ז: - סוגית שבע ברכות

ב. סוגית שבע ברכות

מחלוקת רבי ורב אשי בברכות היצירה

כתובות ז, ב:

תנו רבנן מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה אמר רב יהודה והוא שבאו פנים חדשות מאי מברך אמר רב יהודה בא"י אמ"ה שהכל ברא לכבודו ויוצר האדם ואשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנו בנין עדי עד ברוך אתה ה' יוצר האדם שוש תשיש ותגל העקרה בקבוץ בניה לתוכה בשמחה ברוך אתה ה' משמח ציון בבניה שמח תשמח ריעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם ברוך אתה ה' משמח חתן וכלה ברוך אתה ה' אמ"ה אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה גילה רינה דיצה חדוה אהבה ואחוה ושלום וריעות מהרה ה' אלהינו ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם בא"י משמח חתן עם הכלה.

כאן כתוב נוסח כל שבע הברכות (בעצם שש ברכות, כי אין כאן "בורא פרי הגפן").

הגמרא ממשיכה:

לוי איקלע לבי רבי בהלוליה דר"ש בריה [לוי הלך לחתונת רבי בחתונה רבי שמעון בנו של רבינו הקדוש, והוא שמע שרבי] בריך חמש [ברך רק חמש ברכות מתוך השש הנ"ל – לא ברך "יוצר האדם" (רש"י)] רב אסי איקלע לבי רב אשי [רבי הוא חותם המשנה – חותם המשנה ברך חמש ברכות. רב אשי, הרבה יותר מאוחר, בסוף חתימת הבבלי] בהלוליה דמר בריה בריך שית [רבי ברך חמש ורב אשי, סיום הש"ס וכך הלכה, ברך שש ברכות – הוסיף את ברכת "יוצר האדם"[5].]

הו"א שחולקים אם היתה יצירה אחת או שתי יצירות

[הגמרא מציעה:] לימא בהא קמיפלגי דמר סבר חדא יצירה הואי ומר סבר שתי יצירות הואי [אולי זו המחלוקת ביניהם – שרבי סובר שהיתה רק יצירה אחת ורב אשי סובר שהיו שתי יצירות. יצירה אחת – שה' ברא את האדם דו-פרצופין, בפעם אחת. אם יש רק יצירה אחת אז יש לברך רק ברכה אחת – "אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנו בנין עדי עד". כלומר, בתוך היצירה של אדם, "בצלם אלהים", ה' "התקין לו ממנו בנין עדי עד" את האשה. כך רש"י פרש קודם ש"התקין לו ממנו" היינו מאחת מצלעותיו.

יש כאן פירוש רש"י על כל הברכות, שכדאי ללמוד, ורק על הברכה הזו – הברכה העיקרית שמברכים בעל פה חתן וכלה, שיזכו לבנין עדי עד – הפירוש המקורי הוא שהבנין הוא חוה, האשה, המלכה. יש קשר בין חוה למלכה – כמה חוה יש במלכה? חמש, גם האות ה, אות האשה – חמשה בנינים בבנין אחד (חמשה פרצופים הכלולים בפרצוף אחד, פרצוף הנוקבא), מלכות, בנין עדי עד[6].

שוב, יצירה אחת (לדעת רש"י, אך ראה תוס') היינו שה' ברא אותם יחד ואז ניסר את פרצוף האחור מפרצוף הפנים ו"התקין לו ממנו בני עדי עד". שתי יצירות – "כמאן דאמר זנב היה, וממנו נבראת האשה, והרי כאן שתי יצירות" (רש"י). קודם היא היתה רק זנב, ולא הספיק רק לנסר אותה – היה צריך ממש לעשות אותה יצירה בפני עצמה. אז הו"א שהמחלוקת היא אם דו-פרצופין נבראו, והיתה יצירה אחת, או שזנב נבראה והיו שתי יצירות.

לפי הסברא הזו, מה קורה בין סוף תקופה המשנה לסוף תקופת הגמרא? שקומת האשה לכתחילה יורדת מפרצוף לזנב, ואז צריך פעולה-יצירה מיוחדת כדי לבנות אותה. כך לפי הסברא הזו, אך היא לא מסקנת הגמרא.[7]]

המסקנה שחולקים האם אזלינן בתר מעשה או בתר מחשבה

לא דכ"ע חדא יצירה הואי [גם לפי רב אשי דו-פרצופין נבראו[8]. אז למה רב אשי ברך שתי ברכות ורבי לא ברך "יוצר האדם"? הגמרא אומרת שלא כמו שחשבנו – לגבי יצירה אחת ושתי יצירות – אלא לפי שניהם יש יצירה אחת בלבד, אבל] מר סבר בתר מחשבה אזלינן ומר סבר בתר מעשה אזלינן [רב אשי אומר שהולכים אחרי מחשבה, בה היו שנים, ורבי סובר שהולכים אחר מעשה, שנבראו אחד בפועל.]

כי הא דרב יהודה רמי כתיב ויברא אלהים את האדם בצלמו [אחד] וכתיב זכר ונקבה בראם [שברא אותם שנים] הא כיצד [כיצד יתישבו שני הפסוקים האלה?] בתחלה עלה במחשבה לבראות שנים ["זכר ונקבה"] ולבסוף נברא אחד [שהוא דו-פרצופין, ואחר כך ה' נסר את חוה מאדם הראשון. לפי זה, מי שברך שנים – רב אשי – הולך אחר המחשבה, מה שעלה במחשבה לברוא אותם שנים. אבל רבי ברך רק אחת, השמיט "יוצר האדם", שהוא הולך "בתר מעשה" – למעשה נבראו יחד. זו מסקנת הגמרא].

הקשר בין שני מאמרי "עלה במחשבה" בבריאה

יש שני דברים שכתוב עליהם שבתחלה עלה במחשבה לברוא כך ואחר כך נברא אחרת. בגמרא זכר ונקבה זה העיקרי, אבל זוכרים יותר את הראשון שכתוב במדרש ורש"י מביא בתחלת התורה – "בתחלה עלה במחשבה לבראותו במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין". בגמרא העיקר שעלה במחשבה לברוא זכר ונקבה שנים ובסוף ברא אחד.

כאן עוד יותר חידוש – למה רב אשי הולך אחרי המחשבה ורבי אחרי המעשה. הרי "המעשה הוא העיקר", ואצלנו עכ"פ מחשבה "לא עביד מידי" – למה ללכת אחרי המחשבה? ובכלל, למה ה' רצה קודם לברוא אותם שנים ואחר כך החליט לברוא אותם אחד? ועוד, מה הקשר בין שני המאמרים האלה של "בתחלה עלה במחשבה וכו'"? אם יש כאן שני דברים עם אותו לשון כנראה שזה לא סתם קשר, אלא בפנימיות זה אותו ענין. באמת מסבירים בכמה מקומות שמה שעלה במחשבה לברוא אותם שנים – שלכאורה זה הכי שויון זכויות לאשה – שייך למדת הדין.

מעלת האשה בברכת "יוצר האדם"

קודם נשאל שאלה אחרת: לפי ההוה אמינא הראשונה, שהמחלוקת אם היו שתי יצירות (רב אשי) או יצירה אחת (רבי), פשוט שתבת "האדם" בברכת "אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנו בנין עדי עד" הולך על הזכר (שממנו ה' התקין את הנקבה). מכאן י"ל בדרך אפשר (שלא כפירש"י) ש"האדם" בברכת "יוצר האדם" רומז בפרט לאשה[9] (גם ברכת "אשר יצר את האדם בצלמו וגו'" חותם "ברוך אתה הוי' יוצר האדם" וי"ל שגם כאן "יוצר האדם" רומז לאשה. והרמז: "יוצר", לשון הוה[10], עולה בגימטריא אשה).

אם ברכת "יוצר האדם" רומזת לאשה – למה מקדימים אותה? זה עצמו לכאורה מספיק כדי לפסול את ההוה אמינא הראשונה, שהמחלוקת אם היתה יצירה אחת או שתים. אם מישהו מחלק שתי ברכות לשתי יצירות היה צריך להקדים את האדם לאשה. הרי רש"י מסביר ששתי יצירות היינו כמ"ד "זנב היתה", אז פשיטא שקודם "יצר את האדם בצלמו וגו' " ואז מהזנב הזה יצר אדם שלם ("יוצר האדם").

נמשיך את הסברא הנ"ל בדרך אפשר: הקדמת ברכת "יוצר האדם" מתאימה לכך ש"עלה במחשבה לברוא אותם שנים", ובמחשבה הזו – את מי הוא היה עושה קודם? את האשה. למה? כי מה שעלה במחשבה הוא על דרך שרש הכלים גבוה משרש האורות.

בפסוק "כתפארת אדם לשבת בית" ידוע שכוונת תבת "אדם" הוא האשה דווקא. צריך לומר שיש משהו דווקא של קדימת האשה במה שעלה במחשבה לברוא אותם שנים. כמו שאמרנו, שרש הכלים יותר גבוה משרש האורות. זו המסקנה וכך עושים בפועל – כלומר, זה נוגע למעשה מה לכוון בברכה הזו.

היצירה שלהם כשנים במחשבה היא כמו "הנסתרֹת להוי' אלהינו" – י-ה ש"כחדא נפקין כחדא שריין", יוצאים יחד ושורים יחד. המעשה, שנבראו יחד ואז הנקבה יוצאת מהזכר, הם כמו וה – שברחם האם הנקבה היא רק "פסיעה לבר", והיא יוצאת ממנו (פסיעה לבר זה כמו זנב – הפוך מפירוש רש"י ש"חדא יצירה" היינו "דו-פרצופין", אלא כפירוש התוס', עיי"ש).

ר"י ענגיל: הכח הנשי (כח הדין) – סברת "מחשבה מועלת" למעליותא

יש ווארט של רבי יוסף ענגיל שמסביר שהאשה היא בחינת דין – כל מה שדברנו קודם על אתערותא דלתתא, "אשה כי תזריע וילדה זכר" – והוא מביא הרבה דוגמאות של בית שמאי לעומת בית הלל, רבי אליעזר לעומת רבי יהושע, ריש לקיש לעומת רבי יוחנן (זה הכי חשוב לנו, ונמשיך לדבר על זה בהמשך השבוע בע"ה – מצד אחד ריש לקיש הוא הגבר [גלגול מרדכי, בכתבי האריז"ל], בחינת גבורה ודין, שבזה מתעוררת השאלה בכלל איך יוצא שהדין הוא אשה; בסוף יוצא שכל בעלי הדין – בית שמאי, רבי אליעזר הגדול – כמה שהם גברים, בסוף יוצא שהם נשים. עיקר הווארט שלהם שבעיניהם העיקר הוא המציאות – צריך לתקן את המציאות. לא שירד בית מקדש מלמעלה, אלא צריך לבנות אותו מלמטה. זו מחלוקת בכל התורה כולה).

לפי זה מה שעלה במחשבה לברוא אותם שנים – זו המסקנה כאן, וכך אנחנו נוהגים, אנחנו מברכים לפי מה שעלה במחשבה ולא לפי מה שהיה בפועל. הוא מקשר זאת לכך שכל אלו סוברים שמחשבה מועלת (למעליותא, כלשון הרבי הקודם בתחלת לקוטי דבורים) – שמחשבה פועלת. זה לכאורה נגד הקו של כל התניא, שמחשבה לא עושה כלום ורק דבור ומעשה פועלים (והדבור פועל כי נחשב למעשה, "עקימת שפתיו הוי מעשה"). הוא מביא שבית שמאי לא סוברים ככה, אלא שמחשבה מועלת-פועלת, וכך גם רבי אליעזר הגדול וריש לקיש. דווקא הדינים – שהם הנשים, אם כי לכאורה הם הגברים – מחזיקים מכח המחשבה לפעול במציאות.

הבן איש חי: "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים"

אנחנו מברכים (להמשיך בגלוי) כמו הנסתר (מה שעלה במחשבה). הכל היה להגיע לבן איש חי, שאומר שלפי המסקנה אפשר לפרש את הפסוק "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים" – כוונה טובה לכל ימי השבע ברכות. הוא מסביר שלמעשה "אחת דבר אלהים" – במאמר אחד נבראו בפועל ("נעשה אדם... ויברא אלהים את האדם בצלמו"), ואז לכאורה צריך רק ברכה אחת בשבע ברכות. אבל באתי לחתונה ו"שתים זו שמעתי" – אני שומע שמברכים פה שתי ברכות, אז אני מתבלבל, מה קורה כאן? ה' אמר רק "אחת", לברוא את האדם ואשתו יחד, אבל "שתים זו שמעתי". הוא מסביר שהפסוק מתרץ – "כי עז לאלהים", אצל ה' המחשבה מועלת. אצלנו המחשבה לא פועלת כלום, "לא עביד מידי", אבל אצל הקב"ה המחשבה מועלת.

איך מסבירים בחסידות? ש"הוא צוה ונבראו" הולך על בריאת עלמא דאתכסיא מהמחשבה ו"בדבר הוי' שמים נעשו" היינו בריאת עלמא דאתגליא מהדבור (שנחשב כמעשה). ה' ברא את עלמא דאתכסיא, ממש י-ה, על ידי מחשבה. גם בתניא יש פרק שלם שהמחשבה פועלת את הבריאה, והוא כותב בפירוש שאצלנו המחשבה לא פועלת כלום אבל ה' בורא את העולם במחשבה כביכול. זה בדיוק הווארט שאומר הבן איש חי – שהכח של המחשבה לפעול נקרא "עז".

עזות – כח המחשבה

זה ווארט מאד יפה, שיכול לפתוח הרבה דברים בהסבר מהי עזות (דקדושה, השנה היא תהא שנת עזות דקדושה כנודע[11]). כמו המאמר של ריש לקיש – אחד ממאמריו החשובים – ש"ישראל עזין שבאומות" (אולי נסביר בשיעור השבוע). "כי עז לאלהים" היינו עז, וגם נשיות[12] – יכולת המחשבה לפעול. לפי זה אפשר להסביר למה האשה לא תובעת בפה – היא תובעת במחשבה, כי אצל אשה יש כח במחשבה לפעול.

לכאורה ממש דבר והיפוכו – הייתי חושב שמי שמציאותי, אתערותא דלתתא, הוא רק מעשה. כאן יוצא ממש הפוך – שעיקר העז של האשה הוא היכולת שלה לפעול במחשבה. לכן "כל כבודה בת מלך פנימה" – היא צנועה, יושבת וחושבת, וזה פועל במציאות. האיש לא יכול לפעול כך, אפילו לא מבין מה קורה. לכן בשבע ברכות רוצים להדגיש זאת, כדי שהחתן ידע טוב ויוקיר את כלתו, שדווקא הולכים אחרי המחשבה של ה'.

זה גם מה שעלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין – מדת הדין היא העז של המחשבה לפעול במציאות. כנראה שה' ראה שהעולם לא יתקיים, אם כולם רק יושבים ומכוונים כוונות – כולם מקובלים (מקובל הוא בחינת אשה, להיות מקבל) – לכן ה' ראה שצריך מדת הרחמים והחסד, מי שלא יודע לפעול במחשבה אלא רק בידים.

כל זה לפתוח עוד משהו מאד נחמד, שמי שמסביר אותו הכי יפה הוא רבי יוסף ענגיל בספרו בית האוצר (תחת הערך "אונס [רחמנא פטריה]"). הוא מביא את כל המקומות שיש מחלוקת בית הלל ובית שמאי האם מחשבה פועלת או לא פועלת (וכך רבי אליעזר ורבי יהושע, וגם רבי יוחנן וריש לקיש).

צריך ללמוד יותר רבי יוסף ענגיל. אומרים שהרוגאטשובר הסביר מאד ברור אבל כתב לא מובן, ואילו רבי יוסף ענגיל דבר לא ברור אבל כתוב מאד ברור, בפשטות ולענין. אלה שני הגדולים של אותו דור. בכל החידושים של שליחות הרבי מתבסס על ר"י ענגיל.

חבור מחשבה-דבור-מעשה לדין וחסד

שיהיה לכם הרבה מחשבה ודבור ומעשה. נעשה גימטריא לסיום: יוצא שמחשבה היא בחינת דין, אבל בדין הזה יש עז – "כי עז לאלהים". זה גם יהיה פירוש ל"אני אמרתי אלהים אתם" – שאלקים היינו מי שפועל בעז. זה גם מסביר את הפסוק "הוי' עז לעמו יתן" – שה' קודם כל רוצה לתת לנו עז של יכולת לפעול במחשבה, ואז "הוי' יברך את עמו בשלום", שהוא מעשה, "עושה שלום".

הגימטריא היא לחבר מחשבה-דין דבור-מעשה-חסד (דבור הולך עם מעשה, כי "עקימת שפתיו הוי מעשה" – כל מצוות התורה הן מצוות מעשיות, שכוללות גם מצוות שבדבור, ומדגישים שאפילו חובת הלבבות צריך להיות משהו שמורגש בדופק הלב) – 1118, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". במלה "אחד" אפשר לכוון ש-חד הוא ראש וסוף של המלה חסד ואילו ה-א היא מה שעלה במחשבה[13]. אסור להאריך ב-א – רק עלה במחשבה – ומאריכים ב-חד.

סדרת המלאכים

עוד תרגיל יפה בשביל הילדים (שישנם ושיולדו אי"ה): אמרנו קודם שאתם שוים אכתריאל, שבפרטיות הוא השר של עולם הבריאה. אחר כך יש מט"ט ביצירה וסנד"ל בעשיה. יש סדרה במספרים שלהם מלמטה למעלה – משהו מאד יפה, שיש בו גם כלל מתמטי שחשוב ללמד ילדים. סנדלפו"ן שוה פר (פר דינים בעשיה, כוונה חשובה בקבלה), מטטרו"ן שוה שיד ("שמו כשם רבו", שם שדי וגם מרדכי היהודי), אכתריאל שוה 662 (כל עולם עולה במספר):

662	314	280
	348	34
		314

מה בסיס הסדרה? ההפרשים הם 348 ו‑34, וההפרש ביניהם (הבסיס) הוא עצמו 314. הבסיס – שתחת 314 – הוא עצמו 314. מי שמוביל את הסדרה הוא שם ש-די, מטטרון, "שמי בקרבו" (נמצא שגם אכתריאל, שגבוה ממטטרון הוא בכלל מטטרון, והיינו סוד הפסוק הנ"ל "ישב בסתר עליון בצל שדי יתלונן" – "בסתר" = אכתריאל, שיושב בסתר עליון, כתר דבריאה, אך הוא "בצל שדי יתלונן", שנמשך ומתגלה מכח שם שדי = מטטרון).

בלי לחשב, אם יש כזו תופעה, כמה יהיו השלשה יחד? זו התופעה חשבונית שהילד צריך להבין. שלשת המספרים עולים ד פעמים 314. זה כלל שצריך להוכיח, שאם יש לי שלשה מספרים והבסיס הוא המספר האמצעי סך כל שלשת המספרים יהיה ד"פ המספר הזה. עד החופה...