1

ה' אלול ע"ח – ת"א

הקלטות סרטונים ערוץ 20  – עשי"ת

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

ראש השנה:

יחוד אלול-תשרי בשבוע הבריאה

מה מיחד ומאחד את שני החדשים אלול ותשרי, חדשי התשובה במעגל השנה היהודי? בריאת העולם. לפי המסורת, העולם נברא ב-כ"ה באלול. ב-א' תשרי, ראש השנה, היום הששי של מעשה בראשית, נברא אדם הראשון, ובו ביום הוא חטא באכילה האסורה מעץ הדעת טוב ורע. תחלת תשובתו של אדם הראשון היתה כאשר ה' פנה אליו בו ביום ושאל אותו "איכה?!" – איפה אתה נמצא בחיים?! פנית ה' כבר עוררה אצלו הרהור תשובה, אך עיקר תשובתו היתה למחרת, ביום השבת של מעשה בראשית, בו נאמר "ויכֻלו השמים והארץ וכל צבאם". "ויכֻלו" לשון שכלול ותיקון, גם של שמים וארץ וגם של אדם וחוה, פסגת מעשה שמים וארץ. שבת אותיות תשב – "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם".

נמצא ששבעת ימי מעשה בראשית מתחלקים לחמשה ימים בסוף אלול ושני ימים בתוך תשרי (עליהם נאמר "יחיינו מיומים"), שני ימי ראש השנה (כפי שתקנו חז"ל וכך ישאר תמיד גם בימות המשיח) – חלוקת ז-הב.

סוד זה רמוז בתחלת מעשה בראשית – "בראשית ברא אלהים את" – "את" ראשי תבות אלול תשרי.

הבריאה, החטא והתשובה בראש השנה – תיקון הנחש

ביום ראש השנה אדם הראשון נברא (בכל ראש השנה אנחנו חוגגים לאדם הראשון ולחוה אשתו, הסבים-רבים שלנו, חגיגת יום הולדת) וגם חטא וגם שב בתשובה – הכל בסוד "ירידה צורך עליה", ירידה "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא" (מגג גבוה לבור עמוק) ואח"כ עליה גדולה למקום שבעלי תשובה עומדים שאין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם.

נתבונן בשלש המלים-שלבים נברא-חטא-שב: קודם כל, נשים לב שראשי התבות של נברא-חטא-שב הם אותיות נחש, רמז מובהק לנחש הקדמוני שפיתה את חוה לאכול מעץ הדעת טוב ורע. והנה, פלא, כאשר נעשה את חשבון הגימטריא של שלש התבות נברא-חטא-שב נגלה שהן שוות 573 = נחש הקדמוני!

כתוב שאם אדם וחוה היו עומדים בנסיון ולא שומעים בקול הנחש הוא היה נרתם לשרת אותם (בהמצאת טכנולוגיות שונות, כמו סמרטפונים...). ועוד כתוב שנחש בגימטריא משיח, ללמד אותנו שכאשר נשוב אל ה' בראש השנה (ובכל השנה כולה) נזכה ל"אתהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא" (להפוך את החשך לאור ואת הטעם המר למתוק) והנחש (שהוא-הוא האדם שנברא-חטא-שב) יהפוך להיות משיח!

עשרת ימי תשובה:

בנין המלכות בעשרת ימי תשובה

מראש השנה עד יום כיפור יש יחידה של עשרה ימים – יחידת הימים הכי חשובה בשנה – עשרת ימי תשובה. מה העבודה הפנימית של הימים האלה? בספרי הקבלה כתוב שהימים האלה הם ימים של "בנין המלכות". בראש השנה אנחנו ממליכים-מכתירים את ה' כמלך, ובכלל בונים את המלכות בעשרת ימי תשובה. כמה שוה הביטוי בנין המלכות? תריג, רמז שעבודה זו כוללת את כל התורה כולה, את כל 613 מצוות התורה.

מהו בנין המלכות? בנין הפן הנקבי שבנו. בחג הסוכות, "זמן שמחתנו", אחרי עשרת ימי תשובה – וכל שכן בשיאו, בשמחת תורה – יש כבר זיווג בין המלכות לה', בין הפן הנקבי והפן הזכרי של ה', אבל בנין המלכות הוא בעשרת ימי תשובה.

איך מתחילים? מהמלכת המלך. הפן הנקבי הוא הרצון לקבל עול מלכות שמים בשמחה, לכתחילה. אנחנו רוצים להיות עבדים, נתינים של ה'. ממליכים את ה', הוא המלך, אבל העבודה שלנו היא לרצות לקבל את האור שלו בשמחה. ברצון הזה ממשיכים, בכל עשרת ימי תשובה, לבנות את הפן הנקבי שלנו, לבנות את המלכות, וכך להיות מוכנים להזדווג אחר כך עם ה' בשמחה, בזמן שמחתנו ובשמחת תורה.

התשובה של רבי זושא מאניפולי

עד הבעל שם טוב, עד גילוי החסידות, התשובה של חדש אלול היתה תשובה עם הרבה מרירות, עד כדי כך שבספרי המוסר שקדמו לחסידות כתוב שתשובה היא ר"ת תענית שק ואפר בכי הספד – תשובה עם הרבה מאד מרה שחורה. עד שבאה החסידות והפכה את הקערה הזאת על פיה.

אחד מגדולי התלמידים, תלמידי תלמידיו של מורנו הבעל שם טוב, רבי זושא מאניפולי, אמר שאצלי תשובה היא משהו אחר לגמרי – גם ר"ת, אבל בראש לגמרי אחר. התשובה שלי, אמר רבי זושא, היא חמשה פסוקים: ה-ת של תשובה היא "תמים תהיה עם הוי' אלהיך", ה-ש של תשובה היא "שויתי הוי' לנגדי תמיד", ה-ו של תשובה היא "ואהבת לרעך כמוך", ה-ב של תשובה היא "בכל דרכיך דעהו" וה-ה של תשובה היא "הצנע לכת עם הוי' אלהיך". זו התשובה של החסידות – אנחנו בדור של חסידות, ככה נביא את המשיח.

בחסידות חב"ד הרביים, הצדיקים, היו דורשים דרושים ארוכים על כל שלב. חמשת הפסוקים כאן הם חמשה שלבים בעבודת התשובה של אלול ושל הימים הנוראים, ימי תשובה.

"תמים תהיה" – בסיס התמימות בנפש

הכל מתחיל ב"תמים תהיה", תמימות. מה המזל של חדש אלול? בתולה. אנחנו לא כל כך מאמינים במזלות (במובן של השפעה על מי שנולד באותו מזל ועל מאורעות החדש), אבל המזל של החדש צריך לתת לי מסר. יש מערכת כוכבים שקראו לה בתולה. מה הדבר מלמד? תמימות בנפש. בחדש אלול קוראים את פרשת שופטים, בה כתוב "תמים תהיה עם הוי' אלהיך".

אדם יכול להיות חכם גדול, אבל כל הזמן הוא נשאר עם הבסיס של תמימות פשוטה, שהולך אחרי ה', "אשרי תמימי דרך ההֹלכים בתורת הוי'".  הוא נשאר 'בתולה' בנפש, הוא תמים, וכל הזמן הוא מצפה ל"אני לדודי ודודי לי". תנועת התשובה נמשכת עד יום כיפור, ואחר כך מגיעים לזמן השמחה, התמימות נמשכת עד "זמן שמחתנו", שמחה תורה.

"שויתי" – התחדשות, השתוות והרגשת רחמי ה' בהתנגדות

ה-ש, שבעצם היא האות הראשונה של השרש במלה תשובה, היא "שויתי הוי' לנגדי תמיד". מה הפשט? שאני מרגיש את התחדשות הבריאה בכל רגע. הרגשת ההתחדשות נוסכת בי הרבה תקוה ועידוד, שבכל רגע אני יכול להשתנות, להתחדש, להשתפר, להתקרב לה' – כי ה' מחדש את הבריאה בכל רגע. זהו הפירוש הפשוט של "שויתי הוי' לנגדי תמיד".

יש עוד פירוש, לפיו "שויתי" הוא לשון שויון – כל מה שקורה לי שוה בעיני. הרי הכל ה' ("שויתי הוי'"), שם הרחמים, וגם מה שנראה לי לא טוב בא מה', שם הרחמים, לכן הכל שוה לטובה – "שויתי הוי' לנגדי תמיד".

יש עוד פירוש, שלישי, יותר עמוק, ש"לנגדי" היינו הדברים שנגדי – שמישהו עושה משהו שתוקע אותי, מתנגד אלי – ועלי לראות רחמים של ה', שה' מרחם עלי, במיוחד במה ש"נגדי". "שויתי הוי' לנגדי תמיד" אומר שגם ה"לנגדי" בא מהרחמים של ה'. למה טוב לי שיש דברים נגדי? כי הם מבטלים את הישות שלי, את הגאוה שלי, את האגו המנופח שלי. כל זמן שיש לי אגו אני לא יכול להתדבק בה', לכן ברוך ה' שהוא עושה – אפילו כל הזמן, "תמיד" – דברים שהם "לנגדי", בשביל לבטל את האגו שלי. תודה רבה!

"ואהבת לרעך" בשלשה שלבים

ה-ו של תשובה היא "ואהבת  לרעך כמוך". צריך לאהוב את החבר כמו שאני אוהב את עצמי.

יש ב"ואהבת לרעך כמוך" שלש מדרגות, שלשה שלבים:

יש "כמוך", כמו שאתה אוהב את עצמך, אבל לא ממש – לא שהחבר הוא כמוך ממש. הרי כתוב "חייך קודמים" ו"אדם קרוב אצל עצמו". זו המדרגה הכי נמוכה של אהבת ישראל, אהבת רעים.

יש מדרגה יותר גבוהה. אדמו"ר הזקן, בעל התניא, הוסיף את המלה "ממש" ואמר שצריך לאהוב את רעך "'כמוך' ממש". את החבר – הכוונה גם על האיש והאשה, החברים הכי טובים, כתוב ש"האשה הטובה היא החבר הטוב" – צריך לאהוב "כמוך ממש", אני ואת/ה אותו דבר, אין שום עדיפות שלי מעליך.

אבל יש מדרגה שלישית, עוד יותר נעלית, שהכוונה ב"כמוך" היא שצריך לאהוב את החבר גם יותר מעצמי. יש ביטוי בחז"ל ש"חסיד שורפן" – הכוונה שחסיד, מי שראוי לכינוי חסיד, הוא אחד שאוהב את החבר יותר ממה שאוהב את עצמו, ואם יש דבר שעלול להזיק לחבר הוא מונע אותו בכל מחיר, אף על פי שהוא עלול להזיק לעצמו. הביטוי לכך הוא "חסיד שורפן".

שה' יעזור שנגיע באהבת ישראל למדרגה השלישית – לא שנאמר שאני קודם בכל אופן, ואפילו לא שאנחנו שוים (דבר טוב), אלא שאגיע לביטול היש בדרגה כזו שלחבר שלי מגיע הכל, ולי יש מספיק סבות שאני מכיר מדוע לא מגיע לי הכל, לכן אתן לחבר הכל בשלמות, ולי ה' יעזור שיהיה לי מה שצריך, ושה' יתן שנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות.

"בכל דרכיך דעהו" – ידיעת ה' בכל דבר

ה-ב של המלה "תשובה" רומזת לפסוק "בכל דרכיך דעהו". חז"ל אומרים שזהו הפסוק שבעצם רומז לכל עבודת ה', כולל את כל התורה כולה ("פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה"). מה פירוש "בכל דרכיך דעהו"?

קודם כל, נתבונן במלה "דעהו" – צריך לדעת אותו, להתחבר אליו, כמו "והאדם ידע את חוה אשתו", לשון זיווג ממש. צריך לדעת את ה' גם ב"דרכיך" – לא המצוות, אלא הדרכים של האדם ממש, אכילה, שתיה, שינה. בכל הדרכים שלך, כל מה שאתה עושה, צריך לדעת אותו ולהתחבר אליו. יש ניצוץ קדוש בכל דבר בעולם הגשמי – כך ה' ברא את העולם. צריך להוציא את "מוצא פי הוי'" מתוך האוכל שאני אוכל – אוכל שיהיה לי כח לעבודת ה'. מתוך מחשבה ודבקות בענין, גם באותו רגע שאני אוכל זו עבודת ה'. זהו הפירוש הכי פשוט של "בכל דרכיך דעהו".

יש פירוש יותר עמוק של חז"ל – "'בכל דרכיך דעהו' אפילו לדבר עבירה". מה הפירוש? כתוב "גדולה עבירה לשמה יותר ממצוה שלא לשמה". הדוגמה לכך היא אליהו בהר הכרמל – אסור להקריב קרבנות מחוץ למקדש, אבל הוא הקריב קרבנות בהר הכרמל כדי להחזיר את עם ישראל בתשובה, זו "גדולה עבירה לשמה". אלה דברים שבלב, רק ה' יודע מה הכוונה האמתית של העושה. אנחנו לא יודעים, לא שופטים, רק ה' יודע – אם עושים מתוך אהבה לה', אז מקיימים "'בכל דרכיך דעהו' אפילו לדבר עבירה".

שלא נזדקק לדבר עבירה, אבל שנבין את העצמה של המשפט הזה, "'בכל דרכיך דעהו' אפילו לדבר עבירה" – כל הזמן צריך לדעת את ה', בכל הדברים, אפילו כשאדם נופל. צריך לבטוח ולסמוך שהיד של ה' תעצור את הנפילה לפני שאגיע לארץ, "כי יפֹל לא יוטל כי ה' סומך ידו", "בכל דרכיך דעהו".

"הצנע לכת" – עבודת ה' בצניעות

ה-ה של המלה "תשובה", האות האחרונה, הסיום והחותם של עבודת התשובה, היא "הצנע לכת עם הוי' אלהיך", פסוק מתוך מיכה הנביא. מהי צניעות? הפירוש הבסיסי של צניעות הוא שעבודת ה' היא אני וה' ביחד – אני וה' לבד. אף אחד לא צריך לראות, אני לא מפגין את העבודה שלי, אני לא משוויץ בעבודה שלי, אין לי 'בליטות' בלשון החסידות – אני צנוע עם ה'. זהו הפירוש הפשוט. חסידים בכל הדורות מאד ניסו להסתיר את המעשים הטובים שלהם, שאף אחד לא ידע – מעשה טוב הוא רק ביני לבין בורא עולם, לבין הקב"ה.

הפסוק מדגיש את פעולת ה"לכת", "הצנע לכת עם הוי' אלהיך". גם הפסוק הראשון של התשובה, "תמים תהיה עם הוי' אלהיך" – ה-ת של התשובה – קשור להליכה, שהרי הרבה פסוקים קושרים תמימות עם הליכה ("הֹלך בתֹם ילך בטח", "אשרי תמימי דרך ההֹלכים וגו'" ועוד), אבל כאן הביטוי הוא "הצנע לכת".

יש פסוק מאד חשוב בתנ"ך, במרכבת ה' שרואה ישעיהו הנביא הוא רואה את השרפים, בהם נאמר "שש כנפים שש כנפים לאחד" – לכל מלאך יש שש כנפים. לשם מה? שש הכנפים מתחלקות שתים-שתים-שתים – "בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו ובשתים יעופף". מה תיאור כנפי השרפים אומר לי בעבודת ה'? כתוב ש"בשתים יכסה פניו" היינו בושה טובה – יש בושה טובה ויש בושה רעה, ו"בשתים יכסה פניו" היינו יראת בשת מה'. "בשתים יכסה רגליו" היינו מדת הצניעות, "הצנע לכת", חותם התשובה. מה המשמעות של "ובשתים יעופף" שבהמשך? תשוקה, השתוקקות אל ה', לעוף אל ה' וגם לעוף לשליחות שלי בחיים. צריך את כל המדרגות – "בשתים יכסה פניו", בושה, "בשתים יכסה רגליו", צניעות, "ובשתים יעופף", תשוקה. מה הגימטריא של בושה-צניעות-תשוקה? פסוק שהוא אולי הכי חשוב בשיר השירים, "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים". שנזכה לבושה של קדושה, לצניעות של קדושה, ולתשוקה אדירה לאהובנו ה' יתברך.

יום כיפור:

תענוג הצום ביום כיפור

ביום כיפור אנחנו צמים – לא אוכלים, לא שותים, מענים את עצמנו בחמשה עינויים. מצד שני, יום כיפור הוא "שבת שבתון" ושבת היא יום של תענוג. יום כיפור הוא לא 'סתם' שבת, אלא "שבת שבתון", תענוג שבתענוג, הכי תענוג. איך יכול להיות שאותו יום הוא גם עינוי (עינוי נפש, בלשון הפסוק) וגם כיף – איך הם הולכים ביחד? אכן, הם באמת הולכים יחד. כתוב "לחיותם ברעב" – יש סוג של רעב שנותן חיוּת. בדרך כלל כשאדם רעב הוא בלי חיות, אבל ביום כיפור הפסוק אומר "לחיותם ברעב" – מקבלים חיות, כיף, תענוג שבתענוג, מהצום ביום כיפור.

יש שני ימים בהם צמים כל היום, מלילה עד לילה – יום חורבן הבית, תשעה באב, ויום כיפור, יום אחד בשנה שה' צווה לצום וקרא לו "שבת שבתון". הצדיקים הגדולים אמרו שגם אם התורה לא היתה מצווה עלינו לצום בשני הימים האלה לא היינו אוכלים. למה? בתשעה באב – מי יכול לאכול?! מי מסוגל לאכול תוך כדי חורבן הבית, חורבן עם ישראל?! מה לגבי יום כיפור? ביום כיפור – מי צריך לאכול?! כשיש כזה יום, כשיש כזה אור, שאנחנו דומים למלאכים, לובשים לבן, מתפללים חמש תפלות – מי צריך לאכול?! האוכל מיותר! זהו יום שכולו רוחני, כולו אלקות. שנזכה לכזה יום כיפור, ואז במשך כל השנה כולה נהיה דבקים בקב"ה, נזכה למשיח, לגאולה האמתית והשלמה.