נקודה קו שטח (ב)

בע"ה

כ"ב אדר ב' תשמ"ט – ירושלים

פרק א – חלק שני

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

א. פסוקי תֹהוּ בתורה

סיכום השיעור הקודם

ערב טוב. בפעם הקודמת התחלנו ללמוד את המאמר הראשון בחוברת נקודה-קו-שטח. נעשה כעת חזרה על הדברים:

יש ג' בחינות בקבלה ובחסידות, נקודה-קו-שטח, מושגים שמקבילים לעוד שלישיה של מושגים, נקודה-ספירה-פרצוף. המבנה הזה הוא ה-מודל הכי מצוין כדי לנסות להבין את התהליך ההיסטורי של עם ישראל במשך הגלות ובמיוחד מה שקרה לעם ישראל לפני כמאה שנה ויותר, הציונות, וגם כן לתת לנו איזה מורה דרך בדרך-אפשר מה עלינו לעשות על מנת לקדם את התהליך לקראת התיקון האמיתי. אנחנו רואים-נוכחים לדעת שהמצב הוא מצב של משבר, הקו על סף התמוטטות הקו איננו יציב.

הנקודה גם היא אינה יציבה לגמרי מבחינת האורות, אין לאור מקום להתפשט ולהתישב טוב בתוך הכלי ועל כן האור נמצא כל הזמן במצב של 'מטי ולא-מטי'[ב]. הנקודה היינו 'נקודת ציון', הגעגועים לציון שמקיימים את עם ישראל במשך כל ימות גלותנו. זה ביטוי מובהק של תורה, של קבלה וחסידות. יש בנקודה הפנימית שבלב בחינה שנקראת בקבלה 'נקודת ציון' דהיינו הגעגועים הרעותא לציון, וכך הוא יסוד הציונות מאז ומתמיד, מבריאת העולם, בתוך מה שעתיד להיות הנשמה הישראלית, מאברהם אבינו ויצחק אבינו ויעקב אבינו השבטים וכל תולדות עם ישראל – יש נקודה פנימית שמכונה 'נקודת ציון'.

משהו שלא אמרנו בשיעור הקודם: כאשר אנחנו במצב של חורבן וגלות אין יותר התפשטות מאשר נקודה אחת בלבד. כשישבנו בארץ, גם בבית ראשון[ג] יחסית היתה בחינה של שטח, אבל כאשר ה' שפט את הארץ לחורבן מה שהיה קודם בבחינת שטח התקפל וחזר להיות קו[ד] והקו שוב התקפל וחזר להיות נקודה. כאשר עם ישראל "גלו לאדום, גלו לבבל", בכל מקום שגלה עם ישראל הקו עצמו שוב חוזר להיות נקודה אחת. אמנם, הנקודה קיימת לעד, הקו נשבר.

התחלנו להסביר בפעם הקודמת את התהליך שהתחיל לקרות מאז לפני כמאה שנה כשהנקודה שוב חזרה להיות קו (קו היינו תנועה-תהליך) לקראת ציון, תנועה רצונית. רק צריכים להבין למה התנועה הזאת מחייבת צד עיקרי-מובהק שבלשוננו היום קוראים לצד הזה 'צד חילוני'. צריך להבין את זה, למה ומה זה, והאם היה אפשר להימנע מזה. להתדיין על מה שהיה הוא לא עיקר התכלית שלנו אלא רק להבין את מה שהיה לאור מה שצריך להיות, היות ואנחנו עומדים כיום בסוף הקו, הקו מגיע למשבר חזק ומקווים לה' שנוכל להפוך את המשבר הזה למשבר של חבלי לידה ולהוליד מתוך כך את השלב הבא שהוא שלב השטח הפרצוף המתוקן.

לפי הסוד שתי הבחינות הראשונות, כלומר שני המצבים הראשונים, כאשר מציאות כלשהי אינה מפותחת כל צרכה והיא רק בבחינת נקודה או קו היא עדיין בגדר תהו. הנקודה היא בחינה קודמת יותר של תהו, שאמנם לא מחזיק מעמד בצורה יציבה אבל הוא לא מתמוטט, הוא כביכול תהו קיים, והוא נקרא בקבלה עולם העקודים – נקודה שלפני קו התהו הנשבר.

הקשר בין 'קו' ל'תהו'

היום רציתי להזכיר כמה פסוקים שאינם כתובים כאן במאמר, הפסוקים העיקריים של תהו בתנ"ך. הכי חשוב לעניננו הוא הפסוק שתיכף נעמוד עליו, "קו תהו ואבני בהו"[ה], בו התהו מכונה קו במפורש.

'תהו' מופיע כמלה העשירית בתורה, "והארץ היתה תהו ובהו"[ו] וכו'. יש בה קדושה מיוחדת, "העשירי יהיה קדש להוי'"[ז]. אם מתבוננים בתנ"ך כולו מוצאים את המילה הזו 20 פעמים. בקבלה מבואר[ח] שכל מה שקשור עם המספר 20 שייך לכתר, מכמה וכמה סיבות שלא כאן המקום להאריך בהן, ובאמת כתוב שתהו הוא כתר. יש כמה פסוקים של תהו בתנ"ך שבאופן מיוחד נוגעים לשיעור שלנו.

אמרנו שיש שני מצבים של תהו: יש נקודה של תהו, יש קו של תהו והתיקון היינו השטח הפרצוף. נקודה או ספירה עדיין אינם יציבים לגמרי ומה שיציב לגמרי הוא הפרצוף השטח.

"קו תהו ואבני בהו"

על זה שתהו מכונה 'קו' יש פסוק מפורש בתנ"ך בספר ישעיהו "ונטה עליה קו תהו ואבני בהו". הפסוק הוא מנבואה בספר ישעיהו, נבואה על חורבן ירושלים וחורבן הארץ והגלות המסתעפת מחורבן הבית והארץ.

במסכת חגיגה[ט] חז"ל למדים מהפסוק בברייתא: "תנא 'תהו' קו ירוק המקיף את כל העולם כולו שממנו יצא חושך. 'בהו' אלו אבנים מפולמות המשוקעות בתהום שמהם יוצאים מים שנאמר 'ונטה עליה קו תהו ואבני בהו'". בהמשך נעמוד על ברייתא זו.

רש"י באותו פסוק מפרש את הפשט שגם 'קו' וגם 'אבני' הם סמלים של משפט. 'אבני' כמו אבני משקולת, אבני בנין, שזה גם כן שיקול דעת של הקב"ה השופט כל הארץ, שבאבני הצדק שלו הוא ישפוט שמגיע בֹהו, ככה רש"י מסביר פשט. "ונטה עליה קו תהו" קו של משפט, והוא כותב, כך הלשון: "קו תהו – משפט של שממה". איך הוא מתרגם "אבני בהו"? אבני משקולת של דין חורבן. כלומר, גם קו תהו וגם אבני בהו הם סמלים של משפט השופט ודן את הארץ וגם את העם ("כי תהיו אתם ארץ חפץ"[י], העם גם כן מכונה 'ארץ') לתהו ובהו.

לפי הפשט תהו ובהו שניהם מצבים שליליים. אמנם בכתבי האריז"ל מובא[יא] על פי ספר הבהיר[יב] שבמלה 'בהו' יש כבר רמז לתחילת התיקון. זאת על פי הפרשה העיקרית בתורה בה רמוזה כל שבירת הכלים, היא פרשת מלכי אדום – "המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מְלָך מלך לבני ישראל"[יג]. יש שם שבעה מלכים שכל אחד מולך ומת ואחר כך בא מלך, שעל פי פשט הוא מלך אדום ולא שייך לבני ישראל, הוא לפני "מלך מלך לבני ישראל", ובכל זאת לא כתוב עליו שהוא מת. זהו הדר – "וימלך תחתיו הדר ושם עירו פעו ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב". אמנם בדברי הימים כתוב[יד] שהוא מת, אבל האריז"ל אומר[טו] שעזרא, שהוא הסופר שכתב את דברי הימים[טז], ידע רק למשש בדופק היד, בו הדופק נפסק והוא מת, אבל משה רבינו יודע-מרגיש את דופק הלב ובו הוא לא מת. לכן בתורה לא כתוב שהוא מת רק בדברי הימים כתוב שהוא מת, כך האריז"ל מסביר. על כן יש כאן יסוד גדול בקבלה ובמיוחד בכתבי האריז"ל שאותו הדר, אם כי שלכאורה מצטרף בסוף לשושלת מלכי אדום, שהם ודאי כוחות רעים בעולם, בכל זאת הוא מרמז לתחילת התיקון – הדר עצמו הוא תחילת התיקון.

על דרך זה ענינו של הבהו. התרגום מתרגם "'בֹהוּ' – ריקניא", ריקנות, מצב ריק, חלל ריקן. אמנם חז"ל בספר הבהיר ובעוד מקומות מפרשים 'בֹהוּ' – 'בוֹ הוּא', שאף על פי שלכאורה הוא 'צדיא וריקניא', בכל זאת יש הרגשה של 'בו הוא', שיש מציאות, ולא סתם אלא מציאות אלקית בתוך הריקנות המדומה. כלומר, בהו והדר הם על אותו משקל.

לפי זה יוצא שגם באבנים יש כבר רמז לתיקון, "אבני בהו אלו אבנים מפולמות המשוקעות בתהום שמהם יוצאים מים". מתהו יוצא חושך ומבהו יוצאים מים, ומים ודאי שייכים לקדושה, כתוב "אין מים אלא תורה"[יז].

גם לגבי המלה 'תורה' גופא מוסבר בקבלה שהיא מרמזת לתיקון המצב הראשון של תהו, לכן יש בתורה אותיות תהו ואות ר נוספת, צירוף ותהר, מלה השגורה-השכיחה מאוד בתורה – "ותהר ותלד בן". מבואר בקבלה[יח] שכל תיקון התהו נעשה על ידי ששברי הכלים חוזרים לעיבור ברחם האם פעם שניה ('עיבור שני' בלשון הקבלה) ונולדים מחדש. מתוך חלקי התהו עצמם שנפלו-נשברו-מתו חוזרים להתעבר ונולדים מחדש בצורה מתוקנת. הכח להעלות את השברים לרחם לעיבור שני ולהוליד אותם מחדש הוא כח התורה.

"נשברה קרית תהו"

הנביא שהכי אוהב את המלה תהו הוא ישעיהו. מתוך 20 הפעמים שהמלה הזאת מופיעה בתנ"ך היא מופיעה 11 פעמים בנביא ישעיהו בלבד. רוב ההופעות של תהו בתנ"ך הם בספר ישעיהו.

הפעם הראשונה שהמלה תהו מופיעה בישעיהו היא בפסוק "נשברה קרית תהו"[יט], ה-ביטוי שלפי עניות דעתי הוא השורש בתנ"ך לסוד בקבלה שתהו נשבר שתהו נקרא עולם השבירה. "לית מילתא דלא רמיזא באורייתא"[כ], [כל דבר בנ"ך יש לו רמז בתורה], אבל כאן יש פסוק מפורש בנ"ך שתהו נשבר.

הפסוק נמצא בחלק הראשון של ספר ישעיהו, פסוק שמנבא את החורבן של העיר ירושלים. הוא אומר: "נשברה קרית תהו סֻגַּר כל בית מִבּוֹא".

ברוב המקומות בתורה תהו הוא מצב של שממה. בחומש כתוב פעמים תהו: "והארץ היתה תהו ובהו" בתחילת התורה, וגם בסוף התורה, "נעוץ סופן בתחילתן", "ובתהו יְלֵל יְשִׁמֹן"[כא] בשירת האזינו. בשניהם הפשט הוא שתהו הוא שממה.

אם כתוב "נשברה קרית תהו" אז איזה תהו יש כאן לפני שהיא נשברה? לכאורה פשט הפסוק הזה אומר שיש מצב או מציאות המכונה קרית תהו, שירושלים הגיעה למצב של קרית תהו, וברגע שהיא הגיעה למצב של קרית תהו היא נשברה. אבל רש"י וכל הפרשנים שראיתי מסבירים שאי אפשר לומר תהו לפני שהיא נשברה, לפני שהיא הפכה שממה, ועל כן אומרים שצריך לומר שהפשט הוא שתהו נאמר על סופה של הקריה לאחר שנשברה. לאחר שנשברה היא הפכה תהו. כך מסבירים כל הפשטנים את הביטוי הזה בתנ"ך. אבל שוב, על פי הפשט הראשוני צריכים להסביר שבפנימיות על כל פנים הקריה כבר היתה במצב של תהו. היא הנותנת, היות וקרית תהו היתה בבחינת תהו – לכן נגזר הדין של "נשברה", שהיא צריכה-חייבת להישבר שבירת הכלים.

במלה 'קריה' יש רמז מאוד יפה לעולם התהו בקבלה. עולם התהו נקרא בספרי הקבלה 'מקרֶה' – מקרה המלכים, מלכי אדום הקדמונים שמתו. יש כאן רמז מאוד מאוד יפה, שקריה היא אותו שער – השורש היסודי – של קָרָה-מקרֶה. מה זה מקרה? שלא רואים את הסדר, לא רואים את החוק והמשפט. רש"י אומר שקו תהו היינו משפט של שממה וזה עצמו אומר לי שבפנימיות, מנקודת דעת עליון ומצד ההשקפה של הקב"ה, יש ודאי משפט מכוון בתוך התהו והוא עצמו הקו של התהו. אבל אצלנו התהו הוא אי-סדר מוחלט, לא רואים את המשפט, רואים את המקריות. תהו בכל מקום הוא גם מצב נפש של מקריות, של הליכה עם הקב"ה קרי, כמו שכתוב פעמים רבות בתוכחה. זו המקריות של קרית תהו לכתחילה, לפני שהיא נשברה, קריה שהתושבים שלה הולכים עם הקב"ה, עם בורא עולם, עם מנהיג העולם במקריות בקרי ואז היא נעשית קרית תהו והדין שלה הוא "נשברה".

סגירת הבית מביאה לשבירת הקריה

נדרוש גם את סיום הפסוק: הפסוק ממשיך ואומר "סֻגַּר כל בית מִבּוֹא". על פי פשט הכוונה לאחר החורבן. לאחר החורבן, לאחר השבירה – "נשברה קרית תהו" – לאיזה מצב הוא בא? הוא הגיע למצב ש"סֻגר כל בית מבוא", כל הבתים סגורים אין יותר תושבים כולם גלו.

אבל אפשר וצריך לדרוש שהוא בא לתאר את המצב שגרם לשבירה, המצב שהוא התהו שמלכתחילה, "קרית תהו", שמתוך תהו ובהו רוחני "סֻגַּר כל בית מִבּוֹא". איך אפשר לדרוש את זה בצורה פשוטה? אפשר לומר שהפסיקו להכניס אורחים, שכל אחד הסתגר בינו לבין עצמו, כל אחד סגר את הבית שלו על מנעול ובריח וכבר לא באים להתוועד בהתוועדות של חסידים אחד בתוך הבית של השני, "סֻגַּר כל בית מִבּוֹא". כל אחד ממלכה בפני עצמו, בפירוש פגם במדת המלכות.

כידוע שכל אחד בבית שלו מרגיש את עצמו כמו מלך בתוך הארמון שלו. כמו כן, ידוע וכתוב בפירוש בספרי הקבלה שמצב הנפש ששרר בעולם התהו היה של פחד תמידי עד רגע השבירה שמא השני יסיג את גבולי, יכנס לתוך התחום שלי, יכנס לתוך הבית שלי. לכן כל אחד סוגר את הבית שלו בפני השני, "סֻגַּר כל בית מִבּוֹא". זה עצמו מצב של תהו, שמרוב תהו ובהו כל אחד מסתגר בתוך הבית וסוגר את הבית ואז הדין הוא "נשברה" – צריך לשבור את המצב הזה.

רש"י כותב בשם חז"ל שלשבור מצב פרושו להפריד בין אנשים. אם יש מחנה או גדוד, מערכת מסוימת של אנשים שעומדים יחד בצבא, כאשר מפרידים ביניהם היינו לשבור את המצב. התהו גורם לכך שאנשים שוברים את המערכת-החברה במו ידיהם בכך שכל אחד מסתגר בתוך הבית – "סֻגַּר כל בית מִבּוֹא" – שלא נוהגים מנהג חסידים להתוועד כל פעם אצל מישהו אחר להזמין את כל החבריא קדישא ו"סֻגַּר כל בית מִבּוֹא". זה עצמו תהו, שבירה, לכן "נשברה קרית תהו סֻגַּר כל בית מִבּוֹא".

אפשר להסביר את זה קצת בגוון אחר, שגם נוגע מאוד למצב שלנו היום בארץ ובפרט בירושלים. הרי תהו ובהו הוא מצב בו אנחנו בפירוש לא מנסים, לא עושים שום השתדלות במה שהתורה מצוה עלינו "הן עם לבדד ישכֹּן ובגוים לא יתחשב"[כב] "הוי' בדד ינחנו"[כג] וכו'. ככל שאנחנו בתוך הנפש שלנו במצב של תהו ובהו כך אנחנו מרשים שבתוך קריָתֵנוּ, בלב קרית קודש בלב ירושלים, יש תהו ובהו מוחלט של הימצאות זרים. כאמור, לא עושים שום השתדלות לסדר את הענין הזה, להיפך, משאירים אותו לכתחילה במצב של אי-סדר מוחלט, של תהו ובהו, ואז באמת כל אחד צריך להסתגר בתוך הבית, שהוא פוחד מערבי.

יש פה שני פירושים אקטואליים, פירוש אחד יותר פנימי ופירוש שני יותר מציאותי-חיצוני. ישעיהו הנביא פונה אלינו ואומר "נשברה קרית תהו". למה? "סֻגַּר כל בית מִבּוֹא", שכל הבתים סגורים. אמרנו שהפירוש הפנימי שכל הבתים סגורים הוא שלא מרשים לבוא להיכנס לתוך הבית מתוך ישות ופחד מהסגת גבול, היפך מדת החסידות להזמין לתוך הבית ולהתוועד בתוכו, היפך מדת אברהם אבינו שהיה מכניס אורחים בחסד. זה גופא גורם למצב כזה שגם לא אכפת לי ואני לא שליט על הימצאות זרים ברחובות ובקריה, שאמורה להיות קריה נאמנה ומקריה נאמנה הפכה להיות קרית תהו, ואז באמת יש מצב שפוחדים לפתוח את הדלת, צריך מנעול על הדלת, "סֻגַּר כל בית מִבּוֹא", יש פחד מערבים ברחובות.

אם כן יש כאן עוד פסוק מאוד חשוב של תהו לעניננו.

מה אנחנו רוצים להסביר בשיעור שלנו? שאמנם במצב של הציונות יש הרבה נקודות טובות[כד] ובכל זאת היות שהוא ציונות חילונית והוא בבחינת קו – הוא לא מסוגל מכח עצמו להגיע לשטח ונשאר קו. הקו בפני עצמו חייב להוביל לקראת שבירה. הקו הוא תהו, הוא לא שטח רחב הוא לא "ארץ טובה ורחבה"[כה] הוא רק רצועה.

מה מקיף את הרצועה? דיברנו בפעם הקודמת שכל זמן שהמנטליות-התודעה של העם היא של קו אז גם הגבולות של הארץ בגשמיות דומים לקו, לרצועה בלי התפשטות לרוחב, ולמה שקצת ברוחב קוראים שטחים. זו בחינת 'שטח' ופוחדים מהשטח היות שכל הראש הוא של 'קו', של רצועה. מה מקיף את עולם תהו זה? קו ירוק... [צחוק בקהל]. זה בדיוק מה שחז"ל אומרים, "קו ירוק" ישר מתוך מסכת חגיגה, "תהו – קו ירוק המקיף את כל העולם". כלומר, את כל מציאות התהו שממנו יוצא חושך לעולם, מהקו הירוק.

אם כן, זה פסוק אחד חשוב מאוד, "קו תהו ואבני בהו", והפסוק השני גם כן מאוד חשוב, "נשברה קרית תהו סֻגַּר כל בית מִבּוֹא".

"לא תהו בראה לשבת יצרה"

יש עוד פסוק של תהו שמתקשר לפסוק הקודם, פסוק יותר מפורסם, "לא תהו בראה לשבת יצרה"[כו]. כאן יש אולי אסמכתא מפורשת לחז"ל באותה ברייתא שהזכרנו, האומרת שמהתהו יוצא חושך. מאין לי שמהתהו יוצא חושך? אפשר ללמוד את זה מהפסוק השלישי (שהוא הפסוק השני מספר ישעיהו) – "לא תהו בראה לשבת יצרה". מזכיר לי עוד פסוק, "יוצר אור ובורא חֹשך"[כז], בו הנביא מקשר את מציאות החושך לבריאה (והמציאות של אור ליצירה), וכתוב "לא תהו בראה", מכאן רמז די מובהק שהתהו הוא מקור של חושך, כמו שהברייתא אומרת "שממנו יוצא חושך", מאותו קו ירוק שהוא קו תהו. לעומת זה, התיקון הוא הישוב, ישוב הארץ האמיתי לרוחב, "לשבת יצרה", "יוצר אור", יוצר "תורה אור"[כח], "ותהר ותלד בן"[כט]. אז יש לנו עוד פסוק מאוד חשוב של תהו שמתקשר לעניננו, "לא תהו בראה לשבת יצרה".

איך חז"ל מתייחסים ודורשים את הפסוק הזה? דורשים אותו ביחס לנישואין. איש בלא אשה הוא "פלג גופא"[ל], הוא במצב של תהו, הוא לא מיישב את העולם. הוא דומה לאותם מלכי אדום שמתו, שעל כל אחד כתוב "וימלך וימת" ועל אף אחד מהם לא כתוב שהיה נשוי אשה חוץ מהאחרון "ושם אשתו מהיטבאל", שעל כן דורש האריז"ל שהוא כבר מרמז לתחילת התיקון, שהוא כבר אדם השלם, איש ואשה. מה שאין כן הראשונים הם בבחינת "לא תהו בראה".

זהו רמז מובהק-מפורש שעולם התהו הוא אותו של אותם מלכים שמתו, שעל כל אחד כתוב רק את שמו בלי אשה ורק על האחרון כתוב שהיה נשוי אשה. מכאן שקו ירוק הוא תחום האדם שעדיין "פלג גופא", שהוא עדיין איש ללא אשה. לאותו רווק יש בית, יש לו איזה תחום, אבל הוא רווק ומסביב לבית שלו יש קו ירוק שמקיף את כל העולם שלו ומאותו קו ירוק שמקיף את עולמו יוצא חושך לעולם שלו. על המציאות הזאת כתוב "לא תהו בראה לשבת יצרה", ישוב העולם בחינת פרצוף ושטח.

"נוטה צפון על תהו תולה ארץ על בלימה"

עוד פסוק של תהו, לא בישעיהו אלא בספר איוב. החלק האחרון של הפסוק מפורסם יותר, "תֹלה ארץ על בלימה"[לא]. ידוע הרמז שתולה ארץ על בלימה בגימטריא בראשית, המלה הראשונה של התורה. התחלת אותו פסוק באיוב אומר "נוטה צפון על תהו תולה ארץ על בלימה".

מכאן רמז ש"בלימה" הוא חבר של 'בהו'. גם בתורה וגם בנביא כתוב צירוף תהו ובהו[לב]. תהו הוא בן הזוג של בהו, גם בתחילת התורה "והארץ היתה תהו ובהו" וגם באותו פסוק בישעיהו שעכשיו אמרנו כמה פעמים "קו תהו ואבני בהו". אבל כאן באיוב אנחנו רואים שתהו הוא החבר של בלימה ו"צפון" הוא החבר של "ארץ", ו"נוטה" כנגד "תולה", "נוטה צפון על תהו תולה ארץ על בלימה"[לג].

באותו פסוק כתוב "נוטה צפון על תהו", יש תהו סתם ויש על-תהו. על-תהו יכול להיות עולם העקודים שהוא הבחינה העליונה של התהו[לד].

אם כן, "בלימה" קשור עם בהו, בעוד ש"נוטה צפון" קשור עם תהו. מהצפון יוצאת הרעה וממנו גם יוצא הקו, קו הציונות של הדורות האחרונים. אז יש לנו פסוק נוסף שמרמז לתופעה הזאת אם כי שזה רמז קצת יותר רחוק מהפסוקים הקודמים.

מהמצב של "נוטה צפון על תהו" צריך להגיע למצב של "תולה ארץ". כאן הוא ארץ, לא הצפון. ההתעוררות לעשות מהנקודה קו היתה התעוררות בצפון בעיקר. עד עכשיו נקודת ציון היתה חבויה בתוך הלב, בצפון היא הפכה להיות קו, "קו תהו", אבל כאן בארץ הוא צריך להפוך לשטח ופרצוף. כמו שאמרנו, 'בֹהוּ' הוא כבר רמז לתחילת התיקון, לפרצוף, אבנים מפולמות וכו' שמהם יוצאים המים, וכך "בלימה" כבר מרמז לתחילת התיקון שעל כן "תולה ארץ על בלימה" שוה בראשית. כידוע שבראשית הוא היעד האחרון של כל בריאת העולם והוא מרומז במלה הראשונה, כמבואר באריכות בחסידות. כל מה שקשור למלה בראשית מרמז לתיקון הסופי.

"ויתעם בתהו לא דרך"

עוד פסוק של תהו: יש ביטוי אחד שכתוב פעמים, בדיוק אותו דבר, פעם אחת בתהלים ופעם אחת באיוב, אותה לשון ממש, משהו מאוד מענין – "ויתעם בתהו לא דרך"[לה].

בתפלת "ובא לציון" אנחנו מודים לקב"ה "והבדילנו מן התועים", שהבדיל אותנו מאלו שתועים. איפה תועים? בדרך. מהי דרך? בחינת קו. דרך היינו התעוררות לקום, "בית יעקב לכו ונלכה"[לו], רק שכידוע[לז] החסירו את סוף הפסוק "באור הוי'". כל התעוררות לקום ולעשות ולפעול לקראת יעד היא דרך. אז כאן יש פסוק מובהק שתהו הוא בבחינת קו ותנועת התעוררות לקראת משהו אבל הוא "לא יועיל".

כתוב כמה פעמיים בתנ"ך שהתהו הוא מצב שאינו מועיל והכוונה על עבודה זרה, כמו שמוזכר בשמואל "אשר לא יועילו"[לח].

הביטוי שלנו מופיע בפרק קז בתהלים, פרק הארבעה החייבים להודות ולהביא קרבן תודה. קרוב לסוף הפרק מגיע הביטוי שלנו, וראשית הפסוק היא "שופך בוז על נדיבים". יש שנדיבים שהם אנשים חשובים נכבדים, אבל יש פסוק אחד בו כתוב "שופך בוז על נדיבים" ה' שופך בוז על הנדיבים – נדיבים הם מי שנותנים כסף למפעל הציוני – "ויתעם בתהו לא דרך" הוא מתעה אותם (עם ת') ב"תהו לא דרך". יש כאן שוויון ממש שתהו שווה לא-דרך, 'לא זו הדרך' או 'זו הדרך של ה'לא'', התהו הוא ה'לא-דרך'[לט].

ב. התבוננות בקבוצת פסוקים מאיוב

תיאור מצב שהמלכות בתהו ובהו

באיוב בפרק יב יש תופעה מאוד מענינת שאני לא זוכר אם יש כמוה בכל התנ"ך. "שופך בוז על נדיבים", החלק הראשון של הפסוק בתהלים, מופיע באיוב בתור תחלת פסוק, אחר כך יש עוד כמה פסוקים באמצע ובאים לפסוק שסיומו "ויתעם בתהו לא דרך", כלומר, כביכול לוקחים את הפסוק בתהלים "שופך בוז על נדיבים ויתעם בתהו לא דרך" ומחלקים-שוברים אותו לשני חלקים הפסוק נשבר. הפסוקים הללו הם דברי איוב עצמו, והוא מכניס עוד הרבה רעיונות הקשורים לענין בין החלק הראשון "שופך בוז על נדיבים" לבין החלק האחרון של הפסוק "ויתעם בתהו לא דרך".

זה אולי הפרק המורכב ביותר של פסוקים המתארים את המצב שלנו, מצב בו המלכות נמצאת בתהו ובהו. נקרא את הפסוקים הללו[מ]:

איוב מדבר על הקב"ה. הוא אומר "עִמּוֹ עֹז וְתוּשִׁיָּה[מא] לוֹ שֹׁגֵג וּמַשְׁגֶּה" – בידיו של הקב"ה לגרום שאנשים יִשְׁגו, הוא משגה אנשים כאשר מגיע להם, "ונטה עליה קו תהו" – יש משפט שה' דן ושופט, שמגיע עכשיו מצב של תהו ובהו שאנשים ישגו ויתעו, גם עם ט' וגם עם ת'.

"מוֹלִיךְ יוֹעֲצִים שׁוֹלָל וְשֹׁפְטִים יְהוֹלֵל" – הוא משחק ביועצים והשופטים של העם, הוא מוליך את היועצים שולל ואת השופטים יהולל; "מוּסַר מְלָכִים פִּתֵּחַ וַיֶּאְסֹר אֵזוֹר בְּמָתְנֵיהֶם. מוֹלִיךְ כֹּהֲנִים שׁוֹלָל וְאֵתָנִים יְסַלֵּף. מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים וְטַעַם זְקֵנִים יִקָּח"; עכשיו מתחיל החלק הראשון של הפסוק בתהלים שאמרנו קודם: "שׁוֹפֵךְ בּוּז עַל נְדִיבִים וּמְזִיחַ אֲפִיקִים רִפָּה". 'מזיח' לשון חגורה, 'אפיקים' הכוונה חזקים. את החגורה, כח המתנים, כח המעשה של החזקים – "רִפָּה", הוא מרפה.

"מְגַלֶּה עֲמֻקוֹת מִנִּי חֹשֶׁךְ וַיֹּצֵא לָאוֹר צַלְמָוֶת" – זה כבר פסוק חיובי. מתוך החושך הוא מגלה עמוקות (ידוע שיש ספר מאוד חשוב בקבלה, 'מגלה עמוקות', שמקור השם הוא פסוק זה). מה זה "מְגַלֶּה עֲמֻקוֹת"? אלו "עמֻקות מִנִּי חשך". זהו ה-פסוק בשביל הענין שאנחנו עוסקים בו, תולדות הציונות. אם צריך לכתוב ספר על הצלת הציונות, על הניצוצות הטובים והדרך הטובה כלומר הצד החיובי בכל התהליך שאנחנו עדים לו ושאנחנו בסופו, ושבעזרת ה' יתגלה ממנו דבר טוב, להבין בדיוק את התהליך לכן – אז הפסוק הזה הוא כותרת הענין. מכאן אנחנו גם יכולים קצת להרגיש למה גדולי ישראל מאוד הסתייגו מלדון ולהתייחס בכלל לענינים האלו, חוץ מאשר הרב קוק, כמו שהתחלנו לדבר בשיעור הקודם, היות והדברים האלו הם "עמֻקות", עמוקות בתוך חושך והם בבחינת 'צַלְמָוֶת'.

מהו "צַלְמָוֶת"? צל הקבר. העמוקות הם בצל שבירת הכלים ומיתת המלכים. יש כאן רצון למלוך, אבל של תהו, "אנא אמלוך", ועל "אנא אמלוך" כתוב שסופו למות. גדול בישראל שמרגיש את המציאות, שמרגיש בדיוק את קו התהו של הציונות נחרד ומזועזע בגלל שהוא רואה את הצַלְמָוֶת, הוא רואה לפניו צל של מוות, "וימלֹך ויָמָת". מי יכול לומר על עצמו "מגלה עמקות מִנִּי חשך ויוצא ויֹצא לאור צלמות"? זו משימה עצומה מתוך החושך לגלות את העמוקות ומהצלמות להוציא את האור. זהו הפסוק באמצע, "מְגַלֶּה עֲמֻקוֹת מִנִּי חֹשֶׁךְ וַיֹּצֵא לָאוֹר צַלְמָוֶת".

נמשיך: "מַשְׂגִּיא לַגּוֹיִם וַיְאַבְּדֵם". יש ברש"י אחד פירוש שקורא את זה 'משׁגיא', כמו קודם "שוגג ומַשְׁגֶּה", אבל כתוב כאן עם שׂ (שמאלית) לא עם שׁ. מה הפירוש הנכון? שהוא מגדיל אותם. כמו חג הפורים שיצאנו ממנו, שכאשר רוצים להפיל את המן הרשע צריך קודם להרים-להגביה אותו וכאשר מגביהים אותו סופו ליפול ארצה, להתמוטט ולהישבר לגמרי. כאן הפסוק אומר "מַשְׂגִּיא לַגּוֹיִם", ה' מגדיל את הגוים, "וַיְאַבְּדֵם", בשביל לאבד אותם.

גם ההמשך מתקשר בצורה מובהקת ממש לנושא שלנו: "שֹׁטֵחַ לַגּוֹיִם וַיַּנְחֵם" – 'שוטח' מלשון 'שטח'. אנחנו לומדים על נקודה-קו-שטח, ומסבירים ש'שטח' הוא ישוב הארץ, התיקון הסופי והיעד הסופי של ישוב העולם. ישוב אֶרץ נקרא 'שטח'. וזאת מנין לנו? מהפסוק הזה באיוב "שֹׁטֵחַ לַגּוֹיִם". מה הכוונה "שֹׁטֵחַ"? רש"י וכל המפרשים אומרים ששוטח הכוונה שעושה להם שטח רחב.

מה זה "וַיַּנְחֵם"? על פי פשט צריך להיות משהו שלילי. החלק הראשון של הפסוק אומר "מַשְׂגִּיא לַגּוֹיִם וַיְאַבְּדֵם", שה' מרומם ומגדיל אותם בשביל לאבד אותם, וסוף הפסוק צריך להיות על אותו משקל. "מַשְׂגִּיא לַגּוֹיִם וַיְאַבְּדֵם" ועל משקל זה "שֹׁטֵחַ לַגּוֹיִם וַיַּנְחֵם" – ה' שוטח אותם, כלומר מרחיב את גבולם, ואז "וַיַּנְחֵם". אז מה זה "וַיַּנְחֵם"? באמת רש"י אומר "וַיַּנְחֵם לגָלוּת", שאחרי שהוא עושה להם שטח רחב מאוד הוא לוקח אותם לגלות, אבל לעניננו "וַיַּנְחֵם" יכול להתפרש אחרת. אפשר לקחת את הביטוי הזה ולפרש אותו עלינו, גם אנחנו 'גוי' – "מי כעמך כישראל גוי אחד בארץ"[מב] – ואז "שֹׁטֵחַ לַגּוֹיִם וַיַּנְחֵם" מתפרש לגמרי לחיוב, כמובן ברמת הדְרוּש: ה' שוטח אותנו בארץ ואז "וַיַּנְחֵם", כמו "הוי' בדד ינחנו ואין עמו א-ל נכר"[מג]. אם כך, "משגיא לגוים ויאבדם" הוא התהו, ואילו "שֹׁטֵחַ לגוים" הוא התיקון, שמכונה אצלנו ה'שטח', ו"וינחם" הוא על דרך "הוי' בדד ינחנו ואין עמו א-ל נכר".

אחר כך איוב ממשיך: "מֵסִיר לֵב רָאשֵׁי עַם הָאָרֶץ", פסוק ממש פנטסטי מובהק לעניננו. יש עם-הארץ ויש "ראשֵי עם הארץ". יש מנהיגים שהם ראשי עם הארץ. על דרך הדבר המפורסם שהסמ"ע כותב בחושן משפט[מד] שדעת בעלי בתים היא ההיפך מדעת תורה, שהראש של עם-הארץ הוא ההיפך מהראש של התורה, וכתוב כאן "מֵסִיר לֵב רָאשֵׁי עַם הָאָרֶץ". המשך הפסוק הוא סוף הפסוק מתהלים "וַיַּתְעֵם בְּתֹהוּ לֹא דָרֶךְ", ואז מגיע סיום הפרק הזה – "יְמַשְׁשׁוּ חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר וַיַּתְעֵם כַּשִּׁכּוֹר".

אם כן המלה "וַיַּתְעֵם" כתובה פעמים, פעם אחת כתוב "וַיַּתְעֵם בְּתֹהוּ לֹא דָרֶךְ" ואחר כך "יְמַשְׁשׁוּ (מלשון מישוש) חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר וַיַּתְעֵם כַּשִּׁכּוֹר". את מי הוא מתעה כשיכור? את "ראשי עם הארץ". קודם הוא הסיר מהם את הלב ועכשיו הוא מתעה אותם כשיכור, והמצב שבו "ימששו חֹשך ולא אור" הוא מצב בו אור וחושך משמשים בעירבוביה. הפרק מסתיים במלים "ויתעם כשיכור", שאותם ראשי עם הארץ "מֵסִיר לֵב רָאשֵׁי עַם הָאָרֶץ וַיַּתְעֵם בְּתֹהוּ לֹא דָרֶךְ, יְמַשְׁשׁוּ חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר וַיַּתְעֵם כַּשִּׁכּוֹר".

ידוע בחסידות[מה] שיש שני מיני יין – יין המשכר ויין המשמח. מהפסוק הזה יוצא ש"ראשי עם הארץ" נוהגים לשתות את היין המשכר[מו] ומשתכרים ואחר כך תועים, "ויתעם כשיכור". אבל לעומת זה אפשר ללמוד מכך מה כן צריך לעשות בשביל להתחיל את התיקון – צריך את היין המשמח. זה הענין של חג פורים, "חייב איניש לבסומי"[מז], להתבסם, לא להשתכר. ידוע הדיוק בחסידות, שיש להתבסם בפורים בשיא השמחה, שמחה כזו שהיא למעלה מטעם ודעת "עד דלא ידע", אבל של יין המשמח שהוא ביסום ולא "עד דלא ידע" של יין המשכר, עליו כתוב "ויתעם כשיכור".

הגוי אשר בקרבך, גוי קדוש, גוי אחד בארץ

נתעכב קצת על המלים "גוי אחד בארץ" שהזכרנו קודם: "מי כעמך כישראל גוי אחד בארץ", דווקא בארץ אנחנו גוי. הזהר דורש[מח] "גוי אחד" בהקשר ל"שמע ישראל הוי' א-להינו הוי' אחד"[מט]. הזהר אומר ש"הוי' אחד" מתגלה רק ל"גוי אחד בארץ". כאשר יש "גוי אחד בארץ" אז ורק אז יש גילוי של "שמע ישראל הוי' א-להינו הוי' אחד". אם כן, השם 'גוי' מאוד עליון ומקודש. לפני מתן תורה כתוב "ממלכת כהנים וגוי קדוש"[נ], היעד שלנו הוא שהגוי שלנו יהיה קדוש. לכל יהודי יש גוי, "הגוי אשר בקרבך"[נא]. כשחוזרים לציון תכלית הכוונה של בניית הארץ, דהיינו בנין המלכות, היא לקדש את הגוי בקדושת האחדות האלקית ואת זה אפשר לעשות רק בארץ. זהו היעד של הארץ.

זה גם כן רמז למה צריך להיות בחזרה לציון צד חילוני, כלומר צד גויי. מיהו חילוני? אחד שכשהוא עושה וידוי הוא אומר 'אני גוי. מה אני יכול לעשות?'. הוא מרגיש את עצמו גוי. או שהוא אומר את זה בצחוק או שהוא אומר את זה ברצינות. האמת היא שבכל יהודי יש גוי. אם מגרשים את הגוי שבתוכנו – מגרשים את הגוי מבחוץ.

זהו הצד החילוני והוא נמצא בתוך כל אחד. צריך להסביר את זה יותר, זה עיקר ה"מְגַלֶּה עֲמֻקוֹת מִנִּי חֹשֶׁךְ וַיֹּצֵא לָאוֹר צַלְמָוֶת". בכל אחד, גם בכל האומה כולה, יש את הגוי של האומה. גוי מלשון גְוִיָה, גוּף. יש נפש ויש הגוי-הגְוִיָה, הגוּף. עיקר בריאת העולם הוא לקדש את הגוף. גוף היהודי דומה בדיוק לגופות שאר אומות העולם, שאר הגוים שבעולם. יש לדאוג לגוי (על דרך הפירוש המפורסם של הבעל שם טוב[נב] על הפסוק "כי תראה חמור שֹנאך"[נג] וכו' "עזב תעזב עמו" מלשון עזרה). אם לא דואגים-עוזרים לגוי-לחמור לקום – אין גאולה. כל הגאולה היא גאולת הגוי וכאשר גואלים את הגוי להיות "גוי אחד בארץ" גם מגרשים את הגוי החיצוני.

עד כאן במאמר מוסגר.

חזרה על נקודה מהשיעור הקודם

במלים "ימששו חֹשך ולא אור" שהזכרנו קודם יש פתח לנושא חשוב לעניננו.

נחזור קודם על נקודות שהתבארו בשיעור הקודם: דיברנו על נקודת ציון, שאפילו כאשר "אני ישנה בגלותא" עדיין יש נקודה ש"לבי ער", היא נקודת ציון, הגעגועים. געגועים אלו הם בבחינת 'נוגע ואינו-נוגע' בלשון המגיד, שיש עתים שהענין מאוד נוגע לו, הוא מתמלא געגועים בגלות ויש עתים שכאילו מסיר את דעתו מהענין ולא נוגע לו כל כך היות שהוא ישן. זהו המצב בעולם העקודים, שם האור, כלומר הגילוי שבתוך עולמה של אותה נקודה, הוא בבחינת 'מטי ולא-מטי' – לפעמים נוגע לי מאוד, עד כדי כך שמזעזע את כל מהותי ואני לא יכול לישון בשקט מרוב הגעגועים לציון, ולפעמים זה כמו חלום חולף, לא נוגע בכלל.

כשאדם שוקע בתוך ה"מים רבים"[נד] של טרדות ומצוקות הגלות והדבר נעלם ממנו ופתאום עוד הפעם הוא נוגע לו – זהו החלום של הגלות, "היינו כחֹלמים"[נה]. המצב של הגלות מתואר כחלום שבא והולך. הרצון-הגעגועים לציון תמיד קיימים, אמנם לפעמים מאוד-מאוד נוגע ופתאום היה כְּלֹא-היה, אינו-נוגע.

היות שהיה כְּלֹא-היה זה מקיים אותו. אם זה כל הזמן היה 'נוגע' ולא היה מסוגל להוציא מהכח אל הפועל הוא היה נשבר. אם זה כל הזמן היה נוגע לו והוא עדיין ישן ולא יכול להתעורר – הוא היה מתמוטט מרוב תסכול, מצב שבקבלה נקרא 'אורות מרובים בכלים מועטים'. אין לו את הכלים להוציא את זה למעשה בפועל, יש לו המון רצון וגעגועים והוא לא שוכח מזה.

כידוע, בגלות 'שכחה' היא לברכה לפעמים. בכל מצב של מצוקה, צער, כאב ויסורים – לפעמים השכחה היא ברכה. אפילו שכחה של דבר טוב גורמת ליצב את המצב ביציבות מסוימת, שלא ישבר ולא ימות ויפול לגמרי.

זה נקרא נוגע ואינו-נוגע, שכאשר הוא זוכר את הענין של ציון וארץ ישראל, הוא מתעורר בהתעוררות עצומה (ככה ראוי להיות אצל יהודי בגלות וכך גם המצב באמת), פתאום ארץ ישראל וציון נוגעים לו מאוד מאוד ופתאום הוא חוזר לעסק שלו והיה כְּלֹא-היה. זהו חלום, "היינו כחֹלמים", נוגע ואינו-נוגע וזו הנקודה בגלות. מתוך הנקודה הזאת צריך לצאת קו ומתוך הקו צריך לבוא שטח.

עד כאן מהשיעור הקודם.

למשש את עצמוּת ה' בארץ ישראל

מה בכלל רוצים מעליה לארץ? בשביל מה? אל מה יהודי מתגעגע (מלשון נוגע ואינו-נוגע)? מהי ארץ ישראל בשביל יהודי? הרמב"ם כותב כלל גדול, יסוד היסודות,  שהקב"ה "אינו גוף ולא כח בגוף"[נו]. אם הוא לא גוף הוא גם לא 'גוי', כמו שאמרנו קודם, אז מאוד קשה להסביר איך ש"הוי' אחד" על פי הזהר מתגלה רק ב"גוי אחד", שכן צריך "גוי אחד" בשביל הגילוי של "ה' אחד".

ההסבר בזה: איפה יכול להיות "גוי אחד" שהוא כלי לגילוי "ה' אחד"? רק בארץ, "גוי אחד בארץ", אבל הרמב"ם היה במצרים, ובמצרים צריך להישמר מכל האמונות הטפלות למיניהן – שם הוא כתב את 'המורֶה' שלו – חייבים לשלול לחלוטין את ההגשמה – "לא ראיתם כל תמונה"[נז].

אֶל מה יהודי מתגעגע בארץ ישראל? ארץ ישראל בשביל יהודי בגלות היא המקום שבו אפשר למשש בידים את האלקות. חז"ל מספרים בסוף מסכת כתובות[נח] שכשהיו באים לארץ היו מתגלגלים ומנשקים את האבנים והיו אוחזים באבן של ארץ ישראל. כנראה לאבנים של ארץ ישראל יש סגולה מיוחדת. איך ידעו בכלל שנכנסו לגבול הארץ? חז"ל אומרים והתוספות שם מסבירים זאת שרק היו נוגעים באבן ומיד מכירים שכבר נכנסנו לארץ ישראל, שהאבן היתה שוקלת יותר מאשר אבן דומה בחוץ לארץ. לא רק שהיו ממששים את האור, אלא היה מישוש עצמוּת ה' כביכול. לשם כך יהודי רוצה את ארץ ישראל, הוא רוצה למשש-לנגוע בקב"ה. זו ה'ארץ', אלו הגעגועים, זו נקודת ציון בשביל יהודי. אותן אבנים של ארץ ישראל הן ה"אבני בֹהוּ". ספר הבהיר כותב בפירוש, מה זה 'בֹהוּ'? 'בוֹ-הוּא', 'הוּא' בכבודו ובעצמו נמצא 'בוֹ', כל אבן היא כמו מצוה.

מה זה למשש אלקות? גם כשאני לוקח תפלין ביד – שהתפלין הם חפצא דקדושה – אני ממשש אלקות, כידוע באריכות בספרי החסידות, אבל "הציבי לך צִיֻּנִים"[נט]: בחוץ לארץ כל מצוה – אפילו חפצא דקדושה – יחסית לאותה מצוה בארץ ישראל היא רק ציוּן, ציוּן לציוֹן, היא זֵכר למצוה כמו שהיא צריכה להתקיים (על דרך כל המצוות התלויות בארץ). על כן משה רבינו כל כך השתוקק והתחנן תקט"ו תפילות וברכות ובקשות תחנונים להיכנס לארץ[ס]. כאן כל המצוות בגילוי, יש בהן מישוש אלקות על דרך אבן פשוטה של ארץ ישראל.

לכן גם מסופר שחסידים חשו את המדרגות של ארץ ישראל גם בשלבי ההתכוננות [בגלות] כל החסידות היא תנועת הגאולה תנועת ההתכוננות לבוא לארץ[סא]. מספרים מהחסידים הגדולים שהיו מאוד מאוד מחבבים ומרגישים את האלקות במצוות המעשיות, למשל בתפלין היו מנשקים את התפלין בחרדת קודש מאוד-מאוד כמו אחד שנוגע בעצמותו יתברך ממש. יש בזה ריבוי סיפורים ואין כאן המקום להאריך. על דרך זה האבן הפשוטה של ארץ ישראל. אותן אבנים הן "אבני בֹהוּ" ורש"י אומר שהאבנים הן משקולת, מלשון משקל – יש לאבנים הללו משקל מיוחד. את "אבנים מפולמות" בחילוף אותיות פ ו-ב, המתחלפות באותיות בומ"פ של השפתים, אפשר לקרוא 'אבנים מבוּלמות', רמז מאוד יפה שבֹהוּ לשון בלימה. מה האבן בולמת בקרבה? יש הרבה פירושים בבלימה, אבל לעניננו היא בולמת 'בוֹ הוּא', היא בולמת עצמוּת. "אבנים מפולמות משוקעות בתהום שמהם יוצאים מים", שהם מים של תורה, אלו אבנים של ארץ ישראל.

כל זה היה כדי להסביר את הפסוק האחרון בַּפרק באיוב – "ימששו חֹשך ולא אור". יהודי משתוקק לארץ, וכל הציונות האמיתית, כל הגעגועים לארץ, הם למשש אור. אני לומד את זה מהפסוק "ימששו חֹשך ולא אור" – מכלל שראוי למשש אור. אבל כיון ש"ראשי עם הארץ" הם בבחינת תהו ועל תהו כתוב "לא תהו בראה" וכתוב "בורא חֹשך", וחז"ל אומרים שתהו הוא "קו ירוק המקיף את כל העולם כולו שממנו יוצא חושך" – לכן באמת מגיעים פה למישוש, אבל המישוש הוא של חושך.

כל ההתעוררות של הציונות היא למשש. מה זה למשש? להגשים, כמו להגשים חלום, להגשים רצון. הציונות היינו געגועים לתכלית הכוונה, רוצים להגשים את הענין, להגשים תרתי משמע: להגשים-לישם את הענין; ולהגשים שיהיה ניתן למישוש, הגשמה ממש. אותם ראשים "ראשי עם הארץ" שהיו צריכים למשש אור (ולא סתם אור אלא אפילו עצמוּת) באמת הצליחו מאוד להגשים, הגשימו את החושך ועכשיו ממששים אותו – "ימששו חֹשך ולא אור". אבל מה שהציונות האמתית רוצה בלב באמת הוא למשש את האור, ולא רק למשש את האור אלא למשש טוב את העצם, את העצמוּת שבתוך האור, 'בוֹ הוּא', בתוך האבנים המפולמות מהן יוצאים המים של תורה בעולם.

סיכום מכלול הפסוקים

אם כן, עשינו הערב סקירה של כמה פסוקים חשובים בתנ"ך. אמרנו שיש בתנ"ך 20 פעמים המלה 'תֹהוּ', והרבה הרבה פסוקים של תהו בתנ"ך מתקשרים לעניננו, שתהו הוא הקו, ה'דרך-לא-דרך' שבין הנקודה לשטח. הנקודה היא גם כן בחינת תהו אבל הוא לא נשבר, הוא לא מקרי לגמרי. על המקריות לגמרי נאמר "נשברה קרית תהו" וכו'.

יש התקדמות מסוימת בקו של התהו, הוא עושה התפשטות א' מנקודת ציון אבל הוא עתיד להישבר. בקו יש ריבוי אורות ומיעוט כלים ואם לא יבוא השלב הבא חס ושלום הקו יתמוטט. מה שצריך לבוא בסוף הוא השטח, "שֹׁטֵחַ לַגּוֹיִם – ל"גוי אחד בארץ" – וַיַּנְחֵם", "הוי' בדד ינחנו ואין עמו א-ל נכר".

ג. בית יעקב לכו ונלכה באור ה'

הרבי המהר"ש ותנועת הציונות

יש עוד פסוק שהזכרנו קודם. כידוע, התייחסות הרביים בחב"ד לתופעת הציונות, מהרבי הרש"ב ואילך, היא לא חיובית בלשון המעטה. הרבי שליט"א חי טוב מאוד עם המציאות הזאת, הוא לא שולל את המציאות הזאת לחלוטין, להיפך, הוא גם חותר לנצל את המציאות העכשווית לצורך התיקון הרצוי. האידיאולוגיה של המציאות היא ודאי עדיין למורת רוחו של הרבי, כמו שהיתה ביחס לרביים הקודמים, אבל אם חוזרים עוד דור אחד, לרבי המהר"ש אביו של הרבי הרש"ב, אז יש יחס שונה.

באופן מודפס בספרי חב"ד, ידועה לנו התייחסות יחידה: "אם זה היה בסדר, קצת טפה אחת יותר בסדר, אז הייתי הולך עם זה הייתי מצטרף לזה". יש רק ווארט-ביטוי אחד ממסורת חב"ד שרואה בציונות איזה "מְגַלֶּה עֲמֻקוֹת מִנִּי חֹשֶׁךְ וַיֹּצֵא לָאוֹר צַלְמָוֶת". בתחלת הציונות, מהארגונים הראשונים היה ארגון שנקרא ביל"ו, ראשי תיבות הפסוק שהזכרנו קודם "בית יעקב לכו ונלכה", וקישרנו אותו עם הפסוק "נוטה צפון על תהו", התעוררות בצפון העולם, בארץ רוסיה, התעוררות של תהו. הרבי הקודם מספר שסבו, הרבי המהר"ש, התבטא – כך הלשון שלו – שאם רק היו מוסיפים "באור ה'" הייתי מצטרף לזה. הייתי הולך עם זה ומביא אתי מאה אלף חסידים או מאה אלף יהודים. כלומר, היה בכח להצטרף לציונות ולהביא מאה אלף יהודים. לא מיליונים, אבל בתקופה ההיא מאה אלף היו אז רוב הציבור הוא אמר שהיו חסרות רק שתי מלים. כלומר, הוא כביכול דן בכך, שהיה בזה איזה שיקול ואיזה משפט, איזה "קו תהו ואבני בהו", לפי פירוש רש"י שאמרנו קודם. בכל זאת הוא שלל זאת בסוף היות ולא צירפו את המלים "באור ה'".

אם כן ראוי מאוד להתבונן בפסוק הזה קצת, אף על פי שבחרו אותו תנועה "חילונית", במירכאות. בכל זאת, אם הרבי התייחס לזה הוא כנראה פסוק מאוד-מאוד חשוב ויסודי להבין את מהות הציונות. יכול להיות שזה ה-פסוק הכי חשוב בתנ"ך להבין מה באמת צריך היה להיות בתנועת הציונות.

מי אומר למי "לכו ונלכה"?

תנועת הציונות היתה צריכה להיות "בית יעקב לכו ונלכה באור ה'", הפסוק ה-לו בספר ישעיהו קרוב לתחלתו. מי אומר את המלים האלו "בית יעקב לכו ונלכה"? לא "בית יעקב", הרי כתוב "בית יעקב לכו ונלכה". מי אומר לבית יעקב "לכו"? רק אחר כך הוא אומר "ונלכה", שנצטרף, אבל מתי נצטרף? "באור ה'". אם תוסיפו באור ה' – "נלכה". אתם תקומו, "לכו", וגם אני רוצה להצטרף להתעוררות הזו, אבל אני רוצה להצטרף כאשר ההתעוררות תהיה באור ה', ולא תֹהוּ, קו ירוק שממנו יוצא חושך, בורא חֹשך. את זה אני לא רוצה. אני רוצה באור ה', לשבת יצרה.

יש בזה שני פירושים על פי פשט: רש"י אומר שהגוים, אומות העולם, אומרים את זה לעם ישראל. הפסוק הזה הוא אמנם בפי הנביא ישעיהו, אבל כאן הנביא אומר בשם אומות העולם שאומרות לעם ישראל – "בית יעקב", אתם יהודים, "לכו", תקומו תחזרו לציון לארץ. כמו בהצהרת בלפור (תנועת ביל"ו היתה הרבה-הרבה שנים לפני כן, בזמן הרבי המהר"ש), הגוים פתאום מתעוררים ואומרים לבית יעקב "בית יעקב לכו", אתם תתחילו להתעורר לחזור לציון, אנחנו מרשים לכם ומעודדים אתכם לחזור לציון. אחר כך אנחנו – כלומר הגוים עצמם, אומות העולם – נצטרף אליכם באור ה'. זה פירוש רש"י, שהגוים אומרים את המלים "בית יעקב לכו ונלכה".

הרד"ק אומר שהנביא אומר את זה. הנביא ישעיהו הנביא הוא המדבר והוא אומר "בית יעקב" – אתם בית יעקב, "לכו, ונלכה" אתם תתחילו אחר כך אני והתלמידים נצטרף. הפירוש של הרד"ק לפסוק "בית יעקב לכו ונלכה" היינו השיטה של הרב קוק – אתם עמי הארץ תתחילו לכתחילה, לכתחילה אתם, לא אני הנביא והתלמידים שלי אלא אתם תתחילו תקומו תלכו, "ונלכה", אחר כך אנחנו נצטרף. מתי נצטרף? "באור ה'".

יש כאן שני פירושים הפכיים לגמרי לכאורה. מצד אחד לפי פירוש רש"י את "לכו" אומרות אומות העולם, הגוי, לעם ישראל, אבל לפי הרד"ק בדיוק הפוך, הנביא-הצדיק אומר למי שאינו צדיק, לעם כולו, לַכלל, לִכלל האומה, הוא מעורר את האומה והוא לא משתתף אתם בתחלה, הוא אומר להם לכו אתם ואחר כך אני אצטרף, "ונלכה". כלומר, אני עם כל הנלווים אלי.

לכאורה מהפסוק הזה (לפי הפירוש של הרד"ק) יש ראיה מפורשת שההתעוררות חייבת להתחיל מהצד החילוני שבעם, אבל את הצו לכך אומר הנביא בעצמו, הוא מצווה אותם ואחר כך הוא אומר שנצטרף לתנועה בשלב מסויים, אבל חייב להיות "באור ה'".

יש כאן שני פירושים ושניהם מתלבשים די טוב במילים בפשט. הייתי אומר, לפי עניות דעתי, שפירוש רש"י הרבה יותר פשוט. רש"י גם מסתמך על מה שכתוב קודם "והלכו עמים רבים ואמרו לכו"[סב] – אחרי המלה "לכו" יש עוד תוספת של משפט – "ונעלה אל הר הוי' אל בית אלקי יעקב ויֹרנו מדרכיו" ואחר כך כתוב "ונלכה בארחֹתיו כי מציון תצא תורה ודבר הוי' מירושלם". הגוים אומרים את זה. כלומר, במלים "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם" הם מתכוונים לעצמם, שאת התורה שלהם – כמו ז' מצוות בני נח – הם מקבלים מסמכוּת ציון וירושלים, כמו שנאמר כאן בפירוש "ויֹרנו מדרכיו ונלכה בארחֹתיו כי מציון תצא תורה" לנו לגוים "ודבר ה' מירושלם". זה הפשט.

בפסוק הזה כתוב בפירוש "לכו... ונלכה", ואם כן הפסוק שכתוב אחר כך "בית יעקב לכו ונלכה באור הוי'" לכאורה חוזר בתמצית ובקיצור על הפסוק הקודם. כך מפרש רש"י. לכן פירוש רש"י כאן הוא ודאי פירוש הרבה יותר חזק ומבוסס, לפי עניות דעתי, מאשר פירוש הרד"ק והמצודות שבעקבותיו, המפרשים גם שהנביא הוא זה שאומר "בית יעקב לכו ונלכה".

בית יעקב – הנשים

אם כי שהפירושים הפכיים לגמרי צריך לומר ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים". איך נסביר את שני הפירושים בנפש האדם על דרך החסידות? כמו שאמרנו קודם, בתוך היהודי יש "הגוי אשר בקרבך". אז יש פירוש אחד שהגוי פונה לבית יעקב. מי זה בית יעקב? יש רמז אחד, כתוב "כה תאמר לבית יעקב"[סג] וחז"ל אומרים בפירוש[סד] שבית יעקב אלו הנשים, האשה הישראלית. יש כאן רמז מובהק שההתעוררות לגאולה של הציונות תלויה בנשים בבית יעקב. הגברים אומרים לנשים – "בית יעקב", אַתֶּן הנשים, "לכו" ואנחנו הגברים נצטרף "ונלכה באור ה'". בדומה לפירוש הרד"ק, שהנביא אומר את הדבר לעמי הארץ, אמירה מלמעלה למטה.

הדבר הזה דומה לדין מפורש בשלחן ערוך[סה] שכאשר אשה מתעוררת לעלות לארץ הבעל חייב על פי דין ללכת אחריה וכתוב שהדין הזה תקף גם בזמן הזה. מתוך הדין גופא אפשר להבין את החיבה היתרה לארץ שניתנה לנשים יותר מהאנשים וכנראה שהחיבה היתרה הזאת קשורה גם עם ה"בינה יתרה"[סו] שניתנה לאשה יותר מאשר לאיש. אולי נסביר את זה יותר בשיעורים הבאים.

עיקר הציונות, נקודת ציון, היא הרי הנקודה הפנימית שבלב. על הנקודה הזאת נאמר בפתח אליהו "בינה לִבָּא ובה הלב מבין". היות שכתוב "ויבן הוי' אלקים את הצלע"[סז] וכו', שמכאן דורשים חז"ל ש"בינה יתרה ניתנה לאשה יותר מלאיש", מכאן גופא אפשר להבין שנקודת ציון אצל האשה היא יותר בהירה מאשר אצל האיש. לפי זה, כל הגאולה-הציונות תלויה בהתעוררות הנשים, לכן פונים דוקא לנשים "בית יעקב לכו ונלכה באור הוי'". כמו שמתן תורה גם התחיל מהנשים, מהזיקה והפניה וההתעוררות של האשה – "כה תאמר לבית יעקב".

הנביא-הגוים-בית יעקב, כנגד נפש האלקית, נפש הבהמית ונפש השכלית

עכשיו צריך להבין את זה בנפש. יש כאן שני פירושים: פירוש אחד שהגוי מלמטה פונה לבית יעקב ואומר להם "בית יעקב לכו ונלכה באור ה'", ויש פירוש שהנביא מלמעלה, פונה לבית יעקב ואומר "בית יעקב לכו" ואחר כך "נלכה" נצטרף "באור ה'". נתרגם את ג' הבחינות האלו לשפת החסידות: הנביא היינו הנפש האלקית, הגוי היינו הנפש הבהמית, ומי זה בית יעקב? מי שבאמצע. בלשון החסידות בית יעקב היינו הנפש השכלית.

בהרבה דרושים בחסידות מוסבר שה'אני' של האדם הוא הנפש השכלית[סח]. אנחנו אומרים "נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראתהּ אתה יצרתהּ" וכו'. מי אומר "נשמה שנתת בי טהורה היא"? זו לא הנשמה, זו גם לא הנפש הבהמית, אין לה יותר מדי עסק וענין בנשמה הטהורה. אלא יש 'אני', שהוא מצב הִיולי-ביניים בין הנפש האלקית לבין הנפש הבהמית. הרבה פעמים בחסידות ה'אני' הזה של האדם היינו הנפש השכלית. כידוע, הנפש השכלית אצל ישראל אחרת לגמרי מאשר הנפש השכלית, השכל האנושי, אצל שאר אומות העולם.

'אני' בכל מקום היינו ספירת המלכות[סט] שהיא האשה בנפש. גם בכללות האומה בית יעקב אלו הנשים וגם בתוך הנפש. בתוך הנפש האשה היא המלכות: פעמים שהיא יורדת למטה ואז היא שייכת למציאות התחתונה ופעמים שהיא חוזרת לביתה למעלה, לשרשה ומקורה, ואז היא שוכבת בחיקו של מרדכי. הפסוק אומר "ויהי אֹמֵן את הדסה היא אסתר"[ע] ותהי לו לבת-לבית. חז"ל דורשים[עא] על זה שכאשר היא למעלה בחיקו של מרדכי היא נקראת הדסה וכאשר היא יורדת להסתתר בתחתונים – "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא"[עב] – היא נקראת אסתר. הבן של אסתר המלכה הוא דריוש, שלשון חז"ל לגביו היא "טהור מאמו וטמא מאביו"[עג], והוא עורר את "בית יעקב לכו ונלכה" – עורר והרשה, עודד וכיוֵן את בית יעקב לחזור לציון לבנות מחדש את הבית.

אם כן, בתוך האדם יש מציאות בית יעקב שנקרא לה 'נפש השכלית' או נקרא לה ה'אני' ההיולי של האדם. זו לא הנפש האלקית שלו, אין בה תודעה ראשונית אלקית, נבואה אלקית. זה הצד העליון החילוני שבאדם שיכול להיות אדם לאומי-דתי ולאחר ההתעוררות הראשונה שלו לציון יכול גם כן לרדת ולהשתקע להתמוטט וליפול בקליפות בתרבות זרה וסופו לרדת מן הארץ, ברצונו או רחמנא ליצלן בגלות, היות שלא הלך באור ה' ולא העלה את הגוי אלא רק שקע בתוך הגוי שעורר אותו.

עוד פעם, יש ג' בחינות באדם: הגוי, הנביא ובית יעקב. תכלית השטח עליו נאמר "שֹׁטֵחַ לגוים וינחם" היא לקדש את הגוי, שיהיה "גוי אחד בארץ" "הגוי אשר בקרבך". הגוי רוצה להתקדש על דרך "חמור שֹנאך" שמתחנן בפניך לעזור לו "עזֹב תעזֹב עמו". לפי פירוש רש"י אותו גוי אשר בקרבך פונה ל'אני' ההיולי שלך, שזו החילוניות המופשטת שלך, האדם שבך (גם ביהודי יש את האדם, השכל הטהור שלו) ואומר 'אתה תתחיל להתעורר'. זה מלמטה למעלה. אבל יש גם צד שני למטבע, שהנביא פונה מלמעלה למטה לבית יעקב. הנפש האלקית אומרת לשכל שהכל תלוי באשה. מיהי האשה? הצד האנושי, שבאמת הוא אחר לגמרי מהצד האנושי של שאר אומות העולם, הצד שפחות מחויב במצוות. זאת על דרך הדין הפשוט שאשה פחות מחויבת במצוות ויותר עסוקה בעניני חול של העולם אבל להּ בינה יתרה, להּ התעוררות טבעית יתרה של זיקה לארץ ורצון למשש את האבנים המיוחדות האבנים המפולמות מהם יוצאים מים. הכל תלוי בהּ.

ההתעוררות של בית יעקב היא גם מלמטה, מהגוים (לפי פירוש רש"י) וגם מלמעלה, מהנביא. הנביא פונה ואומר שהכל תלוי בָּך, "בית יעקב לכו", ואחר כך "ונלכה באור ה'". כלומר, 'אני, הנפש האלקית, לא יכולה לעשות את זה לבד, אני מחכה לָך'. אותו דבר גם הגוי פונה, מלמטה למעלה. הוא יודע שעם ישראל הוא עם מיוחד אבל הדבר אותו הוא יודע, מה שהוא רואה בעם ישראל, הוא "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים"[עד] – הוא רואה את חכמת התכונה, אסטרונומיה[עה], כלומר את השכל של היהודי. הגוי רואה קדושה, הוא מרגיש משהו מיוחד בעם ישראל, אבל הוא מרגיש אותם כמו שהם מתבטאים בשכל הטוב שלו המתבטא במדעי הטבע (בהם מצטיינים היהודים). הוא פונה לצד הזה של עם ישראל, אותו הוא מכיר וממנו הוא מתפעל, מהצד האנושי-החילוני של עם ישראל, והוא אומר "בית יעקב לכו ונלכה". גם הנביא אומר מלמעלה "בית יעקב לכו ונלכה" אבל "באור ה'".

מי אשם בשואה?

באמת מה שקרה במציאות הוא ש"באור ה'" היה חסר. הפסוק אומר "בית יעקב לכו ונלכה באור הוי'" וזה סימן שתיאורטית היה יכול להיות, אבל על התיאוריה לא מקשים קושיות. עכשיו אנחנו צריכים לחיות ולהשלים לכתחילה עם המציאות ועם איך שהיא היתה. אחרי השיעור הקודם בא אחד ושאל לגבי השואה שהזכרנו במלה אחת. כידוע, יש גם שתי גרסאות הפוכות מן הקצה אל הקצה ל'מי היה אשם'. ודאי כל יהודי מאמין חושב שיש פה אשמה – "אבל אשמים אנחנו"[עו] – וצריך לעשות דין וחשבון מהי האשמה.

ודאי שהדברים האלה הם "בהדי כבשי דרחמנא"[עז], אלו דברים כבושים וכל מה שמעלים על הדעת הוא רק לתת לעצמנו מוסר השכל לחזור בתשובה, לפי עניות דעתנו, ולא לקבוע עובדה כלפי מעלה. מאוד-מאוד קשה לדעת מה ה'קו' של הקב"ה כשהוא גוזר תהו (קו תהו, משפט של שממה). בכל זאת, על פי תורה – גם הרמב"ם כותב[עח] – צריך לעשות איזה חשבון נפש של "אבל אשמים אנחנו".

יש בזה מן הקצה אל הקצה: יש אחד "ציוני", במירכאות, שאומר שהאשמה היא שלא כולם הצטרפו והלכו אחרי הציונות. לעומתו, השני אומר בדיוק להיפך, שהציונות עצמה היא האשְמה, אופן ההתעוררות. הגזרה באה מהאופן בו התעוררו לחזור לציון תוך כדי פריקת עול מלכות שמים לחלוטין. כאשר אחד אומר כך והשני אומר בדיוק להיפך זה מאוד מבלבל את הדעת ואי אפשר ללמוד מכך שום מוסר השכל. זהו טשטוש ובלבול לחלוטין.

אנחנו רוצים ללמוד משהו, וכמו שהקדמנו בתחילת השיעור הקודם המאמר נקודה-קו-שטח אמור לעשות שלום בהבנה ובהתיחסות לציונות בין המחנה ה'שחור', החרדי, בו הס מלהזכיר את המלה ציונות (כמו שפעם מתנגדים היו פוחדים מהביטוי 'אין-סוף' כך היהודי החרדי פוחד מהמלה ציונות) – רק תוציא אותה מהפה אתה חשוד שכנראה נדבקת בחַידק המסוכן – לבין הצד השני, שהוא ציוני-מוּשׁבע אבל הבנים והנכדים של אותם ציונים-מושבעים יורדים מן הארץ, אז ודאי שמשהו כאן לא בסדר. אמרנו שאנחנו רוצים במאמר הזה איכשהו להתחיל לסלול דרך אמתית של הבנה לעשות שלום בין המחנות, מתוך חב"ד, מתוך שֵׂכֶל נכון.

גם בענין זה: האשמה היא ודאי אשמה, שלא היתה התעוררות בבחינת "באור ה'", זה ודאי. זה עכשיו אומר את שני הדברים ביחד. שוב, אחד אומר שהאשמה השואה באה בגלל שלא הצטרפו לציונות והשני אומר שהיא באה בגלל הציונות. מה שצריכים לומר הוא את הדבר הפשוט שזה בגלל שבאמת הגיע הזמן "עת לחננה כי בא מועד"[עט], ולא בגלל שלא הצטרפו אלא שלא היתה התעוררות פנימית ללכת באור ה'.

אם הרבי המהר"ש אמר שהיות ואתם לא אומרים-מוסיפים את המלים "באור ה'" אני לא יכול לומר "נלכה" אתך – אם כי שההתעוררות חייבת להתחיל ממך, "לכו", אבל אני לא יכול לומר "ונלכה" אם זה לא "באור ה'" – אז הוא ודאי מוצדק. בודאי מוצדק שהרבי הרש"ב והרבי הקודם לא הצטרפו היות שלא היה בזה "באור ה'", רק בדיוק ההיפך פריקוּת עול, "ימששו חֹשך ולא אור" אותם "ראשי עם הארץ". אבל מאידך גיסא גם ההתעוררות בלי אור ה' היא ודאי הוכחה שעכשיו "עת לחננה".

למה אין בכלל התעוררות באור ה'? לכאורה ההתעוררות באור ה' היתה אמורה להיות תנועת החסידות, הבעל שם טוב וכל תלמידי הבעל שם טוב, הכל היה התעוררות לשוב לציון באור ה'. כמו שגדולי החסידות ניסו בעצמם, החל מהבעל שם טוב בכבודו ובעצמו, לחזור לארץ פשוטו כמשמעו. גם אדמו"ר הזקן רצה אבל היה צריך להישאר עם הצאן ולא לנטוש אותם בחוץ לארץ, אבל מעשה שטן לעת עתה הצליח ועם כל ההצלחה שאכן היתה לתנועת החסידות בהיסטוריה להציל את כל יהדות אירופה (כעדות גם מי שאינו חסיד, כמו החפץ חיים ועוד גדולי עולם, שאמרו שהתנועה הזאת הצילה את כל היהדות באירופה, גם את מי שלא נמנה על דגל החסידות). בכל זאת, להגיע להתעוררות השלמה בלב של הציונות, של נקודת ציון, באור ה' בהמון עם ישראל "בתוכֵכִי ירושלים"[פ] בשלימות היראה של עם ישראל – זה עוד לא הצליח והשעה היתה נכונה וראויה לכך. זה ודאי מוסר השכל שצריכים ללמוד, שעוד לא הגענו למדה הזאת של "בית יעקב לכו ונלכה באור הוי'".

ד. פרפראות

שלישית פסוקים של אור

נסיים עם רמז-פרפראות. כיון שאנחנו עכשיו דנים בפסוק "בית יעקב לכו ונלכה באור הוי'" נתבונן במבנה פסוק זה. הוא כתוב קרוב מאוד לתחילת ספר ישעיהו, הנביא הראשון, לפי סדר התנ"ך, שכתב את דבריו. אמנם ראשית הנבואה הכתובה היא בהושע, והוא בתרי עשר[פא], אבל הנביא הראשון שכתוב אצלנו הוא ישעיהו. הפסוק הזה הוא פותח, גם בפרקי הספר (יחסית) וגם פרשה בתוכו, והוא פסוק של אור הדומה לתחלת התורה כולה – "ויאמר א-להים יהי אור ויהי אור". אם מתבוננים במבנה הפסוק הזה רואים שיש לו בדיוק אותו מבנה מלים ואותיות כמו "ויאמר א-להים יהי אור ויהי אור" – 6 מלים ו-23 אותיות. כידוע, המלה אור, ששוה אין סוף, רז, וכו' וכו', היא 9 פעמים כג. המספר הראשוני שהוא הבסיס והיסוד של אור הוא 23, זיו. זיו הוא יסוד ושורש האור והפסוק של האור בתורה "ויאמר א-להים יהי אור ויהי אור" בנוי מ-6 מלים ו-23 אותיות.

מבואר בספרי הקבלה שאם מבנה של פסוקים מסוימים דומה בדיוק אחד לשני, זה עושה גזירה שוה בין הפסוקים[פב]. יכולים להיות הרבה פסוקים של 6 מלים ו-23 אותיות, אבל יש כאן עוד דבר שהוא העיקר – הוא פסוק של אור והעיקר הוא הפשט: כתוב כאן "ויאמר א-להים יהי אור ויהי אור" וכאן כתוב "בית יעקב לכו ונלכה באור הוי'".

עכשיו אני חוזר על דבר שראה וציין אותו ר' טוביה וקסלר ע"ה, מי שהקדיש את החיים שלו לספור, להיות סופר של אותיות ותבות בתורה, שגם מאוד אהב את המושג ריבוע שתיכף נזכיר. הוא שם לב וציין שיש פסוק בכתובים שהוא גם בדיוק באותו מבנה של "ויאמר א-להים יהי אור ויהי אור", דהיינו ו מלים ו-כג אותיות, והוא הפסוק בפרק צז בתהלים "אור זָרֻעַ לצדיק ולישרי לב שמחה"[פג]. הוא דיבר וכתב באריכות שבודאי יש קשר ורמז מובהק בין שני הפסוקים "ויאמר א-להים יהי אור ויהי אור" לבין הפסוק "אור זָרֻעַ לצדיק ולישרי לב שמחה" (מזכיר לנו את פורים – "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר"[פד]).

עכשיו אני שואל פה את ר' יעקב: את הפסוק "בית יעקב" הוא לא ציין? יש פה דבר שמאוד מאוד משלים את הרמז, כמו שנסביר עכשיו, רמז יוצא מן הכלל שר' טוביה וקסלר ודאי היה מאוד מאוד אוהב אותו בגלל שקשור גם עם ריבוע. יש לנו כאן תופעה, כמו כמה תופעות עליהן נאמר "כתוב בתורה שנוי בנביאים ומשולש בכתובים"[פה], תופעה עם פסוק מובהק של אור. דרך אגב, חשוב לדעת שאין יותר מדי "אור" בתנ"ך. המלה אור לא שכיחה, היא מלה נדירה בתנ"ך. לכן מבלי לדעת בודאות אבל מן הסתם אין עוד פסוק של אור עם מבנה כזה בכל התנ"ך.

אם כן, בתורה כתוב "ויאמר א-להים יהי אור ויהי אור", בנביא כתוב "בית יעקב לכו ונלכה באור הוי'" ובכתובים כתוב "אור זָרֻעַ לצדיק ולישרי לב שמחה". אמנם הפסוק בתהלים לא קרוב לתחילת הספר, אבל יש רמז שקושר את הפסוק הזה עם 'התחלה'. בתחילת היום הקדוש, יום הכפורים, לפני כל נדרי אומרים את הפרק הזה כולו, אבל אומרים אותו בשביל לסיים עם הפסוק "אור זָרֻעַ לצדיק ולישרי לב שמחה". אם כן, יש משהו בפסוק שפותח את יום "אחת בשנה"[פו], היום הקדוש ומקודש, יום הכפורים.

ידוע בקבלה שיום כפור הוא "יום אחד"[פז] השלישי של מעשה בראשית, ה'חזקה' שלו. לפי חז"ל[פח] היום הראשון של מעשה בראשית, כ"ה באלול, הוא יום ראשון בשבוע; א' תשרי, יום ברוא אדם הראשון – ראש השנה – הוא יום ששי והיום השני של ראש השנה לפי תקנת חז"ל הוא שבת של בראשית (כיום היום השני של ראש השנה לא יכול לחול בשבת כיון ש"לא אד"ו ראש"[פט]). ממילא יום ראשון השני – שהוא יום השמיני, יום ברית המילה של העולם – הוא ג' תשרי צום גדליה (ידוע שמצום גדליה, ג' תשרי, עד יום כפור יש בדיוק שבוע ולכן מי שנולד בצום גדליה תהיה הברית שלו ביום כפור); נמצא שיום כפור הוא יום ראשון שמקודש מצד המספר שלו, המספר הראשון המקודש כשם ה'. אנחנו עכשיו חוזרים על ענין שכתוב במקום אחר יותר באריכות[צ]. אם כי שכתוב בתורה הפסוק שאמרנו קודם – "העשירי יהיה קודש להוי'"[צא] – המורה שיש קדושה בעשר, אבל בכל זאת המספר הראשון שמהווה שם קדוש הוא י-ה, 15, שהוא 'שלם וחצי' ביחס ל-10. יום ה-י, העשור של חודש תשרי, חודש השביעי "המושבע בכל טוב"[צב], הוא באמת היום ה-יה של בריאת העולם. כלומר, יש בו גם את קדושת העשר וגם את קדושת השם הראשון המקודש, י-ה, והוא יוצא יום ראשון השלישי של מעשה בראשית, שהוא ה'חזקה' של האור שנברא ב"יום אחד". כידוע, 'חזקה' היא כאשר דבר חוזר שלש פעמים לפי הפסיקה שלנו (אמנם לפי רבי כבר בפעמים יש חזקה[צג]).

בדרוש שאנחנו אומרים, יום-ראשון הראשון הוא כנגד הפסוק "ויאמר א-להים יהי אור ויהי אור"; יום-ראשון השני בצום גדליה יהיה כנגד הפסוק "בית יעקב לכו ונלכה באור הוי'"; ויום-ראשון השלישי, שהוא יום כפור, הוא בהתאם לאמוּר לגבי מנהג ישראל לפתוח את היום הקדוש עם הפסוק "אור זָרֻעַ לצדיק ולישרי לב שמחה". שלשה פסוקים – בתורה, בנביא ובכתובים – שיש להם בדיוק אותו מבנה של 6 מלים ו-23 אותיות.

מה ה'מכה בפטיש' לרמז ששלשת הפסוקים באמת הולכים יחד? אם מחברים את כל הפסוקים ועושים את הגימטריא של כולם יחד ומחלקים לשלשה, כדי לדעת את הערך הממוצע של שלשת הפסוקים (הוא לא חייב להתחלק אבל כאן הוא כן מתחלק), יוצא מספר ריבוע, וריבוע מובהק לענין האור – 34 בריבוע. מה זה? 34 הוא פעמים טוב. אחרי מאמר חז"ל שציטטנו קודם ממסכת חגיגה – "תהו קו ירוק המקיף את כל העולם כולו... בהו אבנים מפולמות" – כתוב בהמשך ממש שהקב"ה גנז את האור לצדיקים לעתיד לבוא[צד]. מה הקשר בין אור לבין צדיק, שלשם כך הקב"ה גנז את האור? על האור כתוב "טוב" – "וירא אלקים את האור כי טוב" – והצדיק הוא טוב, כמו שכתוב "אִמרו צדיק כי טוב"[צה] כך חז"ל אומרים.

ביום שלישי של מעשה בראשית, שהוא ה'חזקה' של בראשית בכללות, כתוב פעמים "כי טוב" ועל טוּב הצדיק דורשים "טוב לשמים וטוב לבריות"[צו]. אבל בגמרא בחגיגה חז"ל אומרים שפעמים "טוב" הם הטוב של האור – אור בגימטריא אין סוף – שנגנז לטוב של הצדיק – "אִמרו צדיק כי טוב". זה הצד השוה ביניהם, שהטוב של האור נכנס לתוך הכלי, שהוא טוב של הצדיק. כאמור, פעמים טוב עולה לד ו-לד בריבוע שוה 1156, בדיוק הערך הממוצע של שלשת הפסוקים האלו.

התאמת הפסוקים לנקודה קו שטח

נקשר את זה עם הנושא הנלמד כאן נקודה-קו-שטח: הפסוק "ויאמר א-להים יהי אור ויהי אור" היינו הנקודה הראשונית באור ההתעוררות של נקודת ציון כשהיא עדיין בגלות – הגעגועים בבחינת נוגע ואינו-נוגע של נקודת ציון. מה הרמז לכך? שואלים בקבלה[צז] – במיוחד מהמגיד ממעזריטש[צח] – למה בפסוק "ויאמר א-להים יהי אור ויהי אור" יש פעמיים אור? אלא דורשים שהאור הראשון הוא 'אור ישר' בבחינת 'מטי' ואילו "ויהי אור" הוא 'אור חוזר' בבחינת 'לא-מטי'. אם כן, יש רמז מפורש בקבלה ש"יהי אור ויהי אור" של הפסוק הזה הוא בסוד 'מטי ולא-מטי', אור שעדיין מאיר דרך כלי שעקוד, נקודה אחת בלבד, אבל היא קיימת, היא לא נשברת.

אחר כך הפסוק "בית יעקב לכו ונלכה באור הוי'" היינו הקו – קומו, נלך בדרך. כמו שאמרנו קודם, הקו-התהו היינו הדרך ובמקום "תהו לא דרך" שתהיה 'דרך המלך'. מהי דרך המלך? הדרך של ההתעוררות המלכות בעם ישראל. מהי המלכות? הצד האנושי ה"חילוני" – במירכאות, שבקדושה היינו קדושת האשה, "בית יעקב" בעם ישראל, שכל ההתעוררות בתיקון, באור ה', תלויה בה.

אחר כך היום הקדוש היום השלישי ה"משולש בכתובים" – "אור זָרֻעַ לצדיק" – שממש זרוע בתוך הצדיק. "ולישרי לב שמחה" היינו מה ש"עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש"[צט] במדרגה יותר גבוהה גם מה"קדוש" שאומרים היום בפני הקב"ה. בפסוק הראשון כתוב שם אלקים ("ויאמר א-להים"); בפסוק השני כתוב שם הוי' ("באור הוי'"), בפסוק השלישי לא כתוב שום שם אבל כתוב "צדיק" ו"ישרי לב". "עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש" הוא במדרגה יותר גבוהה מאשר "קדוש קדוש קדוש הוי'"[ק] שאומרים בעולם הזה, כמבואר באריכות במדרש ובחסידות[קא], כאשר העצמות כביכול של הקב"ה תתגלה בתוך גוף הצדיק, בתוך ה"גוי אחד בארץ", בבחינת השטח הרחב של "ארץ טובה ורחבה" – "שֹׁטֵחַ לגוים וינחם".

את שלשת הפסוקים האלה ניתן לכוון מאוד מאוד יפה כנגד נקודה-קו-שטח, שהנקודה היינו "מטי ולא-מטי" של "ויאמר א-להים יהי אור ויהי אור"; אחר כך הקו, העליה לדרך של "בית יעקב לכו ונלכה באור ה'"; והשטח הרחב הוא ישוב הארץ. מהו ישוב הארץ? לזרוע בארץ. ידוע ש"אור זָרֻעַ לצדיק" נוטריקון ארץ. בכל פעם שכתובה המלה 'ארץ' מהסודות-הכוונות הוא לכוון שזה קיצור, כלומר נוטריקון, של "אור זָרֻעַ לצדיק". ה-א' של אור, ה-ר' המשותפת של אור וזרוע, וה-צ' של צדיק כפשוטו. "אתם תהיו לי ארץ חפץ נאום הוי'"[קב] הוא ישוב הארץ. "אור זָרֻעַ לצדיק ולישרי לב שמחה". ידוע ששמחה היא התפשטות שפורצת גדר, על דרך "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות בכל העולם כולו"[קג]. זו השמחה של "ולישרי לב שמחה".

יחס הזהב שבנקודה קו שטח

עוד רמז יפה בשביל מי שאוהבים רמזים: אמרנו שהמחבר את הפסוקים הללו על פי פשט הוא המלה אור. יש כאן 4 פעמים אור – "ויאמר א-להים יהי אור ויהי אור", "בית יעקב לכו ונלכה באור הוי'", "אור זָרֻעַ לצדיק ולישרי לב שמחה". נתבונן בפסוקים הללו כמקשה אחת, כפי שהם כתובים, לפי סדר הופעתם בתנ"ך:

אם אסתכל-אתבונן במיקום של כל 'אור' לפי הסדר, אז האור הראשון הוא המלה הרביעית; האור השני הוא המלה הששית; האור השלישי של "באור הוי'" הוא המלה ה-11; עד כאן שתי המדרגות של התהו ביחס לָאור, 4, 6, 11, ביחד 21; אחר כך "אור זָרֻעַ לצדיק" הוא המלה ה-13.

אני עכשיו אומר דבר שאולי לא כולם מכירים. שמענו קודם שהערך הממוצע של שלשת הפסוקים הוא 34 בריבוע. 34 הוא מספר אהבה. זה אומר שהוא מופיע בטור מהכי חשובים ומפורסמים גם במתמטיקה וגם במדע. הטור הולך כך: 1, 1, 2, 3, 5, כאשר בכל פעם מחברים שני מספרים קודמים להוציא ולהוליד את המספר הבא בתור. כאשר מחלקים מספר בסדרה זו למספר שלפניו התוצאה המתקבלת נקראת 'חיתוך זהב'. אותו טור ממשיך וכולל את המספרים שכעת מצאנו: 1,1,2,3,5,8,13,21,34. כאשר מחלקים 34 ל-21 (שהוא סכום שלשת המיקומים הראשונים של המלה אור) וכן כאשר מחלקים 21 ל-13 (שהוא מיקום ההופעה הרביעית של המלה אור, הוא התיקון, "אור זרוע לצדיק", השטח הרחב) מקבלים 'חיתוך זהב'.

שלימות המבנה בפסוק "בית יעקב"

עוד רמז יפה: הפסוקים הללו מופיעים בספרים בראשית, ישעיהו, תהלים. הסימן הוא ראשי תבות בית, שהוא המלה הראשונה בפסוק "בית יעקב לכו ונלכה באור הוי'". מיקומי הספרים האלו בכ"ד ספרי התנ"ך: בראשית הוא הספר הראשון; לפי רוב-רובי מסדרי התנ"ך ישעיהו הוא הספר העשירי ש"יהיה קודש להוי'". כאשר ישעיהו הוא הספר הראשון של הנביאים האחרונים הוא הספר העשירי של התנ"ך. ישנם חמשה חומשי תורה, אחר כך ארבעה ספרים – יהושע, שופטים, שמואל, מלכים – וישעיהו הוא הספר העשירי; עם תהלים ישנה בעיה: ברוב ספרי התנ"ך מסדרים את תהלים כספר הראשון של הכתובים. הרמז יפה: הוא יוצא הספר ה-יד של התנ"ך, דוד, "נעים זמירות ישראל"[קד] המחבר של ספר תהלים. אבל גם בכתבי האריז"ל וגם במסורת המקורית מאוד של תימן הוא הספר השני של הכתובים. אלו שתי שיטות שונות. לפי האריז"ל הספר הראשון של כתובים הוא מגילת רות, מחלקים את המגילות לפי שיטה מסוימת, ואחר כך בא תהלים. לפי מסורת התימנים – שהיא אולי המסורת הכי מדויקת – הראשון הוא דברי הימים והשני הוא תהלים. לפי השטה השניה תהלים הוא הספר ה-י-ה בתנ"ך, המספר המקודש הראשון, כמו יום כפור שאמרנו קודם. אצל רוב עם ישראל יש מנהג לומר ביום כפור את כל ספר התהלים, הספר ה-י-ה. אם נחבר את מספרי המיקומים הללו בסדר התנ"ך יהיה בראשית 1, ישעיהו ה-10 וביחד 11, בגימטריא וה, ותהלים הוא י-ה. יחד כולם שם הוי'. מהו הוי'? המלה האחרונה בפסוק "באור הוי'".

עשינו עכשיו רמז לפסוק "בית יעקב לכו ונלכה באור הוי'" שיש בתחלתו ובסופו סימן לשלימות של כל המבנה שעכשיו בנינו: ראשי התיבות של הספרים הם "בית יעקב" וסכום המיקומים שלהם לפי סדר התנ"ך הוא י-ה-ו-ה – "בית יעקב לכו ונלכה באור הוי'".

מה זה אומר לי? שהפסוק הזה הוא ממוצע הכרחי, אבל הוא ממוצע והוא חייב לצאת גם במודעות מנקודת ציון כמו שהיא בגלות, שהציונות לא תתנכר משורש הציונות האמתי והנצחי בגלות, לא לחשוב שפנים חדשות באו לכאן לגמרי, ש"אני ואפסי עוד", לסתור ולשלול את כל מה שהיה קודם רח"ל.

והעיקר, והא בהא תליא, כאשר הציונות לא תתנכר לשורשים הנצחיים שלה בגלות, דהיינו הקו לא יתנכר לנקודה, היא גם תבין או תרגיש בהשראה פנימית על כל פנים שהיא אינה התכלית. אם הקו עצמו ישאר קו – יש סוף לקו הזה והסוף שלו הוא תהו. סוף התהו הוא "נשברה קרית תהו" רח"ל, לכן הקו חייב להוליד מתוכו שטח – "שֹׁטֵחַ לגוים וינחם" – לעבור את הקו הירוק לשטחים ולעבור הלאה והלאה עד אין סוף, עד ש"עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות" ואז יקוים הפסוק השלישי "אור זָרֻעַ לצדיק ולישרי לב שמחה".