"אני ישנה ולבי ער"

מוצאי כ"ה מנחם-אב תשפ"ב – מגדל העמק

יאוש והתעוררות בעבודת אלול

בר-מצוה שמואל שי' פבזנר (ח"ב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

קיצור מהלך השיעור

הקביעות המיוחדת השנה, בה פרשיות עקב-ראה הן שבת מברכין אלול ור"ח אלול, גרמה לשיעור מיוחד בשבוע שביניהן – הסבר עבודת "אני ישנה ולבי ער" בחדש אלול. במדרש יש שש דרשות על הפסוק, בסדר 'מתדרדר' והולך של האדם מעבודתו – אך תכלית הכל היא נחמה גדולה מתוך האמונה ש"לבו של הקב"ה ער לגאלני". בשיעור נלמדות שש הדרשות, עם הקבלה פנימית לספירות, ובעיקר מוסבר כיצד ניתן להפוך את היאוש של אלול לחיובי ולמקור להתעוררות של תשובה, אמונה ותקוה של גאולה. השיעור נמסר בבר-מצוה לנכדו של הרב ומורגשת בו הנימה האישית.

חיבור עקב-ראה – "ולבי ער"

מזל טוב מזל טוב. מזל טוב לשמואל, לכל המשפחה, לכל הידידים – כבר אנחנו מברכים שנה טובה ומתוקה לכולם, לכל עם ישראל, והעיקר משיח נאו!

יום ההולדת האמתי של שמואל שלנו היה בדיוק לפני שבוע, אבל בהשגחה פרטית המסיבה הזו הכללית של כולם הוקבעה בדיוק שבוע אחרי, ביום שהוא בעצם יום הברית[ב]. כלומר, בהשגחה פרטית, יום ההולדת היה בפרשת עקב, אבל חוגגים את הבר-מצוה ביום הברית, כבר בפרשת ראה.

בקביעות השנה שלנו שבת עקב היתה מברכין אלול ושבת ראה היא כבר ר"ח אלול ממש – חיבור עקב-ראה קשור בעצם לאלול. ראשי התיבות של עקב-ראה הם ער[ג]. איפה כתוב "ער"? הפסוק הכי חשוב, שכולנו מכירים, הוא בשיר השירים – "אני ישנה ולבי ער"[ד]. כתוב[ה] שעיקר ה"לבי ער" מתרחש בחדש אלול[ו], קורה עכשיו. באלול יש גילוי יג מדות הרחמים[ז], ומה הגילוי עושה? מעורר אותי[ח]. מגלה אצלי שאף על פי ש"'אני ישנה' בגלותא"[ט] "לבי ער" – ער למשיח, לכל הדברים הטובים ובעיקר לגאולה האמתית והשלמה על ידי מלך המשיח. ה"לבי ער" בא דווקא השבוע הזה, בחיבור הזה בין עקב לראה.

ששת פירושי המדרש

חז"ל מפרשים במדרש רבה שיר השירים[י] את הפסוק "אני ישנה ולבי ער" בכמה אופנים שונים. בעצם, יש שם ששה פירושים. נאמר אותם וטפה נסביר אותם:

הפירוש הראשון של חז"ל הוא "'אני ישנה' מן המצוות 'ולבי ער' לגמילות חסדים".

הפירוש השני "'אני ישנה' מן הצדקות 'ולבי ער' לעשותן".

הפירוש השלישי "'אני ישנה' מן הקרבנות 'ולבי ער' לקריאת שמע ותפלה".

הפירוש הרביעי "'אני ישנה' מן בית המקדש 'ולבי ער' לבתי כנסיות ובתי מדרשות".

יש סדר בתוך הפירושים. עד עכשיו אמרנו ארבעה, אבל העיקר הוא הפירוש החמישי והפירוש הששי:

הפירוש החמישי הוא "'אני ישנה' מן הקץ 'ולבי ער' לגאולה" – צריך להבין מה כתוב.

הפירוש האחרון, השיא של ששת הפירושים, הוא "'אני ישנה' מן הגאולה [קודם הייתי ער לגאולה ועכשיו כבר ישן לגאולה] ולבו של הקב"ה ער לגאלני". כאן "לבי" נקרא הלב של הקב"ה.

המדרש מסיים ואומר – איך אני יודע שהקב"ה הוא לבן של ישראל? כתוב בתהלים עג "צור לבבי וחלקי אלהים לעולם"[יא]. מכאן לומדים שהקב"ה הוא הלב שלנו. יש כאן גם רמז לענייננו: "צור לבבי וחלקי אלהים לעולם" שוה פעמיים עקב-ראה[יב].

אלול – הזמן להתעורר ולבכות

החידוש, התכל'ס של כל המדרש על "אני ישנה ולבי ער", הוא מה שקורה עכשיו, בחיבור עקב-ראה, שבת מברכין ושבת ר"ח אלול, "אני לדודי ודודי לי"[יג] – שאנחנו מתעוררים. פעם אחת בשנה אנחנו מתעוררים מהשינה שלנו, על ידי הגילוי שהקב"ה הוא בעצם הלב שלנו, והוא "ער לגאלנו" אף על פי שאנחנו מתייאשים מן הגאולה – אפשר להוסיף 'חס-ושלום', אבל כך חז"ל אומרים כאן. למה אנחנו מיואשים מהגאולה? כי אנחנו מיואשים מעצמנו. הרבי אומר ש"הנה הנה משיח בא"[יד], רק צריך לפקוח את העינים[טו], אז למה עברו עשרות שנים וזה לא קרה עדיין?! אפשר להתייאש. אבל אפילו כשאנחנו מתייאשים, מרגישים את היאוש – "לבי ער".

הזכרנו[טז] שהדבר הראשון אותו עושה תינוק שנולד הוא לבכות. גם כשעושים ברית מילה לתינוק הוא בוכה. זהו סימן חיים[יז]. הרב המגיד הקדוש אומר[יח] שיש דברים שכל אחד צריך ללמוד מתינוק, ואחד מהם הוא שעל כל דבר צריך לבכות – כשתינוק רוצה משהו הוא בוכה. איך הרבי אמר זאת לענייננו? שצריך לצעוק באמת ('מיט אן אמת') "עד מתי?!". בשיחה הידועה, בכ"ח ניסן תנש"א, הרבי אמר שהסבה היחידה שיכול לומר שלא בא משיח היא שלא צעקו ברצינות עד מתי. אתה בוכה?! אתה צריך להוולד, אני צריך להיוולד, צריך למול אותנו[יט], "ומלתם את ערלת לבבכם"[כ], "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך"[כא] (ר"ת אלול, כידוע[כב]) – צריך לבכות. לכן כתוב בקבלה[כג] שאלול הוא חדש שלם לבכות על משיח, כפי שקוראים באלול[כד] – "ובכתה את אביה ואת אמה ירח[כה] ימים [העולה 'ולבי ער'!]"[כו] (פסוק שנאמר ב"אשה יפת תאר", שהיא שרש הנשמה, כמבואר בחסידות[כז]).

כתוב ש-בכיה בגימטריא יחידה – זהו גילוי היחידה שבנפש. אמרנו שיש שתי בכיות, בלידה ובברית המילה. כתוב בחסידות שסימן טוב מאד שתינוק בוכה כשעושים לו ברית – הוא לא יודע במודע שלו, אבל בהעלם שלו הוא מבקש משיח באמת, מיט אן אמת. פעמיים בכיה – של הלידה ושל הברית – בגימטריא עד, "עד הוי' בכם"[כח], סוד ע-ד רבתי של "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[כט].

שלבים של יאוש

בכל אופן, התכלית של "אני ישנה ולבי ער", מה שקורה בחדש אלול, היא הגילוי של "צור לבבי וחלקי אלהים לעולם", שהקב"ה הוא לבן של ישראל.

המפרשים[ל] מסבירים את כל השלבים כאן, שכל פעם האדם רואה שהוא לא מצליח לעשות מה שצריך לעשות, כמו שצריך לעשות, אז הוא נופל באיזה יאוש – הוא ישן. אבל בתוך השינה שלו יש "לבי ער", והזמן שזה מתעורר הוא חדש אלול, חדש הרחמים, חדש התשובה, חדש הסליחה, כל המעלות, החדש של "אני לדודי ודודי לי" ושאר ראשי התיבות של אלול[לא], הכל "לבי ער" דווקא מתוך שינה.

נחזור בקיצור נמרץ להסביר את כל המדרגות האלה במדרש:

"ישנה מן המצוות... מן הצדקות... מן הקרבנות... מן המקדש"

הדבר הראשון – "אני ישנה מן המצוות" – שייך לבר-מצוה, שצריך להיות "גם עבדך נזהר בהם"[לב], צריך להזהר לא להיות "ישן מן המצוות". איך מסבירים ש"'אני ישנה' מן המצוות"? האדם מרגיש שהוא לא מצליח לעשות מצוות. באמת הוא היה רוצה לעשות את כל ה-תריג מצוות אבל הוא לא יכול.

קודם כל, הוא לא מסוגל עכשיו, בתוך הגלות, לקיים את כל ה-תריג מצוות. כמה מצוות יש בזמן הגלות, אצלנו בשו"ע? כתוב באחרונים[לג] שמתוך תריג מצוות נשארו לנו בדיוק 270 מצוות, "ולבי ער", שהלוואי שאותן נקיים כמו שצריך. כמה מצוות חסרות לנו? גשם מצוות (7 בחזקת 3[לד]), בגימטריא בר-מצוה (לשון שצריך להבין, גם הרבי מזכיר זאת)! היום בפועל, עד ביאת משיח ברגע הקרוב ממש, הוא יכול לקיים ער מצוות, אבל בלבו הוא משתוקק ורוצה באמת לקיים גם את 343 המצוות החסרות – כך שיוכל לקיים את כל תריג המצוות, תכלית הבריאה. כך מובא בלוח "היום יום"[לה] בשם הבעל שם טוב על הפסוק "אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי"[לו] – "אנכי מי שאנכי" עשיתי ארץ בשביל "ואדם עליה" ואת האדם בשביל ה"בראתי", קיום תריג מצוות. נאחל לבר-מצוה שלנו שיתחיל לקיים בפועל את כל תריג המצוות, גם ה-ער מצוות של הזמן הזה וגם ה-בר-מצוה מצוות הנוספות.

בכל אופן, את "'אני ישנה' מן המצוות" מסבירים המפרשים[לז] שאני מרגיש שאיני מקיים כדבעי את המצוות – אבל כתוב שעדיין, אצל היהודי, "'לבי ער' לגמילות חסדים". הרי יש שלשה סימנים לעם ישראל, שאנחנו רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים[לח] – כנגד האבות[לט]. מאברהם, אבינו הראשון, אנחנו יורשים גמילות חסדים – זה בטבע שלנו, בגֵנים שלנו, בלי מאמץ. ממי לומדים זאת? מהמלך הכי רשע שעמד לעם ישראל, אחאב. כמה שהוא עובד עבודה זרה ממש, כמו ירבעם שקדם לו, חוטא ומחטיא את עם ישראל, גונב ורוצח ועושה הכל – הגוים הכירו בו שעם ישראל הם מלכי חסד[מ]. ככה מסבירים המפרשים על "'אני ישנה' מן המצוות 'ולבי ער' לגמילות חסדים". זהו היהודי שבי, האִיד שבי, שאף על פי ש"'אני ישנה' מן המצוות" אני ער לגמ"ח – יהודי הוא טוב, אדם טוב, לא יעזור לו, זו זכות שתעמוד לו תמיד.

אחר כך "'אני ישנה' מן הצדקות" – אם "'לבי ער' לגמילות חסדים" אדם רוצה לתת כמה שיותר, באופן טבעי, מה שאנחנו קוראים מודעות טבעית[מא]. הווארט הוא שיש יאוש שמחלחל לאדם בזמן הגלות, שמשיח עדיין לא כאן, לכן "'אני ישנה' מן הצדקות" – אין לי כסף לתת! הייתי רוצה לחלק, לפזר, "פזר נתן לאביונים"[מב], אבל אין לי. זהו הדבר השני, "'אני ישנה' מן הצדקות 'ולבי ער' לעשותן". מה פירוש "לעשותן"? מה שהייתי רוצה לתת – אני לא מסוגל לתת. בכל אופן, כמה גרושים, כמה פרוטות יש לי בכיס – אז מה שאני יכול לתת אני נותן, משהו, עפעס וואס.

שני הדברים הבאים די מובנים: "'אני ישנה' מן הקרבנות" כי אין בית מקדש, לא יכולים להקריב קרבנות, אבל במקומם יש ק"ש ותפלה, "תפלות כנגד תמידין תקנום"[מג], "'ולבי ער' לק"ש ולתפלה". בדומה לכך, "אני ישנה' מן המקדש", אבל גם בגלות יש בית מקדש מעט – בתי כנסיות ובתי מדרשות[מד], להם "לבי ער".

שני השלבים האלה הם לפי סדר החורבן – קודם בטלו הקרבנות ורק אחר כך חרב הבית וגלו לבבל. גם אצל הפרט זהו הסדר – קודם בטלה העבודה הפנימית, אך נשארת ה'מסגרת' – הוא עדיין יהודי דתי, עם מסגרת של חוקי התורה והמצוות – אך בסוף נהרסת גם המסגרת והוא גולה חוץ לארץ, חוץ לרצון לעשות את רצון קונו ("למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה"[מה]), ר"ל.

יאוש מ"בעתה" וערנות ל"אחישנה"

את הדבר החמישי, "'אני ישנה' מן הקץ 'ולבי ער' לגאולה" מסבירים[מו], פירוש מאד מחודש, לפי מאמר חז"ל "זכו 'אחישנה', לא זכו 'בעתה'"[מז] – אם זוכים משיח בא "אחישנה", מהר, ואם לא זוכים אז "בעתה", משיח יבוא מתי שה' קבע את תאריך ביאת המשיח מבריאת העולם. מפרשים "'אני ישנה' מן הקץ" של "בעתה".

מה הכוונה? הקץ של "בעתה" חייב להיות באיזה שלב, אבל כל הנקודה כאן במדרש היא שהאדם נמצא ביאוש – עיקר הסממן של הגלות הוא לייאש את האדם. מי שרואה את אורך זמן הגלות, שלא רואים את הסוף, מתייאש. שוב, גאולת "בעתה" באה כאילו לפי סדר העולם – "אין בין העולם הזה לעולם הבא אלא שעבוד מלכויות"[מח], זהו תהליך טבעי שנתפס בשכל. כשאני מסתכל על העולם כולו, מתבונן בהיסטוריה, אני רואה שזה לא קרה, זה לא קורה וזה לא הולך לקרות ח"ו – על פי טבע, על פי סדר העולם, זה לא מתרחש! זו התחושה דווקא לגבי ה"בעתה". "אחישנה" הוא משהו נסי, תמיד יכול להיות, אבל מאפשרות של תהליך טבעי של גאולה – מה שנקרא משיח בן יוסף – אני מיואש, אולי יהיה בעוד מליון שנים (ח"ו לומר כך!). אבל "אני ישנה" מהתקוה שאראה זאת בחיים שלי. התחושה הזו גופא היא הגלות – שאדם מיישן את עצמו, מרדים את עצמו, מרגיש תרדמה, תרדמת (קוֹמה[מט]).

אז מה זה "'ולבי ער' לגאולה"? האדם חושב שיתכן שכמה שאני לא בסדר, כמה שאני לא רואה שום תהליך של משיח מתרחש כאן, ומיום ליום מתגבר ה"חשך כפול ומכופל" בלשון הרבי – אבל יכול להיות שיבוא מישהו כמו נחשון בן עמינדב, כמו פינחס, ובעצם זהו המשיח, שיעשה איזה זכות שתביא את הגאולה. יתכן שעם ישראל כולו יעשה משהו אחד טוב, "אין לך אדם שאין לו שעה"[נ] – תגיע שעה מיוחדת שלנו, נעשה משהו מיוחד, ופתאום, באופן נסי, בגלל הזכות הזו תהיה גאולת "אחישנה".

החוויה הזו היא ההרגשה של החרדים, של הרבי, שאם מדובר על תהליך טבעי – לא מרגישים את הגאולה. זהו גם הווארט של הרבי[נא] שצריך להכניס את ה-א בתוך ה-גולה ואז היא פתאום הופכת לגאולה – מהפך פתאומי. בדיוק כמו לומר שאני מיואש מהתהליך הטבעי, והתקוה היא רק שיהיה נס. איך פתאום מגיע הנס? שפתאום אני עושה משהו כל כך טוב, שכמה שאני 'על הפנים' הוא מביא את הגאולה. החשיבה של הרבי היא שאני רוצה שהדבר הזה יקרה עכשיו, משיח אומר שהוא בא "היום"[נב]!

זהו פירוש מאד יפה על המדרש: מגאולת "בעתה", גאולה טבעית, אני מיואש – אבל עדיין יש בי איזה זיק של תקוה שאולי נעשה משהו טוב ובזכותו ה' יגאל אותנו. ה' הרי מחכה לכך, מחכה לטוב של הבנים שלו, שיעשו משהו מאד-מאד טוב – כמו שהרבי אומר, עוד מצוה, רק עוד מעשה טוב[נג] שיכריע[נד] – וזו תהיה הזכות שתביא את גאולת "אחישנה"[נה].

היאוש הסופי מעצמנו

מה הסדר של המדרש? שהולכים מיאוש ליאוש. קודם היה לי איזה זיק של תקוה – את "בעתה" איני רואה, לא רואה שהולך לקרות, אבל אולי "אחישנה". בסוף כתוב, בדבר הששי, "'אני ישנה' מן הגאולה". לפי המפרשים, במדרש הזה המלה "גאולה" היא דווקא "אחישנה" והמלה "קץ" היא "בעתה" – כמו שהוסבר בדבר הקודם. אבל בסוף אני לא רואה שאני הולך לעשות משהו כזה שיביא את הגאולה – לא אני ולא עם ישראל.

כתוב[נו] שהיו צדיקים, תלמידי הבעל שם טוב, שנשבעו לקב"ה – אל תחכה שעם ישראל יעשה תשובה! אל תחכה לפשט של הרמב"ם, ההלכה "שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן"[נז] – עם ישראל לא יעשו תשובה! אתה, הקב"ה, תתייאש מאתנו! אם אתה רוצה להביא את המשיח תעשה בעצמך! זהו בעצם השלב האחרון כאן במדרש, שמיואשים גם מהגאולה – מכך שפתאום תהיה זכות מיוחדת שלנו, תשובה שלנו, שה' יתפוס לזכותנו ויביא לנו את המשיח.

מה נשאר "ולבי ער"? רק שהקב"ה בעצמו, שהוא "לבן של ישראל", יגאלנו. זהו הסבר כמו שכתוב על הפסוק "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל"[נח]. המזל של חדש אלול הוא מזל בתולה[נט], וכתוב עליה "נפלה לא תוסיף קום". יש פירוש[ס] שאנחנו נופלים, מיואשים, אבל בסוף אומרים לנו "קום בתולת ישראל!" – אומרים לבתולת ישראל "קום!", את תקומי, אתה תקום. אבל רשב"י בספר הזהר[סא] שולל את הפירוש הזה, אומר שהוא לא נכון, והפירוש האמתי הוא כפשוטו ממש – "נפלה לא תוסיף קום", אנחנו נופלים ונפלנו, ואנחנו לא נוסיף לקום, לא יכולים לקום ואף פעם לא נקום. אז מה? רק הקב"ה מצד עצמו, "למעני למעני אעשה"[סב], יקים אותנו. על כך כתוב[סג] שה' יקים את סוכת דוד הנופלת. סוכת דוד נפלה, גמרנו אתה, אבל ה' יקים את סוכת דוד הנופלת. גם פה בסוף אותו רעיון, ש"'אני ישנה' מן הגאולה ולבו של הקב"ה ער לגאלני", ולבו של הקב"ה הוא כאן ה"לבי", "ולבי ער". זהו עיקר החידוש.

ששת הפירושים בסוד הספירות

עד כאן היה רק שנבין את הפשט, את המהלך. כעת נאמר במלה אחת מה הן שש הבחינות האלה בספירות העליונות:

כללות תריג מצוות, רמח מצוות עשה כנגד רמח אברים ו-שסה מצוות לא-תעשה כנגד שסה גידים[סד], שייכות ל"תפארת גופא"[סה], "גופא דאורייתא" היינו כל תריג מצוות התורה. יעקב, שמדתו תפארת, אמר "'עם לבן גרתי'[סו] ו-תריג מצוות שמרתי"[סז]. אם "'אני ישנה' מן המצוות" בכלל – אני ישנה מן התפארת, "תפארת ישראל"[סח]. אבל "'ולבי ער' לגמילות חסדים" היינו בחינת אברהם אבינו – כמו שאמרנו קודם, יש לנו היהודים בגנים טוב טבעי, יהודים הם בעלי חסד עד שגם המלך הכי רשע הוא מלך חסד. ב"'אני ישנה' מן המצוות 'ולבי ער' לגמילות חסדים" יש יחס בין יעקב (תפארת) ואברהם (חסד).

אחר כך "'אני ישנה' מן הצדקות" – המלך מחלק צדקה בשופי[סט], שייך למלכות (סוד "צדק מלכותא קדישא"[ע] הנמתקת ב-ה חסדים[עא], סוד "חסדי דוד הנאמנים"[עב]).. ובכל זאת "'ולבי ער' לעשותן", כמו גרושים שאני יכול לתת אני נותן. "לעשותן", לשון תיקון[עג], שייך לספירת היסוד, בסוד "אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי"[עד].

הביטוי הבא כולו גבורה, עמוד העבודה בשלשת עמודי העולם[עה] – "'אני ישנה' מן הקרבנות", העבודה במקדש, ו"'ולבי ער' לקריאת שמע ותפלה", ה"עבודה שבלב זו תפלה"[עו] שבמקום הקרבנות.

"'אני ישנה' מן המקדש 'ולבי ער' לבתי כנסיות ובתי מדרשות" שייך להוד – "'וההוד'[עז] זה בית המקדש"[עח], וגם בגלות, כאשר "הודי נהפך עלי למשחית"[עט], נשאר משהו, בתי כנסיות ובתי מדרשות.

הקץ והגאולה – שני הדברים האחרונים, שהם העיקר – שייכים לנצח: קץ – שהוא גם לשון יקיצה והתעוררות ("וייקץ פרעה"[פ]), כמו "ולבי ער" – הוא סוד "קץ הימין"[פא], סיום קו ימין, ספירת הנצח (לעומת "קץ הימים"[פב], שהוא קץ קו שמאל בקבלה, ספירת ההוד[פג]). "'אני ישנה' מן הקץ 'ולבי ער' לגאולה" היינו מצד הנצח – תיקון הנצח, שאף שאני מיואש מגאולת "בעתה" אני עדיין ער לאפשרות של גאולת "אחישנה" (שתלויה בעשיה מלמטה, בכח הבטחון והיזמה של ספירת הנצח). תיקון הנצח שייך לשמואל[פד] – הבר מצוה שלנו – שאמר "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם"[פה].

אחרון אחרון חביב, התכל'ס, הוא ש"'אני ישנה' מן הגאולה" לגמרי, גם מ"בעתה" וגם מ"אחישנה", אבל "לבו של הקב"ה ער לגאלני" – הוא יגאל אותי אף על פי כן. איך אני יודע שהוא יגאל אותי? כי אני מאמין בה'! זהו עצם האמונה בה' – הוא ברא אותי והוא יגאל אותי. תכלית פירושי "אני ישנה ולבי ער" היא האמונה – רק היא תציל את המצב. זו העבודה העיקרית בעקבתא דמשיחא[פו], כמו שבסוף מסכת סוטה כתוב ש"אין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים"[פז]. האמונה היא הראש העליון של הכתר – התכלית כאן היא בספירת הכתר.

לפי ההסבר כעת, כל מה שאני מתייאש ממנו הוא מצד המדות. גם קשור למאמר הבר-מצוה, שצריך לבנות את החסד, שהוא "יומא דאזיל עם כולהו יומין"[פח] – כנראה לבר-מצוה יש כח לבנות את המדות. אבל הבחינה האחרונה, עצם האמונה בה', אף שאיני תולה בעצמי שום תקוה – היא הכתר (שכולל גם את החב"ד, "אאלפך חכמה"[פט] ו"אאלפך בינה"[צ], וגם מתגלה במקום הדעת[צא], ה"מפתחא דכליל שית"[צב]):

מסיימים ביאוש הטוב

כל מה שלמדנו כאן הוא העמקה במה שאנחנו מסבירים תמיד[צג] שבספר מבחר הפנינים "שער היאוש" מתייחס ליאוש כמדה טובה – שהאדם מתייאש מהעולם הזה. כאן ההסבר עוד יותר עמוק – שהאדם מתייאש מעצמו לגמרי.

מתי זה מתקיים? בסוף השנה, שנשאר רק להשען על אבינו שבשמים. לפי זה, חדש אלול הוא חדש היאוש. כאשר מסכמים את שסה ימי השנה מרגישים "אני ישנה" (ישנה גם מלשון שנה[צד]), זהו סיכום חשבון הנפש של כל השנה שעברה. אז מתקיים "תכלה שנה וקללותיה"[צה] ואפשר לעבור ל"תחל שנה וברכותיה"[צו], "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה" – "ברכה" בראיית הנולד של השנה החדשה ו"קללה" ביאוש (הטוב) מהשנה שעברה (מרקבון הגרעין, הקללה, צומחת-נולדת הברכה, עד לברכת משיח בו נאמר "בני אתה אני היום ילדתיך"[צז]). ההתבוננות הזו שייכת במיוחד לסיום שנת תשפ"ב, שעולה הר גרִזים (מקום הברכה) הר עיבל (מקום הקללה)[צח]!

הרבי אומר[צט] שאפשר מהרגע הראשון של "אני לדודי ודודי לי" להגיע כבר ל"ודודי לי" (ולהכיר ש"אני לדודי" מאוחד לגמרי עם "ודודי לי") – להגיע מההתחלה לשלב האחרון במדרש, להכרה שהקב"ה הוא "לבן של ישראל". ה' הוא הלב שלי, בהיותי "חלק אלוה ממעל ממש"[ק], וממילא אני לא עושה כלום והכל הוא פעולת ה' – ועם ההכרה הזו אני יכול באמת לעשות הרבה... (בסוד "מאן דאיהו זעיר [לגמרי] איהו רב [על ידי הופעת ה'רב' של ה' בקרבו]"[קא]).

בקשת ה' בלבנו

התחלנו הכל מהתבוננות בחיבור של עקב-ראה, ר"ת ער. עקב-ראה בגימטריא חשמל, שחז"ל דרשו "עתים חשות עתים ממללות"[קב]. לפי הבעל שם טוב[קג] עיקר סוד החשמל הוא תהליך של מעבר מהכנעה (חש של שתיקה) להמתקה (מל של דיבור) – מחשך (חש לשון חשך) לאור ("כי מתוק האור"[קד]), "כי אשב בחשך הוי' אור לי"[קה].

הכנעת הנפש היא בעיקר חווית "כי אשב בחשך", שם "אני ישנה", אבל התכלית של "ולבי ער" היא "הוי' אור לי" – שדווקא ה' הוא "צור לבבי וחלקי אלהים לעולם". הפסוק הזה בא בהמשך לפסוק "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ"[קו], הפסוק הכי אהוב על אדמו"ר הזקן[קז], שהסביר ש'אני לא רוצה שום דבר – רק אותך בעצמך'. מתוך היאוש האדם מרגיש ש'אני רוצה רק אותך בעצמך' בתוך הלב שלי.

זהו גם הסוד העיקרי של פרק זך בתהלים (הקשור לסוד ה-חשמל, משולש זך) שמתחילים לומר מראש חדש אלול – בו כתוב "לך אמר לבי בקשו פני את פניך הוי' אבקש"[קח]. ההסבר הפנימי הוא שה' הוא הלב שלי – בתוך "בקשו פני" רק "את פניך הוי' אבקש"[קט]. זו הבקשה שצריכים לבקש בחדש אלול. בכלל, כתוב[קי] ש-אלול בגימטריא בינה, "הלב מבין" – "מבין דבר מתוך דבר"[קיא], מבין את אור הסובב מתוך אור הממלא[קיב], ביטוי שהמשמעות הפנימית שלו היא להבין שה' הוא הלב שלי. על הגילוי הזה אומר הרבי הרש"ב[קיג] שהיחידה שבנפש מתגלה בלב, "ולבי ער". הבכיה היא ביטוי של הלב, ששם שורה היחידה שבנפש. לא כתוב שה' הוא המח שלי, אלא שה' הוא הלב שלי!

סיכום

הכל היה לומר שבהשגחה פרטית המסיבה שלנו, החגיגה, היא החיבור של פרשות עקב-ראה, בגימטריא חשמל ור"ת ער, "ולבי ער". אז שנזכה להתעורר. עיקר ההתעוררות הוא פשוט מה שהרבי אומר – לפקוח את העינים לראות, "ראה אנכי", לראות את מלך המשיח.

יש לנו שיר שנקרא "תתעורר" – לא יודע אם יודעים כאן, אבל מתאים לדיבורים שדברנו עכשיו. שה' יעזור לנו להתעורר ושהבר-מצוה הזה יהיה חסיד, ירא שמים ולמדן, כמו שהרבי רוצה, ובזכותו יבוא משיח צדקנו. אין לי תקוה שיבוא ממני – אבל בטח יבוא מהנכד שלי! לחיים לחיים!

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• באלול מתגלה ש"אני ישנה ולבי ער" – אנו מתעוררים מהשינה כשמתגלה שה' הוא הלב שלנו.
• אנו מיואשים מהגאולה כי אנו מיואשים מעצמנו.
• צריך ללמוד מתינוק לבכות – לבכות באמת בבקשת הגאולה.
• אלול הוא חדש של בכיה על ביאת המשיח.
• כשהתינוק בוכה בברית – הוא בוכה בבקשת גאולה.
• גם כשיהודי ישן מהמצוות – לא מצליח (ואף לא מנסה) לקיימן כדבעי – הוא נשאר גומל חסדים.
• בגלות איני יכול לפזר צדקה כרצוני – אך מהפרוטות שיש לי אני נותן צדקה.
• קודם כל חרבה אצל האדם העבודה הפנימית ובהמשך המסגרת הדתית החיצונית.
• הגלות גורמת ליאוש – זו מהות הגלות.
• "קץ" ו"גאולה" היינו "בעתה" ו"אחישנה" – גם כשמתייאשים מתהליך של גאולה טבעית אפשר להאמין בפעולה שתזכה אותנו בגאולה נסית.
• היאוש מהגאולה הוא יאוש מכך שהיא תבוא מכח פעולה שלנו – אך ה' ודאי יגאל אותנו.
• אחרי היאוש בכל מדות הלב נותרת רק האמונה – הכח העליון שבנשמה.
• אני מאמין בה' – הוא ברא אותי והוא יגאל אותי!
• כשחשבון הנפש באלול מביא ליאוש נפתח הלב לאמונה בטוב ה' – "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה".
• באלול מבקשים את ה' לבדו בתוך לבנו – "לך אמר לבי בקשו פני את פניך הוי' אבקש".