תכונות המנהיג בסוד ארבעת המינים
התוועדות חול המועד סוכות
י"ז תשרי תשנ"ג - נחלים
סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]
קיצור מהלך השיעור
בשיעור נלמדות חמש תכונות של המנהיג האמתי – מלך המשיח – תוך הקבלתן לארבעת המינים ובשימת דגש כל טיפוחן בניצוץ משיח שבכל יהודי:
התכונה הראשונה היא דרך ארץ, נינוחות עם הבריות, חתירה תמידית לפשרה של אמת, מתוך אי-התפשרות עם התורה עצמה, הנובעת מהרצון לגלות בעולם ש"הצמצום הוא לא כפשוטו"; התכונה השניה היא בטחון בה' הפועל דרכי, בחתירה תמידית להורדת השמים לארץ והפיכת הטבע לנסי, מתוך התעקשות ש"עצם אינו מתחלק"; התכונה השלישית היא רחמים, שהם מקור השראת רוח הקודש של המנהיג, הנולדים מהסתכלותו בירידת הנשמה, ישראל והעולם מאיגרא רמא לבירא עמיקתא; התכונה הרביעית היא החשק של המנהיג לברר ניצוצות מאומות העולם, את החכמות, האמנויות והיפי שיש בהן, והתמסרותו למלא את חשקו; התכונה החמישית היא השטות דקדושה, שמתחלקת גופא לשלשה סוגי שטות: השטות בהענשת רשעים, השטות כאמצעי להינצל מהקליפות, והשטות בהתגלות פשטותנו לפני המלך.
חמש תכונות המנהיג
מועדים לשמחה לכולם. הנושא שלנו היום הוא מנהיגות, התכונות הרצויות למנהיג אמתי על פי תורה. ודאי ברור ופשוט לכולנו שחוץ מהרבי שליט"א אנחנו במשבר חמור מאוד בעם שלנו בנושא הזה של מנהיגות.
ננסה לקשר בהמשך הדברים שלנו את הסוכה עם ארבעת המינים של הלולב לאותן תכונות של מנהיגות שאנחנו נדבר עליהן היום. למשל הלולב בעצמו בתוך הסוכה הוא סמל של מנהיג טוב אמתי על פי תורה. בכלל, ידוע שכאשר לוקחים את הלולב ביד זה סימן והכרזת ניצחון[ב], 'דידן נצח', בטחון בה', אחת מהתכונות העיקריות של המנהיג.
אנחנו נחלק את הדברים לחמשה סעיפים, חמש נקודות או חמש תכונות של המנהיג האמתי על פי תורה. נאמר אותן קודם בקיצור ובאופן היולי ואחר כך נחזור להסביר אותן.
כמובן שבכל פעם שאנחנו מדברים על ה-מנהיג בה' הידיעה, הדברים נוגעים למלך, למלך ישראל בכלל, לכל מלך אמתי, הוא ה-מנהיג, ועוד יותר ובמיוחד למלך המשיח.
לכל יהודי ויהודי יש ניצוץ של המלך המשיח, יחידה, לכן כל יהודי צריך בעצמו לטפח לפתח את התכונות של מנהיגות אמתית. כל יהודי הוא מלך. כתוב בזהר הקדוש[ג] שאנחנו בני מלכים או מלכים ממש, וכל יהודי צריך להיות מנהיג, לכן הדברים האלה נאמרים בגדול ביחס למלך המשיח, ובקטן ביחס לכל אחד ואחד מאתנו. אדרבה ככל שאנחנו בעצמנו כל אחד ילמד איך להיות מנהיג טוב אמתי על פי תורה יותר מהר יבוא המנהיג הכללי של כל העם.
כאמור, לכל יהודי יש ניצוץ של המשיח ורק בזכות צירוף כל הניצוצות או מספיק ניצוצות של המשיח יתגלה ה-מלך המשיח האמתי הכללי של כל העם, הניצוצות של המשיח היינו ניצוצות היחידה שבנפש.
היום, כשעושים את ההקפה של ההושענא, אומרים את הפיוט שמתחיל 'אום אני חומה', כתוב שם "חבוקה ודבוקה בך טוענת עוּלָך יחידה לְיַחדָך". כל הפיוט מתאר את מסירות הנפש שיש ליהודים על תורה ומצוות, על הקב"ה, שעל ידי מסירות הנפש מתגלה ה'יחידה ליחדך' של כל יהודי וכאשר מספיק יחידות ליחדך מתגלות אז מתגלית היחידה הכללית של כל עם ישראל, שהוא מלך המשיח, ה-מנהיג האמתי.
דרך ארץ
לתכונה הראשונה אפשר לקרוא מדת דרך ארץ של המנהיג. כלומר, איך המנהיג מסתכל על הציבור, על העם, איך הוא רואה את העם, איך הוא שופט את העם. הרי מלך צריך להיות שופט צדק, "צדק צדק תרדוף"[ד], והמשפט הוא כמובן על פי תורה, אבל עצם ההסתכלות, או נקרא לזה הנינוחות של המנהיג היא משהו נוסף.
בפרקי אבות חז"ל אומרים "כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו"[ה], ולהיפך כל מי שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו. זה כלל גדול מאוד מאוד בחסידות, שהאדם צריך להיות אהוב על הבריות. מה התכונה שמאהבת את המנהיג על הבריות, על העם, על הציבור בכלל? דרך הארץ שיש במנהיג, זה א'. על דרך ארץ בכלל נאמר "דרך ארץ קדמה לתורה"[ו].
בטחון – הפיכת הטבע לטבע נסי
אחר כך הדבר השני הוא דבר שהזכרנו הרגע, מדת הבטחון בה'. הבטחון של המנהיג בה' מתבטא ומשתקף בכך שהוא גם סומך על כוחותיו-הוא שהקב"ה מזרים בו ליזום דברים גדולים ולנהוג ולהנהיג את העם בדרך שהיא גם למעלה מדרך הטבע.
יש משהו במנהיג האמתי שהוא קצת סומך על הנס. אם כי שכתוב[ז] שבדרך כלל "אין סומכים על הנס", צריך ללכת בדרך הטבע, אבל במנהיג האמתי יש אופי ותכונה שהוא בעצמו חי [חיים ניסיים]. הטבע שלו הוא קצת מעל לטבע הרגיל של כולם, והוא כן סומך על הנס. הוא ממשיך את הנס את ההנהגה הנסית לתוך ההנהגה הטבעית, כלומר שבבטחון שלו החזק מאוד הוא תמיד הולך מלמעלה, כמו הפתגם המפורסם בחסידות 'לכתחילה אריבער'[ח]. הוא לא מתחשב יותר מדי במכשולים-בבעיות שהטבע מעמיד מולו, הוא קופץ מלמעלה, אבל תמיד הוא לא רוצה להישאר למעלה, בשמים, המגמה שלו תמיד היא להמשיך להוריד את השמים לארץ. אף על פי כן כשמישהו רואה מנהיג אמתי בחוץ – המנהיג הזה הוא לא 'נעבעך' בכלל, הוא בדיוק ההיפך מכך, הוא אחד שהולך ב"יד רמה". שוב, הוא נוהג באופן נסי, הוא נס ומופת, רק שהואכל הזמן חותר להמשיך את הנסיות וההנהגה הנסית בתוך הטבע. להיפך, שהנס יהיה הטבע. הטבע היהודי האמתי אמור להיות טבע נִסי, "הוי' נִסי"[ט].
עד כאן בקיצור הנקודה השניה, בטחון המנהיג, שהוא בטחון על-טבעי, שהקב"ה ילך אתנו למעלה מהטבע, וגם שאני בעצמי צריך ליזום דברים שהם למעלה ממה שהטבע מרשה.
רחמים
הדבר השלישי הוא ההשראה, הרוח, רוח ה' שוחה ושורה על המנהיג.
כל מנהיג אמתי צריך להיות בעל שאר רוח, עם השראה מיוחדת. כמו שנסביר, השראת המלך המנהיג היא בעיקר הרגשת "רחמים רבים", רחמים גדולים, על עם ישראל, על כל אחד ואחד בפרט, על הכלל, על השכינה הקדושה.
הדבר השלישי הוא אם כן מקור ההשראה של המנהיג. אם אין מקור השראה אי אפשר להיות מנהיג. וזה לא הבטחון שלו, אלא מאין הוא מקבל את ההשראה שלו.
חשק, בירור ניצוצות
אחר כך הדבר הרביעי: לכל מנהיג, לכל מלך בישראל, אנחנו רואים שיש דברים מיוחדים שבתחלה אפשר לפרש אותם כעין חשק או אפילו תאוה אישית נפשית של המלך, 'בירורים' מיוחדים בלשון הקבלה, שהוא חושק לתקן. כמו שלכל אדם יש תחביב, גם אצל מנהיג יש תמיד דברים מיוחדים שלא כל אחד מבין אותם, אבל העם צריך להכנע ולהתבטל בפני המלך. יש חשק מיוחד אישי עצמי של מנהיג, שלהיפך, הוא שׂם עליו המון כח, המון כחות הוא משקיע בזה, להפיק את הרצונות המיוחדים שלו.
בדרך כלל, אנחנו נסביר, שלמנהיג אמתי בתורה, אם אנחנו גם נבדוק בהיסטוריה שלנו וגם נבין את זה עמוק על פי קבלה, יש חשק אחד מיוחד שרצוי ושצריך להיות אצל מנהיג אמתי.
למשל, לשלמה המלך היה "כל חשק שלמה"[י] – היה לו חשק לתקן את כל העולם על ידי נישואיו עם אלף בנות מלכים. בת-מלך של כל עם ועם מסמלת את היפי והניצוץ הקדוש שבתוך אותו עם, והוא רוצה-חושק לברר לתקן את הכל בכך שהוא מתחתן איתה. הוא עשה נגד התורה, זה לא עלה לו יפה. בכל אופן יש לו חשק בהיותו מנהיג. מנהיג בלי חשק מיוחד הוא לא מנהיג. זו נקודה רביעית.
שטות דקדושה
הנקודה החמישית נשמעת הכי מוזרה. רוב עם ישראל נוהג בשבת הזאת, של חול המועד סוכות, לקרוא גם בציבור את מגילת קהלת, ושם יש פסוק אחד מאוד משונה, נשמע מוזר מאוד הפסוק הזה. הפסוק הוא ככה: "זְבוּבֵי מָוֶת יַבְאִישׁ יַבִּיעַ שֶׁמֶן רוֹקֵחַ, יָקָר מֵחָכְמָה מִכָּבוֹד סִכְלוּת מְעָט"[יא]. את החלק הראשון נעזוב כרגע, נאמר רק את החלק השני של הפסוק.
הפסוק אומר "יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט", שלפעמים יותר יקר, יותר טוב, מחכמה ומכבוד – קצת סכלות, קצת שטות. לפעמים צריך לנקוט במדת השטות דקדושה והיא יותר מועילה לענין, יותר נצרכת יותר חפץ יקר בה מאשר כל החכמה שבעולם. כמו שחז"ל דורשים את הפסוק הזה – כמו שנלמד בהמשך – בלי היכולת לנקוט לעת מן העתים בקצת שטות דקדושה, זה לא ילך אף פעם למנהיג. מנהיג חייב לדעת מתי לנקוט ב"יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט". אם אין לו את התבלין של השטות דקדושה כמו שהיה אצל כל המלכים האמתיים – החל ובעיקר דוד המלך, שהוא דוד מלכא משיחא – הוא לא יכול להצליח להיות מנהיג. זו הנקודה החמישית של המנהיג.
סיכום ביניים
נעשה שוב חזרה בקיצור:
נקודה ראשונה היא דרך הארץ של המנהיג. דרך ארץ של המנהיג היא התבטלות בבטול פנימי של המלך לעם שלו, כמו ש"אין מלך בלא עם"[יב], נאמר לפעמים גם הפוך "אין עם בלא מלך", אבל כמו שהעם בא ומכתיר את המלך, צריך להכתיר את המלך, להתבטל להשתחוות לפניו, כך למלך האמתי יש בפנימיות המון בטול, ובטול של הערכה, במציאת הנקודה הטובה של כל אחד ואחד[יג]. לפני כמה ימים קראנו בספר התניא – מי שלומד את החת"ת השיעורים של התניא – ש"יציבא מילתא ותקין פתגמא שכל אחד מתוקן מחברו". הדבר הכי אמתי והכי עמוק בתורה, יסוד היסודות שלנו שלכל יהודי יש נקודה טובה מתוקנת שאין לאף אחד אחר.
אז יש דרך ארץ של המנהיג, ו"דרך ארץ קדמה לכל התורה". בדרך ארץ שלו הוא נעשה נוח, רוחו נוחה לבריות, ואז רוח המקום גם נוחה הימנו.
אחר כך יש בטחון, בטחון מיוחד, שיכול להתפרשׁ-להיראות אפילו בטחון מופרז לפעמים, כמו מרדכי, אחד מהמנהיגים הדגולים-החשובים ביותר אצלנו. מרדכי היהודי הולך ומסכן עם שלם, "מרדכי לא יכרע ולא ישתחוה"[יד], הוא מעמיד את כל עם ישראל בסכנת חיים על הבטחון שלו על העקשנות שלו על ה'קְשֵה עורף' שלו של קדושה. יש הרבה ששואלים: איך מותר לו דבר כזה על פי הלכה לסכן את כל עם ישראל? יש לו חוט שדרה. כמו שנסביר בהמשך, הבטחון של המנהיג הוא סוד הלולב. מבין ארבעת המינים אנחנו מברכים "על נטילת לולב", וחז"ל אומרים במדרש[טו] שהלולב דומה לחוט שדרה. כל אחד מהמינים דומה לאיבר אחר עיקרי חיוני בגוף. המנהיג הוא בעל חוט שדרה, 'בעל לולב', והוא לוקח על עצמו המון אחריות עד כדי סיכון מתוך בטחון למעלה מדרך הטבע.
אחר כך נקודה שלישית היא מקור ההשראה, נקודה רביעית היא החשק המיוחד של המנהיג ונקודה חמישית היא השטות.
האריז"ל מעלה את האושפזין לתורה
על המושג הזה, שטות דקדושה, ה"סִכלות מעט", יש הרבה מאוד חסידות, והוא גם קשור בכלל לחוש הומור. מנהיג אמתי הוא קצת "בדחנא דמלכא'". כתוב בזהר הקדוש[טז] שדוד המלך הוא הבדחן של הקב"ה, "בדחנא דמלכא". יש אפילו מי שאומר שלכן בחמשה חומשי תורה אין את דוד המלך. בתורת משה אין את דוד המלך בגלוי, הוא נמצא רק בהעלם בתוך משה רבנו, מנהיג הדור, ולכן לא רואים כל כך חוש הומור בחמשה חומשי תורה, יש מי שאומר ככה. זאת בגלל שדוד עדיין גלום ונעלם, שורש המלכות. אבל כשדוד מתגלה אז הוא מתגלה בהמון צחוק, המון בדיחותא.
מאין לי? יש סיפור מאוד מאוד מרשים של האר"י הקדוש שגם שייך לחג הסוכות. בשבת עולים לתורה שבעה קרואים, ופעם אחת אחרי קריאת התורה האר"י פנה לתלמידים ואמר: 'אני הולך עכשיו לקרוא לתורה את שבעת האושפיזין של חג הסוכות. אני הולך לקרוא לאברהם אבינו וליצחק אבינו וככה לפי הסדר, אני קורא לכולם לעלות. האם יש בכם כח לראות את זה לחוות את החויה הזאת? האם אתם מוכנים נפשית?'. אחר כך הוא הזהיר אותם: 'הכל יעבור בשלום אבל תדעו לכם שכאשר אני אקרא לשביעי את דוד המלך, שהוא המלכות-השביעי, לעלות לתורה הוא יכנס כאן לבית המדרש שלנו "מכרכר ומפזז בכל עז" ומי שיצחק עליו אוי ואבוי מה שיהיה לו'. הוא אפילו נקט בדבר מאוד מאוד... הכי לא טוב. 'האם אתם מוכנים לסיכון הזה? שתדעו לכם, אני כבר מזהיר מראש, שיהיה פה נסיון מאוד מאוד קשה שדוד המלך נכנס לכאן לשביעי'. הם קיבלו לשמור. באמת מה שהיה שהכל עבר טוב, עלה אברהם אבינו וכולם לפי הסדר, וכאשר הגיע דוד המלך הוא באמת נכנס ["מכרכר בכל עֹז"], והם היו מוכנים מראש, אבל אחד מהם לא החזיק מעמד, אחד מהתלמידים, והוא באמת פרץ בצחוק ואז היה לו לא טוב, מה שהאריז"ל אמר.
זה סיפור חשוב מאוד משבחי האר"י והוא רק בא להדגים שאפילו עצם ההופעה של דוד לעלות לתורה, עליה לתורה היא דבר רציני ביותר, ממש מעוררת צחוק. כאמור דוד בזהר נקרא "בדחנא דמלכא", הבדחן של המלך. כל זה קשור לתכונה החמישית שלנו, ה"סכלות מעט" – "יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט".
א. דרך ארץ
עכשיו נחזור יותר, לאט לאט, על כל אחד מהדברים האלה.
יש במסכת סנהדרין דיון בהלכה[יז], מחלוקת אפילו, מה עדיף לדיין לשופט לעשות כשבאים לדון אצלו שני יריבים שני אנשים: האם לדון דין תורה חתוך, שבלשון חז"ל הביטוי הוא "יקוב הדין את ההר", או שמוטב לחתור לקראת 'ביצוע', ש'ביצוע' הוא כינוי בחז"ל לפשרה. מה צריך לעשות? מה המגמה של המשפט? דין או פשרה? יש בזה מחלוקת בגמרא ואנחנו פוסקים[יח] שפשרה עדיפה מדין. רצוי לכתחילה לחתור לקראת פשרה.
מה הפנימיות בדבר הזה? הביטוי של חז"ל "יקוב הדין את ההר" מקביל בקבלה לסוד הצמצום הראשון.
כתוב שהַר הוא סמל לבהירות, כמו "בְּהַר סיני", מלשון "בהיר בשחקים"[יט]. יש בוהַר, זוהַר, נוהַר (נהרה), צוהַר וטוהַר. חמש מלים בעברית בלשון הקודש שבכולן יש את ההברה 'הַר', כולן שמות נרדפים של אור. אז בכלל 'הַר' היינו אור, בהירות.
מה זה "יקוב הדין"? הדין הוא מדת הדין של הקב"ה, המדה שפועלת על פי הקבלה לעשות כביכול נקב וחלל ריקן בתוך ה'הר', בתוך אור אין סוף שמתפשט בתחילת הבריאה, כדי להעמיד בתוך החלל את כללות סדר ההשתלשלות של העולמות.
אם כן, הביטוי "יקוב הדין את ההר" מקביל לסוד הצמצום בקבלה. מדת הדין פועלת את הפעולה הזאת לעשות נקב וחלל בתוך בהירות האור אין סוף.
בשביל מה זה טוב? בשביל להעמיד את העולמות, לקיים את המציאות בתור מציאות-'יש', לקיים את החברה כחברה של 'יש', שכל אחד ואחד מרגיש את עצמו 'יש' בפני עצמו, כל אחד מתקיים בפני עצמו. לכן יש גם מגמה במשפט של "קוב הדין את ההר". כדי לקיים את הציבור, להעמיד את הציבור בבחינת יש וכל אחד עם זכויות האדם שלו, צריך להיות משפט צדק שהוא בבחינת "יקוב הדין את ההר".
מהי אם כן פשרה? פשרה היא שלום. גם הנושא הכללי של יום העיון שלנו היום הוא 'סוכת שלום', שלום ושלימות, ה-מילה וה-נושא הכי חשובים היום, שלום. באמת יש פה דיון לאן חותרים – האם חותרים לשלום, או חותרים ל'יקוב הדין את ההר', לצדק. שוב, אנחנו פוסקים שהפשרה עדיפה, אבל מהי בפנימיות הפשרה הזאת שעדיפה מהדין?
עומק הפשרה – "צמצום לא כפשוטו"
כתוב שהפשרה העדיפה מהדין היא הגילוי שבעצם הצמצום הזה של הדין הוא "לא כפשוטו", זה הביטוי – הצמצום לא כפשוטו, אלא שאור אין סוף שכביכול ניקב הוא עדיין פה, הוא חי וקיים עדיין ולא הסתלק בכלל, הוא רק התעלה מיניה וביה ועלינו לגלות אותו.
איך מגלים אור שהוא נעלם? מה זה בנפש, נפשית? בהתייחסות או בדרך ארץ כלפי שפוטים נשפטים.
כתוב "צדק צדק תרדֹף". שואלים למה כתוב פעמיים "צדק צדק"? למה לא מספיק פעם אחת צדק תרדוף? מה זה "צדק צדק תרדֹף"?
– מהו הפסוק העיקרי שכתוב בו לרדוף? "בקש שלום ורדֹפהו"[כ]. אבל מדת הצדק כמדה בפני עצמה היא לא שלום, אלא להיפך, היא "יקוב הדין את ההר" –
מפרשים "צדק צדק תרדֹף", הרדיפה שצריך לרדוף היא לגלות את נקודת הצדק שנמצאת אצל כל אחד ואחד מבעלי הדין. כלומר, "צדק צדק תרדֹף"הוא כמו שנֹאמר אפילו במליצה: אתה צודק וגם אתה צודק, שניכם צודקים.
כמובן שאם אתה צודק לגמרי ואתה צודק לגמרי אי אפשר לעשות פה שום דבר, זו גם לא פשרה, זה או "שודא דדייני"[כא] או "כל דאלים גבר"[כב], אבל הבסיס של הפשרה הוא לגלות צדק נעלם, צדק שלא נראה לכתחילה על פני השטח. שוב, "יקוב הדין את ההר" פרושו לשמוע את הטענות, לגבות את העדויות, לפתוח את הספר שולחן ערוך ולפי הנתונים והטענות האלה לפסוק הלכה מי צודק, מי זכאי ומי חייב.
אבל יש משהו יותר עמוק. מהי פשרה? מעל לספר, לכן הוא אפילו "דרך ארץ" שקדמה לספר, "שקדמה לתורה". אתה יוצא מתוך הנחה שהרי יש פה שני יהודים שרבים על ממונות וכיוצא בזה, ודאי חייבת להיות נקודת צדק אצל כל אחד ואחד. הרי צריך לרדוף-למצוא את הנקודה הזאת אצל כל אחד ואחד, "צדק צדק תרדֹף", ואז הדיין הזה אומר אם אני אגלה את נקודת הצדק שאצל כל אחד ואני אוכל גם קצת לנמק את זה להסביר אותה לצד השני, אפשר ששניהם יצאו מבית המשפט מרוצים ושלמים.
שוב, כתוב שבעומק, היכולת לגלות גם את מעט הצדק אצל אותו אחד שעל פי מדת הדין לא זוכה – ולהיפך, על פי מדת הדין היה צריך לצאת חייב, אבל גם בו יש נקודת צדק – זה על דרך הגילוי שהצמצום אינו כפשוטו.
מה זה צדק? כל התכונות של המנהיג הן של מלכות. המלכות היא ספירה על פי קבלה. גם באור אין סוף שלפני הצמצום יש מושג בקבלה 'מלכות דאין סוף'. אותו הר שאמרנו קודם, "יקוב הדין את ההר", הוא "הר המלך". הבהירות והאור המתפשטים נקראים בלשון הקבלה מלכות דאין סוף, "צדק מלכותא קדישא" כתוב בפתח אליהו. כלומר, אור אין סוף עצמו הוא הוא הצדק המוחלט, המלכות המוחלטת.
מה זה הצמצום, הנקב הזה? שיש מציאות שהצדק נעלם או הצדק איננו, הצדק מסולק מכאן. בהשקפה הראשונה יש חלל בלי צדק, אז גם יש אחד מבעלי הדין על פי הצמצום שהוא לא צודק, יש רק אחד צודק ואחד לא צודק.
הגילוי שיש צדק אצל כל אחד ואחד אומר שגם איפה שבלשון הקבלה יש אור בו הצמצום נוגע, גם באותו מקום הוא לא כפשוטו. יש עדיין צדק, כלומר יש עדיין אור מלכות ה', המלכות דאין סוף, באותו מקום חלול וריקן למראית עין. זה הסבר בקיצור על פי הקבלה והחסידות מהו הכח המניע של פשרה.
דיין או שופט כזה היוצא מתוך הנחת יסוד שיש צדק עם כל אחד ואחד – מדובר בשני יהודים – זה בגלל שכל השקפת העולם שלו, כל "יסוד היסודות ועמוד החכמות" שלו הם שהצמצום לא כפשוטו ושה' אכן נמצא בכל מקום ומקום, "לית אתר פנוי מיניה", במיוחד בתוך יהודי. ה' נמצא בתוך כל יהודי, וכמה שהיהודי 'לא בסדר' יש לו נפש אלקית שהיא כן בסדר והוא חותר לעשות שלום, שמטרת השלום הזה היא לגלות שהצמצום לא כפשוטו, שה' נמצא בכל מקום.
אני עדיין מקצר אבל קצת יותר מקודם מסביר מהי דרך ארץ ומה גם כן מוצא חן בעיני הציבור.
רב ורבי – אמת ואמת לאמתו
מי שנוהג ככה, מי שרודף שלום, מי שמקיים את ה"בקש שלום ורדפהו"[כג] – רוח הבריות נוחה הימנו, ואם רוח הבריות נוחה הימנו אז ממילא גם רוח המקום נוחה הימנו וזה בכלל מכשיר אותו בכלל להתעסק עם אנשים.
כתוב בפרקי אבות[כד] שמי שהוא קשוח, מי שהוא קפדן, לא יכול להיות רב. בכלל, הוא לא יכול להתעסק עם הציבור. אמנם, כתוב בגמרא[כה] שכל רב של עיר שאנשי העיר לא שונאים אותו סימן שהוא לא רב טוב, אז זה קושיה לכאורה למה שאמרנו. אנחנו אומרים ש"כל מי שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו", ולהיפך, "כל מי שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו", אז איך אפשר לפשר בין שני הדברים האלו?
באמת כתוב בקבלה שיש הבדל בין רב לרבי. יש רב בלי י ויש רבי עם י. יש אחד שבאמת המינוי והתפקיד שלו הוא לעשות דין, וכך הוא באמת עושה – הוא פוסק הלכה והוא פוסק על פי אמת. זהו רב בלי י. [אבל יש רבי עם י' שהוא אמת לאמתו.]
אנחנו כבר נכנסים ללילה, היום הוא ח"י תשרי, היארצייט של רבי נחמן מברסלב. לתלמיד המובהק שלו קראו רבי נתן, שהיה תלמיד חכם מובהק ורצו למנות אותו לרב קהילה. כמו כל חסיד הוא בא שואל את הרבי אם כדאי לו, אם נכון בשבילו אם זה תיקון בשבילו, אז הוא בא לרבי נחמן ושאל אותו אם לקבל את המינוי וההצעה הזאת להיות רב. הוא אומר למה לא? זה דבר טוב, 'זייערע גלייכע זאך', דבר מאוד ישר וטוב, למה לא להיות רב? רבי נתן התעקש, הוא אמר 'אבער אמת'? האם זה דבר אמתי להיות רב? אז רבי נחמן אמר: 'אמת? "אין אמת אלא תורה"[כו]. נישט קיין אמת להיות רב? ודאי שזה אמת להיות רב'. רבי נתן המשיך להתעקש, 'אבער אמת לאמתו'? אבל האם זה אמת לאמתו להיות רב? לזה רבי נחמן כבר הרים את הידיים, הוא אמר: 'זה אני לא יכול לומר לך..'. כמובן שהוא לא נעשה רב, רבי נתן. זו ודאי אמת להיות רב, אבל אמת לאמתו זה רק רבי, משום שזה מדת החסד.
מתפקידו של הרב – ויש בזה גם תיקון עולם – להיות דיין אמת במדת הדין, ולפעמים "יקוב הדין את ההר". היות שהוא חייב את זה לכן באמת נֶאמר שרב כזה שיותר מדי נחמד, יותר מדי אוהבים אותו, זהו סימן שהוא לא בסדר, לא שווה, שהוא חנפן, שהוא לא רב בכלל. אבל המנהיג האמתי, המלך, מוכרח וחייב להיות אהוב על הבריות לגמרי. אין דבר כזה לומר שמלך שלא שונאים אותו הוא לא מלך, חס ושלום לומר או להעלות על הדעת דבר כזה.
מה זה מלך? מלך חייב להיות רבי. הוא חייב להיות עם מבט מלכתחילה מעֵבר לכל צמצום. יש מאמר חז"ל "רדפהו במקום אחר"[כז]. כשרודפים משהו לא רודפים במקומך. צריך לצאת ממקומך למקום אחר רחוק כדי לרדוף שם את השלום. הוא יוצא מכל מה שקרוב אליו כדי להיכנס לתוך המנטליות הכי רחוקה של הזולת לחפש בו את ניצוץ הצדק של המלכות הנסתרת המצומצמת, שעדיין האור נמצא טמון באותו מקום רחוק. זה "בקש שלום ורדפהו", כך צריך להיות רבי אמתי שזה מלך באמת, מנהיג אמתי.
עד כאן בקיצור. אולי זה רק החלק הראשון של הנושא הזה, שלמנהיג יש את יסוד הפשרה.
בין פשרה לפשרנות
כשמדברים על פשרה יש גם סכנה שכרוכה בה: מי שמכיר את השיחות של הרבי שליט"א, במיוחד בשיחות של השנים הראשונות, הוא מגדיר את עיקר יסודות הדרך שלו ושל החסידות בכלל. על פי פשט השיחות הללו הן כעין תגובה לרוח הזרה שנושבת באמריקה ובדור שלנו בכלל בכל מקום ומקום, ובצורה הכי נחרצת הוא מאוד צועק נגד הרצון לעשות פשרה – אותה מלה ממש 'פשרה' – עם התורה. הוא אומר שיש הרבה אנשים ואפילו הרבה 'רבנים', במירכאות, שחושבים שהדרך היחידה לקרב את התורה לדור שהוא לגמרי רחוק, לתינוקות שנשבו על פי ההלכה, וגם לשם השלום, לשם קירוב הדעות לשם קירוב ליהדות, לשם הגישור, חייבים קצת לפשר את התורה בעצמה כדי לקרב אותה לציבור, להעלות את הציבור.
זה אחד מהדברים הכי חשובים אצל הרבי. הוא מאוד מאוד מתנגד וצועק נגד הסילוף הזה של עשית פשרה עם התורה. כאילו לומר שהמציאות והתורה אינן תואמות בדיוק, לא הולכות יחד בדיוק. המציאות-העולם והתורה הן כמו שני בעלי דין שבאים לפנינו, יש פה מריבה בין המציאות לבין התורה וצריך לעשות פשרה ביניהם. אז זה חס ושלום.
איך להבין את זה לאור מה שעכשיו אמרנו? זה גם כן מאוד נוגע להיום. היום יש כל מיני סילופים במושג שלום. לעשות שלום עם גוים, לפגוע בארץ ישראל, לעשות פשרה, כדי לעשות פשרה צריך להחזיר שטחים וכיוצא בזה. הדבר הזה 'כדי לעשות שלום צריך להחזיר חלקי ארץ ישראל' הוא בדיוק דומה למה שאומרים שכדי לעשות שלום בין המציאות לבין התורה צריך קצת לוותר על התורה, לוותר על כמה קוצו של יוד פה ושם, העיקר שיהיה שלום בין התורה לבין המציאות. בדיוק אותו ראש, אותו דבר, שכדאי וצריך לוותר פה ושם על כמה מטר של ארץ ישראל כדי לעשות שלום עם הגויים.
אמנם, יסוד דרך ארץ של המנהיג ויסוד השלום, כמו סוכת שלום, הוא באמת לעשות פשרה, אז מה ההבדל בין זה לזה?
הפשרה האמתית כאמור היא מתוך האמונה ואפילו ההשגה העמוקה של המנהיג שבעצם "לית אתר פנוי מיניה", שהצמצום לא כפשוטו, שהאלקות נמצאת בכל מקום, בכל אתר ואתר, ולכן יש נקודת צדק בתוך הנשמה של כל אחד ואחד, ו"גדול השלום"[כח], כדאי לחתור תמיד לקראת שלום בין אנשים יריבים. אבל מהי האמונה הזאת? היא היא התורה. האמונה שהצמצום לא כפשוטו היא פנימיות התורה. גם נסביר את זה קצת יותר בהמשך. לעשות פשרה עם התורה פרושו להתנגד לרוח האמתית של הפשרה. הרי כל הפשרה האמתית והשלום האמתי הם התורה עצמה, ולומר שפה נוותר קצת על התורה כדי להשלים בין התורה לבין המציאות זה עצמו פוגע בשלום.
הרבי תמיד בשיחות שלו מביא את הפתגם המאמר המפורסם בזהר "אסתכל באוריתא וברא עלמא"[כט], שהקב"ה הסתכל קודם בתורה ולפי מה שכתוב בתורה כך הוא ברא את העולם. מה הוא מוכיח מהמאמר הזה? שלא יתכן שום דבר במציאות שלא תואם את התורה. אדרבה, כל המציאות נבראת על ידי התורה, אז המציאות חייבת להיות תואמת את התורה. אין דבר כזה שהם לא תואמים, רק שאתה בקטנות ובסילוף השכל שלך מדמה. זהו דמיון שווא גמור שהמציאות לא סובלת את התורה, אבל התורה היא השלום. לעשות פשרה עם התורה פרושו לפגוע בשלום. זה לא להרבות שלום, זה למעט בו.
עד כאן הווארט להבין שמצד אחד מי שהוא אמתי, מי שהוא מנהיג עם יסוד של דרך ארץ קראנו לזה, חותר תמיד לשלום ופועל מתוך הנחת יסוד שפשרה עדיפה מדין, שכך גם התורה פוסקת, שפשרה עדיף מדין. בכל זאת חלילה וחס לעשות פשרה עם התורה עצמה. זו פגיעה בשלום, היפך השלום, בגלל שארץ ישראל, עם ישראל בארץ ישראל ותורת ישראל הם השלום, הם התורה, אתה לא יכול לעשות שלום עם זה.
מי אומר את זה? האמונה אומרת את זה. באמת קשה להסביר את זה. מי שזוכה הוא גם משיג באור שכלו שכך האמת לאמתו.
גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה
אבל למרות כל מה שעכשיו אמרנו, כתוב ש"אין כלל שאין בו יוצא מן הכלל"[ל]. מה אמרנו עכשיו? שזה סילוף ועיוות מצדי, מצד האדם, שנדמה לו שהמציאות לא מוכנה. כמו אמריקה שלפני דור או שני דורות לא מסוגלת לקבל את עול התורה, זה כבד מדי. הרבי הקודם בא לאמריקה לפני שני דורות וצעק 'אמריקע איז ניט אנדערש', שהמקום הזה הוא לא עולם אחר, זו לא מציאות אחרת, לא כוכב אחר, זה לא אחרת. אם העולם עד עכשיו היה מסוגל לקבל את עול התורה, גם המקום הזה והתרבות הזו גם מסוגלים, רק צריך ללמד אותה לחנך אותה אבל לא להתפשר.
אם כן, אין כלל שאין בו יוצא מן הכלל. זה גם יוצא מהמבט הפנימי של המנהיג, שמה שנראה על פני השטח לא זוהי האמת לאמתו. דרך אגב, היום זהו אולי ה-יסוד והכלל הכי גדול של המדע. דוקא המדע הכי חדש פועל כולו מזה מאה שנה, מהבסיסים החשובים של המדע, שהמציאות היא לא מה שאתה רואה. לא מה שנדמה על פני השטח הוא מה שבאמת קיים.
אצל המנהיג הדבר הראשון תמיד מלכתחילה הוא שלא כל מה שאתה רואה 'זה מה שיש'. זה בכל דבר. האמת לאמתו הזאת היא "עמֹק עמֹק מי ימצאנו"[לא]. גם בתורה גופא יש לפעמים יוצאים מן הכלל, כמו שהרבי כל כך צעק וצועק על זה שעם התורה עצמה לא מתפשרים. מה היוצא מן הכלל? לא לקחת שום דבר כאקסיום. הנינוחות של מנהיג אמתי היא שאין אקסיומים, היות שאין כלל שאין בו יוצא מן הכלל.
מה לעניננו יכול להיות יוצא מן הכלל? כתוב שיש לפעמים שרבנן גוזרים גזירה על הציבור שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה, ואז הגזירה בטלה ומבוטלת, אף על פי שהגזירה הזאת באה מכח התורה, מכח רבנן שגזרו את הגזירה (אם זה דין תורה ודאי שלא שייך יוצא מן הכלל). מה הכלל הזה אומר? שבאמת על פי פשט לפעמים הגוזר כאן, שזה כח של רבנן, לכאורה לא מדד נכון את יכולת המציאות לסבול ולקבל את הגזירה הזאת[לב]. כמו שהיה קצת – מי שמכיר בקבלה – בעולם התהו, שהיו אורות מרובים, אור גדול מאוד, והכלי לא היה מספיק מפותח וחזק על מנת להכיל לקבל את האור. האור היה חזק מדי עבור הכלים ושבר אותם, שבר את המציאות. זוהי שבירת הכלים.
אז יש לפעמים שאפילו רבנן מכח התורה אומרים דבר שאם יקפידו עליו יותר מדי, יתעקשו על זה יותר מדי, הוא יכול לשבור את כל הציבור. יש דבר כזה.
מה זאת אומרת? שלפעמים דבר שלכאורה יוצא מכח התורה זה באמת לא מותאם למציאות, בדיוק היפך מה שאמרנו קודם. איך זה יכול להיות? שוב, הכל להדגים דרך בצורת החשיבה של המנהיג, 'חוזרים חלילה' מתזוס לאנטי תזוס.
צריך לומר שהגזרה הזאת שגזרו שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה באמת היתה גזרת רב ולא גזירת רבי, מה שהזכרנו קודם הבדל בין רב לרבי. בתקוני הזהר כתוב ש"כל רב מבבל וכל רבי מארץ ישראל"[לג]. יש מנטליות והשגה של בינה בקבלה, ש"מינה דינין מתערין"[לד], שההשגה הזאת של בינה ש"מינה דינין מתערין" היא השגת תלמוד בבלי ו"כל רב מבבל", אבל "כל רבי מארץ ישראל" שם זה מוחין דאבא, חכמה, שאין בהם התעוררות דינים אלא הכל רק מקור של קו ימין בקבלה, של קו החסד.
אותה גזרה שמתברר למפרע שלא היתה לפי יכולת כלי הציבור לקבל ולהכיל מבררת באמת שהגזרה הזאת לא יצאה מהאמת-לאמתה של התורה, רק מהאמת של התורה, כמו התשובה של רבי נחמן לרבי נתן.
כתוב בקבלה וחסידות[לה] שיש שלש מדרגות של אמת: יש "שפת אמת", יש אמת ויש אמת לאמתו, ואין כאן המקום להסביר. אמרנו שהרב הזה הוא יותר מ"שפת אמת", הוא אפילו אמת, אבל אמת לאמתו הוא לא תמיד. הגזרה שהציבור לא יכול לעמוד בה יצאה מהאמת, אבל לא מהאמת לאמתו, לכן צריך תמיד לחשוש, אי אפשר תמיד לדעת. לרבי אמתי יש עיניים, מנהיג אמתי יכול לדעת.
הוראת שעה מתוך רגישות
יש עוד יוצא מן הכלל. יש דבר שנקרא הוראת שעה: הוראת שעה היא לפעמים על פי רוח הקודש ששורה על המנהיג. הוא עושה רק לשעה, כלומר לא לתמיד, דבר שנראה או באמת לא מה שכתוב בשולחן ערוך. גם הוראת שעה היא דוגמא של "אין כלל שאין בו יוצא מן הכלל".
גם הרמב"ם כותב[לו] זאת לגבי המלך. המלך לפעמים נוקט בהוראת שעה כדי לתקן את השעה, כלומר את המציאות העכשוית. תוך כדי התחשבות במציאות העכשוית הוא לפעמים חורג טיפה ממה שלכאורה צריך להיות על פי מדת הדין, אבל בתוך הוראת השעה שלו לתקן את המציאות יש התחשבות עם המציאות. הוא באמת מכוון לאמת לאמתו, ואם היה מתעקש רק ללכת על הדין כל הזמן ואף פעם לא לחרוג, כאילו ש'אין דבר כזה', 'לא יכולה להיות הוראת שעה', 'תמיד חייב להיות בדיוק רק מה שכתוב' – הוא לא יכול להיות מנהיג. לפעמים הוא יקלקל את השעה במקום לתקן אותה. המנהיג צריך להיות מאוד רגיש לצורכי שעה.
כתוב בקבלה[לז] שהמלכות בכלל נקראת "חיי שעה"[לח], וכמובן ש"חיי שעה" מקבלים מ"חיי עולם". הם צריכים להיות בטלים וכלי, בית קיבול, לקבל מ"חיי עולם", אבל לא לבטל את העצמאות של המלכות, שהיא "חיי שעה". צריך המון המון רגישות לחיי שעה, ולפעמים יש הוראת שעה שנדמה שהיא נגד "חיי עולם", אבל באמת זו האמת לאמתו.
מה הכוונה אמת לאמתו? הרצון של בעל הרצון ממש. אפשר להסביר טיפה בלשון של חסידות מהי אמת ומהי אמת לאמתו. אמת היא הרצון הגלוי, מה שה' גילה רצונו, כמו שיש גילוי דעת. מה שמלך מלכי המלכים הקב"ה גילה רצון הוא אמת. אבל יש בעל הרצון, ולפעמים, כאשר הדבר משתקף בחיי שעה, בעל הרצון בוחר בדבר שכלפינו מתקבל כחורג מהרצון הגלוי, וזו האמת לאמתו. כלומר, זהו הרצון הנסתר הפנימי של בעל הרצון.
עד כאן עשינו סיבוב בן שלשה שלבים של פשרה: אמרנו שיש פשרה בין אנשים, תוך כדי אמונה שיש צדק בכל אחד ואחד וצריך להיות "בקש שלום ורדפהו"; אחר כך אמרנו את הכלל שעם השלום האמתי והשלימות האמתית לא עושים פשרה. להיפך, לעשות פשרה עם התורה עצמה, עם השלימות בעצמה, פרושו לפגוע בשלום, לא לעשות שלום; ואחר כך אמרנו שגם כאן המצב מפוכח מאוד. גם מה שנאמר "לב מלכים אין חקר"[לט] – צריך לקחת בחשבון שאפילו בזה יכול להיות יוצא מן הכלל: או שלפעמים גזרו גזרה שבאמת הגזרה לא מתאימה, או דבר עוד יותר עמוק, החוש לחוש מתי צריך לנקוט בהוראת שעה, שהוראת שעה היא הוראת המלך.
עד כאן התכונה הראשונה.
הסוכה – גילוי העצמות בחלל הפה
כעת נקביל את התכונה הראשונה לסוכה בעצמה בחג הסוכות: על פי דקדוק כותבים סֻכָּה חסר ו. יש בקבלה גם רמזים לסוכה מלא ו, שאם כותבים סוכה מלא היא שווה צא, מספר מאוד מאוד חשוב, שילוב שמות הוי'-אדני, אמן. אבל על פי דקדוק וגם בסידור שלנו כשכתוב "לישב בסכה" כתוב סכה חסר ו, ככה צריך לכתוב. סֻכה שוה – ככה מובא בקבלה – פֶה, ונאמר ש"לישב בסכה" היינו כמו לשבת בתוך הפה של רבונו של עולם כביכול. כתוב שזהו אחד מהרמזים של סוכה שמכוונים כשאומרים "לישב בסוכה".
יש בקבלה שלשה משלים לסוד הצמצום[מ]. הצמצום הרי 'יוצר חלל', זה הביטוי, כמו שאמרנו קודם "יקוב הדין את ההר". נאמר "מבשרי אחזה אלו-ה"[מא], "בצלם אלהים עשה את האדם"[מב], אז אם זה בגוף – איפה החלל הזה נמצא? באיזה חלל מדובר? אז יש בחסידות שלשה משלים-פירושים.
פירוש אחד שהחלל הוא חלל הגלגלתא או חלל המח. חב"ד, החכמה הבינה והדעת, שכל האדם, הם בתוך חלל הגולגולת של עצם הגולגולת. הם נקראים "תלת חללי דגלגלתא"[מג], זה הביטוי בקבלה. המשל לזה תמיד בחסידות[מד] הוא לרב שהתלמיד שלו רחוק ממנו ריחוק אינסופי באין ערוך, וכדי ללמד אותו קצת טיפה מעומק שכלו של הרב הוא חייב לצמצם וליצור חלל בתוך הראש. זה משל של המגיד ממעזריטש, שאת כל סוד ההשתלשלות העולמות צריך ללמוד ולדַמות מהמשל היחס בין רב ותלמיד.
יש פירוש אחר שכתוב באריכות גם בספרי חב"ד אבל במיוחד בלקוטי מוהר"ן של בעל ההילולא היום, רבי נחמן. הוא כותב באריכות בכמה מקומות[מה] שחלל הצמצום הוא חלל הלב, ושאור אין סוף שהאיר לפני הצמצום הראשון דומה להתלהבות אינסופית של מדות הלב, של רגש, כמו שיש לאדם אהבה אינסופית, אהבה שהוא לא מסוגל להכיל בתוך כלים. כדי ליצור מצב בנפש של מדות מאוזנות, של איזון נפשי, האדם חייב לעשות חור וחלל – "לבי חלל בקרבי"[מו] – בתוך ההתלהבות הגדולה והאינסופית שלו כדי להעמיד בה עולמות. מה זה להעמיד עולמות? כדי לעשות שם מדות מדודות ומתוקנות של אהבה ויראה וכל המדות, הכל יהיה מוגבל לפי יכולת האדם לחוות-להכיל וגם להביע לזולת. הרי אי אפשר להביע אהבה אינסופית, אז צריך אהבה מוגבלת שגם אפשר לחוות אותה וגם להביע אותה לנכון. אם כן, לפי המשל הזה החלל הצמצום הוא החלל של הלב.
אבל יש משל שלישי שגם כתוב בחסידות אצל אדמו"ר האמצעי ורבי הלל[מז] מסביר אותו באריכות, שחלל הצמצום הוא חלל הפה, ואחר כך הקו הוא סוד הקול שבוקע בדיבוור של הקב"ה "יהי אור", "יהי רקיע" – כל עשרה המאמרות של מעשה בראשית, כולם הקול והדיבור שבוקע מתוך חלל הפה. מה שהצמצום לא כפשוטו, שיש עדיין אור אין סוף בתוך חלל הפה הזה, על כך נאמר בקבלה בספר הזהר "דעת גניז בפומא"[מח]. דעת היא התקשרות לאור אין סוף. ההתקשרות היא סוד הרשימו. הרושם הרשימו קשור לאור אין סוף והוא בתוך חלל הפה עוד לפני שבוקע הקו, שהוא הקול, ומתחיל לדבר את המאמרות של "יהי אור" ו"יהי רקיע" וכו'. ישנו קודם חלל בתוך הפה.
מהי הסוכה לפי זה? מסבירים שרק בסוכה, מתוך כל השנה כולה, האדם מסוגל להרגיש שהצמצום והחלל הזה של החדר הוא לא ריקן, הוא לא אויר סתם. מרגישים בסוכה את הקדושה, מה שנקרא "מקיפין דאמא"[מט]. סוכה היא דירת עראי, היא עלמא דֵין. אז מה המצוה? מה כל כך חשוב בדירת עראי? זו דירת עראי כזו שאפשר להרגיש גם בה ש"לית אתר פנוי מיניה", ושהצמצום והחלל הזה, הפה הפעור והפתוח אפילו – הוא לא כפשוטו כלל וכלל. להיפך, הוא מלא אור ה'. הוא כל כך מלא אור ה' ועצמוּת ה' שיש צדיקים גדולים כמו אדמו"ר האמצעי שלא יכולים אפילו לקיים את המצוה לישון בסוכה היות שיש כאן יותר מדי אור ה'.
בכלל כתוב[נ] שעצם הישיבה בסוכה הוא ליישב את ההשגה שאין הצמצום כפשוטו, שהמקום שנדמה חלל הוא באמת לא חלל, "לית אתר פנוי מיניה".
זה היסוד של מה שעכשיו הסברנו, יסוד החתירה לשלום. עכשיו עשינו שקלא וטריא שלוש פעמים בשלום הזה. נפשית הרצון להגיע לשלום לפשרה עם כל השקלא וטריא של שלום, כן שלום לא שלום כן שלום, יש שלום ואין שלום, כל השקלא וטריא שיש ברצון לשלום – הכל בא מתוך ההשגה שבעצם לא מה שאתה רואה 'זה מה יש'. זהו יסוד היסודות. לא החלל הזה שאתה רואה הוא מה שקיים. להיפך, מה שבאמת ישנו הוא היש האמתי, הקב"ה, ש"לית אתר פנוי מיניה" והוא השלום, "שלימותא דכולא", וכל החתירה של המנהיג היא לגלות אותו כאן. זוהי דרך ארץ, וזהו "רוח הבריות נוחה הימנו".
עד כאן היסוד הראשון של ראש המנהיג, התכונה הראשונה שלו. הצמצום הוא בי, המנהיג הוא המלך, והצמצום על פי קבלה קורה בתוך מלכות דאין סוף, בתוך המלך הזה, החותר לכך שאין הצמצום הזה כפשוטו. זו רדיפת השלום, והסוף הוא שיהיה "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[נא], שהוא באמת הפסוק שקוראים בהפטרה של יום א' של חג הסוכות.
ב. בטחון
עכשיו נעבור לדבר השני. הדבר השני הוא הבטחון המיוחד החזק ביותר של המנהיג שכבר קודם אמרנו שהוא הלולב, הרמת נס, "מופת הייתי לרבים"[נב].
המנהיג הוא זה שבבחינת לכתחילה אריבער, שבכל ההנהגות צריך לדלג לקפוץ מלמעלה, לא להתכופף אף פעם למניעות לעיכובים שהמציאות השקרית שדיברנו קודם, עלמא דשקרא, כל הזמן מעמידה בפני מכשולים ומניעות ועיכובים וצריך תמיד לקפוץ. מה זה לקפוץ? לא לשים לב, לא להתייחס ברצינות. זה לא אמתי ולא נכון, הם אחיזת עיניים כל המניעות ועיכובים, ואף פעם לא להתכופף לתת כח למניעות ועיכובים. כלומר לא לתת מציאות ולהתייחס ברצינות למניעות ועיכובים. הם שום דבר, רק מלמעלה.
כמו שאמרנו קודם, המנהיג לא רוצה לחיות בעננים, לחיות מרחף, בדיוק להיפך. המנהיג הוא על הארץ, מלך הוא ארץ (על פי קבלה מלכות היא הארץ, על הקרקע). איך זה שאדם שאמור להיות והוא באמת על הקרקע, הוא זה שדוגל בדגל של נס, של הנהגה נסית?
הווארט הוא, וגם הזכרנו קודם, שהמנהיג רוצה לא לרחף הוא רוצה להרים את כל המציאות, הוא אף פעם לא רוצה להפריד בין נס לטבע. להיפך, הוא רק רוצה לגלות שהטבע האמתי הוא עצמו נס ושהנס הוא הטבע, צריך להרים את הטבע לנס וצריך להוריד להשפיע להמשיך את הנס לתוך הטבע, אף פעם לא להפריד אחד מהשני.
יש אנשים, צדיקים גדולים, שהם למעלה מהארץ, מהקרקע, והם אוהבים נסים, נסים נטו, ותמיד בחסידות חב"ד, שתמיד היתה דוגמא של מנהיגות, חתרו לאחד את הנס עם הטבע. יש ווארט מאוד מאוד יפה ששמעתי פעם מאחד מהחסידים הגדולים של רוז'ין: לפני כמה דורות כשנוסדה אגודת ישראל, ידוע שכל הרביים וכל הצדיקים, או רובם ככולם השתתפו בזה – הרבי מגור והרבי מרוז'ין וכל הרביים של פולין. הרבי הרש"ב של חב"ד בתחלה גם הצטרף, אבל בשלב מסויים קרה שם משהו שלא המקום להאריך בו, הוא אמר שאם זה מתנהל ככה אני לא יכול להיות חבר בדבר הזה והוא פרש. זה די בהתחלה של האגודה.
צדיקי הדור ומנהגי הדור
שמעתי סיפור ווארט מאוד יפה, שאחד מהחסידים הגדולים של הרבי מרוז'ין שאל את הרבי למה הליובאוויטשער פרש ואתה נשאר? היה שם עיוות בתוך ההנהלה ועל רקע העיוות בתוך ההנהלה הרבי מחב"ד פרש ושאר הרביים לא פרשו, נשארו בתוכה על אף העיוות הזה. הוא שואל את הרבי מרוז'ין: 'למה אתם נשארים והוא פרש?'. אז הוא עונה ככה, הוא אומר שיש שני סוגי גדולים בדור, 'עס פאראן צדיקי הדור, און עס פאראן מנהיגי הדור', אני חוזר על הביטוי שלו – יש צדיקי הדור ויש מנהיגי הדור. 'מיר זיינען פון צדיקי הדור', אנחנו מצדיקי הדור, צדיקי הדור יכולים להשלים אפילו עם עיוות, זה לא נורא, אבל 'זיי', הוא מדבר בלשון רבים של כבוד, הֵם, כלומר הוא הרבי רש"ב, 'זיי זיינען פון מנהיגי הדור', הם ממנהיג הדור, ומנהיג הדור לא יכול להשלים עם עיוות בהנהלה. ככה הוא ווארט של הרבי מרוז'ין עצמו, על ההבדל בין צדיקים. יש הרבה צדיקים אבל יש אחד שהוא מנהיג.
אם כן, המנהיג מאוד מאוד עומד על העקרונות, כמו שאמרנו קודם, כמו שהרבי כל הזמן מקפיד לא להתפשר פשרה שקרית עם התורה עצמה, כך למנהיג האמתי, המלך האמתי, ודאי שיש המון המון עקרונות שהוא חייב לעמוד עליהם חזק מאוד במקום שצדיק אמתי אחר היה מתפשר ומשלים ולא הורס לא מפריד את החבילה בגלל העיוות הזה. מה זאת אומרת? שיש צדיק שלא חייב את היחוד בין הרצוי והמצוי, בין הנס לבין הטבע, אבל המנהיג האמתי כל הבטחון שלו הוא בעל-טבעי, הוא כל הזמן חותר לאחד ולחבר את העל-טבעי עם הטבע, להרים את הטבע לנס ולהוריד להמשיך את הנס בתוך הטבע.
במה מתבטא היחוד הזה בין טבע לנס? כמו שסיפרנו קודם על מרדכי היהודי, שמוכן במראית עין לסכן את כל עם ישראל העיקר לעמוד על העקרון של אמת לאמתו – "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" ויהי מה, מה שלא יהיה אני בוטח בקב"ה. גם בוטח בקב"ה בי-דרכי. יש בטחון סביל ויש בטחון פעיל[נג]. יש בטחון שבוטחים שהכל יסתדר, ה' יעשה הכל על הצד הטוב ביותר, זה נקרא בטחון של הוד בקבלה, סביל. אבל עיקר הבטחון של המנהיג הוא לא בטחון סביל, שהכל יהיה בסדר, אלא בטחון פעיל. כלומר, בטחון יוזם, שמתוך בטחון הוא יוזם דברים גדולים לא לפי ערך ולא לפי טבע, אבל כל הזמן הוא חייב שזה יהיה הטבע.
לכן נחזור למנהיגות של חב"ד. במנהיגות של חב"ד רואים שלא ניחא להו לרביים בכלל במופתים-נטו, מה שאמרנו קודם. יש תמיד רצון שהמופת או הנס יהיה מלובש ויתקבל כטבע האמתי, שכך צריך להיות. מה שאין כן צדיקי הדור שאמרנו קודם ניחא להו בנס-נטו, שיהיה נס, שיהיה מופת. אבל המנהיג לא ניחא ליה בנס-נטו רק שהנס והטבע יתחברו. זה המנהיג-המלך.
הכרח השלמות – חלק מהעצם
איך זה מתבטא עוד יותר הלכה למעשה? בכך שה-עיקר, ה-עקרון הגדול של מנהיג הוא המושג 'שלימות', שעליו אנחנו מקדישים את כל היום הזה, לדבר על שלום ושלימות אמתית. יש שלימות הארץ, ויש שלימות העם ויש שלימות התורה.
מה הכורח של שלימות? יש פתגם מפורסם שהבעל שם טוב[נד] חוזר עליו ומובא תמיד בחסידות: העצם כאשר אתה תופס בחלקו אתה תופס בכולו. ההכרח לשמור על שלימות – כמו לשמור על שלימות הארץ וכו' – למה? למה כל כך? למה להשתגע על שלימות הארץ? למה זה מוכרח? למה זה מחויב המציאות עד כדי מסירות נפש? מה זה הדבר הזה? על פי קבלה וחסידות יש לנו כמה דברים שבעצם כולם אחד, "ישראל ואוריתא וקודשא בריך הוא כולא חד"[נה] וגם ארץ ישראל בכלל, ודבר שהוא עצמי, שהוא עצם, אי אפשר לחלק אותו, ברגע שאתה מחלק אותו אתה פוסל אותו. כמו ספר תורה, אם תוריד אות אחת המשמעות תישאר אותו הדבר שלם לגמרי אבל הספר תורה כולו פסול[נו].
עצם כאשר אתה תופס בחלקו אתה תופס בכולו, ה'חלק' חייב להיות זהה עם ה'כל'. זה גם כן על דרך הטבע שהוא חלקי, מציאות חלקית. הטבע שאנחנו רואים חייב להיות זהה עם הנס שהוא ה'כל' האמתי. כך גם כל דבר עצמי, אי אפשר להפריד בין ה'חלק' לבין ה'כל', ולהיפך אם תוותר על 'חלק' אתה פוסל את ה'כל'. ההשגה הזאת היא ההשגה השניה של המנהיג.
השגת השלמות מולידה במנהיג מסירות נפש
כל תכונה של הנהגה אמתית באה מתוך השגה מסוימת. ההשגה הראשונה עליה דיברנו היא שהחתירה לשלום נובעת מההשגה שהצמצום לא כפשוטו. ההשגה השניה היא ההשגה הזאת, שעצם אי אפשר לחלק. זו השגה מאוד מאוד עמוקה, 'ניט פשוט'. היות שעצם אי אפשר לחלק לכן הולכים במסירות נפש על הדבר הזה. מאיזה כח? עם בטחון עצום, בטחון שה' יחולל נס, במיוחד אם זה דבר גורלי לציבור לעם ישראל כולו.
כתוב ש"נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם"[נז]. הטבע המשתנה, המשנה פנים מיום ליום מתקופה לתקופה, נקרא "אדם". אדם הוא מציאות המשתנה מפעם לפעם. מה שאין כן ה' הוא "לא-אדם" – "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". לכן כל דבר שנוגע לגורל של כלל ישראל הוא נצחי ונסי. המנהיג חי את "נצח ישראל" ומה שהוא סומך על הנס הוא מחויב המציאות, זה חייב להיות. לסמוך על הנס אצלו הוא תוך כדי האמונה שהעצם הזה לא יפגע ולא יתחלק. לא שייך, לא יתכן ולא יכול להיות שהוא יתחלק, והוא "נצח ישראל" שבבחינת "אני הוי' לא שניתי"[נח] ו"לא אדם הוא להנחם".
אם כן, הביטוי העיקרי של הבטחון שלו הוא לעמוד עד כדי מסירות נפש ועד כדי לשתף את כל העם כולו במסירות נפש שלו, כלומר לתת לכולם גם כן להבין להרגיש שאי אפשר לחלק עצם.
מה יהיה אם לא ניכנע לאמריקה? שוב, יש בטחון בה', יהיה טוב, גם הבטחון הסביל שיהיה בסדר, וגם הבטחון הפעיל, שהוא עיקר מה שאמרנו שהוא עושה. שוב, זה "דידן נצח", הלולב עצמו הוא "דידן נצח". התכונה הזאת היא סוד הלולב בתוך הסוכה.
עד כאן הדבר השני.
ג. רחמים
לדבר השלישי קראנו מקור ההשראה של המנהיג. הוא שייך לפסוק מאוד חשוב בספר ישעיהו[נט], פסוק שאנחנו אומרים גם בכל חג, ביום ראשון של סוכות אמרנו את הפסוק הזה. כאשר פותחים את ארון הקודש להוציא את הספר תורה יש תפלה שכולם אומרים וכל אחד מברך את עצמו ואת אשתו ובניו ובנותיו, שהפסוק הזה יתקיים בנו באופן אישי בכל אחד ואחת מבני המשפחה. זהו פסוק מובהק שנאמר על המשיח, ממנו מביאים ראיה וגם הרבי עצמו מצטט אותו הרבה פעמים. מכאן ראיה חותכת שכל יהודי איש ואשה טף ונשים – כולם, כל יהודי יש לו בחינת משיח, בגלל שכאן אנחנו מתפללים "שיתקיים בי ובאשתי ובבני ובבנותי הפסוק 'ונחה עליו רוח הוי' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת הוי''", פסוק מובהק שנאמר על מלך המשיח. אנחנו אומרים מתפללים "שיתקיים בי", שהפסוק הזה יתקיים באופן אישי באופן פרטי "בי ובאשתי ובבני ובבנותי".
הפסוק הזה הוא ה-פסוק בכל התנ"ך כולו של השראת רוח הקודש, שהוא מקור ההשראה שנוחה ושורה על גבי המנהיג. מה הפסוק הזה אומר? מכאן אנחנו נבין קצת מה באמת ההשראה של המנהיג, מאיפה הוא יונק את ההשראה שלו.
רחמים כתכונת המנהיגות
יש פסוק בנביא "כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם"[ס]. מפה לומדים שה-מדה העיקרית של מנהיג היא מדת הרחמים. יש הרבה מאמרי חז"ל מפורסמים[סא] שהקב"ה כשהוא בוחר מנהיג הוא קודם בוחן אותו כרועה צאן. לכן המנהיג תמיד נקרא רועה, משה רבינו מנהיג כל המנהיגים נקרא 'רעיא מהימנא', הרועה הנאמן ביותר. הוא גם רועה ומפרנס את האמונה אבל הוא רועה.
מה זה רועה צאן? ה' בוחן ובודק את המנהיג לעתיד כמה הוא מרחם על הצאן שלו, ואם רואים שהוא מרחם מאוד מאוד עד כדי מסירות נפש על שה, על "שה פזורה ישראל"[סב], הוא ראוי להיות מנהיג.
כל עם ישראל נקרא "שה פזורה ישראל", "תעיתי כשה אֹבֵד בקש עבדך"[סג], הפסוק האחרון המסיים החותם של פרק קיט בתהלים הפרק הגדול. תעיתי, הלכתי לאיבוד, כשה אובד, אבל "בקש עבדך", "כאבדה המתבקשת" יש מאמר חז"ל[סד]. כל יהודי בפרט וכל עם ישראל בכלל נקרא 'אבדה המתבקשת', כלומר, הוא כמו אבידה אבל לא לאחר היאוש. "אין שום יאוש בעולם כלל", תעיתי כשה אובד, ואף על פי כן בקש עבדך. ומי שמבקש את "שה פזורה ישראל", השה האובד, הוא המרחם עליו נאמר "כי מרחמם ינהגם". יש רמז מפורסם: כי מרחמם שוה משיח, אחת מהגימטריאות של משיח. כי מרחמם הוא זה שינהגם.
ידוע בחז"ל ששם הוי' סתם הוא מדת הרחמים. לכן מפרשים שכאשר נאמר על המשיח ועל כל אחד ואחד שמתפלל שהדבר הזה יתקיים בי – "ונחה עליו רוח הוי' – רוח הוי' היינו מדת הרחמים, זה הכלל. הוי' הוא שם הרחמים. גם רחמים עצמם, כתוב בקבלה, רמוזים בפסוק "רוח אלוקים מרחפת על פני המים".
"ונחה עליו רוח הוי'", הוי' מדת הרחמים. זה קודם כל מקור ההשראה.
מה זה אומר? שבוחנים את המנהיג האמתי כמה הוא מרחם. התכונה הראשונה שאמרנו היא כמה הוא מתבטל, כמה הוא רודף שלום, מתוך כך שאין הצמצום כפשוטו. זה לא מה שאנחנו אומרים עכשיו. אמנם קשור אבל לא אותו דבר. כל הדברים שייכים אחד לשני אבל כל דבר קובע גם ברכה בפני עצמו. הדבר השני, שבו הוא דומה ללולב, הוא מדת הבטחון, הרצון לחבר את הנס והטבע והעמידה האיתנה על שלימות העצם. הדבר השלישי הוא מדת הרחמים, ששוב זהו מקור רוח הקודש.
כתוב בחסידות[סה] שיש ארבע מדות של רחמים. יש רחמים סתם, יש רחמים רבים, יש רחמים גדולים ("כי ברחמים גדולים אקבצם"[סו] כתוב בנביא) ויש גם רחמים עצומים (זה כתוב בתפלה אב הרחמים שמתפללים בשבת אחר קריאת התורה). הרחמים העצומים הם יותר מהרחמים הגדולים, שהם יותר מהרחמים הרבים, כולם בכתר. הרחמים הרבים, הרחמים הגדולים והרחמים העצומים הם כנגד ג' הרישין שבכתר, ויש הרחמים סתם שבתפארת בלב.
כל עיקר רוח הקודש של המנהיג הוא היות שיש לו רחמים רבים וגדולים ואפילו עצומים על עם ישראל, והרחמים אומרים לו, קודם כל הרחמים, צועקים מתוך לבו 'עד מתי?'. הוא מרחם על העם, לא יתכן עוד רגע אחד של גלות, המצב הוא מצב אבוד-מתבקש, אבָדנו, "כאשר אבדתי אבדתי"[סז], ממש אבדנו, אבל בקש עבדך. "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל"[סח] ואף על פי כן "קום בתולת ישראל"[סט]. יש מצב ש"נפלה לא תוסיף קום", שכל כך נפלנו שלא שייך אי אפשר לקום יותר, ואף על פי כן "קום בתולת ישראל", תרתי דסתרי – "תעיתי כשה אובד בקש עבדך".
הרחמים האלו – הרחמים הרבים, הגדולים העצומים – על עם ישראל הם מקור רוח הקודש של המנהיג, ועל זה כתוב "כי מרחמם ינהגם", ובזה הוא רעיא מהימנא, הוא אתפשטותא דמשה שבכל דרא ודרא, הרעיא מהימנא שלו זה הרחמים שלו.
מהם רחמים? שחייבים לגאול את העם הזה והעולם הזה המציאות הזאת חייבת להיגאל, לא יתכן עוד רגע של גלות, זה חייב להיגאל. אלו רחמים.
ארבע רוחות המשיח
לאחר שיש לו את הרחמים העצומים הללו על עם ישראל נחה עליו רוח ה', ורוח ה' הולכת ומתפרטת בשלשה פרטים: קודם "רוח חכמה ובינה", אחר כך "רוח עצה וגבורה", ואחר כך "רוח דעת ויראת הוי'".
נאמר אותם בקיצור נמרץ: המנהיג הזה עיקר המניע שלו הוא הרחמים על המציאות. הם גם מחייבים אותו להתגלות נגד האופי הטבעי של "הצנע לכת" שיש ודאי אצל כל מנהיג אמתי. כמו המשבר של הבעל שם טוב להתגלות יש משבר לכל מנהיג להתגלות לעם. אז מה באמת מכריח אותו? רק הרחמים, רק הרחמנות על המציאות, רק היא מכריחה אותו להתגלות.
מה קורה כאשר הוא מתגלה? קורה ראשון "רוח חכמה ובינה". "רוח חכמה ובינה" הכוונה שהוא משיג את תשובת המשיח לבעל שם טוב. כאשר הבעל שם טוב שואל את המשיח אימתי קאתי מר הוא מקבל תשובה "לכשיפוצו מעינותיך חוצה", שכאשר מעינות פנימיות התורה יפוצו בעולם משיח יתגלה.
לפני שהוא מתמנה להיות מלך בפועל ממש הוא מפיץ את פנימיות התורה בגלל שבזכות פנימיות התורה "יפקון ביה מן גלותא ברחמי"[ע] כתוב בזהר, שרק פנימיות התורה מסוגלת לעורר על העם רחמים להוציא אותנו מהגלות שלנו ברחמים. לכן התופעה הראשונה שמתגלה מתוך רוח ה' הכללית שהיא רחמים אינסופיים – היא "רוח חכמה ובינה", מה שנקרא הרצון והדחף גם אצל המנהיג להפיץ כמה שיותר ברבים את מתיקות עריבות סודות פנימיות התורה. זה ביטוי של הרחמים על העם, טוב הטעם והמתיקות של רזין דרזין דאוריתא.
מה השלב השני? "רוח עצה וגבורה". זה כאשר יש כבר מינוי או כעין מינוי בפועל. ידוע שהמלך גם נלחם מלחמות ה', וברגע שהוא ממש צריך להתמודד עם המציאות בפועל העיקר צריך להיות עצה – "עצות מרחוק אמונה אֹמן"[עא], "רוח עצה וגבורה".
השלב השלישי הוא – "רוח דעת ויראת הוי'" – קשור עם בנין בית המקדש במקומו (גם שייך לחג הסוכות, הסוכה מרמזת לבית המקדש שיבנה במהרה בימינו). יש גם דעת את ה' וגם יראת ה', שיראה עילאה היא תכלית כל התורה והמצוות, "את מקדשי תיראו"[עב], מצות מורא מקדש. "רוח דעת ויראת הוי'" היא תכלית גילוי ההשראה של המשיח כאשר הוא גומר את המלחמות, מנצח את כל אויבנו מסביב ובונה מקדש במקומו מקבץ נדחי ישראל – אז מתקיים ומתגלה "רוח דעת ויראת הוי'". ואז כתוב ההמשך הפסוק, "ונחה עליו רוח הוי'...", כמה פסוקים אחר כך, "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"[עג].
אם כן, מה הסברנו כאן? שיש קודם "רוח הוי'", רוח כללית, שהיא רחמים, ואחר כך היא מתגלה בפרטיות בשלשה שלבים: שלב א' הוא הפצת המעינות, שלב ב' מלוכה בפועל, התמודדות וגם מלחמה עם אויבנו – הגשמיים והרוחניים – עד לנצחון המוחלט, ואז רוח "דעת ויראת הוי'" בבנין בית המקדש במקומו.
עד כאן ההשראה של המנהיג.
ד. בירור הניצוצות
הדבר הרביעי הוא החשק של המנהיג. החשק של המנהיג, כמו שלמה המלך וכמו גם דוד המלך, הוא לרדת גם לחיצונים אפילו באומות העולם ולהוציא את כל החיל מפיה של הקליפה, "חַיִל בָּלַע וַיְקִאֶנּוּ"[עד], לרשת את כל האורות דתהו שנפלו בשבירת הכלים וגם אחר כך בסוד גלות השכינה בתוך כל רפ"ח הניצוצין המפוזרים בכל העולם כולו, להחזיר גם את הגוים בתשובה, כלומר שיקיימו את שבע המצוות שלהם.
בעיקר החשק הוא לברר ניצוצות האלו המתבטאים כחכמות אומות העולם (על פי מאמר חז"ל "חכמה בגוים תאמין תורה בגוים אל תאמין"[עה]), כאמנות יפי של אומות העולם (כמו שכתוב "יפת א-להים ליפת וישכן באהלי שם"[עו]), כל האמנות, ציור מוזיקה, כל מה שיש במה שנקרא תרבות העולם כולו, כל הציביליזציה מאז ברוא אדם עלי ארץ [לצערנו חסר המשך ביאור התכונה הרביעית].
ה. שטות ו"סכלות מעט"
[חסרה תחלת ביאור התכונה החמישית. ההשלמה להלן היא בדרך אפשר:]
[[התכונה החמישית של המנהיג היא השטות דקדושה. אנחנו מוצאים שלשה אופני שטות דקדושה: אופן הראשון הוא שצדיקים מענישים רשעים, וזה 'סכלות מעט' מצדם. האופן השני הוא שיהודי משתטה כדי להינצל מהקליפות. והאופן השלישי הוא הִשתטות שמגלָה את הפשטות של היהודי בבואו אל המלך.
הכנעה: השטות בענישת הרשעים
הפסוק אומר "יָקָר מֵחָכְמָה מִכָּבוֹד סִכְלוּת מְעָט" וחז"ל דורשים[עז], מהי 'סכלות מעט'? ומביאים שלוש דוגמאות איך אפשר לקרוא את זה.
דוגמא ראשונה מביאים היא ממשה רבינו שגוזר שקרח ועדתו יבלעו באדמה. משה אומר "וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא הוי'"[עח], כלומר שהוא גוזר שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותם. קודם הם יצאו נגדו וכעת הוא מעניש אותם, והמדרש אומר שם שמשה מעניש אותם זוהי 'סכלות מעט']] (ע"כ)
אחר כך דוגמא שניה מביאים מדוד המלך. הרי כל ספר תהלים מלא תפילות שה' יפיל וישמיד את האויבים שלו, במיוחד בפרק נ"ה "ואתה... תורידם לבאר שחת, אנשי דמים ומרמה"[עט] וכו'. חז"ל אומרים[פ] שהתפלה הזאת והרבה מהתפלות של דוד המלך שה' ישמיד את האויבים שלו מכוונת כנגד דואג ואחיתופל. המדרש אומר שכל הדבר הזה, התכונה הזאת אצל דוד המלך, להתפלל על השמדת הרשעים האלה שיורדים לחיים שלו זו 'סכלות מעט', זו השטות שלו. תיכף נסביר למה.
אחר כך דוגמא שלישית שמביאים היא מאליהו הנביא, שאחרי שעשה את הנס הגדול על הר הכרמל, שריפא את המזבח וירדה אש מן השמים ואכלה את הקרבן ואצל נביאי הבעל לא היה כדבר הזה, כתוב[פא] שהוא הוריד את כל נביאי הבעל, מאות נביאי הבעל, ושחט אותם. ומה זה גרם? קידוש השם גדול מאוד, שהעם מתוך התפעלות עצומה אמר "הוי' הוא האלהים, הוי' הוא האלהים"[פב]. בסוף תפלת נעילה ביום כיפור חוזרים "ה' הוא האלהים" שבע פעמים, רק עכשיו אמרנו את זה. מאיפה זה בא? מהסיפור של אליהו בהר הכרמל בו הוא שוחט כליל את כל נביאי הבעל. המדרש מביא את זה כדוגמא לסכלות מעט של אליהו הנביא.
זה שלפעמים הצדיק נוקט בדין ובעונש, מעניש חזק איזה רשע גדול מאוד מאוד, רשע כללי כזה, שמתנגד לכל תורת עם ישראל, לאלקי עם ישראל, למה זה נקרא סכלות מעט? כתוב שההסבר הוא כמו שהפסוק אומר במשלי "גם ענוש לצדיק לא טוב"[פג], כשהצדיק מעניש מישהו הדבר הזה חוזר על עצמו. חייב להיות כך והצדיק יודע זאת. הצדיק יודע שאם הוא יעניש – אפילו בצדק הכי גדול שיש בעולם – באיזה שהוא אופן הדבר הזה חוזר אליו עצמו, "גם ענוש לצדיק לא טוב". לכן כדי לעשות את זה למען ה' לעת מן העתים, באופן יוצא מן הכלל לגמרי, הוא צריך להיכנס לשטות, זה שטות לו.
חוץ מזה שהדבר נוגד את ההשקפה שלו, אמרנו קודם שעצם ההענשה נוגדת את כל השקפת העולם שלו. השקפת העולם שלו היא כמו שאמרנו קודם בתחלה – "בקש שלום ורדפהו", שכולם צדיקים, "ועמך כֿלם צדיקים", אז מה זה לגמור את הדין על מישהו? אז זה שהדבר נוגד את עצם עיקר ההשקפה שלו זו כבר שטות, ועוד יותר שטות שהוא פוגע בעצמו.
עד כאן אופן אחד של שטות דקדושה לפי חז"ל.
הבדלה: ההשתטות כדי להינצל מהקליפות
אחר כך יש אופן שני של שטות דקדושה שלומדים מדוד המלך, דוד מלכא משיחא, שהוא השתטה ועשה את עצמו משוגע כדי להינצל מאכיש מלך גת והוא הצליח.
יש מדרש חז"ל[פד] ארוך שבתחילה דוד המלך תמה על הקב"ה מה זה שבראת את מדת השטות בעולם, מי צריך אותה, ואחר כך הקב"ה אמר לו, כביכול נשבע לו שאתה תצטרך לזה, אל תוציא דיבה רעה נגד השטות, אתה עצמך תהיה זקוק למדה הזאת. באמת כך היה, שהוא היה בסכנת נפשות אצל אכיש מלך גת, והדרך היחידה להינצל ממנו היתה להשתטות ולעשות את עצמו משוגע. חז"ל אומרים שלאכיש היו כבר שני משוגעים בפנים, אשתו ובתו היו משוגעים, צועקים בפנים, ודוד היה משתגע עושה את עצמו משוגע בחוץ. על הדלת היה כותב שאכיש מלך גת חייב לי 100,000 שקל ואשתו 50,000 או חצי מיליון, לא זוכר את המספר שם, כך היה משתטה. זו היתה שטות שלו, חוץ מזה שהוא היה מוריד ריר מהפה ועושה כל מיני מעשי שוטה. מה בסוף אומר אכיש מלך גת? " חסר משוגעים אני?!", מספיק לי פה שנים בפנים, צריך עוד אחד בחוץ? הוא שיחרר אותו לנפשו ואז דוד המלך הודה ואמר שבח ותהלה לקב"ה על כך שברא את השטות.
אז מהי השטות הזאת? זוהי שטות כדי לעורר דחיה ואפילו סלידה מהקליפה, שהקליפה תשחרר אותך מאחיזת הצפרניים שלה. מנהיג הרבה פעמים, או ברצון או על פי ההשגחה העליונה, מוצא את עצמו בעמקי הקליפות, הרי הוא המלכות, ועל המלכות כתוב "רגליה יֹרדות מות"[פה] ממש, והמנהיג תמיד מוצא את עצמו למטה מטה בתוך הציפרניים של הקליפות. לפעמים יש שהוא מנצח, לוחם נגד הקליפה, אבל יש לפעמים שהוא חייב לברוח לנפשו, להציל את החיים שלו, ויש דרך מיוחדת שהוא יכול להציל את עצמו מציפרני הקליפה רק באמצעות שטות דקדושה, שהוא עושה את עצמו משוגע ושהוא פָּטוּר, פְּטוֹר צבא, זו הדוגמא בלעומת זה איך שמנצלים זאת לרעה, ככה צריך לומר. זה נקרא שטות כדי להיבדל מהקליפה, להינצל להשתחרר מאחיזת הקליפה.
השטות הראשונה היא שטות של הכנעה. שלפעמים מענישים מישהו. מה זה להעניש מישהו? להכניע אותו לגמרי, אז זו שטות של הכנעה. ויש שטות של הבדלה. עכשיו השטות השלישית היא של המתקה (למי שלא לומד חסידות, כידוע יש אצלנו שלשה יסודות עמודים של החסידות בכלל[פו] – הכנעה, הבדלה, המתקה – ויש שלשה אופני שטות דקדושה: שטות של הכנעה, שטות של הבדלה והיבדלות ושטות של המתקה.
המתקה: השתטות שמגלה את הפשטות
מהי השטות של המתקה? זה מה שכתוב תמיד בחסידות[פז], על חכמים גדולים שהיו מרקדים לפני הכלה עם הדסים[פח], היו זורקים אחד, שלשה הדסים, והיו עושים את עצמם שוטים עד כדי כך שעוררו את ההתנגדות, את חרון האף, של עוד חכמים – 'מה אתם מזלזלים בעצמכם?'. תלמיד חכם צריך לשמור על הכבוד שלו לכאורה, והיו כאלה שלא, שעשו את עצמם שוטים ומשוגעים (גם נביא נקרא משוגע) כדי לעשות שמחה לחתן וכלה. כמו שמבואר בחסידות, כדי לזווג זיווגים לייחד יחודים – שאין לך המתקה יותר מזה – צריך שטות דקדושה, זו השטות דקדושה של המתקה.
ממי לומדים את זה? מדוד המלך, בפסוק שאמרנו קודם, שמכרכר ומפזז בכל עוז[פט] לפני ארון הקודש, זו גם כן חתונה של הקב"ה ועם ישראל.
שטות ושמחה של מצוה
אני רוצה לקרוא לפני הסוף את מה שהרמב"ם כותב על שמחת בית השואבה[צ].
הדבר האחרון הזה, התכונה האחרונה של המנהיג, השטות דקדושה, לומדים אותה בעיקר מדוד המלך. אפשר לומר שזה הדבר הכי עצמי ועיקרי אצל דוד המלך. הרמב"ם מצטט ומביא את זה בהקשר לשמחת בית השואבה של חג הסוכות, והוא כותב כך:
הַשִּׂמְחָה שֶׁיִּשְׂמַח אָדָם בַּעֲשִׂיַּת הַמִּצְוָה וּבְאַהֲבַת הָאֵל שֶׁצִּוָּה בָּהֶן [ששמחים במצווֹת ה'] עֲבוֹדָה גְּדוֹלָה הִיא [אין עבודת ה' יותר גדולה מאשר לשמוח שמחה עצומה במצוות ה']. וְכָל הַמּוֹנֵעַ עַצְמוֹ מִשִּׂמְחָה זוֹ רָאוּי לְהִפָּרַע מִמֶּנּוּ [מי שכאילו דואג לכבוד שלו ולא מוכן קצת להשתטות לרקוד להיות שוטה לעשות את עצמו שוטה בחתונה, או בעיקר בשמחת בית השואבה, ראוי להיפרע ממנו, כך הרמב"ם כותב] שֶׁנֶּאֱמַר[צא] 'תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב'.
וְכָל הַמֵּגִיס דַּעְתּוֹ וְחוֹלֵק כָּבוֹד לְעַצְמוֹ וּמִתְכַּבֵּד בְּעֵינָיו בִּמְקוֹמוֹת אֵלּוּ חוֹטֵא וְשׁוֹטֶה [הוא אומר שמי שאינו שוטה – הוא השוטה. מי שלא משתטה במקום שצריך להשתטות הוא חוטא ושוטה, שמתכבד בעיניו ומגיס דעתו ומכבד את עצמו]. וְעַל זֶה הִזְהִיר שְׁלֹמֹה [המלך, לומדים את זה מדוד אבל שלמה בנו של דוד מזהיר] וְאָמַר[צב] 'אַל תִּתְהַדַּר לִפְנֵי מֶלֶךְ' ["אל תתהדר", אל תכבד את עצמך, אל תהיה מהודר, "לפני מלך". אפשר להיות מהודר בפני אחרים אבל כשאתה בא בפני מלך אל תתהדר].
תמיד חסידים היו מפרשים את זה שכשבאים לרבי צריך לגלות, להיות פשוט בתכלית הפשיטות, להיות חשוף בתכלית החשיפה, בלי שום לבושים, רק להתפשט לגמרי מכל הלבושים ודוקא בפני הרבי להופיע עם כל הלכלוך שלך. אז יש כאלו שכשבאים לרבי צריכים לקנות סירטוק חדש בשביל לבוא לרבי, להיראות יפה. על זה כתוב אל תתהדר לפני מלך, לבוא למלך צריך פשוט, ערום צריך לבוא, כלומר צריך לגלות את כל האמת שלך, לא להעמיד שום פנים. ככה תמיד היו אומרים בחב"ד, אפילו בדור של אדמו"ר האמצעי, מה ההבדל בין הדורות הראשונים לדורות האחרונים? שהדורות הראשונים באמת כך היו באים לרבי, היו מתפשטים, והדורות האחרונים מתלבשים יפה. אז זה "אל תתהדר לפני מלך".
וְכָל הַמַּשְׁפִּיל עַצְמוֹ וּמֵקֵל גּוּפוֹ בִּמְקוֹמוֹת אֵלּוּ הוּא הַגָּדוֹל הַמְכֻבָּד הָעוֹבֵד מֵאַהֲבָה [כל מי שמשפיל את עצמו והמזלזל בעצמו במקומות האלו – הוא הגדול המכובד שעובד את ה' מאהבה. ממי לומדים את כל זה? מדוד המלך] וְכֵן דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אָמַר[צג] 'וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי' [כך הוא עונה למיכל. מיכל חרה לה שהוא זלזל בכבודו בפני האֲמָהוֹת, אז דוד עונה למיכל "ונקלֹתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני"]. וְאֵין הַגְּדֻלָּה וְהַכָּבוֹד אֶלָּא לִשְׂמֹחַ לִפְנֵי ה' [אין גדולה לאדם בעולם הזה רק להשתטות לפני ה'] שֶׁנֶּאֱמַר 'וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי ה''.
עד כאן הציטוט של הרמב"ם.
השטות הזאת האחרונה שעכשיו למדנו היא שטות של המתקה, של המתקת כל הדינים, שאתה לא מתהדר לפני מלך, שאתה מפזז ומכרכר בכל עוז לפני מלכו של עולם, וזה גורם זיווג ויחוד בכל העולמות.
כל שלושת הגוונים האופנים של שטות שייכים בעיקר לדוד המלך. המדרש מביא בדוגמא הראשונה שלשה משלים שאחד מהם הוא דוד המלך, הדבר השני כולו דוד המלך, עם אכיש מלך גת. וגם את הדבר השלישי לומדים כולו מדוד המלך.
הקבלת התכונות לארבעת המינים
נקביל את הרעיון למינים של הלולב: נתחיל מהסוף. גמרנו עם התכונה האחרונה של פשטות. יש פרי אחד שהוא "פרי עץ הדר", שהוא ההידור, הכי מהודר. ויש הכי פחות מהודר, שהוא לא מתהדר, שהוא הערבה. ערבה אין לה לא טעם ולא ריח. אם כי שאמרנו שבסוף רוקדים עם הדסים, ככה כתוב, בכל אופן עצם התכונה הזאת של התבזות, להיות זול, להזיל לזלזל בכבודך, לנהוג בלי טעם ודעת, בלי טעם וריח, זו הערבה. ולכן באמת אנחנו מסתירים את הערבה בתוך האגד האגודה של הלולב והמינים. הערבה היא רק "סכלות מעט". יש כאלו שנוהגים להקיף הרבה הדסים מסביב, שמה שרואים הוא רק את ההדסים, ושם בפנים מוסתר, יש קצת, יש שתי ערבות בלבד, לא מרבים, לא מוסיפים ערבות, רק הדסים.
נחזור לדבר השלישי: השראת הרחמים באה מהסתכלות. צריך להסביר את זה יותר באריכות. ההדס ענינו בחז"ליט הוא עיניים, עלי ההדס דומים לעיניים, והכח של העיניים כתוב הוא להסתכל בשורש הנשמה, להסתכל איך שהנשמה ירדה "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא"[צד] ובכך לעורר רחמים רבים, רחמים גדולים ורחמים עצומים על הנשמה הזאת. מתוך ההסתכלות בעינא פקיחא איך הנשמה ירדה "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא", וכל גלות הנשמה וגלות השכינה, ולעורר רחמים. גם האבן עזרא כותב על פי פשט שהתעוררות רחמים תלויה בהסתכלות. ההדסים שגם היו עושים חופה על הראש, הדסים הם גם כמו הסכך של הסוכה. בספר נחמיה כתוב[צה] שפעם היו מסככים את הסוכות בתנ"ך גם עם הדסים, לא רק ההדס של ארבעת המינים, וההדסים של הסכך מדגישים עוד יותר את ההשראה מלמעלה. ההדס מסמל את ה"ונחה עליו רוח ה'".
מהו האתרוג? היפי של האתרוג הוא יפי שהוא מברר את המציאות. האתרוג בפירוש הוא בירור חכמת יון וחכמת אדום, בירור "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם". המדרש אומר[צו] וחב"ד מאוד נזקקים למדרש הזה, שמשה רבינו בעצמו שלח שלוחים מלאכים לאיטליה של יון, לקלבריא, מקום שמיבאים ממנו אתרוגים, להביא משם אתרוג למדבר. מה זה שדוקא אתרוגים צריך לייבא מחוץ לארץ? מה הדבר הזה? ולמה באמת מחזיקים את האתרוג ביד שמאל ולא ביד ימין? הסוד הוא שכל היפי וכל ההדר שיש באתרוג הוא היצר של המנהיג (יש רמז ש"פרי עץ הדר" הוא סופי תיבות יצר), ובסדר הפסוק מתחילים עם "פרי עץ הדר". זהו היצר לגייר ולברר את כל היפי, "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם", ואת כל החכמה של יון ואדום וכל העולם כולו, את כל השמאל, להעלות לברר להכניס אותו תחת כנפי השכינה. זה סוד האתרוג, כמו גם הנשים של שלמה המלך, היפי והחשק של שלמה.
אם כן, האתרוג הוא כנגד תכונת בירור הניצוצות, ההדס כנגד ההשראה של רחמים רבים, הערבות כנגד השטות, והלולב כנגד הבטחון של הנצח – "נצח ישראל לא ישקר" (לכן באמת מברכים על הלולב), והסוכה בעצמה, "לישב בסוכה", היינו הצמצום לא כפשוטו, המניע של רדיפת שלום ופשרה דעדיף מדין, וממילא "רוח המקום נוחה הימנו" היות ש"רוח הבריות נוחה הימנו". עד כאן.
© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.