוה לכל נפש וכולם חומדים את התורה. איפה כולם חומדים את התורה? בעולם העשיה. זה פירוש אחד לארבעת הלשונות, ולסיכום:

אצילות	"כמה עילאין אינון פתגמי אורייתא"
בריאה	"כמה יקירין אינון פתגמי אורייתא"
יצירה	"תאיבין אינון לעילא"
עשיה	"תאיבין אינון לתתא"

פירוש רבי לוי־יצחק: מדרגות של בינה ודעת

לרבי לוי'ק יש דרך אחרת[ג]: הוא אומר שמדובר כאן בשתי רמות של בינה ודעת. הוא לא כותב מה שאמרנו קודם, שבכלל המחלוקת של קרח ומשה רבינו היא בין הבינה, שמצד אחד מאד עליונה (כמו שכתוב בתניא פ"נ, "שער הנון" של התניא, ששם "כמעלת הזהב על הכסף", "מצפון זהב יאתה"), אבל גם "מינה דינין מתערין" – דיני המחלוקת – לדעת. קרח הוא הבינה ומשה רבינו הוא הדעת. רבי לוי'ק לא מזכיר זאת, אבל כותב שכל הלשונות כאן הם של בינה ודעת.

הוא אומר ש"כמה עילאין אינון פתגמי דאורייתא" היינו מצד אמא עילאה. ו"כמה יקירין פתגמי אורייתא" מצד דעת עליון. אחר כך "תאיבין לעילא" – תחת ה"עילאין" – היינו תבונה, שלמטה מאמא עילאה, והיא תאבה וחומדת את אמא עילאה מלמטה למעלה, וכך ה"תאיבין לכולא" היינו דעת תחתון שכוללת הכל, "מפתחא דכליל בשית", דעת תחתון שחומד מלמטה את דעת עליון (גם קשור בהשגחה פרטית לנושא המאמר בע"ב):

אמא עילאה	"כמה עילאין אינון פתגמי אורייתא"
דעת עליון	"כמה יקירין אינון פתגמי אורייתא"
תבונה	"תאיבין אינון לעילא"
דעת תחתון	"תאיבין אינון לכולא"

בכל אופן, כך הוא מביא, שיש פה שתי בחינות של בינה ודעת. כמה שוות בינה-דעת יחד? בפרקי אבות דוקא הם כתובים יחד – "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת" (לא עם חכמה, שהולכת שם יחד עם יראה). בינה-דעת עולה ישראל (וביחד עם חסד, כנגד אהרן כנ"ל, עולה תריג = משה רבינו, לרמז ששלשתם – קרח משה אהרן – כלולים במשה רבינו), מספר חשוב. אם הם בעצם כנגד משה וקרח, אז "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת" אומר שכל אחד תלוי בשני. כך אמרנו שמשיח יבוא כאשר הקרח, השמאל, יסכים ברצון להתכלל בתוך הימין, משה (עליו נאמר "מוליך לימין משה").

פירוש הרמ"ז: גילוי הדעת דרדל"א בתורה

אם כן, אמרנו שני פירושים לארבעת הלשונות – פירוש המהרח"ו, שמובא במקדש מלך ומצוטט הרבה פעמים בשמו, והפירוש של רבי לוי'ק. אבל יש פירוש הרבה יותר עמוק משניהם, פירוש הרמ"ז[ד] (שכל מעלתו שבאמת הוא חותר גבוה-גבוה לפי הקדמות האריז"ל):

הוא אומר שהיות שכתוב כאן "פתגמי אורייתא", היינו גילוי הפה העליון – לא פה המלכות אלא פומא קדישא, תיקון "וחטאה", תיקון ה-יב של יג תיקוני דיקנא דאריך אנפין, הכתר העליון. דוקא בתוך הפומא מתגלה הדעת. הכל מתקשר כאן לדעת, כפי שגם רבי לוי'ק קשר. לא מתגלה בפומא דעת תחתון שמחברת מוחין ומדות ולא דעת עליון שמחברת חכמה ובינה, אלא דעת דרדל"א. מדבר כמו רבי הלל, כמו אדהאמ"צ, שאם כבר אומרים משהו – אומרים במקום הכי גבוה.

דעת דרדל"א (סוד "וארבעה לא ידעתים... ודרך גבר בעלמה", ראה לקמן בענין "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה" ס"ת קרח זנה, וד"ל) מתחילה להתגלות באוירא שבין הגלגלתא למו"ס, ואחר כך היא נגנזת – כמו "וירא אלהים את האור כי טוב" לגנוז, וגנזו בתורה – בפומא קדישא, "דעת גניז בפומא", בתיקון ה-יב שאין בו שערות. הדעת שגנוזה בפה היא שרש כל התורה כולה, כל "פתגמין דאורייתא" הם תופעה של הדעת דרדל"א שעוברת דרך האוירא ונגנזת בפומא. אחר כך, כשהפומא קדישא של הכתר מדבר – כל עוד הוא גנוז בגדר חש, וכשהוא ממלל, מתחיל לדבר – זה גילוי כל התורה, מתן תורה.

הוא אומר שלדעת זו יש אור מקיף ואור פנימי, כמו בכל מקום. מה שכתוב "כמה עילאין פתגמי דאורייתא" מתייחס לאור מקיף של אותה דעת, אבל "כמה יקירין" היינו האור הפנימי.

נרנח"י בתורה

הוא מסביר זאת בעומק בכמה עמודים, ובקטע הזה יש כמה חידושים יפהפיים. אחד מהם, שאיני מכיר לו מקור אחר, הוא מה שמבואר בקונטרס ענינה של תורת החסידות של הרבי. הרבי מסביר שכמו שיש פרד"ס בתורה – פשט-רמז-דרוש-סוד – יש דרגה חמישית, שהרי פרד"ס הם כנגד נרנ"ח, וצריך מדרגה חמישית כנגד היחידה. הרבי מסביר שהמדרגה החמישית, שהיא בעצם היחידה הפנימית של כל התורה, היא תורת הבעל שם טוב, תורת החסידות.

אפשר לחשוב שלפני הבעש"ט אף אחד לא יכול לדבר על כך שיש מדרגה חמישית של התורה, שאינה הסוד אלא יותר ממנו – יותר מכל חכמת הקבלה. מי יכול לומר שיש משהו יותר מהסוד, שבעצם כולל את כל פרד"ס התורה? הרמ"ז אומר באותיות הכי ברורות ומפורשות, שלמעלה מכל הפרד"ס יש עוד מדרגה חמישית (הוא לא אומר שהיא המדרגה המשיחית, אך פשיטא אצלנו), היחידה של התורה.

פלא שהרבי לא מצטט אותו, כי כותב שמדרגה זו היא הפנימיות – החוט שמחבר את כל הפרד"ס, חוץ ממה שלעילא מהכל. ממש כמו שהרבי כותב. אם כן, יש חמש מדרגות של התורה, כנגד נרנח"י.

הוא כותב דבר פשוט יחסית, שנר"נ היינו האורות הפנימיים של התורה – הפר"ד בלי הסוד. אבל החיה-יחידה הם מקיפי התורה, והם הולכים יחד. כלומר, הסוד, הקבלה, מצטרפת לחסידות. מתקבל על הדעת – דבר פשוט – שהסוד הוא כמו רז והחסידות רזין דרזין, אלה שתי מדרגות של רז. בלשון הידוע, הקבלה שלפני החסידות היא יין, רזין, והחסידות שמן, רזין דרזין. שני אלה מתחברים יחד, כך הוא כותב.

מה הנפקא מינה? הוא כותב באופן מופלא, שאותן נשמות שזוכות לחיה-יחידה של התורה – הקבלה והחסידות (הוא כמובן לא משתמש במלה חסידות) – זוכות לנביעת האין-סוף (ביטוי של הבעל שם טוב, שהוא לא כותב בלשון זו), סוד ה-י של רבי ("כל רבי מארץ ישראל") שכוללת גם את קוצו של י. מי שזוכה לסוד ולמה שלמעלה ממנו, החיה-יחידה של התורה, מחדש חידושי אמת בכל דבר ודבר – חדושים חדשים לגמרי.

הוא אומר שגם מי שרק בנר"נ של התורה – לומד פשט-רמז-דרוש – גם מחדש, כי צריך לקיים "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". לכל מי שלומד תורה יש מצוה וחובה לחדש, כמו שכתוב גם בתניא והרבי אומר, אבל החידושים אינם כל הזמן, וגם איכותם אחרת. הוא כמעט משתמש בלשון החסידות, שחדושים אלה הם חדוש הישנות. "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" היינו שלומד מה שלמד אתמול, אך טועם בו טעם חדש – "דדיה ירוֻך בכל עת". הופך והופך בדברי תורה ובכל פעם טועם טעם חדש. אם לא כך – כלל לא לומד תורה, הוא גם לא פר"ד (סוס, או משהו יותר גרוע). בכל אופן, גם מי שבדרגה נמוכה של התורה מתקיים בו "דדיה ירוך בכל עת", "הפוך בה והפוך בה", אבל אצלו סוג אחר לגמרי של חדוש מאצל מי ששייך לחיה-יחידה של התורה, מקיפי התורה.

מעלת יודעי השם על המקובלים

איך פתחנו את השיעור? שכל הפרשה היא משחק של השער קח. אמרנו ש-קח היינו אחור ו-חק פנים. רמז מפורסם אצלנו ש-קח, אחור, היינו מי שלומד קבלה לפני חסידות – זה "ויקח קרח". כנראה שקרח למד קבלה, ואחר כך חשב שלומד גם חסידות (הוא אכן למד, אך ללא בטול כדבעי). אבל הסדר של חק, "חק לישראל", הוא חסידות – היחידה שבנפש – ואחר כך קבלה.

קבלה היא מלה מקובלת, אבל אפשר לשאול – מי אמר שחסידות זו מלה מכוונת למדרגת היחידה בתורה? קודם כל, בודקים את ההצטרפות בגימטריא. קבלה-חסידות עולה מספר מאד מושלם, 25 ברבוע, הכתר. בקבלה הראשונה, מי שהוגה את השם באותיות, כל שמות הוי' עם הנקודות בסוד "פתוחי חותם" (ה הנקודות הגדולות), מגיע ל-הכתר אותיות, 25 ברבוע, 5 (נקודות "פתוחי חותם") בחזקת 4 (אותיות שם הוי' ב"ה). למה קשור להוגה את השם באותיותיו? ראשית ועיקר הקבלה.

האם יש מישהו קודם הרמ"ז שאמר שיש מדרגה בתורה שלמעלה מקבלה? אבולעפיא. הוא אומר שיש מקובלים, אבל מבטל אותם. אומר שהם העוסקים בספירות העליונות. מה יותר גבוה ממקובלים? הוא יורד על כולם. לכן ידוע שהרשב"א – שהיה 'רבי' בין הראשונים כמובא בחסידות – החרים אותו, כי יורד גם על לומדי הגמרא. אבל יורד גם על הסוד, אומר שיש מקובלים – סוד, קבלה – אבל לא מספיק, צריך להיות "יודע השם". לא כל כך פשוט להבין אותו, אבל הכוונה שלו שמקובל שלומד ספירות לומד קבלה שאחרי הצמצום, אבל "עד שלא נברא העולם", לפני הצמצום הראשון, "היה הוא ושמו הגדול בלבד". השם הגדול הוא לפני הצמצום.

הוא אומר שיש אנשים – מתכוון לעצמו, וספק אם יש עוד אחד בדור – שלא מסתפקים בקבלה, סדר השתשלשלות מהצמצום הראשון, אלא עוסקים בידיעת השם, "יראי הוי' וחושבי שמו". אם כן, יש לנו תקדים – מקובל שמחלק בין קבלה למה שמעליה. אבל כאן הרמ"ז אומר מאד יפה, ואחר כך החסידות אומרת אותו הדבר. מי שאמר הכי בהרחבה הוא הקונטרס המפורסם של הרבי "ענינה של תורת החסידות", אבל הוא-הוא הדבר הזה. אמרנו רק לשבח מאד את פירוש הרמ"ז כאן, שכדאי שכל אחד יקרא.

סיום פירוש הרמ"ז

על "הנחמדים מזהב ומפז וגו'" הוא אומר ש"כמה עילאין פתגמי אורייתא" הולך על מקיפי הדעת שבפומא, "כמה יקירין אינון" הולך על האור הפנימי, "תאיבין אינון לעילא" הולך על החיה-יחידה של התורה שמתגלות מתוך הפומא, כי הקבלה והחסידות הן לנשמות גבוהות, ו"תאיבין אינון לכולא" הולך על פר"ד, הנר"נ של התורה שמתגלות מתוך הפומא. כך הוא מסביר.

אצל הרמ"ז הכי טוב מתיישב למה בסוף הכל נכלל ב"שמא קדישא", כי הוא הוי' עם קוש"י, חמש המדרגות של התורה, שהכל מתגלה מתוך הפומא בסוד פתגמי דאורייתא. ולסיכום:

מקיפי הדעת דרדל"א דגניז בפומא	"כמה עילאין אינון פתגמי אורייתא"
האור הפנימי דדעת דרדל"א דגניז בפומא	"כמה יקירין אינון פתגמי אורייתא"
חיה-יחידה (רזין ורזין דרזין) שבתורה	"תאיבין אינון לעילא"
נפש-רוח-נשמה (פשט-רמז-דרוש) שבתורה	"תאיבין אינון לכולא"

אם כן, יש לנו שלשה הסברים – כל אחד שונה לגמרי – לארבעת לשונות הזהר כאן.