1

כ"ו תשרי ע"ט – כפר חב"ד

ברית לוי-יצחק שי' רביבו

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

לחיים לחיים, מזל טוב! אנחנו יוצאים מיום ההילולא של רבי לוי יצחק מברדיטשוב, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן, והנה התינוק שלנו נקרא בשמו. על שמו של רבי לוי יצחק מברדיטשוב נקרא גם האבא של הרבי. אמש הסברנו שלוי לשון יחוד, "הפעם ילוה אישי אלי", ויצחק לשון צחוק, שעשועים ושמחה. שהילד הזה יזכה לעשות יחודים למעלה ולמטה, ולהרבות שחוק ושעשוע ושמחה בעולם, כאשר עיקר השמחה היא משיח – אותיות יִשמח וישמח. לוי-יצחק שוה "עוד יוסף חי" (254), תוספת מרובה של חיות בעבודת השי"ת. צריך לרשום אותו בישיבה.

יג בריתות, חמשה ממדים ועשרה עומקים

בהשגחה פרטית, מי שלומד רמב"ם לפי מה שהרבי בקש (שלשה פרקים ליום), היום מסיימים הלכות מילה. ממש השגחה יפה. סיום הלכות מילה ברמב"ם הוא במאמר המפורסם – שגם שואלים על הרמב"ם, איך מביא מאמר אגדה בתוך ספרו שהוא ספר הלכה – "גדולה מילה שנכרתו עליה יג בריתות יותר מן התורה שנכרתו עליה [רק] שלש בריתות"[ב]. בפרשת ברית מילה בסוף פרשת לך לך מופיעה המלה "ברית" יג פעמים, רמז שברית מילה היא גילוי יג מדות הרחמים – בדיוק תוכן המאמר שהאבא חזר ("בעצם היום הזה"[ג]) – שלמעלה גם משם הוי' (בפסוק "מי יעלה לנו השמימה" הר"ת הן מילה ואילו הס"ת הן הוי'), המילה הגדולה.

שם הוי' מתחיל מחכמה, י צמצום, ה התפשטות, ו המשכה, ה התפשטות, כמו שכתוב במאמר, ו-יג מדות הרחמים הן בכתר. אם מוסיפים את המספר יג – המספר הבריתות שבפרשה – למלה ברית, מקבלים מספר מאד מושלם, 625, שהוא 25 ברבוע, והרי 25 עצמו הוא 5 ברבוע. הכל רומז ל-ה שקבל אברהם אבינו בברית המילה – ה בחזקת 4.

מה הקשר  בין ה בחזקת 4 לאברהם? אברהם אבינו כתב את ספר יצירה, והחידוש העיקרי בספר יצירה הוא שיש ארבעה, ד, ממדים במציאות הגשמית, שלשת ממדי המקום, "עולם", וממד הזמן, "שנה" – חוץ מממד ה"נפש" (מודעות האדם לזמן ומקום ולטוב ורע, שני הקצוות של ממד הנפש), ועם ממד הנפש כבר חמשה ממדים, ה-ה של אברהם. בכל ממד יש שני קצוות, כך שיש עשרה עומקים, סוד עשר ספירות (חמש כנגד חמש, כמו בלוחות הברית).

שלשת ממדי המקום מופיעים בדודל'ה של רבי לוי יצחק, שדברנו עליו אמש – "מעלה דו מטה דו, מזרח דו מערב דו, צפון דו דרום דו" – שלשה ממדים של מקום שכולם 'דו', אתה. הם ה-ו קצוות (כנגד שש מדות הלב), שלשה ממדים. אחר כך יש ממד של זמן, שנקרא "עומק ראשית" ו"עומק אחרית", חכמה ובינה בקבלה. יש עוד ממד, הממד החמישי, עיקר סוד ה-ה שאברהם אבינו קבל – ממד הנפש, "עומק טוב" ו"עומק רע". ממד זה הוא כנגד הדעת, בה יש תרין עטרין – עטרא דחסדים, הטוב (הכח בנפש לבחור בטוב, לקרב את הטוב – "ימין מקרבת"), ועטרא דגבורות, הרע (הכח בנפש לדחות את הרע – "שמאל דוחה"). זה רמוז בתורה, גם בפרשת השבוע, "עץ הדעת טוב ורע". כל זה היה רמז בכך שכאשר מוסיפים יג למלה ברית – "גדולה מילה שנכרתו עליה יג בריתות" – מקבלים 25 ברבוע שהוא-הוא 5 בחזקת 4.

למה אמרנו את זה? כי זהו סיום הלכות מילה ברמב"ם, שבהשגחה פרטית זהו שיעור הרמב"ם של היום.

התלבשות ה"בורא" בתוך ה"ברא"

אמש למדנו מתוך הקדושת לוי, ספרו של רבי לוי יצחק מברדיטשוב[ד], שיש שתי בחינות של בריאת העולם – יש "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"[ה], "ברא" לשון עבר, ויש מה שה' בורא את העולם ברגע הזה, "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית"[ו], "יוצר אור ובורא חשך", לשון הוה.

בעצם, כשעושים ברית מילה לילד הפעולה בנפש היא שיוכל לחוות את התחדשות העולם בכל רגע מחדש. מי אומר זאת בפירוש? השפת אמת בדרושי חנוכה[ז]. היונים רצו לבטל שלשה דברים – חדש, שבת ומילה[ח]. הם לא האמינו בהתחדשות העולם, ועיקר המלחמה היתה האם העולם מחודש. לפי פשט, הכוונה היא האם ה' חדש את העולם פעם או שהעולם קדמון, אבל בעומק הכוונה היא שאנחנו מאמינים שה' מחדש את העולם בכל רגע והם לא מאמינים, לא מאמינים שאפילו בעבר ה' חידש אותו, האמינו בחומר גלם קדמון.

באמת קיימות כל שלש הבחינות של קדמון-מחודש-מתחדש, מבנה מובהק של חש-מל-מל: ה' הוא קדמון, הזמן מחודש, "בראשית ברא אלהים", והבריאה, "את השמים ואת הארץ", מתחדשת. "בראשית ברא", לשון עבר, מדבר מבריאת ראשית הזמן, כמו שאנו מונים שנות עולם ליצירה. חווית המציאות המתחדשת שייכת בעיקר לתודעת הנפש ("את השמים" = נשמות. "את השמים ואת הארץ" ר"ת השם הקדוש אהוה, שם הטוב שהוא שם הדעת, תודעת הנפש). קדמות ה' מכונה "הוא מקומו של עולם [ואין העולם מקומו]", "ברוך המקום", והיות ש"לית מחשבה תפיסא ביה כלל" היא בבחינת חש. התהוות הזמן היא סוד ראשית הקו הבוקע את החלל-מקום-פנוי שנוצר על ידי הצמצום הראשון, בחינת מל מלשון ברית מילה, כריתת הערלה של חכמת יון (הסוברת שהזמן, יחד עם כל חמר הגלם של מציאות העולם, קדמון). המל השני, לשון דבור, היינו סוד "ויהי האדם לנפש חיה" שנוספו לו דעה ודבור (כפירוש רש"י), חווית החיים של נפש כל חי בכל רגע תמיד ויכולת הבחירה בין טוב לרע בכל רגע תמיד (חיים וטוב תלויים זב"ז, כמ"ש "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו'"). נמצא ששלש הנ"ל רמוזים ב"עולם, שנה, נפש", וד"ל. קדמון-ברא-בורא = ברית (= צדיק-צדיק-צדיק).

בכל אופן, היונים רצו לבטל שלש מצוות, ומסביר השפת אמת שהן כנגד ההתחדשות בעולם-שנה-נפש שהזכרנו כעת. שבת היא העדות על חידוש כל העולם (כל מעשה בראשית – "כי ששת ימים עשה הוי' את השמים ואת הארץ... וינח ביום השביעי"), ראש חדש הוא ההתחדשות בזמן ("החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה"), ברית מילה היא סוד החידוש בנפש, מה שהנפש מתחדשת תמיד, ומכח בחירתה בטוב מרגישה את התחדשות כל המציאות תמיד. כלומר, שיש חויה כל הזמן בנפש האדם של התחדשות, כמו שכתוב בתניא[ט] – שה' מחדש בכל רגע את הבריאה "ואל יוציא האדם את עצמו מן הכלל". זו מטרת הברית-מילה – להרגיש התחדשות, שה' מחדש אותי בכל רגע. ככה כל הבריאה – ה' בורא את הבריאה כולה בכל רגע, "בורא" לשון הוה.

אמרנו שאם עושים חשבון כמה שנים עברו מהסתלקות רבי לוי יצחק, רואים שהיום הוא 209 שנים להסתלקותו, ואמרנו שהרמז למספר זה הוא הדר. יש עוד רמז, שלא אמרנו ועוד יותר שייך, ש209 עולה בורא. הרבה פעמים הזכרנו שאצל צדיקים – לא בחב"ד וגם בחב"ד – אוהבים לדבר אל ה' ועל ה' בכינוי 'הבורא' (בעשעפער). מה הוא כותב בתורה הזו? שיש הבדל בין 'בורא' ל'ברא' – 'ברא' זו חויה של עבר ו'בורא' של הוה.

אם כן, שנה זו היא שנת ה-בורא להסתלקות שלו, מאד מתאימה לתורה שלו. הוא אומר שקודם ה' בורא את כל המציאות, ואחר כך מלביש אותה בתוך יש וזה ה'ברא' – שעושה תדמית, נראה לנו, שהוא ברא בעבר. בעצם הפסוק הראשון בתורה הוא "ברא" בלשון עבר, אבל אומרים כל יום[י] "יוצר אור ובורא חשך", לשון הוה. הוא אומר ש"בראשית ברא" היינו שכל, ושכל תופס את המציאות כדבר שנברא. שכל בתור שכל לא יכול לחוות את ההתחדשות, את האין, שהעולם – וגם אני – מתהוה עכשיו, ברגע זה, יש מאין. ממילא אני אין, שום דבר, וה' מוציא אותי יש מאין בכל רגע. אם כן, קודם ה' בורא את העולמות בבחינת אין – "בורא" – ואחר כך מלביש את כל זה כאילו ש"ברא", בלשון עבר. לא הסברנו מספיק אמש, לכן אני חוזר, שהכוונה שקודם הכל בבחינת אין ואז מתלבש ביש.

דילוגי 'יש' מ'אין'

עוד דבר, ראינו רמז מופלא ביותר בתוך היום הראשון של מעשה בראשית, שכתובות שם – בדילוג פנימי של 21 (אהיה) אותיות – קודם המלה אין ואחר כך המלה יש. העולם נברא – בבריאה ובעצם כל רגע – יש מאין. אם עושים אותו דילוג לפני ה-אין יש עוד א ואחרי ה-יש באותו דילוג יש עוד ש. בין ה-אין ל-יש יש מט אותיות, וראינו שהאות האמצעית שם היא י. ממילא אם אני מתחיל מה-א של אין עד ה-ש השניה של יש, אני מקבל איש.

כמה אותיות יש בכל הסיפור? 8 אותיות בהתחלה ועוד 28 אותיות בסוף – 36 אותיות מחוץ לדילוג. בכל היום ראשון יש 197 אותיות, ואם מורידים 36 יש בכל הדילוג 161 אותיות – "איני יודע", שם קסא, המילוי העיקרי של שם אהיה (עליו מבוסס כל הדילוג הזה).

נשאר עוד פרט חשוב – מה באמת האות האמצעית (לא של הרווח, אלא בין ה-א הראשונה, של "ברא", ל-ש האחרונה, של "ולחשך")? הדילוג הפנימי השוה הזה יהיה של עט אותיות (ובדילוג מקיף – פא, אנכי, אותיות, "אנכי מי שאנכי" ע"ד "אהיה אשר אהיה") – השנה שלנו, תשע"ט – וגם האות הזו היא י! כל תוספת כאן היא פלא עצום. זה שוב האות י, של שם "אלהים":

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים. ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד.

זו ה-י של שם אלקים הכי חשוב, שבורא את האור. כתוב[יא] ש-אלהים היינו אלם יה, וזו ה-י. בכל הסיפור שעשינו עכשיו יש שלש אותיות אין, שתי אותיות יש, עוד א, עוד ש, ועוד שתי יודין. תשע אותיות שבהן יש 4 שונות – אותיות נשיא, 361, 19 (חוה) ברבוע, ו-אין הוא המספר הראשוני ה-19. עוד פעם קבלנו איש, ראש-תוך-סוף איש – יש מאין. א א י נ י י י ש ש = 692 = ד פעמים 173, "גל עיני".

עיקר הפלא שבזהר הקדוש[יב] על הפסוק "וישכב במקום ההוא"[יג] (= "אהיה אשר אהיה"[יד], סוד הדילוג של אהיה אותיות, סוד תורה זו של אין ויש) הוא מביא עוד פסוק, "ועשה חסד לאלפים לאהבי"[טו], ו"לאהבי" שם היינו "להנחיל אהבי יש"[טז], החכמה. "ועשה חסד לאלפים לאהבי" עולה 692, והוא מוכיח מכאן שהחכמה היא יש מאין. זהו הזהר המקורי שהוא מביא. אם מוציאים את 692 מכל היום הראשון – שעולה 10977 – מקבלים מספר שהוא מילה (85, 7 בהשראה) פעמים 11 ברבוע.

עד כאן כמה הוספות לשיעור של אמש.

עבודת הבינוני בהוה (עולם היצירה)

כעת נגיע לעיקר:

עיקר הווארט היה שמי שנמצא בעולם היצירה חי בהוה – "יוצר אור" – כמו רבי לוי יצחק. עיקר מה שלמדנו אמש הוא שרבי לוי יצחק הוא צדיק של עולם היצירה (אצילות שביצירה). כמו שיש שר העולם, מט"ט[יז] – הנער[יח] – הוא השר של עולם היצירה[יט]. ככה למטה השר של עבודת ה' מתוך התלהבות גלויה לעין כל הוא רבי לוי יצחק מברדיטשוב. לכן עיקר עבודתו שייכת לעולם היצירה, "יוצר" בהוה. גם כאשר אמר "אשר יצר את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים כו'" – הוא אמר זאת בהתלהבות עצומה, ובכך גלה את ה"יוצר" בתוך ה"יצר".

הסברנו הרבה פעמים[כ] שאצל המדקדקים "זמן בינוני" הוא זמן הוה – מכאן יוצא, בדרך רמז, שהבינוני של התניא, שבעולם היצירה (שמעליו צדיק-שאינו-גמור בעולם הבריאה וצדיק-גמור בעולם האצילות, כך מוסבר לגבי חלוקי המדרגות שבתניא), הוא מי שחי בהוה. הרשע, שבעולם העשיה, חי בעבר. הצדיק (שאינו גמור), שבעולם הבריאה, הוא מי שחי בעתיד. הוא חי בעתיד, כל מחשבותיו פונות אל משיח וגאולה. בדיוק מה שהסברנו אמש, בלי לומר שזה מתאים להמבואר בתניא. הרשע של התניא – רשע וטוב לו, רובנו ככולנו – הוא אחד שהשכל שלו חווה את העבר, לא את ההוה שלו. זה "אף עשיתיו"[כא]. בינוני הוא אחד שכל הזמן חווה את ההוה, חי ב'כאן ועכשיו'. הוא חי בעולם היצירה, בכל רגע הוא מרגיש את עצמו נוצר מחדש ומרגיש כוחות יצירתיים זורמים בו בכל רגע. שלשת סוגי המודעות הם כנגד "ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלֹך"[כב].

הוה – תהו, עבר – תקון

מה זה מסביר? בשביל מה ה' ברא את העבר? למה הוא לא הסתפק בכך שהוא יברא את העולם עם תחושה מתמדת של הוה? למה כל החידוש של "בראשית ברא", הרבה חכמה ושכל של הקב"ה לעשות כך שנרגיש שהעולם נברא פעם ולא עכשיו? הסבה שאם יש רק את ההוה זה על דרך אורות דתהו – המלכים דתהו הם שייכים לעולם היצירה (גם באצילות הראשונה הם בחינת היצירה שבאצילות), הם המדות – והם נשברים. כמו שדברנו על ברק שבורח אם לא תופסים אותו. לכן צריכים את העבר, שהתפקיד האמתי שלו לתפוס את ההוה – שההוה יוכל היות בר-קיימא, שיכול היות הוה מתמשך. בשביל זה צריך עבר. לעיל הוסבר שהעבר האמתי, הקדמון האמתי, הוא רק השי"ת עצמו. ממילא מובן שחווית העבר הוא חלק ממה שהיש הנברא משקף את היש האמתי, שהוא הוא שרש הכלים שמעל לשרש האורות, וד"ל.

בסגנון אחר: העבר הוא בשביל לעשות כלים, העבר הוא חומר גלם. האור הוא רק ההוה. אור בעבודת ה' יש רק בהוה – "יוצר אור" (בביטוי "יוצר אור" האמ"ת = אמונה, הרוס"ת = תהו = יש מאין כו': עולם הבריאה הוא יש היולי, ללא שום צורה, המתהווה מאין אלוקי. עולם היצירה, שיחסית ליש מאין של עולם הבריאה מכונה יש מיש, הוא בעצם בחינה אחרת של יש מאין – יש מצויר המתהווה מאין של היש, מחמר גלם היולי, היולי = אין. נמצא שתודעת העתיד של עולם הבריאה הוא בעצם עבר היולי, רקע כללי – סוד בריאת הרקיע, אמא דמקננא בכורסיא, ביום שני – ליצירה בהוה).

תורה ישנה ותורה חדשה

מה הדוגמה? תלמיד חכם גדול שלומד ספרים, לומד גם קבלה וגם חסידות, בקי ומסוגל לזכור את כל המאמרים של הרבי בעל פה – איפה הוא חי? בעבר. בשביל מה זה טוב? ה' נתן תורה וצוה לנו "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על על לבבך"[כג]. רש"י כותב שם בשם חז"ל ש"בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", התורה צריכה להתחדש כל יום. אם היא לא מתחדשת – היא עבר.

איך התורה מתחדשת? איך צריך להיות דיוטגמא ("מצות המלך הבאה בכתב"[כד]) חדשה? הרי זה היה! איך אני מרגיש שהתורה מתחדשת? רק אם אני זוכה להיות צינור שתוך כדי שאני לומד תורה חידושי תורה זורמים דרכי בתוך התורה, יש אור חדש. אור הוא חידוש, חידוש תורה.

אם אני קורא ספר, שנכתב לפני אלף שנה, מאה שנה, לפני שנתיים או לפני יום – מגיה מאמר שאמרתי לפני יום זה כבר 'רשע', משהו מהעבר. אם כן, למה זה טוב? כי בלי זה אין לי כלים. העבר הוא חומר גלם. זה בדיוק מה שרבי נחמן אמר[כה] על אסמכתא – אבל אצלו לא היה ככה, התחדש לו אור והוא מהר חיפש כלים.

אם אתה לומד מאמר שהרבי אמר לפני 20 שנה, 30 שנה, זה עבר – לא מחדש. רק אם תזכה – תהיה בטל, תהיה אין – תוך כדי הלימוד תזכה לקבל "אור חדש". המאמר או השיחה של הרבי הם חומר גלם (כמו שלמדנו את השיחה על המדרגות של יום כיפור[כו]), לומדים דברים שלא ידעתי, בלי השיחה איני יודע. בשביל מה זה טוב? כדי שאוכל לחזור על זה בקידוש בשבת בבית הכנסת – גם זו לטובה... אלא בשביל מה זה טוב באמת? שזה חומר גלם. ['מתירים להתפלל עם העברינים'...] חומר גלם הוא עולם העשיה. חומר גלם הוא כלים – צריך להיות "כחומר ביד היוצר", אני בעצמי צריך להיות היוצר. ה' יוצר אותי, אבל בזכות זה כל הזמן גם בתוכי יש "יוצר אור", יש אור חדש, שנמשך לתוך הכלים.

תורה ישנה (גלם), חידוש תורה, תורה חדשה

יוצאת לנו מכאן הבנה חדשה בענין עבר-הוה-עתיד: עולם העשיה הוא בעצם כלים – לעשות-לתקן. עולם היצירה הוא עולם של אור, "יוצר אור". עולם הבריאה הוא "בורא חשך" – מהו חשך? המאור. כעת יצא לנו שעבר-הוה-עתיד היינו כלים-אורות-מאור. המאור עתיד להתגלות, הוא החשך – ה' בורא אותו בהוה. יש צדיק שחי שם (מצד אחד הוא חי בעתיד, בגאולה, אך מצד שני "ברישא חשוכא והדר נהורא", החשך הוא עבר היולי, רקע כללי, שממנו בוקעים, בהוה, קרני אור).

איך קוראים לזה מבחינת התורה? כל מה שאני לומד בעולם מתוך ספר – הכל חומר גלם (ממשי), כלים, עולם העשיה. ה' רוצה שיהודי יחדש (מתוך הרגשת עצמו מתחדש), וזהו אור התורה – אם הוא זוכה לחדש הוא חי בהוה. מהו העתיד? לעתיד קוראים "תורה חדשה מאתי תצא"[כז], זהו גילוי המאור.

אנחנו מאמינים ש"תורה חדשה מאתי תצא", ומי שכבר שם הוא הבעל שם טוב, הצדיק (אפילו צדיק שאינו גמור, כל שכן צדיק גמור). גם הוא משתמש בכלים, אבל ההוה שלו הוא הוה שלוקח כל הזמן מהעתיד. יש מי שיש לו חומר גלם, וההוה שלו הוא מה שמתחדש עכשיו, אבל יש אחד – מה שהרבי רצה בסוף – שכל הזמן נלמד עניני גאולה ומשיח. כל מה שלומדים צריך להיות חידוש – להכניס את ההוה לתוך העבר – אבל הרבי רצה[כח] שכולם יהיו אדמו"רים, שההוה יקח מהעתיד, שהאור יהיה אור עצמי, מתוך המאור, מתוך ה"בורא חשך"[כט].

[אז ראש ישיבה המחדש חידושי תורה מרגיש בהוה ש'זה זה' ורבי מרגיש ש'זה עוד לא זה', מה שיהיה?] כן, טעימה, כמו טעימת מאכלי שבת לפני שבת. המלה היא "אתי" – "אתי" שוה תהו, יש מאין (היינו יש היולי מאין אלוקי כנ"ל) – "הנה מקום אתי"[ל] ו"תורה חדשה מאתי תצא". זה ה"אתי" שהכל בו, הכל כלול בו, כי הוא "שלמותא דכולא"[לא] – הכל "אתי", הכל כלול בי. התורה של העתיד נקראת תורה של "אתי", "תורה מאתי תצא"[לב]. מכאן לומדים שהתורה הזו, שהיא תורת משיח, היא תורת מקום – המקום שאתי, מה שהוא "מקומו של עולם". מקום במילוי – מם קוף וו מם – שוה משיח. משיח הוא בעצמו המקום, "הנה מקום אתי", משם הוא לוקח את התורה, "איה מקום כבודו"[לג], מקום שהוא חשוך, "בורא חשך".

"תורה חדשה מאתי תצא" – האור שיוצא מתוך החשך של יון

ולהשלים כל הנ"ל: אנחנו תמיד דורשים ש"תורה חדשה" היא 928 (16, משיח במ"ק, פעמים חן), מספר חשוב מאד אצלנו, אבל לא זוכר עד כמה דברנו על כל המשפט, "תורה חדשה מאתי תצא", שוה 1870, 55 (הכל) פעמים 34 – שני מספרי אהבה רצופים. הוא הסוד של "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם"[לד]. פלאי פלאים, זהו הסוד של חתך זהב, היפי של יון, היפי של יפת[לה].

זו אסמכתא עצומה – שלא יודע אם כתובה אצלנו – שה"תורה חדשה מאתי תצא" של משיח יוצאת מתוך ה"בורא חשך", מה שהיום חשך ממש, "חשך יכסה ארץ וערפל לאמים"[לו], חכמת יון, "'חשך' זה יון"[לז]. זהו החידוש של משיח, "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם" שהופך להיות "תורה חדשה מאתי תצא", שהיא ה"הנה מקום אתי ונצבת על הצור".

"הנה מקום אתי" = 657 = 9 פעמים חכמה (מקום הוא סוד הוי' ב"ה בר"פ כנודע ו"הוי' בחכמה"). וביחד עם "תורה חדשה מאתי תצא" (10 אותיות, משולש 4, ועוד 15 אותיות, משולש 5, יחד 25 אותיות, 5 ברבוע, כידוע הכלל בזה) = 2527 = 7 פעמים 361, 19 (חכמה במ"ק, חוה) ברבוע, ממוצע כל תבה. אלכסון הרבוע היורד משמאל לימין (לצייר את הרבוע) = 1400 = דוד פעמים מיכל (שרש משיח ואשתו, כמבואר במ"א), שאר האותיות = 1127 = 49, 7 ברבוע, פעמים 23, חיה = "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד".

סוד "אתי" מופיע לראשונה במעשה בראשית (יש מאין) כרת"ס ארבע תבות בפסוק הרביעי: "[וירא] אלהים את האור כי [טוב]". "אלהים את האור כי" = 729 = 27 ברבוע, 9 בחזקת 3, 3 בחזקת 6 וכו'. יש בביטוי 13 אותיות, מספר השראה. פנות צורת ההשראה (לצייר) = בן = 4 פעמים אחד, הערך הממוצע דל 4 האותיות. דילוג אותיות (הציר של צורת ההשראה ושני הקצוות של השורה האמצעית): א ה ם ת א ר י (אמת יראה) = 657 = "הנה מקום אתי"! הדילוג השני: ל י א ה ו כ (כו אלהי, הוא כלי) = 72 = חסד (שם עב, שסודו הוי' אלהי, יהלום 8 שהוא הרבוע הכפול של 6).

עד כאן. שלוי יצחק יחדש תורה חדשה, תורה חדשה – שיחיה בהוה ושימשיך את העתיד לתוך ההוה. זה עתיד להתממש – משיח יבוא, לא רק שיבוא (בעתיד) אלא שיבוא (בהוה).

[לפי זה, צריך שהמדע יוכיח שהעולם מתחדש.] אמרנו שהמלחמה היתה על החידוש, והתיקון שיון תודה שהעולם מתחדש. כל המתנגדים יהיו חסידים, יודו לחסידות, וככה הגוים צריכים להודות שה' בורא את העולם. כמו ששואלים למה ה' ברא את העבר, שואלים למה ה' ברא את הגוים. זה צריך להיות הלבוש, חומר הגלם, הכלים של האורות הפנימיים של ההוה.

למה היוונים האמינו בקדמות העולם? כל הענין של היונים הוא רק כלים – כמו שאנשים שואלים בתורת הנפש 'מה עם כלים?' – ולשם כך צריך המון חומר גלם. יש בזה שלש דרגות – קדמות העולם, חידוש העולם בעבר, התחדשות העולם בכל רגע (כמבואר לעיל). ככל שיש יותר חידושים, יותר אורות בהוה, פחות זקוקים לעבר – כי החידוש הרגע מיד יהפוך לעבר. אפילו במדע, בתיאוריות החדשות – כמו הקוואנטום – יש כל הזמן התחדשות, ויש בהן גם איזה נתינת מקום, נגיעה, באמונה בהתהוות מתמדת. אפשר לומר שהתיאוריה עצמה נותנת לזה מקום, אבל אפשר להבין שהעובדה שהיא כל הזמן מתחדשת מאפשרת לה להאמין בחידוש העולם בלי 'לדאוג' לחומר גלם, לכלים, כי כל הזמן יש חידושים שמיד הופכים לעבר.

זה היה אמור להיות הווארט של כ"ה תשרי, אתמול, שהמשכו היום, שבו האור הוא בר קיימא – האור הוא ההתחדשות, הברק.

[אחרי ברכת המזון.]

אסמכתא יפה להנ"ל (שבעשיה אין גילוי ההוה): יש בתורה גם "ברא" ("בראשית ברא") וגם "בורא" ("בורא חשך"), גם "יצר" ("האדם אשר יצר") וגם "יוצר" ("יוצר אור"), אבל לגבי עשית ה' תמיד כתוב "עֹשה" בלי ו (כמו שמודגש בפסוק שלנו: "יוצר אור ובורא חשך עֹשה שלום ובורא רע אני יהוה עֹשה כל אלה" – "יוצר... ובורא... ובורא" מלא אבל "עֹשה... עֹשה" חסר). ו היא אות של גילוי, כפי שמבואר בחסידות, אבל עושה – גם בלשון הוה – כתוב בלי ו, כמו לשון עבר. משהו מאד מכוון, שבעולם העשיה אין גילוי של הוה – גם בעולם העשיה ה' עושה עכשיו, אבל אצלי מתקבל רק כעשה בלשון עבר. [עשיה היא תיקון של חומר גלם.] "ויכלו השמים"[לח] מתורגם כ"ואשתכללו שמיא". לפי זה יש שש בחינות – ברא-בורא, יצר-יוצר, עשה-עֹשה (שכתובים אותו דבר). אם עושים את החשבון מקבלים חיים (ד"פ טוב) פעמים הוי'.