בעל ה"דברי חיים"

בע"ה

כ"ה ניסן תשפ"ג – רשימת הרב

פרצוף סיפורים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

"הוי' אֹהב צדיקים" ועלינו ללכת בדרכיו – לאהוב את הצדיקים, להתדבק בהם, להתבונן בדמותם ולהשתדל ללכת בדרכיהם. לרגל הילולת בעל ה"דברי חיים", מגדולי צדיקי החסידות, לימד הרב 'פרצוף' סיפורים המאיר את דמותו בפנים חדשות.

"צדיק יסוד עולם"

היום יום ההילולא של רבי חיים מצאנז, בעל ה"דברי חיים" זיע"א. רבי חיים מתאפיין בגדולתו העצומה בכל שלשת העמודים עליהם העולם עומד – תורה, עבודה וגמילות חסדים[ב]: בעמוד התורה – הוא היה מגדולי הלמדנים והמשיבים בדורו. בעבודה – בתפילותיו הארוכות והנלהבות ובמופתים שפעל באמצעותן בקרב הארץ. בגמילות חסדים – בריבוי הצדקות הבלתי-נתפס שלו. במובן הזה, לרבי חיים מצאנז בפרט ראוי באמת להקרא "צדיק יסוד עולם"[ג], המעמיד את העולם בכל שלשת העמודים שלו.

שלשת העמודים, המכוונים כנגד שלשת קוי הספירות, 'מכסים' את כל עשר הספירות: הכי פשוט וידוע[ד] הוא שבמדות הלב, חסד-גבורה-תפארת, סדר שלשת העמודים, הוא גמילות חסדים (חסד), עבודה (גבורה) ותורה (תפארת). אכן, בספירות המוחין, חכמה-בינה-דעת, התורה שייכת לחכמה ("אורייתא מחכמה נפקת"[ה], והוא סוד "מימינו אש דת למו"[ו], ממח הימין דווקא), העבודה שייכת לבינה (בסוד "ועבד הלוי הוא"[ז]) וגמילות חסדים לדעת (מקור ההתקשרות לזולת[ח] ופנימיות מדת הרחמים[ט]). זהו גם הסדר בספירות המוטבע, נצח-הוד-יסוד – תורה בנצח (מדת משה רבינו), עבודה בהוד (מדת אהרן הכהן) וגמילות חסדים ביסוד, הצדיק הנותן צדקה[י] (היסוד-הצדיק נותן ה חסדים ל"צדק מלכותא קדישא"[יא] ובכך ממתיק את דיניה והופך אותה לצדקה[יב]).

בהתאם לכך, כדרכנו לקיים בצדיקים "ראה פניו מאירים" דרך בנין 'פרצוף' של התבוננות בהם, נתבונן בסיפורים של בעל ה"דברי חיים" ו'ווארטים' שלו[יג] לפי סדר הספירות:

כתר: "הלכה פסוקה" של אמונה

כפי שכבר הוזכר, הוא היה מופלא מאד בעבודת התפלה שלו. פעם הוא הסביר את דברי הגמרא "אין עומדים להתפלל... אלא מתוך הלכה פסוקה"[יד] על ה"הלכה פסוקה" הראשונה ברמב"ם – "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון וכו'".

התפלה עצמה שייכת לספירת המלכות, כמאמר דוד המלך "ואני תפלה"[טו], אך היא עיקר ביטוי האמונה בנפש[טז], הראש העליון שבכתר, והאמונה הזו גלומה בהלכה הראשונה ברמב"ם – מצות האמנת אלקות. בפרטות, הרמב"ם 'פוסק' שאת האמונה בה' יש לגלות בדעת, כידוע היחס בענין בין תיאור מצוה זו בספר המצוות לרמב"ם לתיאורה ביד החזקה[יז], וכך היא הופכת לכוונה-המודעות הפנימית של התפלה – הכתר משתקף בדעת.

חכמה ובינה

"דרך התורה ודרך העבודה"

פעם הגאון רבי יצחק-אהרן איטינגא שאל את הרה"ק מצאנז – מה ההבדל בין "דרך התורה"(של הלמדנים) ל"דרך העבודה" (של החסידים)? הרי כל דרכי העבודה של החסידים, עם כל מילי דחסידותא, מקורן בתורה, מהתנ"ך ודברי חז"ל ועד ספרי ההלכה. הרבי מצאנז ענה לו בסערה של התפעלות והתלהבות – "דע כי דרך התורה הוא להיות בו החפץ והרצון כי תשוב הנפש ותדבק בשורשה באור האין סוף, ודרך העבודה להיות בכל רגע בבחינת 'נפשי יצאה בדברו'[יח] במסירות נפש ממש בכל עת ובכל שעה, ולא להסתפק ברצון בלבד".

דרך התורה ודרך העבודה[יט], שבשתיהן הצטיין בעל ה"דברי חיים", הן כנגד מוחין דאבא (דרך התורה, שמ"חכמה נפקת", כנ"ל) ומוחין דאמא (דרך העבודה, סוד "ועבד הלוי הוא", כנ"ל). בחסידות מוסבר[כ] ש"רצוא ושוב" הם מצד בינה ("רצוא") וחכמה ("שוב"), לכן דרך העבודה היא מסירות נפש ממש ואילו דרך התורה היא רצון בלבד להסתלק, מתוך ידיעה ש"תשוב הנפש ותדבק בשורשה" מתבטא בסופו של דבר בקיום תורה ומצוות במציאות.

פנימיות וחיצוניות בלימוד

ה"דברי חיים" לא גרס הפצת לימוד הנסתר לכולם, והדריך שהעיקר הוא לימוד גמרא – עד שכאשר הגיע אליו לעסוק ב'חסידות' מי שלא היה ראוי לכך הוא דחה אותו של'בחור' לא מתאים לעסוק בחסידות, ועליו רק לשקוע בלימוד הגמרא. בכל זאת, כאשר הגיע לרבי משה מראזוואדוב שו"ת "דברי חיים" – כאשר היה חלוש ושכב במטתו – הוא עיין בו ואז סגר את הספר ואמר "אוי, באיזה דור שרויים אנו, אין לי עם מי לדבר ולהראות לו איך שכל הספר הוא מלא קבלה". כלומר, מביני טעם ידעו להבחין שרבי חיים מייחד את הנסתר בתוך הנגלה.

באותו אופן, למרות הפער בין השיטה שלו לשיטת חב"ד בלימוד חסידות בגלוי ובשופי, היו יחסי הערכה הדדיים בינו לבין אדמו"ר הצמח-צדק. יש סיפור ידוע שפעם ספרנו[כא] בו הצמח-צדק עיין בשלש תשובות מגדולי פוסקי הדור בענין עגונה מסוימת וציין לשבח את תשובת ה"דברי חיים" שיש בה גם אמת וגם שכל, שלמות של אבא ואמא עילאין (כפי שהסברנו בזמנו). ה"דברי חיים" גם כותב על אדמו"ר הזקן שהוא "גדול האחרונים"[כב] – יש לו קשר וזיקה לשרש חב"ד.

היכולת לייחד את הנסתר בתוך הנגלה היא המשכה של אבא ואמא עילאין ("הנסתרֹת להוי' אלהינו"[כג]) אל תוך ההכרעות ההלכתיות של אסור-מותר וכו' השייכות לתחום המדות[כד] – המשכת מוחין דגדלות לז"א (מכח דעת-עליון).

היחס לחכמות חיצוניות

רבי משה מראזוודוב שאל פעם את רבי חיים מדוע בתקופה שלהם, עם התקדמות המדע והטכנולוגיה, מתגלות המצאות שלא היו בזמנים הראשונים. הוא השיב לו שהחכמה האלקית העליונה היא פנימיות הפרי והחכמה החיצונית המתבטאת במדע היא קליפת הפרי. כדי להגיע לפרי, החכמה האלקית שתתגלה בימות המשיח, צריך קודם לקלף את הפרי – ולכן בתקופה הזו, הקודמת לביאת המשיח, מתחדשות הרבה חכמות חיצוניות.

היחס בין קליפת הפרי לפנימיותו הוא בסוד מאמר חז"ל "חכמה בגוים תאמין, תורה בגוים אל תאמין"[כה] – התורה היא הפרי הפנימי, כשתורת משיח בפרט היא בסוד "פנימיות אבא פנימיות עתיק"[כו], ואילו ה"חכמה בגוים" היא הקליפה החיצוניות, חיצוניות החכמה.

הרבי מצאנז עצמו התנגד ל'סחף' אחרי הטכנולוגיה, והבטיח שבימיו לא תעבור בצאנז מסילת-הברזל (פסי הרכבת). כך היה, וכל הנסיונות של הממשלה לבנות מסילת-ברזל בעירו לא צלחו בחייו, אפילו שהעיר היתה על התוואי של המסילות, ורק אחרי פטירתו הצליחו לבנות שם מסילת רכבת. באותו אופן הוא התנגד גם לעירוב בין חכמת התורה והחכמות החיצוניות. פעם באו בני עיר אחת להתייעץ איתו באיזה משני מועמדים לבחור לרבנות עירם – שני המועמדים היו שווים בחכמת התורה, אך אחד מהם היה בקי מעט גם בשאר חכמות. ברגע שנכנסו לחדר, עוד לפני שהם פתחו את פיהם להציג את עצמם ואת שאלתם, הוא אמר להם "כתוב בתורה הקדושה 'לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה וגו' אבן שלמה וצדק יהיה לך'[כז]" והסביר שהתורה נקראת "אבן" (בפסוק "לֻחֹת האבן והתורה והמצות אשר כתבתי להורֹתם"[כח]) וגם יצר הרע נקרא אבן[כט] והתורה רומזת שאי אפשר שחכמת התורה וחכמות היצר ישכנו יחד, "אבן ואבן", אפילו כאשר הידיעה בחכמת התורה גדולה והידיעה בחכמות היצר קטנה ("גדולה וקטנה"), וצריך רק "אבן [אחת] שלמה וצדק" בלי שום תערובת. התשובה כבר היתה ברורה להם...

מצד מוחין דאבא תתכן נשיאת ההפכים של החכמות השונות, ועד שאפשר דווקא דרך הקליפה של החכמה החיצונית להגיע גם לפרי הפנימי של החכמה האלקית של ימות המשיח (שלמעלה מחכמת התורה של הזמן הזה), אך מצד מוחין דאמא אין אפשרות לנשיאת הפכים וכדי לעסוק כדבעי בחכמת התורה יש לדחות לחלוטין את החכמות החיצוניות. לרב פוסק בקהילתו, שצריך להכריע הלכה למעשה – תחום בו לא שייכת נשיאת הפכים של "אלו ואלו דברי אלהים חיים"[ל] שבלימוד המופשט – נדרשים דווקא מוחין דאמא (על כן אמר רבי נחמן מברסלב לתלמידו רבי נתן כי להיות רב עיר היינו "אמת", מצד מוחין דאמא, אך לא "אמת לאמתו", מצד מוחין דאבא[לא]).

זכות אמו

כמו שעוד נספר, לידת רבי חיים מצאנז היתה בזכות מעשה צדקה גדול של אביו, ממנו כנראה ירש את עיסוקו בצדקה בדרך מופלאה, ואביו היה תלמיד חכם גדול. בכל אופן, היה לו יחס מיוחד דווקא לאמו:

פעם שהה אצלו בעל ה"תפארת שלמה" מראדומסק בחג השבועות, וכאשר אחרי החג הוא נכנס לקבל ברכת פרידה שאל אותו ה"דברי חיים" בתמהון – "האם אינך נשאר לח"י סיון?!". כששאל ה"תפארת שלמה" מהי מעלת ח"י סיון הוא אמר שזהו יום ההילולא של אמו, מרת מרים, והוסיף שכל מה שהשיג הוא בזכות אמו הצדקנית, שהיתה אשה גדולה, בעלת מדריגה, שאף נהגה בסיגופין. אמו היתה מיוחסת לחכם צבי[לב], וכאשר ראה פעם רבי חיים את תמונתו ציין שמשפחתו מתייחסת אליו וקלסתר הפנים שלהם דומה. בין יום ההילולא שלו, כ"ה ניסן, ליום ההילולא שלה, ח"י סיון, יש בן ימים – הוא בן נאמן לאמו.

כמובן, סיפור זה שייך לספירת הבינה, "אם הבנים"[לג], כאשר השגתו הפנימית של ה"דברי חיים" היא בסוד פנימיות מוחין דאמא ("פנימיות אמא פנימיות עתיק"[לד]).

רבי חיים עסק בתיקון הנשמות והיה מצוי אצלו שאחרי תיקון חצות ראו יוצאים מחדרו אנשים שלא מעלמא דין, נשמות של אנשים שכבר הסתלקו מהעולם. מהסבה הזו חששו להכנס לחדרו לאחר חצות, ואף שהדלת לא היתה נעולה אף אחד לא העיז להכנס אז לחדר. פעם התחבא בחדר אחד מנכדי רבי נפתלי מרופשיץ, רבו של ה"דברי חיים", שרצה לראות את הנהגתו בתיקון חצות – ולפתע הוא שמע קול של המון אנשים שבאים מעולם האמת לבקש תיקונים. בשלב מסוים רבי חיים צעק על אחד ממבקשי התיקון 'נו, תדבר!' אך הוא הגיב ש'מאזינים' ואז הרבי ניגש ופתח את הארון בו התחבא הנכד וצעק עליו שאם לא היה נכד-רבו הוא היה מאבד אותו מהעולם והנכד ברח כל עוד נשמתו בו (למחרת העיר ה"דברי חיים" לאביו שידאג שבנו לא יפריע לו לישון בלילה, כמו שעשה בלילה האחרון, והפטיר "חסידים הללו הכל רוצים לדעת...").

עולם האמת – עולם הבא – שייך לבינה[לה] (אמת לשון אמא) ותיקון נשמות המתים הוא מצד פנימיות אמא, שם ניתן להמתיק את כל הדינים בשרשם. ואכן, גם לעבודה זו זכה ה"דברי חיים" מצד אמו – תיקון נשמות כל הדורות שייך למשיח, וחיבור שמו (חיים) ושם אמו (מרים) בגימטריא משיח (בו נאמר "הנה ישכיל עבדי"[לו], היינו המשכה מכח המשכיל לפנימיות אמא, מקום העבודה כנ"ל). הוא אכן התבטא שהוא יזכה לשבת בסנהדרין של המשיח (גם ע חכמי הסנהדרין שייכים לסוד ע רבתי של אמא, וד"ל).

תיקון הלבושים

לרבי חיים מצאנז – כאחד מגדולי וראשי חסידויות גליציה-הונגריה, בהן היתה הקפדה יתרה על מנהגי החסידות (עד שהן כונו חסידות נה"י, ביחס לחסידות חג"ת שנהגה בחצרות פולין ולחסידות חב"ד שבאיזורי רייסין הלמדניים) – היה יחס מיוחד ללבושי האדם.

יש סיפורים רבים כיצד הוא הכיר את חסידיו, באופן דק ופנימי, דרך לבושיהם:

לעתים, כשנזקק לפעמים הרבי לכיסוי-ראש נוסף, והוא בקש כובע מאחד החסידים שעמדו לידו החסידים היו נמלטים בבהלה, כי במקרים רבים כאשר לקח ממישהו כובע הוא החזיר אותו מיד באי-רצון להשתמש בו וחפש לעצמו כובע אחר.

מקובל היה שמי שהרבי הסכים להשתמש בכובעו הרי זו 'הסכמה חזקה' עליו. גם כאשר עמדו לפניו החסידים בערב שבת בכניסה לבית המדרש היה ניכר שהוא מביט על כובעיהם ולבושיהם (השטיירמלעך והבקישעס) וכך מכיר אותם.

פעם הגיע אליו אחיו, הרב מדוקלא, אך מכיון ששכח את השטריימל שלו בביתו ושאל במקומו את השטריימל של בעל האכסניה הרבי לא הכירו. האח הצטער ונחלש מכך שלא קבל את היחס הרגיל, ורק כאשר דרש הרבי בשלומו מחסידים אחרים הוברר לו הסיפור והוא קרא והסביר שלא הכירו בגלל שלבושיו לא תאמו אותו.

אגב, יש גם מקרה הפוך, בו הרבי מדזיקוב הכיר על שטריימל של אחד מחסידיו שהיה בצאנז בשבועות (ללא בעליו, שהשאילו לאחר). כאשר ספר זאת הרב מנאסויד הוא הדגיש שהחידוש הגדול אינו שהרבי מזדיקוב הרגיש בכך ברוח קדשו, אלא העובדה שהשטריימל קבל בצאנז רושם של קדושה.

תיקון הלבושים, וההזדהות עם הלבושים הראויים של התורה והמצוות, שייכים לספירת התפארת, כבגדי הכהונה העשויים "לכבוד ולתפארת"[לז] (כאשר בגדי כהן הדיוט שייכים בפרט לתיקון הלבושים ובגדי כהן גדול להזדהות עם הלבושים). אכן, הכרת האדם מתוך לבושיו היא בעצם הכרת לבושי נפשו – המעשה, הדיבור וגם המחשבה. כמובן, עיקר החידוש הוא הכרת מחשבות האדם מתוך לבושיו. לבוש המחשבה שייך לספירת הבינה[לח], ובכלל לבוש החשמל שבבינה[לט] הוא השרש לכל ענין תיקון הלבושים (והרי "תפארת אמא נעשית כתר לז"א"[מ] ו"יסוד אמא קצר ומסתיים בתפארת ז"א"[מא], והיינו הקשר בין בינה-אמא ללבושי התפארת).

'תפיסת המחשבה' של הרבי מצאנז מופיעה באין-ספור סיפורים. פעם ישב אחד מבניו, רבי ברוך מגארליץ, בשולחנו הטהור ולפתע עלה במחשבתו שכתוב ש"אסור להסתכל בנשיא"[מב], לכן אל לו להביט בפני אביו שהוא נשיא ישראל. מיד חלפה במוחו מחשבה נגדית, שההסתכלות בצורת הצדיק היא סגולה ליראת שמים ולחידוד לימוד התורה[מג], ולכן הוא הרים את עיניו להסתכל באביו הקדוש. באותו רגע גער בו אביו "ברוך, וואס קיקסטו? מ'טאהר דאך נישט!" (ברוך, מה אתה מסתכל עלי? הרי אסור!). בקריאת המחשבות הזו – גם ללא שימוש בלבוש החיצוני... – ניכר יחוד אבא ואמא, שהם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[מד], כאשר הרבי הוא "חכם הרואה את הנולד"[מה] באותו רגע בלבוש הפנימי של הנפש של בנו היושב לפניו, לבוש הוא מצד אמא.

בלבושים יש גם סגולה של שמירה: כאשר שאל אותו ר' ישראל חסיד – אחד מחסידיו – האם הוא רשאי לעבור דירה לעיר באשכנז כדי להתפרנס יותר בנקל, הוא אמר לו שמותר לו לעבור לשם בתנאי שיקפיד ללבוש שם שטריימל בשבת (ויקח עמו את כל חפצי המצוה, כולל הרעשן של פורים, "דעם המן קלאפער"...). שמירת הלבושים הזו היא הנהגת עם ישראל במצרים, שנגאלו בזכות שלא שינו את לבושם[מו]. הלבוש שומר על האדם – שמירה מצד המקיפין דאמא[מז], מקור הלבושים, כנ"ל.

דעת: הסח הדעת ושמירת הדעת

הסח הדעת

פעם הסביר את המאמר "אין בן דוד בא אלא מתוך היסח הדעת"[מח] שבדורו של משיח נעלמות מגדולי הדור ההשגות הגבוהות שנקראות דעת (שפירושה רוח הקדש[מט]), והרי הם בבחינת מי ש"ראוי שתשרה שכינה עליו שאין דורו ראוי לכך"[נ]. בנו, הרש"א מראצפערט הי"ד, חזר על הדברים מתוך התמרמרות רבה ביום ההילולא שלו בשנת תש"ג, כאשר אימי המלחמה העולמית מנעו מלהגיע לצאנז, תוך שהוא אומר שאם אביו הקדוש היה קיים הוא לא היה מאפשר לפעולות הנאצים ימח שמם לצאת לפועל. "הסח הדעת" המתואר כאן הוא הסח דעת עליון, עם כל המדרגות שבה, כאשר נשארת במודעות רק דעת תחתון שמבחינתה המציאות התחתונה היא יש וכל העולמות הרוחניים העליונים הם אין – יש מודעות רק לכאן ועכשיו, למציאות ה'יש' של דרא בתראה, ונדרשת גאולת המציאות הכאובה (ולכן העיקר הוא חסד, גם אם אינו "חסד של אמת" – הנובע מדעת עליון – כדברי אדמו"ר הזקן האחרונים בכתב[נא]).

אותו הסח הדעת קדוש הוא המאפיין של צדיק אמת. פעם הביא מישהו ספר שחבר לרבי חיים כדאי לקבל הסכמה. לאחר שנתן לו הסכמה הוא הסביר שעשה זאת בעקבות הפירוש באותו ספר ל"כאיל תערֹג על אפיקי מים"[נב], שהאילה בעת לידתה שוכחת מצרותיה שלה ומתפללת על הגשם הנצרך לעולם[נג] ("תערֹג על אפיקי מים") כאילו היא "איל" זכר שאינו עומד כעת ללדת, וכך "צדיק אמת שוכח הצטרכות עצמו ומבקש רק עבור הכלל ישראל". ה"דברי חיים" אמר שאם המחבר לא היה בדרגה זו לא היה כותב כך, ואנן נענה אבתריה שודאי שהוא עצמו אחז במדרגה זו, פעל ישועות בקרב הארץ בתפילותיו וגם 'הניח בצד' את צרכיו שלו לטובת עיסוקיו בצדקה ובצרכי ציבור. בזכות הסח הדעת הזה, של צדיקי האמת, יבוא בן דוד. הסח הדעת הזה, המוציא מהתמונה את המודעות העצמית, מאפשר את גילוי הכתר העליון (שרש הדעת) בספירת היסוד (בה עצם השפעת הצדקה ופעולת הישועה של הצדיק, כנ"ל), בסוד "מכתם"[נד] (המשכה מכתם-כתר עליון ליסוד המתוקן, "מכתו תם"[נה]), כנודע[נו].

דעת המארח והאורח

רבי חיים נזהר מאד מגניבת דעת (ענין השייך לדעת, כפשוט, וגם לתיקון היסוד בשלמות). פעם בא לבקרו הרבי מבעלז ובתו הרבנית נחמה אמרה לו שלקראת ביקור חשוב כזה ראוי להכין כיבוד כראוי. היא ספרה שאחת מחברותיה היא כלה שקבלה מתנה קנקן כסף וכוסות תואמות ליי"ש והציעה לשאול אותם לכבוד הרבי מבעלז. הרבי מצאנז הסכים, אך כאשר ישב הרבי מבעלז ליד השולחן הוא טרח לומר לו בהדגשה שהקנקן והכוסות אינם שלו, אלא שאולים, כדי להשמר מחשש של עון גניבת דעת. אכן, לצד הזהירות מגניבת דעת, יש בהדגשה ששאל כלים לכבוד אורחו משום דרך כבוד והיא מוסיפה התקשרות והתחברות (תכונות הדעת) בין המארח לאורח.

חסד וגבורה: עבודתו בקדש

עבודה מעין רבי לוי יצחק מברדיטשוב

פעם הגיעו לצאנז לשבת שני חסידים זקנים מרוסיה. הם הגיעו מאוחר ולא הספיקו להכנס 'לקבל שלום' לפני שבת. בליל שבת, כשכל החסידים רקדו לכבוד שבת אחרי צאת הרבי מה'טיש', רקדו אותם שני חסידים זקנים בשמחה עצומה עוד ועוד, גם אחרי ששאר הנוכחים התעייפו מלרקוד ותמהו עליהם לשמחה מה זו. כאשר שאלו את שני החסידים הם ספרו שכאברכים זכו להסתופף בצל קדשו של רבי לוי יצחק מברדיטשוב. לאחר הסתלקותו הם נסעו מצדיק לצדיק אך לא מצאו את מקומם כי לא ראו צדיק כנפשם, שיש לו אותה אהבת ישראל עד מסירות נפש ואותה התלהבות בתפלה כמו לרבם הראשון. לאחרונה הם שמעו על הרבי מצאנז, שאומרים שעבודתו בקדש היא על דרך רבם, ולכן באו לשבות כאן. כשהרבי התחיל לומר תורה אחד החסידים פנו לחברו ואמר שהוא דומה בכל מהותו ותנועותיו לרבי לוי-יצחק, ונדמה לו שאפילו דמות דיוקנו דומה לו, ולפתע התחיל הרבי לצעוק – על אף שהם אינם מוכרים כאן, וגם לא נגשו אליו לפני שבת – "מי בדור הזה יכול להשוות את עצמו לרב הקדוש מברדיטשוב?!". דבריו לא היו מובנים לאף אחד מהנוכחים, אבל הם ידעו למה כוונתו, וברוב שמחה על שזכו להגיע לצדיק כלבבם, שגם יודע את מחשבותיהם, רקדו ללא הפוגה.

אהבת ישראל שייכת לחסד וההתלהבות ברשפי אש בעבודת התפלה שייכת לגבורה, כנ"ל.

מלאכים ושרפים רועדים ממנו

כפי שכבר הוזכר, רבי חיים נולד בשל הצדקה הגדולה של אביו. הוא עמד לרבי משה מפשעווארסק בשעת דחקו, ונתן לו את כל צרכי הנישואין לשלש בנותיו, ובזכות כך הוא ברך אותו שיזכה להוליד "בן קדוש וטהור אשר מלאכים ושרפים ירעדו מפניו". רבי חיים עצמו עבד את ה' בשמחה ואף בצחוק, באש התלהבות, אך הוא הטיל מורא על כל סובביו – אף שמעולם לא סגר את דלתו אנשים פחדו מלהכנס אליו וכו' – תכונות השייכות, כמובן, לספירת הגבורה.

את הברכה ש"מלאכים ושרפים ירעדו מפניו" קשר הרבי מבאבוב – מנכדי הרה"ק מצאנז – לסיפור בו אחד מחסידיו, ר' משה בוקאווסקער, נסה לעכב אותו מלברך ברכת המזון כדי שיטעם דבר-מאכל נוסף שהכין עבורו וטרם היה מוכן. כוונתו של אותו חסיד היתה טובה, השתדלות שרבו יאכל לשובע על ידי ריבוי מאכלים (ששים!) שמכל אחד מהם הוא יטעם – כדי לא לבזות שום מאכל שעלה על השלחן בסעודת מצוה – אך כאשר סימן לגבאים שכדאי שהרבי ימתין התחיל הרבי לצעוק "מלאכים ושרפים ואופנים מחכים לי, ואני אחכה למאכל?!". הרבי מבאבוב גם הסביר שהמתנת השרפים לסבו היא כדברי חז"ל "אין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה"[נז] – על השרפים הבוערים להמתין לעבודת התפלה בהתלהבות אש-בוערת של הרבי. מקום עמידת השרפים הוא עולם הבריאה (והם כוללים גם את המלאכים שביצירה והאופנים שבעשיה)[נח], המקום בו מקננת ספירת הבינה[נט], ועבודתם הלוהטת– מכח תפלתו הנלהבת של הרבי – היא בסוד "אני בינה לי גבורה"[ס], קו העבודה (בינה-גבורה-הוד, שלכולם שייך עמוד העבודה, כפי שהוסבר בפתיחת השיעור).

תפארת: רחמי יעקב

ה"דברי חיים" התחתן ארבע פעמים והשוו אותו בפירוש בכך ליעקב אבינו, שהעמיד את בית ישראל מרחל, לאה, בלהה וזלפה. בפועל, ילדיו – 8 בנים ו-7 בנות – נולדות לו מאשתו הראשונה והשלישית, ששתיהן נקראו רחל, כשם אשתו החביבה השל יעקב (ובכך שהן אמהות ילדיו יש משום 'פיצוי' למיעוט הילדים של רחל אמנו מיעקב בגלגולה הראשון). מדת יעקב היא התפארת שפנימיותה רחמים, הכח המניע של כל מעשי הצדקה והחסד של הדברי חיים, של תפלותיו הנלהבות וגם של פסיקותיו בהיתר עגונות וכיו"ב (שהתייחס אליהן כ"עבודה" לכל דבר, הרבה בטבילות במקווה במסירות-נפש תוך כדי הכתיבה וכו').

כאשר התמנה רבי שמעון סופר לאב"ד קראקא, בהשתדלות מרובה של ה"דברי חיים", הוא נכנס להודות לו. ה"דברי חיים" אמר לו שמורי הוראה והלכה לא חסרו בקראקא גם לפניו, ועליו לדעת שמינו אותו לרב "כי רב בישראל צריך שיהיה אבי יתומים ודיין אלמנות, ולהשתדל עבור השבורי לב, וזהו עבודתכם בקדש". הרב עצמו הוא בסוד הדעת של העיר, ועבודתו בפועל לטובת הנזקקים שייכת ליסוד (כנ"ל וכדלקמן), אך הרגש הפנימי של הרב צריך להיות הרחמים של התפארת. בכך נשלם כל הקו האמצעי בעבודתו בעיר, דעת-תפארת-יסוד, והרי הוא משמש בעיר "יתד במקום נאמן"[סא].

נצח: פוסק הדור, צדיק גלוי ובעל בטחון

מנהיג ופוסק הדור

פעם נחלק ה"דברי חיים" עם בית דינו והשאלה נשלחה להכרעת ה"חתם סופר", שצדד כדעת בית הדין. שוב שלחו את השאלה ל"חוות דעת", שצדד דווקא בדעת ה"דברי חיים" ואף שלח את תשובתו ל"חתם סופר" להוכיח את צדקתו. בתוך הדברים הוא כתב לו שכאשר התמרמר פעם לפני ה"ברוך טעם" ביחידות, תוך כדי לימודים, שאינו יודע מה יקרה בדור הבא ומי יוכל לפסוק הלכה השיב לו ה"ברוך טעם" שברוך ה' לחתנו מצאנז יש כח תורה שיוכל לבוא לעזרת כל הדור בבירור הלכה. בסופו של דבר גם ה"חתם סופר" הודה בצדקת הפסק של ה"דברי חיים".

כשם שחותנו העיד שהוא יהיה פוסק הדור הבא, רבי משה ליב מסאסוב ברך את אמו בזמן ההריון שתוליד את מנהיג הדור הבא, ובהיותו בן עשר אמר עליו החוזה מלובלין שהוא יהיה מנהיג הדור. הנהגה ופסיקה לדור – "דור דור ודורשיו"[סב] – שייכות לספירת הנצח, לה שייך כח הניצוח-ההנהגה (והיא מדת משה רבינו, מנהיג דור-דעה). כפי שהורה לרב עיר מהו תפקידו, ראה ה"דברי חיים" את תפקידו לדרוש בשלומם וטובתם של כל יהודי דורו, כאב לעניים, יתומים ואלמנות – תכונת ה'אבהות' הזו, ששרשה בחכמה (ראשית קו הימין), התפשטה והתגלתה בספירת הנצח (סיום קו הימין).

בטחון מופרז

פעם חלה בנו הגדול של ה"דברי חיים", בעל ה"דברי יחזקאל" משינאווא, עד שהרופאים התייאשו מחייו, ודווקא אז שמח מאד הרבי. כששאלוהו לשמחה מה זו עושה הוא הסביר שאם הרופא היה נותן תקוה הוא היה תולה בו מעט את תקוותו, אך כאשר הרופא התייאש הוא תולה את כל התקוה בבורא יתברך שמו – ומכאן שמחתו.

הבטחון הוא פנימיות ספירת הנצח, כידוע, ועיקר הבטחון הוא דווקא כאשר אין חוט גלוי של תקוה (כמו שמסביר הרבי הריי"צ[סג] ולמדנו באריכות[סד]) – שאז הכל מוטל על ה' יתברך, "נצח ישראל"[סה]. הבטחון האמתי מביא שמחה גדולה – "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו"[סו].

הרבי מבאבוב השווה בין שני זקניו, הרבי מצאנז והרבי מדזיקוב, ואמר שדרכו של הרבי מדזיקוב היתה להסתיר את עצמו כדרך אבותיו – כאשר הוא היה כולו בגבהי מרומים בשעת עריכת השלחן, אך הדברים לא נכרו כלפי חוץ – ואילו דרכו של הרבי מצאנז היתה להרכין את העולמות העליונים אל שולחנו, לגלות כלפי חוץ את אש הקדש שבו עד שהורגשה קדושת השכינה אצל כל הנוכחים. תנועת ההתגלות והמשכת השפע הזו – הברכה מלמעלה למטה – שייכת גם היא לספירת הנצח (רגל-ברך ימין, סוד "ברא כרעא דאבוה"[סז]), המקבלת את עוצמת ההתגלות והשפע דווקא מההתלהבות של הגבורה (יד שמאל), בסוד "שכל את ידיו"[סח], כנודע[סט].

גם הנהגת הצדקה של רבי חיים, "פזר נתן לאביונים"[ע] בלי גבול (סוד "פרזות"[עא]), היתה מתוך הבטחון המופרז שלו בה'.

הוד: עבודה ועמל ותיקון הממון

פעם בא לפניו אברך והביע את חששו שיגיסוהו משום שהוא חסון ובעל כח. הרבי חזר לו על דברי חז"ל "כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ"[עב] והסביר שמכיון ש"אדם לעמל יולד"[עג] עליו לעמול בכל מקרה – אם זכה הרי הוא עמל בתורה ואם לא הוא עמל בצבא, בפרנסה או בשאר טרדות. לכן, אמר לו הרבי, אם תקבל על עצמך ללמוד בשקידה ויגיעה באותם הכוחות שהיית נאלץ להשקיע בצבא – תפטר מן הגיוס. האברך קבל זאת על עצמו ולמרבית הפלא נפטר מהצבא ללא כל סבה, ובהמשך חייו קיים את מה שקבל על עצמו והגה בתורה יומם ולילה.

ההדגשה שעל אדם לעמול תמיד היתה נר לרגליו של ה"דברי חיים". הוא אמר שאסור ליהודי לעמוד בטל – אם הוא יכול שילמד גמרא, אם לא שיאמר תהלים, אם לא שיעסוק בצרכי ציבור כדוגמת איסוף צדקה עבור יהודים ואם לא שילך למקוה[עד] – העיקר שלא יתבטל...

במסגרת אותו עמל הוא גם הדריך את חסידיו שברגע שמתעוררים משנתם יעמדו ממטתם וילכו ללמוד, ואף לימד שההכנות לעבודת הבקר מתחילות בלילה הקודם (כפי שידוע גם בחב"ד[עה] שההכנה הראויה לתפלת שחרית מתחילה מקריאת שמע שעל המטה ותיקון חצות) והן הנותנות חיות בעבודת הבקר שלמחרת. הוא המשיל זאת למבשלת חכמה וזריזה שמכינה לפני השינה את מה שיאפשר לה להתחיל בבקר לבשל בזריזות, לעומת מבשלת עצלה שלא מתכוננת מראש ולכן בישוליה בבקר לא עולים יפה.

תכונת העמל בהתמדה שייך לספירת ההוד, וה"דברי חיים" מזהיר לנצל את העמל בקדושה כדי לא להגיע למצב של "הודי נהפך עלי למשחית"[עו] בעמל כפוי ובלתי-רצוי. הזהירות המיוחדת בעבודת הלילה כהכנה ליום, ובמיעוט השנה, מתקנת את תכונת "רגליה יֹרדות מות"[עז] שעלולה להתרחש בלילה.

אנחנו מסבירים[עח] שלספירת ההוד שייך תיקון הכלכלה, הממון המעמיד את האדם על רגליו[עט]. פעם גינה הרבי מצאנז בהתלהבות גדולה את חמדת הממון, והאריך שכל העבירות נגרמות מריבוי ממון וכו'. אחד החסידים נעמד והעיז לומר – רבי, הרי לכל המצוות צריכים ממון רב, מחינוך הילדים ועד קנית טלית ותפילין מהודרות, וכמובן נתינת צדקה וכו', ובכלל כדי לעסוק בתורה ומצוות בנחת צריך האדם שיהיו לו כל צרכיו בריווח. הרבי מצאנז הודה לדברי החסיד, הודה לו על כך שהחיה אותו בדבריו – כשנתן פתח של המשכה שפע לעולם, אחרי דבריו ה'מצמצמים' – וחזר באריכות על דבריו שיהודים צריכים ממון רב לצורך קיום התורה והמצוות.

יסוד: התחשבות בעני

כפי שהוזכר בפתיחה, כל ריבוי הצדקה של הרה"ק מצאנז שייך לספירת היסוד. בתוך כך בולטים בפרט סיפורי הרגישות הגדולה שלו לעני – כינוי לספירת היסוד[פ] – ולהרגשתו הטובה:

פעם בערב פסח אחר הצהריים שלח ה"דברי חיים" סכומי קמחא דפסחא הגונים לעניים. כשטענו בפניו שכולם כבר 'מסודרים' לחג ברחבות, בזכות הנתינות הקודמות שקבלו, הוא הסביר שהעני שחוגג את הפסח מוטרד מכך שלמחרת החג ישאר ביתו ריקם – את החמץ הוא בער ופרוטה אין בידיו – וכעת הנתינה היא כדי להסיר ממנו את הדאגה כך שיוכל לשמוח בחג בשלמות כאשר "פת בסלו"[פא]. באותו אופן הוא נהג גם בערב סוכות, להעניק לעניים יותר מכפי צרכם, כדי שישאר להם כסף גם לחימום בחורף הבא אחרי החגים, ולא תהיה בחג דאגה בלבם. נכדו, רבי אברהם-שלום מסטראפקוב, הסביר כי אפילו את תאריך פטירתו מהעולם הוא בחר מאותם שיקולים – אחרי פסח העניים כבר 'מיצו' את כל האפשרויות לבקש כסף, בשביל צרכי החג, אך הצדקה שנתנה בצאנז ביום ההילולא היתה לאין שיעור וקץ, וכך שמחו העניים בחג בידיעה שאחרי החג נכונה להם הילולא בה יוכלו לקבץ מעות.

התחשבות זו בעניים היא המשכה ליסוד ממוחין דאבא, בחינת "חכם הרואה את הנולד"[פב] גם לאחרי הנתינה הדחופה באופן מידי.

הרב מטשעבין הדגיש שבאהבת ישראל וההתמסרות לעזור לכל אחד היו עוד צדיקים דומים לרבי מצאנז, אך הוא היה יחיד במדת "נושא בעול עם חברו"[פג] בהקשר הזה. הוא הדגים זאת כשסיפר שבמכתבי-ההמלצה שלו אל אנשי שלומו לסייע לעניים מסוימים הוא נקב בסכומים מוגזמים. הדבר גרם למריבות משום שהעני לא רצה לעזוב את העיר לפני שיאסוף את הסכום הנקוב, בסופו של דבר המטרד הכריח את ראשי הקהל להתפשר איתו, והעני עוד עזב בכעס משום שלא קבל את כל הסכום. ראשי הקהל מכמה קהילות באו אל הרבי וטענו שכתיבת סכומים שאי-אפשר לעמוד בהם פוגעת בכבודו של הרבי, שבסופו של דבר לא מקיימם את דבריו, ועדיף שיכתוב באופן כללי שיש להשתדל לעזור והם יעשו ככל יכולתם. ה"דברי חיים" שלל את דבריהם והסביר להם שבאופן הנוכחי העני מרגיש שהוא 'עושה להם טובה' בכך שהוא מוותר על הסכום המלא, ואילו אם יעשה כעצתם העני ירגיש ש'עושים לו טובה' ויצטער בקבלו "נהמא דכיסופא". הרב מטשעבין הדגיש שהנהגה כזו נקראת "באמת געפילט יענעם" (באמת להרגיש את הזולת).

ההתחשבות העילאית הזו בעני היא המשכת מוחין דאמא ליסוד, בסוד מלך התהו המכוון כנגד היסוד "שאול [שאלת צדקה באופן מוגזם, בסוד אורות דתהו] מרחֹבות הנהר [בינה]"[פד]. זהו תיקון הברית בהנהגה משיחית של המשכת "אורות דתהו" אל תוך "כלים דתיקון"[פה], שיתיישבו בבית קיבול בריא, חזק ושמח של העני.

הוקרת העני מתבטאת גם בסיפור הבא: ה"דברי חיים" הרבה ללוות כספים כדי לתת צדקה. באחת הפעמים שבקש לעשות זאת הגבירים ששהו בצאנז התחמקו מפניו, בשל החשש שבסופו של דבר הלוואה זו תהפוך להיות נתינה... באותו זמן שהה שם תלמידו רבי הערצקא מראצפערט, שהיה עני האוסף כסף להוצאות הדרך כדי לנסוע לצאנז, וברגע שהוא שמע את בקשת הרבי הוא הביא מאכסנייתו את כל הכסף שאסף והניחו לפני הרבי. הרבי שנהנה מאד דרש את הפסוק "אל תבטחו בנדיבים [אלא רק] בבן אדם שאין לו [כי ממנו תבוא ה]תשועה"[פו].

אך לא רק לעניים דאג הרבי: פעם שאל הרבי את אחד החסידים שבאו להסתופף בצלו האם יש לו איפה לאכול ולישון. החסיד ענה שלא בא לצאנז כדי שידאגו לו לאכילה ולינה, אותן יש לו גם בביתו, ומדוע הרבי דואג לכך? הרבי השיב לו שגם הנשמה לא באה לעולם הזה כדי לאכול ולשתות, ובכל זאת אם לא נותנים לה לאכול ולשתות באופן תדיר היא תעזוב את העולם הזה ותחזור לשרשה... הדאגה לקיום הנשמה בגוף, דאגה לגשמיות של כל יהודי, היא ממאפייניו של "צדיק יסוד עולם".

חידוד הסכין לשבת

וסיפור-יסוד אחרון: אצל הדברי חיים סכין החלות לא היה מושחז כדבעי, וראו כיצד בכל שבת הוא מתאמץ מאד לחתוך את החלות. ליהודי שעמד שם חרה שלא משחיזים את הסכין כדי לחסוך מאמץ לרבי, בפרט שעל פי הלכה יש לחדד את הסכין בערב שבת[פז], ובמהלך השבוע הבא הוא נכנס לביתו הפתוח לרווחה של הרבי והשחיז את הסכין. בליל שבת התפלאו כולם על חיתוך החלות הקל והמהיר, והרבי הרים את קולו – לאחר אכילת פרוסת "המוציא" – "מי העיז לנגוע בסכין שלי?!". כל הנוכחים נבהלו, והחסיד שהשחיז את הסכין נבהל כולו מההתערבות שלו בעניני הרבי. כשהרבי דרש שוב שמי שהשחיז את הסכין יגש אליו הוא נגש ברעדה, והרבי אמר לו: "היות שהעזת לנגוע בסכין שלי ולהשחיזו..." – החסיד כבר חשב שכלתה אליו הרעה, אך הרבי המשיך – "לכן אברכך באריכות ימים ושנים טובות!".

השחזת הסכין בערב שבת – כחלק מעשר ההכנות לשבת – רומזת לתיקון הברית לצורך זיווג השבת[פח] ("עונתן של תלמידי חכמים"[פט]). בתחלה ה"דברי חיים" לא רצה שהסכין יהיה חד – כי לא רצה להנות מקלות הזיווג – אך בסופו של דבר הוא ברך את משחיז הסכין בברכת חיים טובים. הצדיקים ציינו שזו דוגמה לקפידות-הברוכות של צדיקי אמת – הקפידא נובעת מנטית היסוד לשמאל[צ], אך בסופו של דבר היסוד ממשיך רק ברכה וחיים לעולם.

מלכות: חוש במלכות והידור-מצוה כפשוטו

פעם קם ה"דברי חיים" בבקר והחל לומר "מודה אני", אך כאשר הגיע לתיבת "מלך" אמר לעצמו – 'איך אני יודע שהוא מלך? האם קבלתי עלי מלכות שמים?!'. הוא ברך ברכות התורה והחל ללמוד גמרא עם תוספות בעיון, עד שלאחר זמן קצר של לימוד אמר 'כעת אני יודע שהוא מלך' והמשיך "חי וקים" וכו'. סיפור זה ממחיש את ה'חוש' שלו במלכות, כפשוט.

וסיפור לסיום:

הרב אברהם הורביץ משענדישוב התבקש לתת תעודת כשרות לפסח לבית חרושת לסוכר בעירו. הוא הסס ונסע להתייעץ עם רבו שבצאנז. כשהגיע פגש בחדר-הממתנה את בן הרבי, רבי ברוך מגארליץ, וסיפר לו על מטרת בואו, והוסיף לספר כי בשנה שעברה כשהיה בחול המועד אצל הרבי מרוזוודוב התכבד שם במרקחת פירות וכששאל על מקור הסוכר הרגיע אותו הרבי בבדיחותא – 'אל תדאג, הרי עיקר החמץ הוא היצר הרע, ואותו כבר בערתי'. כשנכנסו שניהם לחדר ה"דברי חיים" סיפר רבי ברוך את תוכן שיחתם והרבי החל לצעוק – "חס ושלום! רב בישראל צריך לדעת שחמץ אינו היצר הרע אלא חמץ כפשוטו, ואיסורו במשהו" והוסיף בזהירות החמץ המסורה מדורות קדמונים.

בהמשך השיחה, אחרי שכילו לעסוק בהלכות פסח, עברו לעסוק בענין קיום מצוות בהידור ובזהירות, המשיל ה"דברי חיים" את הענין למי שמצטווה מהמלך להביא לו כפות עץ, ואם הוא חכם מביא את הכפות הנאות והמהודרות ביותר, "מעשה ידי אמן", בעוד השוטים מביאים כפות פשוטות וזולות. כך, בני עליה מהדרין מן המהדרין במצוות המלך, ולא מסתפקים ביציאה ידי חובה המזכירה את השוטה שמביא כף עץ פשוטה.

ההקפדה על הפשט – תוך זהירות מכך שהדרש יפגע בו – היא תיקון המלכות, וכן ההידור במצוות-המלך בכלל שייך ל"הוד מלכות"[צא].

לא הסתפקנו בסיפור אחד בכל ספירה, ועדיין אפשר לומר שכל מה שספרנו הוא רק מעט מתוך ריבוי הסיפורים העצום על רבי חיים מצאנז, שפעל כצדיק בגלוי ברוב שעות היום ורבים-רבים ראו את גדולתו בכל שלשת עמודי העולם – זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן!