סוד החלומות

ג. מאמר אדה"ז: חלום – גלוי כח הנושא הפכים

כעת נקרא את מאמר אדמו"ר הזקן[קכז] (על פסוק הפתיחה של הפרק שלו השנה בתהלים, כנ"ל):

נשיאת הפכים – לגריעותא ולמעליותא

שיר המעלות בשוב כו' היינו כחולמים. הנה החלום הוא מחבר שני הפכים בנושא א' ומרכיב שני ענינים הפכיים כאלו היו לאחדים.

אצל רבי נחמן עיקר התעלמות השכל בחלום היה קשור לזמן. בחב"ד, יותר פשט, מהות החלום היא נשיאת הפכים. נשיאת הפכים היא או למטה מהשכל או למעלה מהשכל – זהו הווארט, החידוש. אצל רבי נחמן החלום היה רק למטה – הוא לא כתב שיש לחלום שרש גבוה. החידוש החשוב כאן בתורת חב"ד הוא שכמה שלכאורה גרוע החלום (שבשליטת כח המדמה) – יש לו גם שרש מאד גבוה. החלום הוא הגלות שלנו (כפי שהוספנו לדברי רבי נחמן לפי דברי אדמו"ר הזקן), ובעצם הכל מאז חטא אדם הראשון הוא גלות, עד שיבוא משיח – דרגות שונות של גלות. ההתעוררות מהחלום היא הגאולה. אך מהי מהות החלום? נשיאת הפכים – "שני הפכים בנושא אחד", כדברי אדמו"ר הזקן – ונשיאת הפכים היא-היא שרש המשיח.

נשיאת ההפכים שבחלום היא בחינת נס (היפוך הטבע). והוא ענין קטנות שבגדלות – הנס שבחלום, היפוך צירופים מעלמא דאתכסיא, היינו הגדלות, אבל מה שהשכל האנושי המוטבע בטבע אנושי יתפעל ויתפלא מהנס מפני שאינו משיגו איך יתכן (על דרך "מי שאמר לשמן וידלוק יאמר למים וידלוק"[קכח], לאחר שנתהפכו הצירופים של שמן למים) היינו קטנות שבגדלות, דהיינו הפליאה בעיניו מהדבר, שיש בפליאה זו קצת הארה מעלמא דאתכסיא. מי שלא ראה הנס הוא מוטבע לגמרי בחינת קטנות ממש.

כאן כותב כמו רבי נחמן:

והיינו מפני כי בשינה נסתלק מוח השכל המבחין ולא נשאר רק כח המדמה.

השכל מבחין בין דברים שונים, מפריד בין ההפכים ולא נותן להם להתחבר. השכל שומר מרחק, שומר נגיעה – ששני דברים שלא הולכים יחד לא צריכים לנגוע אחד בשני, להתחבר אחד עם השני. אך כשהשכל ישן נשאר רק כח המדמה.

וכח המדמה יכול להרכיב ב' ענינים הפכיים כמו ספינה רצה באויר כו' כמ"ש הרמב"ם בשמונה פרקים

זו הדוגמה ברמב"ם[קכט]. היום באמת יש ספינה עפה, אוירון, אבל פעם לא היה אוירון. הדוגמה של חלימת דבר נמנע, הכולל יחד שני דברים שלא יכולים ללכת יחד, היא ספינה רצה באויר. במקום אחר[קל] אומר אדמו"ר הזקן שחלום לוקח סוס והופך אותו למאכל – צריך להבין את הווארט. בכל אופן, חלום הוא הרכבת שני דברים שלא הולכים יחד – כאילו הם ביחד.

רק שבהקיץ שמתעורר כח השכל הוא השולט על כח המדמה ואינו מניחו להרכיב לפי שרואה בעין שכלו שהם דברים נפרדים ואינן מתאחדים כלל.

הוא רומז שהשכל הוא הסתכלות, ראיה, וראית השכל שהם שני דברים נפרדים מונעת את החיבור.

חלום הגלות – חיים מפוצלים

וכך הענין בגלות ניצוץ אלקות בנפש האדם שהוא בבחינת שינה והסתלקות המוחין. יכול הוא להרכיב ב' דברים הפכיים להיות כל היום טרוד במו"מ איש לבצעו מקצהו זה פונה לזיתו כו'. הגם שבתפלה מעורר את האהבה עד שתחפץ להתפשט מלבושיה כו' לדבקה בו ית' מחמת התבוננותו ביחו"ע ויחו"ת אעפ"כ אחר התפלה חולפת ועוברת האהבה

הגלות נקראת חלום, כי האדם חי חיים כפולים – זהו אדם אחד, אבל הוא חי חיים כפולים. מדובר דווקא על אדם ירא ה' ועובד את ה' ואוהב את ה'. אם הוא לא עובד את ה' – אלה לא חיים כפולים, אלא רק חיי גשמיות. הוא מדבר כאן לחסידים, יהודים מודעים ליהדות שלהם, ואומר שהם חיים בשני עולמות. רוב הזמן האדם טרוד בגשמיות, ויש זמנים – הלואי כל יום – שהוא מתפלל בכוונה, שואף להגיע להתפשטות הגשמיות, מתבונן ביחודא-עילאה ויחודא-תתאה ומצליח לעורר דחילו ורחימו, יראת ה' ואהבת ה'. זהו איש המעלה. אחר כך הוא סוגר את הסידור ושוקע בתוך העולם הגשמי שלו. אם כן, הוא חי בחלום – חי בנשיאת הפכים, ובדרך כלל הוא אפילו לא שם לב לכך כלל:

ואינו שם ללבו כי הוא הפוך ההתבוננות שבתפלה ומדמה בלב להרכיב ולחבר שני עניינים הפכיים יחד כאלו היה לאחדים ובאמת הם נפרדים ורחוקים זמ"ז.

במשך כל היום, כשהוא שקוע בגשמיות, הוא לא תופס שמצבו בדיוק ההיפך ממה שהיה בתפלה. בתפלה אני אומר – 'אני אוהב אותך ה', רק אותך, ורוצה להיות אתך כל הזמן'. שקר! אני סוגר את הסידור ושוכח שרוצה להיות רק עם ה'! יש רגעים שאני מבטיח לעצמי שאקדיש את כל החיים שלי להבאת המשיח, ואחר כך שוטף כלים – וגמרנו. [שאלה: הדחת כלים לא קשורה למשיח?] קודם צריך להבין את התסכול שלו, נשיאת הפכים שהוא חי בחלום. אחר כך נראה מה שיסביר הלאה.

"אחר כוונת הלב הן הן הדברים"

כי הגם דכתיב בתורה שש שנים תזרע שדך. וכן בק"ש ולעבדו בכל לבבכם כו' ונתתי מטר ארצכם כו' ואספת דגנך כו'. הנה הכל הוא ע"ד עובדה [כלומר, הכל עבודת ה':] כידוע שבכל עניני עוה"ז יש בהם ענין עבודת ה' שש שנים תזרע כו' ובשנה השביעית כו'. והוא ענין הבירורים שבבחי' שש שנים. וההעלאה שבבחי' השנה השביעית כמ"ש במ"א.

בכל מה שעושים חוץ מתורה ומצוות יש עבודת ה'. בהוראות של "ששת ימים תעבֹד"[קלא] וגם שש שנים של עבודת האדמה התורה מתכוונת לעבודת הבירורים במודע – אני אוכל בשביל לברר ולהוציא את הטוב. בשש השנים אני מוציא את הניצוצות ובשנה השביעית, בחינת שבת, אני מעלה אותם לה'. היחס כאן הוא שש ושבע – לוקח פי שש לעשות בירורים והמדה השביעית היא העלאת הכל לשרש.

ואחר כוונת הלב הן הן הדברים

במודעות כזו, גם כשמדיחים כלים או מחתלים את התינוק – זו עבודת ה'. אם זו עבודת ה' – לא חיים בחלום. אבל בדרך כלל שוכחים את ה' ומתעסקים בחיתולים ולעשות ספונג'ה וכו' וכו' – זהו חלום. שכחתי את המצפן, את הכיוון.

אבל לב ההמון הנוטים אחר בצעם להטריף לחם חוקם כפשוטו לבבם לא כן ידמה ולבם לא נכון ע"פ הכוונה הראויה רק כל ישעם וכל חפצם למלאות די מחסורם אשר יחסר להם בצרכי גופם ועושים מצרכי הגוף עיקר וזהו ממש הפוך ההתעוררות שבתפלה להיות נקבע בלבו האהבה לה' לבדה בלי תערובת זר ח"ו כו'.

אם לבו בל עמו – זו לא עבודת הבירורים, אלא שפשוט היה למעלה וכעת הוא למטה, היה אדם וכעת הוא בהמה.

קטבי החלומות

יש מאמר חז"ל חשוב, שרבי נחמן מסביר באריכות בתורה אחרת, שמסביר למה יש חלומות טובים וחלומות רעים. פרק ט במסכת ברכות עוסק בחלומות. המסכת הראשונה בתורה שבעל פה מתחילה מקריאת שמע ותפלה ומסיימת בחלומות – כבר אומר דרשני.

שם שואלים: פסוק אחד אומר "בחלום אדבר בו"[קלב] (אצל שאר הנביאים, חוץ ממשה רבינו, שרואה בהקיץ), זו נבואת אמת, ופסוק אחר אומר "חלֹמות השוא ידברו"[קלג]. אם כן, חלום הוא נבואת אמת או שוא ושקר? חז"ל[קלד] מתרצים שהחלום הטוב, חלום הנבואה, הוא על ידי מלאך, והחלום הרע הוא על ידי שד. פשוט מאד, יש חלומות של מלאכים ויש חלומות של שדים. חלום של מלאך יכול להיות ממש נבואה וחלום של שד הוא שקר. כמו שכתוב גם בפרק כט בתניא, כדי שאדם יבין את מצבו הפנימי אדמו"ר הזקן אומר שישים לב לכך שמראים לו דברים שקריים וכזביים שמצערים אותו – התת-מודע שבא לידי ביטוי בחלומות ממחיש כמה שהוא רחוק ולמטה. כלומר, הוא בשליטת השדים בלילה, בחלומות, כשהשכל מסתלק (מלאך טוב לא הופך את צירופי האותיות בחלום, ולכן הוא חלום אמתי וטוב, ואילו שד, מלאך רע, הופך את צירופי האותיות שבחלום ל"מילין כדיבין" – וכדלקמן עוד).

רבי נחמן אומר[קלה] שחלום המלאך וחלום השד נקראים גם אדם ובהמה. בהמשך המאמר כאן נראה שזהו פירוש טוב מאד. יש גם הטבת חלום או תענית חלום כשחולמים חלום רע – ללכת לידידים שיאמרו שחלום טוב חלמת, שהופכים את השד למלאך בעצם. החלומות הטובים הם חלומות של אדם, של "רוח בני האדם העֹלה היא למעלה"[קלו]. החלומות הרעים, השקריים, "חלֹמות השוא ידברו", הם חלומות של בהמות – אני בהמה, חלומות שבאים מהנפש הבהמית שלי. אבל כתוב "אדם ובהמה תושיע הוי'"[קלז] – כמה שזו נשיאת הפכים צריך לעשות חיבור בין האדם והבהמה, והחיבור הוא סוד הזמן, כי כתוב ש-זמן הוא יחוד מה-בן[קלח], אדם ועוד בהמה (סוד מהיטבאל – מה-יטבאל[קלט]).

אם כן, בחלומות יש קיטוב – זוגות מושגים: חלום טוב וחלום רע, חלום אמת וחלום שקר, חלום-מלאך וחלום-שד ויש חלום-אדם וחלום-בהמה. חשוב להתבונן בכל המלים הללו (שעולות יחד 1820, סוד פעמים הוי' וכו'!). אפילו הזוג הכי רחוק, אמת ושקר, הולך יחד באיזה מקום מאד גבוה (סוד העיגולים, כדלקמן). יש איזו אמת לאמתו שמחברת אפילו את אמת הגאולה ושקר הגלות (החלום).

חלומות טובים וחלומות רעים

נרחיב עוד קצת על החלומות ומקורם:

חז"ל אומרים שכל החלומות של האדם באים מהרהורי לבו, ובפרט מהרהורי אותו היום[קמ]. אך יש חלום שלא חשב עליו מעולם. וההסבר הוא שאותיות הרהורי לבו מכל ימי חייו (שלא נאבד מהם אפילו אות אחת) עולים ומסתלקים מהכלים (ההקשר שלהם בהקיץ) יחד עם נשמתו בשינה ושם יש מלאך ממונה על החלום ומצרף האותיות בצירוף אחר עד שיוצא מזה דבר שבאמת לא חשב מעולם (רק שכל המרכיבים, האותיות, הם באמת מהרהורי לבו). ואף על פי שהחלום הוא דבר שלא חשב עליו מעולם אף על פי כן לא יראה "פילא דעייל בקופא דמחטא"[קמא] (פיל שנכנס לקוף-נקב המחט) מפני שאין למראה כזה אותיות כלל בשכלו והרהורי לבו כל ימי חייו (דבר זר שלא חשב מעולם בכל זאת נמצא במציאות בנפשו, "העלם שישנו במציאות", מה שאין כן "פילא כו'", הוא בבחינת העלם שאינו במציאות בנפשו כלל). ועוד, ועיקר, החלום אינו הרהורי לבו ממש אלא מעין הרהורי לבו, מה שאין כן "פילא כו'" אינו מעין הרהורי לבו כלל.

ככלל, לאדם טוב מראים חלומות טובים ולאדם רע חלומות רעים (להכניעו כדי שישוב, וכנ"ל מפכ"ט בתניא[קמב]), אך יש להפך – שדוד לא ראה חלום טוב מימיו ואילו דואג ואחיתופל לא ראו חלום רע מימיהם, כנ"ל. אך גם לצדיק, שהוא טוב ("אמרו צדיק כי טוב"[קמג]), ישנה נקודת חטא – "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"[קמד], גם לצדיק יש הרהורי דברים בטלים וענינים גשמיים שלא לה' המה ומפני הרהורים אלו מעכבים את הנשמה מלעלות מגן עדן התחתון לגן עדן העליון כו', ואז הנשמה כצפור האחוזה בפח ההרהורין כו', והחלומות הרעים הם לטובה משום שהם פועלים הפרשת פסולת מהגוף, ובכך הגוף מתחזק, "ותחלימני והחיני"[קמה]. החלומות עושים ברור, הרע יוצא והטוב עולה היינו "הפח נשבר ואנחנו נמלטנו", לידת הולד נקי מכל דם טמא ("נמלטנו" לשון לידה, כמו "והמליטה זכר"[קמו]). אצל דוד יצא הרע כדי שיוכל לקבץ נדחים בעולמות בי"ע, אך לדואג ואחיתופל יצא הטוב, עיקר יניקת החיצונים.

לא להתייאש!

שוב, הכל כאן שייך למי שדווקא מכוון בתפלה אך אחר כך שוכח את הדבקות בה' – הדברים הגשמיים הם היפך כוונתו בתפלה – וממילא הכל חלום. יתכנו אצלו, אולי בכל יום, זמני התעוררות 'אמתית', זמנים בהם הוא רק אוהב את ה' בלי תערובת זרה – כך הוא חושב בזמן התפלה – ומיד אחר כך הוא נופל מזה. זהו חלום. מכך אפשר ליפול ליאוש – כל מה שאני עושה הוא חלום, לא שוה שום דבר! אדמו"ר הזקן שולל זאת:

והנה גם אחרי הדברים והאמת האלה לא יפול לב האדם עליו לומר כי ההתעוררות שבתפלה והתבוננותו הן דמיונות שוא שהרי הוא כמו החלום שהוא כח המדמה שמחבר ב' הפכים. כי הנה מאחר שרואה בנפשו אחר התפלה שחולפת ועוברת האהבה לה' ומתהפך לאהוב את גופו דוקא הרי מובן שגם בתפלה לא ביטל אהבת גופו מכל וכל וההתעוררות שבתפלה את האהבה לה' לבדה אינה אמיתית רק כדמיון החלום שמחבר ב' הפכים ודומה לו שאוהב את ה' ואעפ"כ אוהב את גופו הגם כי לא צדקו יחדו לפי שזה נלקח מכח המדמה אשר יכול לדמות דמיונות שוא.

אם הוא היה מבטל בתפלה את אהבת הגוף – הוא לא היה חוזר לשקוע בה. סימן שכמה שהיה נדמה לו שהוא אוהב רק את ה' ורוצה רק את ה' – הדבר לא היה נכון, היה שקר, גם אז היתה לו אהבת הגוף, אם לא במודע אז בתת-מודע. אם כן, יכול להתייאש, אך הוא אומר – 'לא, אל תתיאש, אין שום יאוש עולם כלל!'.

במשפט הבא מתחולל המפנה במאמר. עד כאן תוארו חיים של חלום ככח המדמה גמור, בלי שכל, כשנראה שגם הטוב של האדם אינו אמת. מצב ביש בכל החיים, שבהחלט יכול להפיל ליאוש, וכאן באה תפנית. האדם באמת חי בחלום – אבל יש לחלום שרש גבוה:

אך באמת הנה בחי' חלום זה שרשו למעלה ויסודתו בהררי קדש עליון.

סוד העיגולים – נשיאת הפכים

ויובן בהקדים מ"ש ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו א'. ופריך בגמ' אטו האידנא לאו שמו א' הוא. ומשני לא כשאני נכתב אני נקרא כו'. והענין כי שמו הוא בבחי' גלות ולכן אינו נק' כמו שנכתב רק בלבוש ונרתק כו'.

הגמרא[קמז] שואלת איך אומרים שרק "ביום ההוא", כשיבוא משיח, "יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[קמח] – האם היום שם ה' אינו אחד?! והיא מתרצת שבעולם הזה ה' נכתב הוי' ונקרא א-דני – נכתב באופן אחד ונקרא באופן אחר, וממילא אינו אחד. לעתיד לבוא השם יקרא כמו שהוא נכתב – יהיה גילוי שלם של העצם. אך היום, בגלות, העצם מתלבש-מסתתר בלבוש ואין גילוי אחד.

והנה בגלות הוא בבחי' שינה והסתלקות המוחין תלת כלילן [גו תלת] כו'

אלה אותיות של קבלה, "תלת כלילן גו תלת"[קמט] – השכל (חב"ד) עוזב והרגש (חג"ת) מתקפל בתוך כחות המעשה (נה"י), כחות המעשה. זהו מצב של עיבור, כמו שבתוך הרחם העובר מקופל – האברים עליונים מקופלים בתוך האברים התחתונים, החג"ת מקופלים בנה"י, ושכל עדיין אין לו בכלל. יש איזה מוחין בעיבור (הראש של העובר), אבל הם קטנות שבקטנות. זהו מצב השינה-הגלות. אכן, אפילו לנפלים, ח"ו, יש חלק לעולם הבא[קנ] – יש לעובר נשמה[קנא], ובעיבור הנשמה מושכת חיים משרש מאד גבוה:

ואז נשמתו מושכת לו חיים מלמעלה כו'

כדי להסביר הוא נכנס למושגים חדשים – עיגולים וקוים. בדרך כלל בקבלה אומרים עיגולים ויושר, אך כאן כתוב עיגולים וקוים, לשון רבים – שלשה קוים, ימין-שמאל-אמצע. שלשה קוים הם ההבחנה בין מציאות למציאות, ההבחנה ששני דברים מנוגדים לא הולכים יחד. ההבחנה מתחילה מהחכמה, מהשכל, אבל מעל השכל עדיין אין קוים – רק עיגולים. בעיגול אין ראש וסוף, הכל הולך יחד, הכל מחובר – גם טוב ורע, גם אמת ושקר. בחלום, כשהשכל מסתלק, הנשמה שואבת את החיים מהעיגולים. העיגולים הם מדרגה מאד גבוהה, עד העיגול הגדול לפני הצמצום הראשון, בו אין קוים, אין יושר. אם אין קוים אין הבחנה בין דבר ודבר ולכן הכל הולך יחד. בחלום הביטוי הוא שרואים דברים שונים ומשונים מורכבים יחד, אך הוא מביא גם דוגמה מתכלית הקדושה – "אלו ואלו דברי אלהים חיים". מצד השכל לא יתכן ששתי הדעות הן דברי אלקים חיים, אבל מצד השרש – הכל אפשרי (מענין שמדמה ספינה רצה באויר או סוס שהופך למאכל לשתי דעות של חכמים ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים"):

ושם הוא בבחי' עגולים שאין בהם בחי' מעלה ומטה רק הכל בהשוואה אחת ובהתכללות והתאחדות כל הענינים בלי שום פירוד והתחלקות כנודע מארז"ל אלו ואלו דא"ח. רק כשנמשך דרך קוים אזי יש התחלקות קו ימין חסד כו' משא"כ בבחי' עגולים אין שם התחלקות כלל ושם כל הדברים המתפרדים למטה מחוברים וכלולים יחד ולא נראה שום פירוד והתחלקות ביניהם.

זו מדרגה עליונה של קדושה, השייכת לחלום. לכן יש איזו מעלה עצומה בחלום הגלות – יש זיקה לעיגול שלמעלה מהקוים, למעלה מהשכל. זהו חידוש מאד גדול. אצל רבי נחמן הכל שכל – כמה שיותר שכל פחות זמן. כאן מסביר שיש גם למעלה מהשכל – העיגולים שלמעלה מהשכל, שבאים לידי ביטוי דווקא למטה מהשכל. מזכיר את מושג השטות אצל הרבי הקודם[קנב], שכל העבירות הן שטות שלמטה מהשכל והתיקון הוא בהגעה לשטות דקדושה שלמעלה מהשכל. כאן הוא מדבר על נשיאת הפכים – יש נשיאת הפכים שלמטה מהשכל, סתם בלבול ראש, שיבוש בתוך המחשבה, כח המדמה, ויש לה שרש שלמעלה-מעלה מהשכל, בכתר.

הגילוי בשינה

שוב, החלום הוא כח המדמה שלמטה מהשכל, אבל יש לו שרש באותו דבר ממש – נשיאת הפכים, "נמנע הנמנעות"[קנג], שלמעלה מהשכל. אותה מדרגה נמשכת דווקא בחלום, משום שהשכל – שפועל בהקיץ – מונע את המשכת העיגול הגדול. לכן, כדי לגלותו את העיגול צריך ללכת לישון:

אך להיות בחי' זו בגילוי למטה אינה כ"א ע"י בחי' שינה והסתלקות המוחין בגלות וע"ז נאמר אלביש שמים קדרות. שמים הם בחי' עגולים הם מלובשים בבחי' קדרות וחשך. שהוא העלם והסתר שאז מאיר ומתנוצץ מלמעלה מעולם העליון שהוא בבחי' עגולים בבחי' חלום שהוא כח המדמה לחבר שני הפכים בנושא אחד כאלו הם אחדים ממש לפי שבאמת בשרשם בעולם העליון הם מחוברים ומיוחדים כי שם הוא בבחי' עגולים כנ"ל רק למטה בהתחלקות הקוין ע"פ חכמה ודעת להיות קו זה כך וזה כך אזי נראה ונגלה ההפוך. שזה ההפוך מזה ואזי הם נפרדים ורחוקים זה מזה.

הספינה הרצה באויר למטה היא שטויות, כח המדמה, אבל למעלה שני הדברים הרחוקים בתכלית באמת מחוברים. שוב, השכל אומר שהדברים הפוכים – לא הולכים יחד. כמו בחינוך, הילד עושה שני דברים – לא הולך ביחד, 'אתה רוצה להיות ילד טוב? אז זה לא מתאים לך!'.

ולכן א"א להיות גילוי בחי' ההתכללות בבחי' גילוי החכמה שהיא ראשית התחלקות הקוין אלא בבחי' שינה והסתלקות המוחין בגלות אזי מתנוצץ ומאיר האור העליון והוא מסתתר ומתעלם בבחי' קדרות וחשך דהיינו בבחי' התלבשות ההעלם כו' ולא בבחי' גילוי כי הגילוי הוא בבחי' חכמה ודעת שהוא ע"פ קוין.

דווקא בחשך של החלום מתלבש השרש הכי עליון וגבוה של העיגולים, אך הוא בהעלם ולא בגילוי – לכן אנחנו בגלות. אם היה בגילוי – כבר היתה גאולה. על כך אומר הרבי[קנד] שהגאולה היא גולה בתוספת א – צריך רק להוסיף את ה-א, המודעות, ואזי ה-גולה עצמה היא חומר הגלם של הגאולה. אצלנו, בעולם הזה, הגילוי הוא בשכל, והעיגולים יכולים להתגלות רק בשינה.

אנחנו אוהבים להזכיר[קנה] את רבי אשר פריינד מירושלים כדוגמה להנהגה של צדיקים, אותה ראיתי אצלו לא פעם ולא פעמיים: כשהיינו נוסעים, באוטובוס או ברכב, ומישהו שאל שאלה שצריכים בשבילה רוח הקדש, מה לעשות – הוא התחיל להתנמנם, ותוך כדי הנמנום פתאום אמר מה שאמר. צריך להגיע למצב של סילוק השכל ואז הוא כלי – בהיותו צדיק – לקבל מסרים ממקום שלמעלה מהשכל. במצב הזה העצות שלו הן עצות פלאיות – הוא נקרא "פלא יועץ"[קנו], אחד משמות המשיח. הוא לוקח את העצות ממקום של נשיאת הפכים, מקום של חיבור הפכים, כמו בחלום – בעל החלום אומר לו. זהו לא חלום שלמטה מהשכל, אלא חלום שמעל השכל (בחינה של "בחלום אדבר בו"). כל אדם שואב משם חיים בשינה-בחלום, אבל באופן לא מודע, ואצל הצדיק יכול להיות גם מודע.

הגילוי בגאולה

כל מה שאנחנו רוצים הוא משיח, מדברים על משיח ועל בטחון. השאלה – מאיפה משיח בא, מהעיגולים או מהקוים? המשיח הוא מעוגל או קוי? אחד עם שכל ישר, או אחד כמו ר' אשר שמתנמנם ואומר דברים פלאיים מתוך העיגול? זהו הסוף, החלק הכי חשוב כאן במאמר:

ולע"ל כתיב ולא יכנף עוד מוריך. בכנף ולבוש כו' ולכן ביום ההוא יהיה שמו א' שלא יהא מלובש ומכוסה בנרתק ויהיה נקרא כמו שנכתב כו'. כי עין בעין יראו כו'.

לעתיד לבוא "לא יכנף"[קנז] –השמים-העיגול כבר לא יתלבשו בקדרות החלום, העיגול יתגלה כמו שהוא. גם רוח הקדש של צדיק בנמנום היא בחינה כזו.

כעת חוזר לפסוק הכותרת:

ואזי נאמר בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים. פי' שיתגלה מדרגה ובחי' זו של החלום עד אשר כולם יכירו וידעו וישיגו החיות הנמשך להם בזמן הגלות שהוא מבחי' החלום. ולכן יאמרו היינו כחולמים.

בגאולה יתגלה ששרש החלום הוא בעצמות אור אין סוף, שלמעלה מבחינת קוים, של חילוק ופירוד. כולם יבינו את חלום הגלות – כמו חלום חוני המעגל. אז כולם יהיו בדרגתו, וממילא לא יקרה מה שקרה לו. כשהוא התעורר והבין מה שקרה אתו הוא אמר 'אני חוני המעגל', אבל אף אחד לא האמין לו והוא בקש את נפשו למות, אמר "או חברותא או מיתותא". הוא הבין ששבעים שנה שלנו הם כמו רבע שעה – מי שמתעורר אחרי רבע שעה הוא אותו אחד, אבל הוא התעורר לתוך עולם שלא הבינו זאת כלל. הוא במקום אחד והעולם במקום אחר לגמרי, והוא לא יכול היה לסבול זאת והעדיף למות. לעתיד לבוא כולם יהיו במדרגה זו – אז יהיה טוב. כולם יבינו שכל האלפיים שנה "היינו כחֹלמים" – הם חמש דקות ואפילו פחות מזה, שום דבר.

מעלת יוסף הצדיק על משה רבינו

כעת הוא לשאלתנו – הענין של משיח. זהו שיא של המאמר, שיכול ללוות אותנו כל השנה בקריאת התורה. שיא מדרגת החלום הוא יוסף, "בעל החלֹמות"[קנח]. חלום הקדושה מתחיל היום, סולם יעקב, ומגיע לשיא אצל יוסף – שגם חולם וגם פותר חלומות, לא כתוב שיעקב פותר חלומות (רק "ואביו שמר את הדבר"[קנט], מחכה לקיום החלום). יוסף הוא חלום בעצם, לכן הוא מחזיק את עם ישראל בגלות – "משם רֹעה אבן ישראל"[קס] בזמן הגלות. חשוב לדעת שיוסף, בהיותו סוד החלום, הוא הצדיק של הגלות – זן, מפרנס ומקיים אותנו, בגלות. לעומתו, משה רבינו הוא הגאולה – "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון"[קסא]. הוא הצדיק של הגאולה, של הגילוי – הגילוי הוא קוים והחלום הוא העיגולים.

מי יותר גבוה? זהו הפלא של המאמר – יוצא כאן שיש ביוסף מעלה יותר ממשה רבינו, כמעלת העיגולים על היושר-הקוים, השכל. בפרשת נבואת משה רבינו ה' אומר שאצל שאר הנביאים "בחלום אדבר בו" אך "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא... ומראה ולא בחידֹת"[קסב], אצלו הכל בהקיץ, הכל עם שכל, כנ"ל. את משה רבינו מנחה השכל שמעל שכל, עליו מדבר כאן רבי נחמן. בלקו"מ כאן אין את יוסף, מי שלמעלה מהשכל למעליותא – לא שכל.

בכך הוא מסיים:

ובזה יובן מעלת ומדרגת יעקב ויוסף ע"י החלומות. ויש בחי' שיוסף הוא יותר במעלה ממדרגת משרע"ה.

לא בכל דבר, אבל יש בחינה מסוימת כזו – בחינה שהגלות יותר מהגאולה, החלום שאנחנו חולמים כעת בא מהמקום הכי גבוה.

נשמות נדב ואביהוא

כעת הוא מגיע למשהו חדש:

ונדב ואביהוא היו נ"ר של יוסף.

נדב ואביהוא הם שני הבנים הגדולים של אהרן, שהיה להם "רצוא" בלי "שוב"[קסג] – הקריבו "אש זרה"[קסד] ומתו, בניגוד ל"'וחי בהם'[קסה] ולא שימות בהם"[קסו] שבתורת משה. תורת משה היא לעשות רק מה שה' מצוה, ואצלם כתוב "אשר לא צוה אֹתם"[קסז]. כנראה הוא מבין כאן שנדב ואביהוא הם דוגמה של פעולה מתוך חלום – לא מתוך שכל.

יש ריבוי הסברים בקבלה מי הם נדב ואביהוא. כאן הוא אומר, לפי סוד הגלגולים המבוארים בכתבי האריז"ל[קסח], שנדב (הגדול) ואביהוא (השני) הם הנפש והרוח של יוסף הצדיק.

בפרשת פסח שני כתוב שהיו אנשים "טמאים לנפש אדם"[קסט] ואמרו למשה רבינו "למה נגרע לבלתי הקריב קרבן הוי' במועדו". משה הוצרך לשאול את ה' מה לענות להם, ובזכותם התחדש פסח שני – 'אין אבוד'[קע]. כל ענין פסח שני התחדש כי היו אנשים טמאים שתבעו חזק "למה נגרע", לא רוצים להפסיד את מצות הקרבת הפסח – והתחדש שיש עוד הזדמנות, כמו הווארט שלנו ש"'עבר זמנו בטל קרבנו' לא אמרינן"[קעא]. כתוב[קעב] שהטמאים היו נושאי ארונו של יוסף הצדיק, שהלך במדבר עם בני ישראל. כאשר משה רבינו יצא ממצרים הוא לקח את עצמות יוסף עמו – סימן שמשה זקוק ליוסף הצדיק, שיש איזו מעלה ב"נֹהג כצאן יוסף"[קעג] לגבי משה, ולכן המנהיג, משה רבינו, חייב לקחת אותו. בכל אופן, זהו ארון של מת (בחינת שינה, מצב שבו חולמים חלומות) והם "טמאים לנפש אדם". לפעמים אדם הוא אדם-דוד-משיח, אבל כאן כתוב שיוסף נקרא "אדם" (משא"כ משה). למה? בדרך רמז, אדם במספר קדמי (חישוב כל אות כסכום כל האותיות עד אליה – א 1, ד 10 ו-מ 145) עולה יוסף.

כאן הוא מסביר ש"נפש אדם" היינו חלק ה"נפש" מתוך הנרנח"י של אדם-יוסף (שגם הוא ענין גדול):

ואנחנו טמאים לנפש אדם זה אביהוא.

ברבי נחמן, אמרנו שנפש היא שכל החלום (ורוח השכל בהקיץ). הטומאה היא רק טומאת הנפש, טומאת החלום – כידוע שכאשר אדם חולם בלילה הוא עלול להגיע לטומאה, לראות קרי, לשון מקרה הפך המצב בו שולט השכל. אם כן, כל קרבן פסח הוא בזכות אביהוא, ה"נפש אדם" (אביהוא משלים את "נפש אדם" ל-500, סוד "פרו ורבו"[קעד] ותרגם אונקלוס "פושו וסגו" לשון נפש, וד"ל).

אבל נדב היה מבחי' רוח ולא היו צריכים הזאה בשבילו כלל. ועליו נאמר ורוח נדיבה תסמכני.

כמו שכתוב[קעה] שיש צדיקים גדולים, צדיקי-אמת, שלא מטמאים – גם כהנים יכולים לעסוק בהם. זו בחינת הרוח של יוסף, ומצדה יכלו בשקט להקריב פסח ראשון.

וז"ש נוהג כצאן יוסף. כי בזמן הגלות הנהגת ישראל הוא בבחי' יוסף שהוא מבחי' חלום מעולם העגולים כו'. ולכן נק' בן פור"ת אותיות פות"ר ותופ"ר שמחבר כו'. ולכן היה פותר חלומות.

הוא חותם בכך שיוסף הוא מעולם העיגולים, בו יש נשיאת הפכים. כמו שאמרנו על ר' אשר – צדיק של גלות, של שרש הגלות – שמתוך הנמנום שלו מקבל רוח הקדש. הוא "בן פורת" שפותר[קעו] חלומות – תופר[קעז] נכון את צירופי האותיות שמשתנים בחלום. מי עסק הרבה בצירופי אותיות? רבי אברהם אבולעפיא. הפעולה הזו גופא, עשיית צירופים ושינוי שלהם, היא חלומות ועיגולים (את אחד הספרים שלו כתב רבי אברהם אבולעפיא בצורת עיגולים...). כל חכמת הצירוף – חכמה רמה ונישאה – שייכת לחלומות.

סיכום

עד כאן למדנו שני מאמרים יפים על סוד החלום, שמתחיל מהיום (חלום יעקב, סולם יעקב) וכולל את כל החדש וכל הגלות. שנזכה להעריך את הגלות ואף על פי כן לזכות ל"בשוב הוי' את שיבת ציון היינו כחֹלמים", גאולה. בגאולה נדע לייקר את זמן הגלות, הזמן שלנו עכשיו.

מכח המאמר בליקוטי מוהר"ן ראינו את הפירוש הפנימי של "היום", בלי ההסבר של אליהו הנביא – "היום אם בקֹלו תשמעו"[קעח], רק "היום" כפשוטו. זהו "היום" שה' אומר למשיח – "אני היום ילדתיך" כי "בני אתה", אתה הבן שלי, אתה כמוני, אתה עם ה'גנים' שלי, למעלה מהזמן, שכל, אור אין סוף.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• רבי נחמן התנגד למורה-נבוכים אך בעצמו הפליא את השכל.
• המציאות מוגדרת בזמן ומקום – ככל שיש לאדם יותר שכל הזמן מתקצר (עד לבטולו) וככל שיש לו יותר כח המקום מתכווץ (עד לבטולו).
• לאה היא מחשבת שכל וזלפה כח המדמה.
• שבעים שנה בתורה שבכתב הן חיי דוד ובתורה שבעל פה שינת חוני המעגל (שינת הגלות).
• בכל רבע שעה יש לחדש את מודעות ה"שויתי הוי' לנגדי תמיד".
• ברבע שעה יש 270 חלקים – כל רבע שעה צריך להתעורר ולהפוך את ה-רע ל-ער.
• הענוה והבטול הם על פי השכל.
• מודעות המשיח – יחידה שביחידה – משקפת את מודעות ה'.
• חשוב לזכור שכל ההיסטוריה היא פרקים בתולדות חיי המשיח.
• היסטורית הצרות של המשיח – מאז בריאת העולם – מביאה אותו לרמת שכל שמאיינת את הזמן.
• אור השכל מבטל את חשך תחושת הזמן והמקום.
• אצל משיח הכל "יום" – בלי חשך ומשברים.
• כשיש כח – חיות והתלהבות בעבודת ה' – זוכים לקפיצת הדרך/הארץ.
• הזמן שייך ליחוד זכר ונקבה.
• הזמן והמקום קיימים במודעות העצמית – בויתור על המודעות העצמית זוכים לכח ושכל אין-סופיים להבאת הגאולה.
• חיים מפוצלים – של התעוררות בתפלה ואחריה שקיעה בגשמיות – הם חלום הגלות.
• עבודת ה' בגשמיות היא דווקא מתוך מודעות וכוונה.
• שרש חלום הגלות, שלמטה מהשכל, בנשיאת הפכים שלמעלה מהשכל.
• אצל הצדיק השרש גלוי גם בזמן הזה והוא זוכה בנמנום לרוח הקדש.
• יוסף בעל החלומות הוא צדיק הגלות (ויש לו מעלה על משה, איש התורה-השכל, צדיק הגאולה).
• בגאולה יתגלה לכולנו השרש המופלא של חלום הגלות.