בע"ה

כינוס ילדים

יט תמוז סז – רמת אביב

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

ערב טוב ילדים, היום נספר קצת על בעל אור החיים הקדוש, שההילולא שלו היתה ביום ראשון, טו תמוז. זה צדיק שהרבי שלנו הזכיר כמה פעמים את יום ההילולא שלו, וצריך לעשות התוועדויות וכו' כדי לספר עליו. זה רבי חיים בן עטר – הוא נולד במרוקו, קצת לפני הבעל שם טוב. התלמיד הכי גדול שלו, שהיה גם צדיק גדול, מגדולי הפסוקים שכל בית ישראל סומך עליהם, זה החיד"א. האור החיים לא חי הרבה שנים – חי בדיוק מז שנים, וכתוב בחסידות שצדיק שחי 47 שנים זה משהו מיוחד, כי כתוב בתהלים "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה", ו-בהם עולה מז. יש צדיקים, נשמות גבוהות דווקא, שמספיקים לעשות הרבה הרבה מעט זמן, והם חיים מז שנים. בחב"ד מי שחי חיים כאלו בקירוב זה רבינו המהר"ש – חי קצת יותר, אבל כתוב שחייו היו לפי "ימי שנותינו בהם". בשנה האחרונה שלו הוא עלה לארץ ישראל. בכלל, הוא היה צדיק מאד תקיף בדעתו, ולכן, בגלל שהיה תקיף, היו לו הרבה מתנגדים – הרבה אנשים, ואפילו רבים שהתנגדו, ועשו לו רדיפות קשות. במרוקו, מקומו המקורי, היה אחריו ממש מרדף. כשהגיע לארץ רווח לו, והוא הוכר בכל העולם, בעיקר בגלל שהבעל שם טוב – שלא ראהו בגשמיות מעולם, אבל ראהו בעולמות העליונים – אמר שהוא גדול הדור (ובהסתלקותו ירש אותו הבעל שם טוב). פירושו בעולם התפרסם בזכות הבעל שם טוב, שכל כך שבח את גודל נשמתו ואמר שיש לה קשר למשיח. לכן הדפיסו בכל אשכנז – פולניה ורוסיה – את פירושו עם החומש (עם רש"י ורמב"ן). מאז הוא נעשה מאד מפורסם וידוע בכל תפוצות ישראל, בזכות הבעל שם טוב עצמו. היארצייט שלו זה ביום של "סיהרא באשלמותא" – היום של אמצע חדש תמוז. תקופת תמוז זה התקופה הכי חזקה של השמש, וכאן זה ה"סיהרא באשלמותא" – השמש נותנת את כל הכח והתוקף לירח.

נספר שני סיפורים מאד יפים – גם ציוריים מאד – שאתם, ילדי צבאות ה', יכולים לחוש אותם מאד בפנימיות:

כשהוא היה בדרך לארץ הוא הלך בשיירה, שמנהיגי השיירה הם ערבים-ישמעאלים. הוא, יהודי אחד, חרדי, רב גדול, הצטרף לשיירה. לעבור את המדבר ממרוקו לארץ ישראל זה סכנת נפשות. זה לקח כמה שובועות לשיירה להגיע ממרוקו לארץ ישראל, ובאמצע הדרך קדשה השבת, והאור החיים החליט שאף על פי שזה פיקוח נפש – ולפי ההלכה מותר להמשיך לנסוע איתם בשבת – שהוא לא נוסע איתם בשבת. זאת אומרת שהוא נמצא שם בתוך המדבר, בודד, לבד לגמרי, ב"מקום נחש שרף ועקרב", וגם אין לו מה לאכול ומה לשתות, וגם אחר כך לא יהיה לו – אפילו אם יחיה במשך השבת, הרי השיירה כבר נסעה הלאה והוא נשאר לבד. הוא נשאר, וה' עשה לו נס גדול – בגלל שהוא צדיק גדול מאד, שמגיע לו את הנס הזה – שה' הביא אריה גדול, תקיף מאד, שהתקרב למקום בו ישב בעל אור החיים הקדוש, והאריה (שיכול היה לטרוף אותו) רבץ לידו בהמון דרך ארץ, וככה במשך עשרים וארבע שעות האריה שמר עליו. כל הזמן האריה השגיח שלא תתקרב חיה רעה לבעל אור החיים הקדוש. בסוף השבת, כשמותר לנסוע, האריה עשה סימן לצדיק שיעלה עליו – אור החיים הבין את הרמז, עלה על האריה, והאריה רץ מהר מאד עד שהשיגו את השיירה, שכבר נסעה הלאה במשך כל השבת. האור החיים הגיע על גבי האריה לשיירה, והוא המשיך איתם בדרכו צלחה עד ארץ ישראל.

זה סיפור אחד, שכדאי מאד לזכור, וגם מאד מתאים לצייר אותו – כל אחד יכול לעשות איזה ספרון עם הסיפור הזה: קודם הצדיק בתוך שיירה, אחר כך מחליט שלא נוסע בשבת בשום פנים ואופן, יושב לבד במדבר, בא אריה שומר עליו כל השבת, ואחר כך לוקח אותו על הגב שלו ונוסעים עד שחוזרים לשיירה.

סיפור שני: עוד לפני כן, כשהיה הרבה יותר צעיר, הוא עשה דבר שכתוב בספרי הקבלה שהרבה צדיקים עושים זאת – וגם הרבה תלמידי הבעש"ט עשו זאת בצעירותם – לנהוג גלות, להסתובב בעולם בלי להזדהות, כעניים וקבצנים. היו עוברים ממקום למקום, נשארים לזמן מה, ונוסעים הלאה – זה לעשות גלות, לעשות טלטול לעצמם (כמו שעם ישראל נדד במדבר). מי אצל הצדיקים הגדולים מתלמידי הבעל שם טוב נהג גלות? ידוע שרבי זושא ורבי אלימלך נהגו גלות, ויש על כך הרבה סיפורים, איך בלי לפרסם מי הם החזירו רבים בתשובה בהרבה מקומות. כך, גם בעל אור החיים הקדוש עשה גלות. הוא הסתובב, הגיע לאיזו עיר, ושם לא אמר שהוא רב ולא שום דבר כיו"ב. היתה שבת, הוא התארח אצל מישהו, ובשבת היה בבית כנסת ואחר כך הלך לבית הרב שסעד עם היהודים שם וגם דרש בדברי תורה. הרב דרש ודרש, ובאמצע הדרוש שלו – שמתברר שהיה צדיק גדול, כלפי שנראה – בעל אור החיים אמר לו הערה על מה שאמר (שאמר טוב, זה נכון, אבל אפשר להסביר אפילו יותר עמוק). ברגע שהרב שמע מה שאומר, קודם כל התברר שהוא ת"ח גדול, אבל יותר מזה – הרב הצביע עליו ואמר, אם אתה אומר לי ככה סימן שאתה רבי חיים בן עטר. איך אני יודע? כי אני שמעתי את מה שאמרת עכשיו במתיבתא דרקיעא – הישיבה שבשמים (שמה יושבות נשמות כל הצדיקים הגדולים שהיו בעולם הזה, וכל מיני מלאכים). שמה יש מצוה לומר כל דבר בשם אומרו – זה מביא גאולה לעולם, ככתוב בפרקי אבות – ואמרו זאת בשמו של רבי חיים בן עטר, צדיק גדול מאד למטה. מתברר שאותו רב הוא אדם גדול מאד. אחר כך, בסוף השבת, הגיע הסיום של השבת, אז הרב הזה האריך מאד מאד בסעודה שלישית, ולא רצה לסיים אותה – נכנס לתוך הלילה, היה חושך לגמרי, והוא עדיין המשיך לדרוש בדברי תורה. אור החיים הקדוש העיד שהגיע לרב הזה השר של הגיהנם וצעק עליו שיסיים כבר לדרוש, כי כל זמן שהוא אומר דברי תורה איננו יכול להדליק את האש בגיהנם ולשרוף שם את הרשעים – הרב הזה לא הביט עליו, והמשיך לדרוש עוד שעה, ושוב חזר שר של גיהנם ושאל מתי יפסיק, כי כל זמן שלא מבדיל לא יכול להדליק את האש, והוא המשיך לדרוש בלי להתענין בדברי השר של גיהנם. אחרי שזה קרה עוד כמה פעמים בא שר הגיהנם וצעק מאד חזק שחייב להדליק את האש, והוא מפריע, ובסוף הרב הקפיד והתחיל לצעוק על שר של גיהנם וכו' – אחרי שהוא הקפיד הרב פנה ליהודים ואמר שאני כבר יכול לסיים, כי ברגע שאני כעסתי עליו כבר מותר לו להדליק את האש. כל זמן שסתם לא הסתכלתי עליו, לא היה אכפת לי ממנו, הוא לא יכול להדליק את אש הגיהנם בגללי. אבל כעס זה כמו אש, "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", וברגע שכעסתי כאילו הדלקתי אש בעצמי – ואז הוא גם יכול ללכת לגיהנם ולהדליק שם את האש, ואין שום טעם שנאריך עוד בדרוש.

זה סיפור מאד יפה – יותר סיפור על הרב מאשר על האוה"ח הקדוש, רק שקבלנו סיפור זה בזכות האוה"ח שעשה לעצמו גלות, הרב הכיר בגדולתו, ואחר כך הוא הכיר בגדולת הרב. לא יודעים באיזו עיר זה היה, אבל הוא אמר שהעיר הזאת נמצאת על פתחה של גיהנם, לכן, אם יש שם רב צדיק דור שבדברי תורה כך יכול למנוע מלהדליק את האש – עושה טובה לרשעים בגיהנם, וכנראה שבכך מחזיר אותם בתשובה, גם שם. לומדים מהסיפור הזה שאם אדם לא כועס הוא יכול למנוע מלהדליק אש ולתת עונש – אפילו במקום שמגיע עונש – ויכול לעשות אתהפכא ולהפוך את זה לטוב, בסוף יכול להפוך את כל הגיהנם לגן עדן (כמו שיש סיפור בחסידות), אבל אם הוא כועס הוא מפסיד את הכל.

זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, בזכותו נזכה לגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.