אור לז' אייר ס"ט – בת עין

שלשים לקדוש שלמה נתיב הי"ד

א. שלם וחצי

שלמה הוא לשון שלמות. המקובל (מתקופת הראשונים) רבי אברהם אבולעפיא אומר שכדי להיות שלם באמת צריך לכלול את החצי עם השלם. הוא קורא לזה "שלם וחצי" (שעולה בגימטריא שלמות של כב ברבוע, סוד כב אתוון דאורייתא, בגימטריא יחד). מי שהוא בבחינת "שלם וחצי" הוא השלם האמיתי. מי שהוא רק שלם, או חושב שהוא שלם, הוא לא שלם – זו אשליה. השלמות האמיתית זה להיות "שלם וחצי" דוקא.

בלי גבול וגבול

בלשון החסידות, על פי המקובל – שהיה אולי תלמיד תלמידו של אבולעפיא – בעל עבודת הקדש, "שלם וחצי" היינו "בלי גבול" ו"גבול". הוא מסביר את זה שהקב"ה נקרא בזהר "שלמותא דכולא" (אור אין סוף שלפני הצמצום), ואומר שכדי להיות שלם הוא צריך לכלול בעצמו גם את כח הגבול, ואם הוא רק כח ה"בלי גבול" (אין סוף) הוא לא שלם באמת (וכידוע הרמז שאין סוף סוף – בחינת "עד ולא עד בכלל" ו"עד ועד בכלל" – עולה בגימטריא "סוד הוי' ליראיו" וכו', וד"ל). הוא הראשון שאומר שהשלמות של ה', אור אין סוף ב"ה – על דרך אבולעפיא – חייבת לכלול כח הגבול, שזה סוד החצי (הגם שכח הגבול [=] בטל בתכלית בתוך כח הבלי גבול). גבול זה כמו להגיד שאני מוגבל, שאני רק חצי דבר ולא דבר שלם.

מחצית השקל – דבר וחצי דבר

זה כח הגבול, שאני מבין שאני סך הכל חצי דבר, כמו במצות "מחצית השקל" שכל אחד נותן דוקא מחצית ולא שלם (מחצית = מרדכי מרדכי). כל אחד צריך להבין שהוא רק חצי – או ביחס ליהודי אחר, שביחד הם שלם, או ביחס לקב"ה, שהיהודי הוא החצי התחתון והקב"ה הוא החצי העליון. כדי לקיים את הפירוש שהקב"ה חצי והיהודי חצי (הקדוש ברוך הוא יהודי = משה משה, לא פסיק טעמא בגווייהו), אז צריך לומר שהקב"ה עושה את עצמו רק חצי (מגלה את כח הגבול שבו כנ"ל) ובכך מתחבר עם היהודי שגם יודע שהוא רק חצי דבר[א].

שתי חצאי צורות

המגיד הקדוש דורש את זה על הפסוק "עשה לך שתי חצוצרת כסף" ("עשה לך שתי חצוצרת כסף מקשה תעשה אתם" = י פעמים שלמה). זו מצוה מיוחדת שנתנה למשה רבינו דוקא. משה הוא הכי שלם – רבן של כל הנביאים. ידוע ששלמה אותיות למשה. ואף על פי שמשה הוא הכי שלם הוא גם הכי ענו, תמיד עושה עת עצמו לא יותר מחצי, ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה. דוקא בגלל שהוא הכי שלם באמת (שהשלם באמת הוא בעצם שלם וחצי כנ"ל) הוא הכי ענו – מרגיש עצמו חצי. לו יש מצוה מיוחדת – "עשה לך [בשבילך] שתי חצוצרת כסף", ולפני הסתלקותו נגנזו החצוצרות (עוד פעם אחת נאמר למשה רבינו בתורה "עשה לך" – "עשה לך שרף", שרף רמוז בנוטריקון "שתי חצוצרת כסף". "עשה לך שתי חצוצרת כסף" "עשה לך שרף" = 3094 = טוב פעמים יעקב = אחד פעמים רחל, המספר הראשון המתחלק גם ביעקב וגם ברחל, סוד הזיווג השלם בין תרין פלגי גופא דתפארת גופא, יעקב ורחל. שתי חצוצרת כסף = 1664 = 64 פעמים הוי', השאר = 1430 = 55 פעמים הוי', וד"ל).

המגיד מסביר ש"שתי חצוצרות" היינו שני חצאי צורות ("חצוצרת" כתיב, חצו צרת, צרת = משה משה, וד"ל), זו השגה שאני חצי צורה והקב"ה כביכול חצי צורה ומשלים אותי. הוא החתן ואני הכלה, וביחד אנחנו כביכול אדם השלם, אבל לבד זה רק "פלג גופא" (= ברא, כל מה שה' ברא הוא בעצם "פלג גופא", היינו מצד גוף הנבראים דוקא, שהגוף משתלשל מכח הגבול שבא"ס – פלג גופא לשון נופל על לשון – אך כדי שהנשמה האלקית תתלבש ותחיה ותפעל בתוך הגוף אף היא צריכה לצאת כביכול ממהותה העצמית הראשונה כשלם וא"ס ולהתגלות כ"חלק אלו-ה ממעל ממש", כאשר הדגש שבתוספת התואר "ממש" הוא על חידוש היות הנשמה האלקית רק חלק, וכמו שיתבאר לקמן בע"ה, כל זה בסוד "חלק קטן בורא מתלבש בחלק קטן נברא", חלק בורא שנעשה נברא, וד"ל).

שלם וחצי בשלמה

כל זה להבין שהשלם האמיתי, השלמה האמיתי, הוא גם שלם וגם חצי, ואם אין לו את שתי הבחינות האלה הוא לא שלם, וזה רק אשליה של שלמות. איך רואים את זה בתוך השם של שלמה? שלמה עצמו הוא שלם – הקרי הוא עם ו והכתיב עם ה, והאות ה רומזת לסוד החצי. הרמז העיקרי שעל פיו קובע אבולעפיא שהקב"ה הוא שלם וחצי הוא ממה שכך הוא היחס המספרי בין שתי האותיות הראשונות של שם הוי' ב"ה, ה-י היא השלם ("עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה") וה-ה היא החצי. לפי זה, את הרגשת השלמות (בעבודת השי"ת היינו ההרגשה שה' הוא השלם האמיתי והיחיד, הוא הכל ואני בטל אליו יתברך בתכלית וכלא חשיב ממש) מקבלים מאבא, שהוא ה-י של שם הוי', ואילו את הרגשת החצי, שאני זקוק לעוד אחד להשלים אותי, מקבלים מאמא, מה-ה (שבעבודה היינו סוד ההשגה והאמונה ש"עבודה צורך גבוה" כמבואר במ"א). אם כן, העובדה ששלמה הוא שלם-ה, רומזת שבתוך עצמו יש את השלם וגם את החצי, רק שהחצי מאד מאד מכוסה ונסתר בתוך השלם של שלמה, בדיוק כמו שכח הגבול מאד מאד מכוסה ונסתר בתוך ה"שלמותא דכולא" של אור אין סוף ב"ה לפני הצמצום – לא רואים שם את החצי, אבל הוא קיים שם.

שיר השירים אשר לשלמה

ככה זה "שיר השירים אשר לשלמה", "מלך שהשלום שלו", שכל השיר הוא מענין חתן וכלה, וכל אחד בפני עצמו הוא "פלג גופא". הפשט של הבטוי שיר השירים הוא שיש כאן שיר אחד שלם המורכב משני שירים, שיר הכלה לחתן (= תענוג תענוג) ושיר החתן לכלה (= תענוג תענוג, יחד עולה הכל לוי ברבוע כללי, "הפעם ילוה אלי אישי", וד"ל; הכלה לחתן = החתן לכלה = מרדכי מרדכי הנ"ל, ודוק. השיר האחד, השלם, הכולל את שני חצאי השיר, את שיר הכלה לחתן ואת שיר החתן לכלה = 2626 = אלהים ברבוע פרטי, סוד "אני אמרתי אלהים אתם", וד"ל), שכל אחד משני שירים אלה הוא בחינת חצי, פלג גופא, ודוק.

ב. חלק והכל

בהמשך נתייחס למלה "פלג", שחוץ מזה שזו מלה בלשה"ק – "פלג אלהים" – זה גם התרגום של "חלק" בכל מקום. כמו שצריך להיות שלם וחצי, יש עוד זוג מלים מקביל – כל וחלק (חלק חצי = צלם אלהים; חלק = מנחם, שמו של משיח). יש הכל ויש החלק. זה דבר מאד מאד משמעותי לגבי נשמה, ועכשיו אנחנו מתייחדים עם נשמת שלמה הי"ד. ידוע מה שכתוב בריש פ"ב בתניא קדישא, שהנפש השנית בישראל היא חלק – "חלק אלוה ממעל ממש". זה חלק, רואים שכל נשמה היא חלק, ואם זה חלק (לכאורה) זה לא הכל. [הענין של השלמת החלקים את השלם רמוז בבטוי "חלק אלוה ממעל" עצמו: ידוע הרמז ש"חלק אלוה" עולה "ממעל" – כל 'צד' עולה 180 וביחד יש כאן סגירת מעגל של 360 מעלות (בהשלמה של "פנים אל פנים").]

חלק מן העצם – חלק שהוא הכל

כתוב שהעצם – יש משהו עצמי – "כשאתה תופס בחלקו אתה תופס בכולו". אם יש דבר עצמי, דבר שהוא באמת שלם, והוא הכל, אז אף על פי שאתה רואה איזה פן מסוים של הכל הזה, ושעל כן אתה מזהה את הפן המסוים כחלק, אבל אם זה חלק של הכל – שהוא "כל" עצמי, שהוא עצם – אז "התופס בחלק מן העצם תופס בכולו". יש עוד בטוי, עוד פתגם, "כל עצם בלתי מתחלק". דבר שהוא עצמי אי אפשר לחלק אותו. אם אפשר לחלק אותו, הוא לא עצמי. אם כן, שני הפתגמים הללו הולכים יחד. מחד "כל עצם בלתי מתחלק", שלא יכול להיות חלק נפרד מעצם, ומצד שני "העצם כשאתה תופס בחלקו אתה תופס [בפנימיות] בכולו".

ככה זה הנשמה האלקית. אפשר לחשוב שהחלק הוא איזה דמיון, שבאמת כל יהודי – כל מי שיושב כאן – הוא הכל. אבל כמו שאמרנו, צריך שכל אחד ירגיש – ה' ברא הרבה יהודים, רוצה שיהיו כמה שיותר יהודים, ומשיח יבוא כאשר "יכלו כל הנשמות שבגוף", להרבות את הדמות דוקא בכמות, "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו" (אם רוצים לכבוש לא מספיק יהודי אחד, אפילו אם זה משה רבינו או הרבי מליובאוויטש – אף יחיד בעולם לא יכול להגשים את רצונו של ה' יתברך בבריאת העולם, לעשות לו דירה בתחתונים, אלא אם כן יש הרבה יהודים, הרבה "צלם אלהים". התכלית של "ורדו", שזה מלכות, תלוי ב"פרו ורבו", "פרו" יותר באיכות ו"רבו" זה הכמות ההכרחית), וכשיש כמות זה משהו אמיתי (וכידוע הפתגם "כמות מאכט איכות") – שאני חלק. מצד אחד כל חלק כולל הכל, אבל מצד שני צריך באמת להיות חצי.

אם כן, נשיאת ההפכים זה להיות שלם וחצי בעת ובעונה אחת, להיות כל וחלק מן הכל. זה השלמה האמיתי, הכל והחלק ביחד. ורמז: "חלק אלוה ממעל ממש" עולה שלם שלם (כמו ש"חלק אלוה ממעל" עולה פנים פנים), היינו שהחלק אינו רק שלם אחד, אלא שלם-שלם, דוקא בשל היותו גם חלק וגם שלם – חלק מן העצם, שהוא כל העצם.

"חלק הוי'" ו"חלק אלוה"

כמה פעמים דברנו על המשמעויות השונות בבטוי "חלק אלוה ממעל ממש", מה גלום בתוך הבטוי הזה, שהנשמה היא "חלק אלוה". יש שני פסוקים – בספר איוב[ב] כתוב "חלק אלוה" ובשירת האזינו[ג] כתוב "חלק הוי' עמו יעקב חבל נחלתו". אנחנו "חלק הוי'" ו"חלק אלוה". לפעמים מוסבר בחסידות ש"חלק הוי'" זה מה שכל יהודי מושרש באחת מארבע אותיות שם הוי' ב"ה. זה גם דוגמה מצוינת, כי בלשון חז"ל שם הוי' נקרא "שם בן ארבע", על שם ארבע אותיותיו, אבל הוא יותר מכל שאר השמות "שם המפורש", "שם המיוחד", "שם העצם" שלא מתחלק. פלא שדוקא השם שלא מתחלק, "הוי' אחד", אחד יחיד ומיוחד, אומרים עליו שהוא "בן ד [אותיות]" – שיש לו ארבעה חלקים, ארבעה מרכיבים. שוב, זה דבר והיפוכו לחלוטין, שמצביע על כך שהשלמות האמיתית חייבת לכלול חלקים-לא-חלקים. כשכתוב ש"חלק הוי' עמו" זה אומר שכל יהודי שייך לחלק מהאותיות הללו.

"חלק אלוה" הוא שרש הנשמות בלבוש, מה שנקרא מלבוש החשמל העליון (שלא נאריך כאן להסביר מה זה בדיוק). שם אלוה הוא הלבוש של כל ארבע אותיות שם הוי' (הוי' אלוה = אהיה הוי' אהיה = חיים, כמבואר סודו בכתבי האריז"ל, הוי' היינו יה וה ואלוה הוא אל וה, בהכאה פרטית ב השמות = 221, מספר ההשראה ה-11, אחד פעמים טוב, חילוף אחד באטב"ח כנודע). יש על שם הוי' מלבוש (= ט"פ אלוה), שנקרא סוד החשמל, ומהמלבוש הזה – גם שלמה, מלשון שׂלמה, כפי שדברנו – יוצאת כל נשמה, ולכן כל נשמה היא "חלק אלוה ממעל ממש".

"חלק אלוה" הוא הכל – דם יהודי סומק טפי

שוב, הענין הזה של חלק הוא משהו אמיתי מאד. שמצד אחד יש הכל, לכן חיי יהודי שוים הכל. זו הזדמנות לחזור על יסוד היסודות של תורתנו הקדושה, שדם יהודי סומק טפי, וזה בהיות שכל יהודי הוא לא סתם עולם מלא, אלא הוא כל העולם, לא רק כל העולם אלא כל העולמות, לא רק כל העולמות אלא ה' עצמו, בורא העולם, כידוע הבטוי שנשמה יהודית היא "חלק בורא שנעשה נברא". לכן יהודי שוה הכל, כל חלק זה הכל, וכל מיליארדי הגוים בעולם לא שוים יהודי אחד. זה נקרא "כל" – זו מודעות שחייבים לחנך אליה את ילדינו, כל ילדי עם ישראל. זה הכלל הראשון של היהודי, שאם יש מאזנים עם יהודי אחד וכל מיליארדי הגוים כנגדו, אז הוא מכריע את הכף מיד, בלי הוה אמינא הפוכה. ואף על פי כן הוא חלק, אך הוא חלק מן העצם, חלק מהכל.

ג. פרצוף פירושי השרש חלק

שוב, בכמה וכמה הזדמנויות דברנו על הפירושים השונים שיש ב"חלק אלוה ממעל ממש". הרי סודות התורה הם בתוך האותיות והמלים, וכדי להבין דבר לעומק צריך להתבונן בשרש המלה, עם כל גווני הקשת של משמעויות המלה. לכן, היות ש"חלק" זו מלה כל כך חשובה, שיהודי הוא "חלק אלוה ממעל ממש", אז ראוי מאד להתבונן, וכדרכנו גם לבנות פרצוף של פירושים שונים לבטוי זה.

יש פסוק בספר קהלת – "תן חלק לשבעה וגם לשמונה". כך אומר החכם מכל אדם, שלמה המלך, ששלמה שלנו נקרא על שמו (שלמה נקרא "קהלת" על שם שהקהיל קהלות בישראל ללמדם תורה ומוסר אלקי. כך גם לגבי שלמה שלנו, מעתה עיקר העסק שלו הוא להקהיל קהלות בישראל וכו', וד"ל). אז יש פסוק שאומר שלמה, "תן חלק לשבעה וגם לשמונה". איך חז"ל מפרשים את זה? בשתי צורות, שני פירושים (במסכת עירובין). פירוש אחד אומר ששבעה זה "שבעה ימי שבתא" – שבת שלום, זה שלמות, אבל יש קשר למושג חלק, "תן חלק לשבעה". שבעצם כל השבוע, כל ימי השבוע, נכלל ונקרא בשם שבת – הכל זה שבת, "יום ראשון בשבת" וכו', יש שבעה חלקים בשבת הזאת, עד כדי כך שגם יום השביעי עצמו הוא גם חלק.

מה זה "וגם לשמונה"? שמונת ימי מילה, "וביום השמיני ימול בשר ערלתו". זה פירוש אחד בחז"ל. הברית היא "עד שתעבור עליו שבת אחת", ובכלל יש קשר פנימי בין ברית מילה לברית של שבת. הפירוש השני הוא, "שבעה" זה שבעת ימי הפסח ו"שמונה" זה שמונת ימי החג (סוכות) – שני הפירושים קשורים לזמן, השני קשור למועדי השנה. אלה שני הפירושים בחז"ל ל"תן חלק לשבעה וגם לשמונה", אבל לעניננו נאמץ את הפסוק ונאמר שצריכים להיות שבעה או שמונה פירושים שונים בשרש חלק:

חסד: השפעה בעצם

פירוש הפסוק לפי רש"י

שני הפירושים שאמרנו כתובים בחז"ל, הם דרוש, אבל איך רש"י מפרש את פשט הפסוק? שהפסוק מדבר במצות צדקה – "חלקת מלחמך ומשלך [תוספת מאד מענינת של רש"י, למה צריך להוסיף 'משלך'? סימן שצריך לתת את העצם שלך. יתכן ש'מלחמך' זה בששת ימי החול ו'משלך' זה בשבת] לשבעה צריכי חסד, חלק עוד לשמונה שיבואו אחריהם ואל תאמר די". לא רק להוסיף שמיני, אלא עוד שמונה, ולא להגיד שחלקתי כבר מספיק. אז בסוף יוצא שצריכים לחלק ל-15 (יה – שלם וחצי). גם כאן אנחנו רואים ש"תן חלק" זה מתן צדקה (= פלג אלהים, וכפי שיתבאר), לחלק כסף לנצרכים – "צריכי חסד" בלשון רש"י. ודאי כאן יש איזה פירוש שקשור לספירת החסד. [לחלוק זה לתת, ושני השרשים – חלק נתן – הם ר"ת חן, כאשר שאר האותיות עולות י"פ חן.]

"שחלק מחכמתו ליראיו"

כשרואים חכם מחכמי ישראל בתורת הוי' אומרים "ברוך אתה הוי' אלקינו מלך העולם שחלק מחכמתו ליראיו" – "ליראיו" רומז לפסוק "סוד הוי' ליראיו ובריתו להודיעם", שהוא סוד השבת, סוד השלמה ("מזמור שיר ליום השבת" ר"ת שלמה). כשרואים חכם מאומות העולם, להבדיל, גם צריך לברך ברכה – "בא"ה אמ"ה שנתן מחכמתו לבשר ודם". אז יש כאן שני שינויים – אחד שלא אומרים "שחלק" אלא "שנתן", ושינוי שני שיותר פשוט, שאצל חכם יהודי אומרים "ליראיו" ואצל חכם גוי אומרים "בשר ודם" (אם כי ש"בשר ודם" = תלמיד חכם וגם בר נש, בכל אופן הפשט ברור ש"בשר ודם" זה כמו שאמרנו קודם, שכל הבשר ודם שיש בעולם לא שוה ירא אחד).

מה שמענין, בתור מאמר מוסגר, שבשניהם יש מלה זהה – "מחכמתו". אם יש את המלה הזהה "מחכמתו", סימן ששתי החכמות – שלכאורה שונות מן הקצה אל הקצה, חכמת ישראל שהיא חכמת התורה נקראת "מחכמתו" של הקב"ה, וגם החכמה של החכם מאומות העולם, המדען, נקראת "מחכמתו" של הקב"ה. אז אם רוצים לחפש אסמכתא הכי הכי בסיסית שגם המדע הוא חכמת ה', וממילא בסופו של דבר צריך לחבר אותו עם התורה, שהתורה היא חכמה עילאה והמדע הוא חכמה תתאה, חכמת שלמה דוקא, זה מהנוסח של שתי הברכות האלה.

רק שעיקר ההבדל הוא המלה הראשונה, שבברכה הראשונה כתוב "שחלק" ובברכה של אומות העולם כתוב "שנתן". הייתי חושב בהשקפה ראשונה ש"נתן" זה מאד יפה, "כל הנותן בעין יפה הוא נותן", אבל פשוט כאן ש"חלק" צריך להיות אין סוף יותר. מה ההבדל? יש הרבה הסברים, אבל הכי פשוט לעניננו – כשהקב"ה חולק מעצמו יש את העצם שלו בתוך החכמה שהוא חולק עם הירא, כי אנחנו שני חצאים, שתי חצוצרות כסף (הקב"ה והחכם היהודי, וכידוע ש"כסף" לשון כיסופין – לכל חצי צורה יש כיסופין אדירים להתחבר עם החצי השני, וזה קשור בעיקר לסוד החכמה האלקית שכוספת ביותר להגיע ולהשיג את האחדות האמיתית, כמבואר באריכות במ"א איך שגם המדע, ככל שמתקדם ועולה לקראת התורה, שואף וכוסף להגיע להבנה אחדותית של כל המציאות כולה, שבסופו של דבר יתגלה כ"הוי' אחד ושמו אחד", וד"ל), אז הוא מתחלק איתו, "שחלק מחכמתו ליראיו" (ר"ת שלם). לגוי הוא נותן איזה חכמה, ויפה מאד שהוא נותן לו בעין יפה – בלי זה לא היו כל החידושים, התגליות המופלאות של המדע החדש. רואים שכשהקב"ה נותן חדושי מדע הוא נותן בעין יפה – כן ירבה. אבל זה לא חלק, זה לא נקרא "שחלק מחכמתו".

אם כן, מה נלמד מזה? שלחלוק זה "מלחמך ומשלך" בלשון רש"י, שהוא נותן מעצמו ממש. זה נקרא חלק, שזה פירוש רש"י על הפסוק "תן חלק לשבעה" – שככה צריך לתת צדקה ליהודי, לתת לו גם מהלחם וגם "משלך". זה כמו שחז"ל אומרים שמי שנותן ולא מפייס, לא בסבר פנים יפות, זה "חצי דבר" לגמרי, לגריעותא. צריך לתת "מלחמך ומשלך", וגם אף פעם לא להסתפק ולהגיד שנתתי די – אם נתת לשבעה תן לעוד שמונה. שוב, בסוף מקבלים יה, שלם וחצי, 15.

יהודי – משפיע בעצם

אם כן, הפירוש הראשון – אנחנו מפרשים לפי סדר הספירות (אח"כ נצטרך להבין מה זה שמונה) – ש"חלק אלוה ממעל ממש" זה כמו "מלחמך ומשלך". תכונת הנשמה להיות משפיע בעצם, תכונה של אברהם אבינו, ומאיפה מקבל את זה? כי ה' נותן לו חלק בתוכו.

פעם שאלו את הרבי מה ההסבר הכי פשוט להבדל העצמי בין יהודי לגוי – למי שבחוץ, שלא שמע אף פעם שיש הבדל אמיתי בין יהודי לגוי – אז אמר שצריך להסביר שיהודי הוא משפיע בעצם וגוי הוא מקבל בעצם. אז צריך גויים – אם יש משפיע צריך מקבל. גם אברהם היה צריך גוים בשביל להשפיע להם. הוא ישב בחוץ "שומר ומצפה מתי יבוא אורח" – "שומר מצוה [בחוץ, במקום הרע דוקא] לא ידע דבר רע [ששמירת המצוה, הצפיה לקיום המצוה, שומרת מיניקת החיצונים ושואבת מתוך החיצונים את הנצוצות הקדושים שבהם]" – והאורחים היו גוים. צריך את הגוי, כי הוא המקבל, ואברהם משפיע בעצם – הגוי צריך לקבל, אם הסדר עובד טוב. זה שיהודי הוא משפיע בעצם זה הפירוש הראשון של "חלק אלוה ממעל ממש", על דרך "שחלק מחכמתו לבשר ודם".

גבורה: מחלוקת דקדושה

חוש במחלוקת לשם שמים

נאמר את הענין בקיצור, כי רוצים לחזור לזה, שזה יהיה העיקר שלנו הערב: הפירוש השני הוא שחלק הוא לשון מחלוקת. המושג 'מחלוקת' נשמע באופן פשוט משהו גרוע ביותר, אבל פותחים פרקי אבות – שלומדים כעת בימי ספירת העומר כהכנה למתן תורה – ורואים שיש "מחלוקת לשם שמים" שזה טוב מאד, "שסופה להתקיים". זו מחלוקת הלל ושמאי. יש מחלוקת שאינה לשם שמים, מחלוקת קרח וכל עדתו. יש גם רמז מופלא ביותר בגימטריא, ש"הלל ושמאי" שוה בדיוק חצי מ"קרח וכל עדתו" (יש הרבה הסברים למה כתוב "קרח וכל עדתו", ולא 'קרח ומשה', בכל אופן התנא ודאי גם כוון לגימטריא, שהשלם הוא קרח וכל עדתו והחצי זה הלל ושמאי). בכל אופן זו מחלוקת טובה. כשלומדים תורה בעיון בדבוק חברים המחדדים זה את זה בהלכה, זה נקרא "מלחמתה של תורה", בלי מחלוקת זה לא הולך – אין תורה בעיון בלי מחלוקת. זה בגלל שכל יהודי הוא חלק, הוא צד, ו"כשם שאין פרצופיהן שוין אין דעותיהן שוות".

זה חייב להיות ככה, ככה ה' רוצה – רוצה מחלוקת לשם שמים בתוך עם ישראל. זה כנראה כי גם לה' יש איזה כיף במחלוקת, שגם בשמים הוא משתעשע. הרי לה' יש שעשועים עצמיים, וזה בתורה הקדומה, שאומר שאליעזר בני אומר ככה ומאיר בני אומר ככה – הם חולקים אחד על השני, אלו (בית הלל) מתירים ואלו (בית שמאי) אוסרים – איזה כיף שיש פה מחלוקת, ו"אלו ואלו דברי אלהים חיים". כתוב בחסידות ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים" זה השעשועים העצמיים של הקב"ה, בחינת יצחק, "צחֹק עשה לי אלהים כל השֹמע יצחק לי". ומה הצחוק של התורה? שאחד אומר הפוך מהשני. זה יכול להיות רק בתורת ישראל, שבכל התורה אחד אומר לבן ואחד אומר שחור (אחד אומר לבן אחד אומר שחור = בראשית ברא = כתר מלכות, וד"ל).

עד כאן זה פירוש אחד פשוט, שה' נותן לך חלק – שאתה "חלק אלוה ממעל ממש" – זה שהוא מכשיר אותך ומכין אותך שתוכל לחלוק על מישהו. לכאורה זה בדיוק ההיפך מהפירוש הראשון של חלק – הפירוש הראשון שתהיה משפיע בעצם, שתוכל לחלוק את עצמך עם מישהו, והפירוש השני שתוכל לחלוק על מישהו.

מחלוקת על הרשעים

עד כאן אמרנו שהחוש במחלוקת לשם שמים זה רק לשם שמים, שזה הלל ושמאי, שממש חולקים וזה הגיע לדברים מאד חמורים, ואף על פי כן כתוב "את והב בסופה" – "והב" לשון אהבה (ו-והב גם בגימטריא אהבה), אהבה עזה כמות וקנאה קשה כשאול, "רשפיה רשפי אש שלהבת יה" זה דוקא ה"והב בסופה" שלאחר מחלוקת לשם שמים. אבל אנחנו נסביר בהמשך – לזה נחזור – שיש גם פירוש הרבה יותר פשוט של מחלוקת. לא שהלל ושמאי חולקים, אלא שיש דברים שצריך לקום ולהתקומם ולחלוק עליהם – לומר "אני חולק", לא בגלל שאתה חכם כמוני והמחלוקת שלנו הוא בעצם השעשוע האלקי שיש במלחמתה של תורה, אלא זה בגלל שאני חושב שאתה רשע, אתה היהודי (שבעצם אתה טוב) מתנהג כרשע, אתה מתנגד לה' ולתורתו, או במודע או שלא במודע. אם אתה רשע, ואתה עושה דברי פשע ורשע, אז אני חייב לקום ולהתקומם נגדך – ושוב, ברור שזה שייך לכח הגבורה בנפש. הרי קודם כל יש מצות מחאה. גם במקום שאתה לא יכול לעשות שום דבר, אבל אתה חייב לקום ולמחות – שומו שמים – ואם אתה לא עושה את זה, אתה מתחייב בנפשך.

כח המחלוקת של משה

איך זה הולך עם הפירוש של "קרח וכל עדתו" ולא משה וקרח? יש פירוש שמשה לא חולק, אלא שכל המחלוקת היא בישול פנימי במפלגה של קרח (תיכף נדבר על מפלגות) – מפלגה לשון פלג, פלוגתא, ולכן כל המחלוקת שם בפנים, על ראשות המפלגה ועוד ענינים שנוגעים למפלגה. ככה נוהגים לפרש את זה שלא כתוב "מחלוקת משה וקרח" אלא "מחלוקת קרח וכל עדתו".

יש פירוש שני, ואפשר לומר שהוא יותר פשוט ואמיתי, שאכן יש מחלוקת בין משה לקרח, אבל אי אפשר לקרוא לזה מחלוקת שאינה לשם שמים, כי קרח הוא לא לשם שמים אבל משה הוא כן לשם שמים. מחלוקת לשם שמים ששניהם לשם שמים זה יכול להיות רק מחלוקת הלל ושמאי, ומחלוקת שכולה לא לשם שמים זה מחלוקת קרח וכל עדתו, אבל אין הכי נמי שיש מחלוקת אמיתית בין משה לקרח, רק שמשה לשם שמים וקרח לא לשם שמים, ואת זה חייבים לדעת. כמה שמשה, השייך לימין, זה התכללות וענוה – כשמגיע קרח הוא חייב לחלוק עליו, עד כדי שהתפלל שה' לא יקבל את חלקו בקרבן צבור. זה בדיוק ההבדל בין ה"חלק אלוה ממעל ממש" של הנפש האלקית לבין הנפש הבהמית, שלנפש הבהמית יש גם טבע מאד חזק לחלוק, אבל הכל לא לשם שמים, להיפך.

[מאיפה יודעים שיש משהו דוקא במשה, נשמה כללית וכו' ששיך למחלוקת? מהרמז המפורסם ש-משה ר"ת מחלוקת שמאי הלל, שהבעל שם טוב עצמו מביא ודורש בשם המגלה עמוקות[ד]. באריז"ל כתוב שמשה היינו ר"ת משה-שת-הבל, אז כמו שזה שרשיו – מאין באת – זה גם משה-שמאי-הלל (לאן אתה הולך), הפיתוח של משה. "[אשר עשה משה] לעיני כל ישראל" = משה שמאי הלל. אבל מחלוקת שמאי הלל = 1000, האלף אורות שנמסרו למשה בשעת מתן תורה. 1000 ועוד משה = כתר כל הכתרים (מה שצריך לכוון בקדושת כתר לפי האריז"ל) = פישון גיחון חדקל פרת (כל ארבעת הראשים המתפרשים-מתפלגים מגן עדן, וראה לקמן בסוד הפישון) = שלמות פלגנות (ה"שלם וחצי" המבוקש כאן, כדלקמן באריכות).]

הפירוש השני של "חלק אלוה ממעל ממש" הוא היכולת, הכח הנפשי, לקום ולומר "אני חולק עליך"! אמרנו שיש בזה שתי מדרגות, או בין חכמים בבית המדרש, שזו היא דרכה של תורה, מלחמתה של תורה, וזה הכל לשם שמים. או שזה לא בהקשר הזה, ומה שנוגע לנו ביותר זה לא בהקשר הזה, אלא בהקשר שעושים עול – לכל עם ישראל מישהו עושה עול – וחייבים אנשים בישוב הזה, ובעוד ישובים כיוצא בו, לומר "אני חולק", אני אופוזיציה של הממסד הזה. אם אין את הכח לקום ולומר "אני חולק" אז חסר בכח של ה"חלק אלוה ממעל ממש" שלך. לזה עוד צריך לחזור, כי זה מה שמשלים באמת את שלמה. כדי שיהיה שלמה שלם הוא צריך להיות עם כל ה"תן חלק לשבעה", עם כל שבעת הפירושים.

תפארת: "איש חלק"

הפירוש השלישי הוא התפארת, בחינת יעקב אבינו. איזה "חלק" כתוב בפירוש אצל יעקב אבינו? עד כאן הסברנו לשון חלק, או עמך או עליך (עמך = עליך = 130 = ה פעמים הוי' ב"ה, בסוד ה חסדים, כשחולק עמך, ו-ה גבורות, כשחולק עליך), אבל זו אותה משמעות בעברית, אותה משמעות יסודית של השרש חלק[ה]. בדרך כלל המדקדקים אומרים שבשרש חלק בלשון הקדש יש שתי משמעויות (שני "ענינים" בלשון הרד"ק בספר השרשים) – או חלקים או חלקלקות. יש רק פסוק אחד בתנ"ך בו מופיעות שתי המשמעויות יחד – "בחלקי נחל חלקך" (המלה האמצעית, נחל, קשורה לשרש חלק – כפי שיתבאר לקמן). יעקב אמר על עצמו "ואנכי איש חלק". "חלק" זה הכשר של רבנות, גלאט כושר. מי המציא את ההכשרים, שיש שבטים וכל אחד עם ההכשר שלו? זה יעקב אבינו (עליו לא צריך הכשר). הוא אומר – עשו הוא שעיר, ואני צעיר אבל אני חלק.

שע נהורין

חלק הוא בלי שערות – שעיע (תרגום "ואנכי איש חלק" – "ואנא גבר שעיע". איש חלק גבר שעיע = ח פעמים חלק, חלק אחד מפורש ועוד ז פעמים חלק, יחס של אז!). השרש של חלק זה הוא בגילוי שע – שע נהורין, שע = שלם (על יעקב דוקא נאמר שמטתו שלמה, בחינת שלמה המלך, "הנה מטתו שלשלמה", וד"ל), מקום בלי שערות, שבסוד הדיקנא הוא תקון "ואמת", אור הפנים, כי "ז"א בעתיקא אחיד ותליא" – ז"א הוא בעיקר תפארת, יעקב, ושרשו בתקון "ואמת", "תתן אמת ליעקב", שזה המקום שבלי שערות, שע נהורין, מלשון שעיע, התרגום של חלק (חלק שעיע = "תן חלק [לשבעה וגם לשמונה]"). "איזה היא דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם". זו מדת יעקב אבינו. דרך ישרה היא דרך חלקה. שערות הן צמצומים. אם אין שערות הכל בהיר, הכל מאיר, הכל חלק – "הֹלך נכֹחו".

חלק וחלקלקות

אם כן, החידוש השלישי של "חלק אלוה ממעל ממש" הוא לרשת ולקבל את התכונה הזאת של יעקב. כל התכונות הן של הקב"ה בכבודו ובעצמו, אבל הוא נותן אותן לנשמה היהודית, לנפש האלקית. נותן לך ולי את הכח להיות חלק. לפעמים חלק, חלקלקות, זה לא טוב, זה אפילו כמו חנופה – "חלקו מחמאות פיו" (כאשר המחמאות מחליפות את המחאות הנדרשות, כנ"ל בפירוש הגבורה וכדלקמן עוד). יש חלק מאד לא טוב, אבל יש חלק שהוא טוב מאד, גלאט כשר. כמובן שאנחנו צריכים להזדהות עם החלק של הקדושה, אבל "את זה לעֻמת זה עשה האלהים", כמו שיש חלק קדוש יש גם חלק מאד טמא – אנשים שעושים את עצמם חלקים ומדברים חלקלקות (וכן: חוץ מ"איש חלק" יש בתנ"ך גם את "ההר החלק"; בין הרי גריזים ועיבל, הר עיבל הוא "ההר החלק", ועליו ניתנה הקללה). אז יש לנו פה את הפירוש השלישי, כנגד "ואנכי איש חלק" – יעקב אבינו. בלי צמצומים, הכל גלוי, הכל חלק.

נצח והוד: חלקי זמן וחלקיקי אור

נצח והוד הן שתי ספירות שתמיד הולכות יחד, כזוג, "תרין פלגי גופא". כאן נחזור למשמעות הכי פשוטה במלה חלק – שזה חלק של משהו. יש שני הקשרים עמוקים בקבלה שיש בהם חלקים, דברים שבנויים מ'חלקים':

חלקי שעה – שיעור נשימה ממוצעת

פירוש אחד שייך למושג זמן. כל אחד יודע וזוכר שלפני שמברכים את החדש כל שבת מברכים מכריזים את המולד וכשמכריזים את המולד אומרים באיזה יום, באיזה שעה וכמה חלקים. התכלית היא להגיע לחלקים. מה הם חלקים של זמן? שבתוך שעה אחת יש 1080 חלקים (1080 = ג"פ "חלק אלוה ממעל", חזקה של שלשה חלקים). בכל דקה (בלשוננו) יש חי חלקים, היינו שחלק זה שלש שניות ושליש (לפי איך שאנחנו מחשבים).

כל שיעור בתורה מתקשר לאיזו תופעה מוחשית, ולאיזה תופעה מוחשית מתקשר חלק? אומר רבי שלמה קלוגר ("מגדולי המשיבים", כפי שמכנה אותו הצמח צדק), בתחלת או"ח, שזה השיעור של נשימה ממוצעת, נשימה בינונית. לפעמים מתיחסים לעוד חלקיק זמן, יותר קטן, שנקרא רגע – בכל חלק יש 76 רגעים, היינו שכל רגע הוא בערך 1 חלקי 23 משניה. בכל שניה שלנו יש בערך חיה רגעים. מה זה כשיעור מוחשי? אומרים שזה הרף עין. אם באמת יש תנועה יותר מהירה מזה, אתה לא יכול לראות את זה. כמו בסרט, אם הסטילס עוברים יותר מהר מהרף עין זה מתקבל לעין האדם כרצף אחד.

כשאנחנו מכריזים על המולד איננו יורדים עד לרמה של רגעים, מסתפקים ברמה של חלקים. ושוב, חלק לפי רבי שלמה קלוגר הוא שיעור הזמן של הנשימה הממוצעת של האדם. כלומר, לפי דבריו – אפשר לנסות עם סטופר, כל אחד ואחד – כשאדם לא רץ, לא בתנועה מהירה שמגבירה את תדר הנשימה, ולא ישן שאז הנשימה ארוכה יותר, אז הוא נושם חי נשימות כל דקה, 1080 נשימות בשעה. יש בדבר הזה סודי סודות, שאין כאן המקום להאריך בחשבונות, ורק רוצים כאן את המושג הזה שחלק של זמן שייך לנשימה.

"חלק אלוה" – נשימה אלקית

אם רוצים לקשר את זה למה שהקב"ה נותן נשמה וקורא לה "חלק אלוה ממעל", שיש את זה לכל יהודי, ואני רוצה לפרש ולדרוש את זה, הכוונה שנותן לכל יהודי חלק אחד של זמן. גם הזמן של הקב"ה הוא "עצם בלתי מתחלק", ואף על פי כן הוא גם מתחלק. כמו שאמרנו קודם שהחלק הוא חלק-לא-חלק. מה הוא חלק אחד של הזמן של ה'? לפי הפירוש הזה הוא נשימה אחת של הקב"ה.

לפי ההסבר הזה מאד מאד מתאים לקרוא לנשמה "חלק אלוה ממעל ממש", כי כתוב "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים", וזה מאד קשור לאיך שאדמו"ר הזקן מסביר מה זה "חלק אלוה", שמיד מביא את הפסוק הזה ואת הזהר (שאין לנו) ש"מאן דנפח מתוכיה נפח", שהנשמה היא נשימה אחת של הקב"ה, "ויפח באפיו נשמת חיים" (בכל בקר אנו מברכים את ה' "אלהי, נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה בי וגו'", טהורה-בראתה-יצרתה-נפחתה כנגד אבי"ע, "כל הנקרא בשמי וכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו", "יצרתיו אף עשיתיו" סוד "וייצר... ויפח באפיו וגו'", ודוק. הרי נהי"ם שייכים לעשיה דוקא, וראשית העשיה בנצח, סוד נפיחת הנשמת חיים באף האדם הנוצר זה עתה עפר מן האדמה, וד"ל). אז מה יכול להיות יותר מתאים מאשר לדרוש את חלק כנשימת ה'.

יוצא מדברים אלו שאורך החיים של אדם, "הלא צבא לאנוש עלי ארץ", שבעים שנות האדם הן נשימה אחת של ה'. אחד הסודות החשבון הזה של זמן, שאם מוצאים יחס בין חלק של זמן ליום אחד שלם – אמרנו שבכל שעה יש 1080 חלקים, ואם מכפילים את זה פי 24 אז היחס בין חלק לבין יום שלם, באורח פלאי, הוא אותו יחס בין יום לבין שבעים שנה (ליתר דיוק, 71 שנה, סוד המופלא מעל לשבעים, וד"ל). רמז מופלא ביותר שהשבעים שנה, שזה "הלא צבא [זמן מוגבל, אמרנו שחלק זה כח הגבול שבאין סוף; כל איש צבא צריך לדעת שיש לו זמן מוגבל – זמן מוגבל לשרת, ועוד יותר חשוב זמן מוגבל מאד לבצע את המבצע] לאנוש עלי ארץ", וזה בעצם נשימה אחת של ה'. אז כל יהודי זה נשימה אחת של ה'.

רגע אחד וחיים נצחיים

למה הפירוש הזה שייך לנצח? כי שייך לחיים נצחיים. כל מה שקשור לזמן קשור לספירת הנצח, במיוחד כאן שאם כי מצד אחד זה זמן מוגבל, "הלא צבא לאנוש עלי ארץ וכימי שכיר ימיו", אך מאידך "התופס בחלק מן העצם תופס בכולו". הזמן של ה' הוא עצמי, וממילא מי שתופס שאני נשימה אחת של ה' – יש לי בעצם חיים נצחיים. גם הנשמה של שלמה, שה"צבא" שלו היה קצר, אבל אם תופסים את הצבא הקצר כנשימה של הקב"ה, שזה חלק מהזמן של הקב"ה, זה זמן אין סופי. זה סוד השארת הנשמה, הנצחיות של הנשמה.

אמרנו שכל מה שה' נותן באדם הוא גם מכשיר את האדם למסור את זה הלאה. כלומר, שאם ה' נופח נשמת חיים לתוך האדם, שזה החלק של הזמן שלו – הנשימה שלו – אז הוא גם נותן כח ביהודי להפיח רוח חדשה בזולת, להפיח נשמה בעם. הרבה פעמים אמרנו שכאשר מחלקים את עם ישראל לשבע קבוצות טהורות, שבע חיות טהורות, אז החלק של עם ישראל שה"זהיר טפי" שלו הוא להחיות את ארץ ישראל בדור שלנו הוא כנגד ספירת הנצח. שוב, מי שהנשמה שלו נתפסת אצלו כהפחת רוח ה' בי, אז הוא גם מסוגל – זה מה שה' נותן לו (חולק עמו) – להפיח רוח חדשה ותקוה בעם כולו.

זה הפירוש הרביעי של המלה 'חלק', שכולו בדרך דרוש. אמרנו שלפי המדקדקים יש רק שתי משמעויות, חָלָק או חֵלֶק, אבל אנחנו דורשים לפי משמעויות שונות שהמלה 'חלק' מקבלת.

"יחלק אור"

איזה עוד 'חלק' יש? זה קשור מאד למדע של היום. בסוף ספר איוב, אחרי כל הויכוח בין איוב לרעים שלו, וגם אחרי הדברים של "אליהוא בן ברכאל הבוזי ממשפחת רם" (ש-אליהוא בן ברכאל עולה משיח, ורם הוא אברהם אבינו), הקב"ה מתגלה לאיוב מתוך הסערה – מתוך סערת הויכוח הקודם (סימן שכדי שה' יתגלה אליך צריך להכנס לסערת הויכוח, על דברים העומדים ברומו של עולם, שזה סערת הויכוח בדורנו) – ה' שואל אותו נ שאלות (כנגד נ שערי בינה, כפירוש הראב"ד בהקדמתו לספר יצירה), החל מ"מי הוליד אגלי טל" (מבואר אצלנו שבתבת "אגלי" יש חיבור של לשון חלק-טפה-חלקיק ולשון גל, והרי טל רומז ל"טל אורת" וכמו שיתבאר סוד חלקי האור תיכף). שם יש בטוי "אי זה הדרך יחלק אור [יפץ קדים עלי ארץ]" ובפסוק הבא "מי פִלג לשטף תעלה [ודרך לחזיז קֹלות]" – פסוק של חלק ופסוק של פלג. נתחיל מהשני, "מי פלג לשטף תעלה" – אם הגשם לא היה מתפלג לטפות, ולכל טפה יש כתובת (כמו שאומרים שלכל כדור יש כתובת), הוא היה הורס את העולם. לכן צריך שה' עצמו יפלג את השטף לתעלה. את הטפות רואים, אבל לא רואים שהקב"ה שולח כל טפה דרך תעלה מיוחדת. יש מהענן עד הארץ תעלה לכל טפה. האם אתה איוב מכיר את הסוד הזה של התעלות של כל טפה שהקב"ה מפלג?! [כיוצא בכך, מסיים הפסוק, יש לתת דרך ל"חזיז קלות" – לדאוג שהברק והרעם לא יצאו ביחד, בלי מדה ומשקל, ויחריבו את העולם (כפירוש המלבי"ם; התרגום פרש זאת על דרך לעננים, רש"י על כך שהקולות אינם יוצאים יחד שאז היו בלתי נסבלים, והרלב"ג על כך שה' מתוה לברק ולרעם דרך לרדת למטה בניגוד לטבעם).]

פירוש המלבי"ם – הקדמה לתפיסת האור כגל וחלקיק

אז מה כתוב קודם? אותו הדבר לגבי אור, שזה אור השמש – האם אתה יודע איך ה' מחלק את האור?! במלבי"ם שם תראו משהו מופלא, שכנראה מקדים את המדע בכך שמסביר שיש לאור שתי תופעות שאי אפשר להסביר איך פועלות יחד – אחת של חלקיק ואחת של גל. אומר את זה טפה בצורה אחרת – "באיזה אופן יחלק האור והקדים ויפיצנו לפני זריחת השמש, וידוע שסבת התראה אור קודם עלות השמש הוא מה שישתבור קרני השמש בתוך האויר והאדים הסובבים את הארץ, וגם בזה יש שאלות הרבה אם האור הוא חומר נזילי או מתפשט באויר ומתעורר ע"י תנועת המאיר, שבכל זה נחלקים החכמים, והדברים נעלמים ונסתרים" – לכן צריך להעמיק בפירושו, אבל זה משהו מופלא מאד שאומר שם ונוגע למדע היום. האם אתה יודע איך יחלק אור? איך הקב"ה עושה מגלי האור חלקיקים, פוטונים? הפסוק גם אומר שם שלכל פוטון ה' בורא נתיב, כמו שלכל טפה יש תעלה. גם בשמים, לכל חלקיק אור יש מסלול שהקב"ה יוצר ובורא יחד עם חלקיק האור. טפות הגשם יורדות מהענן עד כדור הארץ, אבל חלקיקי האור הם מהשמש עד לארץ. [התרגום, ראב"ע והרלב"ג בפירושו השני והמועדף מפרשים את סיום הפסוק, "יפץ קדים עלי ארץ", כמתאר את חלוקת-הפצת הרוח – רוח קדים – אך רש"י (ועוד) פרשו כי "קדים" הוא כינוי נוסף לשמש ואורה העולים מקדם, מהמזרח.]

חלקיק בלתי מתחלק

[ותוספת לגבי עצם המלה חלקיק (העולה רמח, שהוא מספר החלקיקים ביקום לפי תאוריה חדשה): מלה זו כבר מופיעה ד"פ בספר אמונות ודעות לרס"ג[ו] (לפי התרגום מערבית לעברית), והוא מגדיר חלקיק – כמו שחשבו להגדירו בפיזיקה – כחלק הכי קטן במציאות, "דק מן הדק", שאינו מתחלק עוד. אם כן, החלקיק הוא סוד הופעת העצם בעולמנו הגשמי. זה כמו שהיונים חפשו את האטום, החלקיק האחרון שלא מתחלק. רואים שיש משהו בחלקיק שהוא עצם, שכל עצם בלתי מתחלק. לפי זה ממש כפתור ופרח.]

חלוקת האור – חלוקת "הוד מלכות"

קודם שואל את איוב – האם אתה יודע איך עושים חלקיקים של אור? אז שואל – האם אתה יודע איך מפלגים שטף מים לתעלות? אחרת זה היה הורס את העולם. אותו דבר, אם לאור לא היתה תופעה של חלקיקים גם היה הורס את המציאות – זה היה שטף של אור. חלוקת האור לחלקיקים מקבילה לחלוקת זמן לחלקים. אז אם אמרנו שחלוקת זמן לחלקים היא בנצח, חלוקת אור לחלקיקים היא בספירת ההוד. הוד הוא באמת "הוד מלכות", הוא אור – אורה. אבל צריך שתהיה בו התופעה של חלוקה לחלקיקים (שאז נעשה ההוד מלכות בסוד הדר, "הוד והדר", ו"ברב עם הדרת מלך", ברב עם דוקא, כאשר כל אחד ואחד מהעם זוכה לקבל חלקיק מאור המלך, ובסוד הנאמר בדוד המלך בהעלותו את ארון הקדש לירושלים בשמחה "ויחלק לכל העם לכל המון ישראל למאיש ועד אשה לאיש חלת לחם אחת ואשפר אחד ואשישה אחת", וד"ל. ורמז: "חלת לחם אחת ואשפר אחד ואשישה אחת" = 2556 = המשולש של 71, חי חי פעמים וחי בהם, סוד עב ד-מה כנודע, 26 ועוד 45, יש כאן 26 אותיות, ודוק).

נצח והוד – חלוקת השפע

איך אני יודע בכלל שנצח והוד הם הכח לחלק ממש? הרקיע של נצח והוד נקרא "שחקים", שבגוף הן הכליות, שלפי הקבלה מחלקות את שפע הזרע לטפות רוחניות. הכליה הימנית, הנצח, מחלקת כנראה את הממד הרביעי-הפנימי, ממד הזמן, ואילו האור (שיותר גשמי מהזמן) מתחלק לטפות זרע (ברוחניות עדיין) זה הכליה השמאלית (זרע = רז סוד, רז = אור). זה נקרא "כליות יועצות", לדעת איך ללמד. כך מסביר בפירוש בספר התניא באגה"ק, שהפעולה העיקרית של הכליות – נצח והוד – לחלק לחלקים, מינון.

אם מדובר בחינוך של אבא זה לחלק את החכמה לשיעורים. שאפשר להאכיל בכפית את התלמיד. אם אתה לא יכול להאכיל את התלמיד בכפית אתה הורס אותו. החלוקה לזמן – שאי אפשר הכל בשיעור אחד, יש זמנים. וגם את האור הגדול צריך לדעת איך לחלק לחלקיקים של אור, לפוטונים.

שוב, החוש לחלק מתחיל מהקב"ה בבריאת העולם, כמו שכאן שואל את איוב, אבל כמו שאמרנו – זה חוש שניתן, שחולק, לכל "חלק אלוה ממעל ממש". החסד הוא "יומא דאזיל עם כולהו יומין" – החולק שייך לכולם, כי בכל הפירושים ה' חולק מבחינתו לכל יהודי שמקבל מאתו חלק אלוה ממעל ממש.

יסוד: חלוקא דרבנן

הפירוש של יסוד הוא עוד משמעות של השרש חלק בלשון חז"ל – אכן בלשון הקדש, אבל זה לשון משנה ולא לשון מקרא – שחלק הוא חלוק, בגד, מעיל (זה קשור לשלמה הי"ד, סוד "עֹטה אור כשלמה", כפי שנתבאר במ"א). לכהן ההדיוט יש חלוק, הכתנת שלו, ולכהן הגדול יש עוד חלוק, המעיל שלו. המעיל מבגדי זהב והכתנת מבגדי לבן. כמו שנסביר בהמשך, יש חלוק פנימי – חלוק תחתון – וחלוק חיצוני, יותר מפואר. כתוב שבבגדים היותר חיצוני הוא היותר מפואר, וגם הצד החיצוני של הבגד יותר מפואר מהצד הפנימי. למה? בגלל שעל הבגד שורה אור החיה, שהוא מקיף, והוא מאיר בחוץ, לא בפנים. אם כן, יש בעצם שני חלוקים, וזה מה שיהפוך את השבע לשמונה. קודם רק נסביר שיש חלוק, שזה כנגד היסוד – חלוקא דרבנן (אור חלוקא דרבנן ר"ת אחד, וד"ל). [פירוש זה שייך לסוד המלבוש, העולה חשמל כנודע. חשמל רומז ל-חֵלֶק שלם (או חָלָק שלם, כלבושי אדם הראשון שהיו חלקים כצפורן).]

חלוקא דרבנן בזכות שמירת הברית

הצדיק, מי שהוא צדיק בעולם הזה, הוא זה שזוכה ל"חלוקא דרבנן", ודרך הלבוש הזה הוא זוכה להנות מזיו השכינה בעוה"ב. מכח החלוק הזה, שזוכה לו בזכות שמירת הברית (עיקר החלוק למי ששומר את הברית), הוא זוכה לכל הצחצחות של העולם הבא. בכלל למה חלוק הוא יסוד? ידוע שבגד, וגם מעיל, הוא לשון בגידה ומעילה. כתוב שזה בגלל ששניהם קשורים, מסיבה פנימית, לספירת היסוד – ברית קדש. זה הקשר, הקשר בין איש לאשה, שפגם הברית הוא בגידה ומעילה. מה התקון? הלבוש. מי שזוכר בלקו"מ הוא אומר שפסוק עיקרי של תקון הברית הוא "בכל עת יהיו בגדיך לבנים". מי שזוכה לקיום "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" זה הסימן המובהק שהאות ברית קדש אצלו שמור ומתוקן.

קדושת הברית על ידי שמירת לבושי הנפש

על פי פשט, בגדים אלה לבושי הנפש, מחשבה, דבור ומעשה. לפעמים זה מזוהה עם מלכות, אבל קדושת הברית על פי פשט תלויה בזה. איך אדם זוכה לקדושת הברית? מהי בכלל קדושת הברית? זה מה אתה חושב עכשיו, מה אתה מהרהר ברגע זה. החוש של חדש אייר הוא חוש ההרהור. האם אתה מהרהר ר"ל הרהורי עבירה, שזה פגם הברית (וכידוע שהרהורי עבירה קשים מהעבירה עצמה), או שאתה מהרהר הרהורי תשובה או הרהורי מצוה.

כתוב שיש שלשה הרהורים, מי שהרהר הרהור עבירה צריך מיד להפוך את זה להרהור תשובה – לחזור בתשובה – ובסוף הוא יכול להרהר הרהור מצוה (הרהור עברה הרהור תשובה הרהור מצוה = טל פעמים אין, אמונה במספר סדורי פעמים תענוג במספר סדורי, והוא עולה ג פעמים – כלומר שהערך הממוצע של ג ההרהורים עולה – הרהור מחשבה טובה!). בהרהור מצוה הוא "שומר מצוה" ואזי "לא ידע דבר רע" (פגם הברית). גם דבור, כתוב שברית הלשון מכוון כנגד ברית המעור – מי שפוגם בלשון פוגם בברית. גם מעשה, במובן של תקון, העיקר הוא בברית. או שמתקן במעשיו או שמקלקל ומעות.

אם כן, אם כי שלבושי הנפש לרוב מזוהים עם המלכות, אבל גם לברית יש מלכות – עטרת היסוד, זה הלבוש שלו, שרש המלכות ביסוד (וכידוע אצלנו בסוד הקבלת המערכות השונות של גוף האדם לספירות העליונות[ז], שמערכת העור בכלל, הלבוש המקורי של האדם בגן עדן מקדם לפני החטא הראשון, מלבוש החשמל, מכוונת כנגד עטרת היסוד). לפי נקיות הבגדים ככה הברית. לכן כשה' נותן לך, מהרגע שאתה נולד, נפש אלהית, "והנפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש", היינו שנותן לך בכח את ה"חלוקא דרבנן" – "משביעין אותו תהי צדיק", ועיקר הצדיק הוא בברית, זה כח לשמור את הברית, חלוקא דרבנן אם תזכה, שדרכו תוכל להסתופף בצלא דמהימנותא ולהנות מזיו השכינה.

"כי תראה ערֹם וכסיתו"

יש עוד ענין בפירוש של "חלק אלוה ממעל ממש" מלשון חלוק. זה שייך למצות הצדקה (על פי פשט הצדיק נקרא בשם צדיק מפני שהוא נותן צדקה – ובכך משלים את הצדק מלכותא קדישא לצדקה, צדק-ה, בהמשכת כללות ה-ה חסדים אליה – וכידוע אצלנו בהקבלת עשרת המבצעים של הרבי לעשר הספירות העליונות שמבצע צדקה מכוון כנגד ספירת היסוד, בחינת הצדיק יסוד עולם).

אמרנו שלתת "מלחמך ומשלך" ל"שבעה צריכי חסד" זה בחסד, אבל כתוב שגם צריך לתת לבוש בצדקה – "הלוא פרֹס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערֹם וכסיתו ומבשרך לא תתעלם" (ערום לשון עור, "וכסיתו" = שכינה ביניהם = בשר, כסוי סוד "שארה כסותה ועונתה לא יגרע", סוד "ופרשת כנפך על אמתך", "ומבשרך" סוד ברית בשר, וד"ל; "כי תראה ערם וכסיתו" = ב"פ "בכל עת יהיו בגדיך לבנים", ס"ת מלכות, סוד כסוי המלכות על ידי היסוד, ראשי התבות = אמצעי התבות = 114, ו צירופי חוה, ודוק; "פרס לרעב לחמך" = חלק אלוה ממעל ממש = שלם שלם כנ"ל, ודוק).

כמו שאמרנו קודם, בכל אחד מהפירושים זה ככה, שאם ה' נותן לך את הלבוש-החלוק, אז גם אתה יכול לתת צדקה בבחינה זאת, לעזור לחנך את החבר, את הזולת, לקרב אותו לאידישקייט, לתורה ולחסידות, ובכך לתת לו חלוקא דרבנן, חלוק נקי ולבן, "בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך על יחסר". מה השמן? הזרעא חייא וקיימא, שבזכות ה"בכל עת יהיו בגדיך לבנים" אז "ושמן על ראשך אל יחסר".

שני חלוקים

אמרנו קודם שבשביל להגיע ל"תן חלק לשבעה וגם לשמנה", להגיע לשמונה פירושים, נעשה חלוקה בתוך הפירוש של הברית, בתוך החלוק, שיש בעצם שני חלוקים – יש חלוק פנימי ("כתנת בד קדש ילבש", בפרשת השבוע) ויש מעיל עליון (מעיל לשון עליון). חלוק (זה ברבוע) חלוק = רפח נצוצין קדישין (כל ניצוץ הוא חלק אלוה קטן), הניתנים לבירור הצדיק (כמבואר במ"א שצדיק ברבוע עולה רפח במשולש, כמו שיהודי ברבוע עולה מט במשולש ו-ו ברבוע, לו צדיקים שבדור, עולה ח במשולש, וד"ל). תקון הברית גם תלוי הרבה בתקון העינים, כך כתוב (במיוחד בקונטרס העבודה של הרבי רש"ב). "מאור עינים ישמח לב"[ח] – ר"ת מעיל.

מעיל הוא הבגד החיצוני, הבגד העליון והמפואר יותר (בגד זהב לעומת הבגד הפנימי שהוא בגד לבן כנ"ל). יש בגד פנימי שהוא הכתנת. אם הברית היא התקשרות, לא לבגוד, אז הכתנת היא אי-בגידה בבן זוג ובבת זוג, כלומר שזו נאמנות פנימית, שלא נראית לחוץ (אם אתה כהן גדול, שיש לך כל הבגדים על זה), כי על זה יש מעיל, שזה עוד סימן חיצוני של נאמנות, בגדי זהב של נאמנות.

גם ראוי להתבונן בזה ולהסביר את זה יותר, אבל נשאיר את זה ככה – שיש במושג חלוק, שהוא הלובן של המחשבות והדבורים והמעשים ששומרים על האות ברית קדש (הקשר וההתקשרות), שתי בחינות, בגד תחתון ובגד עליון (לבן זהב = סוד הוי', ספירת היסוד, הזהב הנקי והזוהר הוא גם "לבן", בחינת "בכל עת יהיו בגדיך לבנים", ודוק).

מזל עליון ותחתון בדיקנא

כתוב[ט] שלבוש הוא לא-בוש. לפני חטא אדם הראשון "ולא יתבוששו", אבל אחרי החטא "יתבוששו" ובשביל לתקן את ה"יתבוששו" מהחטא, שהוא גם פגם הברית, צריך לבוש. צריך שתי שכבות. איפה רואים בקבלה לבוש תחתון ולבוש עליון בשרש? קודם דברנו על החלק, אור הפנים של תקון "ואמת" (המקום הפנוי משערות, מקום הגילוי של ה-שע נהורין, לשון שעיע וחלק, שע = שלם כנ"ל), אך מאור הפנים יוצאות שתי שכבות של הדיקנא, מזל עליון ומזל תחתון, שלפי האריז"ל זה השכבה הארוכה של שערות בחוץ ("נצר חסד", מזל העליון) שיוצאת מהסנטר והשכבה הפנימית של השערות שיוצאת מהגרון ("ונקה", מזל התחתון).

השערות הן לבוש – על הזקן דורשים את "לבושֵה כתלג חִוָר". שרש הלבושים הוא בשערות הדיקנא. שם זה ממש המקור שיש בזה שתי שכבות, וזה תקון הברית גם כן (שתי שכבות השערות הארוכות, "נצר" "ונקה", נמשכות מתקון "ואמת", ממקום גילוי ה-שע נהורין על דרך המשכת היסוד מהתפארת, יעקב יוסף, "גופא ובריתא חשבינן חד").

הזקן הוא גם סימן של צלם אלהים, של צדיק יסוד עולם שתקן את הברית – זה בזקן שלו (צלם אלהים זקן = 403 = 13 פעמים 31, סוד 13 מדות הרחמים, 13 תיקוני דיקנא קדישא, נמשכים מהתקון הראשון, תקון אל = 31, שבמספר סדורי = 13, אחד-אהבה; במילוי, צלם אלהים זקן = 1008 = 7 פעמים חלוק, זה ברבוע, במספר קדמי, צלם אלהים זקן = 1884 = 6 צירופי שדי, שם היסוד, האות הברית קדש).

מלכות: חלק ונחלה

אחרון אחרון חביב, הפירוש שכנגד המלכות. כשכתוב "כי חלק הוי' עמו יעקב חבל נחלתו" אז הפירוש הכי פשוט ש"חלק" זו חלקת השדה. הרי עם ישראל נקרא "ארץ חפץ". להיות החלק של ה' פירושו של דבר להיות נחלתו, להיות החלקה של ה'. כל נשמה יהודית היא חלקה בארץ ישראל. הפירוש הזה, כפשוטו, הוא כנגד המלכות – שהמלכות היא הארץ. כל נשמה היא חלקה (עם ה בסוף, בחינת נוקבא – יש חלק ויש חלקה), אחוזה בארץ, נחלה בארץ. בנות צלפחד שחיבבו את הארץ ביותר תבעו ממשה רבינו "תנה לנו אחֻזה", תן לנו להגשים את עצמנו, את ה"חלק אלוה ממעל ממש" שבתוכנו, להיות אחוזה, נחלה וחלקה של השי"ת בארצנו הקדושה, ובכך לעשות לו יתברך דירה בתחתונים ממש.

במדקדקים כתוב שיש קשר מהותי בין השרשים נחל ו-חלק. בשניהם אותיות חל, רק שזה נ-חל וזה חל-ק (וכן שער חל מופיע גם במלה נרדפת נוספת בפסוק – חבל). באותיות קנ יש יחס של "שלם וחצי", כמו יה. קן הוא קן צפור. אחד מפירושי שער חל הוא חול הים, המורכב מחלקים קטנים (סוד פלג יקטן; פלג קטן = עבר, אביהם), ובו רואים את החלקיקיות של חלק-נחל (בעוד ה-ק הוא בחינת השלם במלה חלק – ק עולה יפי, וראש התבה קדוש – חל היינו החלקיות, ההתחלקות כחול היום, בחינת ששת ימי החול לעומת שבת קדש). הפסוק שמביאים לזה, שדוד המלך לקח מחלוקי הנחל (זה דוקא לשון חלק, בחינת יעקב, "איש חלק" – שבזכות הנחל החספוס של האבן נעשה חלק, שעיע). דוד לקח חמשה חלוקי נחל, ובתוך הקלע שלו הם הפכו לאבן אחת, בה פגע במצחו של גלית מחרף מערכות ה' צבאות אלקי ישראל.

שוב, כל יהודי הוא חלקה, חלקה של ה', כלומר שהוא ארץ פוריה – שה' זורע בו. הזרע בא מהיסוד, וה' זורע אותו בו – לזרוע בו זה כמו להשקיע בו, שיש עסק שכדאי להשקיע בו. כתוב שאנו כמו דבורה (שגם שייכת למלכות), שכל מה שהיא מסגלת אינה מסגלת אלא לבעלה – זה עם סגולה, שאנו מסגלים הכל לה'. אבל ה' זורע בנו, משקיע בנו – זה עסק שכדאי להשקיע בו, כל יהודי, כי אנחנו חלקת השדה של הקב"ה. וממילא גם כן, לכל יהודי יש כח להעניק את המודעות וגם את הפשט. מה עיקר תקון המלכות בדורנו? שתפקיד המלכות, כמו שמוסבר אצלנו בספרים, לתת לכל יהודי בארץ ישראל את החלק שלו בארץ. דוד מלך ישראל חי וקים, עוד לפני שהוא לוחם מלחמות הדבר הראשון הוא להנחיל את הארץ. אם צריך לכבוש אז הסדר הפוך, כבוש וחלוק, אבל בזמנים כתקנם העיקר הוא לדאוג לכל לראש שלכל יהודי תהיה החלקה שלו (כמבואר באריכות אצלנו). אם כן, הפירוש השביעי של חלק הוא לשון חלקה – זה פשט, שאנחנו החלקה של ה'.

מה עשינו עד עכשיו? "תן חלק לשבעה וגם לשמונה" פירושי "חלק אלוה ממעל ממש".

ולסיכום:

חסד השפעה בעצם		גבורה מחלוקת דקדושה
	תפארת "איש חלק"
נצח חלק בזמן		הוד חלקיקי אור
	יסוד חלוקא דרבנן
מלכות חלק ונחלה

ג"ר וז"ת – כל וחלק

כוונו את "תן חלק לשבעה וגם לשמנה" ל-ז תחתונות, מחסד עד מלכות, ולפי זה ה-ג ראשונות, חכמה-בינה-דעת, הן "כל" – "בכל", "מכל", "כל" (אברהם, יצחק, יעקב) – מעין עולם הבא. כל ה"חלקים" אלו פנים שונים של עבודת עוה"ז, בשביל לנצח את מלחמת העולם הזה שבשביל זה ה' ברא את העולם. כל היינו נ שערי בינה, עיקר סוד העולם הבא, אבל כל ה-ג ראשונות הוא "היכל קדש קדשים", לכן זה בכל-מכל-כל, "אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב". בכל מכל כל ועוד ח"פ חלק = לו ברבוע = ו בחזקת ד (הרבה מאד רמזים במספר הזה אצלנו[י]). יוצא שהקו האמצעי של הפרצוף המלא של כל הספירות הוא: כל-חלק-חלוק – "יש לי כל" של יעקב, שהוא ה"איש חלק", ובסוף בספירת היסוד יש את החלוקא דרבנן, שאמרנו שבשרש ה"חלק" הוא אור הפנים של תקון "ואמת" והחלוק הוא שני המזלות, העליון והתחתון, "לבושֵׁה כתלג חִוָּר". לפי זה, בשרש סוד יעקב הוא כמו ה"מצחא", "רעוא דכל רעוין", בחינת "כל", "יש לי כל" (= ת – ת עלמין דכסופין, ראה סודו באר"י, וד"ל), והוא יורד ל-שע נהורין באור הפנים (ת שע = 770), ואחר כך יורד לדיקנא שהוא תקון הברית. זה איזה דימוי של מה שיוצא לפי הציור הזה, שיש שלשה "כל" למעלה מהז"ת שהם החלקים.

דגים ואגוזים

יש עוד שני דברים בחז"ל, במשנה, בשרש חלק: חילק[יא] וחליק ("חליקי אגוזים"[יב]). חילק הוא סוג של דג קטן, דג מלוח, וחליק הוא סוג של אגוז. היו סוחרים בדגים הנ"ל הרבה, וגם האגוזים הם דבר חשוב. את זה צריך לשמור לעוד מבט על הסוד של חלק. בדרך מליצה: יכול להיות שסגולה בשביל לזכות לכל החלקים שאמרנו היום לאכול דג מלוח ואגוזים (אגוז דג מלוח ר"ת אדם – "אתם קרויים אדם", אדם = מה, שאר האותיות = סג, סוד "כונן שמים [ז"א, מה] בתבונה [אמא, סג]", התבונה מתי ואיך לחלוק [סג] בקדושה [בבטול, מה] כנ"ל).

רמזי חלק וכל

אם עושים מאותיות ח ל ק סדרה – 8 30 100 – הבסיס הוא 48. כמחשבים עד 5 אברים = שלם שלם = חלק אלוה ממעל ממש כנ"ל! ממוצע ה-7 = שדי, 2198, מספר הזיינין בתורה. בכל רמות המספר, חלק = 138 39 12 3 = 192 = בכל מכל כל, הג"ר שמעל ז-ח החלקים! חלק במי' המי' = 1711 = משולש חן! פשוט מי' מי' המי' = 2527 = 7 פעמ' 19 ברבוע. בהכאת אותיות כל = 600, חלק = 24000 = 40 פעמים כל. במשולש פרטי חלק = 5551 = 91 פעמים 61, מספר שבת 6 פעמים מספר שבת 5.]

ד. תקון הפלג

עיקר הדברים היה צריך להיות ההמשך, מכאן ואילך, אך היות ש"הלא צבא לאנוש עלי ארץ", יש לכל דבר זמן מוגבל, וגם צריך להאכיל עם המינון הנכון, אז את העיקר הבא צריך לומר בקיצור הכי נמרץ:

"פלג אלהים מלא מים"

אמרנו שיש נחל ויש חלק, נ-חל חל-ק, והממוצע הוא קיג = פלג. חלק במילוי = ו"פ פלג (ששת צירופי פלג). אמרנו שפלג בכל מקום הוא התרגום של חלק. הנשמה היא "חלק אלוה" – אחד הפסוקים שמצביעים על כך שהנשמה היא "חלק אלוה" הוא פסוק בתהלים – "פלג אלהים מלא מים" העולה "חלק אלוה ממעל" (שהוא הבטוי המקורי בפסוק, ו"ממש" הוא תוספת). מספר זה עולה שכם, שמחד היא "מקום מועד לפורענות" (מקום של פלוגתא ומחלוקת), אך היא גם לשון חלק למעליותא, כפירוש "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך" (שפירש"י "חלק אחד"), וחלק זה מתחבר עם סוד השלם דוקא – "שלם עיר שכם", וכן עולה מספר זה "[כי מלאה הארץ דעה את הוי'] כמים לים מכסים". פלג זה פלוגתא, זה מפלגה, זה מחלוקת לכאורה. אבל כאן זה "פלג אלהים" – כמו "חלק אלוה", "אני אמרתי אלהים אתם". האר"י מסביר ש"פלג אלהים" זה "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה" – שצריך לעשות פלג בתוך השם אלהים, ואז זה נעשה מי-אלה, יש כאן שאלה (מי דקיימא לשאלה) ותשובה: "מי ברא אלה"? – "ברא אלהים"! אבל יש עוד "פלג אלהים" בתנ"ך – "כל הנחלים הלכים אל הים"[יג]. ה"פלג אלהים" של "אל הים" עוד יותר פשוט, כי הוא לפי הסדר ממש, רק מחלק את השם אלהים לשתי מלים. זה גם הכי קרוב ל"פלג אלהים", כי פלג הוא נחל מים. הכי מתאים ל"פלג אלהים מלא מים"[יד].

[השלמה: אמרנו ש"שם בן ד" מתחלק לארבע אותיות, וזה הפרדוקס הכי גדול. אם אנחנו רוצים לפלג אותו, כמו שמפלגים את שם אלקים, אז הפלג הפשוט – כמו האפשרות הפשוטה ב"פלג אלהים" (שמתחלק לשתי אפשריות, אך בשם הוי' יש רק פירוש אחד) – הוא יה ו-וה, היא והוא (מלמטה למעלה, בצירוף ה-א של הדעת וה-א של הכתר, כנודע) נקבה וזכר, תרין פלגי גופא. בשם הוי' יש שני חלקים – יה ו-וה, "הנסתרֹת [להוי' אלהינו] והנגלֹת [לנו ולבנינו]". יש רמז שמובא בפירוש בספרי הקבלה הקדמונים, ש-יה ברבוע ועוד וה ברבוע = שמו. כאשר מחשבים כל אות ברבוע שם הוי' עולה מקום, לכן ה' נקרא "מקום", אבל יה ברבוע ועוד וה ברבוע עולה שמו. אם נעשה את התרגיל על כל ששת הפלגים – יה, וה, אל, הים, אלה, מי (כל אחד ברבוע) = 8128 = המשולש של 127. זה לא סתם משולש, אלא המספר המשוכלל החמישי בעולם. מספר משוכלל זה שכל מחלקיו, כל חלקיו יחד, שוים הוא עצמו. זה אחד מהסודות של "אברהם" וכו'. משוכלל הראשון – 1, אחר כך 6, 28, 496 (מלכות), 8128. זו גימטריא מאד יפה, שקשורה לחלקים, כי הגדרת מספר משוכלל, מספר שלם ביותר, שכל חלקיו עולים הוא. זה דוקא החמישי (ה), "בהבראם"-ב-ה בראם-באברהם.]

מושגי גבורה מלאי חסד

קודם כל נשים לב לעיקר הווארט, עיקר החידוש כאן. הייתי חושב ש"פלג" זה גבורה, משמעות של מחלוקת – גבורה זה אש – אבל כאן כתוב הפוך, "פלג אלהים מלא מים", שהפלג אלהים מלא וגדוש, נשפך על גדותיו, "מלא מים". אם עושים את הגימטריא של "פלג אלהים מלא מים" הוא עולה ה"פ חסד. יש בקבלה ה חסדים, אז כל ה-ה חסדים ביחד – ה"פ חסד – שוה "פלג אלהים מלא מים". גם אלקים הוא שם של גבורה, וגם פלג הוא לכאורה מושג של גבורה, של שמאל. יש בפוליטיקה שמאל וימין, ואומר שכל מפלגות השמאל – "פלג אלהים" – זה "מלא מים", מלא חסד, מלא ימין. צריך להפוך את הראש בשביל לחשוב על זה. ושוב, זה אכן יוצא ה"פ חסד, כל החמשה חסדים הם שם.

שוב, כתוב בקבלה ש"פלג אלהים" הוא "מי ברא אלה", אבל "אל הים" יותר מובהק. בכל אופן, יש שתי צורות, שני סודות, של "פלג אלהים": מי ברא אלה אל הים = שלמה. אמרנו ששלמה זה שלמות, אבל הוא שלם בגלל שיש בו גם את החצי, החלק, יש לו בעצם את כל החלקים, את כל ה"תן חלק לשבעה וגם לשמונה" – כל ה-15 חלקים נמצאים בשלמה – והוא עצמו הסוד של שני ה"פלג אלהים" שיש בתנ"ך. "כל הנחלים הלכים אל הים והים איננו מלא", אבל ב"פלג אלהים מלא מים" כתוב שמלא, וזה גם עולה "כמים לים מכסים" (סיום הרמב"ם), שזה גם מלא. שוב, זה רק להכנס לחלק השני של סוד המלה פלג.

פלג בן עבר – המשך שלשלת הקדושה

מי היה פלג? הוא הבן של עבר. אנחנו העם העברי, אברהם אבינו הוא "אברם העברי", "אברהם מעבר הנהר", מאור אין סוף שלפני הצמצום שנקרא "עבר הנהר" (סוד עבר הנהר מאיר באישון בת עין, "מעבר הנהר" עולה יחד פעמים הוי' ב"ה. אברהם מעבר הנהר = 820, המשולש של מ, אות המים, שעולה "ואהבת לרעך כמוך" וגם "מעין המתגבר" וכו'), ששם יש את שלמה (סוד הים של שלמה – "כל הנחלים הֹלכים אל הים" של שלמה בבית המקדש, שמשם מעין מתגבר יוצא וכו', וד"ל), כי זה שלמות הכל, ש"אל יחסר המזג" למזוג אותו יחד עם כח הגבול, שיהיה כח הגבול מזוג בכח הבלי גבול. זה המקור של אברהם, "מעבר הנהר".

הבן הבכור של עבר, הממשיך שלו, הוא פלג. יש לו אח שקוראים לו יקטן. יקטן הקטין את עצמו, כך אומרים חז"ל, אבל השושלת של הקדושה עד לאברהם אבינו לא עוברת דרכו. אין אחד בתנ"ך שיש לו כל כך הרבה ילדים ששמותיהם כתובים – 13 ילדים (יקטן = 13 ברבוע). בדברי הימים גם כתוב יקטן בתחלת הספר, כאשר מיחס את כל היחוסים, ומ-"אדם" עד "יקטן" זו המלה ה-יקטן (זה פלא חשוב מדברי הימים, שכולו סודות כנודע[טו]). הוא מקטין את עצמו, שלכאורה זה תכונה של קדושה, אבל כנראה שזו ענוה של שקר, כי אברהם אבינו לא יוצא ממנו. אברהם אבינו יוצא מאחיו פלג, "כי בימיו נפלגה הארץ" – ראשית המפלגות, ראשית הפוליטיקה, ראשית הפלוגתא, ומשם דוקא יוצא אברהם אבינו. לא מיקטן הענו. זה חשוב ביותר, וצריך לתת על זה את הדעת.

הדור ה-יה, "שלם וחצי"

איזה דור זה הדור של פלג (ויקטן)? הדור ה-יה. עד נח זה י דורות, ואחר כך יש שם ארפכשד שלח עבר פלג – הוא הראשון שמקביל לשם של הקב"ה מאדם הראשון. השם הראשון (במספר) של הקב"ה הוא שם יה, שם קדוש בפני עצמו, אז הדור שהוא ה-יה הוא הדור של פלג. אבל מהו יה? אמרנו קודם, ש-יה הוא שלם וחצי, כלומר שהוא בדיוק ההפך מ"שלמה". שלמה נקרא "מלך שהשלום שלו" על שם שלמות, ורק צריך לחפש בו את כח הגבול שלו – "יגעת ומצאת", שזה ה-ה של שלמה. אבל פלג הוא הפוך, שכולו אומר פלג ומחלוקת ופלג גופא, אבל הוא השלמות של יה. הרי קוראים עליו בפרשת נח, שם הוא רק ה-ה – רק הפלג, רק החצי – אבל צריך לצרף לפרשת בראשית, שמה יש את י הדורות הראשונים. המספר הזה, 113, פלג, הוא מספר השראה – סכום של שני רבועים רצופים – 8 ברבוע ועוד 7 ברבוע, "תן חלק לשבעה וגם לשמונה" (יה יחד, כמו שאמרנו).

שם הוי' בסדר הדורות

הקיצור של החלק השני היום הוא סוד תקון פלג, שהוא סוד ה-יה של שם הוי' ב"ה. מובא בספרים שאחד הסודות של כל התורה כולה שיש 26 דורות מאדם הראשון עד משה רבינו, וה-הוי' עצמם, אלה שמסכמים כל יחידה בתוך ה‑26 דורות הם נח-פלג-יצחק-משה. נח הוא העשירי, פלג זה עוד חמשה דורות, ה-יה, עוד ששה זה יצחק, ה-יהו, ועוד חמשה זה משה, שלמות סוד הוי'. אז ה-הוי' של כל התורה כולה זה נח-פלג-יצחק-משה = בכל עת יהיו בגדיך לבנים (תקון הברית כנ"ל). בכל אופן, זה רק לומר שפלג זה משהו מאד חשוב – זה סוד הבינה, ה-ה עילאה של שם הוי', עליה נאמר ש"מינה דינין מתערין". כפי שעוד יוסבר, זה מלמד שאם חולקים, צריך לחלוק עם תבונה.

י	נח
ה	פלג
ו	יצחק
ה	משה

"שם האחד פלג"

בפלג נאמר[טז] "שם האחד פלג". שם האחד עולה משיח, אותיות שם חי. הפעם הראשונה שיש בתורה את הבטוי "שם האחד" זה "שם האחד פישון" – הנהר הראשון שמתפלג מה"ונהר יֹצא מעדן להשקות את הגן". בפלג הראשון כתוב "שם האחד פישון" (הנילוס, לפי רש"י). פישון צירוף אותיות וינפש שכתוב בשבת. זה שם של נחל, של נהר, של פלג. הפעם השניה בתורה היא "שם האחד פלג" – זה גם רמז מובהק, שהוא באמת "פלג אלהים מלא מים", בחינת משיח (= "שם האחד", כנ"ל). הפלג הראשון הוא הראש הראשון הנפרד מהנהר היוצא מעדן, לאחר שמשקה את הגן, שמתפלג לארבעה ראשים (כמו שאומרים היום, שכל אחד הוא ראש אחר). הראש הראשון, שמיוחד ואחרת מכולם, זה "שם האחד פישון", ה"שם האחד" הראשון בתורה. מכל הנהרות דוקא הוא נקרא נחל, נחל מצרים. אבל הבטוי היחיד של "שם האחד" שחוזר פעמיים, "על פי שני עדים", הוא רק פלג, שכתוב עליו "שם האחד" גם בתורה וגם בדברי הימים. יש פה שני פלגים, תרין פלגי גופא, שכל אחד זה "שם האחד" – אצל משה בתורה ואצל עזרא בדברי הימים, סוד הדופק הפנימי והדופק החיצוני כנודע.

בתורה יש אחר כך גם "שם האחד גרשם" וגם "שם האחד אלדד". אצל גרשם גם בשני נאמר "ושם האחד אליעזר" – חידוש גדול שלא כתוב "שם השני" (ראה בהקדמת הרד"ל לפרקי דרבי אליעזר) גם גרשם וגם אלדד הם צדיקים, אבל יש עוד אחד בתנ"ך – "שם האחד בענה" (שני רוצחי איש בשת בן שאול המלך – בענה ורֵכב).

בדרך כלל מסבירים תופעות בתנ"ך שמתחיל בתהו, "ברישא חשוכא", ואחר כך זה עולה לקדושה. כאן הבטוי "שם האחד" – משיח – מופיע קודם כל ביחס לנהר, אחר כך עובר לפלג, שלא יודעים כמה הוא היה צדיק בפועל אבל הגנים של העם היהודי עברו דרכו, ואחר כך גרשם בן משה רבינו, ואחר כך אלדד (שלפי חז"ל היה אחי משה), ואחר כך זה עובר ל'בענה', הרומז למשיח (שם האחד) שקר, וד"ל. יש עוד שני סלעים – בוצץ וסנה אצל יונתן, "שם האחד בוצץ ושם האחד סנה".

עבר-פלג-רעו

פלג הוא הבן של עבר, ומי הבן של פלג – רעו. רעו = חלק חלק. בתחלת דברי הימים יש פסוקים שמחלקים את הדורות לשלשות (זה המקור לענין של 'סדרים' של שלישיות, שנתבאר בארוכה במ"א), ויש פסוק שלם: "עבר פלג רעו"[יז], שלשה דורות – סימן שהם יחידה אחת, זה הולך ביחד. מה שהכי יפה הוא ראשי התבות שלהם – עפר (עבר פלג רעו), "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה" – עבר, פלג, רעו. גם אחרי החטא נאמר לאדם "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" – סופך להגיע ל-עבר פלג רעו. הם הדורות ה-14, ה-15 וה-16 – ביחד אדם.

בעצם יש שלש בחינות: "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה" – שלפני שה' נפח בך נשמה היית עפר, בעבר (רומז לשם עבר). אחר כך "כי עפר אתה [בהוה, פלג] ואל עפר תשוב [בעתיד, רעו]". כנראה שיש כאן התכללות – ג"פ עפר, 'סדר' של עפר. בכל אחד מהשמות עבר-פלג-רעו יש שלש אותיות (אין עוד פסוק שם של שלשה שבכל אחד מהשמות יש בדיוק שלש אותיות, מבנה מובהק של שלש פעמים שלש, התכללות של שלש, ודוק). אפשר לבנות כמו רבוע. ר"ת עפר, אמצעי תבות בלע (המלך הראשון בעולם התהו), ס"ת גור = הדר, המלך האחרון שם, הרומז לראשית התקון בכח, בחינת בהו.

לעניננו, אמרנו ש-רעו הוא חלק-חלק, והוא נולד מפלג שנולד מעבר. יתבאר לקמן ש-פלג הוא פלא גדול. מהו עבר? נוטריקון "עיניך ברכות בחשבון"[יח] (הנוטריקון הכי יפה בתנ"ך של עבר). עבר הוא ע בר – עין ברוכה, והבטוי הזה מופיע צמוד ממש רק פעם אחת בתנ"ך, בפסוק "עיניך ברכות בחשבון" ("טוב עין הוא יבֹרך" הוא בטוי יותר מוכר, ש-עין הולכת עם ברכה, אבל זה לא צמד לגמרי, כי יש תבת "הוא" באמצע).

בכל אופן, זה הנוטריקון הכי יפה בתנ"ך לענים ברוכות. כשאדם מתבונן ומסתכל זה עבר, מזה יוצאות גימטריאות, "עיניך ברכות בחשבון" דוקא, ואז מגלה ש-פלג – הוא פלא גדול. בסוף יוצא ממנו רעו = חלק חלק. הפשט של רעו שקרא לו כך מלשון רעות – רצה לתקן את עצמו (לא ראיתי מפרש שאומר זאת, אך נשמע פשט). "כי בימיו נפלגה הארץ" זה נבואת עבר, וזה על שם סופו, כמו שרש"י מביא בחומש. אז כנראה שגם פלג הבין את זה, שנקרא כך על שם שנפלגה הארץ בסוף ימיו. למה קרא לבנו "רעו" – רעות, התחברות שני החלקים. יש גם רעו הפוך – רעוע לשון שבירה ופירוד, אבל בקדושה זה "ואהבת לרעך כמוך".

אברם העברי

בכל אופן, גם אברהם אבינו אמר "ואנכי עפר ואפר". אדם היה אבא שלהם ואני הצאצא שלהם – של עבר-פלג-רעו. זה רמז מאד מופלא של המלה עפר בפסוק הזה. לפי הרמז הזה, אברהם באומרו "ואנכי עפר" התכוון לומר שיצאתי מהעפר הזה של עבר-פלג-רעו. לפי זה אפשר להבין גם את ה"אפר", שכנראה שה-א רומזת לאדם הראשון. הוא עפר, עבר-פלג-רעו, אבל אחר כך אדם-פלג-רעו (אדם-פלג = מפלגה) רעו. אברהם אוהב את כולם, איש הימין, איפה רואים את הפלגיות שלו? אם יש פלג, ויש רעו שעולה חלק-חלק, איפה זה אצל אביהם עבר, על שמו נקרא אברהם אברם העברי? זה הפשט, שכל העולם בעבר אחד והוא מהעבר השני. הוא חולק על כל העולם. זה המהות, דוקא אברהם שהוא החסד, המהות שלו, העצמה שלו, זה שחולק על כל העולם (החל מכך שחולק על אביו ושובר את פסליו). זה העבר שבו. שכולם מהעבר האחד והוא מהשני. לכן אברהם הוא באמת הדוגמה המשיחית המושלמת, שמחד מקרב את כולם, והגוי צריך לקבל ממנו (יהודי משפיע וגוי מקבל) – הוא האב-טפוס של החסד ויחד עם זה של הגבורה. מאיפה לומדים את זה? דוקא מסבא עבר, שעל שמו אנחנו עברים. הכל מתחיל ממנו, ואחר כך אפשר להבין שנולד מזה פלג ורעו וכו', עד שבסוף מגיע לאברהם (דרך עוד שלישיה: שרוג-נחור-תרח).

חצרמות בן יקטן

ליקטן אחי פלג היו 13 בנים, המספר הכי גבוה בתנ"ך, והכי מענין ביניהם זה השלישי. ברור ש-13 ילדיו כנגד יג כחות הנפש, רק צריך לדעת אם לכוון ממטה למעלה או ממעלה למטה. יש רק אחד ש'קובע ברכה לעצמו' וחז"ל דורשים – חצר-מות (יש מחלוקת אם צריך לכתוב את שמו כמלה אחת או כשתי מלים, אך ההכרעה למעשה היא לכתוב חצרמות מלה אחת, ואף על פי כן בהרבה ספרים תמצאו את זה כתוב כשתי מלים דוקא). זה שהאבא (עבר) נותן לילדו (פלג) שם ברוה"ק על שם דבר שלכאורה הוא שלילי ביותר ("כי בימיו נפלגה הארץ") – מה אפשר לעשות? כך היה באמת. אבל זה שנותן (יקטן) לילד שלו כזה שם (חצרמות) – מה הוא רוצה ממנו, מה אשם בנו? חז"ל אומרים שזה מקום שמחכים למות. אין תקוה, אוכלים ושותים ומחכים למות.

מה אפשר ללמוד מזה? שאו שאתה פלג או שאתה יקטן, או פלג עם ראש גדול (פלא-גדול) או ראש (י) קטן, ואם אתה יקטן יש לך גם איזה נטיה להוליד את חצרמות, מקום שבו יושבים ומחכים למות ר"ל. רוב האנשים בעולם הם נמצאים בחצרמות – אתה לא מאתגר ופורץ ומחכה למשיח באמת ופועל, כי זה רק אם אתה חולק על הממסד (כדלקמן), לכן אתה נמצא בחצר מות ר"ל. אם זה מלמטה למעלה זה הוד, ועל זה נאמר "הודי נהפך עלי למשחית".

פלג – סוד קוטר הפאי

יש מי שמפרש שנחל נקרא "פלג" כי הוא קו שמפריד בין שני חלקים של שדה. כלומר, שפלג הוא לא על שם קו זרימת המים, אלא מה שהמים עושים חלוקה בין שתי הגדות – המים יוצרים מציאות של שנים. זה פירוש חשוב שמקשר בין פלג לחצי, אבל לא שהוא החצי אלא שהוא הקו החוצה. החישוב הכי מדויק של פאי (עד מספרים מאד גדולים), היחס בין הקו המקיף את העיגול לקוטרו, הוא 355 על 113 (זה ה'שפיץ' של המאמר שלנו על פאי בתורה). 355 הוא פרעה, "נחש עקלתון [= 656]", וזה כתוב שם, אבל לא כתבנו שם בינתיים שהקוטר הוא פלג – בדיוק מתאים, זה הפשט.

הבן של פלג הוא רעו, נמצא שפרעה עצמו רמוז כאן כנוטריקון פלג רעו (וכן אבי פלג הוא עבר, שבו אותיות רע, המצטרפות ל-פ של פלג ליצור את השם פרעה – ר"ת שלשת הדורות, "עבר פלג רעו", פסוק שלם בתחילת דבר הימים כנ"ל –אותיות פרע של פרעה, ודוק). יש עוד לציין שהמלה הראשונה בתורה שעולה בגימטריא 113 היא פלג! וביחס ל-355, המלה הראשונה היא שנה (שהוא עיקר הרמז למעגל של 355 ימות שנות הלבנה, כמבואר במאמר על פאי) והמלה השניה היא פרעה!

בפעם הראשונה שמוזכר פרעה בתורה הוא מוזכר 3 פעמים בפסוק אחד – סוד 3 כשרש של פאי (כמפורש בחז"ל)! הפסוק הוא: "ויראו אתה שרי פרעה ויהללו אתה אל פרעה ותקח האשה בית פרעה". לפני כל אחת מ-3 פעמים "פרעה" יש בדיוק 3 תבות (ובכל פעם בדיוק 11 אותיות, נמצא שיש בפסוק שלשה חלקים של יה-יה-יה אותיות, ג פעמים ה במשולש = 9 במשולש, אדם, מה, 9 היינו 3 ברבוע; יש בפסוק 2 שינין, האות ה-9 מתחילת הפסוק והאות ה-9 מסוף הפסוק, פנות שתי צורות המשולש של 9, ש היינו אות האבות, אברהם יצחק יעקב, שרש ה-3, "שלשה מי יודע", שממנו יוצא פאי [בסוד וארא אל אברהם וגו', כמבואר במאמר עיי"ש])! כל הפסוק עולה אני פעמים אדנ-י (ראשי וסופי התבות = הרבוע הכפול של 23 – תענוג תענוג, וביחד עם האותיות שבאמצע התבות בעלות מספר לא זוגי של אותיות = 7 פעמים חי ברבוע).

ועוד פנינה: ה"פרעה" המספר פלג בתורה הוא "כי ידבר אלכם פרעה לאמר תנו לכם מופת ואמרת אל אהרן קח את מטך והשלך לפני פרעה יהי לתנין", שמפסוק זה דוקא דרשנו במאמר על פאי שסוד המטה היינו הקוטר של העיגול של פרעה, ודוק היטב!

ה. הכח לחלוק בקדושה

שלם ופלג – להיות שלם עם כולם, ועם זאת לחלוק בקדושה

עיקר התכל'ס כאן הוא לעשות תקון לפלג ולהבין מי זה לעניננו – "כי בימיו נפלגה הארץ", ולמה הוא חלק חשוב ביותר בתקון עולם, ומה הוא אומר לנו. כמו שאמרנו בקצור קודם, הוא אומר לנו שיש זמן שחייבים לקום ולחלוק בקדושה. זה הכח לחלוק בקדושה במקום שצריך.

מחד אני צריך להיות שלם עם כל יהודי, גם עם ה"מהרסיך ומחרביך ממך יצאו", היות שהוא יהודי ולא יצא מן הכלל – ואפילו אם נדמה שכן יצא מהכלל, הוא עתיד לחזור לכלל, בהיות ש"לא ידח ממנו נדח" – לכן צריך להיות זיקה בלב, שאני שלם איתו. אני שלם עם כולם. אבל אם השלם הזה מונע ממני לקום ולומר ולצעוק עליו, לרגוז עליו, כמו שכתוב "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע", שאני חולק עליך מכל וכל, אתה הורס את עם ישראל, מחריב את עם ישראל, מחריב את ארץ ישראל – ולא רק אתה, אחד או שנים או שלשה, אלא מדינה שלמה, ממסד שלם (ורמז: אני שלם עם כל יהודי, אני חולק על הממסד = 1080, ג"פ "חלק אלוה ממעל", מספר החלקים בשעה כנ"ל). אם אין לי את הכח הזה – אין לי את השלמות, את הפלג של הקדושה. שוב, זו נשיאת הפכים, שיש שלם עם החצי, עם הפלג. [ותוספת רמז: "פלג אלהים מלא מים" העולה "חלק אלוה ממעל" עולה גם "עזר כנגדו" – הבטוי המובהק לכך שכל אחד לבד הוא "פלג גופא" וצריך חיבור והשלמה. חז"ל מפרשים "עזר כנגדו" כ"זכה 'עזר', לא זכה 'כנגדו' להלחם בו", ובמ"א מבואר כי גם ה"כנגדו" הוא למעליותא (להלחם בו כדי לסייע לו לזכות-להזדכך).

לפי זה "עזר כנגדו" כולל גם את השלם, בשלמות עם הזולת, וגם את החצי-פלג, במחלוקת ופלוגתא עם הזולת, להלחם בו לטובתו. ידוע כי למעלה מ"עזר כנגדו" יש את מדרגת "לו", התמסרות מוחלטת, וממדרגה זו באה נשיאת ההפכים של "עזר כנגדו" גם יחד, והרמז: עזר כנגדו עולה י"פ לו.]

סוד הנחל

דוקא החלק והפלג והחצי זה גם מתקשר לנחל נובע. כתוב שנחל הוא ראשי תבות "נצר חסד לאלפים" – זה מה שיורד כאשר "נפשנו חכתה להוי'"[יט]. יש נחל עולה ונחל יורד, באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא. יש "נחל היֹרד מן ההר"[כ]. בעשרת הדברות ביתרו יש כתר אותיות, כנגד כתר מצוות התורה, אבל בואתחנן יש עוד נחל אותיות (708 סה"כ). מה זה? דוקא בחומש דברים, במשנה תורה, יש הבטוי "הנחל הירד מן ההר" (מה שאין בשמות), דימוי חדש שלא חלמנו עליו – זה ה-נחל אותיות הנוספות בעשרת הדברות השניות. הנחל הזה הוא "נצר חסד לאלפים", ר"ת נחל, אבל בשביל לעורר נחל זה צריך נחל עולה, ר"ת "נפשנו חכתה להוי'". אז צריך להיות "נפשנו חכתה להוי'" כדי לעורר ולהמשיך את הגילוי הזה, המזל העליון. עיקר המזל העליון הוא ה"נצר חסד לאלפים", "אאלפך חכמה אאלפך בינה", התורה קדמה אלפים שנה. זה הכל חסד, הכל תקון של החלק, של חלוקי הנחל.

מחלוקת משה על קרח – לשם שמים

החלק הזה השני, של הפלג, ואיך שהפלג הוא משלים את השלם – מי שרוצה להיות שלם ולא יודע לחלוק – השלמות שלו היא שקר, כמו שאמרנו קודם, זו אשליה. כמו אצל הקב"ה, שהשלמות בלי כח הגבול – חצי, חלק, פלג, פלג גופא, שני חצאי צורות – לא יכול להיות. החדש הזה, הימים האלה, הימים היוצאים מ-ה באיר – אלו ימי הפלג של הקדושה. כמו שאמרנו קודם, לא כתוב "מחלוקת משה וקרח" כי זה לא "שלא לשם שמים" – קרח הוא לא לשם שמים, אבל משה הוא כן לשם שמים. ודאי שמשה באמת חולק על קרח, אין לו ברירה. קרח אוהב לחלוק – זה מחלוקת "לשמה", לא לשם שמים, אבל מה שיש לנו "חלק אלוה ממעל" בפירוש שזה כח לחלוק, זה כל מה שקשור לגבורה.

מיעוט בעונש ובמחלוקת

כתוב שבקדושה יש כח של גבורה אבל לא אוהבים את זה. זה גם מדת הדין, "רצועה לאלקאה". בית דין צריך להעניש, אחרת לא בי"ד, אבל אם אוהב להעניש הוא רשע מרושע. צריך להיות הכח הזה, אבל אסור לאהוב את זה – זה בדיעבד לגמרי. לכן נטית הסנהדרין היא תמיד להסתייג מלתת ענש. לכן יש כלל גדול, שאם יש שתי דעות, גם בראשונים, שאחד אומר שמגיע ענש והשני אומר שלא מגיע ענש – כל מקום שהמחלוקת אם כן ענש או לא פוסקים כמ"ד שלא. [דוגמה לדבר: מי שמתרפא באחת משלש העבירות החמורות, הרמב"ם כותב שמגיע לו ענש, ולדעת אחרונים – מבלי להכנס ל'לומדות' שבזה – הרמב"ן סובר שלא, אז כמו שהוסבר אצלנו במ"א באריכות פשיטא שלהלכה חייבים לפסוק כמו הרמב"ן. לפי הקבלה, הרמב"ם הוא הפאה השמאלית והרמב"ן הוא הפאה הימנית, אז באמת הרמב"ם שהוא השמאל אומר שמגיע ענש והרמב"ן שהוא הימין אומר שלא מגיע ענש. לכן פשיטא שלהלכה לא מגיע ענש.]

זה מההגדרות העצמיות של המושג סנהדרין, כמו שמבואר באריכות בספר שעתיד לראות אור בקרוב בע"ה[כא], שחלקו על מהות הסנהדרין. זה דבר פשוט, שכל השנים הסנהדרין ברחו מלהעניש, וסנהדרין שהעניש פעם בשבעים שנה היא "קטלנית". פלא, למה לא להעניש? אומרים את זה רק בשביל להדגיש שהחובת-קדש לחלוק היא לא בגלל שיש לי כיף בזה. לקרח יש כיף בלחלוק, "ויקח קרח" – "ואתפלג קרח" (כמו שרש"י מסביר) – זו מהותו, מחלוקת, זה השמאל באמת.

הכרח ושעשוע במחלוקת

בתורה שרש השמאל הוא קרח ושרש הימין הוא משה רבינו, "מוליך לימין משה", אז מצד אחד לא רוצים לומר על משה רבינו את המלה מחלוקת, אבל באמת הוא חולק, אין לו ברירה (הוא 'לוקח צד', את צד ימין – העולה צדיק – "מוליך לימין משה"). הוא עכשו המלך, אז עושה מינימום – כמו סנהדרין – אבל עושה מה שצריך. אם משה רבינו היה המיעוט, כמו אצל המרגלים שהצדיקים היו המיעוט – רק שנים, והרשעים היו הרוב, עשרה – אז חיביים לקום ולמחות. כמו שעשו יהושע וכלב, ובזכות זה ירשו את הכל. שוב, לא בגלל שאוהבים לחלוק – אף פעם לא אוהבים את מדת הדין, זה הקדושה. מי שאוהב את מדת הדין הוא לא מצד הקדושה (רק במחלוקת שכולה לשם שמים, כמחלוקת הלל ושמאי, מלחמתה של תורת אמת, תורת חסד ותורת חיים, יש בזה גילוי של השעשועים העצמיים של הקדוש ברוך הוא, שעשועי המלך בעצמותו, כנ"ל וגם "ואת והב בסופה", שסופה להתקיים באהבה, ודוק). אבל חייבים את מדת הדין כדי להשלים את ה"שלם וחצי", שיהיו כל מגוון החלקים, כל הקשת, כדי להשלים את השלם, שיהיה שלם אמיתי.

לעתיד לבוא הלכה כבית שמאי, כי בית הלל יסכימו לבית שמאי – בסוף יתגלה שה"פלג אלהים" של בית שמאי הוא "מלא מים", שזה מלא חסד, שיתגלה ש"הכהנים הלוים", שהלוים שחשבתי שהם גבורה הם יותר כהן מכהן, יותר חסד מחסד. זה מה שכתוב בזהר שמנחיר הימין יוצאים חיים ומנחיר שמאל (משם יוצא משיח) יוצאים חיי החיים, "לית שמאלא בהאי עתיקא", השמאל שם יותר ימין מהימין. כדי לזכות לדבר הזה לעתיד לבוא צריך לאמץ את הגבורה ולקום ולחלוק, וזה המוסר השכל של הימים האלה, של החדש הזה. "כל הנחלים הלכים אל הים", אבל אנחנו לא זורמים לתוך הממסד. אנחנו בפירוש שוחים נגד הזרם הזה. צריך לעשות הרבה שרירים כדי לשחות נגד הזרם, ולא להיסחב ולזרום לתוך הים של הקליפה.

שלמה: "חלק לבם עתה יאשמו"

יש פסוק בהושע שבפשטות מגנה לחלוטין את המחלוקת – "חלק לבם עתה יאשמו [הוא יערֹף מזבחותם ישֹׁדד מצבותם]"[כב]. יש בזה שני פירושים: או שלבם חלק על הקב"ה ועל התורה – פסוק של פורענות – וברגע ש"חלק לבם", מלשון מחלוקת, שחלקו על ה', אז "עתה יאשמו", הם נאשמים. יש פירוש שזה פסוק מגנה מחלוקות ומתאר את התוצאה שלהם – רש"י מביא בשם מדרש אגדה כי רק כאשר יש מחלוקת בעם ישראל שולט בהם השטן המקטרג והמלבי"ם אף מפרש כי כשה' רוצה להפרע ולהאשים את עם ישראל פועל שתהיה מחלוקת בעם ישראל, "חלק לבם" לכן "עתה יאשמו", על זה הם נתפסים. זה בגנות המחלוקת.

איך אפשר להעלות את זה בדרך החסידות (שהופכים-סותרים כל פשט, בדרך הנסתר, מלשון סתירה כו', כנודע)? במאמר "פרק בעבודת ה'"[כג] כתוב שעיקר התקון של רגש האשמה הוא לקבל את זה. אם אני מפנים את ה"חלק לבם", מפנים את הענין הזה שבאמת אני רק חלק, ולאו דוקא חלק מן העצם שהוא כל העצם – והסימן שאני חולק על אנשים, ולפעמים על התורה, ולפעמים על ה' – אז אפשר להגיע להאשמה עצמית חיובית, "עתה יאשמו", שאני לוקח את האשמה על עצמי ולא משליך על מישהו אחר.]

הכח משלמה הי"ד: שלמות עם הגורל ועם העם יחד עם הכח למחות ולשנות – להיות אופוזיציה פעילה

שלמה הי"ד, שהוא שלמות, חולק לנו עכשיו את הכח לחלוק על מי שצריך לחלוק בענין הרצח שלו, מתוך זה שיש גם נקודה פנימית של שלמות, שאני שלם, שלם עם הגורל שלי ושלם עם כל יהודי שבעולם. אבל זה לא אומר שאני לא קם ולא חולק, שאיני תובע את עלבוני ממי שצריך לתבוע, שאיני מסיק מסקנות ולא מתקן תקנות בתוך הישוב לאור מה שקרה. כל הדברים האלה באים מכח הפלג שבי.

שוב, אם אנחנו זורמים עם המדינה אז – קמעא קמעא, הכל יסתדר, הכל יהיה בסדר, לא עושים כלום, הכל זורם. אבל אם אנחנו יודעים את הסוד של "פלג" זה לא ככה, צריך לעשות דברים, צריך גם מחאה, אבל לא מספיק מחאה. במקום שאפשר לעשות יותר ממחאה – מחאה זה לא מספיק. אם כדי לעשות יותר ממחאה לא צריך למחות כדי שלא יקלקל, אז לא למחות אלא לעשות כמה שיותר. לא לצאת ידי חובה במחאה אם אפשר לעשות יותר. חובת מחאה היא בדיעבד שבדיעבד – זה גם חובה, אבל כאשר אני חסר אונים ולא יכול לעשות שום דבר. אנו אופוזיציה – משמעות זו של חלק היא אופוזיציה בלע"ז (אופוזיציה = עבר אבי פלג). אנו אופוזיציה פעילה ביותר, ששואפת לתפוס את השלטון, ואופוזיציה שלא מוכנה בשום פנים ואופן לכופף ראש. זה הפלג, ומי שחושב שהוא לא באופוזיציה אין לו מקום כאן בכלל. זה מקום של אופוזיציה, וככה צריך להיות כל ישוב ביש"ע וכל ישוב בארץ ישראל בכלל, ואז יבוא משיח. מתוך הפלג של הקדושה יבוא מלך המשיח, שהוא יגלה באמת את ה"פלג אלהים מלא מים", שהאלקים הזה זה "צחק עשה לי [= תריג] אלהים כל השמע יצחק לי". אמן כן יהי רצון, שנקבל את הכחות האלה משלמה הי"ד, את היכולת להכליל גם יחד את השלם והחצי. לחיים לחיים!

המפלגה הרצויה – להפליג למדינת הים

עוד נושא עיקרי ב"פלג" (החלק השני בענינו): יש עוד שימוש לשרש פלג, שאמנם לא מופיע בתנ"ך, אבל מופיע הרבה בחז"ל ועוד יותר בחסידות: בחז"ל יש להפליג – להפליג לים. מה זה? כאן מתחיל הדבר העמוק, לאיזה סוג מפלגה אנחנו חותרים. להפליג זה להבדל, לצאת מהמציאות הקיימת ולהפליג לאיזה עולם אחר, מעבר לים, אברהם מעבר הנהר. רוצים את המדינה הזאת, רוצים את מדינת הים (גם, כשם שהפלג חוצה ומפליג בין שתי חלקות שדה, כך עצם מציאות הים חוצה ומפליג בין שתי "מדינת הים" מכאן ומכאן, והרמז: פעמיים מדינת הים = שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד!) – איזה מדינה חלומית, שלא כאן אלא באיזה מקום אחר. זה נקרא להפליג.

מופלא ומופלג

מתוך זה יש עוד בטוי, שמקורו בחז"ל אבל אחר כך זה מתחזק דוקא בחסידות – דבר מופלג, דבר שיוצא מהכלל לשבח. הרבה פעמים זה שם נרדף למופלא. יש דבר מופלא, גם לשון פלא, שמובדל ופלאי, והדבר שמופלא הוא גם מופלג. בספרי החסידות הכללית (בפרט בספר באר מים חיים) יש הרבה "מופלאה ומופלגה". אצל המהר"ל מפראג יש גם כמה פעמים "חכמה מופלגה", שמי שהוא החכם הכי גדול הוא בעל חכמה מופלגה. בחסידות זה הולך ממש יחד, כמו צמד (מכלול) מלים – מופלא ומופלג.

מתבקש מזה שפלג נוטריקון פלא-גדול (יותר מסתם פלא). על גבי השבעים סנהדרין יש אחד שיושב למעלה מכולם, שקוראים לו "המופלא". אותו מופלא הוא גם מופלג. ידוע שיש מחלוקת במשנה הראשונה של מסכת סנהדרין אם המופלא שבסנהדרין יושב יחד עם השבעים, או שנמצא במקום אחר ורק כאשר צריכים אותו קוראים לו, אבל לא מתדיין איתם יחד. בין כך ובין כך, המופלא הוא מופלג. יש בחינה בשער ה-נ שמצטרף עם ה-מט שערים, ויש בחינה שאינה מצטרפת כלל, זו המופלג באמת. כלומר, מופלג זה הכי מופלא שיכול להיות.

אם רוצים להדגיש את הפן החיובי של פלג ומפלגה (וגם להסביר קצת את מה שנראה כסתירה, שהרבי הקודם היה נגד מפלגתיות, אבל כמה וכמה פעמים נמצא אצלו הבטוי "מפלגת חב"ד") – יש מפלגה במובן של מצוינות של משהו מופלג. רוצים ישיבה מצוינת, שגם יודעת לחלוק על מי שצריך לחלוק – זה דבר מופלא ומופלג. הרבי משתמש בבטוי "הצלחה רבה ומופלגה" – וצריך להתרגל לאחל כך – שזה כנראה הולך רק אם אתה שייך למפלגה פלאית. זאת אומרת שהדרך האמיתית להתקדם בעולם זה רק אם אתה מופלג, מפלגה מופלאה ומופלגה (ורמזים בלשון הרבי: הצלחה = חלק = מנחם וכו'; רבה ומופלגה = שמואל = שנה טובה = מחשבה טובה, היינו שבכל חלק של זמן צריך לחשוב מחשבה טובה, ועל ידי חשוב טוב יהיה טוב, יהיה הכי טוב, בודאי; הצלחה רבה ומופלגה = תפלה, של יד ושל ראש, בבחינת "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך [ב-כח מה, חכמה, שבראשך] עשה"). זה גם קשור לשמאל, שהגבורה היא בהעלאה. לפי זה להתפלג זה הדבר הכי גדול בעולם, אם זה מצד הקדושה, רק שהיו שהתפלגו לרעה, כמו ויקח קרח, ואז זה הכי גרוע.]