קבלה ונפש (ג)
ב"ה
י"ד סיון תשמ"א
סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]
|
עצמות |
|
העלם |
גלוי |
|
התפשטות |
השערה |
|
אין |
||
אצילות |
בריאה |
|
יצירה |
||
עשיה |
עד כה הסברנו את מהות כחות הנפש המקבילים לספירות העליונות. הקבלה זו קיימת הן בחיצוניות (קבלה) והן בפנימיות (חסידות). היום נדבר על ירידת הנשמה בגוף, על השלבים בין שורש הנשמה כפי שהיא חצובה תחת כיסא הכבוד ובין הימצאותה בגוף[ב].
אלו הם שלבי ירידת הנפש האלקית. זאת להבדיל ממהות התודעה החיצונית, נפש הבהמית וה'אני' שיש לכל אדם, עליה אין אנו מדברים היום. אנו עוסקים כעת בנפש האלקית, הנפש המייחדת את היהודי. ירידת הנשמה בגוף היא בסוד המילה צלם.
רצוא ושוב בהתבוננות בנפש
אנו מתבוננים פנימה על מנת להבין החוצה, מסתכלים קודם פנימה בנפש על מנת להבין החוצה – "מבשרי אחזה אלו-ה" – ברצוא ושוב. לפעמים אנו פועלים להיפך. לפעמים, מתוך הידוע לנו על הספירות העליונות, אנו יכולים להבין על הנעשה בנפש ולעתים אף על הנעשה בגוף.
בשנים תרנ"ד-ה גילו חכמי הרפואה עורק חדש במוח המסייע לזכרון ולהעמקה. אחד מבני הבית, ר' מנחם מענדל ז"ל, אחיו של הרבי הרש"ב, סיפר זאת בהתרגשות גדולה לרבי בשעת הסעודה. הרבי האזין ולא אמר דבר. לאחר ברכת המזון אמר להמתין קט, נכנס לחדרו והביא משם כרך קטן של חסידות בכתב יד אדמו"ר האמצעי, והראה שבשש-שבע שורות מדובר שם על עורק זה. הוא מסביר שם שקיים במוח עורק מלא אדים המתנועע לכאן ולכאן ומסייע לזכרון ולהעמקה, כאשר העורק נע לכיוון החכמה והבינה. לכאורה מוזכר כאן מח הבינה רק בדרך ממילא, שכן, כידוע, מח הזכרון הוא בחינת חכמה שלמעלה מהבינה[ג], אבל יש לחלק בין פנים לאחוריים. העורק מסייע לזכרון, וכאשר הוא נע לכיוון מח הדעת הוא מסייע להעמקה. לפיכך אנו רואים שבשעה שאדם רוצה להיזכר בדבר מה הוא מרים את ראשו, וכשהוא רוצה להתעמק בו הוא מכופף את ראשו. שאלו את הרבי האם היה אדמו"ר האמצעי פרופסור גדול? השיב על כך הרבי: אדמו"ר האמצעי ידע זאת משום שלמעלה, באדם העליון, ישנו הדבר, וממילא ישנו ודאי גם באדם למטה.
כך הוא, וכל שכן, בענינים שבתורה. ודאי שאפשר להשיגם בדרך של מלמעלה למטה, כלומר לקלוט את הענינים כפי שהם ברוחניות ומתוכם להסיק לגבי גשמיות. נאמר באגרת הקודש[ד] בקשר ללימוד ההלכות לעתיד לבוא שמרוחניות הענינים נדע גם את הענינים בגשמיות. אכן, מאחר שאין זוכים לכך יש להשיג את הדברים מלמטה למעלה, לראות אותם כפי שהם בגשמיות ומכך להסיק לגבי הרוחניות[ה].
הדוגמא הטובה ביותר להתבוננות כזאת היא מה שנלמד היום בע"ה. ירידת הנשמה בגוף, מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין, מקבילה לכל מעשה בראשית – המשכת הנשמה העליונה וירידתה לתוך הגוף.
לכל עולם יש עשר ספירות. מהות הספירות שונה בכל עולם, אך לכל עולם יש עשר ספירות. רק בעצמות ממש לא צודק להגיד מספר של כחות פרטיים ,חלילה. אולם מרגע שמתחיל תהליך ירידה והמשכה לקראת העולם, לקראת גוף (כידוע, "הגוף הוא עולם קטן"[ו] ו"העולם הוא גוף גדול"[ז]), כבר יש "עשר ספירות בלימה"[ח], אך מהות הספירות בכל שלב שונה לגמרי. יש יחס בין השלבים. קבלה היא תורת היחס הפנימי. היחס בין השלבים – דומה ליחס בין הספירות כאשר בכל שלב ישנן ספירות. לכן בראש הדף ציירנו את השלבים לפי אותו יחס, באותו צורת מבנה ציור הספירות. עיקר תורת הקבלה הוא לתפוס יחסים. אולם במהות אין הדבר כך, אלא ישנה התכללות כל הדרגות בכל דרגה.
"רצוא" אל העצמות; "שוב" בהחדרת חיות
נקודת המוצא היא ה', כביכול. אין מכנים אותו בשום שם, אפילו לא בקבלה. בחסידות הביטוי הוא עצמות. הרשב"א מכנה אותו "נמנע הנמנעות"[ט], פרדוקס הפרדוקסים, נושא הפכים. אפילו המלה "אחד" – צריך להבהיר – אינה מוצדקת מאחר ואחד פרושו התאחדות. אפילו מדרגת 'יחיד' שייכת למדרגה שניה, כפי שנבהיר בהמשך. הבעל שם טוב גילה שאפילו ליהודי הפשוט יש גישה ישירה אל העצמות. היהודי מדלג על כל מה שבאמצע. וזה עיקר החסידות. יהודי הוא בן עצמות ה', קורא לאביו. "חלק אלו-ה ממעל ממש"[י]. "לא בשמים היא... כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו"[יא].
אם כן, מהו תפקיד הספירות בנפש? להחזיק את האדם. הצורך בספירות הוא שיהיה אור בתודעה. אפילו שיש קשר לעצמות – העצמות הוא דבר מוחלט. צריך ספירות כדי לחיות, צריך אור, שפע, מזון. "מי כהוי' אלקינו בכל קראינו אליו"[יב]. כאשר יהודי לה' הוא פונה "אליו לא למדותיו"[יג], אליו ממש. אז מה ענין הקבלה, מדות וספירות, וכוונות פרטיות?
אלא שהכל הוא בדרך שוב על פי קבלה. ה"רצוא" הוא אליו ואילו "שוב" הוא כמו לשאוב – לשאוב אור ושפע מלמעלה למטה דרך כל הצמצומים, שהבלי גבול יורד אל הגבול, שאנו – בגבול. אכן, גם הספירות שייכות ב"רצוא" של הנפש כדי שיקיץ האדם משנתו הרוחנית – "אני ישנה ולבי ער"[יד] – ולכן צריך מישהו שיעורר. זה נעשה על ידי השגת הסודות של המדות העליונות. זה סוג של אתערותא דלעילא, התעוררות מלמעלה, אך עיקר ה"רצוא" הוא בפניה "אליו ולא למדותיו".
בקבלה – אין עצמות ה', הס מלהזכיר. אפילו הביטוי 'אין סוף' המקובלים האחרונים אינם מעיזים להזכיר, צריך את יראת הכבוד. אך החסיד מגלה "כי קרוב אליך הדבר מאד". לכן אין פחד שהאדם ידע שכיהודי הוא קשור לעצמות ה'. לא לאור אין סוף אלא אליו ממש. הוא חלק אלוק ממעל ממש.
הכרח שלש השלמויות
כל עם אחר יונק מידה אחרת, מדות שנשתלשלו ממדות, אבל ליהודי "אין מזל"[טו], אין שום דבר כי הוא קשור לעצמות ממש, לנמנע הנמנעות. זה מה שנותן לו כח לתקן את העולם על ידי תורה ותפלה. צריך תמיד לצאת ממצרים, גם ממצרים של קדושה. הקדושה מוגבלת. אין שלמות. חי בקדושה בצורה מוגבלת. כדי לצאת ממצרים צריכה להיות נקודה זו בגלוי וזהו הכח המיוחד בחסידות.
כדי לזכות לכל שלש השלמויות – תורה, עם וארץ – יש לצאת מצרים. יציאת מצרים היתה ב-מב מסעות ממצרים ועד ארץ ישראל. בפרטיות, על ידי הוספת הכוללים, יש 50 יציאות מצרים. מצרים בקדושה היא ראית המוגבל, לכל דבר יש שיעור, מתוך רצון לצאת ידי חובה. זהו גבול. הוא נכון, אך הוא דין. "לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דיניהם על דין תורה"[טז] ולא עבדו לפנים משורת הדין. כל חורבן ירושלים ארע משום שהעמידו על מדת הדין. כלומר, לצאת ממיצר וגבולות הקדושה.
הקשר הישיר עם עצמותו ממש הוא שרש התודעה היהודית. המשיח נקרא פורץ – "עלה הפֹּרֵץ לפניהם"[יז]. יש לפרוץ את ההגבלות, אפילו של הדתיים...
צבי: ארץ ישראל נקראת "ארץ הצבי"[יח] על שם עורו של הצבי, המחזיק יותר מכפי יכולתו[יט]. זו תכונת "מעט המחזיק את המרובה"[כ]. אין אפשרות להלביש את הצבי חזרה לאחר שהפשיטוהו מעורו. לארץ ישראל יש תכונה כזו של "מעט המחזיק את המרובה":
א. ארץ ישראל – תכיל כל מספר של יהודים.
ב. ירושלים – תכיל כל מספר של יהודים.
ג. בית המקדש – "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים"[כא].
ד. בדי הארון: לפני מעבר הירדן אמר יהושע "גֹּשׁוּ הנה"[כב] ונכנסו כל העם בין שני בדי הארון[כג]. על כך נאמר "ובזאת תדעו כי א-ל חי בקרבכם". הוא צמצם את כל העם בין בדי הארון. נס כזה נקרא התגלות א-ל חי.
ה. מקום הארון: זהו השיא "מקום ארון אינו מן המדה"[כד]. היו מודדים את קדש הקדשים וראו שהארון לא תופס מקום. קדש הקדשים 10 על 10 אמות, אורך הארון הוא 2.5 אמות. לכן צריך להיות בין הקיר לארון 3.75 אמות. אך בפועל היו 5 אמות מכל צד, מהקיר ועד לארון.
זו התגלות אור אין סוף (נקרא נס), למעלה מהתפיסה הרגילה, למעלה מההגיון. על כך כתוב שהשכינה שרתה המקדש. זו ההמחשה לכך.
עם סגולה
מטרת הבריאה היא" דירה בתחתונים"[כה], שהכרת העצמות תהיה בעולם והכלי לכך הוא שלמות ארץ ישראל. כאשר כלי איננו שלם הוא אינו יכול להכיל. אחר כך "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות"[כו].
עם ישראל נקרא עם סגולה[כז]. ההבדל בין רפואה וסגולה הוא שרפואה מבוססת על הנסיון, על השכל, כאשר הרופא מבין איך פועלת התרופה לריפוי המחלה. לעומת זאת, סגולה היא כשאין מבינים איך היא פועלת, אך רואים שבפועל מרפאת. סגולה פועלת, רק דרך צדיק אמתי. משמעות הכינוי עם סגולה היא שאנו פועלים דבר שאי אפשר להבין אותו בשכל. הסֶגוֹל בניקוד מורכב משלש נקודות. גם בטעמי המקרא יש סגולתא, המורכבת משלש נקודות, וכאן המשולש הפוך. שלש הנקודות הן עם, ארץ ותורה.
שלש הסגולות נועדו לגלות את "נמנע הנמנעות", אך לשם כך יש צורך להיות שלמים, בדיוק כשם שכאשר חסרה אות אחת בתורה הספר פסול. מבחינת השכל לא נורא אם חסרה אות ו אחת או י אחת. אך מצד הסגולה נדרשת שלמות. על פי השכל אי אפשר להבין זאת, הבינה לא דורשת שלמות, אך הסגולה, הכח הסגולי, היא שורש השלמות. כאשר חסרה אות אחת הסגולה פגומה. לכן בזמן מתן תורה לא יכולה היתה התורה להינתן אילו חסרה נשמה אחת, וכך גם מילימטר אחד של ארץ ישראל.
שלש השלמויות מכוונות כנגד שלשת הרגלים:
שלמות העם היא כנגד חג הפסח "זמן חרותנו", יציאת מצרים. על הגאולה נאמר "לא ידח ממנו נדח"[כח].
שלמות התורה היא כנגד חג השבועות, "זמן מתן תורתנו". לעם יש כח להגשים את היעוד. המלאכים הם שליחים חיצוניים, כל בעלי השכל הם שליחים, שכן מלאך פרושו שליח. תפקיד המלאך הוא למלא שליחות חיובית, להמשיך שפע לעולמות. נשמות ישראל הן בנים ובן מקבל מאביו את השליחות הפנימית – להחדיר את העצמות בעולם. הכח והכלים לכך הם התורה והמצוות.
שלמות הארץ היא כנגד חג סוכות, חג האסיף, שמצוותו מוגדרת במקום. אסיף פרושו התאספות כל הנשמות לשם ישום – לשבת וליישם את התפקיד. כל יהודי הוא תא אחד מתוך גוף אחד חי –"כל ישראל ערבים זה בזה"[כט]. איבר חזק יכול לרפא איבר חולה. כך הוא בעם ישראל. כל אות בתורה היא חלון, לכל יהודי אות בתורה והנשמות קשורות זו בזו. "והיה אשר תותירו מהם לְשִׂכִּים בעיניכם"[ל], כקוצים. למשל, כל אינו יהודי המסתובב בהר הבית.
[הרבי נשאר בארצות הברית משום שהוא כמו חייל בעמדה. חב"ד ומושג החיילים קשורים עוד מזמן].
עצמות, העלם וגילוי
נחזור לתרשים של תחלת השיעור:
'עצמות' היא הכל. אין שום דבר נוסף. האמת לאמיתו היא שהכל עצמות, אין ראשון ושני וכו' – "אחד ולא בחושבן"[לא].
'העלם': "העלם עצמי של האור במאור"[לב] הוא מדרגת 'יחיד'[לג], שלמעלה ממדרגת 'אחד' –"אין עוד מלבדו". אין כאן כמה דברים שמתאחדים, זה למעלה משרש ההתאחדות – אין משהו אחר כלל. אין גם בתוך עצמו שום כח של הרכבה. זוהי יכולת פשוטה הקבועה בעצם, המעניקה את היכולת לעשר הספירות, שהרי גם במדרגת 'יחיד' ישנן עשר ספירות שאין בעצמות. יכולת אינה פוטנציה אלא כלולה בעצם. היא אינה כח ואינה פועל. כח הוא כבר פוטנציה שאינו בפועל. היכולת להאציל היא כבר יכולת של משהו. היא איננה אנרגיה של חכמה, למשל.
לדוגמא: האש באבן החלמיש[לד]. האש לא נמצאת באבן בכח כפי שהיא מצויה בכח בגחלת עוממת. בגחלת מישהו נופח ויוצאת אש, אך באבן חלמיש אין אש כלל. על ידי פעולת דין, הכאה, פתאום יוצא ניצוץ. אך הניצוץ לא היה באבן. כמובן, הכל על דרך משל רק כדי להמחיש לשכל המגושם שלנו את המושג יכולת. כן יש לזכור שכל המדרגות הנ"ל ישנן בנשמה והיא עצמה עוברת מצבים אלה כולם.
עד כאן.
© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.